לפני
כבוד השופטת דיאנה פסו-ואגו
תובע:
י’ ב’ ת”ז XXXX
נגד
נתבעים:
1. י’ א’ ת”ז XXXX
2. רשות מקרקעי ישראל – מחוז דרום משרדי ממשלה 570000716
3. הסוכנות היהודית לא”י חברות חוץ 520039917
החלטה
1. בפני בקשה לסילוק על הסף, של התובענה, שהוגשה על ידי מר ב’ (להלן: “התובע”/”הנתבע שכנגד”/”ב'”), כנגד מר א’ (להלן: “הנתבע”/”התובע שכנגד”/”א'”), רשות מקרקעי ישראל (להלן: “רמ”י”) והסוכנות היהודית לא”י (להלן: “הסוכנות”).
בקשה זו הוגשה על ידי א’.
כמו כן הוגשה בקשה לדחייה על הסף, של התביעה שכנגד, וזאת על ידי ב’.
2. עסקינן בתביעה למתן פסק דין הצהרתי, כי הזכויות, מסוג “בר רשות”, בנכס הידוע כמשק XXXX במושב XXXX (להלן: “הנכס”), שייכים לתובע.
הרקע והצדדים:
3. הנכס, הוא חלק ממשבצת חקלאית, במושב XXXX, לגביו קיים חוזה שכירות “תלת צדדי”, בין רמ”י, הסוכנות והאגודה (להלן: “הסכם המשבצת”). כיום הסכם המשבצת אינו בתוקף ונמצא בהליך חידוש.
בהתאם להסכם המשבצת, בכל הנוגע להעברת זכויות בנכס, קבוע, כדלקמן:
4. בהתאם להסכם המשבצת – הזכויות ב”נחלה”, הן זכויות בר-רשות בלבד, ואינן חלק מעזבונו של חבר אגודה, כאשר עם פטירתו של חבר האגודה, יועברו הזכויות לבן/ת הזוג שנותר בחיים. באין בן/ת זוג יועברו הזכויות לבן ממשיך. באין בן ממשיך – יועברו הזכויות בהתאם להוראת סעיף 114 לחוק הירושה, תשכ”ה – 1965, הקובע, כי המשק יימסר “ליורש המוכן ומסוגל לקיימו”.
5. בשנת 1964 נרשם הנכס בסוכנות על שם המנוח ז”ל ( להלן: “המנוח”) וגב’ המנוחה ז”ל (להלן: “המנוחה”), שהיו באותה עת נשואים. ברישומי רמ”י הזכויות נרשמו על שם המנוח ז”ל, בלבד.
יובהר כי במועד רישום הזכויות הנ”ל, לא צויינו מספרי זהותם של בעלי הזכויות. הם המנוחים.
6. ביום 00.00.94 המנוח ז”ל, הלך לעולמו וביום 00.00.97 ניתן צו ירושה, לפיו, למנוח 14 יורשים, בהם התובע, ב – 1/96 חלקים והמנוחה, אלמנתו, יורשת “הדירה + 2/3 מהעזבון”.
7. לימים, בשנת 2000, נישאה המנוחה עם א’, כאשר ממועד פטירת המנוח ועד אז, המשיכה להתגורר בנכס, באין מפריע.
בין המנוחה לא’, נחתם הסכם ממון, שקיבל תוקף של פסק דין, ביום 00.00.2000, במסגרתו קבעו הצדדים הפרדה רכושית בחיי נישואיהם. הוראה המתיימרת, ולו לכאורה, לקבוע חלוקת רכוש לאחר מות מי מהצדדים, אין.
המנוחה הלכה לעולמה ביום 00.00.11 וצו ירושה בעניינה, ניתן ביום 00.00.21. א’ הוא חלק מיורשים נוספים כאשר לו 4000/6000 חלקים בנכסי העזבון.
התובע אינו מנוי בין היורשים.
8. ביום ___ נפיקה רמ”י אישור זכויות בנכס, לפיו ב’, התובע, הוא בעל הזכויות בנכס וזאת לאחר שעו”ד ק’ ז’ התייצבה בפני הרשות, כשבידיה יפוי כוח מאת התובע, וביקשה לעדכן רישומי הנכס ברמ”י.
ביום ___, נשלחה הודעה לבאת כוח התובע, כי אישור הזכויות שהופק, כאמור, מבוטל, היות ומצב הזכויות שהוצג באישור שגוי, עת התובע, אינו בעל הנכס הרלוונטי.
9. התובע טען בתביעתו, כי לבית המשפט לענייני משפחה הסמכות לדון בתביעה, בשל מיקום הנכס והיות “ומקור המחלוקת עניינו בסכסוך משפחתי”.
10. התובע עתר להצהיר, כי הוא הבעלים של הנכס ולהורות לרמ”י לרשום את בעלותו והכל ממספר טעמים:
א. המנוח הותיר צוואה, בה הותיר רכושו למנוחה, לשני אחיו ואחייניו. ניתן צו לקיום צוואה ביום 00.00.96. במועד מאוחר יותר הסתלקו, המנוחה וייתר היורשים, לטובת התובע.
נוכח האמור – נרשמו הזכויות בנכס על שם התובע, במאי 2014.
ב. א’ פנה לרמ”י בטענות כנגד רישום הזכויות, תוך ניסיון לשלול זכויות התובע, עת העלים קיומו של הסכם הממון שנחתם, אשר מחייב לאחר מותה של המנוחה ומהווה מעשה בית דין, שמונע ירושתו של א’, את נכסי המנוחה.
בקשה לביטול צו הירושה של המנוחה לא הוגשה.
ג. כן נטען כי א’, אשר פנה לרשם הירושות, נמנע מהצגת הסכם הממון המחייב ופעל להוציא, במרמה, צו ירושה בעניינה של המנוחה.
ד. הרישום של רמ”י במאי 2014 – מקים חזקה מנהלית בדבר תקינות הרישום ותיקונו נעשה שלא כדין על ידי רמ”י, כאשר בשלב זה, הנטל להוכיח, אחרת מוטל על כתפי רמ”י.
ה. בדיון שני שהתקיים ביום 00.00.24, לאחר חילופי מותב, ביקש בית המשפט להבין את עילת התביעה של התובע, וב”כ התובע, השיב, כדלקמן:
“לשאלת בית המשפט למה לא תבענו את רמ”י שביצעה רישום שלא כדין, בהינתן עובדה שאתה טוען שאתה יורש כדין, שיש הסתלקויות לטובתך, למה התביעה נגד מר א’, אני משיב שמכיוון שמר א’ גרם בפנייתו לרמ”י לבטל את הרישום.
לשאלת בית המשפט, אני משיב כן תבעתי בתביעה את שאלת השינוי.
לשאלת בית המשפט במועד הגשת התביעה מה המעמד שלי, אני משיב שהמעמד שלי היה בעל זכויות ובעל רשות במשק.
פסק הדין הוא סעד הצהרתי מול רמ”י. היא הנותנת היא אחראית על הרישום לתובע אין שליטה.
לשאלת בית המשפט אני טוען שהתובע הינו בעל הזכויות הפעולה שרמ”י גרעה את שמו בפעולה מאוחרת יותר, היא פעולה לא נכונה. לכן אמרתי שלו המשיבה רמ”י לא היתה ממסמסת החלטה מ 7.7.24. מי שעלול להיפגע מהחלטה זו אותו מר א’. חזקה על בית משפט זה ועלי במיוחד שכל מי שעלול וספק עלול להיפגע מתביעה מצרפים אותו כמשיב שיתן יומו בביהמ”ש.
לשאלת בית המשפט, אני אומר למה צרפתי את א’ והוא בעל דין נחוץ לתביעה, מכוון שכל פעולת הגריעה של רמי את התובע והזכויות במשק, נעשתה ביחד ולאור עמדת הנתבע 1.
רמ”י עשתה את הפעולה. אם אני אתבע את רמ”י שתעשה צד ג’. לדעתי יש שגיאה בעניין, אני אומר למה, כמה שיותר לצמצם את היריבים כבעלי דין, לי יותר נח, זה יפגע בסופיות הדיון, אין לי בעיה למחוק את א’ לא את התביעה ולהשאיר את רמ”י כי הפעולה של רמ”י כרוכה בדיני המשפחה. אני אומר שלא טעתה אלה עשתה בפעולת בכוונת מכוון ומתוך קנוניה.
….
לשאלת בית המשפט לגבי המעמד מול רמ”י אני טוען שמעבר למרשם שהיה, אני טוען שרמ”י שללה וגרעה את התובע בניגוד לרישום הזכויות, רמי הנימוק של רמי לשלילה לא היה כי זה היה בטעות, זה עלה אחר כך, בעת הפעולה בנימוק של רמי לשלילה לגריעה רישום שמו של התובע היה בנימוק של טענה מענייני משפחה , נימוק של סעיף 114 לחוק הירושה שהוא ענייני משפחה בין הנתבע 1 תובע. הנימוק של רמ”י להחלטה זה הסיפור. כן נעשה טעות לא נעשה טעות הטעות של הפעולה, הנימוק של הפקיד שלא היה מוסמך , נימוק של ענייני משפחה.
לגבי מר א’, מר א’ גרר עצמו למחלוקת, המעמד שלי שהוא טוען לזכות נוגדת במשק מכח דיני משפחה ואין לו זכות כזו והוא מסכל. מה א’ עשה תביעה שכנגד.
המעמד שלי טענות מגן ולא חרב כי א’ סיכל מימוש הזכויות של התובע במשק.
עילת התביעה היא כזו, היא ששני הנתבעים אשמים במודע בגריעת שמו שלא כדין של התובע מזכויותיו במשק. נטל הראיה להוכיח שחלה חזקת מנהלית על הגריעה מוטל על המשיבה 1. מכיוון שרשות מנהלית עושה פעולה, חל עליה חזקת התקינות. הנימוק שנעשתה טעות ונימוק לקבלת הפניות והתלונות של הנתבע 1, א’, הן קשורים, שניהם ביחד הביאו לתוצאה של עיוות דין לתובע ושלילת זכויות הקניינית במשק. לכן יש עילת תביעה, הן כנגד נתבע 1 ונתבע 2, הם שניהם מסונכרנים.” (הדגשה שלי – ד.פ.ו.)
ב”כ התובע ביקש להדגיש כי תביעתו מופנית, בעיקרה, כלפי רמ”י וכי א’ היה חלק מהליך קבלת ההחלטות.
11. בקשת הסף שלפני, שהוגשה על ידי א’, מבוססת על מספר טעמים:
א. העדר עילה ו/או העדר יריבות – התובע אינו זכאי להרשם כבעל זכויות הנכס, היות ואינו יורשם כדין של בעלי הזכות המקוריים ובהינתן הוראות הסכם המשבצת.
ב. חוסר תום לב – התובע נרשם כבעל זכויות בחוסר תום לב מצידו, תוך הטעיה ומרמה בשל זהות שמו ושם המנוח, עת אין לו זכות מהותית להרשם כבעל זכויות. התובע מנסה להאחז בטעות שנעשתה על ידי רמ”י, תוך הטעיה, חוסר תום לב ונסיון להתעשר שלא כדין.
ג. התיישנות – המנוחה הלכה לעולמה בשנת 2011, כאשר א’ המשיך להתגורר בנכס (בהמשך ל- 11 שנים בהם התגורר עם המנוחה). במהלך שנות מגוריו בנכס, בחר התובע שלא להגיש כל תביעת בעלות, ובחלוף 7 שנים, אין הזכות עוד עומדת לו, ולחילופין חלפו 7 שנים מהמועד בו הודיעה לו רמ”י על תיקון אישור הזכויות, 02.07.14.
ד. בנוסף – במעמד הדיונים שהתקיימו, נשאלו הצדדים, על ידי בית המשפט, באשר לסמכות העניינית של בית המשפט לענייני משפחה לדון בתובענה, לבטח זו כנגד רמ”י, כאשר עוד בדיון הראשון, הודיע בא כוחו של ב’ כי “יכול להיות שנגיש עתירה מנהלית, אבל בוודאות צריך להיות מוכרע כאן”. שאלת הסמכות העניינית, שהועלתה על ידי בית המשפט, כבר בדיון הראשון, מהווה גם טעם לבחינת סילוק על הסף של התובענה.
12. כאמור, א’ הגיש תביעה שכנגד, נגד הנתבעים כאן, למתן פסק דין הצהרתי, כי הוא זכאי להרשם כבר רשות בנכס, ולמתן צו עשה, לרמ”י, לרשום הזכויות בספריו והכל בהתאם להסכם המשבצת. הסכם הקובע, כי עם מות חבר אגודה, בעניינינו המנוחה, זכאי בן זוגו, בעניינינו א’, להרשם כבעל הזכויות והכל עת אין הנחלה חלק מעזבונו של חבר האגודה.
כן טען, כי המגבלות החלות בעניינו, בהתאם לנהלי רמ”י, באשר להחזקתו במשק נוסף, אינן מונעות רישום הזכויות, בשל כוונתו להביא להכשרתם כדין, בהתאם לנהלים.
בנוסף טען, כי לב’ אין “יריבות” בשאלת זכויותיו של א’ ואף אם היה יריב, הסכם הממון אינו תקף לאחר מות המנוחה. עוד טען שאף אם היה מקום לקבוע כי אינו יורש נוכח הסכם הממון, יש לקבוע כי הוא בר רשות, בהתאם להסכם המשבצת.
13. ב’ הגיש בקשה לסילוק התביעה שכנגד, על הסף בטענה, למעשה בי-דין והשתק עילה, נוכח פסק הדין שנתן תוקף להסכם ממון. בקשה זו תידון ותוכרע בנפרד.
14. נוכח כלל האמור לעיל, ניתן לזקק הנקודות הבאות:
הנכס רשום בסוכנות על שם המנוחים.
הנכס ברמ”י היה רשום על שם המנוח, ללא מספר זהות, עד ליום 24.05.14.
לתובע ולמנוח שמות זהים.
ביום 24.05.14 הוסף לרישום מס’ זהותו של ב’, לאחר שבאת כוח הציגה יפוי כוח מטעמו.
ביום 02.07.14 הודיע רמ”י על תיקון הטעות ברישום וביטולו והופק אישור זכויות עם מס’ זהותו של המנוח.
ב’ יורש כדין בצו ירושה שניתן בעניינו של המנוח.
אין בידי ב’ צוואה שנערכה, על ידי המנוח ובכלל.
אין בידי ב’ כתבי הסתלקות של מי מיורשי המנוח.
אין בידי ב’ צו לקיום צוואה בעניינו של המנוח.
ב’ אינו יורש, בהתאם לצו הירושה שניתן בעניינה של המנוחה.
בין רמ”י הסוכנות והאגודה, נחתם הסכם משולש, להשכרת משבצות.
הסכם המשבצת קובע אופן העברת זכויות.
א’ נישא למנוחה בשנת 2000 ומאז ועד היום מתגורר בנכס.
בין המנוחה לא’ נחתם הסכם ממון שקיבל תוקף של פסק דין.
בהסכם הממון לא עוגנו הוראות, המתיימרות, ולו לכאורה, להסדיר חלוקת רכוש לאחר המוות.
סילוק על הסף
15. הוראות הדין הרלוונטיות לעניינינו מעוגנות בתקנות תקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט-2018 הקובעות כדלקמן:
מחיקה על הסף, בהתאם לתקנה 14, קובעת:
“(א) בית המשפט רשאי להורות על מחיקת כתב תביעה בכל עת על יסוד אחד מאלה:
(1) כתב התביעה אינו מעלה עילת תביעה;
(2) מכתב התביעה עולה כי התביעה היא טרדנית או קנטרנית;
(3) התובע מתמיד באופן שאינו מניח את הדעת, להימנע מלקיים הוראות מתקנות אלה או נמנע מלקיים החלטה או הוראה של בית המשפט.
(4) כל נימוק אחר שלפיו הוא סבור שראוי ונכון למחוק את התביעה.
מחיקה מחמת שימוש לרעה בהליכי משפט, בהתאם לתקנה 42, הקובעת:
“סבר בית המשפט שבעל דין עשה שימוש לרעה בהליכי משפט רשאי הוא, מטעם זה בלבד, למחוק את כתב טענותיו כולו או מקצתו”.
דחיית תביעה במקרים מיוחדים, בהתאם לצקנה 43, הקובעת:
“בית המשפט רשאי לדחות תביעה בכל עת בשל קיומו של מעשה בית דין, התיישנות או מכל נימוק אחר, שלפיו הוא סבור כי ראוי ונכון לדחות את התביעה”.
עסקינן בסעד חריג, המצריך בחינת סיכויי התביעה, גם בהיותם קלושים. תקנות סדר הדין האזרחי, הרחיבו הסמכות ושיקול הדעת שהוענק לבית המשפט, לסלק תביעה על הסף, כאשר התקנות קבעו רשימה לא סגורה, של העילות בעטיין ניתן להורות על סילוק על הסף ונקבע, בנוסף, שניתן לעשות כן בהתבסס על “כל נימוק אחר”.
“הלכה פסוקה היא, כי בית המשפט ישתמש בסמכותו למחוק תביעה על הסף… רק במקרים בהם יהיה ברור, כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל, על יסוד הטענות המבססות את תביעתו, את הסעד המבוקש. בית המשפט – בבואו לשקול אפשרות זו – ינהג בזהירות רבה וישתמש בסמכותו רק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן” רע”א 359/06 עו”ד ד’ חורי מועין נ’ עו”ד סלמאן פרג’ (לא פורסם); רע”א 751/05 החברה הלאומית לאספקת פחם בע”מ נ’ “צים” חברת השיט הישראלית בע”מ (לא פורסם).
טיעוני הסף שבפני יבחנו לאור האמור.
16. התיישנות
ס’ 3 לחוק ההתיישנות, תשי”ח-1958 (להלן: “חוק ההתיישנות”) קובע כי:
“אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה”
כאמור כבר בכתב ההגנה שהוגש על ידי א’, טען להתיישנות התובענה. ועל כך חזר בא כוחו בדיון הראשון והשני.
סעיף 5 לחוק ההתיישנות מבחין בין שני סוגי תביעות לעניין תקופת ההתיישנות, וכלשון החוק:
“התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן – תקופת ההתיישנות) היא –
(1) בשאינו מקרקעין – שבע שנים;
(2) במקרקעין – חמש-עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) – עשרים וחמש שנה”.
סעיף 1 ל חוק ההתיישנות מגדיר “מקרקעין” בזו הלשון:
“1. הגדרות
“מקרקעין” – קרקע מכל סוג וכל זכות או טובת הנאה בקרקע וכל דבר המחובר לקרקע חיבור קבע וכל זכות או טובת הנאה הטעונים רישום בספרי האחוזה”.
17. עניין לנו, בזכויות במקרקעין, מסוג בר רשות, אשר מעוגנות בהסכם משבצת, והן זכויות אובליגטוריות נוכח רישום המקרקעין ברמ”י ולא בלשכת רישום המקרקעין.
יפים לכך הדברים שנפסקו בע”א 1662/99 חיים נ’ חיים ואח’, פ”ד נו(6) 295, 314, שם התייחסה כב’ השופטת (בדימוס) פרוקצ’יה, בין היתר למהות זכותו של בר-רשות:
“ההלכה הפסוקה הגדירה זכות זו כזכות אישית שאינה קניינית, אשר אופייה וגדריה נקבעים בהתאם להסכמת הצדדים בהסכם הרישיון. הסכם הרשיון לצורך ענייננו הוא “ההסכם המשולש” המגדיר, בין היתר, את תנאי הרשיון המחייבים את חבר האגודה.”
עוד נפסק ב-רע”א 5071/03 הוך נ’ גבע פ”ד נח (2) 49 (16/11/03):
“זכות הרישיון במקרקעין היא זכות אשר אינה מנויה בחוק המקרקעין, תשכ”ט-1969… מקורה של זכות זו, אשר נוצרה ככלי לעקיפת ההגנות שהוקנו לשוכר מכוח חוקי הגנת הדייר, במשפט המקובל, והיא נקלטה במשפט הארץ. תוכן הזכות הוא רשות שניתנת על-ידי בעל זכות במקרקעין לאחר להשתמש במקרקעין, ולעתים אף להחזיק בהם. הרישיון הינו זכות מובחנת מהזכויות אשר מאפייניהן מכוח חוק הם שימוש והחזקה או שימוש לבדו, לאמור השכירות, השאילה וזיקת ההנאה. בניגוד לאחרונות, שהינן זכויות קניין אשר תוכנן הוא החזקה ושימוש במקרקעין או שימוש במקרקעין בלבד, הרישיון היא זכות חוזית, זכות גברא (in personam), ולא זכות קניינית, אשר תוכנה הוא החזקה ושימוש במקרקעין או שימוש בהם בלבד (י’ ויסמן חוק המקרקעין, תשכ”ט-1969 – מגמות והישגים [6], בעמ’ 61-59, וראו גם נ’ זלצמן “רישיון במקרקעין” [7])”.
כבר נפסק, כי לצורכי טענת ההתיישנות הגדרת “מקרקעין” בחוק ההתיישנות הינה המחייבת ולא זו שבחוק המקרקעין, תשכ”ט-1969 (להלן: “חוק המקרקעין”) (ראה ת”א תל-אביב) 41/92 יהודית רצבי נ’ משה מדהלה תק-מח 93(1), 835 ו ה”פ (חי) 30080/97 בנק לאומי לישראל נ’ אמנון וסוניה, תק-מח 98(1), 237).
על מנת לבחון האמור, יש לקבוע סיווגה של התובענה. “בשאינו מקרקעין”, זו המתיישנת בחלוף 7 שנים מיום שנולדה עילתה (סעיף 5(ו) לחוק ההתיישנות), ואילו “במקרקעין מוסדרים או לא מוסדרים”, זו המתיישנת בחלוף 25 או 15 שנים בהתאמה, מיום שנולדה עילת התביעה.
בחינה זו יש לעשות בהתאם לתוכן התביעה. בפסק דינו של בית המשפט העליון בע”א 3260/11 רחל ברכה, משרד עורכי דין נגד אפריקה ישראל להשקעות בע”מ, אפריקה ישראל נכסים בע”מ, [פורסם בנבו] (06/01/2015) נקבע עקרונית כיצד יש להכריע בשאלת סיווגה של תביעה בהקשר של סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תוך שהפסק מתייחס למבחן מהות העילה ואפיונו של הסעד הנדרש:
“ההכרעה בשאלת סיווגה של תביעה: “במקרקעין”, או “בשאינו מקרקעין”, לעניין סעיף 5 לחוק ההתיישנות הקובע את “הזמן להתיישנותה” של תביעה שלא הוגשה עליה תובענה – תלויה “במהות עילת התובענה על-פי איפיונו של הסעד הנדרש” (ראו: דברי חברתי, השופטת א’ פרוקצ’יה, ב-ע”א 9382/02 בולוס ובניו נ’ בנק דיסקונט למשכנתאות [פורסם בנבו] (10.6.2008), בפיסקה 26 (להלן: עניין בולוס)). הנה כי כן, אין די בכך שמקור העילה הוא “במקרקעין” (ראו: ע”א 159/69 סלאמה נ’ סלאמה, פ”ד כג(2) 221 (1969); ע”א 845/75 פרידקו בע”מ נ’ מרדכי, פ”ד ל(3) 744, 747 (1976)). השאלה אם יש לסווג תביעה כ”תביעה במקרקעין”, כמובנה בחוק ההתיישנות, אם לאו, תוכרע, איפוא, על פי: תוכן התביעה ומהותה. בתוך כך, ייבחנו: הן אופיו של הסעד הנעתר בגדרה והן טיבה של הזכות הנתבעת, קרי: האם מדובר ב”זכות או טובת הנאה בקרקע” (או פרט אחר הנכלל בהגדרת מקרקעין בסעיף 1 לחוק ההתיישנות), במשמעות שניתנה למונחים אלה בפסיקה”.
בהמשך מסביר בית המשפט העליון, כי לא כל תביעת זכות או טובת הנאה תיחשב כתביעה במקרקעין לעניין חוק ההתיישנות:
“על הזכות, או טובת ההנאה הנתבעת להיות זכות קניינית “בקרקע”. כפי שעולה מדברי חברתי, המשנָה לנשיא, בעניין גסר, על הזכות הנתבעת להיות “זכות חפצא” (In Rem), “הנוגעת לנכס מקרקעין ספציפי ומעניקה לבעל הזכות אפשרות לאכוף אותה” כלפי כולי-עלמא – להבדיל מ”זכות גברא” (In Personam), המעניקה לבעליה את הכוח לאכוף על אדם אחר התחייבות שנטל כלפי בעל הזכות (קרי: זכות אובליגטורית).
מכאן, כי רק תביעה למימוש זכות (או טובת הנאה) חפצית “בקרקע” (בין אם היא מנויה במפורש כזכות קניינית בחוק המקרקעין, או טעונה רישום לפי החוק האמור, ובין אם לאו) ולקבלת סעד הנוגע לקרקע מסוימת, שבעקבותיו יחול שינוי במצב הזכויות הקנייניות בקרקע הנדונה, או בחזקה עליה – תיחשב כ”תביעה במקרקעין” לעניין חוק ההתיישנות. לעומת זאת, תביעה לקבלת סעד כספי גרידא, או למימושה של זכות אובליגטורית בלבד “על המקרקעין”, או “בקשר למקרקעין”, היינו: תביעה שנועדה לאכוף על אדם ספציפי קיום זכות אישית הקשורה לשימוש במקרקעין, או לקבלת סעד כספי הנובע כתוצאה מהפרת התחייבות כאמור – כגון: תביעה לקבלת פיצויים או השבה – תיחשב, ככלל, כתביעה “בשאינו מקרקעין”. הטעם לדבר הינו כי עניינה של תביעה כאמור הוא, הלכה למעשה דרישה לקבלת זכויות, שדינן כדין מיטלטלין על פי הוראת סעיף 13(א) לחוק המיטלטלין, התשל”א-1971 (להלן: חוק המיטלטלין). עיינו גם: חבקין, בעמ’ 308; השוו: הסדר ההתיישנות המוצע בהצעת חוק דיני ממונות, התשע”א-2011, סעיפים: 853-842 (ה”ח הממשלה 595, 15.6.2011); לעניין ההבדל בין המונחים “במקרקעין” ו-“על המקרקעין”, או “בנוגע למקרקעין” – ראו והשוו: מוטי בניאן, דיני מקרקעין עקרונות והלכות, 749-747 (מהדורה שניה, 2004) (להלן: בניאן).
מהאמור עולה, כי ניתן ללמוד שתביעה שנושאה זכויות “בר רשות”, גם אם זכויות אלה אינן קנייניות, תוכר כתביעה “במקרקעין” במשמעות סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות ובעניינינו, לאור מבחן הסעד, ניתן ויש לראות בתובענה כתובענה שבמקרקעין לצורך חוק ההתיישנות וכך אני קובעת.
היות ומועד הולדת התביעה, בכל הנוגע לרמ”י, אינו במחלוקת והוא יולי 2014, ומשעסקינן בזכויות במקרקעין שאינם מוסדרים, טרם חלפו 15 שנה ולכן תביעתו של ב’ לא התיישנה.
18. סמכות עניינית
ב’ הגיש תביעה כנגד א’ וכן כנגד רמ”י והסוכנות, והכל, בסופו של דבר, בטענה כי רמ”י, שינתה רישומו של התובע, כבעל זכויות בר הרשות בנכס, בניגוד לנהלי הרשות, בקנוניה אחת עם א’ ובניגוד לדין. ב’ טען, כי עומדת לטובתו החזקה המנהלית כי רישומו, במאי 2014 היה תקין, ואין מקום לבחון מדוע רישום זה נעשה.
כן טוען כי א’, אשר קשר לעשות יד אחת עם רמ”י, אינו בעל מעמד בנכס, בהינתן קיומו של הסכם הממון.
טענה בדבר חוסר סמכות עניינית ניתן להעלות בכל שלבי הדיון המשפטי, ולבטח טרם שנשמעו ראיות אם כי בניגוד לעבר, בו ניתן היה להעלות הטענה ללא כל הגבלה בכל שלב, כיום, קיימים מצבים בהם ידחה בית המשפט את הטענה אם הועלתה באיחור ובחוסר תום לב.
אין ליישם גישה זו במקרה דנן שכן מצויים אנו עדיין בשלב קדם המשפט, שהוא שלב התחלתי מאוד של הדיון (4796/95 אלעוברה נ’ אלעוברה, פ”ד נא(2)669 (1997); ת”א (מחוזי- ת”א) 1143/04 צור נ’ יעל תוכנה ומערכות בע”מ (לא פורסם, [פורסם בנבו], ניתן ביום 23.7.06.
יוטעם כי בנוגע לחזקת התקינות המנהלית הנטענת – עסקינן בנקודת המוצא לדיון המשפטי. חזקת התקינות המינהלית קובעת שברגיל, ניתן להניח לטובתה של הרשות המינהלית שהיא נהגה כדין. המשמעות היא ש”רשויות המינהל אינן יכולות ואינן צריכות, כעניין שבשגרה, להתמודד עם טענות שיחייבו אותן להוכיח כל פעם, ומהתחלה, כי החלטות שהתקבלו בהן ומשמשות בסיס לפעולותיהן אכן התקבלו כדין”.
חזקה זו היא חזקה הניתנת לסתירה. פירוש הדבר הוא שלמרות קיומה של ההנחה הזו, הרי שבמקרה ספציפי ניתן לטעון לכך שהרשות לא נהגה כדין. כאשר מצליחים לסתור את החזקה (ועל כך בהמשך), עובר נטל ההוכחה לרשות לשם הוכחה שפעילותה כן הייתה תקינה.
סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה קבועה בחוק בתי משפט לענייני משפחה, שם נקבעה זהותם של הצדדים היכולים לבוא בפתחו של בית משפט זה והעניינים, בהם מוסמך הוא לדון.
תקיפה ישירה של החלטת רשות מקרקעי ישראל, אינה בגדר סמכויותיו של בית המשפט לענייני משפחה.
העילה המוצגת בידי ב’ מתמצה בנסיון לקעקע את חזקת התקינות ולבסס נרטיב שלפיו ביטול רישומו היה תוצר של קנוניה ונעשה שלא כדין.
אין ניתן להסכים עם עמדתו של ב”כ התובע, כי תקיפה זו נשענת על הוראות חוק הירושה, שכן הוראות אלו אינן מבססות המסכת הנטענת לתקיפת ההחלטה של רמ”י, ואף לדברי ב”כ התובע, מדובר בליבון נהלים, מהם סטתה רמ”י.
רצונו של התובע, להשען דווקא על חזקת תקינות מנהלית בנוגע לרישום שנעשה במאי 2024, להבחין מההחלטה לבטלו ביולי 2024, מחייב ברור, בפני הערכאה המוסמכת, בין שהיא בית המשפט לעניינים מנהליים, ובין ערכאה אחרת כדין.
לפיכך – בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בתובענה כנגד רמ”י.
אוסיף ואטעים, כי ב”כ התובע טען, כמובא לעיל, כי א’ “נגרר” להליך ולכאורה אין מניעה למחוק אותו, עת החיצים הופנו ומופנים כלפי רמ”י, מה שמחליש, עוד יותר, את התכנות עיגונה של הסמכות בבית משפט זה.
מטעמים אלו יש מקום להורות על דחיית התובענה, כנגד רשות מקרקעי ישראל, על הסף וכך אני מורה.
לשם הזהירות והסדר הטוב אוסיף ואבחן את טענות הסף הנוספות.
19. העדר עילה/העדר יריבות
האם, ניתן לומר, כבר עתה, בשלב המקדמי, כי ככל והתובע, ב’, יוכיח את תביעתו, קרי, המסכת העובדתית הנטענת על ידו, יקבל את הסעד המבוקש. היינו בית המשפט יקבע כי הוא בעל הזכויות בנכס?
המענה לשאלה זו הוא בשלילה.
בעניין האמור לעיל (בפרק הסמכות העניינית) ובקשר ישיר לראש טיעון שלישי זה, אטעים, ולו למעלה מהצורך, משנמצא שטענת העדר הסמכות מוצדקת, כי אף אם בידי התובע לבסס, כי אכן רמ”י טעתה בהתנהלותה ופעלה בניגוד לנהלים עת שינתה שוב את רישום הזכויות בספריה, לשמו של המנוח, בצרוף מספר זהותו של המנוח – אין בידי התובע להוכיח זכויות מהותיות בנכס, והכל לפי מה שהוצג והובא על ידו במסגרת התובענה שלפני.
ב’ אינו יורש של המנוחה ואינו נכנס לאחת מהוראות הסכם המשבצת, בנוגע לנכס.
מעבר לכך יובהר שאף אם לכאורה היה בידי ב’ להציג צוואה של המנוח, והסתלקויות לטובתו, די היה בהוראת סעיף 6(ב) לחוק הירושה, הקובע: “מי שהסתלק מחלקו בעזבון, רואים אותו במידה שהסתלק כאילו לא היה יורש מלכתחילה; אין הסתלקות לטובת אדם אחר, אלא לטובת בן-זוגו, ילדו או אחיו של המוריש.”, כדי להעמיד ההסתלקות בספק עד כדי ביטולה. וזאת מעבר לעובדה, בין היתר, כי התובע הודיע שאין בידו ההסתלקויות ועולה כי כאלו לא הוצגו לרשם הירושות על מנת ליתן להן תוקף כדין.
בנוסף, בהוראות הסכם המשבצת, הקובעות דרך העברת הזכויות בנכס, די כדי לקבוע שאין בידי התובע, עילה, למתן סעד הקובע, כי הוא בעל הזכויות המהותית בנכס, אף אם יוכיח טענותיו, כלפי רמ”י והן כלפי א’, בדבר התנהלותו, חסרת תום הלב הנטענת, מול רמ”י.
התובע יורש של המנוח בלבד, ב 1/96 חלקים.
בהתאם להסכם המשבצת – המנוחה היתה זכאית להרשם כברת הרשות, בהיותה בת זוגו, בחיים, באותה עת, של המנוח (עת לא יכולה היתה להסתלק לטובת התובע והסתלקות כזו אף לא קיימת בידי התובע).
התובע אינו יורש של המנוחה ואינו מנוי כאחד הגורמים שיכול לקבל לידיו הזכויות במשק, ולהבחן ככזה שיכול “לקיימו”, בהתאם להוראות סעיף 114 לחוק הירושה.
לכן יש לקבוע כי התובע לא יכול לבסס עילה לזכות מהותית בנכס.
האמור נקבע, בזהירות, מהטעם שהתובע לא תבע רישום זכויות בהתאם לאמור, אך טען טענות, מהן משתמע, שעומדות לו זכויות מהותיות. זכויות, שכאמור, אין בידו, להוכיח כפי שהומחש על פני כתב התביעה ובדיונים שהתקיימו.
מעבר לכך אוסיף, כי טענות התובע, כלפי א’, בכל הנוגע להסכם הממון, נטענו בלא שיש לו מעמד להעלותן. התובע אינו יורש של המנוחה ואינו בעל דין שיכול, לכאורה, לייצג את עזבונה, ולתבוע מכוחו את א’, בכל הנוגע להסכם הממון. כמו כן לא הוגשה בקשה לביטול צו הירושה או התנגדות לצו הירושה שניתן בעניינה.
מעבר לכך – אף אם אניח כי לב’ מעמד שכזה, אין בידי ב’ להוכיח זכויות בנכס, על בסיס הסכם הממון, עת אינו בר תוקף לאחר מות המנוחה, כאשר אין בו כל הוראה המתייחסת למקרה מוות. ראה סעיף 8(א) לחוק הירושה, הקובע “הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם – בטלים”.
בעניין זה אפנה לפסק דינו של בית משפט העליון בבעמ 1811/20 פלוני נ’ פלונית, מיום 13.04.21, שם נקבע:
“נקודת המוצא בבחינת היחס שבין חוק יחסי ממון לבין סעיף 8 לחוק הירושה אינה של התנגשות דינים, אלא שיש להפעיל את שני החוקים ולפרשם במידת האפשר “באופן ששואף ליצירת הרמוניה ביניהם”, כלשון השופט הנדל. ואולם זאת מתוך מגמה של “צמצום מרבי” של המצבים בהם ייפסל הסכם ממון בעילה של סתירה להוראות סעיף 8 לחוק הירושה. האבחנה בין הסכם המשפיע על היקף העיזבון לבין הסכם הקובע את שייעשה בעיזבון, עשויה לעורר לא פעם קושי לא מבוטל בסיווג, ובצדק ציין פרופ’ שילה כי “החילוק בין הסכם בדבר ירושה, שבטל, לבין הסכם בדבר נכסי עיזבון, שתקף, הוא מן הדקים ולא בנקל אפשר ליישם את העיקרון המופשט על מסכת העובדות” (שילה-חוק הירושה 97-96). במקרים כאלה תבוא לידי ביטוי המגמה לפיה יש לנקוט בדרך של “פרשנות מקיימת” של הסכמי הממון שלפי חוק יחסי ממון, שזכו לאישור בית המשפט או בית הדין, ולהימנע ככל הניתן מביטול הסכם ממון או הוראה בו בעילה של סתירה לחוק הירושה.”
בהעדר כל הוראה רלוונטית, שנפקותה לאחר המוות, אין מקום לבחון האם קיימת בעניינו אטתה האבחנה, המחייבת בחינה, כפי ההלכה בסוגיה זו, והכל, כאמור, בנוסף לכך שב’ נעדר יריבות מול התובע.
כמו כן ב’ לא צרף את היורשים של המנוחה לתביעתו, שכן אף אם היה מקום לקבל התביעה בדבר ההפרדה הרכושית החלה לאחר מות המנוחה, היריבות היא אל מול יורשי המנוחה, או למצער, בכל הנוגע לנכס, מול מי שהגדרתו קבועה בהסכם המשבצת.
20. תום לב
כאמור לבית המשפט סמכות רחבה לסילוק על הסף, בכל מקום ש”ראוי ונכון” למחוק או לדחות התובענה.
באת כוח התובע פנתה, בשנת 2014 לרשות מקרקעי ישראל, כאשר באמתחה יפוי כוח בלבד, מאת התובע ובקשה לעדכן או לשנות את הרישומים, בהינתן כי שמו של התובע ושמו של המנוח זהים הם, כך שיצויין מספר זהותו של התובע, ברישומים.
הנציגה של רמ”י נשאלה באשר למסמכים המצויים בתיק רמ”י, בכל הנוגע לשינוי הרישום ונמסר כי הוגש אך יפוי כוח.
בדיון מיום 00.00.24, ב”כ התובע נתבקש להשיב מדוע לא יוגש תצהיר מטעמה של עו”ד ז’, העובדת (או שעבדה) במשרדו וייצגה את התובע באותו הליך מול רמ”י וזה השיב: ” לשאלת בית המשפט האם עו”ד ז’ יכולה לתת תצהיר, אני משיב שמכיוון שהתובע מתנגד להסרת חיסיון עורך דין- לקוח היא לא תיתן תצהיר וגם אין מקום שתיתן תצהיר מכיוון שנטל הראיה לא מוטל על התובע אלא על הנתבעת.”
בעניין זה הוסיפה באת כח רמ”י, עו”ד חדד לנקרי:
“בסופו של דבר המסמכים מדברים בעד עצמם ויש יפוי כח שהוגש.
גב’ ט’ ח’ תיעדה את מה שהיה מיום 9.6.2014, יש הערה זה סוג של תרשומת פנימית, כתוב שם כהערת מערכת ב 9.6.2014 “טעות בתעודת זהות, הוצג יפוי כח על אותו שם, כשם בר הרשות”. ואז כתוב “ביקשתי מק’ להמציא צו ירושה, לצורך מתן מידע למיפה הכח”. זאת אומרת כבר חודש אחרי שהוצא אישור זכויות שגוי נאמר לבא כח התובע דאז שזה שגוי. ”
כשנתבקש מספר פעמים, ב”כ התובע, להשיב בכל הנוגע לזכויות המהותיות של התובע, כטענתו, ולבטח במועד רישומם ברמ”י, חזר וטען כי אין זו מחובתו להוכיח זאת ועת נדרש להשיב ולהציג בנוגע למסמכים (לגביהם טען בתביעתו) חזר וטען כי אין לחייבו להוכיח זכויות אלו ובסופו של דבר טען:
“לשאלת בית המשפט אין צו לקיום צוואה בעניינו של מר ב’, יש צו ירושה, והסכם לחלוקת עזבון, מה שצרפתי לכתב התביעה קיים, מה שצורף איננו כי איננו ברשותי. זאת אומרת שהסכם חלוקת עזבון לא ברשותי. צוואה לא ברשותי, כתבי הסתלקות לא ברשותי. לא צריך הם לא ברשותי כי הם לא צריכים להיות ברשותי. אני לא יכול להשיג אותם ואני לא מתכוון להשיג אותם כי זה לא רלוונטי.
אני אשתדל בפרק זמן של 30 ימים להשיג אותם, ככל שבית המשפט יורה.”
לאחר ששמעתי את באי כוח הצדדים ולאחר שבחנתי את כלל המסמכים שבפני ונתתי דעתי על אלו שאינם בפני, עת התובע מבקש להאחז באישור הזכויות שהופק על ידי רמ”י, בשוגג, אישור שניתן ללא כל הצגת מסמכים המעידים על זכותו, למעט שם זהה לשמו של המנוח – מצאתי כי אכן התביעה הוגשה בחוסר תום לב משמעותי.
התובע מבקש להבנות ולזכות בזכויות לא לו, מכוח פעולה של רמ”י, אותה נקטה, לגרסת התובע, לכל היותר על בסיס צוואה וכתבי הסתלקות. זאת, כאשר היה מקום להציג, למצער, צו לקיומה של צוואה, אף מבלי לתהות בנוגע להסכם המשבצת אשר קובע מפורשות שאין בצוואת חבר אגודה כדי לגבור על הוראות ההסכם, ועת במועד עריכת הצוואה, הלכאורית (שלא הוצגה), המנוחה היתה בת זוגו של המנוח ובחיים.
גם מטעם זה מצאתי כי יש הצדק לסלק תביעתו של התובע על הסף.
21. סוף דבר אני מורה על דחיית תביעתו של התובע, על הסף.
נוכח האמור – החלטה זו תהווה פסק דין בתובענה.
התיק יסגר.
בנסיבות העניין אני מחייבת התבוע לשלם הוצאות לנתבע 1, מר א’, בסך 20,000 ₪.
אני מחייבת את התבוע לשלם הוצאות לנתבעת 2, רמ”י, בסך 10,000 ₪.
אני מחייבת את התובע לשלם הוצאות לנתבעת 3, הסוכנות בסך 5,000 ₪.
מתירה פרסום ההחלטה, ללא פרטים מזהים של הצדדים, ובהתאם לנהלים.
ניתנה היום, י”א חשוון תשפ”ה, 12 נובמבר 2024, בהעדר הצדדים.
