לפני
כבוד השופטת מיכל סער
תובע
האיש
נגד
נתבעת
האישה
פסק דין
לפניי תביעות הדדיות שהגישו הצדדים, אגב פרידתם:
תביעה שהגישה האישה בעניין חובות משותפים (תלה”מ 64174-11-21).
תביעות שהגיש האיש לאיזון משאבים ופירוק שיתוף (תלה”מ 72300-11-20), ולביטול הסכם גירושין שאושר וקיבל תוקף של פסק דין (תלה”מ 27308-04-21).
להשלמת התמונה העובדתית יצוין כי בין הצדדים, הורים ל-3 קטינים, התנהלו הליכים משפטיים נוספים, במסגרת תביעות שהגישו לעניין קביעת אחריות הורית ומזונות ילדיהם הקטינים. בתביעות אלו ניתן פסק דין ביום 1.2.2023.
רקע כללי
הצדדים נישאו בשנת 2009. בשנת 2010 רכשו הצדדים דירת מגורים ברח’… רחובות (גוש .. חלקה .., להלן: “הדירה הראשונה”). לצורך רכישת הדירה הראשונה נטלו הצדדים הלוואת משכנתא, והזכויות על דירה זו נרשמו על שם שני הצדדים בחלקים שווים (ראו: אישור זכויות, נספח 2 לתצהיר האיש).
במהלך מגורי הצדדים בדירה הראשונה נולדו לצדדים שני הקטינים: א’ יליד 2010, ו- א’ יליד 2013.
ביום 21.6.2015 חתמו הצדדים על הסכם גירושין (להלן: “הסכם הגירושין” או “ההסכם”).
במסגרת הסכם הגירושין, נקבע כי האחריות ההורית על הקטינים תהא בידי האישה, והצדדים הסדירו זמני שהות בין הקטינים לאיש. בנוסף, נקבעו דמי המזונות של הקטינים. (ראו: סעיפים 6-9 להסכם).
עוד נקבע בהסכם, כי הצדדים מסכימים להתגרש זה מזו וכי “סידור הגט הוא אחד מעיקרי ההסכם”. (ראו: סעיף 10.4 להסכם).
בנוסף, הצדדים הצהירו במסגרת ההסכם, כדלקמן:
“הצדדים מצהירים כי אין להם דירת מגורים משותפת ורכוש משותף.
הצדדים מצהירים, מאשרים ומסכימים כי האישה היא הבעלים הרשום, היחיד והבלעדי של דירת מגורים המצויה ברח’ .. רחובות הבנויה על גבי מקרקעין הרשומים בפנקס הבתים המשותפים בחלקה .. בגוש.. , להלן: “הדירה”….
הבעל מצהיר, כי ידוע לו והוא מסכים לכך, שאין ולא שום זכויות חוזיות ו/או זכויות מעין קנייניות ו/או זכויות קנייניות משום סוג שהוא, בדירה או בחלקים ממנה” (כך במקור, ראו: סעיפים 2-4 להסכם).
ביום 14.10.2015 מכרו הצדדים את הדירה הראשונה (ראו: הסכם מכר, נספח 3 לתצהיר האיש).
ביום 14.2.2016 חתמו הצדדים על נספח להסכם הגירושין (להלן: “נספח להסכם הגירושין” או “הנספח להסכם”).
בנספח להסכם נקבע כדלקמן:
“הואיל וביום 23.6.2015 חתמו הצדדים על הסכם גירושין המסדיר ביניהם את כל ענייני הרכוש המשותף, הזכויות והנכסים וסוגיית חלוקתם בעקבות פקיעת הנישואין ביניהם ובשים לב לטובת הילדים.
והואיל והאישה מכרה את הדירה אשר שימשה את הצדדים.
והואיל ובנסיבות יש לעדכן בהתאמה את הסכם הגירושין כמפורט להלן במפורש בלבד ואשר ברצונם להעלות על הכתב…
הצדדים מאשרים כי דירת המגורים מרח’ .. רחובות אשר שימשה את הצדדים נמכרה, והאישה קיבלה לידיה את מלוא תמורת הדירה.
שאר פרטי ההסכם והוראותיו נשארים ללא שינוי”.
ביום 20.3.2016 התייצבו הצדדים בבית המשפט, והסכם הגירושין וכן הנספח להסכם אושרו וקיבלו תוקף של פסק דין (ראו: פרוטוקול הדיון מיום 20.3.2016 ופסק דין שניתן על ידי כב’ השופטת ח’ מטלין, תה”ס 13200-03-16).
לאחר אישור הסכם הגירושין והנספח להסכם, נרכשה דירת מגורים ברח’ .. ברחובות (גוש .. חלקה .., להלן: “הדירה השנייה”). לצורך רכישת הדירה השנייה נטלה האישה הלוואת משכנתא על שמה.
הזכויות בדירה השנייה רשומות בבעלות רשות הפיתוח, וביום 28.8.2017 נרשמה לטובת האישה הערת אזהרה (ראו: אישור זכויות, נספח 3 לתצהיר האישה).
אין חולק בין הצדדים, כי לאחר אישור הסכם הגירושין והנספח, הצדדים המשיכו להתגורר יחדיו כזוג נשוי תחת קורת גג אחת ולא התגרשו. לאחר מכירת הדירה הראשונה התגוררו יחדיו בבית הוריו של האיש, ולאחר סיום הבניה של הדירה השנייה עברו להתגורר בה יחדיו, ואף הביאו לעולם בשנת 2018 בת משותפת נוספת – הקטינה א’.
בשנת 2020 נוצר בין הצדדים סכסוך, והצדדים פתחו בהליכים משפטיים הדדיים. לאחר שהאישה הגישה בקשה למתן צו הגנה, הורחק האיש מהדירה השנייה, והצדדים נפרדו (ראו: בין היתר ה”ט 48675-11-20).
הצדדים התגרשו בחודש מאי 2022, והאישה עודנה מתגוררת בדירה השנייה.
התביעות שלפניי עניינן בסוגיית איזון הזכויות והחובות שנוצרו לצדדים במהלך חייהם המשותפים וחלוקת הרכוש כדלקמן:
הדירה השנייה
חובות משותפים
הלוואה בסך 600,000 ₪ שלטענת האיש נטלו הצדדים מהוריו לצורך רכישת הדירה הראשונה וטרם השיבו.
א.הדירה השנייה – תביעת האיש לביטול הסכם הגירושין
הצדדים טענו ארוכות לעניין תוקפו של הסכם הגירושין שאושר וקיבל תוקף של פסק דין ביום 20.3.2016, במסגרתו נקבע כי הזכויות בדירה הראשונה הן בבעלות האישה בלבד. בנספח להסכם נקבע כי הדירה הראשונה נמכרה וכי מלוא הסכום שהתקבל ממכירתה הועבר לידי האישה.
אולם למעשה עיקר המחלוקת של הצדדים היא בסוגיית זכויות הבעלות בדירה השנייה.
תמצית טענות האיש:
לטענת האיש, הזכויות בדירה השנייה שייכות לשני הצדדים בחלקים שווים. לטענתו, הסכם הגירושין שעסק בזכויות בדירה הראשונה הינו הסכם למראית עין, אשר נחתם בין הצדדים לצורך קבלת הלוואת משכנתא מהבנק, באמצעותה תכננו לרכוש את הדירה השנייה, שהיא דירת המגורים של הצדדים. לטענת האיש, באותה העת הוא היה בעל דירוג אשראי נמוך, הואיל והיה בהליך חדלות פירעון שהסתיים במהלך שנת 2015. לטענתו, בשל דירוג האשראי הנמוך, סירב הבנק ליתן לו הלוואת משכנתא ולכן הצדדים נאלצו, בעצה של יועץ משכנתאות, להתגבר על מכשול קבלת המשכנתא באמצעות עריכת הסכם גירושין למראית עין, אשר על פיו לכאורה הזכויות בדירה הראשונה שייכות לאישה בלבד. אולם למעשה הצדדים המשיכו לחיות יחד כרגיל כזוג נשוי לכל דבר, והרכוש של הצדדים המשיך להיות משותף.
לטענתו, בעת אישור הסכם הגירושין מערכת היחסים בין הצדדים הייתה טובה, הם המשיכו להתגורר יחד תחת קורת גג אחת בבית הוריו של האיש, אשר גם העניקו לצדדים מתנה בסך 400,000 ₪ לצורך תשלומים עבור הוצאות הדירה החדשה (תשלומים לקבלן, לסידור החשמל, לעיצוב הבית, לריצוף, למטבח ועוד). לטענתו, אף אחד מהחברים ובני המשפחה לא ידע על סכסוך כלשהו ביניהם, הצדדים נסעו יחדיו לטיול בתאילנד ואף הביאו לעולם ילדה משותפת נוספת. כמו כן, האיש העביר את משכורתו לחשבון הבנק של האישה, ומשם שולמו הוצאות משק הבית. בנוסף, על אף שאחד מעיקרי ההסכם היה סידור הגט, הצדדים לא התגרשו. הדירה השנייה שימשה את הצדדים כדירת מגורים, והם נהגו בה כמנהג בעלים.
עוד נטען, כי האישה עצמה טוענת לשיתוף, שעה שהגישה תביעה לאיזון החובות המשותפים שנצברו לצדדים במהלך חיי הנישואין. במסגרת תביעתה עתרה האישה אף לחיוב האיש בתשלום מחצית מחוב המשכנתא עבור הדירה השנייה, מה שמעיד כי אף היא סבורה כי מדובר בנכס משותף.
לטענת האיש, יש לבטל את הסכם הגירושין שנכרת למראית עין בלבד, ויש ליתן לרצונם האמתי של הצדדים תוקף מלא, לפיו הרכוש שצברו במהלך החיים המשותפים, משותף לצדדים, לרבות הזכויות בדירת המגורים השנייה.
תמצית טענות האישה:
לטענת האישה יש לדחות את התביעה ולקבוע כי הסכם הגירושין שנחתם בין הצדדים וקיבל תוקף של פסק דין שריר וקיים. לטענתה, בעקבות התנהגותו האובססיבית והאלימה של האיש, נטייתו לאי יציבות ורצון האישה להגן על ילדיהם הקטינים, חתמו הצדדים על הסכם הגירושין.
לטענתה, מדובר בהסכם גירושין שאושר כדין וניתן לו תוקף של פסק דין. במסגרת ההסכם הוסדרו כלל הסוגיות שבין הצדדים – זמני השהות, מזונות הקטינים והרכוש, לרבות סוגיית המיטלטלין, הזכויות בדירה הראשונה וכן ויתור הדדי על הזכויות הכספיות והסוציאליות האחד של השני. למעשה האיש מבקש לבטל רק סעיפים ספציפיים של ההסכם. לטענת האישה, פסק דין אינו ‘תכנית כבקשתך’ ולא ניתן לבטל רק סעיפים שאינם לרוחו של האיש. בפרט שעה שעל הדירה רובצת משכנתא לטובת צד ג’ – הבנק.
לטענת האישה, האיש לא הוכיח כי היו לו נושים רבים בעת החתימה על ההסכם. תיק חדלות פירעון נסגר שנה לפני כן, האיש לא עמד בנטל המוגבר להוכיח כי מדובר בהסכם למראית עין.
עוד טוענת האישה כי הצדדים קיימו את החלק הארי של ההסכם – האיש פדה את הכספים הצבורים בזכויות הסוציאליות שלו ולא שיתף את האישה, כספי הדירה הראשונה הועברו לידי האישה והזכויות בדירה השנייה נרשמו על שם האישה בלבד, המשכנתא שניטלה לצורך רכישת הדירה השנייה משולמת על ידי האישה בלבד, והיא הבעלים היחיד של הדירה השנייה.
לטענתה, ההסכם נערך לאחר משא ומתן בין הצדדים ולאחר שבית המשפט בירר עם הצדדים כי יודעים על מה חותמים וכי הדבר נעשה מרצונם החופשי. האיש לא הוכיח כי יש לבטל את הסכם הגירושין. לטענתה, הזכויות בדירת המגורים השנייה שייכות לה בלבד.
דיון והכרעה
האיש עתר בתביעה לביטול הסכם הגירושין שאושר וקיבל תוקף של פסק דין, כאשר למעשה הסעד המבוקש הוא כי בית המשפט יקבע כי הדירה השנייה היא בבעלות משותפת של שני הצדדים (ראו: סעיף 15ב’ לכתב התביעה לביטול הסכם).
אמנם התובע עתר בכתב התביעה גם להורות על השבת סכומי המזונות ששילם לידי האישה מכוח ההסכם, וזאת החל ממועד הפירוד, אולם זנח סעד זה במסגרת תצהירו וסיכומיו, וחזר על טענתו כי יש להצהיר כי הדירה השנייה היא רכוש משותף של שני הצדדים.
לאחר עיון בכלל הראיות שהונחו לפניי ושמיעת עדויות הצדדים, מצאתי לקבוע כי הדירה השנייה היא נכס משותף, והזכויות בה שייכות לשני הצדדים בחלקים שווים, וזאת אף ללא צורך להידרש לטענת האיש לביטול הסכם הגירושין והנספח לו.
ואסביר.
ראשית, מדובר בדירת מגורים, שנרכשה במהלך החיים המשותפים של הצדדים. אין חולק כי הצדדים התגוררו בדירה יחדיו, וגידלו בה את שלושת ילדיהם עד למועד הפירוד. אמנם לטובת האישה נרשמה הערת אזהרה על הזכויות בדירה השנייה, אולם אין באופן רישום הזכויות, קל וחומר רישום הערת אזהרה כשלעצמו, כדי לקבוע כי הנכס אינו משותף או כי שוויו לא יאוזן בין הצדדים (ראו: סעיף 9 לחוק יחסי ממון, תשל”ג – 1973).
שנית, האישה תולה את יהבה בהסכם הגירושין שאושר וקיבל תוקף של פסק דין על ידי בית המשפט, וטוענת שהזכויות בדירה השנייה שייכות לה בלבד, בהסתמך על הסכם הגירושין.
אולם עיון בהסכם הגירושין מעלה כי ההסכם עוסק בזכויות האישה בדירה הראשונה בלבד, ולא בדירה השנייה.
סעיף 3 להסכם הגירושין קובע, כי האישה היא הבעלים הרשום היחיד והבלעדי של הדירה הראשונה, וסעיף 4 להסכם קובע כי האיש מסכים כי אין לו כל זכויות חוזיות ו/או קנייניות בדירה הראשונה. (להשלמת התמונה יצוין, כי בהסכם הגירושין נכתב כי הזכויות בדירה הראשונה רשומות על שם האישה בלבד, אולם הדבר אינו נכון, והזכויות בדירה הראשונה נרשמו על שם שני הצדדים, ראו אישור זכויות נספח 2 לתצהיר האיש).
בנספח להסכם נרשם, כי הצדדים מאשרים כי הדירה הראשונה נמכרה וכי האישה קיבלה לידיה את מלוא התמורה של הדירה. אולם לא צוין דבר בנספח להסכם לעניין הדירה השנייה, וזאת על אף שבאותה העת הצדדים כבר מכרו את הדירה הראשונה, לצורך רכישת הדירה השנייה, ועל אף שעורך הדין אשר ערך עבור הצדדים את הסכם הגירושין ייצג את האישה בלבד והיה אמון על שמירת זכויותיה (ראו: סעיף 10 להסכם הגירושין).
ככל והצדדים חפצו כי אף הזכויות בדירה השנייה יהיו של האישה בלבד, ניתן היה לצפות כי היו רושמים זאת באופן מפורש בנספח להסכם, שאושר על ידי בית המשפט וקיבל תוקף של פסק דין.
שלישית, המקורות הכספיים ששימשו לרכישת שתי הדירות, הראשונה והשנייה, תומכים בגרסת האיש כי מדובר בנכסים משותפים.
הכספים ששימשו לרכישת הדירה הראשונה: הדירה הראשונה נרכשה בשנת 2010, בסמוך לאחר נישואי הצדדים מכספים שניתנו לצדדים על ידי הוריו של האיש בסך של כ-600,000 ₪ (לגביהם קיימת מחלוקת האם מדובר במתנה או הלוואה, כפי שיפורט בהמשך), וכן מהלוואת משכנתא שנטלו הצדדים יחדיו ושולמה על ידי שניהם. הזכויות בדירה הראשונה אף נרשמו על שם שני הצדדים בחלקים שווים (נספח 2 לתצהיר האיש).
האישה הודתה בחקירתה כי הדירה הראשונה נרכשה בין היתר מכספים שניתנו לצדדים על ידי הורי האיש, והזכויות בה נרשמו על שם שניהם:
ש. “הדירה הראשונה נרשמה על שם שניכם
ת. כן.
ש. מאיזה כספים הדירה נרכשה
ת. אבא שלו נתן מתנה בסכום שהוא בחר לעצמו
ש. יש לך ראייה למתנה
ת. אם את מקבלת כסף
ש. יש את הסכם ההלוואה
ת. הוא נחתם אחרי שנתיים בעקבות המשבר”. (בעמ’ 69 שורות 17-24 לפרוטוקול מיום 24.2.22).
אמה של האישה, גב’ …, העידה כי לא סייעה לצדדים כלל במתן כספים לרכישת הדירה הראשונה (בעמ’ 46 שורות 3-10 לפרוטוקול מיום 23.2.22). כמו כן העידה, כי לאישה לא היה הון עצמי או כספי ירושה לצורך רכישת הדירה הראשונה (בעמ’ 48 שורה 1 לפרוטוקול מיום 23.2.22).
דהיינו, הדירה הראשונה נרכשה מכספים משותפים של שני הצדדים, ולא מכספי האישה בלבד.
האישה לא הבהירה די הצורך מדוע יסכים האיש לוותר על מלוא חלקו בדירת המגורים הראשונה, שאף לטענתה נרכשה בין היתר על ידי כספים שניתנו לצדדים במתנה על ידי הוריו (בסך 600,000 ₪), וזאת שעה שהצדדים המשיכו לחיות יחדיו כזוג נשוי לכל דבר, בבית הוריו של האיש, ואף הגדילו את משפחתם והביאו לעולם ילדה משותפת. התנהלות זו של הצדדים מתיישבת עם גרסת האיש, לפיה ההסכם בא לעולם נוכח מצבו הכלכלי הקשה של האיש, כדי לקבל מהבנק הלוואת משכנתא לצורך רכישת הדירה השנייה וכדי להגן על דירת המגורים מנושיו של האיש.
הכספים ששימשו לרכישת הדירה השנייה: הדירה השנייה נרכשה מהכספים שהתקבלו ממכירת הדירה הראשונה (שכפי שפורט לעיל, נרכשה מכספים משותפים), מהלוואת משכנתא שהאישה נטלה על שמה בסך 842,000 ₪, ואשר שולמה במהלך החיים המשותפים של הצדדים, וכן סכום שהורי האיש נתנו לצדדים במתנה (לטענתו, בסך 400,000 ₪) לצורך תשלומים עבור הוצאות הדירה, ובין היתר: תשלומים לקבלן, אדריכל, סידור חשמל, ריצוף, מטבח ועוד. (ראו: אישור הפקדות בסכומים שונים, נספחים 5-14 לתצהיר האיש).
אף האישה הודתה כי הורי האיש העבירו להם כספים לצורך תשלומים שנדרשו לשאת בהם עבור הדירה השנייה (ראו: בעמ’ 82 שורה 11 לפרוטוקול).
אמנם המשכנתא לצורך רכישת הדירה השנייה ניטלה על שמה של האישה, אולם מצאתי כי הצדדים נשאו בהחזר תשלומי המשכנתא במהלך החיים המשותפים מכספים משותפים, שהופקדו על ידי הצדדים לחשבון הבנק של האישה. מהראיות שהונחו לפניי עולה כי לאיש לרוב לא היה חשבון בנק על שמו, וזאת בשל מצבו הכלכלי, והצדדים התנהלו כלכלית במשותף במסגרת חשבון הבנק של האישה:
בתביעת המזונות שהגישה, טענה האישה כי: “… הנתבע לווה כספים מהשוק האפור, הסתבך בחובות ונאלץ לפשוט רגל, בעקבות התנהלות הנתבע התקיימו הצדדים באמצעות חשבון הבנק של התובעת, גם שם יצר הנתבע חובות” (סעיף 8 לתביעת המזונות).
נוסיף לכך, כי האישה הגישה תביעה מטעמה, במסגרתה עתרה לחיוב האיש בגין חובות משותפים שנצברו לצדדים בתקופת החיים המשותפים, חלקם בחשבון בנק משותף בבנק מזרחי וחלקם בחשבון בנק הרשום על שמה בלבד, בבנק לאומי. כמו כן עתרה לחייבו בתשלומים ששילמה מכרטיס האשראי הרשום על שמה. האיש לא הכחיש כי מדובר בחובות משותפים, והצדדים הסכימו לאמץ את המלצות המומחה שמונה על ידי בית המשפט לצורך בדיקת החובות שנצברו, כפי שיפורט בהמשך.
האישה אף הבהירה בתביעה שהגישה, כי הצדדים התנהלו בשני חשבונות הבנק, וכל ההתחייבויות נרשמו על שמה של האישה. הצדדים נאלצו אף ליטול הלוואות, חלקן בחשבון הבנק הרשום על שם האישה בלבד, לצורך תשלום בגין כלכלת המשפחה (ראו: טענות האישה בסעיפים 15-17 לכתב התביעה של האישה בתיק 72300-04-21). כמו כן כתבה בתצהירה, כי בעקבות ההתנהלות של האיש, הצדדים התקיימו באמצעות חשבון בנק על שמה של האישה בנוסף לחשבון הבנק המשותף (ראו: סעיף 5 לתצהיר האישה בתביעת המזונות 61783-12-20).
טענות אלו של האישה תומכות בגרסת האיש כי הצדדים התנהלו בחשבונה של האישה נוכח מצבו הכלכלי הקשה של האיש, ויש בכך כדי לחזק את טענתו כי אף שהלוואת המשכנתא ניטלה מחשבונה של האישה, הרי שהצדדים התנהלו ונשאו בתשלומים שוטפים לצורכי כלכלת המשפחה במסגרת חשבון בנק שהיה רשום ע”ש האישה בלבד, ואין בהתנהלות זו ללמד על הפרדה רכושית בין הצדדים, אלא על התנהלות משפחתית בהסכמת שניהם, נוכח מצבו הכלכלי של האיש, לאורך חייהם המשותפים.
חיזוק נוסף לדברים ניתן למצוא בדברי ב”כ האישה, אשר הבהיר כי הצדדים התנהלו בחשבון הבנק של האישה:
“האב במשך שנים לא יכול היה לפתוח חשבון בנק ואז הסתמך על חשבון הבנק של האישה כשהחזיק בידו כרטיס אשראי של החשבון וביחד עם האישה הם לקחו הלוואות בסכומי עתק…” (ראו: בעמ’ 3 שורות 5-7 לפרוטוקול מיום 11.4.21).
ערה אני לכך שלפי הסכם הגירושין מלוא התמורה שהתקבלה עבור הדירה הראשונה שייכת לאישה, וכי הסכום שהתקבל ממכירת הדירה הראשונה שימש לרכישת הדירה השנייה. אולם לא מצאתי בכך כדי לשנות ממסקנתי.
בשים לב לכך שהדירה השנייה נרכשה בין היתר אף מכספים שהתקבלו על ידי האיש (סכומים שהתקבלו במתנה על ידי הוריו של האיש, כמפורט לעיל), הואיל ומצאתי כי הצדדים שילמו את תשלומי המשכנתא עבור הדירה השנייה במהלך החיים המשותפים מכספים משותפים והאישה אף דרשה לאחר פרוץ הסכסוך כי האיש יישא בתשלום חלקו במשכנתא (ראו: בעמ’ 81 שורות 9-10 לפרוטוקול), בשים לב לכך שמדובר בדירת מגורים שהיא הנכס המשמעותי של הצדדים, והואיל והנספח להסכם הגירושין אינו קובע באופן מפורש כי גם הדירה השנייה הינה בבעלות האישה בלבד, מצאתי כי כספי הדירה הראשונה שהתקבלו לידי האישה נטמעו בתשלומי רכישת הדירה השנייה.
רביעית, התרשמתי מעדויות הצדדים ומהראיות שהונחו לפניי, כי הצדדים התייחסו לדירה השנייה כדירת מגורים משותפת לשניהם. הצדדים התגוררו בה יחדיו, השקיעו בה יחדיו – לרבות באמצעות כספים שקיבלו במתנה מהוריו של האיש (כגון – לצורך עיצוב והתקנת המטבח, ראו עדות האישה בעמ’ 82 שורות 10-12 לפרוטוקול), שילמו יחדיו את תשלומי המשכנתא, וגידלו בה את ילדיהם המשותפים.
חיזוק לכך ניתן למצוא בעדויותיהם של צדדי ג’ אשר התנהלו מול הצדדים ברכישת הדירה השנייה, והתרשמו כי הצדדים פעלו במשותף, וכבעלים משותפים של הדירה השנייה. דהיינו, כך הצדדים הציגו את אופן רכישת הדירה כלפי צדדי ג’, בזמן אמת.
מר …, מנהל הפרויקט במסגרתו רכשו הצדדים את הדירה השנייה, העיד כי התנהל מול שני הצדדים במשותף, ומהתנהגותם בזמן אמת התרשם כי שני הצדדים בעלים של הדירה השנייה (ראו: עדותו בעמ’ 23 שורות 2-12 לפרוטוקול מיום 23.2.22).
עורכת דין …, שייצגה את הצדדים הן במכירת הדירה הראשונה והן ברכישת הדירה השנייה, העידה כי אמנם האישה חתמה על ההסכם לרכישת הדירה השנייה, אך למעשה עורכת הדין ייצגה את שני הצדדים בהליך הרכישה, והתרשמה בזמן אמת כי הצדדים פעלו מולה במשותף (ראו: עדותה בעמ’ 22 שורות 3-13 לפרוטוקול מיום 23.2.22).
אף אחיה של האישה, מר …, התרשם כי הדירה השנייה היא נכס משותף (ראו: עדותו בעמ’ 37 שורות 29-30 ובעמ’ 38 שורות 17-23 , בעמ’ 41 שורות 23-28 לפרוטוקול מיום 23.2.22).
ואולם, גם אם נידרש לטענת האיש ביחס להסכם הגירושין והנספח לו, מצאתי כי האיש עמד בנטל המוטל עליו והוכיח כי הכוונה האמתית של הצדדים הייתה להמשיך להתנהל כזוג נשוי לכל דבר אף לאחר החתימה על הסכם הגירושין, לחיות בשיתוף כלכלי, לקבל הלוואת משכנתא מהבנק ולרכוש יחד דירת מגורים חדשה – היא הדירה השנייה.
להלן טעמיי.
סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל”ג – 1973, קובע כי:
“חוזה שנכרת למראית עין בלבד – בטל; אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכו בתום לב על קיום החוזה”.
בפסיקה נקבע, כי “חוזה למראית עין הוא חוזה בו קיימת אי-התאמה מכוונת בין הרצון הגלוי של הצדדים, כפי שהוא משתקף מהחוזה שנכרת, ובין הרצון המשותף האמיתי שלהם, דהיינו ההסכמה הסובייקטיבית שביסוד ההתקשרות. בעוד שכלפי חוץ נוצר מצג לפיו כוונת הצדדים הייתה להתקשר בחוזה מחייב בהתאם לאמור בו, בפועל רצונם האמתי הוא שונה”(ע”א 4009/22 נעם כץ נ’ שלי בן עטיה (18.10.2023).
“חוזה למראית עין יכול להיחתם גם על-מנת להציג כלפי חוץ מצב כאילו רוכש הזכויות על-פי החוזה הפך לבעל הזכויות, דבר היכול להקנות לו יתרון. כך, אם רכישת הזכויות הנחזות על-פי החוזה תאפשר לו קבלת הלוואה.” (ע”א 6295/95 סוליקה בוחסירה נ’ רות בוחסירה נ(1) 259 (1996)).
“כאשר בית המשפט נדרש לשאלה, האם מדובר בחוזה אשר נעשה למראית עין בלבד, עליו לקבוע מה הייתה כוונת הצדדים בעת כריתת החוזה, ועד כמה הכוונה האמורה משתקפת בחוזה. רצונם של הצדדים, במעמד עריכת החוזה היא שאלה עובדתית, אשר התשובה לה מצריכה קביעת ממצאים עובדתיים”. עוד נקבע, כי “הנטל להוכיח כי החוזה נעשה למראית עין בלבד רובץ על שכמו של הטוען לכך”. (ע”א 810/17 גיל באשה נ’ סמי גרדג’י (31.10.2018), ראו גם: עמ”ש (מחוזי נצרת) 13419-12-16 ת’ ג’ ד’ נ’ י’ ד’ (28.06.2017)).
בענייננו, מצאתי לקבל את גרסתו של האיש לפיה הצדדים ערכו את הסכם הגירושין נוכח מצבו הכלכלי הקשה של האיש, וכי המניע לעריכתו של ההסכם היה מאחר שהצדדים סברו כי באופן זה יתאפשר לאישה ליטול משכנתא מהבנק לצורך השלמת הסכום הנדרש לרכישת הדירה השנייה.
ראשית, על אף שהצדדים חתמו על הסכם גירושין, הם לא קיימו את מרבית הוראותיו.
הצדדים המשיכו לחיות יחדיו תחת קורת גג אחת, ואף עברו להתגורר יחד בביתם של הורי האיש וזאת עד שהדירה השנייה אותה רכשו הייתה מוכנה למגורים.
אין חולק כי האיש לא שילם מזונות לפי ההסכם (עד לפירוד בשנת 2020), וכי לא התקיימו זמני שהות בין האיש לקטינים כפי שנקבע, הואיל והצדדים התגוררו יחדיו. כמו כן, על אף שמדובר בהסכם גירושין ונקבע כי הצדדים מסכימים להתגרש זה מזו, וכי “סידור הגט הוא אחד מעיקרי ההסכם” (סעיף 10.3-10.4 להסכם), הצדדים לא פעלו למימוש הגירושין, אלא המשיכו לחיות יחדיו כמשפחה במשך מספר שנים, עברו יחדיו להתגורר בדירת המגורים השנייה לאחר שבנייתה הושלמה, ואף הביאו לעולם ילדה משותפת נוספת – הקטינה א’ (ראו: עדות האישה בעמ’ 73 שורות 26-33 בעמ’ 74 שורות 20-24 ובעמ’ 76 שורות 16-18 לפרוטוקול מיום 24.2.22).
כמו כן, בין מועד החתימה על הסכם הגירושין ומכירת הדירה הראשונה (שנת 2015) ועד שנכנסו להתגורר יחדיו בדירה השנייה, הצדדים התגוררו יחד עם ילדיהם המשותפים במשך מספר שנים בבית הוריו של האיש (ראו: עדות האישה בעמ’ 74 לפרוטוקול).
על אף שבהסכם הגירושין נכתב כי עורך הדין מייצג את האישה, היא לא זכרה כיצד הגיעה אליו (“אני לא זוכרת אם זה היה דרך גוגל או שהאיש הביא”, בעמ’ 74 שורה 13 לפרוטוקול). כמו כן, האישה העידה כי כל הליך עריכת ההסכם התנהל מול עורך הדין באמצעות הטלפון מבלי שהצדדים התייצבו במשרדו, וכי רק לאחר אישור הסכם הגירושין על ידי בית המשפט פנתה לבנק לצורך קבלת משכנתא לרכישת הדירה השנייה (בעמ’ 78 שורות 7-15 לפרוטוקול).
האישה אף העידה, כי בניגוד לסכסוך הקיים בין הצדדים כיום, עליו יודעים בני משפחתה וחברותיה, אף אחד לא ידע על סכסוך בינה לבין האיש במהלך שנת 2015, כשחתמו על הסכם הגירושין (בעמ’ 85 שורות 23-27 לפרוטוקול).
שנית, למעשה, הנושא הרלוונטי לענייננו בהסכם הגירושין הוא הקביעה כי הזכויות בדירה הראשונה שייכות לאישה בלבד. בהסכם הגירושין הצהירו הצדדים כי “האישה היא הבעלים הרשום, היחיד והבלעדי” של דירת המגורים הראשונה, כמפורט בנסח רישום עדכני.
אולם, מהראיות שהונחו לפניי עולה כי הצהרת הצדדים בהסכם לעניין רישום הדירה הראשונה אינה נכונה. הזכויות בדירה הראשונה היו רשומות על שם שני הצדדים, (ראו: אישור זכויות לדירה הראשונה, נספח 2 לתצהיר האיש).
כמו כן, שני הצדדים נטלו הלוואת משכנתא לצורך רכישת הדירה הראשונה. בנוסף, בהסכם המכר של הדירה הראשונה, שני הצדדים נרשמו כמוכרים (ראו: הסכם מכר, נספח 3 לתצהיר האיש).
שלישית, מהראיות עולה כי מצבו הכלכלי של האיש בתקופת החתימה על הסכם הגירושין היה בכי רע, ותומך בגרסתו לפיה בשל כך סירב הבנק להעניק לצדדים משכנתא משותפת לצורך רכישת הדירה השנייה.
האישה אמנם הכחישה את טענת האיש לפיה הבנק סירב ליתן להם משכנתא משותפת נוכח מצבו הכלכלי, וטענה כי הליך חדלות הפירעון הסתיים כבר שנה קודם לכן. מאידך, האישה טענה באופן עקבי פעם אחר פעם כי לאיש נצברו חובות רבים, לרבות לשוק האפור. עוד טענה, כי הוריו של האיש סייעו לצדדים כלכלית לאורך שנות נישואיהם, סייעו לאיש לשלם את חובותיו הרבים, חילצו אותו מפשיטת רגל ומחובותיו לשוק האפור (סעיף 36 לכתב ההגנה של האישה בתיק 27308-04-21).
יתרה מכך, האישה הבהירה כי הטעם לעריכת ההסכם היה כדי לשמור על קורת גג לקטינים. כן הבהירה כי “הצדדים חתמו על ההסכם ביום 21.6.15 לאחר שהובא לידיעת הנתבעת במפתיע שפשיטת הרגל של התובע וההלוואות שנטל בשוק האפור העמידו את דירתם בסיכון אודותיו התובע ידע כבר מיום 6.11.14 ולא סיפר לתובעת” (ראו: סעיף 42 לכתב ההגנה של התובעת בתיק 27308-04-21).
האישה הבהירה את הרקע לחתימה על הסכם הגירושין, כדלקמן:
לטענתה, בסוף שנת 2014, לאחר שהאיש לא עמד בתנאי פשיטת הרגל, ניתן פסק דין למימוש הדירה הראשונה. לטענתה, האיש הסתיר ממנה את פסק הדין.
במאי 2015 האישה גילתה כי ביתם של הצדדים נתון בסכנה עקב התנהלותו הכלכלית ההרסנית של האיש, והאישה דרשה כי הצדדים יחתמו על הסכם גירושין שיגן עליה ועל הקטינים מפני התנהלותו הכלכלית של האיש.
ביום 21.6.15 חתמו הצדדים על הסכם הגירושין לפיו הדירה הראשונה שייכת לאישה.
ביום 24.6.15 שילמו הורי האיש את חוב הפש”ר במלואו והאיש קיבל הפטר.
האישה מכרה את הדירה הראשונה ורכשה את הדירה השנייה, ולאחר מכן, ביום 14.2.16 הצדדים חתמו על הנספח להסכם, והתייצבו בבית המשפט לאישור ההסכם
(ראו: פירוט ציר הזמן כמפורט בסעיף 50 לכתב ההגנה של האישה בתיק 27308-04-21).
דהיינו, גם אם נלך לשיטת האישה, הרי שהדירה הראשונה למעשה הייתה שייכת לשני הצדדים (האישה אף נקטה בתצהירה בלשון: “ביתם של הצדדים”), והאיש קיבל הפטר מהליך חדלות פירעון רק לאחר החתימה על הסכם הגירושין.
אף לטענת האישה, בשנת 2014 הבנק חפץ למכור את הדירה הראשונה, והצדדים עמדו בפני סיכון כי יאבדו את דירת המגורים שלהם.
מטענות האישה נלמד, כי הצדדים חתמו על הסכם הגירושין לפיו הזכויות בדירה הראשונה שייכות לאישה בלבד כדי להתחמק מנושיו של האיש, וכדי לא לסכן את הנכס המשותף.
בחקירתה הבהירה האישה כי חתמה על הסכם הגירושין כדי להבטיח קורת גג לקטינים וכדי שלא לאבד את הדירה נוכח החובות הרבים שהאיש יצר לאורך השנים. עוד הבהירה, כי הצדדים המשיכו להתגורר יחד אף לאחר אישור ההסכם (בעמ’ 71 שורות 21-34 לפרוטוקול מיום 24.2.22).
יוזכר, כי האישה לא טענה וממילא לא הוכיחה כי הדירה הראשונה נרכשה מכספיה או שהזכויות בה נרשמו על שמה בלבד. ההיפך הוא הנכון, כפי שפורט לעיל, הדירה הראשונה נרכשה מכספים משותפים של הצדדים, והזכויות בה נרשמו על שם שני הצדדים.
תיאור זה של השתלשלות העניינים כמתואר על ידי האישה בכתבי טענותיה, מתיישב עם טענתו של האיש כי מצבו הכלכלי הגרוע (סיים הליך חדלות פירעון בשנת 2015, לאחר החתימה על הסכם הגירושין), עמד בבסיס החלטת הצדדים לחתימה על הסכם הגירושין והנספח לו, לצורך נטילת משכנתא על שם האישה לרכישת הדירה השנייה, וכי זו הסיבה לרישום הערת אזהרה על הזכויות בדירה השנייה על שמה של האישה בלבד.
גם בחקירות הצדדים עלה כי האיש היה שקוע בחובות:
ראו עדות האישה:
“לשאלת בימ”ש, למה הדירה נרשמה על שמך. אני משיבה, לכל אורך מערכת היחסים שלנו הוא היה חסר אחריות והוא היה מסובך עם השוק האפור ואבא שלי היה צריך להגיע למו”מ. יום אחד ראיתי שההוצל”פ לקחה את המכונית. ההורים שלו נתנו מתנה בסך 600,000 ₪ ומשכנתא ששולמה במערכת היחסים. לשאלת בימ”ש, אם הדירה נרכשה מהסכום של הורי הבעל ולמה הדירה צריכה להיות רק שלך. אני משיבה, הדירה הראשונה צריכה להיות שלי. ההסכם הזה נוצר כדי להגן עלי ועל הילדים שלי. בכל התקופה שהיינו ביחד והוא פוטר 4 פעמים מהעבודה ואני כל הזמן עבדתי. אני יודעת מי הוא והוא חסר אחריות מהיום שהכרתי אותו. רציתי הסכם שיבטח אותי ואת הילדים ומבחינתי זה הביטחון. אני רציתי רוגע שאני והילדים בטוחים”. (בעמ’ 3 שורות 21-28 לפרוטוקול מיום 11.4.21).
ראו גם עדות האישה לפיה האיש היה מסובך בחובות רבים, בעמ’ 68 לפרוטוקול מיום 24.2.22. כן העידה כי הסכם הגירושין בא לעולם נוכח החובות הרבים של האיש (בעמ’ 81 שורות 15-19 לפרוטוקול).
האיש הבהיר בעדותו באופן עקבי כי הצדדים חתמו על הסכם הגירושין נוכח מצבו הכלכלי הגרוע, וכדי שהאישה תקבל משכנתא מהבנק לצורך השלמת הסכום שהיה נדרש לרכישת הדירה השנייה (בעמ’ 53 ובעמ’ 57 לפרוטוקול מיום 24.2.22). עדות זו מתיישבת עם יתר הראיות שהונחו לפניי לעניין מצבו הכלכלי של האיש.
לעניין החלק בהסכם הגירושין העוסק במזונות הקטינים וקביעת אחריות הורית, משהצדדים עצמם חיו יחדיו כמשפחה מספר שנים לאחר אישור הסכם הגירושין ולא פעלו לפי הקבוע בהסכם הגירושין, הרי שרק לאחר פרוץ הסכסוך ביניהם (בשנת 2020) התעוררו סוגיות אלו, ונידונו לגופן במסגרת התביעות למזונות ואחריות הורית, בהתאם לנסיבות ששררו באותה העת וטובת הקטינים (ראו: תלה”מ 68749-11-20 ,תלה”מ 61783-12-20, תלה”מ 43648-07-21). כמו כן, הצדדים לא התגרשו לאחר אישור הסכם הגירושין, אלא רק בחודש מאי 2022.
לפיכך, לא מצאתי כי קיימת השלכה להכרעתי שלעיל על סוגיות המזונות והאחריות ההורית. האיש אף לא עתר בסיכומיו בתביעות שבנדון לקבלת סעד העוסק במזונות ובאחריות הורית. הקביעה שלעיל רלוונטית ומשליכה על החלק בהסכם הגירושין העוסק בדירה הראשונה.
לפיכך, נוכח קביעותיי שלעיל, אני קובעת כי הדירה הראשונה הייתה נכס משותף לצדדים, ואף הדירה השנייה שנרכשה (בין היתר) מהכספים שהתקבלו מתמורת הדירה הראשונה, היא נכס משותף.
לבסוף אציין, כי לאחר שמיעת הצדדים התרשמתי, כי טענת האישה לכך שדירת המגורים השנייה היא בבעלותה בלבד, נולדה כמענה לטענת האיש כי יש להשיב להוריו את הסך של 600,000 ₪ שלטענתו הלוו לצדדים, מתוך הכספים שיתקבלו ממכירת הדירה השנייה. התרשמתי כי האישה, אשר חששה כי לא יוותר בידה סכום מספיק לרכישת בית שישמש כקורת גג לה ולילדי הצדדים, העלתה את הטענה כי למעשה הבעלות בדירה השנייה שייכת לה בלבד, ולא לשני הצדדים.
לסיכום חלק זה, מצאתי לקבוע כי דירת המגורים השנייה של הצדדים היא נכס משותף.
ב.תביעת האישה לאיזון החובות המשותפים:
אין חולק בין הצדדים, כי חובות שנצברו להם במהלך החיים המשותפים, הן בחשבון הבנק המשותף והן בחשבון בנק הרשום על שם האישה בלבד, ואשר שולמו בחלקם על ידי האישה בלבד, הם משותפים (ראו אף דברי ב”כ האיש כי האיש אינו מבקש לחמוק מתשלום החובות המשותפים, בעמ’ 6 שורות 34-36 לפרוטוקול מיום 18.5.23).
בהתאם להסכמת הצדדים מינה בית המשפט מומחה לצורך בדיקת חשבונות הבנק (חשבון משותף וחשבון בנק על שם האישה בלבד, וכן תשלומים ששולמו באמצעות כרטיס האשראי של האישה ואיזון החובות שנצברו לצדדים. המומחה הגיש את חוות דעתו ביום 22.12.22 (להלן: “חוות הדעת”). הצדדים נחלקו תחילה ביחס למועד הקרע, אולם בהמשך ההליך המשפטי הגיעו להסכמה כי מועד הקרע הוא ביום 1.12.2020 (ראו: בעמ’ 6 שורה 6 לפרוטוקול מיום 18.5.23).
הצדדים הסכימו לקבל את חוות דעת האקטואר וביקשו ליתן לה תוקף של פסק דין (ראו: דברי ב”כ האישה בעמ’ 5 שורות 23-24 לפרוטוקול, ודברי ב”כ האיש בעמ’ 6 שורות 9-10 לפרוטוקול מיום 18.5.23). לפיכך, מצאתי ליתן תוקף של פסק דין לחוות דעת האקטואר לעניין חובות הצדדים. האיש יישא בתשלום מחצית מהחובות המפורטים בחוות הדעת (לפי מועד קרע 1.12.2020). מחצית מהחובות ששולמו על ידי האישה ישולמו על ידי האיש ישירות לידיה, והכל כמפורט בעמ’ 6 לחוות הדעת בסעיפים ב’-ד’ לסיכום פרק א’.
כמו כן, בהתאם להסכמת הצדדים, כל אחד מהצדדים יוותר עם הזכויות הסוציאליות שצבר במהלך תקופת החיים המשותפים (ראו: הסכמת הצדדים בפרוטוקול הדיון מיום 18.5.23 בעמ’ 5 שורות 12-14).
ג.טענות האיש לעניין הלוואת ההורים
במסגרת התביעה הרכושית שהגיש האיש כנגד האישה לאיזון משאבים, עתר בין היתר לפירוק שיתוף בדירה השנייה, סילוק חוב המשכנתא שנותר לתשלום, וכן פירעון הלוואה בסך 600,000 ₪ לאביו של האיש, שלטענתו בני הזוג נטלו ממנו.
האיש צירף מסמך בכתב, חתום על ידי שני הצדדים ועל ידי הוריו, שכותרתו “אישור”, לפיו הצדדים מאשרים כי ביום 21.2.2010 קיבלו הלוואה בסך 600,000 ₪ לצורך רכישת דירה מהוריו של האיש ( להלן: “האישור”, נספח 1 לתצהיר האיש).
האיש עתר כי הסך של 600,000 ₪ יקוזז מתוך הסכום אותו יקבלו הצדדים בעת מכירת הדירה השנייה.
מנגד, לטענת האישה, הכספים שהעביר אביו של האיש לצדדים הועברו כמתנה ותמיכה כלכלית לרכישת הדירה הראשונה, ולא כהלוואה. לטענתה, בשל כך אביו של האיש אף לא ביקש להשיב לו כל סכום מתוך הכספים שהתקבלו ממכירת הדירה הראשונה, ומלוא הסכום שהתקבל ממכירת הדירה הראשונה הועבר לידי האישה.
לאחר שמיעת הצדדים ועיון בראיות שהונחו לפניי, מצאתי כי אין להורות על קיזוז הסכום מתוך כספי מכירת הדירה השנייה. ואסביר.
אין חולק כי הורי האיש העבירו לצדדים סך של כ- 600,000 ₪ בשנת 2010 לצורך רכישת הדירה הראשונה. אולם במסמך שצירף האיש צוין רק אישור בגין קבלת הסכום. לא צוין על גבי המסמך כי על הצדדים להשיב להורים את הסכום, לא צוין מועד בו על הצדדים להשיב את הסכום ומאילו כספים ישולם, אם בכלל.
לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים התרשמתי, כי הוריו של האיש סייעו לצדדים בהעברת סכומי כסף לאורך כל שנות נישואיהם, כתמיכה ועזרה כלכלית, וזאת מבלי לדרוש כל החזר כספי לאורך השנים. הצדדים אף חיו בביתם של הורי האיש במשך מספר שנים לאחר מכירת הדירה הראשונה ועד להשלמת הבנייה בדירה השנייה. כמו כן, לאחר מכירת הדירה הראשונה וקבלת התמורה, לא רק שהורי האיש לא תבעו מהצדדים את השבת הסכום, אלא הוסיפו והעבירו לצדדים סכומי כסף נוספים לצורך רכישת הדירה השנייה, לטענת האיש בסכום של כ-400,000 ₪, וזאת במתנה (ואין מחלוקת כי מדובר במתנה).
התרשמתי כי הורי האיש חפצו לסייע לצדדים ולילדיהם לאורך השנים במתנות ותמיכה כלכלית, וזאת בין היתר נוכח מצבו הכלכלי הקשה של בנם, אשר צבר חובות מרובים לאורך השנים ונקלע להליך חדלות פירעון. ההורים לא תבעו כל החזר, ואף המשיכו וסייעו לצדדים בסכומים משמעותיים, במתנה.
מתצהיר אמו של האיש עולה כי בשנת 2012 האיש נקלע לחובות בעסק שלו “…”, והוריו עזרו לו לשלם לנושים וספקים בסכום מצטבר של 400,000 ₪ (סעיף 8 לתצהיר אביו של האיש). כמו כן, הצהירו כי העבירו כספים בסך כ-400,000 ₪ עבור הדירה השנייה לקבלן ולספקים נוספים (ראו: סעיף 17 לתצהיר אביו של האיש, ונספחים 3-12 לתצהירו). בנוסף, הצהירו כי מימנו את לימודי האישה בסך 100,000 ₪, וכן שילמו חלק מהוצאות הקטינים.
אמו של האיש, גב’ .., העידה כי היא ובעלה עזרו לצדדים כלכלית לאורך השנים, וכי הצדדים חיו בביתם (בעמ’ 24 שורות 15-16 לפרוטוקול מיום 23.2.22, בעמ’ 29 שורות 1-3 לפרוטוקול מיום 23.2.22).
כמו כן העידה, כי כל פעם שלאיש נצבר חוב, היה מבקש מהוריו כסף והם היו מסייעים לצדדים (בעמ’ 31 שורות 3-5 לפרוטוקול מיום 23.2.22).
אף אביו של האיש, מר .., העיד כי הוא ואשתו עזרו לאיש בסכומים גדולים לאורך השנים, לרבות עבור חובות רבים שהאיש יצר (בעמ’ 33 שורות 2-4 לפרוטוקול, וכן בעמ’ 34 שורות 11-14 לפרוטוקול מיום 23.2.22).
לעניין ההלוואה הנטענת, העיד אביו של האיש כי הסיבה בגללה לא נרשם על גבי האישור מועד להשבת הסכום, היא כי לא רצה שיהיה “בלגן במשפחה”, וכי העביר לצדדים כספים כדי להציל את המשפחה מחובות רבים. לטענתו, הצדדים חתמו על האישור בשנת 2012 כשהאיש נקלע לחובות רבים בעסק “..” (ראו: בעמ’ 34 לפרוטוקול ובעמ’ 35 שורות 31-32 לפרוטוקול מיום 23.2.22).
עדות זו מתיישבת עם עדותה של האישה, לפיה חתמה על המסמך לאחר שאביו של האיש אמר לה כי האיש הסתבך בחובות, לרבות בשוק האפור, וכי האב מעוניין לשמור על הסכום מפני הנושים השונים (בעמ’ 67 שורות 11-17, בעמ’ 68, בעמ’ 70 שורות 25-33 לפרוטוקול מיום 24.2.22).
ראו עדות האישה:
ש. “אז למה הוא צריך את החתימה שלך. שיחתים את האיש
ת. הוא סיכן את הרכוש, הוא סיכן את הבית שלנו. נשארנו בלי קורת גג לילדים, כל החובות שהיו זה הפחד.
ש. לך לא היו חובות. כל החובות והנושים היו מול האיש.
ת. נו.
ש. אם הסכם ההלוואה נחתם על שם האיש שיחתום על הלוואה.
ת. הוא ביקש ממני. לא נכנסתי לשאלות מול אבא שלו למה גם אני. חתמתי על כסף שניתן במתנה שניתן במתנה שמעולם לא רצו אותו בחזרה ולא התכוונו לקחת אותו ועל סמך זה שנחתם זה בגלל כל הבלאגן שהיה”. (בעמ’ 71 שורות 1-9 לפרוטוקול).
אף בתצהיריהם טענו ההורים, כי סברו כי על הצדדים להשיב את הסכום “כשיהיה להם כסף”, ולא נקבע מועד ברור להשבת הסכום (ראו: סעיף 7 לתצהיר אביו של האיש).
אין חולק, וכך אף עלה מעדויות הצדדים, כי הצדדים לא נדרשו להשיב את הסכומים שהועברו להם לאורך השנים, וזאת אף לאחר מכירת הדירה הראשונה, שהסכום שניתן שימש לרכישתה (ראו: עדות אמו של האיש בעמ’ 26 שורות 14-15 לפרוטוקול מיום 23.2.22).
האיש לא טען וממילא לא הוכיח כי שילם להוריו את הסכום הנקוב באישור, ואף הודה בחקירתו כי הוריו לא תבעו ממנו את השבת הסכום (ראו: בעמ’ 63 שורות 1-6 לפרוטוקול מיום 24.2.22). אף עתה, הורי האיש, שהם לכאורה המלווים, לא הגישו כל תביעה כנגד בני הזוג, או מי מהם, להחזר הסכום הנקוב באישור.
שעה שההליך שלפניי עניינו איזון משאבים בין בני הזוג, בשים לב לכך שהאיש לא טען וממילא לא הוכיח כי השיב להוריו את כספי ההלוואה הנטענת, ושעה שהוריו של האיש לא הגישו כל תביעה לתשלום החזר הסכום הנקוב באישור, מצאתי כי אין מקום לחייב את האישה בהחזר הלוואות מתוך כספי מכירת הדירה השנייה, אשר לא נתבעו על ידי המלווים הנטענים. (ראו לעניין זה: עמ”ש (מחוזי מרכז) 65692-11-19 ד. ס נ’ ל. צ. ס (22.09.2020)).
ואולם, ככל והורי האיש יבחרו להגיש תביעה במסגרת דיונית מתאימה, בית המשפט יידרש לה.
לסיכום, מצאתי להורות כדלקמן:
הזכויות בדירה השנייה, המצויה ברח’ .. ברחובות, והידועה כגוש .. חלקה .., שייכות לשני הצדדים בחלקים שווים, בכפוף לכל דין.
אני מורה על פירוק השיתוף בדירה השנייה בדרך של מכירה. הנכס יימכר כפנוי, למרבה במחיר, במכירה שבין מוכר מרצון לקונה מרצון. לצדדים תהיה זכות קדימה כחוק לרכוש איש את זכויותיו של רעהו בנכס זה.
התשלום שיתקבל ממכירת הדירה השנייה, לאחר ניכוי כל ההוצאות מכל מין וסוג שהוא הכרוכות במכירתה לרבות הלוואת המשכנתא שנותרה לתשלום, יחולק בין הצדדים בחלקים שווים.
ניתנת לצדדים שהות של 60 יום לנסות ולמכור את הנכס בהסכמה. ככל שלא יעלה בידם, ימונה כונס נכסים לצורך הסדרת הרישום, ביצוע המכירה וחלוקת התמורה כקבוע בפסק דין זה. הליך כינוס הנכסים, ככל שיכנס לתוקף, יבוצע בלשכת ההוצאה לפועל, תחת הוראות כב’ רשם ההוצאה לפועל, אשר יהא מוסמך בכל הקשור להליך, מתן הוראות, קביעת שכר טרחה, מינוי והחלפת כונס הנכסים במידת הצורך וכיו”ב.
ניתן בזאת תוקף של פסק דין לחוות דעת האקטואר לעניין חובות הצדדים. האיש יישא בתשלום מחצית מהחובות המפורטים בחוות הדעת (לפי מועד קרע 1.12.2020), כאשר מחצית מהחובות ששולמו על ידי האישה ישולמו על ידי האיש ישירות לידיה, הכל כמפורט בעמ’ 6 לחוות הדעת בסעיפים ב’-ד’ לסיכום פרק א’.
נוכח התוצאה אליה הגעתי, לפיה באחת הסוגיות התקבלו טענות האיש ואילו בסוגיה האחרת התקבלו טענות האישה, לא מצאתי לחייב בהוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.
תואיל המזכירות להמציא את פסק הדין לצדדים ולסגור את התיקים.
פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים ותיקוני ניסוח.
ניתן היום, ה’ שבט תשפ”ד, 15 ינואר 2024, בהעדר הצדדים.