לפני
כבוד השופטת נאוה גדיש
תובעים
1.הבן המאומץ י”פ
2.הבת ע”פ
3. הבן ק”פ
שלושתם ע”י ב”כ עוה”ד אור גל-און ו/או עפרי קידר
נגד
נתבעים
1.הבת המתנגדת מ”פ
ע”י ב”כ עוה”ד רונן ליבוביץ ו/או מילי שמרון
2.פרקליטות מחוז תל אביב אזרחי משרדי ממשלה 570000881
פסק דין
לפניי תביעה למתן סעד הצהרתי, במסגרתה, התובעים מבקשים כי בית המשפט יצהיר שהתובע 1, = אומץ כדין על ידי ל”פ ז”ל (להלן: המנוח), או שיקבע כי חזקה שהמנוח אימץ אותו כדין.
רקע
התובע 1 נולד בפולין בשנת 1961, לאמו ג”פ ז”ל (להלן: האם המנוחה).
זהות אביו הביולוגי לא ידועה ואינה רשומה.
האם המנוחה עלתה ארצה עם התובע 1 בשנת 1963 ובישראל הכירה את המנוח. השניים נישאו בשנת 1967 ונולדו להם שלושה ילדים משותפים, הם התובעים 2,3 והנתבעת 1.
האם המנוחה הלכה לבית עולמה בשנת 1980, אחרי מאבק במחלה קשה.
ילדיה הקטנים נותרו יתומים, עם אביהם ולטענת התובעים, גם התובע 1, שהיה באותה עת חייל, נותר עימם.
בהמשך, האב המנוח הכיר בת זוג חדשה וחי עימה במשך עשרות שנים.
המנוח הלך לבית עולמו ביום 2019.MM.DD
הנתבעת 1 הגישה בקשה לצו ירושה, על פיו יורשי המנוח הם שלושת ילדיו – היא והתובעים 2,3 (ת”ע 20292-07-19).
התובעים הגישו התנגדות למתן צו הירושה (ת”ע 25575-10-21) וציינו כי הנתבעת הגישה את הבקשה בחוסר תום לב, תוך שהיא מתעלמת מכך שיש לראות גם בתובע 1, כבנו של המנוח. במסגרת אותו הליך טענו התובעים כאן כי יש לתת צו ירושה לפיו עיזבון המנוח יחולק בין ארבעת ילדיו – שלושת ילדיו הביולוגיים והתובע 1, שהיה כבנו הנוסף של המנוח.
התובעים טענו שיש בידיהם מסמכים מתאימים להוכיח כי המנוח פעל כנדרש לשם אימוץ התובע 1, כבנו.
בהחלטה שניתנה ביום 22.7.22 אפשרתי לתובעים לפעול להוכחת טענותיהם באמצעות הליך מתאים, לקבלת סעד הצהרתי.
זהו הרקע להגשת התביעה כעת.
להשלמת התמונה יצוין כי בעת שנוהל ההליך הקודם, הייתה הנתבעת 1 בהליכי פש”ר ומי שהתייצב בשמה, היה עו”ד אורן הראל, ששימש כנאמן בהליך הפש”ר.
במסגרת אותו הליך, הצדדים ניהלו מו”מ ואף הגישו הסדר לאישור בית המשפט ואולם בטרם אישורו, הודיעה הנתבעת כי היא מתנגדת לו ובירור התיק שם עוכב, על מנת לאפשר לתובעים לפעול בהליך זה, לשם הוכחת טענותיהם.
לאור בקשתה המוצדקת של הנתבעת, צורפה מדינת ישראל, כנתבעת נוספת להליך.
הצדדים הגיעו להסכמה דיונית לפיה התיק יוכרע על סמך כל החומר שבתיק, לרבות מסמכים שהתקבלו ממשרד הפנים הן אודות המנוח והן אודות התובע 1 ולאחר הגשת סיכומים, תוך שהם מוותרים על שמיעת ראיות.
תמצית טענות התובעים
לטענת התובעים, המנוח פעל לאימוץ התובע 1, אותו גידל מיום שנישא לאימם.
התובעים מציינים כי התובע 1 התייחס למנוח כאביו והאחרון התייחס אליו כבנו, לכל דבר ועניין וכך גם התייחס לילדי התובע 1 כנכדיו (שהיו נכדיו היחידים) ואף זכה מאחד מהם, לנין.
התובעים צירפו תמונות רבות מהן עולה הקשר המשפחתי האמיץ בין המנוח לבין התובע 1 ובני משפחתו – תמונות מחתונתו של התובע 1, בהן נראה המנוח מלווה את החתן לחופתו, כדרך שאב מלווה את בנו, העתק שטר הכתובה מחתונתו של התובע 1, עליה חתם המנוח ועוד.
לטענת התובעים, בשנות ה-60 של המאה הקודמת, הליך אימוץ התבצע על ידי הוספת שם המשפחה של ההורה המאמץ, לשמו של הילד המאומץ ומשנוסף שם המשפחה “פ’ ” לשמו של התובע 1, די בכך כדי לקבוע שהתובע אומץ כדין וכי יש בכך כדי להבהיר כלפי כולי עלמא, כי זו הייתה כוונת האב המאמץ.
התובעים מבקשים להסתמך גם על פרוטוקול דיון שהתקיים בכנסת ביום 15.5.17 בעניין “תהליכי אימוץ במדינת ישראל, בעבר ובהווה והשלכתם על פרשת היעלמותם של ילדי תימן, מזרח והבלקן” (נספח 14 לתביעה) וכן על מאמר של ד”ר אנגלרד, בענייו “אימוץ ילדים בישראל- הגשמת החוק למעשה” (נספח 13), מהם עולה כי בשנות השישים של המאה הקודמת ובטרם נחקק חוק אימוץ ילדים, אימוץ ילדים נעשה בדרכים שונות, אם על ידי פניה לרשות המקומית, אם על ידי פניה לבתי הדין הרבניים ואם על ידי הענקת שם המשפחה של ההורה המאמץ, לילד המאומץ.
התובעים מבקשים לקבוע כי, למצער, יש לראות בהליך האימוץ שנערך, משום אימוץ בפועל, שגם בו יש כדי לקבוע שהמנוח והתובע 1 ראו עצמם כאב ובן, על כל המשתמע.
התובעים מתייחסים בין היתר למערכת היחסים בין הנתבעת לבין הוריה המנוחים, מערכת יחסים עכורה לטענתם, בעיקר לאחר שאמם הלכה לבית עולמה ואביהם בחר להמשיך בחייו ובהמשך אף נישא לבת זוג חדשה.
לטענתם, הנתבעת כעסה על בחירתו של האב המנוח, עד שצמצמה את הקשר עימו באופן משמעותי.
התובעים מפרטים גם את מערכת היחסים שהייתה בין המנוח לבין התובע 1 ואשר לטעמם הייתה קרובה ומיוחדת, בעקבות הקשרים המשפחתיים העבותים (כאשר לעניין זה, לצד התמונות שצירפו, הציגו בין היתר גם את עבודת השורשים שערכה בתו של התובע 1, הכוללת פרק המתייחס למנוח שנקרא על ידה “סבא” וגם ראיות באשר לטיפול המסור שהעניק התובע 1 לאב המנוח בערוב ימיו).
עוד מבקשים התובעים להסתמך על כך שבתעודת הרישום של התובע ממשרד הפנים, נרשם כי שם אביו הוא “ל’ “, אשר לטענתם, זה היה שמו הלועזי של המנוח.
לחיזוק טענה זו, הפנו התובעים לכתובה של התובע, עליה חתם גם המנוח תוך שהוא מציין את שמו ” ש’ – ל’ ” וכן טופס שנחזה להיות תביעה שהגיש המנוח לוועידת התביעות, לקבלת פיצויים מגרמניה, שם פירט את שמו באנגלית – פ”ש וציין כשם קודם “former name” את השם “=== ” (ל’ באנגלית – הערת ניסוח).
תמצית טענות הנתבעת 1
לטענת הנתבעת 1, התובע 1 כלל לא היה חלק מהמשפחה, הוא לא גדל איתה ועם אחיה והאב המנוח לא ראה בו כבנו.
הנתבעת 1 טוענת כי הקשר המשפחתי לא היה חזק ובכל מקרה, גם אם כן, אין לכך רלוונטיות, שכן אין מחלוקת שהמנוח לא אימץ את התובע 1 בהליך אימוץ ומשכך התובע 1 אינו זכאי לקבל את הסעד המבוקש (ומכאן גם שאינו זכאי לרשת את המנוח).
הנתבעת 1 מלינה על הטענות הרבות שהעלו כנגדה שני אחיה והתובע ומבהירה כי כל כוונתם להקטין את חלקה בירושת אביה המנוח.
תמצית טענות הנתבע 2 – ב”כ היועמ”ש
כאמור, הנתבע 2 צורף להליך בהסכמה, בהיותו צד נדרש לבירור ההליך.
לטענת הנתבע 2, שהציג בין היתר את המסמכים הרשמיים ממשרד הפנים בעניין המנוח, התובע 1 לא נרשם כבנו של המנוח, לא נערך הליך של אימוץ כדין, גם לפי הליכי האימוץ שהיו נהוגים באותה עת.
הנתבע 2 הציג מסמכים שונים מתיקי המרשם של המנוח ושל התובע 1 וציין כי היות ואין ביניהם צו אימוץ, אין להיעתר למבוקש. לחילופין, הנתבע 2 טען כי אם יינתן צו הצהרתי כמבוקש, יש לציין בו כי אין בכך כדי לשנות את המרשם, ביחס למנוח.
הנתבע 2 הדגיש כי גם אם התקיים אימוץ בפועל, הרי שאין די בכך כדי לקבוע שהתובע 1 ירש את האב המנוח (להבדיל מזכויות סוציאליות שניתן לתת במקרים מסוימים, גם למי שאומץ באימוץ בפועל).
השאלות שדורשות הכרעה
האם ניתן לקבוע שהתובע הוא אחד מילדיו של המנוח, מכוח מערכת היחסים שהייתה בין השניים והאם ניתן לראות במערכת יחסים זו “אימוץ בפועל”?
האם די בקביעה כי התקיים “אימוץ בפועל”, אם כך ייקבע, כדי להצהיר שהתובע 1 הוא אחד מילדיו של המנוח, בפרט לצורך מתן צו ירושה.
האם המנוח אימץ את התובע 1, בהתאם להליכי האימוץ שהיו נהוגים באותה עת?
אבהיר ואדגיש, כבר עתה, כי טיבה של מערכת היחסים בין התובע 1 למנוח יכולה להיות רלוונטית כדי לקבוע קיומו של אימוץ בפועל; לעומת זאת, מערכת היחסים בין המנוח לבין הנתבעת אינה רלוונטית כלל לענייננו, בין אם הייתה זו מערכת יחסים סבירה, כטענת הנתבעת ובשים לב למורכבות שהייתה לאחר פטירת האם המנוחה ובין אם הייתה זו מערכת יחסים עכורה, כטענת התובעים- כלל טענות הצדדים בעניין זה, היו בבחינת רעשי רקע בלבד.
דיון
המסגרת הנורמטיבית
בחוק הירושה, תשכ”ה – 1965, נקבע כי יורשים על פי דין, הם מי שהיה בן הזוג של המנוח במותו וכן ילדי המוריש וצאצאיהם (סעיף 10 לחוק).
המחוקק התייחס במפורש גם לזכותו של מי ש”אומץ כדין” לרשת את מי שאימץ אותו וכן לזכותם של צאצאי המאומץ לרשת (סעיף 16 לחוק).
בפסיקה הובהר לא פעם שההתייחסות בחוק הירושה לזכות לרשת היא התייחסות דווקנית- לילדי המוריש, אם ילדיו הביולוגיים ואם אלה שאומצו כדין.
לפיכך, לא די בכך שבין שני אנשים שררה מערכת יחסים קרובה ואוהבת, כדי לקבוע שמדובר ביחסי אב ובן, לצורך דיני הירושה.
בפסק הדין בעניין ע”א 8030-96 יהוד נ’ יהוד, פד”י נב(5) 865, נדרש בית המשפט העליון לשאלה מהו אימוץ כדין, לצורך חוק הירושה והבהיר כי “לפי המשפט הישראלי נוצר קשר של אימוץ, רק עם מתן צו של בית משפט, כאמור בסעיף 1(א) לחוק אימוץ ילדים, תשמ”א – 1981…”, אין חולק כי בענייננו לא ניתן צו כאמור.
כב’ השופט טירקל ז”ל הדגיש שם כי למעשה האימוץ יש משמעות מפליגה בכל הנוגע לזכויות וחובות הצדדים, וכי יש לו, בנוסף, השלכות כלפי צדדים שלישיים, כך שיש לראות בו “מוסד המשנה את מעמדם האישי של הצדדים” והדגיש כי אין למעט מחשיבות קיומם של הליכי אימוץ על פי דין, כלומר בהתאם להוראות החוק.
עם זאת, באותו פסק דין הובהר כי ביחס לאימוץ שנערך במקום אחר, או בטרם נחקק חוק האימוץ, יש לפנות לדין שהיה קיים באותו מקום ובאותה עת.
אימוץ בפועל
בנוסחו הקודם של החוק שעסק באימוץ, חוק אימוץ ילדים, תש”ך – 1960, הוכר מעמד של אימוץ בפועל, כפי שעולה מהכותרת של סעיף 21, שקובע:
“היו קיימים בתקופת שלוש שנים לפחות, יחסי אימוץ למעשה בין אדם שבאותה תקופה טרם מלאו לו 18 שנה לבין אדם שהיה כשיר לאמצו לפי הוראות חוק זה, ויחסים אלה עודם קיימים, רשאי בית משפט ליתן צו אימוץ אף אם…”.
בית המשפט העליון הבהיר במסגרת פסק הדין בעניין ע”א 457/63 רבינוביץ’ נ’ יורשי גרשטיין, פד”י יח(1) 659, כי הכרה באימוץ בפועל ניתנה למי שהתייתם מהורהו והיה סמוך לשולחנו של אחר.
נקבע שם כי לפי חוק האימוץ, שהיה בתוקף באותה עת, גם אימוץ בפועל ייחשב כאימוץ.
עם זאת, כבר אז הובהר כי הכרה זו תוכל להספיק לצורך הכרה בהענקת זכויות סוציאליות, להבדיל מחוקים שיש בהם הכרה במעמד, כמו חוק הירושה.
עוד הודגש לאורך השנים בפסיקה כי הקשר הבין-אישי, בין שניים, חזק, קרוב ואמיץ ככל שיהיה, אין די בו כדי להשפיע על דיני הירושה, “כדי לענות על גורמים אלה – שחשובים הם, ללא ספק, למוריש – קיים מוסד הצוואה, המאפשר למוריש לחלק את רכושו לפי הנראה, כטוב בעיניו ולראוי ולרצוי בנסיבותיו….”.
(ע”א 227/79 פרופר נ’ האפוטרופוס הכללי, פד”י לה(2) 561).
במאמרו של יצחק אנגלרד, ‘אימוץ ילדים בישראל- הגשמת החוק למעשה’, שפורסם במאגרי המידע וצורף לתביעה, נעשתה סקירה מקיפה באשר לתיקי האימוץ שהיו בישראל, טרם חקיקתו של חוק האימוץ, כפי שהוא מוכר לנו היום.
במאמר זה נעשתה אבחנה בין אימוץ זרים לבין אימוץ קרובים (כמו מצב של אימוץ ילד על ידי בן הזוג של ההורה האחר). ההבנה הייתה כי במצב דברים זה, הצדדים עצמם הם שיוצרים את המצב העובדתי ובהמשך “הם שפונים לרשות הציבורית, היינו לפקיד הסעד” כאשר פניה זו אינה נעשית, “אלא לשם מילוי דרישה פורמלית של החוק. נקודת הכובד של הליך האימוץ, מצויה ברוב המקרים האלה, אצל הצדדים המעוניינים”.
נראה כי באותם מקרים, מעמדו של הגורם הציבורי בהליכי האימוץ, אינו קבוע, ובסיכום המאמר שב הכותב והבהיר כי מדובר במצב בו “הצדדים המעוניינים יוצרים בעצמם את המצב העובדתי של מסירת הילד” (ההדגשה שלי – נ.ג).
מעיון בסקירה שנעשתה במאמר, עולה במפורש כי היו מקרים של אימוץ קרוב (כמו בענייננו, אימוץ של בנה של בת הזוג), בהם מעשה האימוץ נקבע עלי ידי שינוי שם משפחתו של הילד, לשם המשפחה של המאמץ ודי היה בכך כדי לקבוע שאומץ כדין.
עולה כי באותה עת, עצם “מסירת הילד” היווה את מעשה האימוץ וממילא אם היו פונים לרשות, יכולים היו להסתמך על סעיף 21 לחוק שהיה קיים באותה עת, כך, בהינתן שחלפו לכל הפחות שלוש שנים במהלכן היה הילד המאומץ סמוך לשולחן הוריו המאמצים, לא כל שכן, אחד מהם, יכולים היו, בהליך קל יחסית, לקבל צו אימוץ.
מן הכלל אל הפרט
חרף טענות הנתבעת, השתכנעתי כי אכן התקיים אימוץ בפועל של התובע 1 ע”י המנוח.
מהמסמכים שצירפו התובעים עולה במפורש כי המנוח הוא שדאג לתובע 1 וראה בו כבנו, לכל דבר ועניין וזה ראה בו כאביו, מעת שנישא לאימו, כשהתובע 1 היה בערך בן 8.
גרסה זו קיבלה חיזוק מכלל הראיות שהציגו התובעים: התמונות שצורפו, המכתבים שנשלחו למשרד הפנים, גם על ידי האם המנוחה וגם על ידי המנוח, מהם עולה כאמור כי המנוח ראה בתובע כאחד מילדיו. חיזוק נוסף למסקנה זו מצאתי בתמלול השיחה שהתקיימה בין הילדים לבין עצמם, לאחר פטירת המנוח, כך בתמלול (שצורף כנספח 16 לכתב התביעה) עולה כי מבחינת כולם, לרבות הנתבעת, התובע 1 הוא אחד מילדיו של המנוח, כאשר הנתבעת בקשה לוודא כי עזבון האב המנוח (לרבות החובות שנטען כי הותיר) יחולק בין כל ארבעת ילדיו (והנתבעת חזרה על כך מספר פעמים, כמי שביקשה לוודא שגם החובות יחולקו בין כל הארבעה).
עם זאת, כאמור בפסיקה שהזכרתי לעיל, אין די באימוץ בפועל, כדי להקנות זכויות ירושה.
נשאלת אם כן השאלה, האם המנוח פעל לאמץ את התובע 1 כבנו, באימוץ כדין, בהתאם להוראות הדין באותה עת.
בתיקו האישי של התובע 1, אשר התקבל ממשרד הפנים, נמצאו המסמכים הבאים:
פניה של האם המנוחה למשרד הפנים, בשנת 1961, עת היה התובע 1 בן 8, לעניין
שינוי שמו – הן שמו הפרטי (כך שייקרא י’ במקום ר’ והדבר אושר, בחתימת האם בלבד) והן לעניין שם אביו.
התשובה שקיבלה האם כי “שם האב (פרטי) יירשם בכל מסמך שנוציא לו… ברצוננו
להוסיף כי אם אֵם הילד נישאה מחדש, כפי שאתה כותב, הרי בעלה יכול לאמץ את הילד וע”י כך יקבל את שם משפחתו והמאמץ ייחשב כאביו (שמו הפרטי יירשם כאבי המאומץ)”, עמ’ 20 למקבץ המסמכים מתוך תיקו האישי של התובע 1 שהוגש לתיק ביום 11.12.22.
מכתב של המנוח למשרד הפנים (עמ’ 11 למקבץ המסמכים האמור), מיום 7.8.79:
“נא לרשום את ר”י על שם פ”י. אני גידלתי אותו. אני נשוי עם אימו. הוא בן כמו יתר
ילדיי”.
בקשתו של התובע 1 לקבל תעודת זהות ראשונה, בה נרשם שם משפחתו
” פ’ “.
ממסמכים אלה עולה בבירור כי הן המנוח והן האם המנוחה, ביקשו לפעול כך שהתובע 1 ייחשב בנו של המנוח.
מהמכתב שקיבלה האם, עולה כי האימוץ מתבצע באמצעות שינוי השם והדבר אף מתיישב עם הסקירה שתוארה ע”י פרופ’ אנגלרד במאמרו הנ”ל ואף עם פרוטוקול הדיון שהיה בכנסת בעניין זה ונזכר לעיל.
היות והוצגו מסמכים מפורשים מהם עולה כי המנוח פנה באופן מפורש וביקש לשנות את שם המשפחה של התובע 1, כך שיישא את שם משפחתו והוצגו מסמכים מפורשים מהם עולה כי שם המשפחה של התובע 1 אכן שונה ונרשם ” פ’ ” כשם המנוח (גם בבקשתו לתעודת זהות, גם בתעודת הגמר שלו וגם בתמונת המחזור), הרי שיש לקבוע שהבקשה לשנות את שם המשפחה נענתה בחיוב ויש לראות בפעולה זו משום אימוץ כדין, כפי שהיה באותה עת.
המסקנה המתבקשת הינה כי ההורים המנוחים פעלו והגישו בקשות לשינוי שם משפחתו של התובע 1.
בקשות אלו, כפי שהיה בעת ההיא, היוו בקשת אימוץ.
עם שינוי שם משפחתו של התובע 1, כך שיישא את שם המנוח, יש לראות בבקשת האימוץ, כבקשה שהתקבלה, כאמור לפי הדין שהיה קיים באותה עת.
לא זו אף זו, ברישומי משרד הפנים נרשם כי שם אביו של התובע הוא ” ל’ “.
אמנם, הנתבעת טענה כי אין קשר בין השם ל’ לשם אביה ” ש’ ” ואולם מצאתי לקבל את טענות התובעים כי השם ל’ היה שמו הלועזי של המנוח.
התובעים צירפו מסמך בכתב יד, שנחזה להיות כתב ידו של המנוח, בו נרשמו פרטי המנוח באנגלית הכוללים את שם משפחתו ואת השם הפרטי S , כאשר במקום שנועד לפירוט השם הקודם, נרשם L.
כך גם עת נישא התובע 1 , צעד לחופה לצד המנוח, כאביו, ומהעתק הכתובה שהוצג עולה כי זו נחתמה גם ע”י האב, שציין את שמו ” ל’ – ש’ “.
די לי בראיות אלו כדי לקבוע שהתובע 1 נושא את שם המשפחה של המנוח וכי זה נרשם כאביו.
רישום זה נעשה לאור בקשת המנוח הנזכרת לעיל ומהווה את אופן ביצוע האימוץ בעת ההיא.
בדיון שהתקיים ביום 1.6.23 אפשרתי לנתבעת 2 להתייחס למקרים בהם בשנות ה- 60, לצורך אימוץ כדין, הסתפקו הצדדים בפניות למשרד הפנים (כפי שהיה בענייננו) ו/או לבית הדין הדתי, כפי שעלה גם מהמאמר.
משלא הוגש דבר בעניין זה, אף שמדובר בנתונים המצויים בשליטתה, אני קובעת שאי הגשתם מחזקת את טענות התובעים כאן, שנתמכו כאמור גם במאמר הסוקר את הליכי האימוץ בשנות ה-60 וגם בדיון שהיה בכנסת בעניין זה.
זאת ועוד, רישום שם המשפחה של האב, כשמו של התובע 1, מתיישב עם האמור בהודעה שקיבלה האם המנוחה, עת פנתה כאמור למשרד הפנים לשינוי שמו של התובע 1 ועם הפניה שעשה גם המנוח, מיוזמתו למשרד הפנים, בבקשה לרשום את התובע 1 כבנו, היות והוא ראה בו כבנו, לכל דבר ועניין.
אינני מקבלת את הטענה כי החלפת שם המשפחה של התובע לשם ” פ’ “, נעשתה רק לאחר שהתובע 1 בגר – די לי במסמכים שהוצגו כדי לקבוע שפניית המנוח בעניין זה למשרד הפנים ביום DD/MM/79, לא הייתה הפנייה הראשונה והיא נעשתה בהמשך לפנייה קודמת, כך גם מתיישב הדבר עם רישום שם המשפחה ” פ’ ” בתעודות של התובע מבית הספר ובתמונת המחזור שצורפה.
זאת ועוד, ברור כי מעת שהתובע 1 בגר, לא היה צורך בפנייה מטעם המנוח, לא כל שכן בהסכמתו, לשינוי השם.
סיכום
אני מקבלת את טענת התובעים כי המנוח אימץ את התובע 1, הן באימוץ בפועל וחשוב מכך, באימוץ כדין, כפי שהיה באותה עת.
לפיכך, מוצהר בזאת כי התובע 1 י”פ ת”ז === הוא בנו של המנוח ש”פ ז”ל, שנשא בחייו ת”ז ===.
הנתבעת 1 תישא בהוצאות התובעים בסך כולל של 10,000 ₪. הסכום נקבע על הצד הנמוך, בשים לב לכך שהתקיים רק דיון אחד ולא התקיים הליך הוכחות.
פסק הדין ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים.
ניתן היום, ל’ אב תשפ”ד, 03 ספטמבר 2024, בהעדר הצדדים.
