בפני
כבוד השופטת הילה גורביץ עובדיה
בעניין:
התובעת / הנתבעת:
עִזבון המנוחה מ.ח. ז”ל ת”ז ——–
ג.ח. ת”ז ——–
ע”י ב”כ עוה”ד אלחדד רבקה
נגד
הנתבע / התובע:
י.ח. ת”ז ——–
ע”י ב”כ עוה”ד דקלה דויטש
פסק דין
תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין ולתשלום דמי שימוש שהגישה התובעת, ותביעת הנתבע לסעד הצהרתי להצהיר כי כל המקרקעין (שהם דירה) בבעלותו. הצדדים אחים.
הצדדים וטענותיהם:
הצדדים הם 2 מתוך 10 ילדי המנוחה גב’ מ.ח. ז”ל (להלן: “המנוחה”) אשר נשאה בחייה ת”ז מספר ——– והלכה לעולמה ביום xx/xx/2012.
בשנת 2008 רכשה המנוחה דירה הידועה כגוש —- חלקה – תת חלקה –, המצויה ברחוב —(להלן: “הדירה”). הזכויות בדירה נרשמו על שם הצדדים בחלקים שווים. מוצג 1 בתיק מוצגי הנתבע.
הדירה היא מושא המחלוקת בהליכים שבכותרת; התובעת הגישה תביעה לפירוק שיתוף ולתשלום דמי שימוש והנתבע עתר בתביעתו להצהיר כי הוא הבעלים הבלעדי של כל הזכויות בדירה.
לטענת התובעת הזכויות בדירה נרכשו על ידי אימם של הצדדים, עבור הצדדים לפי הסכם רכישה מיום 08/12/2008. נטען כי עד לפטירת אֵם הצדדים בשנת 2012, הושכרה הדירה לצדדי ג’ והאֵם עשתה שימוש בתקבולי שכר הדירה ואילו לאחר פטירת האֵם, עבר הנתבע להתגורר בדירה והוא עושה בדירה שימוש בלעדי.
עוד נטען כי בין הצדדים הוסכם כי הנתבע יתגורר בדירה ללא תמורה אך יצווה את זכויותיו בדירה לתובעת. לכתב התביעה צורף הסכם מיום 21/06/2011 המונה מספר שורות. וזהו נוסח ההסכם:
“הואיל והצדדים חתמן על צוואות הדדיות ביום 21/06/2011 לגבי זכויותיהם בדירה הידועה כגוש ——;
והואיל והצדדים מתחייבים שלא לשנות את תנאי בצוואותיהם בכל הקשור לרכוש אותו ציוו הדדית אחד לשני;
אי לכך הוסכם, הוצהר והותנה בין הצדדים כדלקמן:
1. הצדדים מתחייבים להימנע מלעשות כל פעולה המשנה את הוראותיהם בצוואה בעניין המקרקעין.
2. הצדדים מתחייבים לפנות בבקשה לרשם המקרקעין לרשום הערה על התחייבות זו.
ולראיה באו הצדדים על החתום:”
התובעת צירפה העתק צוואה בעדים, שערך הנתבע באותו מועד 21/06/2011, שם בסעיף 4 ציווה את זכויותיו בדירה לתובעת. נטען כי הנתבע הפר את ההסכם בין הצדדים שכן בצוואתו התיר לעצמו לשנות את צוואתו בכל עת. עוד נטען כי הנתבע ערך צוואה מאוחרת והנחיל לביתו את חלקו בדירה. נטען כי התובעת הסכימה למגורי הנתבע בדירה ללא תמורה אך לאור חזרתו מההסכם ביניהם יש לחייבו סך 1,250 ₪ לחודש בגין דמי שימוש החל מחודש ינואר 2013 ובקיזוז השבחות והשקעות בדירה אם נעשו על ידו ולפירוק שיתוף על דרך התמחרות בין הצדדים. בדיון מיום 26/03/2023 ויתרה התובעת על עתירתה לדמי שימוש והעתירה נמחקה.
לטענת הנתבע, הדירה נרכשה על ידי אֵם הצדדים עבורו בהיותו בעל מוגבלות, והוא מתגורר בדירה מיום רכישתה. הנתבע טען כי התובעת הפעילה על אֵם הצדדים השפעתה לרשום את הזכויות גם על שמה “לשם הגנה על אחיה הנתבע, לבל יאבד את הנס בזחיחות דעת ויוותר ללא קורת גג” וכי הרישום על שם התובעת הוא בנאמנות עבורו. הנתבע עתר למתן פסק דין הצהרתי לפיו הוא הבעלים של כל הזכויות בדירה.
הנתבע טען כי במהלך חיי האֵם, השפיעה עליה התובעת לחתום על צוואות ומסמכים שונים על-מנת לנכס לעצמה מרבית מנכסי האֵם. הנתבע הפנה לפסק דיני שניתן בהליך 19782-03-13 שם נדחתה תובענה למתן צו קיום צוואה בשל השפעה בלתי הוגנת. יוער כבר כעת כי הצוואה שנפסק כי נערכה על ידי אֵם הצדדים בשל השפעה בלתי הוגנת, הוגשה לקיום על ידי התובעת, ונערכה באותו מועד בו נערך ההסכם בין הצדדים – היינו 21/06/2011.
הנתבע טען כי מאחר והתובעת אינה בעלת זכויות היא אינה זכאית לעתור לפירוק שיתוף או לקבלת דמי שימוש ועתר כי ייקבע שהתובעת החזיקה את הזכויות בדירה בנאמנות עבורו וכי הוא רשאי להעביר את הזכוית על שמו.
להשלמת התמונה אציין כי ביום 18/08/2022 ניתן צו לקיום צוואתה של האֵם המנוחה מיום 28/05/2009. בהוראות הצוואה מפורטים מספר נכסי מקרקעין. הדירה אינה מוזכרת בצוואה. יוער כי בין הצדדים הליכים נוספים, שעניינם עתירה לביטול צו קיום הצוואה.
דיון והכרעה:
לשם הכרעה במחלוקת על בית המשפט, בראש ובראשונה, להכריע בשאלה האֵם לתובעת זכויות בדירה. ככול שהתשובה לשאלה שלילית הרי שתידחה תביעת התובעת ולהיפך, ככול שהתשובה לשאלה תהא חיובית, יש להורות על פירוק השיתוף ולבחון חיוב הנתבע, אם לאו, בדמי שימוש.
סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, תשכ”ט-1969, קובע כי רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו. על כן, מקום בו טוען הנתבע כי התובעת מחזיקה את הזכויות בדירה בנאמנות עבורו, עליו מוטל הנטל לסתור את המרשם ונטל זה הוא נטל כבד ועליו לבסס טענתו ולהוכיחה בראיות של ממש. ראו ע”א 2576/03 אהובה וינברג נ’ האפוטרופוס לנכסי נפקדים,עמוד30-31 מיום 21/02/2007. בין היתר יש לבחון את זהות מממן הזכויות; מדוע לא נרשמו הזכויות על שם הבעלים וכן הסיבה בעטייה העסקה לא נרשמה.
הרציונל להכבדה על נטל ההוכחה הוא החשיבות לשמירה על מהימנות המרשם הפומבי על מנת להגן על יציבות ושיקוף אמיתי של מצב זכויות. ראו ע”א 4140/97 חברת האוניברסיטה העברית בירושלים נ’ הסתדרות נשים ציוניות הדסה באמריקה אינק, פ”ד נג (3) 49, עמוד 60-61.
לאחר שבחנתי טענות וראיות הצדדים מצאתי כי הנתבע עמד בנטל להוכיח כי התובעת מחזיקה את הזכויות בדירה בנאמנות עבורו; ואפרט;
מה היא נאמנות ? “נאמנות” מחייבת את המחזיק או מנהל או המפעיל נכס, לעשות כן לטובת הנהנה. או למטרה אחרת, ראו סעיף 1 לחוק הנאמנות, תשל”ט-1979 הקובע כי: “נאמנות היא זיקה לנכס שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת”
הנאמנות יכול שתיווצר “על פי חוק, על פי חוזה עם נאמן או על פי כתב הקדש”. ראו סעיף 2 לחוק הנאמנות, תשל”ט-1979
נפסק כי ההוראה אינה מהוה רשימה סגורה ליצירת יחסי נאמנות. עוד נפסק כי כינון נאמנות יכול להיעשות בעל פה והעדר רישום הנאמנות או העדר שימוש במונח נאמנות, אינו שולל קיומה, על אחת כמה וכמה כאשר עסקינן בבני משפחה. ראו ע”א 5717/95 וינשטין נ’ פוקס, פ”ד נד (5) 792 עמודים 803-805 וגם שלמה כרם חוק הנאמנות, התשל”ט-1979, 131-132, 139, 307 (2004).
אשר לנאמנות במקרקעין, נפסק כי מאחר ונאמנות אינה עסקה במקרקעין לא חלה דרישת הכתב הקבועה בסעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ”ט-1969. ראו ע”א 3829-91 אבינועם וואלס נ’ נחמה גת, מח (1) 801 עמודים 810-811.
עוד נפסק בהקשר לנאמנות במקרקעין כי קיומה של נאמנות אינו סותר את המרשם אלא מבקש “ליתן לו משמעות נוספת שאינה משתקפת על פני נסח הרישום”. ראו: עמ”ש (חי’) 31419-03-16 פלוני נ’ אלמוני, מיום (21/03/2018) סעיפים 24-23 לפסה”ד.
סעיף 4 לחוק הנאמנות, תשל”ט-1979, קובע כי: ” היה בנכסי הנאמנות נכס שפעולות בו טעונות רישום בפִנקס המתנהל על-פי חוק, רשאי הנאמן להודיע על קיום הנאמנות לממונה על הפנקס, והממונה ירשום בו הערה מתאימה”.
משכך הרי שסעיף 4 מותיר לשיקול דעת הנאמן אם להודיע על רישום הנאמנות. על כן, העדר רישום הנאמנות בלשכת רישום המקרקעין אינה פוגעת בקיומה.
בה”פ (מרכז) 10950-09-10 ליאוניד סוסקין נ’ מיכאל סוסקין, מיום 19/06/2011 הכיר בית המשפט בקיומה של נאמנות משתמעת, לפי כונת צדדים המשוערת שעלתה מהתנהגות הצדדים מקום שלא הביעו כוונה במפורש. ראו בהקשר זה גם ע”א 3829/91 אבינועם וואלס נ’ נחמה גת, פ”ד מח(1) 801. נאמר כי הסבר לכך יכול להיות קיומה של מערכת יחסים מיוחדת וקרובה כאשר יוצר הנאמנות אמון רב ומיוחד לנאמן. ראו גם שלמה כרם חוק הנאמנות, התשל”ט-1979, 185 (2004). כך או כך, יש להתחקות אחר אומד דעת הצדדים על בסיס הראיות שיוכחו.
משמעות הדבר כי עומדת לנתבע האפשרות להוכיח קיומה של הנאמנות – כנאמנות שכוננה בעל פה ביחס למקרקעין מושא ההליך. כפי שציינתי לעיל, לאחר שבחנתי העדוית והראיות שהוגשו, מצאתי כי בין הצדדים לבין עצמם היה ברור כי מדובר בנאמנות וכי הרישום אינו מבטא את הזכויות האמיתיות של התובעת שכן היא למעשה מחזיקה בנאמנות את זכויות הנתבע. גרסתו זו של הנתבע נתמכה בראיות.
אפנה בראש ובראשונה לעדות העד מר נ.ח., אח הצדדים, בחקירתו מיום 07/02/2024, שתמכה בטענות הנתבע. העד, שניתן להתרשם מחקירתו כי אינו מכיר את המשמעויות המשפטיות של מונחים שונים דווקא הסביר בשפה פשוטה כי “הדירה בטאבו בתור שומר היא שמה אותו בתור שומר” – וזאת בהתייחס לרישום התובעת כבעלת זכויות בלשכת רישום המקרקעין. ראו עמוד 60 שורה 1. הדבר חזר לאורך כל עדותו, העד העיד כי הוא למעשה מי שביקש מהאֵם לרכוש דירה עבור הנתבע, שהוא בעל מוגבלות והתגרש והתגורר עם האֵם המנוחה עד פטירתה. ראו עמוד 57 שורות 19-31 וגם עמוד 58 שורות 10-13, שורות 23-26, וגם בעמוד 59 שורות 28-35. עוד העיד כי התובעת הציעה לאם המנוחה “אני אשמור לו על הבית” – עמוד 57 שורות 33-38 והאֵם הסבירה כי לכן רשמה מחצית הזכויות על שם התובעת. ראו עמוד 58 שורת 3-7 ושוב בעמוד 63 שורות 1-8.
גם הנתבע אישר כי “יוזם” רכישת הדירה עבורו היה האח נ.ח.. ראו עמוד 6 שורות 10-21 וכי התובעת הביעה חשש מה יעשה עם הדירה לאחר פטירתו והציעה לאֵם “להגן” על זכויותיו. עדות הנתבע בעניין זה, שנאמרה בשפה פשוטה, אך ברורה, חרף קשיים קוגניטיבים, הייתה אמינה עלי. הנתבע הסביר כי התובעת היא שיזמה רישום הזכויות על שמה תחת רישום הערת אזהרה, כהגנה טובה יותר על זכויותיו. וכך העיד הנתבע החל מעמוד 6 שורה 31:
“ש:הבית הזה שייך לך?
ת:היא החליטה, אמא, שהדירה תהיה שלי.
ש:אז למה, אז איך,
ת:היא רצתה לעשות הערת אזהרה.
כב’ השופטת: מי זו היא?
ת: ג’, ג’, ג’ רצתה לעשות אזהרה אבל היא לא רצתה, בגלל שהיא אמרה אם אני אמות וזה אז מי ייקח את הדירה.
ש: איזו הערה? מה היה צריך להיות כתוב בהערת אזהרה?
ת:שאני לא אוכל למכור את הדירה.
…
ש: איך הגענו מהערת אזהרה לזה שהבית, אני לא מבין. תסביר, מה קרה? מערת אזהרה שאמרת הפכנו פתאום לחצי על שם שלה, למה?
ת: היא רשמה אותה שאני אהיה כאילו, שאני לא אהיה חסר הגנה. ביקשה, אמא שלי המנוחה ביקשה מג’ שאני לא היה חסר הגנה.
ש: הגעתם עכשיו לעו”ד, לא יודע, מצאתם את הדירה מיד? בוא נשאל לפי הסדר.
ת:לקח זמן.
ש: לקח זמן. והגעתם לעו”ד, והייתם צריכים לרשום הערת אזהרה?
ת:כן.
ש: אז למה באותו מעמד לא חתמתם הערת אזהרה, שמתם חצי על השם שלה?
ת: כי אמרתי לך, חזרתי על זה, היא לא רצתה, ג’ לא רצתה.
ש:ולמה היא רצתה? מאיזו סיבה היא לא רצתה?
ת:היא פחדה שאם יקרה לה משהו אז היא לא,
ש: אם יקרה לג’ משהו, הערת אזהרה לא תהיה תקפה?
ת:כן”.
בהמשך הסביר העד שוב, בעמוד 16 שורות 28-38, כי הרישום על התובעת היה בנאמנות בלבד. גם עדות זו שניתנה גם היא בשפה לא משפטית, “ג’ רשומה כסתם”, וגם בעמוד 17 שורות 2-3 “…כשמירה, אם קורה לי משהו, אם אני אתחתן עם אשה והאשה תקח לי את הדירה אז ג’ תיכנס לתמונה…” ושוב בשורות 9, 13-14, 16-17, 21 ועוד וגם בשורה 35 “היא רשמה אותה כשומרת” – הייתה מהיימנה עלי.
תימוכין נוסף מצאתי בעדות העד מר א.ש.ח., אח הצדדים, בחקירתו, מיום 08/02/204 תמך בטענות הנתבע. העד מדבר בשפה פשוטה, לא במונחים משפטיים או מורכבים. העד תיאר כיצד האֵם רכשה דירות עבור הילדים והסביר כי האֵם רכשה את הדירה עבור הנתבע אך רשמה את התובעת כבעלת זכויות “שלא ימכור את הבית לשום אישה אחרת שיהיה לו תנאי…” ראו עמוד 32 שורות 2-13, ברקע העובדה כי לאחר גירושיו נאלץ הנתבע לעבור להתגורר אצל הוריו ושם התגורר עד פטירת האֵם. ראו עמוד 34 שורות 1-3. בהמשך עדותו, על אף שתוכן דבריו לא היה סדור וברור בשל קשיים קוגניטיבים של העד, עדיין ידע העד להבהיר כי “…אמא שלי נתנה לו את כל הדירה עליו, כל הדירה עליו, כל הדירה הייתה עליו” – שם בעמוד 38 שורות 26-27 והמשיך והסביר כי היה ידוע לכל האחים כי הדירה נרכש על ידי האֵם לי’. עמוד 38 שורות 29-39, בין היתר בכעס השיב לב”כ התובעת:
“ש: אבל זה לא מה שרשום
ת: בסדר, זה נכון, לא רשום רימו רימו זה רמאות, היא רימת את אמא שלי.
ש: עכשיו כל השנים שחלפו, אם הייתה רמאות הרי כל אחד יודע מה שלו מה לא שלו, מאז 2008 שהדירה נרכשה זרמו הרבה מים בירדן, אף אחד לא העלה את הטענה הזאתי שיש ברישומים חצי ג’ חצי י’, פתאום יום בהיר אחד גיליתם שזה חצי חצי? זה היה ידוע כל הדרך
ת: כי אני אגיד לך לא תבעה, לא היה שום תביעה אתה יודעת אנחנו בכל זאת בכל זאת, זה לא אנשים זרים אלא האחים כולם ביחד
ש: אז מה שאתה אומר שבגלל שהיא לא תבעה אז הבנתם שזה של י’?
ת: לא זה י’ כל הזמן זה היה של י’ כל הזמן לא יעזור לך כלום
ש: בגלל שהוא גר שם?
ת: לא שהוא גר, זה בית שלו זה בית שלו”
ובהמשך, עמוד 39 שורות 1-3 אמר “…אמא שלי אמרה הבית הזה נשאר לי’, הבית הזה שייך ל'”. ושוב בשורה 13-14, 16, 18, 22-23, 25-28 ועוד.
אמנם בטנו של העד על התובעת מלאה, וכאשר נשאל על מערכת יחסיו עימה השיב: “אין לי דיבור איתה בכלל, אני לא מדבר איתה גזלנית וקלפטומנית אני לא מתעסק עם אנשים כאלה, עם אנשים גנבים ברמות שאני מתבייש להגיד את זה אפילו פה בבית המשפט, ברמה שבא לי להקיא על זה”. ראו עמוד 39 שורות 33-36, אך נתתי אמון בעדותו.
ועוד תימוכין עלה מדברים דומים שהעידה האחות כ.צ., בעמוד 42 שורות 1-13, שם תיארה את יחסה של האֵם המנוחה לנתבע, בשל היותו בעל מוגבלות ואת הרקע לכך שהיה חשש כי הזכוית יעברו לבת זוג ועל כן התובעת הייתה “המשמורת שלו” כלשונה של העדה. דברם דומים העידה בעמוד 43 שורות 15-28 וגם עמוד 44 שורות 1-4. ושוב בחקירה נגדית בעמוד 44 שורות 12-13 שוב העידה “שכביכול יהיה המשמורת של י'” וגם בעמוד 47 שורות 6-7, עמוד 48 שורות 11-12, שורות 20-22, חזרה והעידה כי דירה נרכשה עבור הנתבע בלבד. וגם בעמוד 52 שורות 30-31, “אני לא יודעת איך היא עשתה טאבו טוב בסדר אני יודעת שהדירה של י’ נקודה”. ושוב בשורה 35 ובהמשך בעמוד 53 שורות 25-28 שוב הסבירה את החשש שאם יתחתן אישה תקח את הדירה (לאחר שנאלץ לעזוב דירה קודמת בשל גירושיו).
גם העדה מיכל נחמן העידה בעמוד 51 שורות 4-10 דברים דומים; בין היתר אמרה: “היא (אמא – ה.ג.ע) סיפרה לי שהבית יהיה לי’ וג’ תשמור עליו שהוא לא לא יעבור הדירה לאישה אחרת אבל הבית ל'”. ושוב בעמוד 52 שורות 9-13, בין היתר הסבירה: “…היא קונה לו את הבית כאילו ג’ שומרת עליו שלא אם נגיד כאילו יתחתן עם אישה וטה טה טה, אתה יודע זה היה הראש שלה…אז יא אמרה ג’ תשמור עליו”.
וגם העד נ.ח., בהקשר זה חזר על אותם דברים, למשל עמוד 62 שורות 29-36: “…רק שמירה היא רק שומרת שאיזו אישה, הוא יתחתן, הוא שהוא יהיה חולה תיקח לו את הבית, זה כל העניין, אז היא שמה אותו קטן קטן קטן למטה זה הכל אבל זה שלו”.
עוד ראו מוצג נ/2, תצהיר הנתבע שהוגש בהליך ת”ע 47576-01-14 לתמיכה בתביעת התובעת שם, שנערך על ידי ב”כ התובעת שם – תומך בגרסת הנתבע. שם בסעיף 4-5 לתצהיר מצהיר הנתבע כי הוא מתגורר “בדירה שבבעלותי”, “בדירתי”. יודגש כי בהליך שם לא רק שלא הייתה מחלוקת בין התובעת והנתבע, אלא שהנתבע תמך בבקשת התובעת ליתן צו לקיום צוואת האֵם המנוחה (עתירה שכאמור נדחתה). בהינתן שכך, ברור כי בתצהיר שנערך על ידי ב”כ התובעת, לא הייתה מניעה כי ירשם שהדירה היא בבעלות התובעת והנתבע. כאמור מדובר בתצהיר שנערך טרם הסכסוך כאן והוא נערך מטעם התובעת לתמיכה בתביעתה שם.
לא זו אף זו, אלא שההסכם בין הצדדים, ההסכם אשר בשל הפרתו לכאורה מבססת התובעת דרישתה לדמי שימוש נערך ביום 21/06/2011, היְינו באותו מועד בו נערכה צוואת אֵם הצדדים אשר נפסק כי אין מתקיימים בה מרכיבי צוואה שכן לא המנוחה מסרה דבריה לנוטריון ועוד נפסק שם כי באותו מועד הייתה תלות מוחלטת של האֵם המנוחה בתובעת. ראו סעיף 40 לפסה”ד בהליך 19782-03-13. וכך נקבע שם:
“שלישית, בין התובעת לבין המנוחה הייתה תלות מוחלטת ויסודית. תלות זו היא אשר מרימה את נטל ההוכחה לרף הגבוהה ביותר. רף זה לא ניתן לעמוד בו לאור עדות ועו”ד זסלנסקי עו”ד אפרתי. תלות זו למעשה כלל אינה שנויה במחלוקת בין הצדדים ועולה מעדויות שני הצדדים. שני הצדדים מסכימים על כי התובעת היא הייתה המוציא והמביאה בכל ענייניה של האֵם. מערכת יחסים זו וניהלה של התובעת את ענייני האֵם, עולה גם מהוראות הצוואה המתנות מכירת נכסים באישור התובעת. תלות זו עלה עולים מתצהירי הצדדים וכן ראו לדוגמא, עדות הנוטריון עו”ד זסלנסקי אשר בפניו נערכה הצוואה, בעמוד 13 שורות 23-28 ובהמשך בעמוד 14 שורות 4-16. עדות עו”ד אפרתי כי תאם עם התובעת, וגם עדות העדה ליאת צרפתי בעמוד 84 שורות 21-22, עדות אימה- נתבעת 1 בעמוד 63 שורות 24-26 עמוד 67 שורות 19-24. עדות נתבע 2 בעמוד 38 שורות 15-18. וגם עדות נתבע 8 בעמוד 93 שורה 3-11. עדות נתבע 4 בעמוד 115 שורה 11 ועדות התובעת לפיה משנת 1997 היא צורפה כמיופת כוח לחשבונות האֵם – בעמוד 123 שורה 31 ואילך ועדותה כי האֵם הייתה תלויה בה בעמוד 125 שורות 16-17”.
משכך קיים השתק פלוגתא בנוגע לתיאור מערכת היחסים בין התובעת ובין האֵם המנוחה. הדברים מהותיים הואיל וכאמור מדובר באותו מועד בו נערך ההסכם בין הצדדים כאן ונערכה צוואתו המוקדמת של נתבע 1 על ידי אותו נוטריון ואותם עדים שערכו באותו מועד את צוואת האֵם המנוחה שנפסלה (ראו כי באישור העדים צויין שם האֵם המנוחה ולא שם הנתבע).
אוסיף, כי לא נתתי אמון בעדות התובעת. גרסת התובעת התפתחה. בחקירתה העידה לפתע כי ההסכם מיום 21/06/2011 וצוואת הנתבע מאותו מועד נעשו לדרישת אימה המנוחה שלא רצתה כי הנכס יונחל לביתו של הנתבע. ראו עמוד 9 שורות 6-7 וגם בעמוד 11 שורות 3-6. לא רק שמדובר בגרסה כבושה, אלא שכאמור, קיים השתק פלוגתא שבאותו מועד האֵם המנוחה הייתה תלויה תלות מוחלטת בתובעת והמסמכים מאותו מועד – צוואת האֵם המנוחה לא שיקפו את רצונה של האֵם. כפי שנפסק כאמור בהליך 19782-03-13 הנ”ל.
גרסת התובעת המשיכה והתפתחה ובהמשך בעמוד 10 שורות 13-14, העידה כי רצונה של האֵם המנוחה היה שהנתבע יוריש את הדירה לתובעת. גרסה שלא נטענה גם היא בכתב ההגנה.
ובהמשך שוב הופיעה תוספת לגרסתה – התובעת טענה כי האֵם הייתה נוכחת בעת החתימה על ההסכם מיום 21/06/2011 וצוואת הנתבע. ראו עמוד 19 שורות 10-12, שוב גרסה כבושה שלא נטענה קודם לכן.
אלא שבעמוד 9 בשורות 24-25 התובעת מאשרת כי הדירה נועדה למגורי הנתבע ולמטרה זו נרכשה הדירה על ידי האֵם המנוחה. ובלשונה: “ברגע שאמא קנתה את הבית וי’ המטרה הייתה שי’ יגור בדירה אני לא מתכחשת…”. אמנם בהמשך המשפט חזרה התובעת לגרסתה שבכתב התביעה כי הגיעה עם הנתבע להסכם בדבר מגורים ללא תמורה והורשת הדירה אליה בתמורה, אך הסכם זה – אינו מבטל את הנאמנות שנוצרה בעת רכישת הדירה בשנת 2008 – הן מאחר והנאמנות היא בהסכם בין הצדדים ובין האֵם המנוחה ולא ביניהם לבין עצמם והן מאחר וההסכם מיום 21/06/2011 נוגד את סעיף 8 לחוק הירושה, התשכ”ה-1965 ועל כן אינו תקף.
חזרתה מהודאתה זו בעמוד 18 שורות 22-31 לא הייתה מהיימנה. וראו גם תשובותיה המתחמקות בעמוד 24 שורות 10-39, שם גם ביקשה לטעון כי חתימתה של האֵם המנוחה מופיעה גם על גבי ההסכם מיום 21/06/2011 – מה שאינו נכון.
לא זו אף זו אלא שבעמוד 25 שורות 19-30 הגדילה התובעת לעשות ולפתע טענה כי קיים מסמך נוסף, עליו חתומה גם האֵם המנוחה ובמסגרתו “…שי’ אחרי אריכות ימים יעביר את הבית או אלי ואם אני לא בין החיים יעביר לבני זה ההסכם שיש ביני לבין אימא לבינו”. התערבות ב”כ התובעת בחקירה שהעירה כי לא קיים הסכם שכזה, וכי התובעת הוטעתה, לא הניחה את דעתי. עיון בעדות מעלה כי מדובר שוב, בעדות כבושה שעלתה לראשונה בחקירה הנגדית, והיא גרסה נוספת לטענות התובעת. ראו כי גם לאחר שב”כ התובעת העירה כי לא קיים הסכם כפי שהעידה התובעת עדיין עמדה התובעת על עדותה (גרסתה החדשה) כי קיים הסכם שכזה – ראו עמוד 26 שורות 1-26. מפאת החשיבות אביא הדברים במלואם:
“הערת בית המשפט, ככל שהדברים לא נקלטו מאחר והדברים נאמרו ע”י הצדדים והעדה יחד, עוה”ד אלחדד ציינה שאין הסכם כפי שמעידה מרשתהץ
ש:את יכולה להראות לי הסכם שאמא שלך חתומה עליו?
ת:אין לי אותו
כב’ השופטת:אבל כרגע אמרה עוה”ד
ש:(לא ברור)
ת:אין לי
כב’ השופטת:לא, היא אמרה אין לי אותו, זה מה שהיא ענתה
ש:למה אמרת לנו שיש הסכם כזה?
ת: אני אמרתי לך שיש הסכם אין לי אותו פיזית, אין לי אותו פיזית
כב’ השופטת: אז כשעוה”ד שלך אומרת שהסכם כזה לא קיים, למה היא אומרת שהוא לא קיים?
ת: אני לא יודעת, אולי היא לא ראתה, אולי היא לא ראתה אותו אני לא יודעת
כב’ השופטת: ולמה לא הזכרת אותו בתביעה שלך? התשובה לא אצל עוה”ד התשובות הם אצלך
ת: או-קיי, או-קיי, מה, רגע, מה, מה תכלס מה אתם רוצים? מה?
כב’ השופטת:אנחנו רוצים, אנחנו רוצים את האמת
ת: אז אני אומרת את האמת, כן היה הסכם, יש הסכם שאמא שחתומה עליו וי’ חתום ואני חתומה, שבו רשום שבו רשום שבו רשום שי’ אחרי אריכות ימים כדי שלא יעביר את הבית לבתו כי היא לא רצתה שהבית יעבור לבתו כי היא לא הכירה את בתו מגיל 3 היא אמרה אחרי אחריו אחורה אריכות ימים יעבור אלי, במידה ואני לא בין החיים, יעבור לבני זה כל העניין ומקודם היא הזכירה את זה
כב’ השופטת:ומדוע עד עכשיו לא שמענו שקיים כזה הסכם?
ת: אני לא יודעת אבל צריך להיות לכם הסכמים כאלה אני לא יודעת
כב’ השופטת:לנו?
ת:לא למישהו לא יודעת כבר”
הגרסאות הרבות של התובעת, עדותה הכבושה, תשובותיה המתחמקות והתפתחות עדותה בחקירתה הנגדית – הביאו לכך שלא נתתי אמון בעדותה. הכוונתה של העדה בחקירה החוזרת להעיד כי התכוונה לצוואת הנתבע ולא להסכם – חיזקה את חוסר האמון בעדות התובעת. ודאי כאשר לפתע מסרה התובעת כי אינה זוכרת אם יש אכן הסכם נוסף כפי שהעידה קודם לכן. ראו עמוד 29 שורות 18-24.
ודוק, הואיל והנאמנות היא משנת 2008, והתובעת אישרה כי מטרת רכישת הדירה על ידי האֵם הייתה למגורי הנתבע, הרי שההסכם מיום 21/06/2011 אינו מבטל את אותה נאמנות שנוצרה עוד בשנת 2008. הצדדים לנאמנות הם האֵם המנוחה, התובעת והנתבע. מכל מקום וכפי שהדברים צוינו בסעיף 27 לעיל, ההסכם מיום 21/6/2011 אינו תקף בשל היותו נוגד סעיף 8 לחוק הירושה, התשכ”ה – 1965.
גם העובדה כי מוסד הנאמנות או שמירה ופיקוח עבור בן משפחה אחר אינו זר למשפחה כאן, והיה חלק מההסדרים הפנים משפחתיים – תומכת בטענות הנתבע. בהקשר זה אפנה להסדר בצוואות האֵם שהוגשו לקיום וגם לצוואת האֵם מיום 28/05/2009 שניתן צו לקיומה, האֵם המנוחה הנחילה דירות למי מהבנים ומכירתן תלויה בהסכמת התובעת – ראו עדות התובעת בעמוד 16 שורות 28-39 בנוגע לירושת האח ש.ח.; ראו עדות האחות כוכבה צרפתי בעמוד 46 שורות 18-27, בנוגע לדירת האח ד’ והאח ש’ וגם בעמוד 49 שורות 14-23 “שכביכול הכלות לא ייקחו להם (לאחים – ה.ג.ע) את הדירה אבלזה היא שמה אותה אפוטרופוס זה לא אומר שהדירה צריכה להיות שלה או חצי שלה…” (כמובן שהכוונה לנאמנות או הגבלה ולא אפוטרופוס, העדה אינה בעלת השכלה משפטית); וגם להסדר בעניין העברת דמי השכירות לשימוש האֵם – חרף רישום הדירה על שם הצדדים ועוד.
לאור האמור לעיל וכפי שציינתי, שוכנעתי כי התובעת מחזיקה את זכויות הנתבע בנאמנות ואינה בעלת זכויות קניין. כפועל יוצא, תביעת הנתבע בתלה”מ 26097-02-23 מתקבלת, הנתבע רשאי להעביר את הזכויות על שמו.
תביעת התובעת בתלה”מ 27947-07-22, לפירוק שיתוף , נדחית.
התובעת תשלם לנתבע הוצאות הליך זה סך 3,500 ₪ ושכר טרחת עו”ד 28,000 ₪.
מותר לפירסום בהשמטת פרטים מזהים תיקוני הגהה ועריכה.
המזכירות תמציא לצדדדים ותסגור ההליכים שבכותרת.
ניתן היום, כ”ב אייר תשפ”ד, 30 מאי 2024, בהעדר הצדדים.
