לפני
כבוד השופטת יעל בלכר
העותר
לטם בן בשט
ע”י ב”כ עו”ד יצחק ברקוביץ
נגד
המשיבה
עיריית תל-אביב-יפו
ע”י ב”כ עו”ד עומרי יוסף מהשירות המשפטי
פסק דין
עתירה מנהלית כנגד החלטת המשיבה (העירייה) מיום 11.7.2021 לבטל את תו החניה של העותר (ההחלטה). הסעד המבוקש הוא “להורות למשיבה כי ביטול תו החניה של העותר נעשה שלא כדין והוא חסר תוקף, ולקבוע כי תו החניה שהונפק לעותר היה בתוקף במועדים הרלוונטיים לעתירה, וכפועל יוצא כל דוחות החניה שהנפיקה המשיבה כנגד העותר הופקו שלא כדין והם בטלים”.
העותר צבר 129 דו”חות חניה במשך תקופה של כשנה, במהלך 2021-2022, בגין עבירות של העמדת/החניית רכב בניגוד להוראות תמרור המתיר חניה לכלי רכב מסוימים ובשעות מסוימות, והעמדת/החניית רכב במקום חניה מוסדר מבלי לשלם, לפי סעיפים 4(ב) ו-6(ב)(1) לחוק עזר לתל-אביב-יפו (העמדת רכב וחנייתו), התשמ”ד-1983 (עבירות החניה ו- חוק העזר, בהתאמה).
העתירה הוגשה בחלוף כשלוש שנים מאז קיבל העותר הודעה על ביטול תו החניה, ולאחר שהורשע על ידי בית המשפט לעניינים מקומיים בעבירות החניה והרשעתו הפכה חלוטה. ערעור העותר על פסק הדין נדחה על ידי בית המשפט המחוזי, ובקשת רשות הערעור שהגיש לבית המשפט העליון נדחתה אף היא. בכל פסקי הדין נקבע, בין היתר, כי לא התקיימו הנסיבות המאפשרות תקיפה עקיפה של ההחלטה על ביטול תו החניה (שלטענת העותר התקבלה שלא כדין וחסרת תוקף), וכי היה על העותר לתקוף את ההחלטה במועד, בתקיפה ישירה בהליך מנהלי, ולא לעשות דין לעצמו ולהמשיך ולחנות ללא תו חניה שוב ושוב, כאילו לא קיבל הודעה על כך שתו החניה בוטל.
האם יש לאפשר לעותר, בנסיבות שתוארו, להביא כעת את טענותיו בתקיפה ישירה כנגד ההחלטה? – סבורני שהתשובה לכך היא שלילית, כמבואר בפסק דין זה.
דיון והכרעה
השתלשלות העניינים בהליך זה
העתירה הוגשה ביום 20.5.2024. בהוראתי, הוגשה כחודש לאחר מכן עתירה מתוקנת, ערוכה כנדרש לפי תקנה 5 לתקנות בית המשפט לענינים מנהליים (סדרי דין), תשס”א-2000 (התקנות). העתירה (המתוקנת) הוגשה כנגד החלטת העירייה לבטל את תו החניה של העותר, החלטה אשר נודע לו עליה ביום 11.7.2021. תחת הכותרת “האם קיים הליך זהה על אותה מסכת עובדות?” ציין העותר, כי “חלק מהטענות שבבסיס עתירה זו נטענו בהליכים קודמים ח”נ 41869-03-23, עפמ”ק 38247-08-23, רע”פ 8322/23”.
לעתירה צורפו פסק הדין של בית המשפט המחוזי בעפמ”ק 38247-08-23 (פסק הדין בערעור או פסק הדין של בית המשפט המחוזי) והחלטת בית המשפט העליון ברע”פ 8322/23 (החלטת בית המשפט העליון או ההחלטה בבר”ע).
מטעמים השמורים עמו, לא צירף העותר את פסק הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים בח”נ 41869-03-23 (פסק הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים), וזה הוגש על ידי המשיבה בתגובתה.
בסעיף 39 לעתירה ציין העותר כי “החל מתאריך 3.9.23 חידשה המשיבה את תו החניה של העותר אך היא עודנה מסרבת לראות אותו כבעל היתר בתקופה שבין הביטול לחידוש ומשכך עתירה זו מופנית לתקופה רטרואקטיבית בלבד מיום ביטול התו ועד ליום החזרתו”. דהיינו: כיום לעותר תו חניה. העתירה כפי שהוגשה מיועדת כל כולה להביא לכך שהעותר ייחשב כבעל תו חניה בתקופה שמביטול תו החניה ועד לחידושו, התקופה בה ביצע את עבירות החניה שבהן הורשע, ולביטול דו”חות החניה שביסוד הרשעתו.
לאחר עיון בעתירה המתוקנת המלצתי לעותר שלא לעמוד על עתירתו, מחמת איחור ושיהוי שנפלו בהגשתה וטעמים נוספים, בזו הלשון (החלטה מיום 24.6.2024):
“ההחלטה הנתקפת היא מיום 1.7.2021. ברי, על כן, כי העתירה הוגשה באיחור רב מאוד, ויש לדחותה כבר מטעם זה (ראו תקנה 3(ב) לתקנות בית המשפט לענינים מנהליים). בנוסף, העתירה אף הוגשה בשיהוי רב, מכשול אשר גם בו יש כשלעצמו כדי להצדיק את סילוק העתירה על הסף. ודוק: הקביעה במסגרת ההליכים בבית המשפט לענינים מקומיים והערעורים, כי לא התקיימו התנאים המצדיקים תקיפה עקיפה של ההחלטה – אינה “יוצרת הרשאה” לתקיפתה בעתירה מינהלית במועד שהוגשה. מה גם שאף מאז פסק הדין של בית המשפט העליון ועד להגשת העתירה, חלפה כחצי שנה.
אוסיף ואציין כי בין היתר נקבע במפורש שאין ממש בטענת העותר כי נכפה עליו מהלך של תקיפה עקיפה; וכי יכול היה אף במקביל או חלף בקשתו להישפט, לפעול במישור המינהלי (סעיף 11 להחלטת כבוד השופט קאפח מיום 20.8.23). קביעה זו אושרה גם על ידי בית המשפט העליון שציין כי העותר עשה דין לעצמו ונמנע במודע מנקיטה בהליך מינהלי (סעיף 11 להחלטת כבוד השופט אלרון מיום 11.12.23).
מעבר לכך, גם לגופו של עניין, מעלה העתירה קושי מהותי. הסעד המבוקש הוא לקבוע שהדו”חות שהנפיקה המשיבה כנגד המערער הופקו שלא כדין והם בטלים. לא ניתן ליתן סעד זה, שעה שהמערער הורשע בקשר עם דו”חות אלה ופסק הדין בעניין זה חלוט ומהווה מעשה בית דין. העותר מבקש למעשה, בעתירה זו לשמוט את הקרקע תחת הרשעתו. ויודגש כי עניינה של העתירה בתקופה רטרואקטיבית מושא הדו”חות בהן הורשע ולא כזו הצופה פני עתיד (ראו למשל סעיף 39 לעתירה).
אני ממליצה, אפוא, לעותר מהטעמים הנ”ל שלא לעמוד על העתירה ושלא להכביר הוצאות והליכים”.
העותר לא שעה להמלצתי. בתגובה להחלטתי מיום 24.6.2024 שב וטען, כי לא נפל שיהוי בהגשת העתירה ויש לדון בה לגופה. עוד טען במענה לאמור בפסקה השלישית להחלטה זו, ורק אז, כי “על הפרק עומדים כ- 90 הליכים שעניינם דו”חות חניה שניתנו לעותר בגין ביטול תו החניה על ידי המשיבה”, שהותלו לבקשתו, בהחלטת בית המשפט לעניינים מקומיים מיום 11.4.2024, לצורך הגשת עתירה זו (ח”נ 7511-08-23 הכולל תיקים מאוחדים רבים, להלן: ההליכים הנוספים ו- הדו”חות הנוספים, בהתאמה. ההחלטה הנזכרת צורפה לתגובה). ההליכים הנוספים וההחלטה על התלייתם, הם כולם, אפוא, ממועד שקדם להגשת העתירה (המקורית והמתוקנת). אף על פי כן, לא מצא העותר מקום להזכירם בעתירה. לטענת העותר בתגובתו האמורה, כיוון שמתקיימים הליכים נוספים בגין עבירות חניה נוספות שיוחסו לעותר בתקופה שטרם חידוש התו, אין מדובר “רק” בהליך החותר תחת ההרשעות הקודמות, וכלשונו: “לאור האמור, אין המדובר אך בהליך החותר תחת הרשעות קודמות, כי אם בהליך הרלוונטי להליכים משפטיים תלויים ועומדים …” (סעיפים 4-5 לתגובה). ייאמר כבר כאן, כי העותר לא נתן כל טעם לכך שלא גילה פרט זה בעתירתו, ובחר לציין בה רק את ההליכים שהסתיימו. למותר לציין כי מחובתו של כל עותר, על פי הפסיקה וכללי המשפט המנהלי, לבוא את שערי בית המשפט בניקיון כפיים תוך גילוי מלוא העובדות הקשורות בעניין. בנוסף, חובת גילוי מפורשת קבועה בתקנה 5(ב)(9) לתקנות, המחייבת לציין “דבר קיומו של הליך נוסף בבית המשפט או בבית דין, לרבות הליך שהסתיים בקשר לאותה מסכת עובדתית או לאותה החלטה של רשות שנגדה מוגשת העתירה”. לא יכול להיות ספק שההליכים הנוספים, חייבים בגילוי על פי תקנה זו; וגם אילו היה ספק, צריך היה להביא הדברים לפני בית המשפט.
משעמד העותר על עתירתו, התבקשה תגובה מקדמית. הובהר עם זאת, כי אין בכך כדי ליתן תוקף לטענות העותר או כדי לגרוע מסמכויות בית המשפט לפי הדין ותקנה 7 לתקנות, ליתן כל החלטה בקשר עם המשך הטיפול בעתירה לרבות דחייתה לאחר תגובה מקדמית. לאחר שהוגשה התגובה המקדמית ראיתי לציין בפני העותר כי מצאתי טעם רב בטענות העירייה, וכי ככל שעומד הוא על העתירה, ישיב לתגובתה. העותר הגיש תשובה, ומכאן פסק דין זה.
תחילה אפרט את ההליכים הקודמים. מצאתי להרחיב בעניין זה, שכן סבורני כי הדברים מדברים בעד עצמם, וחשובים לצורך הכרעתי.
לנוחות הקורא אכנה את העותר כמעמדו בהליך זה (העותר), אף שבהליכים הקודמים היה בבחינת “נאשם” בבית המשפט לעניינים מקומיים, “מערער” בהליך בבית המשפט המחוזי ו”מבקש” בהליך לפני בית המשפט העליון. עם זאת בציטוטים מפסקי הדין מכונה העותר על ידי בית המשפט שם לפי מעמדו באותו הליך. כל ההליכים הללו יחדיו יכונו “ההליכים הקודמים”.
עוד אציין כי ההדגשות בקו בציטוטים השונים אינן במקור, והוספו על ידי.
ההליכים הקודמים
פסק הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים מיום 3.6.2023
פסק הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים שבו הורשע העותר, ניתן בעניין 129 הודעות תשלום קנס שהוצאו במשך כשנה, בין החודשים יולי 2021 ליולי 2022, שייחסו לעותר עבירות חניה בניגוד לחוק העזר. העותר ביקש להישפט בגין עבירות אלה. לפי פסק הדין, לא התעוררה מחלוקת לגבי מיקום ומועד החניה. העותר טען שם כי העירייה הודיעה לו בהודעת טקסט לטלפון הנייד, ביום 11.7.2021, שתו החניה שלו מבוטל בשל סגירת חשבון הארנונה, ומאותו חודש החל לקבל דו”חות. לטענת העותר, תו החניה בוטל שלא כדין והחלטת הביטול בטלה מעיקרה. העותר טען כי הוא שוכר אותה דירה משנת 2013 ואף הציג בזמנו חוזה שכירות. את הרכב רכש בשנת 2015 והגיש בקשה לתו אזורי, שהתקבלה. לגרסתו, עם קבלת ההודעה פנה בבירור טלפוני לעירייה ובהמשך, בחודש אוקטובר ובחודש נובמבר 2021, פנה גם בכתב וטען שלא ברור מדוע בוטל התו אף שלא חל כל שינוי במצב הדברים ואין עילה כלשהי לביטולו. רק במרץ 2022 קיבל מהעירייה מענה בכתב, הדוחה את בקשתו.
כמפורט בפסק הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים, העותר טען שהיה משוכנע שברגע שיבינו שהוא מתגורר בנכס, משלם את חשבון הארנונה ויש לו חוזה שכירות בתוקף – יבוטלו הדו”חות. אך לא כך היה והעירייה, לטענתו, לא התייחסה לכך שהוא עדיין גר בנכס, וגם לא ביקשה ממנו בשלב כלשהו להשלים מסמכים. אילו ביקשה, כך טען, היה משלים את החסר. בשנת 2015 עת שקיבל את התו, הציג את כל המסמכים הנחוצים.
עוד לפי פסק הדין (עמודים 4-5), גם לאחר המענה המפורט שקיבל מהעירייה בכתב, בחודש מרץ 2022, המשיך העותר לחנות ולצבור דו”חות, שכן, כך הבהיר, “התשובה נראתה לו לא רצינית ולא התייחסה לכל הסוגיות שהעלה”.
העותר הוסיף וטען, כי הגם שטענותיו הן במישור המנהלי כנגד ביטול התו, מדובר בהתנהלות קיצונית של העירייה ועל כן, זהו אחד המקרים שעל בית המשפט לעניינים מקומיים לאפשר תקיפה עקיפה, תוך שהפנה לפסק הדין בעפ”א (חי’) 53294-03-19 ויסולי נ’ עיריית חיפה (עניין ויסולי).
טענותיו של העותר נדחו והוא הורשע בעבירות מושא ההליך. נגזר עליו קנס כולל בסך של 19,500 ₪ שישולם ב- 50 תשלומים שווים ורצופים (ראו סעיף 7 וסעיף 12 לפסק הדין בערעור).
בהכרעתו מיום 3.6.2023 קבע בית המשפט לעניינים מקומיים (כבוד השופטת שלי קוטין), בין היתר כדלקמן (עמודים 7-10):
“[…]
כבר נקבע בפסיקה כי מי שאין ברשותו תו חניה תקף, לא יוכל להחנות את רכבו באזור שבו הוא מתגורר, גם אם יש לו ‘זכות מהותית’ להחנות עקב מקום מגוריו. זכות החניה אינה אוטומטית וקיומו של תו החנייה אינו אקט פרוצדוראלי בלבד ואין אפשרות לוותר עליו ולהסתפק רק בזכאות המהותית לקבלת התו […].
במקרה שלפניי, אין חולק כי הנאשם קיבל הודעה ביום 11.7.21 ולפיה תו החניה שלו בטל וחרף האמור המשיך להחנות את רכבו בעבירה, לא פחות מ-129 פעמים.
גם אם סבר הנאשם כי מקורה של ההודעה בטעות, הרי שמעדותו עולה כי באחת משיחות הטלפון שערך בסמוך לקבלת ההודעה עם נציגי העירייה הובהר לו כי התו בטל. זאת ועוד, בתאריך 22.3.22 הנאשם אף קיבל מענה בכתב ממנו עולה כי התו הונפק בטעות ביום 14.6.15 ונוכח העובדה שהדירה בה הוא התגורר נמכרה והמחזיק בנכס שונה, התו בוטל.
חרף האמור המשיך הנאשם וחנה בעבירה כאשר אין ספק כי הנאשם ידע על מועד פקיעתו של תו החניה שברשותו, לא פחות מ-129 פעמים כאשר במקרה זה הכמות מעידה על האיכות ולא ניתן לומר כי עשה כל שניתן על מנת למנוע את העבירה.
התנהלותו של הנאשם שהמשיך והחנה את רכבו גם לאחר שנודע לו כי התו בוטל מלמדת על חוסר תום ליבו. מפניותיו של הנאשם לעירייה (נ/8 ו-נ/9) עולה כי הנאשם לא העלה ולו פעם אחת כי הוא מגיש את הבקשה בכובעו כשוכר הנכס ואף לא צרף לבקשותיו חוזה שכירות עדכני ממנו יכולה הייתה העירייה ללמוד כי הוא זה המתגורר בנכס וזאת חרף החלפת בעלי הנכס וזאת בניגוד לעניינה של המערערת בעפ”א 53249-03-19 עיריית חיפה נ’ מרים ויסולי.
איני יכולה לקבל את גרסתו של הנאשם ולפיה הוא לא שלח את המסמכים הרלוונטים להוכחת זכאותו משום שלא נדרש לכך על ידי העירייה, מקום בו ידע שעליו לעשות כן, שכן עשה זאת בעבר.
מחומר הראיות אשר הונח בפניי ניתן ללמוד כי אמנם העיריה ידעה שהנאשם התגורר בדירה בעבר, אך לא עולה הן מפניותיו והן מהמענה שניתן לו, כי העירייה יכולה היתה לדעת שהנאשם פנה לעירייה כשהוא עודנו שוכר את הנכס, עובדה המקבלת משנה תוקף מקום בו חשבון הארנונה מעולם לא היה על שמו של הנאשם. מהראיות שהוצגו בפניי עולה כי נקודת המוצא של העירייה הייתה כי חל שינוי בעלות בדירה ולכן התו בוטל, גם אם בשיהוי ובאין ראיות הסותרות זאת.
הציפייה היא כי משנודע לנאשם כי התו בוטל יבהיר את מעמדו כשוכר הדירה, יציג אסמכתאות נדרשות כגון הסכם השכירות והעירייה יכולה הייתה לבחון את זכאותו. אך הנאשם לא טרח לציין בשום שלב כי הוא עודנו שוכר את הדירה ולא צרף אסמכתאות נדרשות להוכחות זכאותו אלא עמד על כך שהדוחות יבוטלו והתו יחזור לתוקפו.
זאת ועוד, הנאשם ציין בעדותו כי אמנם חשבון הארנונה לא היה על שמו אך נוכח העובדה שהוא זה ששילם אותו הוא הבחין כי השם ע”ג החשבון שונה. חרף האמור, הנאשם לא מצא לנכון משך שנים לפנות לעירייה על מנת לוודא כי אין לפעולה זו כל השלכה על זכאותו לקבלת התו.
אשר לעובדה כי שינוי הבעלות בנכס נערך בשנת 2018 ואילו הנאשם קיבל הודעה כי התו בוטל רק ביולי 2021, בשל תקלה בעירייה הרי שאיני מוצאת ליתן לזה משקל מקום בו הנאשם ‘נהנה’ מאותה הטעות ולא נרשמו לחובתו דוחות משך שנים ארוכות.
אין חולק כי טענתו של הנאשם בכל הקשור להחלטת העירייה לבטל את תו החניה הינה טענה בעלת אופי מנהלי גרידא ובית המשפט לעניינים מקומיים אינו האכסניה המתאימה לכך, גם הנאשם ציין זאת ברחל בתך הקטנה.
הנאשם שהינו עו”ד במקצועו, מודע לעובדה שהוא צריך היה לפעול בדרך של הגשת עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים ולדבריו לא עשה כן נוכח התנהלותה של העירייה, חלוף הזמן והצטברותם של הדוחות והוא העדיף להגיש בקשה להישפט על מנת שהדוחות לא יצברו ריבית פיגורים ולא ניתן יהיה להתחיל בהליכי גבייה נגדו.
לאחר שנתתי דעתי למכלול הראיות אשר הונחו בפניי סבורני כי זהו אינו אחד מאותם מקרים חריגים ויוצאי דופן שטענת ההגנה של הנאשם מקומה בהליך של תקיפה עקיפה אלא בהליך של תקיפה ישירה בפני בית המשפט המנהלי המוסמך. […] נוכח ייחודו וחריגותו של הליך התקיפה העקיפה המחוקק סייג את הסמכות בשני סייגים עיקריים: ראשית, כי תנאי לקיום ביקורת עקיפה שההכרעה בשאלה מושא הביקורת דרושה לבירור העניין שבגדר סמכותו של בית המשפט ושנית, שההכרעה במסגרת ביקורת עקיפה כוחה יפה רק לצורך אותו עניין שעל בית המשפט ליתן לנאשם להתגונן בתקיפה עקיפה את החלטת הרשות. סבורני, כי [כבודם של] שיקוליו של הנאשם במקומם מונח, אך הוא בחר במודע שלא לפנות בדרך של עתירה מנהלית ביודעו שזהו ההליך הנכון והמתאים וסבורני כי בהתאם לפסיקה הנוהגת, במקרה שלפניי לא התקיימו הסייגים שנקבעו”.
פסק הדין של בית המשפט המחוזי מיום 15.5.2023
העותר לא השלים עם פסק הדין וערער לבית המשפט המחוזי בתל אביב. ערעורו נדחה בפסק דין מקיף של בית המשפט המחוזי (כבוד השופט קאפח), במסגרתו אושרה, בין היתר, גם קביעת בית המשפט קמא כי אין לאפשר בנסיבות העניין תקיפה עקיפה של ההחלטה לבטל את תו החניה. בית המשפט המחוזי פרש את הדין בעניין זה, לרבות פסק דינו של כבוד השופט זמיר ברע”פ 4398/99 הראל נ’ מדינת ישראל (10.8.2000) (עניין הראל); ופסק הדין של בית המשפט העליון ברע”פ 8182/18 מושיא ושוורץ נ’ מדינת ישראל (18.2.2020) (עניין מושיא), בו חזרה וחידדה כבוד השופטת ברק-ארז, כי יש לאפשר תקיפה עקיפה כנגד נורמה כללית במסגרת טענות ההגנה בהליכים פליליים (באותו עניין דובר בתקיפת תוקפה של תקנה האוסרת על פשיטת יד ברחבת הכותל). נקבע כי “ההבחנה לפיה תקיפה עקיפה מתאימה בעיקר במקרים שבהם הטענות מועלות כנגד נורמה כללית – להבדיל מהחלטה ספציפית שהתקבלה בעניינו של אדם – עולה בבירור מפסק הדין העקרוני שניתן ברע”פ 4398/99 הראל נ’ מדינת ישראל [… ]”; וכי “[…] כאשר מדובר בתקיפה עקיפה שנעשית על ידי נאשמים שהרקע להעמדתם לדין הוא מצבם הכלכלי, שאינם בעלי נגישות של ממש למערכת המשפט, הדברים האמורים נכונים ביתר שאת”.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, אשר מנה, כפי שצוין בפסק הדין, 97 סעיפים שבהם חזר העותר על טענותיו בבית משפט קמא. הערעור נדחה ללא דיון שכן בית המשפט סבר כי אין מקום בנסיבות המקרה, הדין החל בעניין וההליך המלא שהתקיים בבית משפט קמא, להכביר עוד הליכים ולגרום לבזבוז זמן שיפוטי נוסף.
כאמור, בית המשפט המחוזי אישר את קביעת בית המשפט קמא כי אין בידי העותר לתקוף את ביטול תו החניה בתקיפה עקיפה, וכי היה עליו לנקוט בדרך של תקיפה ישירה בהליך מנהלי. כך, בלשון פסק הדין:
“ברע”פ 4398/99 הראל נ’ מדינת ישראל […] נדרש בית המשפט העליון לעניינה של נהגת אשר רישיון הנהיגה שלה נפסל ע”י קצין משטרה אך חרף זאת המשיכה לנהוג וטענה כי החלטת הקצין בטלה מעיקרה לפי שלא ניתנה לה זכות טיעון ועל כן לא הייתה חייבת לציית להוראת הקצין.
נפסק כי דרך המלך הינה תקיפה ישירה של החלטת הקצין ולא עקיפה.
ראוי להביא את דברי כב’ השופט זמיר:
“מן הראוי שבעל הרישיון יכבד את כוונת המחוקק, ולא ילך בדרך עקיפה, גם אם היא פתוחה, בהיעדר טעם מיוחד לכך. מכל מקום, מן הראוי שבית-המשפט יעדיף את הדרך הרגילה של תקיפה ישירה, שנקבעה במפורש בחוק, על פני הדרך של תקיפה עקיפה. ואין זה רק משום שזאת היא כוונת המחוקק, אלא גם משום שבדרך-כלל יש יתרונות לתקיפה ישירה של החלטה מינהלית על פני תקיפה עקיפה של ההחלטה. […] לפיכך המדיניות השיפוטית הראויה היא לעודד ביקורת שיפוטית בדרך של תקיפה ישירה. בהתאם לכך, ראוי שנהג הטוען כי צו הפסילה פגום מטעם זה או אחר, לרבות הפרה של זכות הטיעון, יעלה טענה זאת בדרך של תקיפה ישירה, כפי שנקבע בפקודת התעבורה. […].
ראוי להבהיר כי הדרך לתקיפה עקיפה של צו פסילה אינה חסומה. אולם בתקיפה עקיפה של צו פסילה לא ייטה בית-המשפט לבטל את הצו למפרע, אלא אם כן הנסיבות המיוחדות של המקרה, לרבות חומרת הפגם שנפל בצו, מצדיקות את התקיפה העקיפה ואת הנפקות של בטלות למפרע.
אכן, ההלכה בדבר בטלות יחסית מייחסת חשיבות גם לנסיבות המקרה. אך במקרה הנדון לא היו נסיבות מיוחדות שמנעו בעד המערערת לתקוף את צו הפסילה בדרך ישירה, ובכלל זה הדרך שנקבעה בסעיף 48 לפקודת התעבורה”.
בית המשפט המחוזי קבע עוד כי “אין ממש בטענת המערער שהמהלך של תקיפה עקיפה נכפה עליו משהוגשו נגדו כתבי אישום ע”י המאשימה. היפוכם של דברים – המערער הוא שבחר להישפט. חלף זאת, ואף במקביל, יכול היה לפעול במישור המנהלי שזה מקומן של טענותיו, אודות החלטת הרשות המקומית” (פסקה 11).
בית המשפט המחוזי לא מצא להתערב גם בקביעות בית המשפט קמא אשר לחוסר תום ליבו של העותר, וחיזק ואישר קביעות אלה. צוין כי בחקירתו הנגדית של העותר אוזכר הליך קודם, עפ”א 16798-05-16 בן בסט נ’ עיריית תל אביב, שבו נדון ביטול תו החניה של העותר בעבר, על רקע פקיעת תוקף רישיון הנהיגה שלו. גם אז המשיך הוא להחנות את רכבו ללא תו בתוקף לאחר שנודע לו כי תו החניה בוטל (ההליך משנת 2016). בפסק הדין שניתן שם (27.6.2016, כב’ השופטת סוקולוב) נקבע כי “…התנהלותו של המערער אשר המשיך להחנות את רכבו גם לאחר שנודע לו בשיחה עם נציגת המשיבה, כי תו החניה בוטל, מלמדת על חוסר תום לב ואומרת ‘דרשני'”.
עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי גם בהתעלם מחוסר תום הלב של העותר בכך שעשה דין לעצמו, הרי שבחקירתו בבית משפט קמא הוא טען שבחר להמשיך ולחנות כאילו לא בוטל תו החניה, שכן “התשובה שהתקבלה במכתב נראתה לו לא רצינית, לא מעמיקה, לא מתייחסת בכלל לנקודות שאני העליתי, לרבות נקודות משפטיות וחוקיות.” מכאן, כך נקבע, שלשיטתו של העותר עצמו, אין זו סוגיה מנהלית איזוטרית או כזו שניתן לברר על נקלה ואגב אורחא במהלך הבירור הפלילי. יתר על כן מבוקש לאפשר תקיפה עקיפה של החלטה פרטנית להבדיל מתקיפת נורמה כללית, ובכגון דא, כפי שנקבע בפסיקה, ממילא היד קפוצה. ועוד בהשוואה לנדון בעניין מושיא צוין כי “יש לומר על המערער בהיותו עו”ד, כי היו לו הכלים והידע לבקש סעד במישור המנהלי עם קבלת ברירות המשפט הראשונות. מקל וחומר יש לומר זאת שעה שכבר ידע בפועל מפסק דין קודם בעניינו שהמישור המנהלי הוא הנכון בנסיבות העניין”.
החלטת בית המשפט העליון בבר”ע, מיום 11.12.2023
כאמור, העותר לא הסכין גם עם פסק הדין של בית המשפט המחוזי והגיש בר”ע לבית המשפט העליון. העותר שב וטען, בין היתר, כי קביעות בית המשפט בעניינו מנוגדות לקביעה בעניין ויסולי; וכי היה מקום לאפשר בעניינו תקיפה עקיפה, נוכח חומרת הפגם שנפל בהחלטת העירייה ומכיוון שאין מדובר בהכרעה שמצריכה מומחיות של בית המשפט המנהלי. כן טען כנגד תוקף ביטול תו החניה לגופו, וכנגד קביעת הערכאות קמא כי נהג בחוסר תום לב. בית המשפט העליון (כבוד השופט אלרון) דחה את הבקשה וקבע, בין היתר, כדלקמן:
“9. תחילה, בניגוד לעולה מהבקשה, הערכאות קמא לא קבעו כי אין לבית המשפט לעניינים מקומיים סמכות לדון בחוקיותן של החלטות ביטול תווי חניה באופן כללי, אלא רק כי בנסיבותיו של המבקש לא מתקיימים הסייגים המאפשרים תקיפה עקיפה של החלטה מעין זו. מדובר אפוא ביישום קונקרטי של ההלכה בדבר תקיפה עקיפה, אשר אינו מתאים לבירור במסגרת ‘גלגול שלישי’. מטעם זה, אף לא מצאתי ממש בטענות המבקש ל’סתירות’ בין פסקי הדין של הערכאות קמא לקביעות בית המשפט בעניין ויסולי על נסיבותיו השונות.
10. זאת ועוד, כפי שנקבע לא אחת בפסיקת בית משפט זה, ‘דרך המלך’ לביקורת על החלטות מינהליות היא באמצעות תקיפה ישירה. בפרט, נקבע כי בהיעדר טעם מיוחד, כאשר מדובר בהחלטה פרטנית ולא בהוראה כללית, יש להעדיף את הדרך הרגילה של תקיפה ישירה על פני תקיפה עקיפה […] כן צוין כי על הטוען לתקיפה עקיפה להראות כי נהג בתום לב, ובהיעדרו, עשויה הטענה להידחות […].
11. בסופו של יום המבקש משיג על החלטת העירייה לבטל את תו החניה שהיה ברשותו. יוצא אפוא כי מדובר בהחלטה פרטנית מובהקת, ובהתחשב בהתנהגותו של המבקש, אשר עשה דין לעצמו, המשיך להעמיד/להחנות את רכבו שלא כדין לאחר ביטול תו החניה שלו, ונמנע במודע מנקיטה בהליך מינהלי, לא מתקיים בעניינו טעם מיוחד המצדיק תקיפה עקיפה בהליך פלילי. ממילא, החלטות הערכאות קמא שלא לאפשר במקרה זה תקיפה עקיפה – אינן בגדר עיוות דין”.
עיקרי טענות הצדדים
המשיבה טענה, לאור כל המגולל לעיל, כי יש לדחות את העתירה על הסף מחמת איחור ושיהוי, חוסר תום לב באי גילוי נאות של כל הפרטים הדרושים לבית המשפט במסגרת העתירה, ובשל עשיית דין עצמית כמו גם מעשה בית דין. לגופו של עניין טענה העירייה כי על פי הפסיקה, שממנה לפי הטענה מתעלם העותר, הוא צריך להיות בעל תו חניה ואין די בכך שהוא בעל “זכות מהותית” לבקש תו חניה; כי אין כל פגם בהתנהלות העירייה ובמסמכים שדרשה כסמכותה בדין לצורך הוכחת מגורים לקבלת תו חניה; וכי משעה שהעותר לא הציג את המסמכים הדרושים, לא נפל כל פגם בהחלטה בדבר פקיעת התו.
כאמור, על פי החלטתי העותר הגיש גם תשובה לטענות המשיבה בתגובה המקדמית. את עיקר הדברים כיוון העותר לגופו של עניין בטענה שביטול תו החניה נעשה שלא כדין, ללא עילה בחוק ותוך פגיעה בחובת ההגינות המנהלית ובזכות הטיעון שלו. לטענת העותר, העירייה מעולם לא דרשה ממנו השלמת מסמכים.
לעניין טענות הסף, במענה לטענה שטענותיו בקשר לתוקף ביטול תו החניה הוכרעו בהליכים קודמים טען העותר, כי הטענות לא הוכרעו לגופן, שכן נקבע כי אין מקום לתקיפת עקיפין אלא לתקיפה ישירה. לטענתו, אם יתקבלו טענות העירייה, ייווצר “מעגל שוטה” באופן שבבית המשפט לעניינים מקומיים ייטען שאין לערכאה זו סמכות לדון בטענות תוך הפנייתו לבית המשפט לעניינים מנהליים, ולעת הגשת העתירה תישלל ממנו האפשרות שטענותיו יתבררו “וטענותיו יחזרו שוב להישמע בבית המשפט לעניינים מקומיים”. הוסיף העותר ותמה כיצד זה נטען כלפיו שבעתירתו חותר הוא תחת ההליכים שהתקיימו בבית המשפט לעניינים מקומיים, כאשר בית המשפט המחוזי אף ציין שהיה בידו לפעול במקביל להליכים שם לתקיפת ההחלטה במישור המינהלי. העותר שב וטען שהסתמך על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בעניין ויסולי שקבע זכות לתקוף את ההחלטה שמפקיעה את תוקף תו החניה, בהליך פלילי בגין עבירות חניה. לדידו, גם אין מקום לקבוע שהיה עליו לנהל שני הליכים במקביל, תוך העמסה על המערכת ואף חשש לקביעות סותרות.
העותר סבור כי לא נפל בהגשת העתירה שיהוי. לשיטתו מרוץ השיהוי מתחיל רק ממועד ההחלטה בבר”ע ולא מתקיימים התנאים לפי הפסיקה לדחיית העתירה בגין שיהוי. העירייה, כך טען, לא הציגה כיצד הורע מצבה בחודשים שחלפו מאז, ואף ברור היה כל העת שהעותר לא השלים עם ההחלטה בדבר ביטול תו החניה; והאינטרס הציבורי, מצדיק דיון בעתירה, לאור פעולתה בחוסר סמכות. בסיומה של העתירה צוין כי ככל שיסבור בית המשפט שנפל שיהוי בהגשת העתירה, הרי הוא מתבקש להאריך את המועד להגשת העתירה ולראות בנימוקי העתירה ככאלה המצדיקים היעתרות לבקשה להארכת מועד.
דיון והכרעה
לאחר עיון בעתירה ובטענות הצדדים בכתב, בתוקף הסמכות לפי תקנה 7 לתקנות, מצאתי לדחות את העתירה על הסף מחמת הגשתה באיחור ובשיהוי רב, ומחמת שהתנהלותו של העותר עולה כדי זלזול בוטה בחוק ועשיית דין עצמית, שלא ניתן ליתן לה יד. העותר התנהל במודע כאילו לא התקבלה החלטה על ביטול התו, המשיך לחנות בניגוד לחוק העזר ללא תו חניה וצבר דו”חות לרוב במשך חודשים ארוכים; ומבלי שנקט בהליך מנהלי כנדרש לפי הדין לתקיפת ההחלטה בהליך מנהלי, ובמועד. עתירה זו הוגשה כשלוש שנים לאחר ההחלטה על ביטול התו, רק לאחר שהעותר הורשע בעבירות החניה והרשעתו הפכה חלוטה לאחר שנדונה בשלוש ערכאות. קשה להלום מצב שבו באמצעות הגשת עתירה באיחור ובשיהוי ניכר בנסיבות כמתואר, יעלה בידו של העותר לשמוט את הקרקע תחת הרשעתו החלוטה בעבירות החניה. התנהלותו אף עולה כדי חוסר תום לב וחוסר ניקיון כפיים, המצדיקים כשלעצמם את דחיית העתירה.
אפרט ואבאר להלן את נימוקי ההחלטה.
על פי תקנה 5(ב)(3) לתקנות, יש לפרט בעתירה את ההחלטה הנתקפת בעתירה ואת המועד שבו פורסמה או שהתקבלה בידי העותר או שנודע לו עליה, לפי המוקדם. תקנה 3 קובעת כי “עתירה תוגש במועד שנקבע לכך בדין” (ס”ק (א)); ואם “לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם” (ס”ק (ב)). בענייננו, בהעדר הסדר ספציפי, יש להגיש את העתירה כנגד ההחלטה בתוך פרק זמן מרבי של 45 ימים כאמור, בכפוף לשיהוי שיכול להצדיק הגשת העתירה אף בפרק זמן קצר יותר בהתאם לנסיבות העניין. לפי תקנה 3(ג) לתקנות לבית המשפט סמכות להאריך את המועד להגשת העתירה מעבר ל- 45 ימים שנקצבו בס”ק (א).
כאמור, העתירה דנן כנגד ההחלטה לביטול תו החניה, הוגשה כמעט שלוש שנים ממועד שניתנה ההחלטה ונודע עליה לעותר (אין מחלוקת כי קיבל הודעה על ביטול תו החניה במסרון מיום 11.7.2021). תשובתה של מנהלת אגף החניה, שדחתה את בקשת העותר לביטול ההחלטה האמורה, היא מיום 1.3.2022. פסק הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים הוא מיום 19.6.2023, פסק הדין של בית המשפט המחוזי בערעור הוא מיום 15.8.2023 והחלטת בית המשפט העליון בבר”ע היא מיום 11.12.2023. העתירה הוגשה ביום 30.5.2024, לאחר כחצי שנה, בחלוף 170 ימים מההחלטה בבר”ע.
אין יסוד לטענת העותר כי מניין הימים לצורך טענת איחור ושיהוי הוא ממועד החלטת בית המשפט העליון בבר”ע. לפי הלשון הברורה של תקנה 3(ב), חל מניין הימים לצורך הגשת עתירה “מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם” (בענייננו אין פער זמנים בין המועדים ומכל מקום, לא נטען אחרת). כמו כן, כפי שנקבע בפסיקה, המועד הרלבנטי לבחינת טענת שיהוי הוא המועד שבו התקבלה ההחלטה או המעשה המנהלי הנתקף, ובענייננו: חודש יולי 2021 (עע”מ 867/11 עיריית תל-אביב נ’ אי.ב.סי ניהול ואחזקה בע”מ (28.12.2014) (עניין אי.בי.סי), כבוד השופט פוגלמן כתוארו אז, בפסקה 30). בכל מקרה, בין אם באיחור ובין אם בשיהוי עסקינן, הדברים נבחנים לאור ההחלטה המנהלית הנתקפת. אולם, גם אם אלך כברת דרך ארוכה מאוד לקראת העותר ואניח לצורך העניין כי המועד הרלבנטי לבחינת הדברים הוא המועד שבו ניתנה החלטת בית המשפט העליון בבר”ע (ואיני קובעת שכך) – גם אז הוגשה העתירה באיחור ובשיהוי ניכר, כמעט חצי שנה לאחר ההחלטה בבר”ע.
לעניין האיחור בהגשת העתירה – לאור המועדים כמפורט לעיל, לא יכול להיות חולק כי העתירה הוגשה באיחור. הגשתה באיחור כאמור מבלי שהתבקשה קודם אורכה וניתנה אורכה כמבוקש, מצדיקה לכשעצמה את דחייתה על הסף מטעם זה, בוודאי בנסיבות האיחור הכבד כמתואר. אמנם העותר ציין בסיפא לעתירתו, כלאחר יד ו”בשתי שורות”, כי יש לראות בנימוקי העתירה, ככל שדרוש, גם ככאלה המצדיקים אורכה, אך אין בכך כדי לצאת ידי החובה להגיש בקשה כדבעי להארכת מועד להגשת העתירה. על החובה לעמוד במועד לפי התקנות והחשיבות שבדבר עמד גם בית המשפט העליון בעע”מ 7208/19 המרכז החדש בע”מ נ’ עיריית רמת השרון (1.11.2021) מפי כבוד השופט שטיין, כדלקמן:
“תקנות הדיון שבמסגרתן מתנהלים הליכים בבתי המשפט לעניינים מינהליים אינן בגדר ‘תכנית כבקשתך’ […] תקנות אלו מחייבות את כלל העותרים, לרבות תמי-לב, ואינן מאפשרות להם לעשות דין לעצמם בכל הקשור לניהול ההליך המינהלי. כאשר הדין קובע כי על עתירה מינהלית להיות מוגשת לבית המשפט בתוך 45 ימים ממועד הדרישה או ההחלטה מושא העתירה, העותר אינו רשאי להגישה כעבור 287 ימים, כפי שנעשה במקרה דנן – מבלי לבקש ולקבל הארכת מועד על בסיסה של אמתלה מבוררת ומוצדקת. לדידי, שיהוי דוגמת זה שלפנינו מחייב את סילוק העתירה על הסף ללא דיון לגופה”.
יודגש כי בעניין המרכז החדש הנ”ל, המערערת לא הגישה עתירה משום שהמתינה “באופן תם לב” לתשובת העירייה. בית המשפט העליון לא ראה בכך סיבה מוצדקת לשיהוי שנפל בהגשת העתירה, והבהיר כי התקנות מחייבות גם עותרים תמי-לב. סבורני כי הדברים יפים לענייננו, אף ביתר שאת. זאת לנוכח התקופה הארוכה מאוד שחלפה מעם מתן ההחלטה הנתקפת בענייננו; וגם משום הקביעה החלוטה כי העותר לא נהג בתום לב, בכך שהמשיך להתנהל כאילו לא בוטל תו החניה, ביצע עבירות וצבר דו”חות, עשה דין לעצמו ולא נקט בהליך מנהלי כנדרש ובמועד, אף שידע כי עליו לנקוט בדרך זו.
(לדחיית העתירה מחמת איחור ומבלי שהתבקשה וניתנה אורכה, ראו גם עת”מ 1917-01-17 אלכסנדרוביץ’ נ’ הוועדה המחוזית (כבוד השופט ורדי, 16.1.2017), פסקה 29; והחלטתי בעת”מ 22862-02-24 צברי נ’ עיריית חולון מיום 18.2.2024).
יתר על כן, גם אם אתייחס לדברים כאילו עומדת לפניי בקשת העותר להארכת מועד, הרי שאין להיעתר לה בנסיבות העניין כאן; וממילא, גם אם אניח שהיה מקום ליתן אורכה להגשת העתירה – דיני השיהוי מצדיקים את דחיית העתירה חרף האורכה. “כפי שנקבע פעמים רבות, בחינת בקשה להארכת מועד להגשת עתירה מינהלית תיעשה לפי דיני השיהוי המנהלי. בתוך כך, יש לבחון את השיהוי האובייקטיבי, שעניינו בנזק שעלול להיגרם לצדדים שלישיים או לאינטרס הציבורי, וכן את השיהוי הסובייקטיבי, שנוגע להתנהלותו של העותר […] עוד יצוין כי אף במקרים שבהם מתקיימים יסודות השיהוי כאמור, נדרש בית המשפט לבחון האם דחיית הבקשה להארכת מועד עלולה להוביל לפגיעה חמורה בשלטון החוק […] ” (בר”ם 340/23 המועצה האזורית עמק יזרעאל נ’ הממונה לפי חוק אוויר נקי, התשס”ח-2008 המשרד להגנת הסביבה, (כבוד מ”מ הנשיא דאז, השופט פוגלמן, 15.2.2023, פסקה 6) (עניין עמק יזרעאל).
באשר ליחסי הגומלין שבין מתן אורכה להגשת העתירה לבין החובה להגיש את העתירה ללא שיהוי – נקבע שם כי בחינת הדברים בשלב הבקשה לאורכה היא מרוככת, בשים לב לחשיבות זכות הגישה לערכאות. כמו כן, התשתית הנפרשת לפני בית המשפט במסגרת זו היא מוגבלת בכל הקשור להיבט השיהוי האובייקטיבי ולהיבט של שלטון החוק. על כן, אין במתן אורכה להגשת עתירה כדי לסתום את הגולל על טענת שיהוי, אם תעלה במסגרת בירור העתירה המנהלית (שם בפסקה 7). אין מתן אורכה להגשת עתירה פוטר, אפוא, מהחובה להגיש את העתירה ללא שיהוי (להרחבה בעניין זה ראו גם החלטתי מיום 20.6.2021 בעת”מ 16382-08-20 זכאי נ’ הוועדה המחוזית, פסקה 60 והאסמכתאות הנזכרות שם).
בענייננו, משעה שהבקשה לאורכה והעתירה חד המה (אין מדובר בבקשה לאורכה הצופה פני הגשת עתירה בעתיד) ולאור הדין כמפורט לעיל, אין טעם של ממש בדיון נפרד בשאלה אם יש מקום ליתן אורכה להגשת העתירה ובשאלה אם דיני השיהוי מצדיקים את דחיית העתירה מטעם זה. אבחן אפוא את העתירה לפי דיני השיהוי המינהלי.
כידוע, הבחינה לפי דיני השיהוי המינהלי היא דו-שלבית, ובמסגרתה נבחנים שלושה שיקולים: השיהוי הסובייקטיבי, השיהוי האובייקטיבי, ואינטרס ההגנה על שלטון החוק. אם נמצא שהעתירה לוקה בשיהוי המטה את הכף לדחותה, יבחן בית המשפט את הרכיב השלישי, אינטרס ההגנה על שלטון החוק במובן הרחב הנתון לו בהקשר זה. יש לבחון אם דחיית העתירה עלולה להוביל לפגיעה חמורה בשלטון החוק, והאם מטה היא את הכף לטובת דיון בעתירה על אף השיהוי שדבק בה. אם לאו, תידחה העתירה מחמת שיהוי (עניין אי.בי.סי, פסקה 30).
כפי שנקבע בעניין אי. בי. סי, הן השיהוי הסובייקטיבי והן האובייקטיבי עשויים להוביל לדחיית העתירה, אך משקלו של השיהוי האובייקטיבי רב יותר. בבחינת השיהוי הסובייקטיבי בוחנים מהי הסיבה לכך שהעותר לא הגיש את העתירה סמוך לאחר היווצרות העילה ואם ראוי לזקוף את העיכוב לחובתו ובמילים אחרות, כאמור שם, אם התרשל בכך שהגיש את העתירה באיחור. בבחינת השיהוי האובייקטיבי בוחנים הן את הנזקים הישירים שנגרמו או עלולים להיגרם למשיב, לציבור ולצדדים שלישיים קונקרטיים, אשר היו נמנעים אילו ננקט ההליך במועד הראוי, והן את הנזקים העקיפים שנגרמו בשל חלוף הזמן. בכלל הנזקים העקיפים באים, בין היתר, גם הסיכון להיווצרות נזק ראייתי, וקיומה של התדיינות שצורכת משאבים וזמן שיפוטי יקר בשאלת השיהוי. נקבע עוד כי “הצורך בהגבלת המועד להגשת הליך משפטי בזמן חיוני לתפקודם של הרשויות ושל בתי המשפט, שכן אם לא תוטל הגבלה, משמעות הדבר היא שניתן יהיה להביא לבירור כל מחלוקת שהתעוררה אי-פעם ובכל עת. תוצאה זו עלולה לשתק את מערכת המשפט והיא פוגעת באינטרס הציבור במובנו הרחב נזקים עקיפים אלה מצטברים יחדיו – בבחינת ‘תורת המספרים הקטנים’ לנזק לא מבוטל […] ומובילים למסקנה כי הידרשות לעתירה לאחר שחלף זמן רב ממועד היווצרות העילה גורם כשלעצמו נזק לאינטרס הציבורי. ודוקו: אף שחלוף הזמן כשלעצמו אינו עולה כדי שיהוי אובייקטיבי המצדיק לדחות עתירה […], הגשת עתירה באיחור ניכר פוגעת כשלעצמה באינטרס הציבורי. מובן עם זאת כי אין בשיקול זה כדי להכריע את הכף לבדו והוא לעולם יאוזן כנגד השיקולים האחרים המתחרים בו” (פסקה 25). באשר למשקלם היחסי של השיהוי האובייקטיבי והסובייקטיבי נקבע כי “עתירה עלולה להידחות בשל שיהוי גם אם התנהגותו של העותר נטולת כל אשם, וזאת אם נמצא שחלוף הזמן כשלעצמו הסב נזק בשיעור ניכר לאינטרס הציבורי או לצדדים שלישיים. מנגד, במקרה שהנזק שנגרם מחלוף הזמן אינו רב, עצם העבודה שהתנהגות העותר אינה לוקה באשם תפעל לזכותו ויוקנה לה משקל” (פסקה 26).
בית המשפט המחוזי (כבוד השופט קאפח) ובית המשפט העליון (כבוד השופט אלרון), כבר עמדו על כך שהעותר צריך היה ויכול היה לפעול לתקיפה ישירה של ההחלטה לביטול התו באמצעות עתירה מנהלית, סמוך לאחר ההחלטה, לפני או במקביל להליך הפלילי, כפי שאדם סביר במצבו היה עושה. אין לי אלא לחזור על דברים אלה, שהם אף בבחינת מעשה בית דין. לאור הדין וכל המגולל לעיל, דומה כי אין צורך להכביר מילים על כך שהעתירה לוקה בשיהוי סובייקטיבי ניכר וכבד. העותר ידע על ההחלטה על ביטול התו כבר ביולי 2021. לפי הקביעות החלוטות של בתי המשפט בהליכים הקודמים, העותר אף ידע (גם בשים לפסק הדין בהליך הנזכר משנת 2016) כי עליו לנקוט בהליך של עתירה מנהלית ובחר שלא לעשות כן, ובהתנהלותו אף דבק פגם של חוסר תום לב ועשיית דין עצמית. סבורני כי ניתן לומר בפה מלא, כי לכל הפחות, העותר התרשל (במובן הרלבנטי לבחינת השיהוי הסובייקטיבי כאמור בעניין אי.בי.סי) באי נקיטת הליך של תקיפה ישירה ובמועד.
לטענת העותר, לא חל שיהוי, שכן הוא תקף את ההחלטה המנהלית באופן עקיף. אני דוחה טענה זו. תקיפת ההחלטה בתקיפת עקיפין במסגרת ההליך בבית המשפט לעניינים מקומיים אינה מאיינת קיומו של שיהוי בנקיטת ההליך שלפניי, ביחס לטענות שיש להעלות בתקיפה ישירה. טענה דומה נדחתה לאחרונה בהחלטת כבוד השופטת ברק-ארז בבר”ם 5288/24 טורנקניץ נ’ מועצה אזורית עמק יזרעאל (8.1.2025), בדחותה בקשת רשות ערעור על דחיית בקשת העותרת להארכת מועד להגשת עתירה מינהלית כנגד חוקיות צו הארנונה. הבקשה לאורכה נדחתה בהתבסס על דיני השיהוי, הגם שהמבקשת ניהלה ערר על החלטת מנהל הארנונה בשאלות שבסמכות ועדת הערר. נקבע כי “ניהול הליך כזה [לפני ועדת הערר – י’ב’] אינו משליך על החובה לפעול במהירות ראויה בהעלאתן של טענות עקרוניות שמקומן הוא בעתירה מינהלית” (פסקה 11). סבורני כי הדברים יפים לענייננו בשינויים המחויבים.
אני דוחה גם את הטענה כי לא חל שיהוי סובייקטיבי שכן העותר הסתמך על פסק הדין של בית המשפט המחוזי (חיפה) בעניין ויסולי. בעניין ויסולי ביקשו לתקוף נורמה כללית בדמות נוהל של עיריית חיפה (שהגביל וקיצר את תוקפו של תו החניה) שנמצא כי הוא נוגד את הוראות חוק העזר, במסגרת הליך בבית המשפט לעניינים מקומיים בשל עבירת חניה. ואילו כאן, עסקינן בטענתו של העותר כי ההחלטה הקונקרטית שהתקבלה בעניינו לביטול תו החניה, התקבלה שלא כדין מטעמים הנוגעים לפגמים באופן שהתקבלה והעובדות שביסודה. על פי הפסיקה (שהובאה לעיל בפסק הדין של בית המשפט המחוזי בערעור), אין לאפשר תקיפה עקיפה לצורך תקיפת החלטה ספציפית, כגון זו שהתקבלה בעניינו של העותר, והיה עליו ללכת בדרך המלך של תקיפה ישירה (ראו גם דפנה ברק-ארז משפט מנהלי (2010) בעמוד 825, להלן: ברק-ארז).
ארחיב עוד מעט באשר לאבחנה בין תקיפת נורמה כללית לבין תקיפת החלטה ספציפית בעניינו של אדם, בכל הקשור לתקיפת עקיפין. בעניין הראל קבע בית המשפט העליון (בהליך של בקשת רשות ערעור פלילי) חרף הפגם שנפל בהחלטה, שהתקבלה מבלי לתת למבקשת זכות טיעון, ההחלטה תקפה מכוח תורת הבטלות היחסית; וההרשעה בעבירה של נהיגה ללא רישיון תקף, נותרה על מכונה. זאת מהטעם שהמערערת שם העלתה את טענותיה כנגד תוקף ביטול הרישיון רק בתקיפה עקיפה במסגרת ההליך הפלילי; ולא נמצא כל טעם שיש בו להצדיק את העובדה שהמערערת לא נקטה בהליך של תקיפה ישירה אף שהייתה יכולה לעשות כן. כך הבהיר שם כבוד השופט זמיר:
“תוצאה שאפשר היה להגיע אליה בתקיפה ישירה ייתכן שאי-אפשר יהיה להגיע אליה בדרך של תקיפה עקיפה. סוף מעשה במחשבה תחילה: כבר בתחילת הדרך, בצומת המוביל מצד אחד לדרך של תקיפה ישירה ומצד שני לדרך של תקיפה עקיפה, הבחירה בדרך זאת או זאת עשוי לקבוע את התחנה הסופית בדרך. בהתאם לכך, גם אם נפל פגם בהחלטה המצדיק את ביטולה בדרך של תקיפה ישירה, לא בהכרח יצדיק הפגם תוצאה של ביטול ההחלטה גם בדרך של תקיפה עקיפה. התוצאה של תקיפה עקיפה תלויה במידה רבה בנסיבות המקרה.
לדוגמה, עשוי להיות הבדל בתוצאה בין תקיפה של צו אישי (כגון – החלטה לפסול רישיון) לבין תקיפה של תקנה בת פועל תחיקתי (כגון – תקנה האוסרת נהיגה של כל אדם בנסיבות מסוימות). ניסיון החיים, השכל הישר והאינטרס הציבורי אומרים שבדרך-כלל אפשר וראוי לצפות מאדם שנפגע מצו אישי, אם הוא טוען כי הצו בלתי חוקי, שיתקוף את הצו בתקיפה ישירה, כגון בערעור לבית משפט השלום או לבית המשפט המחוזי (אם החוק מקנה זכות ערעור על הצו) או בעתירה לבית המשפט הגבוה לצדק, לעומת זאת, בדרך כלל אין מקום לצפות מאדם שיתקוף תקנה כללית, אלא אם וכאשר הוא נפגע באופן אישי מתחולת התקנה, כגון כאשר הוא עומד לדין פלילי על הפרת התקנה. במקרה כזה לא תהיה בפניו מבחינה מעשית, דרך לתקוף את התקנה אלא דרך תקיפה עקיפה, כלומר הדרך של טענת הגנה שהתקנה בלתי חוקית ובלתי תקפה. לפיכך יש בדרך-כלל סיכוי טוב יותר לתקיפה עקיפה של תקנה כללית מאשר לתקיפה עקיפה של צו אישי” (עניין הראל, פסקה 10).
השופט זמיר הטעים כי תוצאה זו ראויה מבחינת האינטרס הציבורי, שכן אין זה רצוי לעודד התנהלות של שיהוי ועשיית דין עצמית, כאשר מי שרישיונו נפסל, לטענתו, שלא כדין, יעשה חשבון שכדאי לו להתנהל כאילו לא התקבלה החלטה על ביטול הרישיון, ואם ייתפס לא יינזק שכן יעלה טענותיו לאחר מכן בדרך של תקיפה עקיפה. לזכות ההחלטה שהתקבלה בדבר ביטול הרישיון עומדת חזקת החוקיות. אמנם היא ניתנת לסתירה, אך הסדר הציבורי מחייב כי מי שטוען כנגד ההחלטה ואפילו אם לדעתו ההחלטה בטלה, יעלה את הטענה בתקיפה ישירה ויביא את העניין להחלטת בית המשפט, ובינתיים יימנע מלנהוג בניגוד לצו. “אין זה ראוי שנהג הטוען כי צו הפסילה נגוע בפגם, יחליט בינו לבין עצמו כי הפגם עושה את הצו בטל מעיקרו, וכי לכן הוא רשאי להתעלם מן הצו ולנהוג כאילו לא בא לעולם …” ואם כך יעשה הרי “הוא מסתכן בכך שבית המשפט יאמר לו כי הטענה שהייתה יפה בתקיפה ישירה של הצו בזמן הנכון, אינה יפה לאחר זמן בתקיפה עקיפה” (עניין הראל, פסקה 14 בעמוד 650). אכן, כשמדובר ברישיון נהיגה שבוטל, מתעורר חשש גם לסיכון לביטחון הציבור ואילו בענייננו, כשבתו חניה שבוטל עסקינן, אין מתעורר דרך כלל סיכון זה, אולם קיימת פגיעה משמעותית בסדר הציבורי. דברים אלה שנקבעו בעניין הראל השתרשו במשפטנו כהלכה כללית שתחולתה אינה מוגבלת לביטול רישיון נהיגה, והם יפים גם לכאן בשינויים המחויבים. עידוד התנהלות כזו שבה נקט העותר פוגעת בעקרון הציות לחוק, פוגעת בסדר הציבורי ומעודדת עשיית דין עצמית, שאין להשלים עמה.
הדברים האמורים ועל רקע נסיבות העניין כאן – מובילים לטעמי, למסקנה שהגשת העתירה לוקה גם בשיהוי אובייקטיבי, כמו גם למסקנה שבגדרי השלב השלישי של יישום דיני השיהוי המנהלי, כי אינטרס ההגנה על שלטון החוק (במובן הרחב) אינו מטה את הכף לטובת דיון בעתירה על אף השיהוי שדבק בה. דווקא דיון בעתירה לגופה – ולא דחייתה בשל שיהוי בהגשתה – עלול להוביל לפגיעה חמורה בשלטון החוק.
אני דוחה את טענת העותר כי לא נגרם כל נזק למשיבה או לאינטרס הציבורי בשל השיהוי שחל בהגשת העתירה. הנזק לעירייה ולאינטרס הציבורי הוא משמעותי וכבד משקל. קשה להלום תוצאה שלפיה ייקבע בדיעבד, לפי לוח זמנים שבחר לו העותר, כי ניהול ההליכים בעבירות החניה שבהן הוא הורשע בשלוש ערכאות לרבות בבית המשפט העליון, בהליכים שהתנהלו במשך מספר שנים – נעשה לריק. אין ליתן יד לביצוע מהלך כזה על ידי העותר, שבחר להגיש את עתירתו לפניי, בשיהוי כבד ממועד ההחלטה ואף כחצי שנה לאחר שההרשעה הפכה חלוטה, במטרה לאיין הליכים אלה. היה בידו של העותר לנקוט בתקיפה ישירה בהליך המתאים במועד, ובוודאי טרם הרשעתו בבית המשפט לעניינים מקומיים. העותר הוא שבחר שלא לעשות כן ואף נקבע בהליכים הקודמים כי דבק בהתנהלות זו “אשם” במובן הרלבנטי לכאן. נגרם נזק לאינטרס הציבורי גם בהיבט נוסף. קשה להלום שהעירייה לא תוכל לנהל בצורה מסודרת ועל פי מידע מלא ועדכני את נושא הנפקת תווי החניה ואכיפתם (צוין בתגובת העירייה כי קיימים 170,000 תווים ואחוזים מהם משתנים בכל שנה), וכי סוגיית תוקפו של תו החניה או ביטולו תתברר רטרואקטיבית שנים לאחור, תוך הכשרת עשיית דין עצמית ופגיעה חמורה באכיפת חוק העזר לחניה ובכלל ציבור משתמשי החניה. יפים לכאן ביתר שאת פגעי הזמן האינהרנטיים לשיהוי אשר “מצטברים יחדיו – בבחינת ‘תורת המספרים הקטנים’ לנזק לא מבוטל” כדברי בית המשפט בעניין אי.בי.סי שהובאו לעיל.
נמצא אפוא כי הן השיהוי הסובייקטיבי והן השיהוי האובייקטיבי, מטים את הכף לדחיית העתירה, ואינטרס שלטון החוק במובנו הרחב, אינו מצדיק דיון בעתירה על אף השיהוי נפל בהגשתה. כאמור, ההפך הוא הנכון. דיון בעתירה לגופה ובוודאי מתן הסעד המבוקש בה, אינם עולים בקנה אחד עם אינטרס שלטון החוק ועם מדיניות משפטית ראויה. הדברים יפים גם בהנחה שאמנם נפל פגם בקבלת ההחלטה, אך יש לציין כי לא מצאתי שנפל כל פגם בהחלטה ובוודאי שלא פגם משמעותי מהסוג שמצדיק דיון בעתירה על אף השיהוי הכבד שנפל בהגשתה, בשם ההגנה על אינטרס שלטון החוק. למעשה, גם בעניין זה נקבעו על ידי בית המשפט לעניינים מקומיים ממצאים שאושררו ותוקפו בערכאות הערעור, לפיהם נהגה העירייה כדין, בעוד שהעותר התנהל באופן לקוי ואין לו להלין אלא על עצמו. לצורך כך הרחבתי בציטוט מתוך פסק הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים. בקצרה אציין כי נדחתה גרסת העותר כי לא שלח את המסמכים הדרושים כיוון שלא נדרש לכך. נקבע כי לא היה מקום לקבוע שהעירייה ידעה שהעותר עודנו שוכר את הנכס, וכי העותר לא טרח לציין בשלב כלשהו שהוא עדיין שוכר ולא צירף אסמכתאות כנדרש, אף שידע שעליו לעשות כן.
קיצורם של דברים ובפרפרזה על דברי בית המשפט בעניין הראל, ניתן לומר כי גם בהנחה שנמצא פגם בהחלטה, התממש הסיכון שנטל על עצמו העותר “שבית המשפט יאמר לו כי הטענה שהייתה יפה בתקיפה ישירה של הצו בזמן הנכון, אינה יפה לאחר זמן בתקיפה עקיפה”. אין מדובר, אפוא, ביצירת “מעגל שוטה” כפי שטען. בדין לא מצאו הערכאות השונות בהליך הפלילי לקבל את טענתו לפגם בהחלטה בתקיפת עקיפין. העותר לא “נשלח” על ידי ערכאות אלה לתקוף את ההחלטה בתקיפה ישירה, ודחיית הטענה כאמור אינה מקימה לו זכות להגשת העתירה באיחור ושיהוי כה ניכר.
אזכיר כי הסעד המבוקש הוא לקבוע כי ביטול תו החניה נעשה שלא כדין ולקבוע כי תו החניה היה בתוקף במועד הרלבנטיים לעתירה; ועל כן כל הדו”חות שהנפיקה המשיבה כנגד העותר, בטלים. כאמור, מערכת המשפט האמונה על האינטרס הציבורי, אינה יכולה לתת יד להתנהלות שכזו מצד העותר. על אחת כמה וכמה כשהיא עטופה בעשיית דין עצמית וזלזול כה בוטה מצד העותר ואף טבולה בחוסר תום לב, שעה שהתמיד לחנות ביודעו שאין לו תו בתוקף וצבר עשרות רבות של דו”חות; ובאין סיבה מספקת (אם בכלל) לכך שלא פעל במועד לתקוף את ביטול התו בעתירה מנהלית, ואף שידע כי זו הדרך הנכונה לפעול בה. בהקשר זה אוסיף גם מדבריו של כבוד השופט טירקל בעניין הראל, אשר סבר כי יש לדחות את הערעור שם מחמת חוסר תום לב, שעה שהנסיבות לימדו על זלזול בוטה של המערערת בחוק, בהתנהלות דומה של עשיית דין עצמית כאילו לא בוטל הרישיון ומבלי לנקוט בהליך של תקיפה ישירה (עמוד 651). כפי שמציינת ברק-ארז, גם פסק הדין של כבוד השופט זמיר בעניין הראל הוא פרי “הסתייגות מדרך התקיפה עקיפה, שממנה עולה ריח של עשיית דין עצמית ושיהוי בלתי מוצדק בהעלאת הטענות”. עשיית דין עצמית, כפי שעשה העותר בענייננו, מצדיקה כשלעצמה את דחיית העתירה. “הלכה מקדמת דנא היא, שבית המשפט הגבוה לצדק לא יושיט סעד לעושים דין לעצמם. חייב אדם להחליט בלבבו אם מבקש הוא סעד מבית המשפט או אם עושה הוא דין לעצמו. שני אלה בה-בעת לא יעשה אדם, דהיינו: בית המשפט לא יושיט סעד למי שבמקביל לפנייה לבית המשפט עושה דין לעצמו ומבקש להעמיד את זולתו בפני עובדות מוגמרות. הלכה זו הילכת-יסוד היא במשפט והגיונה נלמד מעצמו. העותרים עברו על הלאו שבהלכה, ומטעם זה אין אנו רואים הצדק להידרש לעתירתם” (בג”ץ 8898/04 ג’קסון נ’ מפקד כוחות צה”ל באיו”ש (28.10.2004). ראו גם בג”ץ 3483/05 די.בי.אס. שרותי לוין (1998) בע”מ נ’ שרת התקשורת (9.9.2007); ועע”מ 876/17 אוחיון נ’ ועדת הערר המחוזית לתכנון ולבניה מחוז מרכז (3.5.2018)).
גם בכל הקשור להתנהלותו הדיונית בהליך זה, העותר לא נתן טעם מניח את הדעת, אם בכלל, לכך שלא ציין מיוזמתו ומלכתחילה כבר בעתירה (המקורית או המתוקנת) דבר קיומם של ההליכים הנוספים בגין 95 דו”חות נוספים שקיבל בשל עבירות חניה בתקופה שהתו בוטל ובטרם חודש בספטמבר 2023. כאמור, העותר גם לא צירף לעתירה את פסק הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים, על קביעותיו הלא-נוחות ביחס לעניין ולהתנהלות העותר. כפי שנקבע בפסיקה “כלל גדול מנחה בית משפט זה מאז ומתמיד, הוא כי מחובתו של הפונה אל בית המשפט הגבוה לצדק לגלות לבית המשפט את כל העובדות הרלוונטיות, ומי שמסתיר עובדות, אשר להן משמעות לגבי העתירה, אינו ראוי לכך שבית המשפט יושיט לו סעד” (בג”ץ 421/86 אשכנזי נ’ שר התחבורה, פ”ד מא(1) 409; בג”ץ 794/78 חרות בע”מ נ’ שר הבריאות (9.5.79)). הדברים יפים כמובן גם לעתירה שהוגשה לבית משפט זה (ראו גם דפנה ברק-ארז, משפט מנהלי – משפט מינהלי דיוני (כרך ד’, 2017), פסקה 36.68 עמוד 384 ואילך).
כאמור, העותר, לא מצא מקום לציין בעתירתו את דבר קיומם של ההליכים הנוספים, ופשיטא שאין הם חלק מהעתירה. כבר מטעם זה ברי שאין קיומם של אלה יכול להצדיק מתן סעד כמבוקש. ממילא גם בהנחה שהעתירה אינה מכוונת “רק” (כלשון העותר) לביטול הדו”חות מושא ההליכים הקודמים שהסתיימו בהרשעה חלוטה, אלא גם לביטול הדו”חות הנוספים שבגינם תלויים עומדים הליכים נוספים, אין בכך כדי לסייע לעותר;
ראשית, הכללתם של הדו”חות הנוספים בעתירה, אינה מתקנת את הפגמים שנפלו בה ביחס לתקיפת תוקף הדו”חות מושא ההליכים הקודמים. שנית, גם עתירה שמכוונת כנגד תוקפם של הדו”חות הנוספים, היא עתירה שהוגשה בשיהוי ואיחור ניכר כנגד אותה החלטה מיום 11.7.2021 ותוך עשיית דין עצמית, שדינה סילוק על הסף. שלישית, כאמור, לא מצאתי שנפל בהחלטת העירייה לבטל את תו החניה, פגם שמצדיק את ביטולה. רביעית, גם אילו מצאתי לקבוע כי נפל פגם המצדיק את ביטול ההחלטה (ולא כך קבעתי), לא היה מקום לקבוע בנסיבות העניין כי ההחלטה מבוטלת רטרואקטיבית, מראשיתה, אלא רק ממועד פסק הדין בעתירה ולהבא בלבד. כפי שנקבע בעניין הראל (ומני אז, גם בפסקי דין רבים נוספים) על פי הדוקטרינה של התוצאה היחסית או הבטלות היחסית שהשתרשה במשפטנו, יש להבחין בין הפגם במעשה המנהלי לבין תוצאתו; ובקביעת התוצאה יש לשקול את אינטרס הציבור. אותם טעמים שמניתי לעיל בדבר הנזק לאינטרס הציבורי נוכח השיהוי שנפל בהגשת העתירה, מחייבים לטעמי לקבוע גם כאן, כי אילו נקבע שנפל בה פגם המצדיק ביטולה, כי אז היה מקום להורות על ביטולה רק מכאן ולהבא (להרחבה בסוגיית מועד תחילת הבטלות כחלק מתורת הבטלות היחסית, ראו החלטתי בת”א (ת”א) 37690-06-21 עניין סל שירותי סיעוד נ’ מדינת ישראל (8.9.24) פסקאות 40-45, והאסמכתאות הנזכרות שם). אזכיר כי בענייננו, אין כל צורך בקביעה כזו הצופה פניה עתיד, שכן תו החניה ניתן לעותר כבר חודש ביום 3.9.2023, לאחר שהעותר הציג לעירייה את המסמכים הדרושים.
לא מצאתי ממש גם ביתר טענות העותר והן נדחות. בתוך כך נדחית גם טענתו הכללית והסתמית של העותר כי השתהה בהגשת העתירה מאז ניתנה החלטת בית המשפט העליון “מהטעם המובן שקיים אצל כלל האזרחים קושי בפתיחה בהליכים לאור המצב המלחמתי”. טענה זו אינה מתיישבת עם העובדה שלאורך השנה האחרונה ובפרט מאז נובמבר 2023 בו המשיך ההליך הפלילי, הן בבית המשפט העליון והן בבית המשפט לעניינים מקומיים. גם בטענה שתקיפה ישירה כרוכה בעלויות התדיינות שביקש העותר לחסוך, אין כדי להועיל לעותר (ראו פסקה 12 בעניין הראל, בעמוד 649).
סוף דבר, העתירה נדחית.
לאור התוצאה ומכלול נסיבות העניין כמפורט בפסק הדין, על קביעותיי באשר להתנהלות העותר כמו גם התנהלותו הדיונית כמתואר, ובשים לב לכך שהמשיבה הגישה תגובה לעתירה ומאידך לכך שלא התקיים דיון – אני מחייבת את העותר לשלם למשיבה הוצאות בסך של 30,000 ₪.
המזכירות תדוור לצדדים
ניתן היום, י”ט טבת תשפ”ה, 19 ינואר 2025, בהעדר הצדדים.
