לפני
כבוד השופטת אספרנצה אלון
המערערת
ה’, ת”ז XXXXXXX
ע”י ב”כ עו”ד יוסי נקר
נגד
המשיבים
1. י’, ת”ז XXXXXXX
2. עו”ס לחוק הנוער
המחלקה לשירותים חברתיים נשר
3. היועצת המשפטית לממשלה
4.עו”ד קלאודיה שלבנה (אפוטרופוס לדין)
בעניין הקטינות:
1. ט’
2. ת’
תאומות, ילידות 2011. XX.XX
פסק דין
לפניי ערעור על החלטת בית המשפט לנוער בבית משפט השלום בחיפה (כב’ השופטת הבכירה היאם קרוואני) מיום 18.12.2024 (להלן: “בית משפט קמא”), אשר ניתן בצב”נ 23154-11-24, בה האריך בית משפט קמא את צו הביניים בעניין הקטינות וקבע כי הקטינות – תאומות ילידות 2011. XX.XX– יוצאו ממשמורת הוריהן ותהיינה במשמורת רשות הסעד, אשר קבעה את מקום חסותן – קלט חירום קהילתי, וזאת עד להחלטה אחרת או הכרעה בבקשה להכיר בקטינות כקטינות נזקקות, המוקדם ביניהם, ואף קבע דיון בתיק הנזקקות ליום 12.2.25 (להלן: “החלטת בית משפט קמא”).
רקע נדרש והשתלשלות האירועים:
ט’ ות’ (להלן: “הקטינות”), ילידות שנת 2011, הינן בנות המערערת והמשיב 1 (להלן: “האם”, “האב”, “ההורים” בהתאמה), הפרודים מזה מספר שנים. עם לידתן הוצאו הקטינות ממשמורת הוריהם תחת צו ביניים ושולבו במרכז חירום “שבתאי לוי”, לאחר שניסיון למצוא לקטינות סידור בקרב בני המשפחה המורחבת לא צלח. בחודש אוגוסט 2012 הוכרזו הקטינות כ”קטינות נזקקות” והן שולבו במשפחת אומנה כשהן בנות 9 חודשים בלבד. עילות הנזקקות דאז היו בשל תפקוד הורי חסר, אירועים חוזרים של אלימות במשפחה, בעיית התמכרות (האב) ומצב נפשי בלתי יציב (האם). הקטינות הועברו למשפחת אומנה, היא המשפחה בה הן שוהות כיום.
בחודש אוגוסט 2017 חזרו הקטינות למשמורת הוריהם, כאשר הן בנות 6 שנים, וזאת לאחר מאבק משפטי. עם חזרתן לקהילה שולבה המשפחה בתוכנית התערבות טיפולית במסגרת הקהילה. עם סיום ההליך הטיפולי בחר המשיב לצמצם מעורבותו בגידול הקטינות וכיום קשר זה נעדר יציבות.
מאז חזרת הקטינות לחזקתה האם, בחרה זו לשמור על קשר רציף עם הורי האומנה לשעבר. האם אפשרה לקטינות להתארח בביתם במהלך חופשים וסופי שבוע. הורי האומנה דיווחו לרשויות הרווחה כי במהלך השנים הם תמכו כספית באם ובקטינות.
ביום 08.08.2024 התקבל דיווח עו”ס חוק נוער על אלימות מתמשכת פיזית מילולית ורגשית מצד האם כלפי הקטינות (התלונה התקבלה בליווי צילומים). בחקירות הילדים הקטינות שיתפו באלימות מתמשכת מצד האם, הכוללת משיכת שיער, שריטות, צביטות, דחיפות וקללות. מאז הגשת הדיווח האם מאשימה את הורי האומנה בהליך הגשת התלונה נגדה. האם דרשה מהקטינות לנתק קשר עם משפחת האומנה לשעבר, בשל ניכור והסתה מצדם.
ביום 21.08.2024 התקיימה ישיבת וועדת תכנון וטיפול חירום, שם הוחלט כי הקטינות יעברו להתגורר בבית אביהן באופן זמני, כמו כן על שילוב כל בני המשפחה בהליך טיפולי ביחידת “נתיבים למתבגרים”.
בחודש ספטמבר 2024 התקבלו דיווחים מאת יועצת בית הספר על התנהגות מסכנת של הקטינה ת’, הכוללת פגיעה עצמית. ת’ עברה הערכת מסוכנות במסגרת השירות הפסיכולוגי, שעל פי ממצאיו עלה כי לא מצפתה מסוכנות גבוהה אצל הקטינה אך צוין הצורך בשילובה בהליך טיפולי.
בהמשך חודש ספטמבר 2024 (29.09.2024) היו הקטינות אמורות להתחיל אבחון פסיכודיאגנוסטי אולם באותו יום הגיעה האם למחלקת הרווחה וביקשה לבטל את הליך האבחון, כן דרשה כי האבחון יערך על ידי מאבחן שייבחר על ידה. ביום 30.09.2024 זומן האב לתחילת ההליך הטיפולי במסגרת “נתיבים להורות”. האב לא הגיע לפגישה. בשיחת טלפון עם מנהלת היחידה ציין האב כי נכון לרגע זה הוא עסוק וכי יפנו אליו לתאום מפגש רק לאחר החגים.
ביום 08.10.2024 התקבל דיווח מאת יועצת בית הספר כי הקטינה ת’ ברחה מבית האב. הקטינה ת’ אותרה בצהרי היום על ידי המשטרה. ת’ טענה כי האב מתעמר בה ומתנהג כלפיה וכלפי אחותה באלימות, כי התנהלותו יוצרת אווירה מאיימת, אלימה ובלתי בטוחה. ת’ סירבה לחזור לבית מי מהוריה וביקשה להעבירה לבית משפחת האומנה בה שהתה קודם, שם לדבריה חשה מוגנת ובטוחה. במהלך שהותה של הקטינה במשטרה התקיימו שיחות גם עם המשיבים. האב טען כי ת’ ילדה גדולה ויכולה להחליט היכן היא רוצה לשהות. המשיבה התעקשה כי הקטינה תחזור לביתה או לבית אביה, התנגדה נחרצות לסידור בבית משפחת האומנה וציינה כי אם ת’ מסרבת לחזור לבית מי הוריה, החלופה היחידה מבחינתה היא מרכז חירום או לבית אימה (סבתא) בחיפה. באותו היום (08.10.2024) הוצאה ת’ תחת צו חירום. מקום שהותה נקבע בבית משפחת האומנה לשעבר וזאת עד לביצוע וועדת תכנון וטיפול.
ביום 09.10.2024 התקיימה וועדת תכנון וטיפול חירום. הקטינה ת’ המשיכה בסירובה לחזור לבית הוריה. היא ציינה כי אינה חשה מוגנת בביתם ועל כן מעוניינת לחזור לבית משפחת האומנה. הקטינה ט’, בדומה לאחותה ת’, סירבה לחזור לבית אימה. בכל הנוגע לאב היא תארה עמדה יותר אמביוולנטית. האב חזר על הטענה כי הקטינות גדולות ויכולות להחליט איפה הן רוצות לשהות. האם התנהלה לאורך כל הוועדה בצורה תוקפנית, קיללה את המשתתפים וזלזלה בהם. בשלב מסוים המשיבה התבקשה לצאת מהוועדה וסירבה, דבר שהצריך זימון שוטר קהילתי. המלצות הוועדה כללו המלצה להוצאת הקטינות ממשמורת אימן ושילובן בבית משפחת האומנה לתקופה של 30 יום, אשר במהלך תקופה זו יעברו הקטינות אבחון פסיכו דיאגנוסטי מקיף וזאת לצורך אבחון מצבן הרגשי ודיוק המענים הטיפוליים עבורן. ביום 15.10.2024 הוחלט על הוצאת הקטינות ממשמורת הוריהם לתקופה של 30 ימים, ושילובן יחדיו בבית משפחת האומנה (קלט חירום).
ביום 22.10.2024 התקבל דיווח מבית הספר על ת’, ממנו עלו התכתבויות של הקטינה עם חברתה בהן ציינה כי חשה בודדה וחוששת לפגוע בעצמה. הקטינה נשלחה למיון ילדים רמב”ם. במסגרת ההסתכלות נשללה מסוכנות מיידית, אך ניתנה המלצה לטיפול רגשי בדחיפות ומעקב פסיכיאטרי. ביום 06.11.2024 החלה ת’ טיפול פסיכולוגי במסגרת השירות הפסיכולוגי החינוכי נשר.
ביום 18.11.2024 נתן בית משפט קמא את החלטתו, מושא הערעור.
ביום 19.11.2024 התקבל דיווח אודות ת’ מטעם יועצת בית הספר, בו צוין כי נמצאו בכיסוי הטלפון של הקטינה סכיני גילוח וכן מכתב התאבדות. במסגרת המכתב מתארת ת’ את מורכבות חייה. זמן כתיבת המכתב איננו לגמרי ודאי אך על סמך הכתוב, ניתן להסיק כי הוא נכתב במהלך שהותה של הקטינה בבית האב. ת’ מתארת את מורכבות מערכת היחסים עם אביה, הריבים והאיומים. במסגרת המכתב מציינת ת’ את הקשר החזק בינה לבין משפחת האומנה, כי הם האנשים החשובים ביותר בחייה, ציינה את נוכחותם בתקופות מורכבות ואת אהבתה אליהם. באותו היום הופנתה ת’ למיון ילדים בבית החולים העמק, שם אופשזה למשך יממה.
ביום 20.11.2024 התקבלו ממצאי האבחון הפסיכודיאגנוסטי אותו עברו הקטינות. יש לציין כי ההורים זומנו למפגש עם המאבחנת אך סרבו לקחת חלק באבחון. ממצאי האבחון מתארים קטינות שנולדו למציאות חיים מורכבת. ריבוי המעברים בחייהן הפכו אותן לפגיעות יותר מבחינה רגשית. ממצאי האבחון מדגישים את ההכרח בהשגת קביעות ויציבות בחייהן, אשר יכולה להינתן בקרב משפחת האומנה, כמו כן צורך בטיפול רגשי ארוך טווח ומעמיק.
ביום 04.12.2024 התקיימה וועדת תכנון טיפול שלישית. המלצות הוועדה היו כי תתקיים פנייה לבית המשפט בבקשה להכריז על הקטינות כנזקקות, הוצאת הקטינות ממשמורת הוריהן והשמתן בבית משפחת האומנה לתקופה של שלוש שנים. עם קביעת מקום המגורים הקבוע של הקטינות, הן תשולבנה בתהליך טיפול ארוך טווח. הקטינות הביעו רצון ברור להישאר בבית משפחת האומנה, הן דיווחו על תחושת המוגנת, על הרוגע בבית משפחת האומנה המאפשר להן לנהל את חייהן בתחושה של יציבות ובטחון. הן ציינו את היכולת לבקש עזרה ולקבל מענה מותאם, כן הדגישו את תחושת השייכות. האם דרשה קבל את הקטינות חזרה לביתה ללא יכולת להתייחס להתנגדות הנחרצת של הקטינות בנדון. האב ביקש גם הוא לקבל את הקטינות חזרה לחזקתו, כמו כן סירב באופן נחרץ לחזרתן של הקטינות לבית האם, בטענה כי התנהלותה האלימה כלפי הקטינות ידועה מזה שנים (למעשה מאז חזרתן לחזקתה), ומכאן שאינו מוכן שיחשפו שוב לסכנה.
תמצית טענות האם (המערערת)
הקטינות הוכרו בעבר כ”קטינות נזקקות”, הוצאו ממשמורת ההורים מיד לאחר לידתן ושבו למשמורת ההורים כאשר היו בגיל 6. האם נלחמה כל השנים להשבת הקטינות למשמורתה. הקשר בין הקטינות למשפחת האומנה נשמר בהתאם להמלצות גורמי הטיפול. האם פעלה לפי המלצות רשויות הרווחה ועודדה את הקשר עם משפחת האומנה. בכל השנים האם עבדה קשה מאוד כדי לפרנס את הקטינות ולא החסירה מהן דבר. הקטינות תפקדו היטב במסגרות ולא היו תלונות על הזנחה במשך תקופה של לפחות 7 שנים, כאשר בחלק מהזמן רשויות הרווחה היו מעורבות באופן משמעותי. הקטינות היו פוגשות תדיר את משפחת האומנה, לא היה שום סימן של “הזנחה” משך 7 שנים. בשלב מסוים הוגשה תלונה מופרכת נגד האם למשטרה ביוזמת משפחת האומנה “אשר חומדת את הבנות לאחר שילדיה של משפחת האומנה בגרו ועזבו את הבית”. התלונה למשטרה לא התקדמה נכון להיום. הבקשה להארכת צווים הוגשה באופן אוטומטי ובהיעדר הבנה כי מצב הבנות מתדרדר אצל משפחת האומנה, תוך התעלמות מהעובדה שת’ מביעה מחשבות אובדניות ואף אושפזה להשגחה לאחר איומי התאבדות. לגרסת האם לא היה מקום לדיון בבקשה לפי סעיף 12 לחוק הנוער (טיפול והשגחה), התש”ך-1960 (להלן: “חוק הנוער (טיפול והשגחה)”). שום דבר מעילות הבקשה לא עולה עם סעיף 12 לחוק הנוער (טיפול והשגחה). אין בטענות המחלקה לשירותיים חברתיים (המשיבה 1) כל מצב חירום, שהוא התנאי להפעלת סעיף 12 לחוק הנוער (טיפול והשגחה). בענייננו רשויות הרווחה הם שיצרו את הסיכון בהמלצות טיפוליות שגויות. בניגוד לעמדת בית המשפט קמא, הקטינות לא מטופלות על הצד הטוב ביותר, נוכח גילוי ביטויי האובדנות ונוכח כך שמצבה הנפשי של ת’ “קטסטרופלי והולך ומדרדר”. הקטינה ת’ מצויה במצוקה קשה הנובעת מהנתק שנכפה עליה מאמה, בעידוד הרווחה ובאישור בית המשפט הנכבד. האם טוענת כי הדרך היחידה לתקן המצב שנוצר ולמנוע את מחלת הנפש של הקטינות (במקרה הטוב), או מותן בהתאבדות (במקרה הרע), היא להפסיק את הניסוי על גב הקטינות, ביטול החלטת בית משפט קמא, ומתן הוראה כי הקטינות יחזרו לבית האם, תוך מימוש אפוטרופסותה.
תמצית טענות האב
האב לא הגיש את עמדתו בכתב, יחד עם זאת התייצב ליום הדיון, שם טען בתמצית כי אין לו עמדה פוזיטיבית וברורה, למעט שהקטינות אמורות לשהות במקום שיהא הטוב ביותר עבורן.
תמצית טענות היועמ”ש
קביעותיו של בית משפט קמא נשענו על מכלול חוות הדעת של הגורמים הטיפוליים שהוגשו, לרבות ממצאי האבחונים הפסיכודיאגנוסטים שנערכו לקטינות, על היכרותו רבת השנים עם הצדדים והקטינות, וכן על התרשמות בלתי אמצעית מהקטינות עצמן במסגרת מפגש שערך עמן. עיון בדיווחים השונים, לרבות האבחונים שנערכו לקטינות מעלים מציאות קשה ומורכבת שבה מצויות הקטינות בשנים האחרונות בהן שהו בחיק האם. מצבן של הקטינות כפי שעולה מהאבחונים שנערכו להן, מלמד על כך שהקטינות חוו במחיצת הוריהן טלטלות לרבות אלימות, חוו מעברים ושינויים משמעותיים, כל אלה הפכו את הקטינות לפגיעות יותר מבחינה נפשית ורגשית, ויצרו אצלן דחייה להמשיך ולשהות בחיק המערערת. מעיון בתסקיר שהוגש על ידי עו”ס לחוק הנוער, נושא תאריך 09.12.2024, עולה כי הקטינות מתנגדות לחזור לבית האם, תוך הבעת רצון מפורש להמשיך לשהות במשפחת האומנה (משפחת קלט) בה הן שוהות כיום. על פי דיווחי גורמי חינוך, הכוללים את היועצת, הפסיכולוגית בבית הספר ומחנכת הכיתה של הקטינה ת’, ניכר כי מאז מעבר הקטינות לבית משפחת הקלט קיימת יציבות ורגיעה בתפקודן של הקטינות. נטען כי בשלב זה הקטינות נמצאות במסגרת קלט חירום, המוגדרת מראש כפתרון זמני. בשלב זה נדרשת תקופת זמן כדי לטפל בקטינות במטרה לשפר את מצבן ולהרגיען, וכדי לעזור לאם ליתן בידה את הכלים המתאימים להמשיך לגדל את הקטינות בתקווה לשיתוף פעולה מצידה, אז ניתן יהיה לבחון מידת שיתוף הפעולה הקטינות והמערערת לחזרת הקטינות לחיק המערער. באשר לסעיף 12 לחוק הנוער (טיפול והשגחה), הרי שזה קובע כי בית המשפט רשאי בהחלטת ביניים, אף לפני שמיעת הקטין או האחראי עליו ולפני קבלת תסקיר, להורות על נקיטת אמצעים זמניים לגביו ולאשר אמצעי חירום שננקטו לגביו על ידי עובד סוציאלי לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה). בענייננו, עילת הנזקקות הלכאורית של הקטינות ברורה, זאת בשל מצבן הנפשי הקשה ולנוכח הימצאותן בעין הסערה, כנו כן התנגדותן בשלב זה לחזור לבית האם. קיימת חיוניות ודחיפות להוצאת הקטינות למקום קבוע ויציב לאחר שכשלו הניסיונות הטיפוליים הקודמים, בין היתר בשל סירוב האם לשתף פעולה עם גורמי הרווחה לצורך קידום טיפול לרבות משפחתי. בנוסף, נטען כי במצב הנתון כיום, בו האם חסרת תובנה למצבן של הקטינות ולא משתפת פעולה, השבת הקטינות למשמורת האם משמעותה העברת הקטינות ללא רשת תמיכה והגנה מצד גורם טיפולי כלשהו, צעד שאינו אחראי ועלול לגרום להרעה במצבן של הקטינות, אשר גם הן מתנגדות לו. ב”כ היועמ”ש טענה כי טענות האם נגד משפחת האומנה חסרות בסיס ויש לדחותן על הסף. האם בעצמה מסכימה כי מצבן הנפשי והרגשי של הקטינות בכי רע, וכי נדרשת התערבות טיפולית כדי לשקמו, ולנוכח ההידרדרות המתוארת במצבן, התנגדותן לחזור לחיק המערערת, וכישלון השמתן במשמורת האב, דומה כי הוצאתן ממשמורת הוריהן והשמתן במשפחת הקלט (המוכרת להן כבר), לצורך בניית תכנית טיפולית יציאה, אינה פעולה שהתקבלה ללא שיקול דעת ובאופן נחפז. ב”כ היועמ”ש ציינה את עמדת ורצון הקטינות, רצון שיש להתחשב בו נוכח גילן, וכי נראה שטובתן מחייבת שתהליך בחינת חזרתן לבית האם ייעשה בהדרגתיות ותוך בחינת הצלחת ההליך הטיפולי המתוכנן. לסיכום הובהר כי מדובר בצו זמני שניתן לשם בחינת המתווה ההולם את צרכי הקטינות והטיפול בהן, ובחינת מצבה של האם, כאשר טובת הקטינות מחייבת זאת באין מוצא אחר בשלב זה המשרת טוב יותר הקטינות. ההחלטה מושא הערעור הינה סבירה ונכונה בנסיבות העניין, ולוקחת בחשבון באופן ראוי את מכלול הקשיים והמורכבויות במקרה דנן. בשל האמור לעיל, יש לדחות את הערעור.
תמצית טענות האפוטרופסא לדין
הקטינות הוצאו מבית האם בצו ביניים על רקע מצוקה רגשית, לאחר שהקטינות דיווחו על גילויי אלימות פיזית ורוחנית בולטים, מהם סבלו מצד האם לאורך השנים. האפוטרופסא לדין ביקרה את הקטינות ושוחחה עמן ביחידות, ובשיחה זו העובדות המתוארות בהרחבה בבקשה לצו הביניים לא נסתרו ולא הופרכו. הקטינות תיארו את מעשי האלימות המתמשכים מהן סבלו לאורך השנים ואלה המעשים שגרמו להידרדרות במצבן הנפשי, להבדיל משהותן והשמתן אצל משפחת האומנה. האפוטרופסא לדין הגישה בקשה לשמיעת הקטינות. ביום 12.12.2024 נערך מפגש שכלל פרוטוקול חסוי, במהלכו נחשף בית משפט קמא לטענות הקטינות, תחושותיהן ורצונותיהן, משיחה זו עולה כי אין כל ספק לגבי הצדקת הגשת הבקשה לצו ביניים ולהכרזתן של הקטינות נזקקות והוצאתן ממשמורת הוריהן. האפוטרופסא לדין ביקרה את הקטינות בתאריך 01.02.2025, שם הן הביעו את רצונן להשאיר במשפחת האומנה, כאשר כשהן שם הן מתפקדות, מגיעות לביה”ס באופן סדיר וכי משך תקופה זו לא היו אירועים חריגים אודותיהן. רצונן של הבנות כפי שהובאו בפני האפוטרופסא לדין ואף סמוך למועד הוצאתן לקלט חירום קהילתי, היה להישאר במשפחת האומנה ולא לעבור למרכז חירום. מאחר והחלטת בית משפט קמא מיטיבה עם הקטינות ומביאה ליציבות ולשיפור במצבן הרגשי, הרי שיש לדחות את הערעור על כל מרכיביו.
דיון והכרעה:
ביום 02.02.2025 התקיים בפני דיון במעמד הצדדים, שם התרשמתי ישירות מהאם, כאשר במשך כל הדיון נקטה בלשון לא מכובדת כלפי העו”ס לחוק נוער, האפוטרופסא לדין וכלפי בית המשפט (“אוי, אוי אוי אוי, שקרניות, פיפי, זה מה שאתן, לא יהיה יותר שיתוף פעולה, לא ממני, הבנות מגזימות, הבנות משקרות”). התרשמותי ישירות מהאם ומסף התסכול שלה הובילני לכדי מסקנה כי מצבה אינו מאפשר את השבתן של הבנות אליה. במהלך הדיון נתתי החלטה בו במקום, כדלקמן: “[…] הצו הזמני שניתן בית המשפט קמא לשם בחינת המתווה ההולם את צורכי הקטינות והטיפול בהן עולה בקנה אחד עם מצבה של המערערת ועם טובתן של הקטינות. אין מוצא אחר. טובתן של הקטינות, כפי שנשמע מהאפוטרופא לדין, היא כי הן זקוקות למקום בטוח ויציב עבורן. הן זכאיות וזקוקות גם לוודאות משפטית. בנסיבות אלו שוכנעתי כי דין הערעור להידחות. כותבת אני את מסקנתי זו על מנת שבתום הדיון ידווח לקטינות כי לא יחול כל שינוי במצבן. החלטה מנומקת תישלח בהמשך לצדדים”.
ועתה אפנה למתן פסק הדין המנומק.
אין כל ספק כי הרקע והשתלשלות האירועים, כמובא לעיל, מעוררים דאגה הקוראת לבדיקת מצבן של הקטינות על ידי רשויות הרווחה. גם האם בעצמה כתבה בטענותיה כי מצבה הנפשי של אחת הבנות “קטסטרופלי והולך ומדרדר”, כי הינה במצוקה קשה, וכי קיים חשש לפגיעה נפשית ואף גופנית. האם מטילה את האחריות על משפחת האומנה, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם רצון הקטינות לשהות עימם ואצלם, אך עם זאת ראוי שייבחן על ידי הגורמים המקצועיים.
צו הביניים שניתן על ידי בית משפט קמא, אינו משולל יסוד והוא מתיישב עם הוראות החוק והפסיקה, כפי שאפרט בקצרה.
משמעות צו הביניים הינה כי הקטינות יוצאו ממשמורת הוריהן ותהיינה במשמורת רשות הסעד אשר קבעה את מקום חסותן אצל משפחת האומנה (כקלט חירום קהילתי), כאשר במקביל מתנהל הליך בבקשה להכריע האם הקטינות הינן בגדר “נזקקות”. לצורך הוצאת צו ביניים זה, לא נדרשת תשתית עובדתית קיצונית, אלא אינדיקציה ברורה לנזקקות.
“[…] צו הביניים – כשמו כן הוא – הינו אמצעי זמני אשר נועד להגן על רווחת הקטין שנזקקותו עומדת לבדיקה. לפיכך, המדינה שלבקשתה מוצא הצו איננה נדרשת להוכיח לבית המשפט כי בפניו מצב דברים קיצוני אשר מצדיק את הוצאת הקטין ממשמורת הוריו לצמיתות בגדרו של חריג לכלל הגדול לפיו הקטין צריך להימצא בבית הוריו הביולוגיים תחת משמורתם. כל שהמדינה נדרשת להוכיח הוא אינדיקציה ברורה לנזקקות (ראו: דנ”א 6041/02 פלונית נ’ פלוני, פ”ד נח(6) 246, 260 (2004) (להלן: דנ”א פלונית)).” (עיינו בע”מ 3974/22 היועצת המשפטית לממשלה נ’ פלוני (נבו 3.7.2022), ההדגשות אינן במקור – א.א.).
סבורני כי אינדיקציה זו הוכחה. בית משפט קמא בחן את עובדות המקרה, שמע את ב”כ האם אשר העיד גם הוא על “מצבה המתדרדר” של הקטינה, נחשף לתוצאות האבחון הפסיכודיאגנוסטי שהקטינות עברו לרבות המלצותיו, שמע את עמדת האפוטרופסא לדין, נפגש בעצמו עם הקטינות, ועל יסוד כל אלה השיב בחיוב, תוך נימוק הדברים, כדלקמן:
“[…] העובדות הנטענות והדיווחים השונים, לא משאירים מקום של ספק כי לקטינות לא היה טוב בבית וזאת בלשון המעטה, עד שהגיעו מים עד נפש ושתי הקטינות בחרו לחשוף את ההתעללות המתמשכת מצד שני ההורים […]. זה המקום להזכיר כי שתי הקטינות, לא הוצאו במידית ממשמורת המשיבים. גורמי הטיפול בחרו תחילה לאחר התלונה המשטרתית להעביר את הקטינות לבית המשיב, אך למצער, גם הוא לא יכל לספק לקטינות את המינימום הנדרש מהורות אחראית ופגע במודע או לא במודע בקטינה ת’, אשר בחרה לברוח מהבית. כל זה אומר דרשני. הטענה של המשיבה, כי היה מקום להעביר את הקטינות למרכז חירום, טענה מקוממת, לא אחראית ופוגעת פגיעה קשה בקטינות אשר גם כך, ננטשו ע”י ההורים, נטישה פיזית ורוחנית […], סירוב המשיבים לקחת חלק באבחונים וסירובם לשיחת סיכום; ובטח העדר שיתוף פעולה ולו מינימאלי עם גורמי הטיפול; האם כל מה שהובא כאן ולו בקליפת אגוז, לא מעיד על נטישה והזנחה לצרכים הנפשיים, הרגשיים והפיזיים! (הקטינות טענו כי לא היה מספיק אוכל בבית) האימה מהמשיבה והעדר תמיכה מהמשיב; והתנגדות למתן אישור לטיפול רגשי לקטינות; יש בכל אלה להעיד לא רק על אינדיקציה לנזקקות, אלא “על נזקקות מובהקת”. […] חווית הנטישה מקבלת משנה תוקף לאור נטישת הקטינות בילדותן ומעברים רבים שחוו והיו מנת חלקן. האבחונים מצביעים על מצב כאוטי בו הקטינות מתמודדות ויצטרכו להתמודד בעתיד ועל מנת לאפשר לקטינות את מרחב המחייה הנכון עבורן, עלינו למצוא את המתווה הנכון לעת הזו. ולעת הזו, אין דרך אחרת מאשר להשאיר את הקטינות אצל משפחת לביא (האומנה לעבר) כקלט חירום עד שהמשיבים או מי מהם יהיה מוכן לאתגר המשמעותי ולמימוש האפוטרופסות הטבעית וההורות במלוא מובן המילה ולא “אלה הבנות שלי ואף אחד לא יגיד לי מה לעשות”, מילים אשר היו שגורות בפיה של המשיבה.” (ההדגשות אינן במקור – א.א.).
באשר לטענת ב”כ האם ביחס לסעיף 12 לחוק הנוער (טיפול והשגחה), מצאתי לנכון להביא את דברי כב’ השופט הנשיא דאז, א’ ברק, בדנ”א 6041/02 פלונית נ’ פלוני, נח(6) 246 (2004), כדלקמן:
“[…] מקובלת עליי עמדתו של השופט גרוניס כי בשלב זה של “החלטת ביניים” ניתן להסתפק בהוכחה לכאורית של נזקקות. […] ראשית, סעיף 12 מקנה לבית-המשפט כלים לטיפול מיידי בקטינים במצבים שאינם סובלים דיחוי. הדרישה לבסס מימצא של נזקקות בראיות כבדות ומוצקות עלולה לסכל את ההסדר. יש להביא בחשבון מצבים קשים, שבהם מתעורר חשש ממשי כי נשקפת סכנה מיידית לשלומו של הקטין. במקרים כאלה הבטחת שלומו (הפיזי או הנפשי) של הקטין מחייבת את הוצאתו המיידית מרשות הוריו עוד בטרם עלה בידי רשויות הסעד לקבל תמונה מלאה בדבר מצבו של הקטין. […] הטעם השני נעוץ בכך שסעיף 12 לחוק מאפשר קבלת החלטות ביניים “אף לפני שמיעת הקטין או האחראי עליו ולפני קבלת תסקיר”. הכרה באפשרות לקבל החלטת ביניים במעמד צד אחד עולה בקנה אחד עם הסתפקות בהוכחה לכאורית של נזקקות […]. לבסוף, יש לזכור כי מכוח סעיף 12 לחוק רשאי בית-המשפט להורות על נקיטת אמצעים זמניים שונים ומגוונים. הוא רשאי למשל להורות על בדיקה והסתכלות, על שינוי מסגרת חינוכית או על עיכוב יציאה מן הארץ. החלטות מסוג זה פחותות בחומרתן מהוצאת ילד מרשות הוריו, והן אינן מצדיקות הוכחה מלאה של נזקקות כבר בשלב הביניים. מכיוון שלא רצוי לפצל את מידת ההוכחה של הנזקקות לפי סוג האמצעי, יש להסתפק בהוכחה לכאורית של נזקקות לצורך כל האמצעים הזמניים מכוח סעיף 12.” (ההדגשות אינן במקור – א.א.).
באשר לטענת ב”כ האם, כי יש לפעול למימוש האפוטרופסות שלה על הקטינות, אכן אין חולק באשר לחזקה המשפטית הפועלת לטובת האם, אך זו תקבל את מלוא משקלה רק לאחר בדיקת מכלול הנסיבות המעלות חשש כי עסקינן בקטינות נזקקות. מכאן שחזקה זו לא נסתרה, אך תקבל היא את כוחה ומעמדה, רק לאחר בחינת הקטינות כ”נזקקות”.
“[…] החזקה המשפטית שפועלת לטובת ההורים הביולוגיים אמורה לפעול במלוא עוצמתה, ולהטות את הכף בעניין המשמורת לטובתם, רק בסוף ההליך – אחרי הבדיקה של מכלול הנסיבות אשר מעלות חשש להיותו של צאצאם קטין נזקק. חזקה זו אינה יכולה לייתר את עצם הבדיקה ואינה יכולה לסכל את מטרת הבדיקה: הגנה על שלומו ועל רווחתו של הקטין (ראו: רע”א 5587/97 היועץ המשפטי לממשלה נ’ פלוני, פ”ד נא(4) 830, 861-860 (1997); דנ”א פלונית, בעמ’ 258-257). במקרה דנן, אחרי שידענו כי קיימות אינדיקציות ברורות להיותה של הקטינה קטינה נזקקת; ואחרי השמת הקטינה למסגרת של אומנה זמנית אצל דודיה, בה היא שוהה כשנה וחצי – על כורחנו מגיעים אנו למסקנה כי יש להשלים את בדיקת הנזקקות מבלי לשנות את המצב הקיים. ברי ושמא – ברי עדיף.” (עיינו בע”מ 3974/22 היועצת המשפטית לממשלה נ’ פלוני (נבו 3.7.2022), ההדגשות אינן במקור – א.א.).
כאמור בהחלטת בית משפט קמא, תיק תנ”ז 25616-12-24 בעניין הקטינות, נקבע לדיון ביום 12.2.25 בשעה 10:30, משמע פחות משבוע ימים מהיום.
בהינתן כל האמור לעיל, אני מוצאת שאין מקום להתערב בהחלטת בית משפט קמא. החלטת בית משפט קמא תואמת את הדין ואת הפסיקה, ובעיקר את עקרון המידתיות והרע במיעוטו. כל חלופה אחרת במצב העובדתי המתואר לעיל, לרבות החזרת הקטינות בכפייה לבית האם, ולחלופין העברת הקטינות למרכז חירום, הינה פוגענית בהרבה ולא מתיישבת עם עקרון הסבירות. משפחת האומנה (קלט חירום) הינה מקום המועדף על הקטינות, הן מכירות את המשפחה, שהו אצלה תקופות לא מבוטלות גם בילדותן וגם בעת האחרונה, חלק בעידוד האם ובהסכמתה וחלק תחת החלטת בית משפט קמא, ויש להתחשב ברצונן, אין כל סיבה מוצדקת שלא להיעתר לרצונן, וזאת תחת הידיעה הברורה כי עסקינן בצו ביניים בלבד, אשר בית משפט קמא קבע כי הוא ייבחן כ־30 יום לאחר מכן, ולעת הזו בעוד פחות משבוע.
סוף דבר – אני מורה על דחיית הערעור.
כל צד יישא בהוצאותיו.
פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.
המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור התיק.
ניתן היום, ח’ שבט תשפ”ה, 06 פברואר 2025, בהעדר הצדדים.
