לפני כב’ השופטת ענת אלפסי, סגנית הנשיא
התובעת:
האשה
הנתבע:
האיש
פסק דין
על הפרק עניינם של בין בני זוג שנפרדו, אשר הגיעו למספר הסכמות ונותרו חלוקים בעניין הרכוש ומזונות שני הילדים המשותפים. בלב המחלוקת שאלת הזכויות בדירה שנרכשה במהלך חייהם המשותפים, לגביה נערכו שני הסכמים שונים, האחד הובא לאישור בית המשפט והשני הוסתר.
רקע והליכים:
הצדדים הכירו וביום 14/11/14 חתמו על הסכם ממון לפני נוטריון, לפיו כלל הנכסים שהיו בבעלות האיש טרם הנישואין, יישארו בבעלותו הבלעדית ללא כל טענה מצד האשה, לרבות שתי דירות בעיר דרומית, האחת ברחוב א’ והשניה ברחוב ב’.
ביום 19/1/15, כחדשיים לאחר חתימת ההסכם, נישאו הצדדים והביאו לעולם שני ילדים: ביום 21/7/16 נולדה ביתם הבכורה וביום 15/12/17 נולד בנם הצעיר.
ביום 10/8/16 נרכשה דירה נוספת ברח’ ג’ בדרומית ונרשמה בבעלות האיש.
ביום 18/8/19 נרכש גם משרד באזור התעשיה בעיר העיר הדרומית ונרשם בבעלות האיש.
ביום 22/9/19 חתמו הצדדים על מסמך שכותרתו “תוספת להסכם” אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 7/10/19 (בתלה”מ 54495-09-19) , בו נקבע כי אותה דירה נוספת (ברח’ ג’ בעיר העיר הדרומית) לא תאוזן בין הצדדים.
בדיעבד התברר כי נוסף על הסכם זה, חתמו הצדדים על “נספח” לפיו למרות האמור בתוספת להסכם, הדירה האמורה ברח’ ג’, כן בבעלותם המשותפת של שני הצדדים.
ביום 3/11/19 רכשו יחדיו דירה ברח’ ד’ בעיר הדרומית, אשר נרשמה בבעלות שניהם. מימון הרכישה נעשה בעיקרו באמצעות הלוואה מובטחת במשכנתא בסך 1,907,000 ₪.
יחסיהם נקלעו למשבר נוסף וביום 19/7/20 פתחה האשה בהליך של יישוב סכסוך (בתיק י”ס 40070-07-20).
ביום 15/11/20 אישרו הסכם גירושין (בתה”ס 36549-10-20), לפיו האשה תעביר לאיש זכויותיה בדירתם המשותפת ברחוב ד’ בעיר הדרומית, כאשר האיש מתחייב לשאת בפירעון ההלוואה המובטחת במשכנתא ולהעביר על שמו את ההסכם מול הבנק. במועד האישור הודיעו כי נמצאים בהליכי גישור לעניין מזונות הקטינים ויתר הרכוש שצברו.
בפועל לא הגיעו להסכם כולל וביום 24/11/20 הגישה האשה שלוש תובענות:
תביעה למזונות הקטינים בתלה”מ 60131-11-20;
תביעה למשמורת וזמני שהות עם הקטינים בתלה”מ 60460-11-20;
ותביעה לחלוקת הרכוש המשותף בתלה”מ 66848-11-20 בה עתרה לחלוקת הרכוש שצברה עם הנתבע בתקופת החיים המשותפים, לרבות הדירה בג’, משרד באזור התעשיה, זכויות סוציאליות, מוניטין ומיטלטלין.
ביום 6/10/24 נמכר המשרד באזור התעשיה בהסכמת שני הצדדים תמורת 380,000 ₪, כשהאיש טוען כי יש לנכות מהתמורה הלוואה משותפת בעוד האשה מבקשת לבחון טענתו.
ביום 16/12/20 נקבעו מזונות זמניים בסך 4,000 ₪ עבור שני הקטינים בתוספת מחצית גן וצהרון , מיום 24/11/20. ביום 26/4/21 הצדדים התגרשו הצדדים בבית הדין הרבני.
ביום 8/11/21 הגיש האיש תביעה לחיוב האשה לחתום על המסמכים הנדרשים לשם העברת הזכויות בדירה ברח’ ב’ לבעלותו בהתאם להסכם (בתלה”מ 20121-11-21).
ביום 3/11/21 התקיימה ישיבת קדם משפט ראשונה, לקראתה הגישו הצדדים הרצאות פרטים. האב ביום 29/5/22 והאם ביום 13/6/22 . בתום הדיון נקבע כי הצדדים יגישו תצהירי רכוש בצירוף תדפיסי המסלקה הפנסיונית של משרד האוצר לגבי הזכויות שצברו ממקומות העבודה במהלך החיים המשותפים. ביום 30/12/21 הגיש האיש תצהיר מטעמו,
ביום 4/1/22 הגישה האשה תצהיר מטעמה וביום 2/2/24 תדפיס המסלקה הפנסיונית.
ביום 3/2/22 הגישה האשה תביעה לביטול התוספת להסכם הממון שאושר יום 7/10/19 בעניין הבעלות הבלעדית לנתבע בבית ברחוב ג’ בעיר הדרומית (תלה”מ 12851-02-22).
ביום 29/6/22 התקיימה ישיבת קדם משפט שניה, בה גובשו הסכמות לגבי שתי תובענות: הן תביעת האשה למשמורת וזמני השהות (בתלה”מ 20121-11-20) והן תביעת האיש להעברת הזכויות בדירה ברח’ ב’ על שמו (בתלה”מ 12851-02-22).
במקביל הודיעו הצדדים כי ניתן להכריע בחלוקת הזכויות הסוציאליות ללא צורך בחוות דעת של אקטואר, כאשר מועד הקרע המוסכם הוא פתיחת הליך יישוב הסכסוך, 19/7/20.
לקראת דיוני ההוכחות הגישו הצדדים תיקי מוצגים בצירוף הרצאות פרטים עדכניות: האב הגיש המסמכים מטעמו ביום 29/3/23 והאם הגישה ביום 30/3/23 המסמכים מטעמה.
ביום 30/4/23 התקיימה ישיבת הוכחות 30/4/23, בה נשמעו עדויות הצדדים, עורך הדין שערך את התוספת להסכם ואדם לגביו נטען כי ניהל קשר זוגי עם האשה.
בתום הדיון נעשה נסיון נוסף לקדם הסכמה, אך בהעדרה הוריתי על הגשת סיכומים. משעה שהוגשו הסיכומים, יינתן פסק הדין.
גדר המחלוקת:
השאלה הראשונה היא שאלת תוקף פסק הדין לגבי התוספת להסכם לפיה הדירה ברח’ ג’ שייכת לאיש בלבד ואינה בת איזון, נוכח התוספת להסכם אל מול הנספח.
השאלה השניה היא שאלת אופן איזון הרכוש המשותף, אשר במרכזו הדירה האמורה, כספי תמורת המשרד בקיזוז ההלוואות והזכויות הסוציאליות.
השאלה השלישית היא גובה מזונות הילדים, הקשורה אף היא בעניין הרכוש.
שאלה ראשונה: מה תוקף ההסכם לגבי הדירה ברח’ ג’?
(תלה”מ 12851-02-22)
עיקרי טענות האשה:
ככלל, מציינת כי אין לה טענות ביחס להסכם הממון מיום 14/11/14 אלא כנגד התוספת להסכם בה נקבע כי הדירה ברח’ ג’ אינה בת איזון בין הצדדים.
טוענת כי בחודש מאי 2019 יחסיהם נקלעו למשבר אמון על רקע טענות האיש לגבי בגידה, לצד נסיון לגשר על הפערים ולשקם הנישואין. בתוך כך החליטו לרכוש בית נוסף ברחוב ד’, אך אז פנה אליה האיש וטען כי רכישת הבית ברחוב ד’ תתאפשר כלכלית רק אם הזכויות בדירה ברח’ ג’ יהיו שלו בלבד, כחלק מתכנון מס אפקטיבי שייטיב עם שניהם.
על מנת לוודא כי זכויותיה יישמרו דיברו עם עו”ד X, על פי המלצתו של האיש, אשר הסביר להם כי מדובר בהסכם שהוא מסמך “פורמלי” בלבד, כאשר על מנת לוודא כי זכויותיה לא ייפגעו הסביר להם כי ניתן לחתום על מסמך נוסף בו יצויין מפורשות כי הדירה נמצאת בבעלות שניהם. היא היתה במצב בו חייבת לפעול על פי הנחיות בעלה והאמינה לעורך הדין.
טוענת כי למעשה מדובר בהסכם למראית עין אשר נכפה עליה, תוך ניצול תמימותה וחולשתה שעה שהצדדים מנסים לשקם יחסיהם, כאשר בפועל כלל לא הבינה השלכותיו של ההסכם.
טוענת כי עו”ד X אשר לכאורה ייצג שני הצדדים בעריכת התוספת להסכם ואשר היה אמון על מתן ייעוץ אמיתי והגנה על זכויותיהם של שני הצדדים, חטא לתפקידו וגרם לה לחשוב כי ההסכם הפיך, למרות שידע כי הדבר אינו נכון. מדובר בחברו של האיש, אשר בדיעבד התברר פעל לטובתו ולא לטובתה.
עוד טוענת כי מדובר בדירה שנרכשה במאמץ משותף, הן מבחינת המימון והן מבחינת חלוקת הנטל בחייהם המשותפים. מצינת כי מדו”חות הרווח וההפסד שהגיש ניתן ללמוד כי לא היו בידיו הסכומים הדרושים כדי לממן הרכישה לבדו.
מטעמים אלה מבקשת לקבוע כי הדירה ברח’ ג’ בבעלות שניהם ולכן זכאית למחציתה.
עיקרי טענות האיש:
טוען כי הדירה ברח’ ג’ נמצאת בבעלותו הבלעדית, בדיוק כפי שמצויין בתוספת להסכם, אשר קיבלה תוקף של פסק דין.
מציין כי עת נישאו היו בבעלותו שתי דירות שרכש בעמל רב של שנים של עבודה מאומצת, כאשר האשה לעומתו נהגה לעבוד בחנות בגדים ולהיות פזרנית.
טוען כי הדירה ברח’ ג’ נרכשה ביום 19/7/15 תמורת 817,000 ₪, כאשר סך של 300,000 ₪ שילם ממקורותיו האישיים שהצטברו בחשבונו העסקי טרם הנישואין, בעוד יתר התמורה שולמה באמצעות תשלומים מחשבונו העסקי, בהתאם להתקדמות הבניה, כאשר הוא שילם לבדו גם את מס הרכישה והחזרי ההלוואות. ביום 30/1/19 הדירה ברח’ ג’ נמסרה לו, הוא נשא לבדו בעלות השיפוצים, השכיר אותה לצד ג’, גבה את דמי השכירות והפקידם לחשבונו העסקי.
לאחר דברים אלה נקרתה בדרכו אפשרות לרכוש בית ישן ברחוב ד’. החליטו לרכוש הבית במשותף , להרוס אותו ולבנות תחתיו את בית חלומותיהם.
טוען כי למעשה לא היה שיתוף בין הצדדים באף נכס, למעט הדירה ברחוב ד’ שנרשמה בבעלות שניהם. דירה זו נרכשה במימון מלא של הבנק, תוך שיעבוד שתי דירותיו האחרות. על זכויותיה בדירה זו ויתרה התובעת בנקל במסגרת הסכם הגירושין מיום 15/11/20 על מנת לפטור עצמה גם מתשלום המשכנתא בסכום המתקרב לשני מיליון ₪.
טוען כי התוספת להסכם נחתמה כתנאי לשיקום מערכת היחסים, לאחר שהאשה הודתה שבגדה בו, וזאת בנוסף לטיפול זוגי, פרידה מהמאהב והתחייבות שלא לעשות זאת שנית.
עוד טוען כי פנה לעו”ד אחר אשר הבהיר לו כי צפוי לתשלומים גבוהים עבור מיסים. לאחר שעוה”ד האחר הגיע למסקנה שהצדדים שמרו על הפרדה רכושית בפועל בנוגע לדירה ברח’ ג’ ייעץ להם לחתום על התוספת להסכם הממון.
באשר לנספח להסכם, טוען האיש כי ההוא זה שהציע לאשה לפנות לעו”ד מטעמה, כפי שעשתה טרם הנישואין. היא שוחחה עם עו”ד X אשר אמר לה כי בעתיד ישנה אפשרות שהנתבע יעביר לה חצי מהדירה או שימכור ויעביר לה מחצית .
טוען כי למרות ההסכם המתגבש חיפש דרך להראות לתובעת שבעתיד יהיה לה חלק בדירה והיא תהפוך לרכוש משותף. פעולה זו היתה בעיניו צעד בונה אמון שיחזק הקשר ביניהם. בנסיבות אלה חתמו על הנספח לתוספת ההסכם (שלא אושר בביהמ”ש).
מציין כי בנספח להסכם לא כתובים מפורשות התנאים שהתובעת צריכה לעמוד בהם כדי לזכות בחלק מהדירה ברח’ ג’ (שהם טיפול זוגי, פרידה מהמאהב והתחייבות שלא לבגוד שנית). טוען כי דינו של נספח זה להתבטל. תנאיו הכתובים אינם ממצים ויש לקרוא לתוכו גם את התנאים המהותיים ביותר שלא נכתבו בו ושהוסכמו בע”פ. הנספח צופה פני עתיד ואינו עומד בסתירה לתוספת להסכם. לטענתו, הסכימו בעל פה כי אם מערכת היחסים ביניהם תשוב להיות איתנה, ללא כל בגידה מצידה של האשה משך שנה לפחות כי אז אכן הזכויות בבית בג’ תירשמנה על שם שניהם. ואולם, הלכה למעשה, כבר בחודש מאי 2020 החלה האשה לנהל קשר רומנטי עם אדם אחר, עד אשר רעייתו של אותו אדם הודיעה לאיש אודות הקשר. במצב דברים זה, הנספח לתוספת להסכם כלל אינו נכנס לתקפו.
מוסיף כי היתה ביניהם הפרדה רכושית מלאה. כאשר רצו שנכס מסויים יהיה משותף רשמו אותו בבעלות שניהם, כפי שעשו לגבי הדירה ברחוב ד’.
עוד טוען כי התוספת להסכם מבטאת את רצון הצדדים והסכמתם מרצון חופשי וללא השפעה בלתי הוגנת, כאשר הליך אישור ההסכם היה תקין. עוד טוען כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר.
בסיכומיו עותר לחייב האשה בהוצאות בגין הליך 20121-11-21 לעניין הדירה ברח’ ב’ , שכן בתחילה סירבה להגיע לבנק לחתום על מסמכים רלוונטים חרף ההסכם והואילה לעשות כן רק לאחר שהעניין הוכרע בבית המשפט. לגוף העניין, אין מקום להידרש לטענה זו. עיון בפרוטוקול הדיון מיום 29/6/22 מעלה כי הצדדים הגיעו להסכמה בעניין זה מבלי להעלות כל טענה לגבי ההוצאות, הסכמתם קיבלה תוקף של פסק דין ובכך נסגר התיק. לפיכך אין מקום לדון כעת בעניין ההוצאות.
דיון והכרעה:
כידוע, חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל”ג – 1973, קובע בסעיף 5 עקרון מרכזי בדבר חלוקה שוויונית לגבי כלל הרכוש שנצבר בעת החיים המשותפים וזו לשונו:
(א) עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט
(1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין;
(2) גמלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על-ידי המוסד לביטוח לאומי, או גמלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני-הזוג בשל נזק גוף, או מוות;
(3) נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם.
(ב) בפקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג יבואו, לעניין הזכות, לאיזון המשאבים, יורשיו במקומו.
(ג) בסעיף זה, “כלל נכסי בני הזוג” – לרבות זכויות עתידיות לפנסיה, פיצויי פרישה, קרנות השתלמות, קופות תגמולים וחסכונות.
בסעיף 9 לחוק נקבע כי עקרון זה חל על כל נכס, ללא קשר לעניין אופן רישום הזכויות:
“ראיה על היות נכס בבעלותו או בהחזקתו של אחד מבני הזוג או על היותו רשום על שמו, אין בה בלבד כדי לצאת ידי נטל ההוכחה שיש למעט נכס זה מן הנכסים ששויים יאוזן בין בני הזוג”.
לשון אחר, נקודת המוצא היא כי כלל הנכסים שנרכשו לאחר הנישואין הן משותפים, ללא קשר לשאלת הרישום. הדרך היחידה לשנות מעקרון זה היא באמצעות עריכת הסכם ממון, הטעון אישור בית המשפט.
לגבי אישור ההסכם, סעיף 2 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל”ג-1973 קובע כדלקמן:
“הסכם ממון טעון אישור בית המשפט לענייני משפחה (להלן – בית המשפט) או בית הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג (להלן – בית הדין), וכן טעון שינוי של הסכם כזה אישור כאמור.
האישור לא יינתן אלא לאחר שנוכח בית המשפט או בית הדין שבני הזוג עשו את ההסכם או את השינוי בהסכמה חפשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו”.
(ההדגשה היא שלי, ע.א.)
מאליו מובן כי בהליך אישור הסכם ממון בין בני זוג בבית המשפט, בשונה מהסכמים אחרים של צדדים בהליך אזרחי, על בית המשפט לבחון ולברר, באמצעים והכלים העומדים לרשותו, כי ההסכם נערך מתוך רצונם החופשי של הצדדים, בהעדר לחץ או כפייה וכי הצדדים להסכם עמדו על משמעותו ותוצאותיו של ההסכם טרם חתימתם.
ר’ לעניין זה בג”צ 7947/06 קהלני נ’ בית הדין הרבני הגדול (נבו, 24/12/06
וכן פסק הדין בהליך ע”מ (ת”א) 1242/04 פלוני נ’ פלונית (נבו, 23/5/05).
הלכה פסוקה היא לפנינו כי ביטול הסכם שאושר בבית המשפט לא ייעשה בנקל, כאשר הנטל המוטל על הטוען לעניין זה הוא כבד במיוחד, כפי שנפסק עוד בע”א 443/83 קם נ’ קם (פ”ד לח (1) 76). וכן בעמ”ש (ת”א) 16549-04-22 פלונית נ’ אלמוני (נבו, 7.6.2023(.
עם זאת, גם הסכמי ממון שאושרו בית המשפט אינם חסינים באופן גורף מפני ביטולשהרי גם על הסכם גירושין, ככל הסכם, חלות הוראות חוק החוזים, לרבות לעניין עילות ביטולו. בין במישור המשפטי, בין במישור ההסכמי. לעניין ביטול מחמת טעות, הטעיה, כפיה ועושק, כאמור בסעיפים 18-16 לחוק החוקים.
ר’ לעניין זה פסק הדין המקיף בתלה”מ 6609-11-20 ט.י. נ’ כ.י. (נבו, 20/4/24).
עוד נפסק כי כאשר מדובר בהסכם שלא קיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט יש לבחון אומד דעת הצדדים ולגביו ואז להחליט מה נפקותו. ר’ בעניין זה פסק הדין שניתן על ידי כב’ השופט זגורי במסגרת תלה”מ (נצ’) 55727-09-20 ל.כ נ’ י.כ (נבו, 25/4/2021) בעניין הסכם שלא קיבל את אישור בית המשפט אך משקף בפועל את כוונתם של הצדדים.
בעניין שלפנינו, הדירה מושא המחלוקת נרכשה במהלך החיים המשותפים ולכן נקודת המוצא היא כי נמצאת בבעלות משותפת חרף העובדה שנרשמה בבעלות האיש. האיש טוען כי יש ליתן תוקף להסכם בו נקבע כי הזכויות בדירה זו לא יאוזנו בין הצדדים הואיל ואושר בבית המשפט, בעוד האשה טוענת כי ההסכם האמור אינו תקף בשל כך שלא הבינה את משמעותו והולכה שולל לחשוב כי מדובר בעניין פורמלי בלבד, כאשר למעשה זכויותיה בדירה תישמרנה, על יסוד אותו “נספח” להסכם. עיון בעדויות מעלה כי לא התקיימה הדרישה הבסיסית בסיפא לסעיף 2 (ב) לחוק לפיה “בני הזוג עשו את ההסכם או את השינוי בהסכמה חפשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו”, והכל כפי שיפורט להלן.
ראשית, מדובר בעניין העולה מנוסח המסמכים הרלוונטים, אשר יובאו כלשונם.
בתוספת להסכם הממון צויין כדלקמן:
“3. דירת ג’
3.1 בנוסף לאמור בחוק ובהסכם המקורי, הרי שדירת ג’ והפירות ממנה לא יאוזנו בין הצדדים ויהיו בבעלותו הבלעדית של האיש בלבד, והאישה לא תהיה זכאית לכל זכויות או חלק בהם.
3.2 הצדדים מאשרים כי:
3.2.1. האיש מימן את רכישת דירת ג’ ממקורותיו הוא (ולא מכספים/נכסים משותפים), ועל כן היא נרשמה על שמו בלבד.
3.2.2 דירת ג’ נרכשה כהשקעה פרטית של האיש ואין בכוונתם לעבור להתגורר בה.
3.2.3 האיש יהיה אחראי לבדו לשאת בכל תשלומי המשכנתאות ו/או הוצאות האחזקה ו/או החובות שיחולו על דירת ג’.
3.2.4 האיש השכיר את דירת ג’ והוא בלבד מקבל את דמי השכירות.
3.3 האמור בסעיף זה לגבי דירת ג’ יחול גם על תחליפיה ו/או על פירותיה ו/או על כספים ו/או על רכוש ו/או על נכסים ו/או על זכויות שיתקבלו תמורתה.”
בנספח לתוספת (נספח ג’ לכתב התביעה, עמ’ 12) צויין כדלקמן:
“למרות האמור בתוספת להסכם ממון מיום 22/9/2019, הרי שדירת המגורים ברחוב ג’ בעיר בדרומית, הידועה גם כמגרשים 111 חלקות 222 בגוש 333 – תיחשב כנכס משותף שיש לאזן את שוויו והאישה זכאית לחציו”.
(ההדגשה היא שלי, ע.א.)
עיון בתוספת להסכם מול הנספח לו, מלמד כי על פי לשון הנספח עצמו, יש בו כדי לגבור על האמור בתוספת שהוגשה לבית המשפט, שכן ברישא צויין מפורשות “למרות האמור בתוספת להסכם הממון מיום 22/9/19” ובסיפא צויין כי הדירה בג’ היא נכס משותף שיש לאזן את שוויו. עוד צויין, ברחל בתך הקטנה, כי “האשה זכאית לחציו”.
שנית, מן העדויות עולה כי אותה “תוספת” להסכם נעשתה על מנת לחסוך בתשלומים לרשויות מיסוי המקרקעין, בעצה אחת בין האיש לעורך דינו, כאשר שניהם גורמים לאשה לחשוב כי אכן מדובר בעניין “פורמלי” בלבד.
הדבר עולה מפורשות מתמליל השיחה בין עורך הדין לאשה (נספח ד’ לכתב התביעה, עמ’ 2 לתמלול, עמ’ 25 לכתב התביעה) וזו לשונו:
“עו”ד X:אוקי, יש לי תשובה.
האשה: אוקיי.
עו”ד X: אפשר להגיד לבעלך, אנחנו רוצים קצת יותר …
עכשיו היא חותמת על זה מבחינה פורמאלית, רק לרשויות.
האשה: אוקיי.
עו”ד X: ואז הדירה הזאת שהיא שלכם משותפת ואתה מודה שהיא משותפת, נשארת שלה.
האשה: לא אני בסדר פשוט יש לי יום קשה.
עו”ד X: …
האשה: (בוכה) לא, יש לי יום קשה עם הילדים, לא, לא קשור לפה.
עו”ד X: בעלך יכול לחתום.
האשה: אוקיי.
עו”ד X: בשבילנו על איזשהו תצהיר בצד.
האשה: אוקיי.
עו”ד X: שאנחנו עושים את התהליך הזה לצורכי מס בלבד.
האשה: כן.
עו”ד X: כאילו, שהוא יודע שאם חלילה יקרה משהו,
האשה: אוקיי.
עו”ד X: אז הדירה הזאת היא חלק מהרכוש המשותף שלכם.
האשה: אוקיי.
עו”ד X: את מבינה? וזה משהו שיכול לשמש אותך. למה לא כדאי? בואי נגיד ככה. אפשר לעשות את זה ויהיה לך את זה, תשמרי אחד כזה אצלך.
האשה: אוקיי.
עו”ד X: תצהיר שהוא חתם.
האשה: אוקיי. ”
הדבר עולה אף מהודאת עורך הדין בחקירתו הנגדית לפיה גם האיש פנה אליו בעניין זה וזו עדותו (עמ’ 21 שורה 26 לפרוטוקול):
“בהמשך האיש אומר לי שיש לו סידור פנימי עם האשה
והוא רוצה בעתיד לשתף אותה בדירה הזו בג’.”
עו”ד X הודה כי הבין מהצדדים שאותה תוספת להסכם היא עניין זמני לצורך הדיווח לרשויות המס בלבד ובדעת הצדדים לשנותו וזו עדותו (עמ’ 24 שורות 6-8 לפרוטוקול):
ש. כלומר מה ידעת שהם הולכים לעשות בינם לבין עצמם?
ת. בשלב הזה, אחרי שיחות לא מוקלטות, אני כבר יודע והם משתפים אותי בפתקים שהם רוצים לעשות ביניהם ואני אומר להם שילכו לעו”ד לענייני משפחה.
וכן בעמ’ 22 שורות 1-6 לפרוטוקול:
“האשה שיתפה בדאגות שלה לגבי חיי הנישואין, מה יקרה אם יתגרשו, מה יהיה עם הדירה הזו. בסופו של דבר אמרתי שהתוספת להסכם הממון אפשר בעתיד לתקן או לבטל או למכור הדירה ולהתחלק בה, אפשר שבעלה ייתן לה מחצית במתנה. אמרתי את זה לאשה. גם לבעל, אמרתי, הסברתי גם לו.
אמרתי להם שעושים פעולה כדי שתתאפשר להם היכולת לרכוש הווילה המשותפת והאשה לא תשלם מס. בסוף חתמנו על התוספת להסכם הממון, שהוגשה לביהמ”ש וגם לרשות המסים והתקבל האישור המיוחל והפטור.”
נראה כי שהייעוץ שניתן לתובעת הביאה לחשוב שזכויותיה אינן בסכנה. מתוך עדותו של עו”ד X הבינה והיה והצדדים ייפרדו תקבל מחצית, כפי שהעיד עו”ד X (בעמ’ 24 ש’ 16 – עמ’ 25 ש’ 5):
“ש. יושבת אצלך ילדה בת 25, בוכה ואתה מרגיע אותה בזה שאתה אומר לה אתם מדווחים לרשויות המס מה שאתם מדווחים וביהמ”ש, שופט יכול להחליט שאתם חצי חצי בדירה ותשלמו קנסות בעתיד, נכון?
ת. נכון.
ש. כלומר כאשר היא חותמת ואתה כעו”ד מחתים אדם ומרגיע אותה שהדירה שלה חצי חצי?
ת. זה לא היה כך. האירועים האלה התרחשו לפני החתימה ובמסגרת הניסיון שלה או שלהם לגרור אותי לתוך הסכסוך שלהם ולנסות כל אחד להוציא מה שטוב לו. עדיין אם הם עושים משהו ביניהם, אם הם שכרו שירותיי, כרגע הם רוצים פטור מס רכישה ואם הם עושים משהו ביניהם, אולי יגישו ביום מן הימים לביהמ”ש, יכול להיות שביהמ”ש יחליט שהחלוקה של הרכוש בין הצדדים תהיה שונה מזו שהוצהרה לרשויות המס. שופט יכול להעביר פסק הדין שלו לרשויות המסים.
ש. אז אתה מייעץ למעשה להאשה שאתה סוגר את העיניים שלך, שיחתמו אצלך על הסכם הממון על התיקון ויחתמו במקום אחר על תצהיר …?
ת. הנספח זה לא תצהיר.
ש. על מסמך לא תצהיר ואתה אמרת לה שהם חותמים אצלך על התיקון של הסכם הממון, אתה עוצם עיניים ויחתמו במקום אחר על מסמך נוסף שסותר על מה שנחתם בהסכם הממון אבל היא אוחזת במסמך שמבטיח לה חצי חצי, זה נכון?
ת. לא אמרתי את זה ככה אלא אמרתי שיתייעצו עם עו”ד לענייני משפחה.”
בחקירתו החוזרת של עורך הדין, ניכר היה כי חש בחוסר נוחות כאשר נשאל לגבי הנספח והסכם ואפשר כי הוא עצמו הכין את הנספח, כפי שמשקף הפרוטוקול (עמ’ 27 ש’ 24-18)
“ש. אתה אומר לה בעמ’ 26 לכתב התביעה, שורה 13, אתה אומר לה “תצהיר שהוא חתם”, שתשים את התצהיר בצד. כלומר אני אומר לך שאתה ייעצת לה לעשות את התצהיר ולשים בצד ואני אומר לך שאתה עשית את הנספח הסותר מאחר שאתה חבר שלהם ואתה עו”ד שלהם ואתה גם ייעצת את הדבר הזה והכנת את זה ואתה החתמת אותם על זה. מה יש לך לומר?
ת. מה שכתוב בהקלטה אמרתי, אני לא מתכחש לזה. אבל הייתה שיחה קודמת. את המסמך הם הכינו (מסית מבטו הצידה). אני לא מכין את הנספחים האלה.”
אפשר כי עורך הדין הסית מבטו הצידה מפני שחש חוסר נוחות בשל כך שהיה מעורב בעריכת אותו נספח לתוספת להסכם.
שלישית, עיון בעדויות מלמד כי האשה היתה נתונה בלחץ רגשי על רקע המשבר הזוגי בו היו נתונים הצדדים ועל רקע רצונה להפיס דעתו של האיש בכל מחיר, לרבות חתימה על התוספת להסכם. דברים אלה עולים מהאמור בתמלול השיחה בין הצדדים שהגיש האיש ביום 24/4/23 בו האיש מתייחס למשבר הזוגי ובמענה לכך אומרת לו האשה:
“בוא, אני, מה שאתה רוצה, אני אחתום לך על חוזה עכשיו”
דברים אלה מלמדים על כך שחתמה על התוספת להסכם על מנת לפייס את האיש.
מצבה הרגשי ביחס לאיש משתקף גם מתוך עדותה (עמ’ 33 ש’ 13-8 לפרוטוקול):
“ש. בתוספת להסכם הממון מיום 07.10.2019 בתאריך זה התייצבת בביהמ”ש והצהרת שהכל ברור לך בפני כב’ השופטת אלפסי?
ת. נכון אבל אני ארצה להסביר. הגעתי לפה בידיעה שאני באה לחתום, לא ידעתי על מה אני חותמת ומה ההשלכות. ההגעה שלי לפה לחתום הייתה תחת אילוצים שהלקוח שלך דחף בי ודחק בי לבוא לחתום וכל זה בטענות שלו שאני אישה בוגדנית ואם אני רוצה את האמון שלו חזרה זה תלוי בחתימה שלי.”
תחושת האמון שנתנה בעורך הדין אף היא משתקפת בעדותה (עמ’ 34-33 לפרוטוקול):
“ש. את אומרת שהמסמך שאת מציגה היום היה ברשותך גם במועד אישור ההסכם בביהמ”ש, כלומר כשהגעת לפה ביום 07.10.2019 לאשר התוספת להסכם הממון, הנספח הזה היה ברשותך?
ת. זה מה שעו”ד X נתן לי כדי להשתיק את בטחוני ואמר לי שזה מה שיהיה לי כהבטחה שאם ביום מן הימים יהיה משהו.
ש. אז שיקרת לשופטת?
ת. לא שיקרתי, הגעתי לחתום מכורח הנסיבות ולא מתוך הבנה על מה אני חותמת.
ש. אבל ביהמ”ש שאל אותך האם את מבינה על מה את חותמת, שאת מצהירה אמת, שהדירה בג’ נרכשה מעמל אישי של הנתבע וכו’. היו פרטים מאוד מפורטים בתוספת להסכם וביהמ”ש שאל אותך אם את מבינה על מה את חותמת וביהמ”ש נחתה דעתו שהבנת על מה את חותמת?
ת. אישה שהיא מוכה ומפוחדת, אף אחד לא יודע מה עובר עליה. השופטת לא ידעה מה אני עוברת ואיזו התעללות הביאה אותי לחתום. אני מודה שחתמתי אך לא הבנתי את הדין.”
שלישית, פער הגילאים, הרכוש ונסיון החיים מלמד כי האשה היתה בעמדת חולשה. מדובר בצדדים אשר פער הגילאים ביניהם הוא 14 שנה, שכן האיש יליד שנת 1976 והאשה ילידת שנת 1989. האיש הוא אדריכל אשר היו בבעלותו שתי דירות כאשר נישאו הצדדים. במצב דברים זה יש להניח כי האשה סמכה עליו בכל הנוגע לאופן רישום הזכויות בנכסים באופן שישפר את מצבם מול רשויות המיסוי ואף סמכה עליו כי הדבר ייעשה מבלי לגרוע מזכויותיה בדירה.
רביעית, אין לקבל טענת האיש לגבי התנאים הנוספים שלא נכתבו בנספח לתוספת. טענתו לפיה הסיכום האמיתי בין הצדדים היה כי אם שיקום היחסים יוכיח עצמו, ללא כל בגידה, כי אז שנה לאחר מכן יעביר מחצית הזכויות בדירה על שמה, היא טענה המעוררת קושי ממספר טעמים, כדלקמן:
הטעם הראשון הוא כי מדובר בעניין שלא קיבל כל ביטוי באותו נספח. האשה אמנם הודתה בעדותה כי האיש דיבר על תקופת נסיון בת שנה אלא שהיא לא הסכימה לכך (עמ’ 34 ש’ 21-19). העובדה שהדבר לא קיבל ביטוי בנספח מלמדת על כך שבסופו של דבר לא הוסכם.
הטעם השני הוא כי טענה מעין זו מנוגדת לעקרון שלפיו שאלת האשמה אינה שיקול רלוונטי בחלוקת הרכוש. הדינמיקה הפנימית בין בני הזוג היא עניינם שלהם, סבוך ומורכב ככל שיהיה. כפי שהאיש טען כי האשה בגדה בו, כך טענה האשה כי נאלצה לחיות עם אדם אשר גרם לה תחושת נחיתות נפשית וכלכלית, מפני שרק לאחר מספר חדשים של נישואין התגלה לה אופיו האמיתי (עמ’ 32 ש’ 6-2 לפרוטוקול);
הטעם השלישי הוא כי טענת הבגידה שנויה במחלוקת עובדתית. בן הזוג הנטען אמנם הוזמן להעיד וטען כי התקיים ביניהם קשר רומנטי במהלכו שיתפה אותו האשה שאינה מתכוונת לוותר על הדירה, אלא שעדותו נמסרה באופן קצר ולאקוני (עמ’ 28 ש’ 23-15 לפרוטוקול). האשה העידה כי מדובר באדם שהכירה בגן הילדים והקשר עימו היה חברי בלבד (עמ’ 34 ש’ 21-19 לפרוטוקול). עוד העידה כי גם כשפגשה בו פעם נוספת היה הדבר במכללה בה למדה (עמ’ 37 ש’ 28-21 לפרוטוקול). בסיכומיה טענה כי האיש הזמין את העד האמור ואף פעל על מנת שיעיד כפי שהעיד. עניין זה לא הוכח, אף העובדה שמסר עדות כה ממוקדת על פני שמונה שורות בפרוטוקול, מעוררת ספק לגבי מידת המהימנות בעדותו.
חמישית, אין מקום לטענת האיש בעניין מקור המימון לרכישת הדירה, משני טעמים:
הטעם הראשון הוא העדר רלוונטיות. העקרון שנקבע בחוק יחסי ממון בין בני זוג, מושתת על נקודת המוצא לפיה כל אחד מהצדדים תורם תרומתו לחיים המשותפים, תוך חלוקה ביניהם, בין במקורות ההכנסה, בין הטיפול בבית ובילדים ובכל היבט אחר. מטעם זה, גם אם לאיש נכסים וכספים רבים יותר, אין בכך כדי לאיין זכותה של האשה לקבל מחצית הזכויות בנכסים שנרכשו במהלך החיים המשותפים.
הטעם השני הודאתו המפורשת של האיש בכך שמדובר במימון משותף, כפי שהעיד בישיבת קדם המשפט הראשונה (עמ’ 5 ש’ 11 לפרוטוקול):
“שילמנו ביחד את הבית בדרור ואת הבית בג’ ואת חשבונות הבית”.
(ההדגשה היא שלי, ע.א.)
אין חולק כי ביום 19/7/15 נרכשה הדירה ברח’ ג’ תמורת 817,000 ₪ כאשר ההון ההתחלתי היה 340,000 ₪. האשה העידה כי לשם מימון רכישת הדירה הביאה מטעמה 80,000 ₪ שקיבלה כפיצוי לתאונה ועוד 20,000 ₪ שקיבלה מהוריה לחתונה, (עמ’ 30 ש’ 30 – עמ’ 31 ש’ 6 לפרוטוקול) בעדות אשר לא נסתרה. טענת האיש לפיה התשלומים הנוספים נעשו באמצעות שוברים שקיבלו ואשר נפרעו לפי קצב התקדמות הבניה מתוך החשבון העסקי שלו, אינה מעלה ואינה מורידה, שכן גם התקבולים שנכנסו לחשבונות הבנק של הצדדים במהלך החיים המשותפים הינם חלק מהרכוש המשותף.
שישית, אין מקום לקבל טענת האיש בדבר הפרדה רכושית. אילו סבור היה כי קיימת הפרדה רכושית מעצם העובדה שהדירה נרשמה בבעלותו, לא היה טורח לערוך את התוספת להסכם. עצם קיומו של מסמך זה מלמד על כך שהאיש הבין היטב כי מדובר בנכס משותף וערך את ההסכם אך ורק כדי לצמצם את היקף החבות במיסוי המקרקעין. בנוסף האשה העידה כי כבר בשלב רכישת הדירה אמר לה האיש שהדירה מיועדת לשניהם וכלשונה (עמ’ 32 ש’ 19-18):
“ש. כבר במועד הרכישה ידעת שהדירה רשומה ע”ש בעלך בלבד.
ת. לא. כשרכשנו את הדירה הוא אמר לי שקנינו עבור שנינו.”
גם עדות זו לא נסתרה ומתיישבת היטב עם כלל הראויות כפי שהובאו לעיל.
המסקנה העולה מן הדברים היא כי התוספת להסכם היא בגדר הסכם למראית עין, אשר נעשה על מנת לחסוך בתשלום מיסים. זאת, בניגוד להסכמתם האמיתית של הצדדים לפיה מדובר בדירה השייכת לשניהם, כפי שנקבע בנספח לאותו הסכם.
התוצאה היא כי התוספת להסכם מבוטלת ולכן מדובר בנכס הנמצא בבעלות שני הצדדים.
באשר להשלכותיו של עניין זה על מיסוי המקרקעין, על הצדדים לדווח כדין לרשויות המס אודות העסקה הנכונה (היינו רכישה משותפת של שניהם) ולשלם את המס הנדרש. באשר להשלכות הדיווח השגוי לרשויות המס, אלה יועברו למחלקה המשפטית ברשות השופטת, על מנת להעביר הדיווח לרשויות המס, אשר יפעלו על פי הוראות החוק.
שאלה שניה: כיצד יחולק הרכוש המשותף?
(תלה”מ 66848-11-20)
עיקרי טענות האשה:
באשר לדירה ברח’ ג’, טוענת כי נמצאת בבעלותם המשותפת, כפי שפורט לעיל ולכן זכאית לקבל מחצית שוויה, לרבות מחצית דמי השכירות שנתקבלו בגינה ממועד הקרע ביום 22/8/20 ואילך. משערת כי דמי השכירות עומדים על 4,000 ₪ לחודש, ולכן חב לה לכל הפחות 128,000 ₪ עבור 32 חודשים.
באשר למשרד שנמכר בהסכמה, מבקשת לקבל יתרת חלקה מהתמורה שנתקבלה בגין מכירתו, בסך של 93,470 ₪ המצויים בידי האיש.
באשר להלוואות אותן מבקש לקזז האיש, טוען כי לא הוכח שניטלו לטובת רכישת המשרד.
באשר לזכויות הסוציאליות, טוענת כי זכאית למחציתן, ללא כל טענה קונקרטית.
באשר למוניטין, טוענת כי זכאית למחציתם, ללא כל טענה קונקרטית.
באשר למיטלטלין, בסיכומים אינה מעלה כל טענה ומכאן כי זנחה טענותיה בעניין זה.
עיקרי טענות האיש:
לגבי הדירה ברח’ ג’, טוען כי נמצאת כולה בבעלותו, כפי שצויין לעיל. בסיכומיו אינו מתייחס לטענה בעניין דמי השכירות, ככל הנראה נוכח טענתו כי אין לה כל זכות בדירה.
לגבי המשרד, טוען כי העביר לה חלקה, בשל כך שקיזז מהתמורה בגובה 380,000 ₪ את יתרת החוב בהלוואות המשותפות. מדובר בשתי הלוואות בסך כולל של 260,000 ₪ אשר במועד הקרע יתרתן עמדה על 152,380 ₪. בנוסף, נשא בהוצאות משותפות בגין דמי ניהול וארנונה, דמי רישום, חשמל ומס רכישה בסך 17,298 ₪. עוד בנוסף, טוען כי טרם מועד הקרע התחייבה לעסקאות בפריסת תשלומים רחבה לרבות ביטוחי רכב, רכישת טלפון וטיפולי שיניים בגובה 11,515 ₪, אותן עליה לממן בכוחות עצמה. מטעמים אלה, ביום 14/7/22 העביר לחשבונה 96,512 ₪ ובכך הסתיימה חלוקת התמורה.
לגבי הזכויות הסוציאליות, מסכים לאיזון הדדי ממועד הקרע המוסכם, ביום 19/7/20. בסיכומים טען כי יש לבצע איזון על פי תדפיסי המסלקה הפנסיונית של משרד האוצר, תוך איזון הזכויות הנזילות, לגביהן טוען כי חלקה עולה על חלקו.
לגבי המוניטין, טוען כי המוניטין שצבר בהקמת העסק החל הרבה לפני שהצדדים הכירו. בשנת 2010 החל לימודי הנדסאות אדריכלות ועיצוב פנים במכללת האשה, עם תחילת לימודיו החל לעסוק בעיצוב פנים כאשר קיבל לקוחות בביתו. בשנת 2015 לאחר נישואיו העביר הפעילות למשרד מושכר באזור התעשיה, שם שוכן המשרד עד היום. לפיכך טוען כי אין מקום לחלק זכויות אלה. בסיכומיו הוסיף כי במהלך נישואיהם הקצרים האשה למדה לימודים גבוהים וסיימה תואר ראשון ומינפה עצמה בעבודה, כך שאין כל מקום לטענה כלשהיא בעניין זה.
לגבי המיטלטלין, בכתב ההגנה טען כי רובם נרכשו עובר לנישואין על ידו או שנבנו על ידו, לרבות המיטה בחדר השינה, המזנון בסלון, פינת האוכל ושולחן הסלון. הריהוט היחיד שנרכש לאחר הנישואין הוא מיטות הילדים וארון שנרכשו באיקאה. בסיכומיו לא התייחס לעניין, ככל הנראה מפני שגם האשה זנחה טענותיה.
דיון והכרעה בעניין חלוקת הרכוש:
דירת המגורים ברח’ ג’ נמצאת בבעלותם המשותפת של הצדדים, כפי שנקבע לעיל. לשם איזון עליהם לפעול למכירתה למרבה במחיר, לדווח לרשויות המס כי מדובר בדירה הנמצאת בבעלות שניהם ולשלם את המס כנדרש. את התמורה עליהם לחלק ביניהם שווה בשווה. באשר לדמי השכירות שנתקבלו ממועד הקרע ועד כה, העניין לא זכה לכל התייחסות בסיכומים מטעם האיש, חרף הטענות בעניין זה בתצהיר הרכוש ובסיכומים מטעם האשה. בתצהיר הרכוש של האיש מצויין כי דמי השכירות עומדים על 3,700 ₪ לחודש. לפיכך, זכאית האשה לקבל מחצית דמי שכירות שקיבל האיש עד כה בגין דירה זו בקיזוז ההוצאות השוטפות בגינה בשיעור כ 10%.
לפיכך, זכאית האשה לקבל מהאיש 1,700 ₪ בגין כל חודש שחלף מאוגוסט 2020 ועד מועד התשלום בפועל. הסכום שהצטבר עד כה, בגין 4 שנים שהן 48 חדשים, עומד על 81,600 ₪.
המשרד באזור התעשייה נמכר ביום 6/10/21 תמורת 380,000 ₪, נתון שעליו אין חולק. יתרת ההלוואות המשותפות שנטלו הצדדים עמדה על 152,380 ₪ במועד הקרע, כפי שעולה מתצהיר הרכוש של האיש ונספח ד’ לתיק מוצגים מטעמו, לגביו לא נחקר.
יתרת דמי ניהול, ארנונה, חשמל ומס רכישה שנדרש לשלם עמדו על 17,298 ₪, כפי שעולה מתצהיר הרכוש מטעמו ומנספחים ה’ – ז’ לתיק המוצגים מטעמו, שגם עליהם לא נחקר.
באשר ליתרת החיוב בגין התשלומים שפרסה האשה במהלך החיים המשותפים, כאשר מועד פירעונם לאחר מועד הקרע, בגין ביטוח חובה, ביטוח מקיף, טלפון נייד, טיפולי שיניים וכרטיסי אשראי עומדת בסך 11,151 ₪, מדובר בתשלומים משותפים בגין הוצאות שוטפות במהלך החיים המשותפים, אשר אין מקום לקזזם.
נמצא כי סכום החובות הכולל עומד על 169,678 ₪.
ההפרש בין סכום זה לסכום התמורה עומד על 210,322 ₪, כך שהמחצית היא 105,161 ₪.
הסכום שהעביר האיש לחשבון האשה ביום 14/7/22 עומד על 96,512 ₪
מכאן כי על האיש להעביר לאשה ההפרש בגובה 8,649 ₪.
לגבי הזכויות הסוציאליות, כאמור, ביום 29/6/22 הצדדים הודיעו כי מבחינתם ניתן להכריע בעניין ללא צורך בחוו”ד אקטואר. מועד הקרע המוסכם הוא מועד פתיחת הליך יישוב הסכסוך, קרי 19/7/20. עיון בתצהירי הצדדים ובתדפיסי המסלקה הפנסיונית של משרד האוצר מעלה את הנתונים הבאים:
באשר לזכויות הנזילות, הזכויות שצבר האיש משך תקופת החיים המשותפים עומדים על 55,463 ₪, כפי שמצויין בסע’ 12-11 לתצהירו מיום 29/12/21, אליו צורפו תדפיס המסלקה הפנסיונית (נספח ט’) ואישור רואה החשבון (נספח י’). הזכויות שצברה האשה משך תקופת החיים המשותפים עומדות על 48,913 ₪ בקרן הפנסיה ועוד 9,218 ₪ בקרן ההשתלמות כפי שמצויין בתצהיר הרכוש מטעמה, סה”כ 58,131 ₪. ההפרש בין הסכומים הוא 2,688 ₪ ולכן על האשה להעביר לאיש המחצית בסך 1,334 ₪. על מנת לפשט את הדברים, יקוזז סכום זה מתוך הסכום שעליו להעביר אליה בגין המשרד כפי שצויין לעיל.
באשר לזכויות העתידיות, כל אחד מהצדדים זכאי לקבל 50% הזכויות שצבר רעהו בתקופת החיים המשותפים שמיום הנישואין 9/1/15 ועד מועד הקרע המוסכם ביום 19/7/20. בהעדר חוות דעת מומחה, הצדדים יוכלו להגיש תוך 30 יום פסיקתאות לפי החוק לחלוקת חסכון פנסיוני, בנוסח הנדרש בתקנות ומקובל על שניהם.
לגבי המוניטין: מדובר בעניין שלא זכה לכל פירוט מצד התובעת בסיכומים מטעמה, למעט האמירה הכללית כי מבקשת מחציתו. די בעניין זה כדי לקבוע כי לא הוכיחה טענותיה בעניין זה ודינן להידחות. למעלה מן הצורך יצויין כי מטענות האיש עולה שמדובר בעסק בתחום האדריכלות שמנהל האיש שהוקם לפני הנישואין, על פי תעודת העוסק המורשה משנת 1999 (נספח 2 לכתב ההגנה), כאשר הכנסותיו הגבוהות ביותר היו טרם הנישואין, כפי שגם העיד בעניין המזונות. במצב דברים זה, אין מקום להשית עליו חיוב בגין רכיב זה.
לגבי המיטלטלין, כפי שצויין לעיל בהתייחס לסיכומים, מדובר בטענה שנזנחה על ידי האשה ולכן אין מקום לדון בה.
לאור כל האמור לעיל, התוצאה היא כי הזכויות שצברו הצדדים בחייהם המשותפים יאוזנו ביניהם באופן הבא:
דירת המגורים ברח’ ג’ תימכר למרבה במחיר ותמורתה תחולק שווה בשווה בין הצדדים. מכל מקום, על הצדדים לדווח תוך 30 יום לרשויות מיסוי המקרקעין כי מדובר בדירה הנמצאת בבעלות שניהם ולשלם כדין את הפרשי המס בגין דיווח זה.
הזכויות הסוציאליות העתידיות יחולקו שווה בשווה, כך שכל אחד מהצדדים זכאי לקבל 50% הזכויות שצבר רעהו בתקופת החיים המשותפים שמיום הנישואין 9/1/15 ועד מועד הקרע המוסכם ביום 19/7/20. ב”כ הצדדים רשאים להגיש תוך 30 יום פסיקתאות בנוסח המקובל על שניהם ותואם את לשון התקנות.
בגין הכספים המצריכים איזון, לרבות דמי השכירות שעל האיש להעביר לאשה בגין הדירה בג’, יתרת חלקה בתמורת המשרד, וקיזוז הסכומים שעליה להעביר לו בגין הזכויות הסוציאליות הנזילות, יעביר האיש לאשה 88,915 ₪, תוך 30 יום.
שאלה שלישית: דמי המזונות
(תלה”מ 60131-11-20)
עיקרי טענות האם:
טענה כי במסגרת הליך הגישור שהתנהל ביניהם, דובר על כך שהאב ישלם למזונות הקטינים 3,000 ₪ לחודש, ועוד 1,500 ₪ בגין חלקו היחסי במדור ובגין מחצית הוצאות חריגות, אך בפועל משלם רק 4,000 ₪ לחודש בצירוף חלק מהמחציות, באופן שאין די בו כדי לספק צרכי הילדים.
באשר להיקף ההכנסות טוענת כי היא עובדת כשכירה באופן זמני בעוד האב עובד כעצמאי ומשתכר כ- 15,000 ₪ לחודש, נוסף על היותו בעלים של שלוש דירות וחצי.
באשר לזמני השהות, בסיכומים טוענת כי יש לצמצמם בשל כך שהילדים חוזרים מהמפגשים עם האב כשהם אינם רגועים בשל הביקורת שהאב משמיע כלפיה באזניהם. עוד טוענת כי האב נוהג להגיע לגן הילדים באמצע יום הלימודים, בטענה כי נתבקש לסייע לגננת בתיקונים שונים בגן, דבר הנעשה רק כדי להפיס דעתה לאחר שציינה כי אינו מעורב דיו בנעשה בגן. כבר עתה ייאמר כי אין מקום להעלות טענות במסגרת הליך סגור.
באשר לצרכי הילדים, בכתב התביעה העמידה המזונות על 5,200 ₪ כאשר מתוכם 2,235 ₪ עבור הבכורה ו-2,980 ₪ עבור הצעיר, בתוספת 694 ₪ חלקם במדור בתוספת 1500 ₪ מדור ובסה”כ 7410 ₪ . בסיכומים טענה כי צרכי הבת הבכורה עומדים על 2,955 ₪ לחודש וצרכי הבן עומדים על 3,011 ₪ לחודש, בתוספת 2,108 ₪ לחודש בגין חלקם בהוצאות אחזקת המדור ובשכר דירה בגובה 3,900 ₪ לחודש. בנוסף עליו לשאת בהוצאות חינוך ובריאות חריגות.
מכל מקום, טוענת כי לא ניתן להסתפק בסכום שנקבע בגובה 4,000 ₪ לחודש.
עיקרי טענות האב:
טוען כי במסגרת הליך הגישור הסכימו על מזונות בסך 3,000 ₪ לחודש, כאשר המגשר הציע להוסיף 1,500 ₪ עבור המדור. תחילה העביר לה המבוקש אך הבין כי הסכום גבוה מידי בהתחשב בזמני שהות המורחבים ולכן העביר לה 4,000 ₪ עבור מזונות ילדיו ועוד כ-500 עבור מחצית הצהרונים בהם שוהים הילדים.
לגבי הכנסתו, בכתב ההגנה טען כי משתכר 16,800 ₪ לחודש, אך בסיכומים לא טען דבר. בהרצאת הפרטים ציין כי הכנסותיו עומדות על 8,800 ₪ לחודש.
לגבי הכנסות האם, בסיכומים האיש טוען כי משתכרת אלפי שקלים נוספים מעיסוקה כמאסטרית בשיקום גבות, הרמת גבות וריסים, כאשר בנוסף היא בעלת תואר ראשון לחינוך ומשאבי אנוש, כך שפוטנציאל ההשתכרות שלה גבוה משמעותית מהקיים.
טוען כי הסכום הנוכחי בגובה 4,000 ₪ לחודש גבוה מדי ויש להעמידו על 2,000 ₪ לחודש בתוספת מחצית חינוך /צהרון, נוכח העובדה שהילדים נמצאים אצלו מחצית הזמן.
עוד טוען כי ישנם תשלומים אותם אמורה להסדיר מהמענק השנתי של המל”ל כגון הוצאות ביגוד וספרים. עוד טוען כי הכניסה לחישוב גם רכיבים שאינם רלוונטים על מנת להגדיל את הסכום הנדרש.
בעניין טענות האם לגבי זמני השהות, טען כי לא היה כל מקום להעלותן שכן מדובר בעניין שהסתיים עם מתן פסק הדין. מוסיף כי הילדים שמחים ומרוצים במחיצתו וכלל הביקורים בגן נעשים בתיאום מול הגננת.
דיון והכרעה בעניין המזונות:
מן הבחינה המשפטית, כפי שנפסק בבע”מ 919/15 פלוני נ’ פלונית (נבו, 15.7.17), לגבי הילדים שגילם עד שש שנים, חיוב האב הינו אבסולוטי לגבי צרכיהם ההכרחיים של הילדים, לעומת חיוב מדין צדקה לגבי צרכים שאינם הכרחיים;
בעוד שלגבי ילדים שגילם מעל שש שנים, החיוב הוא מדין צדקה, היינו לפי צרכי הילדים ולפי מצבו הכלכלי של כל הורה, בשים לב להכנסותיו, להוצאותיו ולרכושו.
חלוקת זמני השהות רלוונטית בכל גיל, בהתייחס לימי הורות מלאים הכוללים לינה, כאשר בעניין זה יש להבחין בין הוצאות תלויות שהות לגביהן חלוקת הזמנים היא רלוונטית, לעומת אלה שאינן תלויות שהות לגביהן חלוקת הזמנים אינה רלוונטית.
בבע”מ 919/15 (שם) קבע כב’ השופט פוגלמן כי זמני השהות יוכלו להשפיע על היקף החיוב על יסוד המלצות ועדת שניט, בהן נקבע כי רק מקום בו מדובר בחמישה ימי הורות מלאים (הכוללים לינה) בכל שבועיים, יהא בכך כדי להשפיע על היקף החיוב.
עוד נפסק כי אין מדובר בחיוב אריתמטי כי אם בחיוב שיש בו להביא בחשבון את כלל הנתונים הנדרשים, ויפה לעניין זה פסיקת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב’ השופטת לוין) בעמ”ש (מחוזי-ב”ש) 30516-10-18 י.ר. נ’ ש.ר. (פורסם בנבו, 2/6/19).
מן הבחינה העובדתית, בענייננו מדובר בשני ילדים שגילם עולה על 6 שנים. בחינת העקרונות שהובאו לעיל, על יסוד הרצאות הפרטים שהגישו הצדדים בשלב קדם המשפט (האב ביום 29/5/22 והאם ביום 13/6/22) ואלה שהוגשו לקראת ישיבת ההוכחות (האב ביום 29/3/23 והאם ביום 30/3/23) מובילות לנתונים שיפורטו להלן.
מצבו הכלכלי של האב:
כפי שצויין לעיל, בכתב ההגנה טען האב כי משתכר 16,800 ₪ לחודש, בעוד שבסיכומים לא טען דבר. בהרצאת הפרטים ציין כי הכנסתו הממוצעת של האב מעיסוקו בתחום האדריכלות עומדת על 11,200 ₪ ברוטו ועל 8,800 ₪ לחודש נטו, על פי אישור רואה החשבון (נספח ג’ להרצאת הפרטים האחרונה)
בחקירתו הנגדית הודה כי בעבר השתכר בין 13,000 ₪ לבין 15,000 ₪ לחודש (נתונים התואמים את הרצאת הפרטים מיום 29/5/22) אך טען כי מאז הרחבת זמני השהות היקף העבודה שלו הצטמצם והיקף השכר פחת בהדרגה (עמ’ 48 ש’ 27-25 לפרוטוקול).
יש להניח כי הלכה למעשה הכנסתו עומדת לכל הפחות על 13,000 ₪ לחודש נטו.
נוסף על האמור, לאב הכנסות שוטפות מהנכסים שבבעלותו, כפי שציין בתצהירו:
בגין הדירה ברח’ א’ מקבל דמי שכירות בגובה 3,000 ₪ לחודש;
בגין הדירה ברח’ ג’ מקבל דמי שכירות בגובה 3,700 ₪ לחודש, אך מעתה ואילך יהיה עליו להעביר לאשה 1,700 ₪ לחודש (מחצית ההפרש בין התמורה להוצאות), כך שהכנסותיו נטו מדירה זו יעמדו על 1,700 ₪ לחודש.
בגין הדירה ברח’ ד’ מקבל דמי שכירות בגובה 5,800 ₪ לחודש, וההחזר החדשי של ההלוואה המובטחת במשכנתא עומד על כ- 7,400 ₪ כך שנושא ביתרה של 1,600 ₪ לחודש.
הדירה ברח’ ב’ נמצאת בבעלותו, הוא מתגורר בה ולא ציין כי משלם משכנתא.
נמצא כי סך הכנסתו השוטפת עומדת על 16,100 ₪ לחודש.
הוצאותיו בגין אחזקת המדור יועמדו על סכום גלובלי בגובה 1,500 ₪ לחודש;
והוצאותיו האישיות אף הן יועמדו על הסכום המקובל בגובה 2,000 ₪ לחודש;
נמצא כי הכנסתו הפנויה ממקורותיו השוטפים עומדת על כ- 12,600 ₪ לחודש.
נוסף על כך, יש להביא בחשבון את עובדת היותו בעלים של 3 דירות ועוד מחצית הדירה בג’, עניין שאף הוא בעל משמעות כלכלית, שכן מדובר ברכוש אותו ניתן למכור ובכך לשפר באופן משמעותי ביותר את תזרים המזומנים השוטף.
מצבה הכלכלי של האם:
האם עובדת כשכירה בשירות התעסוקה בדרומית ומשתכרת 7,200 ₪ לחודש נטו, על פי ממוצע תלושי שכר לחודשים 8/22 עד 2/23 (נספח א’ להרצאת הפרטים מיום 30/3/23).
באשר לטענת האב בדבר היותה בעלת תואר בחינוך ובדבר עיסוקה בעיצוב גבות, בחקירתה הנגדית הודתה כי למדה את הדבר וטענה כי אינה עוסקת בו למעט טיפול בבנות משפחתה ללא תמורה. ביחס לפעולות בביט שנמצאו בחשבונה בסכומים הנעים בין 250 ₪ לבין 650 ₪, טענה כי מדובר בסיוע מחברותיה לצורך רכישת המוצרים הנדרשים לה (עמ’ 40 ש’ 12 עד עמ’ 41 ש’ 7). בפועל, יש להניח כי עיסוק זה מניב לה הכנסה נוספת בגובה 500 ₪ לחודש.
נוסף על כך, זכאית לקבלת 1,700 ₪ לחודש בגין חלקה בדמי השכירות בדירה ברח’ ג’, כפי שצויין לעיל. מכאן כי הכנסתה הכוללת עומדת על 9,400 ₪ לחודש.
באשר להוצאותיה, האם מתגוררת בדירה שכורה בדרומית עבורה משלמת 3,700 ₪ לחודש, על פי הרצאת הפרטים המקורית שלא נסתרה.
הוצאות אחזקת המדור עומדות על סכום של 1,600 ₪ לחודש בגין, חשמל, מים, ארנונה, גז, ועד בית כבלים ואינטרנט, כמפורט בנספחים 5-2 להרצאת הפרטים האמורה.
צרכיה האישיים יועמדו על הסכום המקובל בגובה 2,000 ₪ לחודש.
מכאן כי כלל הוצאותיה החדשיות מסתכמות ב 7,300 ₪ לחודש.
נמצא כי הכנסתה הפנויה ממקורותיה השוטפים עומדת על 2,100 ₪ לחודש.
באשר ליחס בין מצבם הכלכלי של ההורים, יש להביא בחשבון הן ההכנסות הפנויות והן את הנכסים שבבעלותם. במצב הדברים הקיים, כאשר לאב 3.5 דירות בעוד האם זכאית למחצית דירה, משמעות הדברים היא כי גם אילו היה האב מוכר דירה אחת בלבד, היה הדבר מוסיף להכנסתו השוטפת עשרות אלפי ₪ לחודש, באופן שהיה הופך את הכנסתה הפנויה של האם בטלה בשישים לעומת הכנסתו הפנויה של האב. במצב דברים זה, יש להשית על האב את מלוא החיוב לגבי פרק הזמן בו נמצאים הילדים במחיצתו ולגבי הצרכים שאינם תלויי שהות, כגון חינוך.
זמני שהות של הקטינים, על פי פסק הדין מיום 29/6/22 מתקיימים באופן בו הילדים נמצאים אצל האב מחצית מהזמן ובמועדים הבאים:
בשבוע הראשון והשלישי בכל חודש, בימים שני וחמישי, ישירות ממסגרות החינוך ועד למחרת בבוקר חזרה למסגרות, היינו שני ימי הורות מלאים.
בשבוע השני והרביעי בכל חודש, בימים ראשון, שני, חמישי, שישי ושבת, ישירות ממסגרות החינוך ועד למחרת בבוקר חזרה למסגרות, היינו חמישה ימי הורות מלאים.
בחגים ובחופשות נמצאים אצל שני ההורים שווה בשווה לסירוגין ובשנה לאחר מכן להפך.
בחופשת הקיץ, כל עוד הילדים משולבים בקייטנות, יתקיימו זמני השהות הרגילים. ממועד סיום הקייטנות ואילך, נמצאים הילדים מחצית הזמן אצל האם ומחצית הזמן אצל האב.
נמצא כי הילדים נמצאים בבית האב 7 ימי הורות מלאים בשבועיים, היינו מחצית הזמן.
באשר לטענות שהעלתה האם בסיכומיה בעניין זמני השהות, מדובר בטענות שלא היה כל מקום להעלותן שעה שמדובר בהליך סגור, בו קיבלו הסכמות הצדדים תוקף של פסק דין. גם לגופם של דברים, טענות לגבי מצבם הרגשי של הילדים על פי רב מלמדות על קושי בתקשורת בין ההורים. ככל שרצונם לשפר עניין זה, יוכלו לחזור ולפנות לגב’ נעמה שובל. בעניין הביקורים בגן הילדים, כל עוד נעשה הדבר בתיאום מול הגננת, אין בו כל קושי.
היקף החיוב שיושת על האב, בשים לב לכך שהילדים נמצאים אצלו מחצית הזמן, יועמד על 50% בגין הצרכים שהן תלויי שהות, לעומת 100% לגבי הצרכים שאינם תלויי שהות.
צרכי המחיה של הילדים, לרבות בגין מזון, ביגוד, הנעלה, בריאות ונסיעות, על פי המקובל בפסיקת בתי המשפט בעניין זה בשנים האחרונות, יועמדו על 1,600 ₪ לחודש.
ר’ עמ”ש (מחוזי ת”א) 46291-01-16 פלונית נ’ פלוני (נבו, 9/1/17),
עמ”ש (ת”א) 1971-12-16 פלוני נ’ פלונית, (נבו,6/1/19;
ותלה”מ (ת”א) 70922-07-18 ל.מ נ’ י.ס, (נבו 26/4/20).
הוצאות החינוך של הילדים, יועמדו על 200 ₪ לחודש לכל קטין כמקובל, לרבות צרכי הלימוד והתשלומים השוטפים למסגרות החינוך. מדובר בתשלום שאינו תלוי שהות.
בנוסף, נמצאים הילדים בצהרונים ובחוגי העשרה: אמנות, שירה, ריקוד ורכיבה על סוסים, אשר עלותם זהה לעלות הצהרונים על פי עדויות שני ההורים. שעה שמדובר בהוצאות שאינן תלויות שהות, על האב לשאת במלוא ההוצאות הללו ישירות למקבלי התשלום.
בילויים ופנאי ימומנו באמצעות קצבת הילדים מאת המוסד לביטוח לאומי.
ההוצאות הנדרשות עם פתיחת שנת הלימודים ימומנו באמצעות מענק החינוך.
באשר למדור, דמי השכירות עומדים על 3,700 ₪ לחודש, לפי הסכם השכירות מיום 8/2/21.
הוצאות אחזקת המדור יועמדו על 1,600 ₪ לחודש, כפי שצויין לעיל. הסכום הכולל הוא 5,300 ₪ לחודש. הואיל ומדובר בשני קטינים, חלקם יועמד על 40%, שהם 20% לכל אחד מהם. נמצא כי חלקו של כל קטין בהוצאות המדור ואחזקתו עומד על 1,060 ₪ לחודש.
בסיכום כולל, הצרכים תלויי השהות של כל ילד עומדים על 2,660 ₪ לחודש, כאשר על האב לשאת ב 50% מתוך סכום זה, קרי 1,330 ₪ לחודש לכל ילד. בנוסף עליו לשאת בתשלום בגובה 200 ₪ לחודש עבור בית הספר בו לומד כל אחד מהילדים, סה”כ 1,520 ₪ לחודש לכל ילד. הסכום הנדרש עבור שני הילדים הוא 3,040 ₪ לחודש.
הוצאות החינוך הנוספות לרבות צהרונים וחוגים ישולמו ישירות למסגרות הרלוונטיות, על ידי האב. כך גם לגבי שיעורי עזר, תנועות נוער, שיעורי נהיגה מסעות לפולין ועוד.
לאור כל האמור לעיל, התוצאה היא כי כדלקמן:
האב ישלם בגין מזונות שני ילדיו 3,040 ₪, וזאת ביום ה- 1 לכל חודש קלנדרי, ישירות לידי האם ו/או לחשבון הבנק שעליו תורה. סכום זה יהיה צמוד למדד שפורסם ביום 15/12/20 ויעודכן אחת לשלושה חודשים ללא תשלום רטרואקטיבי. תשלומים שלא יבוצעו כסדרם, יישאו ריבית נוסף על הפרשי ההצמדה.
בנוסף, יישא במלוא ההוצאות עבור הוצאות חינוך נוספות כגון צהרונים, חוגים בהיקף של פעמיים בשבוע לכל ילד, שתי קייטנות שנתיות, תנועות נוער, שיעורים פרטיים, שיעורי נהיגה וטיולים מטעם בית הספר, וזאת ישירות למקבלי התשלום.
קצבת הילדים מטעם המוסד לביטוח לאומי, מענק חינוך וכל קצבה אחרת לה זכאים הקטינים, תשולם לידי האם.
דמי המזונות ישולמו עבור כל קטין (על פי חלקו היחסי) עד הגיעו לגיל 18 או עד אשר יסיים לימודיו בביה”ס התיכון, לפי המאוחר. ממועד זה ועד תום השירות הצבאי (חובה) ו/או השירות הלאומי, ישלם האב 1/3 מן הסכום שהיה עליו לשלם עד לאותו מועד.
סוף דבר, לאור כל האמור לעיל, נהתוצאה היא כדלקמן:
התביעה לביטול הסכם בתלה”מ 12851-02-22 מתקבלת במלואה, לפי סע’ 64 לעיל;
התביעה לאיזון משאבים בתלה”מ 66848-11-20 מתקבלת בחלקה, לפי סע’ 81 לעיל;
התביעה למזונות קטינים בתלה”מ 60131-11-20 מתקבלת בחלקה, לפי סע’ 104 לעיל.
באשר להוצאות, בשים לב לקבלת תביעה הראשונה ולקבלתן החלקית של שתי התובענות הנוספות, יישא האיש בהוצאות בגובה 20,000 ₪, אותם ישלם לאשה תוך 30 יום.
נוכח הדיווח הכוזב לרשויות מיסוי המקרקעין לגבי הזכויות בדירה ברח’ ג’ בעיר הדרומית יועבר פסק הדין למחלקה המשפטית ברשות השופטת, על מנת לשקול כל פעולה נדרשת.
המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים, תנתבו לשני התיקים הנוספים הקשורים ולאחר מכן תסגור שלושת התיקים.
פסק הדין ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים,על פי הכללים בעניין זה.
ניתן היום, ט”ז אב תשפ”ד, 20 אוגוסט 2024, בהעדר הצדדים.
