לפני יו”ר ועדה, כבוד השופטת בדימוס אורית אפעל-גבאי
חברת ועדה – גב’ חביבה רוטשילד, חינוך
חבר ועדה – מר אברהם יערי, קרימינולוג
נציגת שב”ס – רס”ר אלינה דנילין
מזכיר הוועדה- מר חנן אבקסיס
מבקש
משה קסטל (אסיר)
נגד
משיבה
מדינת ישראל
החלטה- נוסח לפרסום
האסיר משה קסטל, יליד 1955, מרצה עונש של שני מאסרי עולם מצטברים בגין שני מעשי רצח. עונשו של האסיר נקצב ל-40 שנים בשנת 2013. האסיר היה בן 42 בעת ביצוע העבירות. הוא מרצה את עונשו מיום 3.9.1997. מאסרו המלא ייתם ביום 2.9.2037, היינו בעוד יותר מ-12 שנים.
לאסיר הרשעה קודמת בעבירת רכוש אשר בוצעה בשנת 1981, בגינה נדון לעונש של 3 שנות מאסר בפועל ו-4 שנים על תנאי. מדובר בהתפרצות לחנות תכשיטים עם שותף וגניבת רכוש בשווי 400,000 דולר. בית המשפט העליון בע”פ 553/83 קסטל נ’ מדינת ישראל (מיום 3.4.84) ציין כי נוכח פני היקף הגניבה, תחכום הביצוע והתעוזה מדובר בעונש קל ביותר ובלתי מובן, ואולם הערכאה הדיונית הביאה בחשבון שהיוזם והמבצע העיקרי הפך עד מדינה ונמלט מעונש.
מעשי הרצח בהם הורשע האסיר בוצעו יותר מעשור לאחר מכן, ביום 3.9.1997 בשעות הצהריים, בסמוך לכביש המחבר בין היישובים אבו גוש לנטף. האסיר, שהיה נהג מונית, רצח את המנוח יגאל דניאל ז”ל, חלפן כספים, למטרת ביצוע שוד והורשע בעבירת רצח לפי סעיפים 300(א)(2) ו-(3) לחוק העונשין, התשל”ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ובעבירה של שוד מזויין. האסיר והמנוח דניאל הכירו זה את זה. האסיר הצטייד באקדח והביא את המנוח דניאל במוניתו אל הזירה, שם שדד אותו ורצח אותו ביריות. שלל השוד היה 35,000 דולר. חלק מן השלל שימש את האסיר לפירעון חובות וחלקו האחר נתפס בעת חיפוש בביתו. המנוח אילן דבש ז”ל, גנן במקצועו, נקלע לזירת הרצח באקראי, במכוניתו, והבחין במתרחש. האסיר לא היסס ורצח גם אותו ביריות, רק כי היה עד ראיה לפשע, כדי להבטיח לעצמו בריחה או הימלטות מעונש, והורשע בעבירת רצח לפי סעיף 300 (א)(4) לחוק העונשין.
הכרעת הדין בעניינו של האסיר ארוכה ומפורטת (ת”פ (ירושלים) 534/97). הרשעתו של האסיר מבוססת על מקבץ רב של ראיות אשר הצטברותן והשתלבותן הובילה את בית המשפט למסקנה החד משמעית כי הוא הרוצח. בית המשפט קבע כי האסיר היה מכור להימורים. “מהמר כבד” (פרק יז: המניע – חובות הנובעים מהימורים, בפיסקה 5). הוא נהג להמר כמעט מידי יום בבתי קזינו, כשהתפרסות הימוריו מהבחינה הגאוגרפית היתה רחבה וכללה את ירושלים, כפר סבא, פתח תקווה, מעלה אדומים וראשון לציון. האסיר צבר חובות רבים, בסכומי כסף גדולים, כולל למנוח דניאל. האסיר נהג ללוות כספים מכל מי שהזדמן לו, לעיתים תוך שימוש בשקרים (שם, בפיסקה 8). בית המשפט קבע כי ממכלול הראיות עולה שחובותיו של האסיר, פחדו מן הנושים והחשש ממה שהחובות הנובעים מהימורים גורמים למשפחה, היו המניע לרצח של המנוח דניאל, שתוכנן בהקפדה, ו”בעקבותיו נרצח גם אילן דבש ז”ל בשל כך שהבחין במתרחש” (שם, בפיסקה 13). ערעור שהוגש על הכרעת הדין נדחה (ע”פ 132/99). בית המשפט העליון קבע כי המסקנה הסבירה היחידה שניתן היה להגיע אליה היא כי האסיר ביצע את שני מעשי הרצח. בקשה לדיון נוסף נדחתה אף היא (דנ”פ 8475/02). הוא הדין בבקשה למשפט חוזר (מ”ח 8093/04 החלטה מיום 28.5.2012).
לאורך כל שנות המאסר האסיר כופר בעבירות בהן הורשע וטוען לחפות. משנת 2015 הוא יוצא לחופשות. לחובתו עבירת משמעת אחת משנת 2018. האסיר התקבל לאגף השיקום הקבוצתי ביום 30.5.22 והשתלב בעבודה במפעל ….. ולאחר מכן ב…… בשלב זה טרם התקבל לאגף השיקום הפרטני.
בתיק דוחות רבים של גורמי הטיפול. הדוח מיום 2.4.24 ארוך ומפורט ומסכם את מצב הדברים מן הבחינה הטיפולית. כאמור שם, האסיר סיים מספר קבוצות: בשנת 2012 סיים קבוצת שליטה בכעסים; בשנת 2013 סיים השתתפות בפרוייקט הגיל השלישי; בשנים 2013-2014 השתלב בטיפול פרטני עם סטודנטית לעבודה סוציאלית; בשנים 2016-2017 השתתף בקבוצת הכנה לשיקום; בחודש מאי 2019 הופנה לטיפול פסיכולוגי. מחוות הדעת של הפסיכולוג המטפל עלה כי מדובר באדם המשתף פעולה בטיפול, מחוייב למשפחתו, ולפיכך מחוייב להתנהלות יציבה ולתפקוד תקין במאסר; בחודש דצמבר 2019 סיים קבוצת שינוי דפוסים. במהלך הקבוצה עלה קושי בעיבוד רגשות וניסיונות העמקה נתקלו בהתנגדות. בהתייחסותו לדפוסי התנהגותו וניהול חייו לפני ביצוע העבירות שלל דפוסי התמכרות או עבריינות. התרשמות המנחות היתה מאינפורמציה חלקית ומגמתית, קושי לקחת אחריות לדפוסי התמכרות ועבריינות, ניתוק רגשי ופיצולים שעושה ביחס לחייו. ניכר היה כי התקשה להיתרם מהטיפול הקבוצתי לאור מאבק חייו בהוכחת חפותו, וכי הוא איננו פנוי להתבוננות עצמית; בחודש דצמבר 2020 סיים קבוצת אלימות כללית, ושוב ההתרשמות היתה כי מתקשה לבחון את התנהלותו לנוכח דפוסיו האלימים; בהמשך שולב בטיפול פרטני עם עו”ס, שהתרשמותה היתה כי על אף שהתמסר לתהליך ניכר קושי בהתבוננות פנימית רגשית מעמיקה.
בחודש אוגוסט 2020 עלה האסיר לדיון בוועדת שיקום. הוועדה ציינה כי טענתו בדבר חפות הביאה לכך שלא טופל בתחום העבירות בהן הורשע, שכן ההכחשה מונעת חקירה מעמיקה של התנהלותו. עדיין קיימות עמדות המתאפיינות בחוסר לקיחת אחריות על אורח החיים שניהל קודם הכניסה למאסר ועל ההתנהלות שהובילה למאסר, וכי זקוק להמשך עיבוד חלקים רגשיים ולהעמקה בנושא. ואולם, לנוכח הערכת מסוכנותו לאלימות שנמצאה בשלב זה נמוכה, המסקנה היתה כי הפחתת הסיכוי להישנות אלימות איננה מטרה טיפולית ואיננה צורך קרימינוגני. ההתרשמות היתה כי האסיר יפיק תועלת מטיפול נוסף בנושא תקשורת וניהול רגשות במסגרת קבוצות אגפיות. לבקשת האסיר, הוא התקבל לאגף השיקום הקבוצתי ונמצא שם מיום 26.5.22.
בהמלצת ועדת השחרורים (החלטה מיום 11.7.23) שולב האסיר בקבוצה בתחום ההתמכרויות שעסקה בשאלה מיהו מכור ומהם מאפייני התמכרות. בשלבים הראשונים האסיר תיאר קושי וחוסר שייכות לקבוצה, אך בהמשך הצליח להבין מדוע לוקח חלק בקבוצה. הוא זיהה כי השקיע בהימורים זמן רב שיכול היה להקדיש למשפחה ולפעילות חיובית. כמו כן זיהה את ההשפעה השלילית של הסביבה החברתית שעימה התרועע. לגבי המשך הטיפול, טען כי אינו זקוק להמשך טיפול בתחום ההתמכרויות. האסיר הדגיש כי בתקופת מאסרו הארוכה נמנע מהימורים.
בסיכום נאמר, כי מדובר במי ששומר על יציבות לאורך המאסר. בעל יכולת וכוחות להתמודד באופן מקדם עם קשייו. אינו מודה בעבירה ואינו מזהה עצמו כמכור להימורים. עם זאת, מבין את הנסיבות ודפוסי ההתנהגות שהביאו אותו למאסר, מגלה תובנה להשלכות מעשיו ומביע עמדות שתומכות בשמירת גבולות וחוקים.
על פי עדכון של גורמי הטיפול מיום 25.11.24, ביום 9.10.24 נדון האסיר בוועדת שיקום לצורך בחינת התאמתו לאגף השיקום הפרטני, אך …… הוחלט כי בשלב זה לא יומלץ לשיקום הפרטני. נציין כי מדובר …… באופן יחסי, ואף ב”כ היוהמ”ש ציינה זאת. האסיר בחר שלא להעמיד את החלטת ועדת שיקום במבחן משפטי באמצעות עתירת אסיר, והעדיף לקיים דיון בוועדת השחרורים בהיותו באגף השיקום הקבוצתי.
בעניינו של האסיר נערך אבחון פסיכודיאגנוסטי ביום 22.6.23. מסוכנותו של האסיר לאלימות עתידית נמצאה ברמה הנמוכה.
על פי האמור שם, כיום האסיר מראה תובנה להתרועעות עם גורמים שליליים לצד אורח חיים לא מיטיב שאותו ניהל. על אף שטוען לחפותו ולשיבושים במהלך החקירה, התייחסותו לגורמים שהיו באחריותו בלטה יותר באבחון זה. הוא הצטער על כך שהימר “בסופי שבוע” ואמר שהיה צריך להתרחק מהמנוח דניאל בשל כך שעסק בהלוואות בשוק האפור. האסיר אמר כי כיום “הוא לא חי את הסיפור”, מתוסכל שיושב במאסר ביותו חף מפשע, אך “מקבל את הגזירה”.
באבחון שנעשה ביום 9.1.14 רמת המסוכנות לאלימות עתידית היתה בטווח הבינוני בגין מאפיינים אישיותיים אשר נצפו באבחון לצד עמדות נוקשות והעדר תובנה. באבחון חוזר ביום 12.1.15 לאחר סיום טיפול פרטני נצפתה ירידה משמעותית ברמת המסוכנות עד לטווח הנמוך. באבחון הנוכחי ניתן לראות המשך ישיר של מגמת הירידה בשל מיעוט גורמים קליניים בהווה וגורמי סיכון עתידי. נציין כי בסקירת גורמי ניהול סיכון עתידי צויין כי הפרופיל האישיותי של האסיר …… עם זאת מדובר במאפיינים בעוצמה מתונה. בסיכום נאמר כי על אף שאינו מודה בעבירה, האסיר מבין היטב את הנסיבות שהובילו להרשעתו, מגלה קבלה והשלמה עם מצבו, ועסוק בעיקר בשיקום עתידו בשלב מאוחר זה של חייו. במצבו, האסיר לא יוכל להפיק תועלת מטיפול ממוקד עבירה ויוכל להיתרם מהמשך ליווי ותמיכה לאחר המאסר.
רש”א בנתה עבור האסיר תוכנית שיקום בקהילה שעיקריה מגורים בבית …, השתתפות בקבוצות ועבודה בחברת …. מדובר בתוכנית שנבנתה כבר ביום 8.6.23 וחזרה ותוקפה ביום 7.1.25.
לא למותר לציין דברים העולים מעיון בהערכת ההתאמה לתוכנית שיקום מיום 30.5.23 שנעשתה על יסוד שני מפגשים עם האסיר: על פי האמור שם, מאסרו הראשון של האסיר למשך שלוש שנים היה בשל כך ש”נאות לבקשת חברו לשמור על תכשיטים גנובים”, כלשונו. בהמשך נאמר כי האסיר הכחיש נוכחות בזמן הפריצה – זאת בסתירה לאמור בפסק הדין בערעור שהובא לעיל. האסיר סיפר כי נהג להמר במשחקי קלפים בדירות של חברים, אך אינו חווה עצמו כמכור “וסבור כי מדובר בבילוי נורמטיבי הקשור למקצועו כנהג מונית”. בכל הנוגע ל”רקע התמכרותי” נאמר כי מעיון בחומרים עולה כי קיים רקע של התמכרות להימורים וכי חובותיו הם שעמדו בבסיס עבירותיו. בהמשך נאמר: “הנ”ל מכחיש התמכרות להימורים וצבירת חובות בשל זאת וטוען כי מדובר במשחקי קלפים נורמטיביים עם חבריו”. שני המפגשים שהתקיימו עם האסיר אופיינו בתיסכול רב מצידו בשל העוול שנגרם לו. עם זאת, הביע נזקקות לליווי ולתמיכה לאחר שחרורו. בסיכום נאמר כי על אף הכחשתו את העבירות, ניכר כי השכיל לנצל את מאסרו באופן חיובי, השתלב בהצלחה במתווים שהוצעו לו, ותפקודו היה תקין לאורך השנים.
ב”כ האסיר, עו”ד אליה של”ם, ביקש לשחרר את מרשו על תנאי בתוכנית רש”א. הוא הטעים כי מדובר באסיר מבוגר (כבן 70) שהתנהגותו בכלא היא ללא דופי. האסיר יוצא לחופשות שנים רבות, מרצה את עונשו באגף השיקום הקבוצתי ורש”א בנתה עבורו תוכנית שיקום ראויה.
ב”כ היוהמ”ש, עו”ד גנית גדות-כרמי, התנגדה נחרצות לשחרורו על תנאי של האסיר ואת טיעוניה השתיתה בעיקר על סעיפים 10(א) ו-10(ב) לחוק שחרור על תנאי, התשס”א-2001 (להלן: חוק שחרור על תנאי).
שחרורו על אסיר על תנאי מותנה בכך שעלה בידו לשכנע את ועדת השחרורים כי הוא ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור (סעיף 5 לחוק שחרור על תנאי). סעיף 9 לחוק שחרור על תנאי קובע כי בבואה להחליט האם ראוי אסיר לשחרור על תנאי, תשקול הוועדה את הסיכון הצפוי משחרורו של האסיר לשלום הציבור, את סיכויי שיקומו של האסיר ואת התנהגותו בכלא, ובמסגרת זו תביא בחשבון נתונים בדבר העבירה שבשלה נושא האסיר עונש מאסר, לרבות נסיבות ביצועה, חומרתה, היקפה ותוצאותיה, הרשעותיו הקודמות של האסיר, חוות הדעת בעניינו, התכנית השיקומית וכיוצ”ב.
מקום שמדובר באסיר עולם קובע חוק שחרור על תנאי תנאי נוסף המתחייב מן החומרה שבה רואה המחוקק ביצוע עבירה של רצח: על האסיר להוכיח שחל בו שינוי בולט וממשי מבחינת הבנת חומרת מעשיו ומבחינת מוכנותו להשתלב בחברה ולתרום לה (סעיף 10 (ב)). עוד נציין את האמור בסעיף 10(א) לחוק שחרור על תנאי, שאינו ייחודי לעבירה של רצח, כי על ההחלטה בדבר שחרור על תנאי לעמוד במבחן העדר הפגיעה במידה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט, אכיפת החוק והרתעת הרבים. מקום שנוצר יחס בלתי סביר בין חומרת העבירה, נסיבותיה והעונש שנגזר על האסיר לבין תקופת המאסר שישא בפועל אם ישתחרר, על הוועדה לשקול נתון זה בנוסף לנתונים המפורטים בסעיף 9 לחוק שחרור על תנאי.
דרישת המחוקק בדבר שינוי בולט וממשי בהבנת חומרת המעשים משמעה עימות חזיתי של העושה עם מעשיו כהוויתם, כפי שאירעו, ועם המשמעות הנובעת מכך – היותו רוצח. בענייננו, הדרישה היא כי האסיר יראה עצמו כמי שרצח ביריות ושדד את קורבנו, המנוח דניאל, ולאחר מכן, בתעוזה עבריינית יוצאת דופן וללא כל היסוס או מחשבה שנייה, ירה למוות בעד הראיה שנקלע לזירת הרצח וניסה להתעמת עימו.
בפסק הדין ברע”ב 3340/16 פתחי גנאמה נ’ ועדת השחרורים המיוחדת (מיום 22.5.16) עמד בית המשפט על כך שההתחשבות בהכחשה לחובת האסיר מעוגנת במפורש בסעיף 10(ב) לחוק שחרור על תנאי. וכך נאמר שם: “אכן קשה להעלות על הדעת ‘שינוי בולט וממשי מבחינת הבנת חומרת מעשיו’ של האסיר, שלא נלווית אליו הודאה בביצוע העבירה והבעת חרטה כנה…יכול אסיר לגנות בכל פה את חומרת מעשה הרצח בו הורשע, אך כל עוד הוא לא מייחס את המעשה לעצמו (‘מעשיו’), הוא לא נכנס לכאורה ללשון הסעיף. עם זאת, לשונו של סעיף 10 איננה משמיעה כי אותו ‘שינוי פנימי’ מהווה תנאי הכרחי שבלעדיו אין, ולפיכך אינני שולל אפריורית את האפשרות להורות על שחרור מוקדם של אסיר עולם שלא הודה…” (בפיסקה 13, מפי כב’ השופט עמית (כתוארו אז)). בהמשך ציין בית המשפט כי קיימת אפשרות לראות את שאלת ההכחשה גם כשיקול רלוונטי בשאלה אם האסיר “ראוי לשחרור”. עוד נאמר שם, כי עמדתו של האסיר ביחס למעשים בהם הורשע, בהעדר שינוי בולט וממשי, תיזקף לחובתו של האסיר גם אם התנהגותו במאסר היא ללא דופי (שם, בפיסקה 15).
מן הכלל אל הפרט. לאחר בחינת כל הנתונים שלפנינו אנו רואים לתת משקל מכריע לעובדה כי לא חל באסיר כל שינוי בולט וממשי ביחס להבנת חומרת מעשיו, כפי שנקבעו בהכרעת הדין. כזכור, האסיר הורשע בשני מעשי רצח. האחד, מתוכנן מראש – רצח ביריות אקדח, למטרת שוד, של דניאל ז”ל, שהיה מוכר לאסיר מעיסוקיו הענפים בתחום ההימורים והקשר עם השוק האפור. השני, ספונטני, תגובתי – רצח של עד ראיה שנקלע לזירת הרצח במטרה לאפשר לאסיר בריחה והימלטות מעונש. מדובר בשני מעשי רצח בעלי מאפיינים שונים, אשר הצטברותם המחרידה מעידה על רמה גבוהה של עבריינות מורכבת ועמוקה. למרות זאת, במשך כל שנות מאסרו האסיר לא עבר טיפול ממוקד בעבירותיו. הוא אמנם נטל חלק בקבוצות שונות, ואולם כל ניסיון “לגרד” את חומת ההכחשה ולהביא את האסיר להכרה בבעייתיות שבתפקודו עובר למעשי הרצח לא עלה יפה ונתקל בהתנגדות. האסיר בחר להגן על עצמו ולהימנע מעמידה מול המשמעות הנוראה של היותו רוצח של שני אנשים בנסיבות שתוארו לעיל. בחירתו “לא לחיות את הסיפור” משמעה העדר מוחלט של שינוי ביחס להבנת חומרת מעשיו.
זאת ועוד. ראינו כי בבסיס עבירות הרצח מצויים התמכרות להימורים, צבירת חובות והתרועעות עם גורמים עברייניים. ניסיונות גורמי הטיפול בכלא להתקרב לליבת העבירות באמצעות התייחסות לרקע לביצוען נתקלו אף הם בהתנגדות מצד האסיר אשר התמיד להרחיק עצמו, לא רק ממעשי הרצח אלא גם מן הרקע לביצוע המעשים. גם היום הוא אינו רואה עצמו מכור להימורים, תיאוריו את מידת מעורבותו בתחום ההימורים ונטילת ההלוואות עובר למעשי הרצח מינורית ורחוקה מזרח ממערב מן ההיקף והאינטנסיביות המתוארים בחומר המשפטי. מבחינתו, בהינתן העובדה שלא הימר בשנות מאסרו, אין המדובר בבעיה שיש להתמודד עימה במאסר ולהעמיק בהבנתה. כך, בניגוד לקביעות מפורשות בהכרעת הדין, טוען האסיר שהימר בסופי שבוע, בבתי חברים, וכי מדובר במשחקי קלפים “נורמטיביים”. לא יכול להיות תיאור יותר רחוק מן המציאות מאשר האמור לעיל.
נוסיף, כראיה לניסיונותיו של האסיר להרחיק עצמו מאזורים “מסוכנים”, גם את דבריו בנוגע לעבירת ההתפרצות שבה הורשע ובגינה נדון לשלוש שנות מאסר בשנות השמונים. האסיר מקפיד לטעון ששמר על רכוש גנוב עבור חבר, על אף שהורשע בהתפרצות נועזת עם שותף לחנות וגניבת רכוש בשווי 400,000 דולר. נזכיר כי בדיון בערעור הביע בית המשפט תמיהה לנוכח העונש הנמוך יחסית שנגזר על המערער בגין העבירה.
סיכומם של דברים. אנו קובעים כי לא חל באסיר שינוי ביחס להבנת חומרת מעשיו, ובוודאי לא שינוי בולט וממשי. האסיר רואה עצמו כאדם נורמטיבי ומתמיד להרחיק עצמו מאזורי עימות עם העובדות כהווייתן. גם במקומות שהוא רואה בעייתיות מסוימת בהתנהגותו עובר למאסרו, מדובר בגימוד ובהקטנה של העובדות ובהעדר רצון להעמקה, טיפול ושינוי. הליך הטיפול המסויים שעבר האסיר לא התייחס למעשים שביצע. מן האסיר נחסך ההליך הקשה והמורכב של ההתמודדות עם האמת המשפטית שנקבעה לגביו – היותו רוצח שקטל את חייהם של שני אנשים בנסיבות הקשות שתוארו לעיל. המסקנה העולה מן המקובץ, כי האסיר אינו עומד בתנאי ההכרחי הקבוע בסעיף 10(ב) לחוק שחרור על תנאי.
אשר לסעיף 10 (א) לחוק שחרור על תנאי, הדן בפגיעה באמון הציבור. מדובר בהוראה שאיננה מיוחדת לעבירות רצח, הקובעת כי “במקרים בעלי חומרה ובנסיבות מיוחדות שבהם סברה הוועדה כי שחרור של האסיר על תנאי יפגע במידה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט, אכיפת החוק ובהרתעת הרבים, משנוצר יחס בלתי סביר בין חומרת העבירה, נסיבותיה והעונש שנגזר על האסיר לבין תקופת המאסר שיישא האסיר בפועל אם ישוחרר, רשאית הוועדה להביא בחשבון גם נתונים אלה בהחלטתה…”
ברע”ב 7920/17 ירון ברכה נ’ מדינת ישראל (מיום 15.2.18) קבע בית המשפט כי “סעיף זה – אם תרצו מבחן המעשה החמור – מחייב זהירות ואף זהירות רבה. יש לזכור כי ‘אמון הציבור’ אינו אך עניין אמפירי כי אם סוגיה נורמטיבית במהותה. משמע, ראוי לייחס משקל לתגובתו האפשרית של הציבור לשחרור המוקדם רק כאשר תגובה זו משקפת את נורמות שיטת המשפט הישראלי, ומבטאת רתיעה מוצדקת מן השחרור. משום כך, ניתן לצעוד במסלול החלופי שמתווה סעיף 10 (א)…. רק במקרים חריגים” (מפי כב’ השופט הנדל). נקדים ונומר, כי אנו סבורים, שנסיבותיו של ענייננו חריגות ויוצאות דופן בחומרתן ויש בהן כדי לענות על דרישת החריגות האמורה.
ברע”ב 7107/18 סאמר אבו עמאש נ’ מדינת ישראל (מיום 16.12.18) הוסיף וקבע בית המשפט, כי “הובהר בפסיקה כי סעיף 10(א) אינו מוגבל באופן קטגורי לעבירות מסויימות, אך השימוש בו שמור למקרים ‘בעלי חומרה ובנסיבות מיוחדות’. כך, למשל, כאשר שחרורו המוקדם של האסיר ‘יזעזע קשות את אמון הציבור באפקטיביות המשפט הפלילי ויפגע עמוקות בתחושת הצדק שלו’, וכאשר כרוך בביצוען של העבירו ‘פגם מוסרי עמוק’… ברוח זו, הותוו בהנחיית פרקליט המדינה מס’ 12.12 שורת מבחנים מהם ניתן ללמוד על התאמת העבירה להוראות הסעיף, דוגמת אופן ביצוע העבירה והיקף תוצאותיה והשלכותיה, כגון ריבוי קורבנות שנגרם בעטיה” (מפי כב’ השופט מזוז), וראו גם: רע”ב 2342/18 ראתב סביחאת נ’ ועדת השחרורים (מיום 23.3.18).
יישומן של אמות המידה שהותוו לעיל לענייננו מוביל לכלל מסקנה כי מתקיימות בו אותן נסיבות מיוחדות וחריגות בהן עוסק סעיף 10(א) לחוק שחרור על תנאי. במה דברים אמורים.
אנו סבורים כי הצטברותם של שני מעשי הרצח, האחד מתוכנן והשני שנועד למלט את האסיר מתוצאות מעשה הרצח הראשון, מעלה חומרה מיוחדת ויוצאת דופן. לא בכדי גזר בית המשפט על האסיר עונש של שני מאסרי עולם במצטבר, ולא בכדי נקצב עונשו של האסיר ל-40 שנים. במצב דברים זה, שחרורו של האסיר עתה, יותר מ-12 שנים לפני תום מאסרו המלא, יפגע במידה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט. תוצאה זו עלולה ליצור יחס בלתי סביר בין חומרת העבירות, נסיבותיהן והעונש שנגזר לבין תקופת המאסר שהאסיר ירצה בפועל. זאת, במיוחד, כאשר מדובר במי שאינו לוקח אחריות על מעשיו – לא על מעשי העבירה ולא על ההתנהלות שברקע העבירות.
ב”כ היוהמ”ש הדגישה את השפלות המוסרית שבעבירת הרצח השנייה – רצח של עד ראייה, עד פוטנציאלי במשפט, מי שאיתרע מזלו לשבש את תוכניותיו הזדוניות של האסיר להימלט מזירת הרצח הראשון. אנו מסכימים עם דברים אלה. הרצח של אילן דבש ז”ל, המדגים את הקלות הבלתי נסבלת של השימוש בנשק, נועד למלט את האסיר מתוצאות מעשה הרצח המתוכנן של יגאל דניאל ז”ל. מדובר במעשה מזעזע בחומרתו אשר פגע לא רק בערך המקודש של חיי אדם אלא גם באינטרס הציבורי בדבר השמירה על הסדר הציבורי, שלום הציבור ובטחונו ואכיפת החוק.
נוסיף כי בהחלטתנו אנו מביאים בחשבון גם את עמדת נפגעי העבירה, משפחתו של דניאל ז”ל. מדובר באלמנתו ובשלושת ילדיו של המנוח. במכתב מרגש שהונח על שולחן הוועדה מציינים בני המשפחה כי כל אחד מהם וכולם כמשפחה נושאים עימם את מחיר הטרגדיה והטראומה שפקדו אותם. המכתב כולל פרטים בדבר ….. כל אחד מהם משלם מחיר כבד עד היום. וכך מסתיים המכתב: “אנא, את אבינו לקח הרוצח, אל נא ייקח גם את נפשנו ואת חירותנו”.
משפחתו של המנוח דבש ז”ל לא אותרה.
עמדתם של נפגעי העבירה מהווה נדבך נוסף בהחלטתנו והיא מתווספת למסקנותינו בנוגע לאי עמידתו של האסיר בתנאים המיוחדים הקבועים בסעיפים 10(א) ו-10(ב) לחוק שחרור על תנאי.
על יסוד כל האמור לעיל אנו דוחים את בקשתו של האסיר לשחרור על תנאי.
ניתנה והודעה היום כ”ז בשבט תשפ”ה, 25/02/2025 בהעדר הנוכחים.
-4762529273500
אורית אפעל גבאי,
שופטת (בדימוס)
גב’ חביבה רוטשילד,
חברת ועדה
מר אברהם יערי,
חבר ועדה
נציגת שב”ס, רס”ר אלינה דנילין
