24.2.2025
לפני כבוד השופטת תמר בר-אשר
המערער
הוועד הבינלאומי של הצלב האדום
נגד
המשיבים
19-1. פלונים
20.מדינת ישראל
באי-כוח המערער: עו”ד אוהד רוזן, עו”ד ליאור סוקול
בא-כוח המשיבים 19-1: עו”ד אברהם גז
באת-כוח המשיבה 20: עו”ד ענבל משה (פרקליטות מחוז ירושלים – אזרחי)
פסק דין
ערעור על החלטת הרשם (כבוד השופט זיו אריאלי) בת”א 43072-12-23 מיום 12.11.2025, אשר קבע כי על תביעת המשיבים חלה האגרה המשולמת בתביעת פיצויים בשל נזקי גוף (על-פי תקנה 5 בתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס”ז-2007 (להלן – תקנות האגרות) ופרט 9 בתוספת של תקנות אלו (להלן – התוספת)).
תביעת המשיבים הוגשה ביום 20.12.2023. ביום 12.8.2024, במהלך התדיינות הצדדים בנושא האגרה החלה על התביעה, תוקנו תקנות האגרות, כך שתקנה 3א בוטלה ונוספה תקנה 20(32) (ק”ת 11413 מיום 12.8.2014, עמ’ 3246 (להלן – התיקון לתקנות האגרות או התיקון)). על רקע זה תיקון זה, שתי שאלות טעונות הכרעה: השאלה הראשונה, אם תקנה 20(32) בתקנות האגרות חלה בנסיבות הנדונות והשאלה השנייה, אם התיקון חל על התביעה הנדונה לנוכח הוראת התחולה.
רקע – תמצית העובדות, ועיקרי טענות הצדדים בהליכים לפני הרשם
2. המשיבים הם אזרחי ישראל, שחלקם נחטפו בידי ארגון חמאס משטח מדינת ישראל אל רצועת עזה ביום 7 באוקטובר 2023 וחלקם בני משפחה של אזרחים שנחטפו. המערער הוא ארגון המאוגד בשוויץ, שמטרתו הגנה על חיי קורבנות סכסוכים, שמירה על שלמות גופם והגשת סיוע הומניטארי לאותם קורבנות, הממומן באמצעות 196 מדינות החתומות על אמנות בינלאומיות שמכוחן הוא פועל, לרבות ישראל והרשות הפלסטינית.
תביעת המשיבים נגד המערער, הוגשה ביום 20.12.2023 ועל-פי הנטען בה, לאחר חטיפת יקיריהם אל רצועת עזה, פנו בני משפחות החטופים אל המערער בין השאר, לצורך העברת מידע אל ארגון חמאס בדבר הצרכים הרפואיים הייחודיים של בני משפחותיהם החטופים, לשם קבלת אות חיים מהם או מידע על אודות מצבם הרפואי והנפשי. נטען כי מאז חטיפתם, לא ביקר נציג של המערער את החטופים, לא עמד על מצבם, לא העביר להם תרופות ולא דיווח לבני משפחותיהם דבר בדבר מצבם. זאת חרף העובדה שהמערער ממשיך לפעול בשטחי רצועת עזה כדי לסייע לאוכלוסייה המקומית ולתושביה, תוך קיום קשר עם ארגון חמאס.
הסכום הכולל שנתבע עבור כלל המשיבים הוא בסך 10,000,000 ₪ (לגבי כל משיב נתבע פיצוי על-פי היקף נזקיו הנטענים, לרבות פיצויים עונשיים). לצד זה נתבע צו עשה המורה למערער לבקר את החטופים הישראלים המצויים בשבי ברצועת עזה, לעדכן את בני משפחותיהם על אודות מצבם ולהעביר אליהם את התרופות הדרושות להם.
3. בכתב התביעה נאמר כי האגרה שולמה על-פי פרט 10 בתוספת, שבמועד הגשת התביעה הייתה בסך 1,239 ₪ (לא נאמר בהתאם לאיזו תקנה בתקנות האגרות).
4. ביום 20.3.2024 הוגשה בקשת המערער לסילוק התביעה על הסף, שבגדרה הועלתה שורה של טענות סף ובין השאר, הטענה שנדונה בהחלטת הרשם, כי לא שולמה אגרה מספיקה. נטען כי התשלום על-פי פרט 10 בתוספת נעשה בהתבסס על תקנה 3א בתקנות האגרות (אשר כפי שעוד יפורט, הייתה בתוקף אותה עת), אולם על-פי טענת המערער, תקנה זו אינה מתאימה בהיותה עוסקת ב”תביעה בשל פעולת טרור או מעשה איבה לפיצוי לדוגמה”. נטען כי לשם החלתה אין די בכך שהתובע הוא נפגע טרור, אלא תקנה זו נועדה רק לתביעת סעד אשר נתבע בשל פעולת טרור ממבצע פעולת הטרור או האחראי לה. כך בעוד שאף המשיבים לא טוענים כי המערער אחראי לכך. מכל מקום, המערער טען כי תביעת המשיבים היא לסכום קצוב ולפיכך על האגרה להיות בשיעור 2.5% מהסכום הנתבע (פרט 8 בתוספת) ומשלא שולמה אגרה מספיקה, יש לסלק את התביעה.
5. בתגובת המשיבים מיום 10.4.2024 נטען כי המערער כלל אינו בעל דין נכון בכל הנוגע לסוגיית האגרה. לגופה של הטענה נטען כי אמנם אין טענה כי המערער אחראי למעשה הטרור, אך עדיין מדובר בתביעה “בשל מעשה טרור” ולפיכך האגרה שולמה כדין.
6. בתשובתו מיום 19.5.2024 טען המערער כי הוא זכאי להעלות טענות בסוגיית האגרה וכי ההצדקה לסילוק תביעה בשל אי תשלום אגרה קמה לא רק אם לא שולמה כל אגרה, אלא גם אם שולמה בחסר. בנוסף לכך המערער חלק על פרשנות המשיבים לתקנה 3א בתקנות האגרות.
7. עמדת המדינה הוגשה ביום 18.6.2024 ובמסגרתה עמדה על תכליתה של תקנה 3א בתקנות האגרות, אשר נועדה להקל על בני משפחות של נפגעי טרור בתביעה לפסיקת פיצוי לדוגמה, בכך שהם נדרשים לשלם סכום אגרה מופחת. נטען כי על-פי לשון התקנה, הכוונה לתביעה לפיצוי לדוגמה “בשל” פעולת טרור, ללא הגבלה או תלות בזהות הנתבע או בנסיבות התביעה. עם זאת, לשם החלתה נדרשת בחינת מידת הזיקה בין עילת התביעה לבין פעולת הטרור או מעשה האיבה וכן יש לוודא כי אין מדובר בניסוח תביעה מלאכותי שנועד רק להפחתת האגרה. המדינה הטעימה כי בנסיבות הנדונות המשיבים לא טענו כי פעולות הטרור או מעשיי האיבה נעשו בידי המערער.
עוד הודגש, כי בנסיבות הנדונות נתבעים פיצויי נזיקין או פיצויים עונשיים וכן צו עשה. לפיכך יש לקבוע את האגרה בהתאם להוראת תקנה 2(ב) בתקנות האגרות, שלפיה אם התביעה כוללת מספר סעדים שונים, כי אז האגרה תיקבע על-פי הפרט בתוספת הקובע את סכום האגרה הגבוה יותר.
8. ביום 8.10.2024 הוגשה תשובת המשיבים, שבה נטען כי לנוכח התיקון לתקנות האגרות מיום 12.8.2024 ובהתאם לפרשנות של המדינה לתקנה 3א שבוטלה במסגרת התיקון, יש להחיל על תביעתם את תקנה 20(32) שנוספה בתיקון, המנוסחת באופן רחב יותר מנוסח תקנה 3א שבוטלה. בהתאם לכך נטען, כי יש לפטור את המשיבים מתשלום אגרה.
החלטת הרשם
9. בהחלטתו מיום 12.11.2024 קבע הרשם, כי יש לקבוע את אגרת התביעה בהתאם לאגרה המשולמת בתביעת פיצויים לנזקי גוף (על-פי תקנה 5 בתקנות האגרות ופרט 9 בתוספת) וכי אין מקום למחיקת התביעה בשל אי תשלום אגרה, אלא יש לאפשר למשיבים לשלם את הפרש האגרה.
בכל הנוגע לתיקון של תקנות האגרות, נקבע כי לנוכח סעיף התחולה המחיל את התיקון רק על הליכים שהוגשו ביום הפרסום או לאחריו, התיקון אינו חל על תביעת המשיבים שהוגשה קודם לכן. כמו כן נקבע כי בניגוד לטענת המשיבים, למערער יש זכות לנקיטת עמדה בנושא האגרה ובכלל זה לעתור למחיקת תביעה בשל אי תשלום אגרה מספיקה.
10. בעניין המחלוקת לגופה נקבע כי אין לקבל את טענת המערער כי מדובר בתביעה לסכום קצוב (שהאגרה בעניינה בשיעור 2.5% מהסכום הנתבע, לפי פרט 8 בתוספת), אך גם אין לקבל את טענת המשיבים כי האגרה היא על-פי סעיף 3א ופרט 10 (שאותה עת הייתה בסך 1,239 ₪). נקבע כי תביעת המשיבים אינה “בשל פעולת טרור או מעשה איבה”, שבה עסקה תקנה 3א. כך מן הטעם שלא נטען כי מעשיי המערער הם בגדר מעשה טרור או מעשה איבה ואף לא נטען כלפיו כי היה שותף באופן כלשהו למעשי הזוועות שביצע ארגון חמאס. הטענה כלפיו מתמצית בכך שלא עשה די, או לא עשה דבר לשם קיום חובותיו כלפי החטופים המוחזקים בידי חמאס.
עוד נקבע, כי תקנה 3א עסקה בתביעה לפיצויים לדוגמה (בסכום שאינו עולה על 20 מיליון שקלים). כך בעוד שהסעד הנתבע בתביעת המשיבים אינו מסתכם בפיצוי לדוגמה, אלא נתבעו גם פיצויים בשל נזקי גוף ונפש, פיצוי עונשי וצו עשה. מאחר שנתבעים מספר סעדים שונים ועל-פי תקנה 2(ב) בתקנות האגרות, יש לקבוע את האגרה בסכום הגבוה מבין הפרטים המפורטים בתוספת הנוגעים לסעדים הנתבעים. לפיכך ומאחר שנתבעו גם פיצויים בשל נזקים נפשיים, יש לקבוע את האגרה בהתאם לתקנה 5 בתקנות האגרות ופרט 9 בתוספת, שעניינם אגרת תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף.
הערעור הנדון, ההליכים וטענות הצדדים במסגרתו
11. הערעור הוגש ביום 12.1.2025 ובמסגרתו נטען כי לשם קביעת האגרה על-פי תקנה 2(ב) בתקנות האגרות, לא היה מקום לסיווג התביעה כתביעה לפיצויים בשל נזקי גוף, אלא כתביעה לסכום קצוב. שכן, ההלכה היא כי תביעה לפיצויים עונשיים, שזה הסעד העיקרי הנתבע, היא בגדר תביעה לסכום קצוב, ולפיכך יש לקבוע את האגרה על-פי פרט 8 בתוספת. כן נטען, כי מאחר שבפועל המשיבים שילמו רק סכום זניח מתוך סכום האגרה, היה על הרשם להורות על מחיקת התביעה.
12. לאחר עיון בכתב הערעור ובהחלטת הרשם, ניתנה ביום 13.1.2025 החלטתי, שבה נקבע כי מאחר שמדובר בערעור בעניין אגרת המשפט המשולמת לקופת המדינה ומעת שהמדינה נקטה עמדה בעניין, יש לצרפה כמשיבה לערעור.
כמו כן התבקשה עמדת כל הצדדים בעניין שאלת תחולת תקנה 20(32) בתקנות האגרות, תוך הדגשה כי לעת הזו, איני נוקטת עמדה בעניין. כפי שהוסבר, נראה לכאורה כי התיקון לתקנות האגרות עשוי לחול בנסיבות הנדונות וזאת לנוכח הוראת התחולה, המחילה את התיקון על הליכים שהוגשו ביום פרסום התיקון או לאחריו. בנסיבות אלו דומה כי על-פי תקנה 2 בתקנות האגרות, כל עוד לא הסתיימה סוגיית האגרה, ההליך טרם קובל ולכן ספק אם הוא בגדר “הליך שהוגש”.
13. עמדת המערער הוגשה ביום 2.2.2025. על-פי טענתו, דיון בערעור מוגבל רק לסוגיות שהועלו בגדרו וכי אין מקום לכך שבית המשפט יעלה טענות מיוזמתו וידון בטענות שהמערער לא העלה. כך בייחוד לנוכח העובדה שהרשם קבע כי תקנה 20(32) בתקנות האגרות אינה חלה בנסיבות הנדונות ולא הוגש כל ערעור בעניין קביעה זו. לפיכך ועל-פי קביעת הרשם, נטען כי יש לקבוע את האגרה לפי תקנה 2(ב) בתקנות האגרות, כך שהשאלה היחידה הטעונה הכרעה, היא עבור איזה סעד מבין אלו שנתבעו, האגרה היא בסכום גבוה יותר.
חרף טענת המערער כי אין לדון בשאלת תחולת תקנה 20(32), נטען כי על-פי סעיף התחולה בתיקון, הוראות התיקון חלות רק על הליכים שהוגשו ביום פרסום התיקון או לאחריו. לפיכך נטען, כי התיקון אינו חל על הליכים שנפתחו לאחר יום 6.8.2024 (נקדים ונעיר, כי זה תאריך חתימת התיקון ואילו המועד הקובע הוא יום הפרסום, שהיה ביום 12.8.2024). נטען כי מבחינה לשונית, הכוונה היא רק להליכים שהוגשו אל מזכירות בית המשפט לאחר המועד הקובע וכי הדבר אף מתיישב עם תקנה 2(א) בתקנות האגרות, הקובעת כי “המביא הליך לבית המשפט ישלם עם הבאתו לראשונה את האגרה…”. לתמיכה בטענה זו הפנה המערער אל מספר פסקי-דין, שיידונו בהמשך הדברים, שעל-פי הנטען תומכים בטענה כי המועד הקובע לעניין האגרה הוא מועד ההגשה הפיזי של ההליך.
המערער הוסיף עוד, כי בכל מקרה אין תחולה לתקנה 20(32), שנוספה בתיקון. שכן ברקע התיקון עמדה חקיקת חוק לפיצוי קרבנות טרור (פיצויים לדוגמה), התשפ”ד-2024 (להלן – חוק פיצוי קורבנות טרור). על-פי הוראותיו, מי שנדרש לשלם את הפיצוי הוא רק מבצע פעולת טרור או מתגמל פעולת טרור, בעוד שאין מחלוקת על כך שהמערער אינו נמנה עם שניהם. עוד נטען, כי תקנה 20(32) מסייגת את המדינה ורשויותיה, המחויבות בפיצוי נפגעי טרור על-פי חוקי התגמולים והשיקום.
14. המדינה הגישה את עמדתה ביום 9.2.2025 ובה נטען כי התיקון אינו חל על התביעה הנדונה, מאחר שהוגשה קודם למועד פרסומו. המדינה טענה כי המשמעות של תקנה 2(ג) בתקנות האגרות אינה כי כל עוד לא שולמה האגרה ההליך טרם הוגש, אלא כי בית המשפט לא יטפל בו כל עוד לא שולמה האגרה או ניתן פטור מתשלומה. אף המדינה הפנתה אל פסיקה שעל-פי הנטען, תומכת בעמדתה (חלקה זהה לפסיקה שאליה הפנה המערער), שאליה נידרש בהמשך הדברים.
15. המשיבים, בתגובתם מיום 19.2.2025, הלינו על העיסוק המופרז של המערער בסוגיית האגרה. לגופם של דברים טענו, כי בהתאם לשורה של החלטות שניתנו בעניין הסוגיה הנדונה (שיפורטו בהמשך הדברים), הכלל הוא כי כל עוד לא הסתיימה סוגיית תשלום האגרה, המשמעות היא שאין הליך בבית המשפט ובפועל התביעה לא הוגשה. לפיכך נטען, כי התיקון כן חל בנסיבות הנדונות. בכל הנוגע לשאלת עצם התחולה של תקנה 20(32) נטען, כי תקנה זו חלה בנסיבות הנדונות וזאת בייחוד לנוכח הנוסח הרחב שלה, שהוא אף רחב מהנוסח של תקנה 3א שבוטלה.
דיון והכרעה
– השאלות הטעונות הכרעה
16. בהתאם להחלטה מיום 13.1.2025, כמפורט לעיל ולנוכח טענות הצדדים, שתי שאלות טעונות הכרעה. השאלה הראשונה היא אם תקנה 20(32) בתקנות האגרות חלה בנסיבות הנדונות והשאלה השנייה היא אם לנוכח לשון הוראת התחולה בתיקון, התיקון חל על התביעה הנדונה.
17. בטרם נפנה אל שתי השאלות, נבקש לדחות את טענת המערער שלפיה בית המשפט אינו רשאי להעלות מיוזמתו טענה שהצדדים לא העלו וממילא אף אינו רשאי לדון בה.
ראשית, בנסיבות הנדונות שתי השאלות הועלו כבר בשלב הדיון לפני הרשם וכמפורט לעיל, הוא נדרש אל שתיהן. בעניין השאלה הראשונה נקבע כי גם תקנה 3א לא חלה בנסיבות הנדונות וממילא יש להניח שכך היה נקבע גם לעניין הוראת תקנה 20(32) שהחליפה אותה. כמו כן הרשם קבע כי בשל הוראת התחולה של התיקון, התיקון כלל אינו חל בנסיבות הנדונות ובכך הוא נדרש גם אל השאלה השנייה. בנסיבות אלו נקבע כי אם הטענה נדונה בפועל בערכאה הדיונית ואף נשמעו טענות הצדדים לגביה, אין לומר כי מדובר בטענה שהועלתה לראשונה בשלב הערעור וביוזמת בית המשפט (רע”א 2237/06 בנק הפועלים בע”מ נ’ וינשטיין (8.3.2009), כבוד השופטת מ’ נאור, פסקה 30).
שנית, שאלת האפשרות להעלאת טענה ביוזמת בית המשפט נדונה בעבר לא אחת ובעניין זה אומצו דברי כבוד השופט צ’ ברנזון בע”א 116/66 חלקה 62 גוש 6946 בע”מ נ’ זמל, פ”ד כ(4) 226 (1966) (עמ’ 232):
“לדעתי, יש לראות בעין יפה נקיטת יזמה כזאת מצד בית-המשפט בכל מקרה שבו נראה לו כי הדבר דרוש למען עשיית משפט צדק. אין כל רע בכך שבית-המשפט ינהג לפי הכלל של ‘את פתח לו’ כשנראה לו כי הדבר צודק מבחינת הענין העומד לדיון לפניו. המשפט איננו משחק שהמשתתפים בו ממלאים תפקידים לראווה, והשופט איננו רק שומר על כללי משחק נאים להנאתו של קהל הצופים. המשפט הוא יותר מדי רציני מכדי שהשופט יישב לו מן הצד על כסא רם ונישא ויתן לצדדים לשחק לפניו… גם בענין הנדון ניתנה לבית-המשפט סמכות רחבה ובלתי-מסוייגת להחליט בערעור מכל טעם שייראה לו, גם כשאיננו אחד הטעמים שנטענו על-ידי המערער” (ההדגשות אינן במקור).
עם זאת, מאז נדון כלל זה פעמים רבות, תוך הדגשה כי ככלל, סמכות המשפט להעלאת טענות מיוזמתו, לרבות בשלב הערעור, שמורה רק למקרים חריגים. בכל מקרה, בטרם דיון בטענה שבית המשפט העלה בלי שמי מהצדדים העלה אותה, יש לאפשר לצדדים לטעון את טענותיהם באותו עניין (ראו דיון נרחב בסוגיה זו בפסקי-דינו של כבוד השופט נ’ סולברג בעניין רע”א 2401/21 ג’אעוני נ’ נחלת שמעון בע”מ (1.3.2022), פסקאות 13-10 וברע”א 9138/20 פיסטול נ’ עוזרי (7.2.2021), פסקאות 16-14. כן ראו: ע”א 4839/92 גנז נ’ כץ, פ”ד מח(4) 749 (1994), כבוד השופט י’ זמיר, פסקה 5; ע”א 8021/03 אלישע נ’ אלישע, פ”ד נט(3) 337 (2004), כבוד השופט א’ רובינשטיין, פסקה 13(ג); ע”א 11771/04 לשכת עורכי הדין בישראל נ’ הארגון הבינלאומי של עורכי דין ומשפטנים (22.1.2007), כבוד השופטת ד’ ברלינר, פסקאות 20-19).
– השאלה הראשונה: שאלת תחולת תקנה 3א שבוטלה ותקנה 20(32) שנוספה
18. בתחילה, בעת הגשת תביעתם שילמו המשיבים אגרה על-פי תקנה 3א בתקנות האגרות, שכאמור, בוטלה במסגרת התיקון, ואשר קבעה אגרה מופחתת לתביעה לפיצוי עונשי בשל פעולת טרור או פעולת איבה. זו הייתה לשון התקנה:
“בתביעה בשל פעולת טרור או מעשה איבה לפיצוי לדוגמה בסכום שאינו עולה על עשרים מיליון שקלים חדשים לכל תובע, תשולם אגרה לפי פרט 3 או 10 שבתוספת לפי העניין; עלה סכום התביעה כאמור על עשרים מיליון שקלים חדשים לכל תובע, תשולם האגרה לפי תקנה 6, בעד כל סכום הנתבע העולה על עשרים מיליון שקלים חדשים”.
כפי שהסבירה המדינה (בתגובה שהוגשה בהליך שנדון לפני הרשם, בהביאה מדברי הדיון בישיבת ועדת חוקה חוק ומשפט מיום 10.1.2012), תקנה 3א נוספה בשנת 2012 מתוך רצון להקל על משפחות של נפגעי טרור ועל נפגעי טרור, המגישים תביעות לפסיקת פיצויים לדוגמה. לפיכך המדינה, שהאגרה משולמת לקופתה, ראתה לנכון להפחית את סכום האגרה בתביעות אלו. כך בעוד שמדובר בגריעה מקופת המדינה, אך לא מקופת הנתבעים. בהתאם לכך נקבע כאמור, כי אם מדובר בתביעה כהגדרתה בתקנה “בשל פעולת טרור או מעשה איבה”, כי אז האגרה היא בסכום מופחת באופן משמעותי והיא נקבעת לפי פרט 3 או פרט 10, בהתאם לערכאה שאליה הוגשה התביעה.
כפי שטענה המדינה, אכן אין הכרח שהתביעה תהיה דווקא נגד מבצע פעולת הטרור או מבצע פעולת האיבה, אלא די בכך שהתביעה היא “בשל פעולת טרור או מעשה איבה”.
אין מחלוקת ואף לא נטען אחרת, כי המערער לא ביצע כל פעולת טרור או מעשי איבה ואמנם הוא אינו נתבע בשל מעשים מסוג זה. עם זאת, גם אין מחלוקת על כך שהתביעה היא בשל פעולות טרור ומעשיי איבה של ארגון חמאס, כך שתקנה 3א חלה בנסיבות העניין.
19. במסגרת התיקון וכפי שהוסבר בדברי ההסבר, הוחלט כי תובעים המגישים תביעות מהסוג הנדון לא יידרשו לשלם אגרה מופחתת, כפי שנקבע בתקנה 3א, אלא יופטרו לחלוטין מתשלום אגרה. מטעם זה, ההוראה הועברה אל תקנה 20 בתקנות האגרות, המונה שורה ארוכה של עניינים שלגביהם יש פטור מלא מתשלום אגרה. כמו כן, הוחלט להרחיב מעט את הוראת התקנה ולהגדיר באופן מדויק יותר על אלו תביעות יחול הפטור מאגרה. כך נקבע בתקנה 20(32):
“תביעה לפיצוי לדוגמה או תביעת נזיקין למעט תביעה בשל נזק רכוש או נזק כלכלי טהור, בשל פעולת טרור או מעשה איבה ובכלל זה תביעה לפי חוק לפיצוי קורבנות טרור (פיצויים לדוגמה), התשפ”ד-2024; לעניין פרט זה, ‘תביעה’ – למעט תביעה כאמור שחלק מנתבעיה הם מדינת ישראל או רשות מרשויותיה”.
הוראה זו קובעת אם כן, כי תביעה לפיצוי לדוגמה או תביעת נזיקין בשל פעולת טרור או מעשה איבה, פטורה מתשלום אגרה. עוד הובהר, כי פטור זה אינו חל לגבי תביעה בשל נזק רכוש או נזק כלכלי טהור; הפטור חל גם על תביעות לפי חוק לפיצוי קורבנות טרור; הפטור אינו חל לגבי תביעה שחלק מנתבעיה הם מדינת ישראל או רשות מרשויותיה.
לפיכך וכאמור לעניין תקנה 3א, אף שאין מחלוקת על כך שהמערער לא ביצע פעולת טרור או מעשי איבה ואמנם הוא אינו נתבע בשל כך, גם אין מחלוקת על כך שהתביעה הוגשה בשל פעולות טרור ומעשיי איבה של ארגון חמאס, כך שאף נסיבות תקנה 20(32) חלות בנסיבות הנדונות.
– השאלה השנייה: שאלת תחולת התיקון ובכלל זה, תקנה 20(32) שנוספה במסגרתו
20. התיקון הנדון לתקנות האגרות פורסם ביום 12.8.2024. סעיף 1 בתיקון ביטל את תקנה 3א, סעיף 2 הוסיף את תקנה 20(32) וסעיף 3 קבע הוראת תחולה, הקובעת לאמור: “תקנות אלו יחולו על הליכים שהוגשו ביום פרסומן של תקנות אלה או לאחריו”.
מכאן השאלה מה ייחשב להליכים שהוגשו ביום פרסום התיקון או לאחריו. במילים אחרות, החל ממתי ייחשב הליך לכזה שכבר הוגש אל בית המשפט.
21. הוראות תקנות האגרות שמהן ניתן ללמוד מה ייחשב למועד הגשת הליך קבועות בתקנה 2(א), (ג), (ד), (ה) ו-(ו) בתקנות האגרות, שאלו הוראותיהן.
(א) המביא הליך לבית משפט ישלם עם הבאתו לראשונה, את האגרה הקבועה בתוספת, והוא כשאין הוראה אחרת בכל דין.
…
(ג) לא ייזקק בית משפט לכל הליך, אלא אם כן שולמה האגרה החלה או שמביא ההליך פטור מתשלום האגרה.
(ד) הליך שלא שולמה בו האגרה, כאמור בתקנת משנה (א), כולה או חלקה, לא יקובל לרישום, אלא אם כן מביא ההליך פטור מתשלום אגרה או הוגשה בקשה לפטור מאגרה.
(ה) אין בהוראות תקנה זו כדי לגרוע מהוראות תקנה 5 לתקנות סדרי הדין (סעד מיידי בימי מנוחה ומחוץ לשעות העבודה הרגילות בבתי המשפט), התשל”א-1971.
(ו) נזקק בית המשפט להליך, והתברר כי לא שולמה האגרה, כולה או חלקה, תינתן דרישת תשלום לחייב בתשלום האגרה; לא שולמה האגרה בתוך עשרים ימים מיום המצאת הדרישה או פרק זמן ארוך יותר שנקבע בה, ולא ניתנה החלטה המסיימת את ההליך, רשאי בית המשפט למחוק את ההליך, ולא יוחזר כל סכום אגרה ששולם בהליך.
הכלל הוא אפוא, כי יש לשלם את האגרה עם הבאת ההליך אל בית המשפט לראשונה (תקנה 2(א)). אם לא שולמה האגרה ומגיש ההליך אינו פטור מתשלומה, בית המשפט לא ייזקק להליך (תקנה 2(ג)). אם האגרה או חלקה לא שולמו, ההליך כלל לא יקובל לרישום, זולת אם מגיש ההליך פטור מתשלומה או שהגיש בקשה לפטור אותו מתשלומה. כלומר, אף שטכנית ישנו הליך ומספר הליך (הניתנים כיום באמצעות מערכת ‘נט המשפט’), בפועל אין כל הליך כל עוד האגרה לא שולמה, זולת אם מגיש ההליך פטור מתשלומה או הגיש בקשה לפטור מתשלומה (תקנה 2(ד)). אם אירעה תקלה ובכל זאת החל דיון בהליך חרף אי תשלום האגרה או חלקה, כי אז בטרם סילוקה, תינתן דרישת תשלום של חלק האגרה שלא שולם ואם לא ישולם תוך פרק הזמן הנקוב בתקנה, ניתן יהיה למחוק את אותו הליך (תקנה 2(ו)).
העובדה שאין הליך ואף אין לדון בהליך כל עוד לא שולמה אגרה, נלמדת גם מהחריג היחיד שנקבע בתקנה 2(ה). על-פי תקנה זו, ההליך היחיד שניתן יהיה לדון בו חרף אי תשלום אגרה, הוא הליך לפי תקנות סדרי דין (סעד מידי בימי מנוחה ומחוץ לשעות העבודה הרגילות בבתי המשפט), תשל”א-1971. מדובר במצב חריג ונדיר שבו נדרש “סעד מידי” או שמדובר ב”הליך דחוף שקבע נשיא בית המשפט”, אשר הוגש בימי מנוחה או מחוץ לשעות העבודה הרגילות, אך זאת רק “אם הסעד דרוש בשל פיקוח נפש או לשם מניעת נזק רציני אשר אינו ניתן לתיקון אם לא יינתן הסעד מיד”. עם זאת, על-פי תקנה 5 בתקנות אלו, האגרה תשולם באופן מידי “ביום הראשון שאינו יום מנוחה שלאחר היום שבו הוגש ההליך”, או ביום קביעת שווי העניין אם קביעה זו דרושה קודם לתשלום האגרה או במועד שיקבע בית המשפט.
במילים פשוטות, אף שכיום ישנו נוהג – שבפועל עומד בניגוד מובהק להוראות תקנות האגרות – להידרש אל בקשות למתן סעד זמני אף בטרם שולמה האגרה, בפועל הדבר אינו אפשרי. הנסיבות היחידות שבהן הדבר אפשרי הן אלו הקבועות בתקנות האמורות, אף זאת בכפוף לתשלום מידי של האגרה מיד כשהדבר מתאפשר.
22. בהתאם להוראות תקנות האגרות האמורות, נקבע לא אחת כי כל עוד לא שולמה אגרה כדין או שניתן פטור מתשלומה, אין הליך בבית המשפט וכי רק מועד תשלום האגרה כדין, או מתן הפטור מתשלומה נחשב למועד שבו נפתח ההליך בפועל.
כך נקבע במפורש כי, “יתרה מזאת, הגשתו של הליך מחייבת תשלום אגרה. אם האגרה אינה משולמת, אין לקבל את ההליך לרישום (תקנה 2 לתקנות בית משפט (אגרות), תשמ”ח-1987). אין מחלוקת על כך שהאגרה במקרה המסוים שולמה רק למחרת יום המשלוח בפקסימיליה, שעה שהחומר הוגש במזכירות בית-המשפט. אי לכך במקרה זה היום שהאגרה שולמה בו נחשב כיום ההגשה” (ההדגשה אינה במקור) (רע”א 4086/01 אלדר צוראל חברה להשקעות ולבנין בע”מ נ’ אפרתי, פ”ד נז(1) 534 (2002), כבוד השופט א’ גרוניס, פסקה 3 (להלן – עניין אלדר)).
כך גם הודגש כי “נפסק במפורש כי היום בו שולמה האגרה נחשב כיום ההגשה” (רע”א 4577/09 חסון נ’ י.ש יגדל – חברה לבניין והשקעות בע”מ (4.8.2009), כבוד השופט י’ דנציגר, פסקה 8. כן ראו: ע”א (מחוזי מרכז) 36599-05-18 החברה הכלכלית לראשון-לציון בע”מ נ’ מנרב פרויקטים בע”מ (7.10.2018), כבוד השופטת י’ רונטברג, פסקה 6; עש”א (מחוזי מרכז) 64240-11-17 עדין קואופרטיב לייצור שוקולד ממתקים בהוד השרון בע”מ נ’ מגה קמעונאות בע”מ (14.5.2018), כבוד השופטת ע’ וינברג-נוטוביץ, בפסקה ג’ תחת הכותרת ‘תגובת הכנ”ר’).
פועל יוצא מכך שכל עוד לא שולמה האגרה אין רואים בהליך ככזה שהוגש ונפתח כדין, הוא שכל עוד לא שולמה האגרה (זולת אם מגיש ההליך פטור מתשלומה או הגיש בקשה לפטור מתשלומה), אף לא מתחיל להימנות מניין הימים להגשת כתב ההגנה או כתב התשובה ואף לא נדרשת נקיטת כל פעולה הנובע מפתיחת ההליך. כך בין השאר נקבע כי, “מאחר שהסדרת סוגיית האגרה הנה תנאי לקבלת ההליך לרישום ולהיזקקותו של בית המשפט להליך… יש מקום לחייב בהגשת תשובה רק לאחר שברור כי דלת בית המשפט נפתחה לדיון באמצעות תשלום האגרה או השגת פטור מתשלומה” (ע”א (מחוזי ירושלים) 11448/07 עמרם נ’ זייד (27.7.2008), כבוד השופט (כתוארו אז) מ’ סובל, פסקה 8). בדומה נקבע, כי “ברי כי אין בדיון בעצם הבקשה למתן פטור מאגרה כדי להוות דיון בהליך העיקרי שהוגש בפני בית המשפט או אפילו פתיחתו, שהרי כל עוד לא נידונה הבקשה למתן פטור מאגרה לא ניתן לחייב את בעל הדין נגדו ננקט ההליך להגיש תשובתו להליך, קל וחומר שלא החל הדיון בהליך עצמו” (ע”א (מחוזי ירושלים) 2386/08 סם מרית נ’ מדינת אוקראינה (נבו 15.2.2009), כבוד השופטת י’ צור, פסקה 11.
כך בין השאר נקבע גם בהחלטות רשמי בית המשפט העליון כי כל עוד לא שולמה האגרה לא נדרשת הגשת תשובה (ראו למשל: בשג”ץ 9959/08 אברהמי נ’ מזכירות בית המשפט העליון (30.11.2008), פסקה 5; הש”מ 485/21 פלוני נ’ משרד המשפטים (26.1.2021), פסקה 7. כן ראו את החלטתי ברע”א (מחוזי ירושלים) 26223-10-24 חנין נ’ הנהלת בתי המשפט (18.11.2024), כי כל עוד לא שולמה אגרה, אין הליך ולכן גם לא ניתן למחוק אותו מחמת חוסר מעש, הגורר חיוב בתשלום אגרה חרף מחיקתו. ראו גם את החלטתי בע”ר (מחוזי ירושלים) 20329-07-24 הדס נ’ מדינת ישראל – משרד האוצר (8.7.2024), פסקה 10).
23. מכל האמור עולה אם כן, כי “היום שהאגרה שולמה בו נחשב כיום ההגשה” (עניין אלדר, שם). לפיכך כל עוד לא הסתיים נושא האגרה, לא ניתן לומר כי התביעה הוגשה. כך בדרך כלל וכך במיוחד בנסיבות הנדונות שבהן אי סיום נושא האגרה במועד הגשת התביעה נבע מכלל מהשגותיו של המערער (הנתבע) בעניין האגרה ותשלומה.
24. אשר לפסקי הדין שאליהם הפנה המערער ואל חלקם הפנתה גם המדינה, הרי שהם אינם עוסקים בסוגיית מועד הגשת ההליך. כך, רע”א 6270/11 משעור נ’ רוזנברג (23.10.2011), שאליו הפנה המערער קובע את המובן מאליו, כי ההליך נפתח עם הגשת ההליך העיקרי ולא עם הגשת בקשות הביניים שהוגשו במסגרתו.
אף שני פסקי הדין הנוספים שאליהם הפנו המערער והמדינה אינם נוגעים לענייננו. הכוונה אל עניין רע”א 2623/02 סיס עיצוב ריהוט ציבורי בע”מ נ’ בזק החברה הישראלית לתקשורת בע”מ, פ”ד נז(1) 717 (2002) ואל עניין ע”א 10537/03 מדינת ישראל (הנהלת בתי-המשפט – המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות) נ’ יש-גד תעשיות לתשתית (1993) בע”מ, פ”ד נט(1) 642 (2004). חרף חלוף מעל עשרים שנה מאז ניתנו, פסקי-דין אלו מוכרים לי היטב (בשניהם ייצגתי את המדינה).
בשני פסקי-דין אלו נדרש בית המשפט לשאלת השינוי בסכום הנתבע על דרך של הפחתתו בחלוף תקופה מאז הגשת התביעה, ואם יש בכך כדי להביא להפחתת סכום האגרה. לשם הכרעה באותן שאלות נדרש בית המשפט לסכום האגרה שנקבע ושולם במועד הגשת התביעה בהתאם לסכום שנתבע בכתב התביעה המקורי וזאת רק לצורך הקביעה כי סכום האגרה נקבע על-פי סכום התביעה המקורי במועד הגשתה. אולם לא הייתה כל רלוונטיות למועד המסוים שבו הוגשה התביעה או למועד שבו שולמה האגרה. זאת בשונה מהשאלה הנדונה הבוחנת מתי שולמה האגרה, שרק אז התביעה הוגשה בפועל.
– הערות לסיום, סיכום ותוצאה
25. אילו אמנם נדרשנו אל כלל הטענות, כי אז היה מקום לקבלת טענת המערער, כי תביעה לפיצוי עונשי היא אמנם תביעה לסכום קצוב, שלגביה חלה תקנה 6 בתקנות האגרות (רע”א 7644/09 תרכובות ברום בע”מ נ’ לדני (11.4.2020), כבוד השופט א’ גרוניס, פסקאות 7-5; רע”א 5237/06 מדינת ישראל – הנהלת בתי המשפט נ’ מנסור (6.7.2008), כבוד השופט י’ אלון, פסקה 10; רע”א 8201/15 פלונית נ’ משרד הבריאות (4.5.2016), כבוד השופט צ’ זילברטל, פסקאות 14-10). מעת שנקבע כי על התביעה הנדונה חלה תקנה 20(32), שלפיה התביעה פטורה מתשלום אגרה, איננו נדרשים עוד להכריע עבור איזה סעד האגרה היא הגבוהה ביותר (על-פי תקנה 2(ב) בתקנות האגרות).
עוד יוער, כי אפילו התקבלה טענת המערער כי התיקון אינו חל בנסיבות הנדונות, כי אז, גם בהתאם לעמדת המדינה, היה על המשיבים לשלם אגרה מופחתת בהתאם לתקנה 3א, שאף לשיטת המערער הייתה בתוקף במועד הרלוונטי לשיטתו. אולם כאמור, הטענה האמורה לא התקבלה.
26. לבסוף נעיר, כי בניגוד לטענות המשיבים, נתבע בהחלט רשאי להישמע בעניין אגרה. אכן בעבר מקובל היה לראות בשאלות הנוגעות לנושא האגרה כעניין הנדון בין בעל הדין לבין המדינה, שהאגרה משולמת לקופתה, אולם זה מכבר נקבע כי אף בעל הדין שכנגד (הנתבע או המשיב) יכול להישמע בעניין האגרה (ראו דיון נרחב על כך בע”א 8166/11 אלי ראובן בנייה והשקעות בע”מ (בפירוק) נ’ נ’ אלה ובניו חברה קבלנית לבניין (1972) בע”מ (12.4.2015), כבוד הנשיא א’ גרוניס, פסקה 16). מכל מקום, דומה כי זו גם עמדת המדינה לגבי הליכים שהיא אינה צד להם ואשר במסגרתם לא עולה שאלה עקרונית בנושא האגרה שיש לה השלכות רוחב (ראו לעניין זה את הנחיית פרקליט המדינה, מספר 16.13 – טיפול הפרקליטות בבקשות לפטור מאגרה מחמת היעדר יכולת כלכלית, מיום 15.4.2019).
27. בהתאם לכל האמור, המשיבים פטורים מתשלום אגרה בקשר לתביעתם נגד המערער (ת”א 43072-12-23). אם כבר שולמה אגרה, היא תוחזר אל המשיבים באמצעות באי-כוחם.
אין צו להוצאות.
משהוסרו שמות הצדדים, אין מניעה לפרסם את פסק הדין.
ניתן היום, כ”ו בשבט התשפ”ה, 24 בפברואר 2025, בהיעדר הצדדים.
תמר בר-אשר, שופטת
