לפני
כבוד השופטת, סגנית הנשיא רז-לוי – אב"ד
כבוד השופט משניות
כבוד השופטת תורן
בעניין:
מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד חיים שוויצר
המאשימה
נגד
1………….
ע"י ב"כ עו"ד נאסר מוסטפא
2.אדם בלאל
ע"י ב"כ עו"ד האיל אבו גררה
3.אנס אבו זעילה
ע"י ב"כ עו"ד תאמר אסדי
4.נזיר ג'ומעאן
ע"י ב"כ עו"ד נאשף דרוויש
הנאשמים
הכרעת דין
השופט א' משניות
כתב האישום והמענה
העבירות ופרטי המעשים
כתב האישום שהוגש נגד ארבעת הנאשמים, אשר הראשון שבהם קטין יליד 8.2.2004, מייחס להם 3 עבירות: מעשה טרור של יידוי אבן לעבר כלי תחבורה – 8 עבירות לפי סעיף 332א(ב) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: החוק), ביחד עם סעיף 37 לחוק המאבק בטרור, התשע"ו – 2016 (להלן: חוק המאבק); התפרעות – עבירה לפי סעיף 152 לחוק; וכן חבלה במזיד ברכב ממניע גזעני -ריבוי עבירות לפי סעיף 413ה לחוק בצירוף סעיף 144ו לחוק. לנאשם 4 לבדו מיוחסת עבירה נוספת של סיוע למעשה פזיזות באש ממניע גזעני – עבירה לפי סעיף 338(א)(3) לחוק, ביחד עם סעיף 31 לחוק בצירוף סעיף 144ו לחוק. יצוין כי בתחילה הוגש כתב אישום נגד הנאשמים 1- 3 ולאחר כ-10 ימים, עם מעצרו של הנאשם 4, הוגש כתב אישום מתוקן בו הוסף הנאשם 4 ועדי התביעה הנוגעים אליו.
לפי הנטען בחלק הכללי של כתב האישום המתוקן (להלן: כתב האישום), החל מיום 13.4.21, במהלך חודש הרמדאן 2021, התרחשו ברחבי ארץ ובייחוד בירושלים, התפרעויות ותקיפות שכללו אלימות, זריקות אבנים וחפצים לעבר אנשים וכלי רכב בעלי חזות או סממנים יהודיים מתוך מניע גזעני, וכן התפרעויות על רקע לאומני נגד כוחות המשטרה והביטחון.
ביום 10.5.21 חל יום ירושלים, והחל מיום זה החמירו ההתפרעויות בירושלים וגלשו לערים מעורבות אחרות ברחבי הארץ. באותו יום לאחר ירי רקטות מסיבי לאזור ירושלים ועוטף עזה, החל גם מבצע צבאי נרחב של צה"ל בעזה שכונה "שומר חומות". במקביל החלו התפרעויות והפרות סדר אלימות ברחבי הארץ, כולל חסימות כבישים, יידויי אבנים וחפצים לעבר אנשים וכלי רכב בעלי חזות או סממנים יהודיים, ולעבר כוחות המשטרה והביטחון, במוקדים רבים ברחבי המדינה, והכל על רקע לאומני.
בפרק הבא המתאר את העובדות הנוגעות ספציפית לנאשמים שבפנינו נטען כי ביום 13.5.21 בשעות הצהרים המאוחרות, נאשם 4 ביחד עם אחרים שזהותם ידועה, נפגשו ברהט והחליטו להתקהל שלא כחוק ולסכן את ביטחון הציבור, בכך שיבעירו צמיגים על כביש 264 בין קיבוץ שובל והכניסה הדרומית לרהט, ובמקביל בנתיב השני של הכביש לכיוון צפון יידו אבנים על כלי רכב נוסעים, שבהם נהגים יהודים, על מנת לפגוע בהם ולעורר פחד ובהלה, והכל על רקע הפרות סדר במסגד אלאקצא ובמקומות נוספים בירושלים, וכן בלוד ובמקומות נוספים ברחבי הארץ. נאשם 1 הצטרף לקשר, ונאשם 4 התקשר לאחד בשם פלאח בלאל (להלן: פלאח), הזמין אותו להצטרף לאירוע המתוכנן, ופלאח הסכים והציע גם לאחיו – נאשם 2, וכן לנאשם 3 להצטרף להפרות הסדר והם הסכימו.
פלאח ונאשמים 2 ו-3 נסעו ברכבו של פלאח למקום המפגש בשכונה 12 ברהט, ואילו נאשם 4 ואחרים רכשו מיכל דלק בתחנת דלק ברהט, והגיעו עם הדלק למקום המפגש ברהט. כמו כן הגיעו למקום המפגש פורעים אחרים, ובהם זהראן אלבחירי (להלן: זהראן), כאשר ברכב שבו הגיעו היו צמיגים רבים שנלקחו קודם לכן מפנצ'ריה ברהט. לאחר שנפגשו הפורעים והנאשמים במקום המפגש , התפצלו הנוכחים בתיאום מראש, וזהראן נסע עם אחר לבית הקברות שצמוד לכביש 264, בסמוך לכניסה הדרומית של רהט, בכדי להצית את הצמיגים על הכביש, לחסום את דרכם של הנוסעים בכביש ולעורר בהלה ופחד.
לאחר שאיש ביטחון שעבר במקום ברכבו שאל אותם לפשר מעשיהם, האחר עזב את המקום, וזהראן שנותר לבדו הביא 6 צמיגים לשולי הכביש וניסה להבעירם, אולם הוא נבהל מניידת שהתקרבה אליו, וברח מהמקום כשהוא מותיר שם את הרכב.
הנאשמים ביחד עם פורעים אחרים, כעשרה במספר, התקדמו לעבר הנתיב לכיוון צפון והחלו ליידות אבנים בצוותא לעבר כלי רכב שנסעו בכביש, כשרובם רעולי פנים, ופגעו בכמה כלי רכב שנסעו בהם נהגים יהודים. אחד מהפורעים בשם חאמד אלגילאוי (להלן: חאמד), היה מצויד באקדח חצי אוטומטי בקוטר 9 מ"מ שביכולתו להמית, ובתחמושת מתאימה, שאותם נשא עימו בלא היתר כדין.
נאשם 3 יידה בעצמו כשלוש אבנים לעבר כלי רכב שנסעו בכביש, ופגע ברכב כסוף אחד, כאשר במקביל חאמד שלף את האקדח שהיה ברשותו וירה שתי יריות לעבר כלי הרכב שחלפו בכביש, על מנת לפגוע בנוסעים שבכלי הרכב ובקרבתם, וכתוצאה מכך נפגעו שני כלי רכב שונים שנסעו בכביש. לאחר הירי החלו ניידות משטרה להגיע למקום, והנאשמים ויתר המתפרעים החלו לעזוב את המקום. כתוצאה ממעשיהם של הנאשם והפורעים, נפגעו 8 כלי רכב שעברו בכביש באותו זמן, אשר פרטיהם מפורטים בסעיפים 15 – 22 לכתב האישום המתוקן, כאשר שניים מכלי הרכב נפגעו גם מהירי של האקדח.
מכאן הואשמו הנאשמים כי בצוותא עם אחרים הם סיכנו חיי אדם בכך שהיו שותפים ליידויי אבנים לעבר כלי רכב שנסעו בכביש, היו שותפים לירי בנשק לעבר כלי תחבורה בנסיעה, באופן שיש בו כדי לסכן את כלי התחבורה או מי שנסע בו או נמצא בקרבתו, ומדובר במעשים שמהווים מעשי טרור, שנעשו מתוך מניע מדיני, דתי, לאומני ואידיאולוגי, במטרה לעורר פחד ובהלה בציבור, תוך סיכון ממשי לפגיעה חמורה בגופו של אדם ובבטיחות הציבור, ותוך שימוש בנשק.
נטען עוד כי נאשם 4, בצוותא עם אחרים, סייע לאחרים להצית צמיגים על כביש 264, ובכך עשה באש ובחומר דליק מעשה נמהר, שיש בו כדי לסכן חיי אדם ולגרום לו חבלה.
בגין כל המעשים הללו הואשמו כל הנאשמים כפי שפורט לעיל ב-8 עבירות של מעשה טרור של יידוי אבן לעבר כלי תחבורה, בעבירה של התפרעות וכן בריבוי עבירות חבלה במזיד ברכב ממניע גזעני, ונאשם 4 לבדו הואשם גם בעבירה נוספת של סיוע למעשה פזיזות באש ממניע גזעני.
המענים לכתב האישום
נאשם 1 הכחיש הכחשה גורפת את כל המיוחס לו בכתב אישום, טען כי לא השתתף באף אחד מהאירועים הנטענים בכתב האישום, וכלל לא היה במקום שבו התרחשו חלק מהאירועים שבכתב האישום; נאשם 2 ענה באופן זהה למענה שענה נאשם 1.
נאשם 3 הודה כי זרק 3 אבנים לאחר שהתגרו בו הנוכחים במקום, אך הכחיש כי פעל ממניע לאומני, והכחיש מחוסר ידיעה כי אחת האבנים שהשליך פגעה ברכב שנסע בכביש. לדבריו, מיד לאחר זריקת האבנים עזב את המקום, ולא היה שותף לאירועים שהתרחשו לאחר מכן.
המענים הנ"ל נמסרו במרץ 2022, ונאשם 4 ענה באיחור, רק ביוני 2022, והעלה טענה של הגנה מן הצדק בשל אכיפה בררנית, מפני שאדם נוסף שהיה לדבריו "הרוח החיה" מאחורי האירוע, כלל לא הועמד לדין. הנאשם כפר בכתב האישום והכחיש כי היה בזירת האירוע.
להלן אסקור את הראיות בתיק, תחילה את פרשת התביעה ולאחר מכן את פרשת ההגנה, בהמשך אפרט את טיעוני הצדדים ואגדיר את גזרת המחלוקת ביניהם, ולבסוף אדון ואכריע בדינם של הנאשמים. במסגרת סקירת העדויות של עדי התביעה, אפרט את החלק הרלוונטי לענייננו מתוך האמרות שנגבו מהם במהלך חקירתם במשטרה.
פרשת התביעה
במסגרת פרשת התביעה העידו בפנינו 15 עדים, אשר ניתן לחלק אותם לשתי קבוצות שונות: הקבוצה האחת כוללת ששה עדי ראיה שהפלילו את הנאשמים במהלך חקירתם במשטרה, אשר כפי שיפורט להן הוכרזו כולם כעדים עוינים במהלך עדותם. שתי טענות עיקריות עלו בעדויותיהם על ידי עדי הראיה: הטענה האחת כי הופעל עליהם לחץ כבד במהלך החקירה בשב"כ ובמשטרה, והיו שטענו כי אף עונו במהלך החקירה בשב"כ, ולכן הודו והפלילו אחרים בדברים שלא עשו; וטענה נוספת שהועלתה ע"י חלק מהם הייתה כי הם העלילו עלילת שווא על חלק מהנאשמים, כדי לנקום באותם נאשמים שהפלילו אותם.
הקבוצה השנייה כוללת את עדויותיהם של חוקרי השב"כ וחוקרי המשטרה שהיו מעורבים בחקירתם של הנאשמים, שהעידו בפנינו על אופן חקירתם של הנאשמים, והתייחסו גם לטענות שהעלו הנאשמים על הלחץ והעינויים שעברו במהלך החקירה.
סקירת הראיות במסגרת פרשת התביעה תיעשה אפוא בסדר הבא: תחילה תיסקרנה העדויות של עדי הראיה המפלילים; לאחר מכן – העדויות של חוקרי המשטרה שגבו את אמרותיהם של עדי התביעה, ולבסוף תובאנה העדויות של חוקרי השב"כ שהיו מעורבים בחקירת הנאשמים, ואחריהם אתייחס בקצרה למוצגים שהוגשו במסגרת פרשת התביעה.
עדי הראיה
טרם סקירת עדויותיהם של עדי הראיה המפלילים, שהם ששת עדי התביעה הראשונים, יש להקדים שלוש הערות: ההערה הראשונה היא כי כל העדים הללו הכחישו בפנינו את הגרסה המפלילה שמסרו בחקירתם במשטרה. לכן, לבקשת ב"כ המאשימה, כל אחד מהעדים הללו הוכרז בחקירתו הראשית כעד עוין, והמאשימה הגישה את האמרות שנגבו מהעדים הללו בחקירתם במשטרה, וביקשה כי בית המשפט יעדיף את הגרסה שנמסרה באמרות הללו, על פני הגרסה המכחישה שמסרו העדים הללו בעדותם בפנינו, לפי סעיף 10א לפקודת הראיות. לכן, בסקירת עדויותיהם של העדים הללו, תובא בתחילה סקירה של האמרות שמסרו במשטרה, ולאחר מכן תובא סקירה של העדויות בפנינו, כדי להציג בסדר כרונולוגי את התמונה המלאה של הראיות שהובאו בפני בית המשפט במסגרת פרשת התביעה.
ההערה השנייה היא כי נגד כל העדים המפלילים התנהל משפט בפני מותב אחר, שבו יוחסו לעדים הללו עבירות דומות לאלו שמיוחסות לנאשמים שבפנינו. מדובר בתפ"ח 34689-06-21 (להלן: התיק המקביל), אשר בו הגיעו העדים הללו להסדר טיעון, שבמסגרתו הוגש כתב אישום מתוקן, שהוגש וסומן ת/1א, והנאשמים שם, שהם העדים המפלילים כאן, הורשעו על פי הודאתם בביצוע המעשים והעבירות שיוחסו להם באותו כתב אישום מתוקן, ועוד תהיה לכך התייחסות בהמשך בדיון על העדויות של העדים המפלילים.
וההערה השלישית היא טכנית: בשל ריבוי הפרטים בעדויות של העדים הללו, ובכדי להקל על הקורא לזהות נכונה את המיקום הגאומטרי של כל אחת מהדמויות המוזכרות בסקירה זו, יצוינו הדמויות הללו בדרך כלל גם בשמם וגם במספר סידורי מתאים: עדי התביעה לפי סדר עדותם בפנינו, והנאשמים לפי סדר הופעתם בכתב האישום, למשל: עד תביעה 1 בלאל, ונאשם 2 אדהם, אלא אם מדובר באזכורים סמוכים זה לזה. בכדי לשמור על אחידות בהזכרת השמות, הם יוזכרו בדרך כלל לפי האזכור שבכתב האישום. כמו כן, ככלל כל עד יכונה בפרק שמוקדש לו בשם "העד" או "הנאשם" לפי העניין.
עד תביעה 1 – בלאל אלקשעאלה
האמרות במשטרה
מהעד נגבו 4 אמרות במהלך חקירתו במשטרה, אשר בחלק מהן הוא מפליל חלק מהנאשמים. באמרה הראשונה ת/2 כאשר העד היה מנוע מפגש עם עורך דין, ציין העד כי הוא גר ברהט וכי ביום 13.5.21 בחג העיד אל פיטר הוא הלך עם חברו נאשם 4 נזיר, אף הוא מרהט, לבית קפה ברהט, ובהיותם בבית הקפה הם הצטרפו לשולחן של צעירים אחרים מרהט, שהזמינו אותם להצטרף אליהם, ואחד מהיושבים שם הציע לכל היתר ללכת "לעזור לערבים בלוד נגד היהודים בגלל מה שקורה שם" (ש' 28). הוא ונאשם 4 לא הסכימו לנסוע ללוד, אך הסכימו להצטרף להצעה אחרת שהוצעה להם, להשתתף בהפרות סדר בכביש שובל – משמר הנגב, בגלל מה שקורה באלאקצא.
העד נסע ברכבו, ביחד עם נאשם 4 ועוד שניים, קנה בקבוק בנזין בתחנת דלק, והביא אותו לשני חברים אחרים שהתארגנו לצאת ברכב להפרות הסדר, כשהם מצוידים בצמיגים לצורך הבערתם בכביש, כשהעד ביחד עם אלה שהיו ברכבו, הלכו רגלית לכביש. כשהגיעו לכביש "התחיל יידוי אבנים כולם זרקו" כלשונו (ש' 40). העד ציין כי נאשם 4 "התקשר לחבריו השחורים" והגיעו שלושה מהם, והוסיף כי האירוע קרה "בגלל מה שקורה בישראל בגלל ירושלים ואלאקצא" (ש' 63).
האמרה השנייה ת/3 אינה רלוונטית לנאשמים שלפנינו. באמרה השלישית ת/4 שנגבתה לאחר שנועץ בעו"ד, נשאל העד אם היו עוד אנשים באירוע שהוא לא הזכיר באמרות הקודמות, והשיב: "יש גם את ………. גילו 17 שנה בערך מרהט" (ש' 21), ובכך אישר העד כי גם נאשם 1…… היה איתם באירוע. גם באמרה הרביעית ת/5 שנגבתה לאחר שנועץ בעו"ד, שב וציין כי נאשם 4 התקשר לחברים כהי עור וביקש שיגיעו להפגנה. בעקבות השיחה הזאת אכן הגיעו כמה אנשים כהי עור, שמתוכם הוא זיהה את נאשם 2 ואת אחיו פאלח, שהגיעו למקום ההפגנה, אך העד ציין כי לא ראה מה הם עשו בהפגנה (עמ' 5, ש' 7 ו-8).
העדות בפנינו
חקירת ב"כ המאשימה
העד ציין כי הוא מכיר רק את נאשם 4 נזיר ואינו מכיר את יתר הנאשמים, והוסיף כי זה היה המעצר הראשון שלו, וכי לא ראה את הוריו במשך כמעט 20 יום, היה בצינוק קטן של מטר על מטר, "לא ישן ולא כלום, אין אוכל ואין שום דבר" כלשונו (עמ' 22, ש' 4). העד נחקר ע"י חוקר שב"כ בשם סרוסי, ולדבריו בשלב מסוים במהלך החקירה, הכניסו לתאו בצינוק 3 אנשים שחורים שהיכו אותו בפנים, וכששאל מדוע מכים אותו, השיב אחד מהם "בגלל שאתה מסתלבט על שב"כ" (שם, ש' 30). העד ציין עוד כי חש ברע במהלך אחת החקירות, ובמרפאה אילצו אותו לקחת כדור שאינו מכיר. העד אישר כי ביום האירוע הוא ישב בבית קפה ברהט, שאליו הגיע ביחד עם נאשם 4, וכבר היו שם שלושה אחרים שהוגשו נגדם כתבי אישום בתיק המקביל. העד הכחיש כי שוחחו על האירועים שהיו בלוד ובכל הארץ באותם ימים, וסיפר כי תכנן ביחד עם נאשם 4 ללכת לאילת בחג, ומבית הקפה הם הלכו לביתו להתארגן, ונסעו לאילת (עמ' 30, ש' 26).
כשנשאל אם השתתף באיזה אירוע אחרי בית הקפה שבגינו הוא יושב במעצר, השיב בשלילה וטען כי אם היה אירוע כזה, מדוע לא נעצר באותו יום, והוסיף: "אני ישבתי באילת, ישבתי עם אנשים" (עמ' 31, ש' 11). העד עומת עם דברים שמסר בחקירתו הראשונה במשטרה, כי שניים מהנוכחים במסעדה הציעו להם להשתתף בהבערת צמיגים ויידוי אבנים בכביש שובל בגלל מה שקורה באלאקצא, וכי הוא ונאשם 4 הביעו הסכמה להשתתף בכך, והעד השיב כי הכחיש את הטענות הללו כבר בחקירתו בשב"כ, וכי חוקרי השב"כ הם שאילצו אותו להודות בכך ואיימו עליו שאם יסרב יוחזר לצינוק. העד עמד על גרסתו כי "מבית הקפה זה לבית, התארגנו אני ונזיר ויצאנו לאילת" (עמ' 33, ש' 22), ואף טען כי הכל היה רגוע באותו יום, גם ברהט וגם בשובל. בעקבות דבריו הוכרז העד כעוין, והתאפשר לב"כ המאשימה לחקור אותו בחקירה נגדית.
בחקירתו הנגדית ע"י ב"כ המאשימה, שנשאל מדוע הודה במשפטו בתיק המקביל בעבירות שיוחסו לו בכתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון, והשיב כי בית המשפט שדן בעניינו רק ווידא את זהותו, וכלל לא שאל אותו אם הוא מודה במיוחס לו (עמ' 36, ש' 29 – 33), ובהמשך הוסיף כי "היא (השופטת – א.מ.) דיברה אתי, נכון, אבל לא על כתב האישום" (עמ' 38, ש' 6). כשנשאל מה השיב לחוקר השב"כ ששאל אותו מה הייתה מעורבותו באירוע באותו יום השיב: "אני לא זוכר דבר כזה שהוא שאל אותי, אבל לא היה אירוע, שישאלו אותי גם על האירוע הזה" (עמ' 43, ש' 16). העד הכחיש גם כי במפגש בבית הקפה ברהט דיברו על הבערת צמיגים ויידוי אבנים, וטען כי "הדיבור היה על טיולים, לאיפה הולכים ומתי" (עמ' 46, ש' 6), וכי לא היה כל דיבור על הפרות סדר. בהמשך ציין העד כי אינו זוכר שנחקר במשטרה 4 פעמים, הכחיש כי חתם על האמרות שנגבו ממנו, וטען כי מה שנחזה להיות כחתימתו – לא נחתם על ידו (עמ' 49 – 52).
העד הכחיש גם כי נצפה בתחנת הדלק ברהט, וכשנשאל מדוע זיהה את עצמו בחקירה במשטרה, השיב תחילה כי היכו אותו במהלך החקירה בשב"כ ואילצו אותו להגיד את השם שהם רצו. כשהובהר לו כי נשאל על חקירתו במשטרה ולא על החקירה בשב"כ, שינה את תשובתו וטען כי אינו זוכר שהציגו לו את הסרטון של תחנת הדלק בחקירתו במשטרה. בעקבות תשובתו הוצג בפניו הסרטון, והעד ציין כי הרכב שנראה בסרטון אינו הרכב שלו, וטען גם כי אינו מזהה את האיש שירד מהרכב עם בקבוק בידו. כשהוטח בו כי בחקירתו במשטרה אישר כי הרכב שלו וכי הוא היה ברכב, הכחיש את הדברים (עמ' 57, ש' 5 – 16), וטען גם כי אינו זוכר שאמר במשטרה כי הלך לקנות בנזין לעד תביעה 4 חאמד שנתקע בלי בנזין (עמ' 58, ש' 23), ולאחר מכן הכחיש את הדברים (עמ' 59, ש' 10, וכן עמ' 60, ש' 19). בהמשך טען כי כלל לא אמר את הדברים שיוחסו לו, אלא חוקר המשטרה בדה אותם מלבו וכתב דברים שלא נאמרו ע"י העד (עמ' 62, ש' 4 – 18). כשהוטח בו כי בחקירתו השלישית במשטרה ת/4 זיהה כי מי שירד מהרכב מהמושב שליד הנהג הוא נאשם 4 נזיר, הכחיש את הדברים, וטען כי כלל לא היה ברכב: "אני לא הייתי ברכב, אני לא הייתי שם כדי להגיד שנזיר היה אתי גם" כלשונו (עמ' 65, ש' 26).
בהמשך, עומת העד עם הגרסה שמסר במשטרה, כי נאשם 4 נזיר התקשר לחבר שלו והזמין אותו לאירוע, ולאחר שהעד טען כי אינו זוכר דבר כזה, הוטח בו כי נאשם 3 אנס מסר במשטרה בחקירתו מיום 10.8.21 גרסה זהה לגרסה שמסר העד, כי נאשם 4 נזיר אכן התקשר לחבריו, ובעקבות זאת הגיעו עד תביעה 2 פלאח ואחיו אדהם שהוא נאשם 2, ויתירה מכך נאשם 3 אף ציין כי הוא ונאשם 2 יידו ביחד אבנים במהלך האירוע, והיו איתם נאשם 4 והעד. העד התבקש להסביר את הזהות בגרסאות שהוא ונאשם 3 אנס מסרו במשטרה, וכך השיב: "אני אומר לך שלא, אבל אולי הם לחצו עליו להגיד אותו הסיפור, שיהיה דומה אליו…" (עמ' 68, ש' 27).
העד הכחיש גם כי מסר בחקירתו שגם נאשם 1 …….השתתף באירוע, וטען כי כלל אינו מכיר את נאשם 1, ועמד על טענתו גם כשהוטח בו שעד תביעה 5 ……, הפליל את העד ואת נאשם 1 כמי שהשתתפו באירוע. כשנשאל מדוע השתתף בהתפרעות של זריקת האבנים והירי, שב והכחיש כי השתתף בכך: "אני לא משתתף בדברים כאלה. אני בן אדם ששומר על עצמי… אני לא עושה דבר כזה" (עמ' 71, ש' 1 – 3), ובהמשך אף ציין כי המועד שבו נטען כי הייתה ההתפרעות מושא כתב האישום, היה לאחר שהסתיים "שומר חומות", ובלשונו: "לא היה את שומר חומות, הם סיימו, אנחנו, אתה מדבר על תאריך שלא היה שום דבר, היו אנשים רגועים והיה הכל רגוע, במצב הזה" (עמ' 72, ש' 1 – 3).
כשנשאל כיצד הוא מסביר את הגרסה המפלילה של נאשם 3 אנס שנחקר רק במשטרה ולא בשב"כ, השיב: "… זה ילד שאולי מתחת לגיל והוא לא יודע מה, וגם השוטרים, תדע לך, הם לוחצים על בן אדם, וגם אפילו הם שמים אליו גם מילים כמו שעושים בשב"כ… השוטרים שייכים לשב"כ" (שם, ש' 16 – 20). בהמשך עדותו עומת העד עם ההודאה שלו בכתב אישום מתוקן, שהודה בתיק המקביל במסגרת הסדר הטיעון, ונטען כלפיו כי במסגרת כתב האישום המתוקן הודה בין היתר שתכנן לזרוק בחבורה אבנים על כלי רכב נוסעים, כשבהם נהגים יהודים, "כדי לעורר פחד ובהלה, והכל על רקע הפרות הסדר במסגד אל אקצה" (עמ' 75, ש' 7), והעד השיב כי פעל בהתאם להנחיות שקיבל מעורך דינו, וכך תיאר את נסיבות הודאתו, ואת הדו-שיח שהתקיים בינו ובין השופטת: "היא לא אמרה לי אל אקצה ולא שאלה אותי על כלום, היא רק שאלה אותי, האם אתה מודה בכתב האישום המתוקן? ואמרתי לה שכן" (שם, ש' 16). כשנשאל במה חשב שהודה השיב: "אני חשבתי שעורך הדין, המתוקן, אני לא מבין מה זה כתב האישום, כתב האישום, זה אפילו לשחרר אותי לבית" (עמ' 77, ש' 7).
בהמשך הוטח בעד כי גם עד תביעה 6 נאסים הפליל אותו וגם את נאשם 1 ……ואחרים כמי שהשתתפו באירוע של זריקת אבנים, ומסר גרסה דומה לגרסה שהוא (העד) מסר במשטרה, והעד השיב: "אבל אני לא הייתי שם, אני לא מכיר את מה שיש, את מה שהם מדברים על זה" (ש' 23). העד שב והכחיש כי היו הפרות סדר באותו יום, גם כאשר ב"כ המאשימה ציין בפניו כי ב-13 במאי "היה עוד בלגן גדול בכל הארץ" כלשונו (עמ' 78, ש' 14), ועמד על גרסתו המכחישה גם שנאמר לו כי גם עד תביעה 2 פלאח הפליל אותו ומעורבים נוספים בזריקת אבנים באותו אירוע על רכבים של יהודים, בגלל מה שקורה בירושלים ובאלאקצא. גם כאשר הוצג בפניו הסרטון שהוצג לו בחקירתו הראשונה במשטרה, אשר בה אישר כי מדובר בזריקות אבנים שהוא נטל בהן חלק, העד שב והכחיש כי היה מעורב בכך, וטען כי אינו משתתף באירועים כאלה. בהמשך נשאל העד על שינויי הגרסה בין האמרה הראשונה ת/2 שבה טען כי עמד מאחור הרחק מהכביש, ובין הגרסה שמסר כמה ימים לאחר מכן בת/4, שבה טען כי עמד בצמוד לכביש, והעד שב וטען כי כלל לא היה שם וכי חוקרי המשטרה המציאו דברים שהוא לא אמר (עמ' 82, ש' 14 – 21).
בהמשך הציגו בפני העד סרטון נוסף שהוצג לו בחקירתו במשטרה, וכן תמונות של אנשים שהעד זיהה בחקירתו כמי שהשתתפו בזריקות האבנים, והעד טען בעדותו בפנינו כי אינו מזהה את האנשים שבתמונות, טען "שהשב"כ לחץ עליי להגיד את זה על האנשים, ואני לא זיהיתי אותם" (עמ' 85, ש' 23), והכחיש דברים שנרשמו מפיו בחקירתו במשטרה כי זיהה את האנשים שבתמונות מפני שהוא מכיר אותם מהכפר. בהמשך העד נחקר על דברים שמסר באמרה האחרונה שלו ת/5, כאשר החוקר הטיח בו כי עד תביעה 3 זהראן מפליל אותו כמי שהתקשר אליו ואמר לו כי מדובר בהפגנה בגלל מה שקורה בירושלים ובאלאקצא, וביקש ממנו שיבוא להפגנה ויביא צמיגים, והעד השיב על כך שפגש את זהראן במעבר כשהוא יצא לדיון, "ואמרתי לו, למה דיברת דבר כזה? אמרו לי השב"כ, אם אתה אומר כזה אני משחרר אותך לבית, ובגלל זה אני אמרתי" (עמ' 90, ש' 25).
בסוף החקירה של ב"כ המאשימה נשאל העד מדוע לא טען בחקירה האחרונה, לאחר שכבר התייעץ עם עו"ד, שכל מה שאמר קודם לכן הוא שקר וכי כלל לא היה באירוע, כפי שציין על פרטים אחרים שנטענו נגדו כי מדובר בשקר, כמו על הדברים שאמרו עליו עד תביעה 2 פלאח ועד תביעה 3 זהראן. לאחר שנשאל שוב ושוב אותה שאלה, ולאחר שהתחמק מלהשיב עליה והתייחס לעניינים אחרים שלא נשאל עליהם, השיב העד את התשובה הבאה: "אני אמרתי לו שזה שקר, אבל למה הוא לא האמין לי על הדבר הזה? למה הוא האמין לי לגבי הנשק, ולא האמין לי?", והדברים התבהרו בדו שיח שהתקיים בין ב"כ המאשימה ובין העד כדלקמן:
"ש: בלאל, אני רוצה להבין, בוא, אני רוצה לסיים ואני רוצה להבין את הגרסה שלך. אתה אומר על הנשקים אמרתי שזה שקר, והשוטר כתב שזה שקר, לגבי ההפגנה אני אמרתי לשוטר שזה שקר, אבל השוטר כתב שאני הודיתי ושהפללתי את כל האנשים פה?
ת: אני לא יודע, הוא מעוניין בתיק הזה, זה חשוב לו.
ש: זה מה שקרה, ככה קרה?
ת: כן" (עמ' 105, ש' 10 – 23).
ב"כ המאשימה הציג בפני העד את האמרה הראשונה שהוא חתום עליה ת/2, ושאל אם זו חתימתו, והעד השיב בשלילה. העד התייחס גם לחתימות בשורות 77 ו-91, שבהן נערכו שינויים בכתב יד, והכחיש גם כי החתימות הללו נחתמו על ידו.
החקירה הנגדית
בחקירה הנגדית של ב"כ נאשם 1 ……., ציין העד כי לא הכיר את נאשם 1 לפני התיק הזה, וכי שמע את שמו לראשונה בחקירה שלו בשב"כ: "הם שאלו אותי על בשאר, הרבה דברים שאלו אותי על בשאר, בשאר ובשאר, ואני אמרתי להם שאני באמת לא מכיר את בשאר, מי זה בשאר?" (עמ' 280, ש' 19). העד ביקש מהשב"כ לראות תמונה שלו, ולאחר שהראו לו תמונה אמר שאינו גר בשכונה שלו ואינו מכיר אותו. כשנשאל בעדותו אם ראה את נאשם 1 בימים 12 – 14 במאי 21, השיב בשלילה, ובהמשך הבהיר: "אני לא יודע האם הוא היה שם או לא שם, אני לא מכיר אותו בכלל" (עמ' 281, ש' 32). כשנשאל על זכ"ד של השב"כ שבו נכתב כי העד ראה את נאשם 1 במהלך האירוע, השיב העד כי אינו זוכר שאמר זאת, והוסיף כי היה 12 שעות בחקירה, ואמר את מה שהחוקרים ביקשו ממנו שיגיד (שם, ש' 23), וכך נהג גם בשב"כ וגם במשטרה.
בחקירה הנגדית של ב"כ נאשם 2 אדהם נשאל העד אם אמר את הדברים שרשומים בעדותו, והשיב "אני אמרתי להם שאני לא מודה בזה, ושאני לא מכיר אותם, אבל הוא אמר לי אתה מחויב להגיד על זה… תגיד שאתה מכיר אותו במשטרה, תלך לשם ותרשום" (עמ' 285, ש' 1 – 5). העד ציין כי נחקר בשב"כ כשידיו קשורות לאחור, וכי הזכיר בחקירה את השמות של אנשים שהחוקרים אמרו לו להזכיר, למרות שאינו מכיר אותם, מפני שאיימו עליו בעינויים אם לא ישתף פעולה: "אתה לא חוזר, ואתה תפתח אתנו מלחמה, אנחנו אני לא יודע מה עושים בך, הזה של השוקר, לשים אותו על הראש" (שם, ש' 29).
העד ציין עוד כי בעת שנחקר בשב"כ, אחד החוקרים שתואר כ"שמן ולובש משהו צהוב כזה" היכה אותו. העד אישר כי אכן אמר את הדברים שנרשמו מפיו בחקירה, אך טען כי עשה זאת מפני שהשב"כ אמרו לו להגיד את זה. כשנשאל מדוע אמר בחקירתו במשטרה דברים שהשב"כ אמרו לו להגיד, השיב כי היה שיתוף פעולה בין השב"כ למשטרה, ובלשונו: "שאתה לא יודע האם השב"כ נותן דף למשטרה, להגיד להם שהוא, תיתנו לו לדבר את מה שבדף הזה, על הדף הזה, לשים אותם אחד מול אחד" (עמ' 290, ש' 29), ובהמשך הוסיף כי היה חוקר שב"כ שנכנס ויצא במהלך חקירתו במשטרה, ודיבר עם חוקרי המשטרה, מבלי שהעד היה יכול לשמוע על מה דיברו.
בהמשך עדותו ציין העד כי יום אחד, לאחר שהוחזר לתאו בצינוק בתום חקירתו במשטרה, חוקר משטרה הגיע אליו לצינוק ואמר לו את הדברים הבאים: "הוא אומר לי מה להגיד, כאילו מתי לחזור למשרד שלו… אני זוכר שהוא אמר לי הרבה דברים, כאילו בכוח להגיד אותם… והוא מנסה להגיד לך דברים, סיגריות או מים, משהו טוב אני אביא לך כדי שתגיד את זה" (עמ' 292, ש' 1 – 7). לדברי העד, אותו חוקר אמר לו לדבר על זריקות האבנים ושריפת הצמיגים, והוא אמר לו גם שמות של אנשים שהוא צריך להזכיר אותם בחקירה, ובין היתר הזכיר את נאשם 1 ……, והעד הוסיף כי שיחות כאלה עם חוקר המשטרה ליד תאו בצינוק, קרו הרבה פעמים (שם, ש' 31).
החקירה הנגדית של ב"כ נאשם 4 נזיר, עסקה ברובה בנסיבותיו האישיות של העד ובתנאי מעצרו, ובחלק ממנה התייחס העד גם לחקירתו בשב"כ ובמשטרה. כשנשאל כמה זמן היה בחקירות של השב"ב, השיב: "הייתי בחקירות של שב"כ 30 יום, ו – 15 יום במגידו אצל החוקרים האלה גם, שעובדים אצל השב"כ", ובהמשך הבהיר כי הוא מתכוון למדובבים (עמ' 308, ש' 14 – 17). העד ציין עוד כי הובל לחקירות כשעיניו מכוסות, וכך גם הושיבו אותו על כיסא בחדר החקירות, ואזקו אותו בידיו וברגליו, כשהוא נותר כסוי עיניים כ-20 דקות עד שהחוקר מגיע (עמ' 312). מדובר בכיסא ברזל עם רגל מרכזית אחת, שאליה נקשרו האזיקים. בהמשך עדכן העד את גרסתו וציין כי במהלך חקירותיו הרגלים היו אזוקות רק לפעמים ולא כל הזמן. העד הוסיף כי הבטיחו לו תנאים משופרים אם ישתף פעולה בחקירה, ובלשונו: "אם אתה הלכת עם התנאים שלהם, הוא מסכים לשים אותך כאילו בווילה, תשב עם בריכה ועם הכל", ובהמשך הבהיר את כוונתו: "שהוא יחזיר אותך למקום נוח, עם אוכל טוב, תשתה ותעשן, עם אנשים, אני אתן לך מה שאני רוצה אבל עם התנאים שלו, תסכים עם התנאים שלו והוא יסכים למה שאתה רוצה" (עמ' 317, ש' 29 – עמ' 318, ש' 4).
כשנשאל מה הבין כשחוקר שב"כ אמר לו שעדיף לו שיסיים, השיב: "אני הבנתי מזה, שאת מה שהוא רוצה אני אגיד… ואחרי זה הוא נותן לי תנאים יפים, מחזיר אותי לאגפים עם אנשים, אבל בוא נסכים את זה בינינו" (עמ' 321, ש' 1 – 4), ובהמשך הוסיף כי במהלך חקירתו, שמע פעמים רבות את המילים הללו שעדיף לו לסיים. העד אישר כי בחקירתו בשב"כ סרוסי היה החוקר הדומיננטי, אבל היו עוד אנשים בחדר החקירות, וכך תיאר את חלקם בחקירה: "אלה מערבבים, הם רק מאיימים, הם לא עושים כלום" (עמ' 322, ש' 21). בסוף החקירה הנגדית סיכם בא כוחו, עו"ד דרוויש את עדותו של העד במילים הבאות: "אפשר בשורה התחתונה לסכם את זה, בזה שאתה נחקרת בתנאים מאוד קשים?… בחקירה הם אמרו לך את מה שהם מצפים ממך לעשות, ובסוף אתה גם סיפקת להם את הסחורה, כי אתה רצית לסיים ולעבור לווילה, נכון?" והעד אישר את הדברים, והוסיף כי לא רק הוא נחקר בתנאים קשים, אלא גם עצורים אחרים ששוחח איתם, והיו אף כאלה שנחקרו בתנאים קשים יותר (עמ' 326, ש' 22 – 28).
בחקירה החוזרת לב"כ המאשימה נשאל העד כיצד מתיישבת טענתו כי הוא הזכיר את נאשם 1 …….מפני שהחוקרים אמרו לו קודם לכן את שמו, עם העובדה שבאמרה הרביעית שלו ת/5, הוא סיפר ביוזמתו שנאשם 1 החביא את הרכב של עד תביעה 2 פלאח, מבלי שאף אחד הזכיר לו את השם, והעד השיב כי שמו של נאשם 1 לא יצא מפיו, והוא לא יודע מי הוסיף את שמו באותה אמרה (עמ' 328). לאחר מכן, התבקש להסביר את הסתירה בגרסאות השונות שמסר ביחס לנוכחותו בתחנת הדלק ברהט, כאשר בעדותו ביום 20.6 הכחיש כי היה עם רכבו בתחנה, ואילו בחקירה הנגדית של ב"כ נאשם 2 הוא הודה שהיה בתחנה, והעד השיב כי אכן היה בתחנה, אך היה שם כדי לתדלק את הרכב שלו, והוא לא מילא דלק בג'ריקן.
עד תביעה 2 – פלאח בלאל
האמרות במשטרה
אמרתו הראשונה ת/8ו נגבתה מהעד לאחר שהתייעץ עם עו"ד, וכבר בתחילת האמרה אישר כי ביום הראשון של חג עיד אל-פיטר, התקשר אליו נאשם 4 נזיר וביקש ממנו שיבוא לחורשה שליד שכונה 12 ברהט, והוא אכן הגיע לרהט בשעת צהרים מוקדמת, ביחד עם אחיו אדהם נאשם 2, וכן עם נאשם 3 אנס ואדם נוסף, ברכב שבו הוא נהג, והם פגשו ברהט את נאשם 4 נזיר ואת עד תביעה 1 בלאל ואנשים נוספים, כעשרה במספר בסך הכל. הרכב שבו הגיעו נלקח למקום אחר כדי שלא יראו אותו במקום המפגש באופן שעלול לחשוף את המפגש, והחלה שם התארגנות "לעשות הפגנה, ולזרוק אבנים לעבר רכבים ישראליים שעוברים על כביש שובל, מבאר שבע לבית קמה, וזה בגלל כל מה שקורה בירושלים והאקצא כנגד הערבים, ואחרי זה החלו הצעירים לזרוק אבנים על הרכבים העוברים משם" (ש' 46 – 48), כאשר העד ציין כי הוא עצמו זרק 7 אבנים על הרכבים.
העד ציין כי ראה אקדח על מותנו של אחד האנשים שהיה רעול פנים, והוסיף כי כל מי שהיה שם השליך אבנים על רכבים שנסעו בכביש, ובין השמות שפרט, הזכיר גם את נאשמים 2, 3 ו-4, אדהם, אנס ונזיר בהתאמה, וכי "המטרה הייתה נגד רכבים של יהודים" (ש' 84). העד ציין עוד כי בזמן שהיה שם, לא הובערו צמיגים. כשנשאל מה קרה לאחר שהוא זרק את האבנים, השיב העד כי הוא והאנשים שהגיעו אתו חזרו לביתם ברכב שבו הגיעו, וכי הציע לנאשם 4 לבוא איתם אך הוא סירב ונשאר במקום, ובזמן שכבר היו ברכב בדרכם החוצה, העד שמע 4 – 5 יריות אקדח מכיוון החורשה.
באמרה השנייה ת/9 ציין העד כי כשנאשם 4 נזיר הזמין אותו ביום הראשון של החג לשבת אתו ועם חבריו ברהט, הוא לא שאל מה הסיבה מפני שזה היה יום חג. כשנשאל מדוע החביאו את הרכב שבו הגיע, השיב: "כדי שהמשטרה לא תראה את הרכב שם ולא תגלה אותנו" (ש' 63). העד שב ואישר כי במהלך האירוע זרק 7 אבנים שלקח מהחורשה, לעבר כלי רכב שנסעו בכביש, אך לא ראה שפגע ברכב כלשהו. כשנשאל מדוע זרק אבנים לעבר רכבים במהלך האירוע, השיב: "בגלל המצב שהיה וההפגנות שהיו בישראל, בגלל אלקודס ואלאקצא, ובגלל מה שקורה נגד ערבים… לא נותנים להם להתפלל באלאקצא" (ש' 85 – 88), והוסיף כי המטרה הייתה לזרוק אבנים על נהגים יהודים. עם זאת, העד הכחיש כי שמע על תכנון לירי ולהבערת צמיגים במהלך האירוע (ש' 103 – 110). העד ציין כי בעת שהשליך אבנים הוא לא היה קרוב לכביש אלא למעלה בגבעה, ולכן לא נפגעו רכבים מהאבנים שהשליך (ש' 216).
באמרה שלישית ת/10 העד שב ואישר כי השתתף בהפגנה ואף יידה אבנים ביום האירוע. כשנשאל אם נאשם 4 נזיר שהזמין אותו להגיע לחורשה, אמר לו מה סיבת ההזמנה, השיב בשלילה, וכשעומת עם דברים שאמר עד תביעה 1 בלאל בחקירתו במשטרה כי נזיר אמר להם שיש הפגנה בכביש הראשי, והזמין אותם להשתתף בהפגנה, עמד העד על גרסתו כי נזיר לא פירט את מטרת ההזמנה (ש' 19).
העד ציין כי בסרטון שהוצג בפניו הוא מזהה את בלאל שלא היה רעול פנים, לפי גופו ולבושו, אך טען כי הוא חזר לביתו ביחד עם אחיו בדרך אחרת, ועמד על גרסתו גם כשנאמר לו כי בלאל מסר בחקירתו במשטרה כי העד היה יחד אתו באותו זמן. העד שב וטען כי כשזרק אבנים היה במעלה הגבעה הסמוכה, במרחק של 7 – 8 מטרים מהכביש (ש' 46). כשהוצגו בפניו תמונות שהורדו מהטלפון שלו, העד ציין כי מדובר ברעולי פנים ששייכים לארגוני טרור בעזה, וטען כי הסתכל בתמונות הללו מפני שרצה לדעת חדשות על המלחמה. העד אישר כי הוא יודע שחמאס הוא ארגון טרור, אך שלל כי הוא תומך בחמאס. בסוף האמרה מסר העד כי יש לו ארבעה אחים שמתגוררים בעזה, מפני שאביו במקור מעזה ועבר לישראל (ש' 110).
העדות בפנינו
בחקירתו הראשית לב"כ המאשימה התבקש העד לספר מה קרה באותו יום של עיד אל פיטר, והשיב כי יש לו רכב מסוג גולף, וכי באותו יום הגיע לחורשה ברהט בגלל החג: "… אני הגעתי בגלל החג, חשבתי שיש מנגל, על האש, וראיתי הרבה אנשים רעולי פנים והלכתי וזהו" (עמ' 109, ש' 29). כשנשאל מה עשה כשראה את רעולי הפנים, השיב: "זרקתי אבנים, חזרתי לרכב והלכתי, וזהו" (עמ' 110, ש' 11), והוסיף כי זרק את האבנים "סמוך לכביש של שובל" (שם, ש' 25), וכי הוא אינו יודע לאיפה זרק את האבנים (ש' 33). כשנשאל מי הזמין אותו לחורשה, השיב תחילה "אף אחד", וכשעומת עם דברים שמסר במשטרה, אישר כי בחקירתו במשטרה אמר שנזיר הוא שהזמין אותו, אך הוסיף: "זה סתם, זה הכל דיבורים של שב"כ, זהו, בלחץ אני אמרתי את הכל וזה לא היה" (עמ' 111, ש' 13), ושב על הדברים הללו בניסוח שונה בהמשך עדותו (שם, ש' 23 וכן ש' 30). כשנשאל עם מי הגיע לחורשה, השיב כי בא לבד. בעקבות זאת ביקש ב"כ המאשימה להכריז עליו כעד עוין, בשל הסתירות שבין עדותו ובין דברים שמסר בחקירתו במשטרה, ובית המשפט נעתר לבקשה והתיר לו לחוקרו על דרך החקירה הנגדית.
לאחר מכן, עימת ב"כ המאשימה את העד עם הגרסה שמסר נאשם 3 אנס בחקירתו במשטרה, מבלי שנחקר קודם לכן בשב"כ, כי הנאשם 4 נזיר התקשר אליו וכי נאשם 3 הגיע ביחד עם העד ואחיו – נאשם 2 אדהם ועוד אחד לחורשה ברהט, גרסה שתואמת את הגרסה שהוא מסר קודם לכן במשטרה, והעד השיב שוב כי נהג כך בגלל הלחץ, ובהמשך פירט: "מאז שבאתי כל הזמן לא עישנתי ולא כלום, כל הזמן זה מי, מי, הוא יגיד לי את השם ואני אגיד לו כן, וזהו" (עמ' 116, ש' 4). העד הוסיף כי נחקר בלילה, ותיאר סוגים נוספים של לחץ בחקירתו בשב"כ: "יורקים עליי ותופסים אותי מהצוואר, הרבה דברים" (עמ' 117, ש' 15).
כשנשאל לגבי דברים שמסר בחקירתו במשטרה שבהם הפליל אחרים, השיב: "במשטרה זה כלום, הוא הביא לי רק ניירות חתמתי עליהם וזהו, אני לא יודע מה זה הניירות האלה" (שם, ש' 23), והוסיף כי חתם על האמרות שלו במשטרה מבלי שידע על מה הוא חותם, מפני שרצה לסיים את החקירה ולצאת מתא המעצר שלו (ש' 30), וכי הדברים שנכתבו באמרות לקוחים מתוך מה שאמר בחקירתו בשב"כ (עמ' 118, ש' 20). כשנשאל איך יש הבדלים בין מה שנכתב במסמכים של השב"כ ובין מה שנכתב באמרות שנגבו ממנו במשטרה, השיב כי אינו יודע. כשנשאל את מי הוא מזהה מהאנשים שהיו בחורשה, השיב כי אינו מזהה אף אחד מפני שהיו רעולי פנים, והוסיף כי אמר בשב"כ כי זיהה את נאשם 4 נזיר ואת עד תביעה 1 בלאל בגלל הלחץ שהופעל עליו בחקירה, אך הכל שקר (עמ' 119, ש' 20, וכן עמ' 122, ש' 10).
בהמשך התבקש העד להתייחס לסרטון שהוצג בפניו מתוך דיסק ת/6, וציין כי הרכב שנצפה בסרטון יורד מגבעה סמוכה הוא הרכב שלו, והוא זה שנהג בו, ובלשונו: "הרכב שלי נכנס מהחורשה, אני עצרתי אותו ונזרקתי ורק אני הייתי ברכב, זרקתי אבנים ועליתי ברכב וירדתי וזהו, זה כל מה שעשיתי" (עמ' 120, ש' 29). כשעומת עם דברים שאמר במשטרה בעת שצפה בסרטון, כי לאחר שהגיע לחורשה עם הרכב, הוא זיהה את נזיר ואת בלאל, ביחד עם עוד רעולי פנים, וכי חבר של בלאל החנה לו את הרכב, השיב תחילה את התשובה הבאה: "אני נכנסתי לחורשה, הוא לקח את הרכב שלי והחנה אותו, ואני אחרי שזרקתי את האבנים לקחתי את האוטו והלכתי" (עמ' 121, ש' 28). אולם לאחר מכן טען שהכל שקר: "הכל מהראש שלי וזה סתם, רציתי רק לסיים את החקירות ואמרתי את הסיפור" (עמ' 123, ש' 2). כשעומת עם הגרסה שמסר עד תביעה 1 בלאל בחקירתו, שמאשרת למעשה את הגרסה שמסר העד בחקירתו במשטרה, השיב העד כי אינו יודע למה בלאל אמר את זה: "אני לא יושב בתוך הראש של בלאל" כלשונו (שם, ש' 14). תשובה דומה השיב כשנשאל איך גם נאשם 3 אנס מסר את אותה גרסה בחקירתו במשטרה (עמ' 125).
בהמשך, העד אישר כי ראה אקדח אצל אחד מרעולי הפנים שהיו בחורשה, וטען כי אינו יודע מי מבין רעולי הפנים השליך אבנים באירוע. כשנשאל שוב על דברים שמסר בחקירתו במשטרה, עדכן העד תשובה קודמת שמסר, וציין כי החוקר הקריא לו מה כתוב בדפים שהביא, והוא חתם עלים. כשנשאל על מה חשב כשחתם, השיב: "חשבתי שאני חותם על הניירות של החקירה, של סיום החקירה" (עמ' 130, ש' 17). כשנטען כלפיו כי אמר בחקירתו במשטרה כי כל מי שהיה בחורשה זרק אבנים השיב תחילה כי לא אמר כלום, לאחר מכן טען כי אינו זוכר, ולבסוף טען כי אינו יודע מאיפה המשטרה מביאה את הדברים האלה שהוא לא אמר (עמ' 132, ש' 21). כשנשאל מדוע זרק אבנים השיב כי ראה אחרים זורקים והצטרף אליהם, ובהמשך אישר כי אמר שהמטרה הייתה לפגוע ברכבים של יהודים, אך ציין כי אמר זאת כדי לרצות את החוקר: "ואמרתי לו שיכתוב מה שהוא רוצה רק בשביל לשחרר, אמרתי לו, יאללה" (עמ' 134, ש' 6).
תשובה דומה השיב העד כשנשאל מדוע אמר במשטרה שההפגנה שהשתתף בה היא בגלל אלאקצא: "בגלל שאמרו לי שזה בגלל אל אקצה, אז אמרתי שזה בגלל אל אקצה" (עמ' 141, ש' 26). למעשה העד שב בווריאציות שונות על אותו עיקרון, כי כל הדברים המפלילים שמסר בחקירתו במשטרה נאמרו כדי לרצות את החוקרים שאמרו לו מה להגיד בעקבות לחץ שהופעל עליו, או שנכתבו ע"י החוקרים מבלי שנאמרו על ידו.
בחקירות הנגדיות לסנגורים שב העד על אותו עיקרון, שוב בווריאציות שונות. כך למשל השיב לב"כ של נאשם 2 אדהם, כי אמר בחקירתו במשטרה שהגיע לחורשה ברהט ביחד עם אחיו – נאשם 2, מפני שהשב"כ אמרו לו להגיד זאת, אך האמת היא שהוא הגיע לבדו, ואחיו לא היה אתו ברכב, והוא אינו יודע היכן היה באותו זמן, וודאי שלא ראה את אחיו זורק אבנים.
בחקירה הנגדית של ב"כ נאשם 4 נזיר, העד נחקר באריכות יתירה על מצבו הסוציואקונומי ועל נסיבות חייו, לפיהם משפחתו נמצאת במצב סוציואקונומי נמוך ונסיבות חייו קשות. הוא הבכור מבין 7 ילדים, עזב את בית הספר בכיתה י"א, ועבד בעבודות מזדמנות שונות לפרנסתו. העד ציין כי נעצר בשעת לילה מאוחרת והיה עצור במשך שבועיים, כשבתחילת החקירה הוא היה מנוע מפגש עם עו"ד (עמ' 169). לדבריו, סמוך לאחר מעצרו, הוא נחקר בתחנת רהט ע"י שלושה חוקרים של השב"כ ששאלו אותו כמה שאלות אינפורמטיביות, ולאחר מכן הוא נלקח לכלא שקמה. למחרת נחקר שוב בשב"כ והיו בחדר החקירות 6 – 7 חוקרים שחקרו אותו, ואחד מהם אף ירק עליו במהלך החקירה (עמ' 179, ש' 8 – 15), ובמשך כל החקירה היה כבול לכיסא בידיו וברגליו, ומדובר בכיסא צר מאוד, ולדבריו "בכלל לא ישבתי, זה נכנס בתחת שלי ואני לא ישבתי על כיסא בכלל" (עמ' 182, ש' 5). העד תיאר תנאים קשים במעצר, מעט אוכל, חום בחדרים בלי מזגן וכן אור שדולק כל הלילה ומקשה על השינה, ועל רקע זה נשאל שוב על דברים שאמר בחקירה, והשיב: "אמרתי את זה מרוב לחץ, זה הכל שקר" (עמ' 185, ש' 7).
בהמשך עדותו אמר העד ביחס לחקירתו בשב"כ את הדברים הבאים: "אחרי שיוצאת לי הנשמה, הייתי אומר להם תכתבו מה שאתם רוצים", וכשהתבקש לפרט, הוסיף: "הם היו חונקים אותי ואני הייתי, הם היו חונקים אותי, הם היו מוציאים לי את הנשמה ואני הייתי מת, אני הייתי רוצה להודות… מרוב לחץ, מרוב לחץ אני הייתי נותן להם את מה שהם רוצים, את מה שהיה, את מה שלא היה ואת מה שלא יהיה… רק אני רוצה לסיים, לצאת מהשב"כ, אני רוצה רק לראות אנשים, זהו…" (עמ' 192, ש' 18 – 29)
בחקירה נגדית של ב"כ נאשם 3 אנס ציין העד כי הוא אינו אדם דתי, ואינו שונא יהודים, וכי כשזרק אבנים עשה זאת כדי שלא יגידו עליו שהוא פחדן, ולא עניין אותו "האם היה ברכב יהודי או ערבי" (עמ' 190, ש' 4). העד אישר כי הוא מכיר את נאשם 3 מהשכונה, וכי הם מעולם לא דיברו ביניהם על לפגוע ביהודים.
בחקירה החוזרת לב"כ המאשימה הוטח בעד כי בשום שלב בימי מעצרו, השב"כ לא אסרו עליו להיפגש עם עו"ד, והעד השיב כי אינו זוכר שראה עורך דין בשבועיים הראשונים של המעצר, אבל אישר שאפשרו לו לשוחח טלפונית עם עורך דינו (עמ' 201).
עד תביעה 3 – זהראן אלבחירי
החקירה במשטרה
במהלך חקירתו במשטרה נגבו מהעד 3 אמרות, ורק החלק הראשון של האמרה השנייה רלוונטי לענייננו. האמרה השנייה ת/16ב נגבתה מהעד ביום 19.5.21 בשעה 13:10, ובה מסר העד כי ביום 13.5.21 (באמרה נכתב בטעות 13.5.20), ביום הראשון של עיד אלפיטר כשהיה בבית קפה אום כולתום שסמוך לביתו, התקשר אליו בלאל עד תביעה 1, וסיפר לו שהולכים לעשות הפגנה על הכביש הראשי ליד רהט בגלל מה שקורה בירושלים ואלאקצא, וביקש ממנו שיביא צמיגים ברכב שלו כדי להבעיר אותם בהפגנה והוא הסכים. הוא חזר לביתו, לקח את הרכב של אביו, הצטרפו אליו גם בלאל וגם חאמד אלגלאוי (להלן חאמד), והם נסעו לפנצ'ריה הסמוכה ושם העמיסו על הרכב 10 – 12 צמיגים קטנים של רכב. כשנשאל לצורך מה השיב: "על מנת שניקח אותם ונשרוף אותם על הכביש הראשי, וכך נסגור את הכביש בהפגנה, ולא יעברו רכבים ישראליים בגלל המצב" (ש' 43). הם נסעו לבית הקברות אבו מנצור שליד הכביש הראשי, ושם הורידו את הצמיגים. הוא אמר לחאמד ובלאל שהוא לוקח את הצמיגים לכביש הראשי כדי להבעיר אותם שם, ושניהם אמרו לו שהם הולכים לכיוון השני כדי להצטרף לאנשים שמפגינים שם וזורקים אבנים.
העד ציין כי לקח 6 צמיגים לכביש הראשי בערך בשעה 14:00 – 15:00 כדי להבעירם שם, אולם לפני שהספיק לעשות זאת, הגיעה ניידת משטרה למקום, והוא ברח לכיוון רהט. כשנשאל מה יכול לקרות כתוצאה מהבערת צמיגים בכביש הראשי השיב: "יכול להתרחש תאונת דרכים לבעל הרכב ואולי הרכב יעלה באש" (עמ' 5, ש' 110). העד ציין כי לקח את הרכב של אביו בלא ידיעתו, והוסיף כי לא ראה אם בלאל וחאמד השתתפו בהפגנה.
העדות בפנינו
בתחילת עדותו התבקש העד לספר מה היה בחג הראשון של עיד אל פיטר, ב-13 למאי, וכבר בתחילת הדברים תקף את הדברים שיוחסו לו בחקירה בשב"כ: "מה שרשום, מה שהוא הראה לי עכשיו זה הכל שקר. השב"כ, הוא רוצה לרשום את מה שהוא רוצה, ואת מה שהוא לא רוצה הוא לא רושם" (עמ' 214, ש' 21). כשהובהר לו כי השופטים אינם יודעים מה אמר בחקירתו, החל לספר את הדברים כסדרם. לדבריו, היה ברכב של אביו וראה אנשים רבים ליד הפנצ'ריה השכונתית. הוא עצר בסמוך, ואנשים ביקשו ממנו שיעזור להם: "תיקח את הצמיגים לקיבוץ שובל, לתפוז ברהט, תשים שם וזהו. אני לקחתי ואני הייתי לבד" (עמ' 215, ש' 3). העד ציין כי מדובר ב-6 צמיגים של רכבים, והוא אכן לקח אותם ברכבו, וכשהגיע למקום שבו היה צריך להוריד את הצמיגים, ליד בית הקברות, השב"כ עצר אותו לטענתו, וכך הוא מתאר את המפגש עם אנשי השב"כ: "היה להם, אחד מהם היה לו אקדח ואחד מהם היה לו אם-16, כשעצרו אותי שם. הוא אמר לי, מה אתה עושה פה, למה אתה רצית להביא את הצמיגים, רצית לשרוף אותם? אמרתי לו, לא, ואז הוא שחרר אותי" (עמ' 216, ש' 5 – 7). למחרת הוא נעצר בשעה 06:00, וכך מתאר העד את חקירתו בשב"כ: "לקחו אותי לחקירות 37 יום, אני לא הייתי רואה את השמש, אני הייתי רואה חדר לבד. בחקירות, החקירה הקטנה היתה לי 19 שעה, אני הייתי קשור בכיסא ואני הייתי אומר דברים שאני לא עשיתי" (שם, ש' 27 – 30).
בהמשך נשאל העד מתי ראה לראשונה את עדי תביעה 1 ו-4 בלאל וחאמד, והשיב כי פגש אותם לשתי דקות ליד הפנצ'ריה, סמוך לאחר שיצא מביתו ברכב של אביו. כשעומת עם דברים שאמר בחקירתו כי באותו בוקר היה בבית קפה אום אל כולתום, הכחיש בתחילה את הדברים, וטען כי "השב"כ רושם מה שהוא רוצה", ושב ותיאר את התנאים הקשים שהיו לו במהלך החקירה (עמ' 221, ש' 8 – 14), אולם כמה שורות לאחר מכן אישר כי אכן היה בבוקר באותו בית קפה שאותו כינה "בית הקפה שלנו", ורק בצהרים עבר ליד הפנצ'ריה.
כשעומת עם דברים שאמר בחקירתו במשטרה, כי כשהיה בבית הקפה, התקשר אליו בלאל ואמר לו שהולכים לעשות הפגנה על הכביש הראשי ליד רהט בגלל מה שקורה בירושלים ובאלאקצא, הכחיש העד את הדברים, ושב והזכיר את התנאים הקשים שהיו בחקירתו בשב"כ: "ואחרי 24 שעות אני קשור בכיסא עם אזיקים, כמו חמור בחדר קטן ככה, ואני הייתי אומר דברים שלא עשיתי" (עמ' 222, ש' 10).
בעקבות הכחשותיו הוכרז העד כעד עוין. כשנטען כלפיו כי הדברים נכתבו בהודעה שמסר במשטרה ולא בחקירה בשב"כ, השיב כי המשטרה והשב"כ זה אותו מקום ויש שיתוף פעולה ביניהם, והוסיף כי אולי אמר את הדברים הללו בגלל הלחץ שהיה נתון בו במהלך החקירה, לאחר שלא ראה את אמו וגם לא ראה עו"ד במשך 20 יום (עמ' 227, ש' 5). כשנטען כלפיו כי אמר את הדברים לאחר 5 ימי מעצר ולא 20 יום כפי שטען, הכחיש זאת (עמ' 228, ש' 22).
בהמשך נשאל העד מדוע התבקש לקחת את הצמיגים מהפנצ'ריה, והשיב כי אינו יודע, וכשעומת עם הדברים שאמר במשטרה כי עד תביעה 1 בלאל ביקש ממנו להביא צמיגים כדי להבעיר אותם בהפגנה, הכחיש כי אמר זאת, ושב וטען כי השב"כ יכול לכתוב מה שהוא רוצה, וכי יש שיתוף פעולה בין השב"כ והמשטרה (עמ' 231). כשעומת עם הודאתו בכתב אישום מתוקן במשפטו, שבו נאמר בין היתר "שתכננתם ביחד, אתה, בלאל וחאמד, כן? ליידות אבנים על כלי רכב נוסעים, כשבהם נהגים יהודים כדי לעורר פחד, בהלה והכל, על רקע הפרות הסדר במסגד אל אקצה וכו'" השיב כי הודה בניסיון לשרוף צמיגים, למרות שלא עשה זאת, בהתאם לעצתו של עורך דינו (עמ' 234, ש' 16 – 25). בהמשך נטען כלפי העד כי במהלך החקירה היו פעמים שהוא מסר במשטרה גרסה שונה מכפי שמסר בחקירתו בשב"כ, ולכן לא הייתה מניעה שימסור במשטרה את האמת, גם אם היא שונה מהדברים שמסר בשב"כ, והעד השיב כי אינו זוכר כל כך מה אמר בחקירתו במשטרה (עמ' 246, ש' 22 ו-27).
בחקירה הנגדית של ב"כ נאשם 1 ……, שב העד וטען כי הודה בכתב אישום מתוקן בדברים שלא עשה, מפני שרצה לסיים את משפטו, לאחר שהיה עצור 6 חודשים, אבל הוסיף כי חלק מכתב האישום שבו הודה – נכון (עמ' 249, ש' 9). בהמשך נשאל העד על חקירתו בשב"כ וציין כי חקירתו הראשונה בשב"כ נערכה לאחר חצות, שעות אחדות לאחר שנעצר, ונמשכה יותר מ-4 שעות, כאשר בחדר החקירות היו שני חוקרים וסוהר, והוא ישב על כיסא כשרגליו קשורות לרגלי הכיסא וידיו אזוקות מאחור. לדבריו, לאחר החקירה בשב"כ היה עובר לחקירת משטרה שנערכה בחדר סמוך, ואם לא היה חוזר על דברים שמסר בשב"כ, היו מחזירים אותו להמשך חקירה בשב"כ. העד ציין כי החקירה במשטרה היה כבול רק בידיו, והוא חתם על ההודעות שנגבו ממנו מבלי שידע על מה חתם, מפני שלא נתנו לו לקרוא אותם, למרות שנכתבו בעיקר בערבית (עמ' 254). בסוף החקירה ציין העד כי הוא מכיר את נאשם 1 מהשכונה, אך לא ראה אותו ביום האירוע.
בחקירה הנגדית של ב"כ נאשם 2 אדהם טען העד כי נעצר ב-12:00 בצהרים ונלקח לתחנת רהט כשהוא אזוק בידיו ומפוחד מאוד, וכשהגיע לתחנה היכו אותו בכל חלקי גופו במשך כמה דקות, כשעיניו מכוסות: "מכות ברגליים ובפנים, בוקסים וזה" כלשונו (עמ' 258, ש' 13). לאחר מכן אפשרו לו לישון בתחנה, וכעבור זמן מה לקחו אותו ברכב לחקירת שב"כ, כשהוא שוכב על בטנו על רצפת הרכב, קשור בידיו ורגליו, ושוטר מכה אותו באמצעות מטען של טלפון. כשהגיע לשב"כ החליפו לו את הבגדים והודיעו לו כי הוא מנוע מפגש. הוא נחקר בחדר חקירות שהיו בו 2 – 3 חוקרים, וכשנשאל אם הוכה בחקירה השיב: "בשב"כ, שם זה רק מזגן וצעקות, צעקות, ממש צעקות" (עמ' 259, ש' 14). העד שב וציין כי ביקשו ממנו להעביר צמיגים ליד הכביש בסמוך לבית הקברות, העמיסו על הרכב שבו נסע 5 צמיגים, והוא נסע לבד ברכב למקום שבו הוריד את הצמיגים. כשנשאל מדוע אמר בשב"כ דברים שלא אמר בחקירתו במשטרה, השיב כי עשה זאת כתוצאה מהלחץ שהיה עליו בחקירה בשב"כ. בסוף החקירה ציין העד כי אינו מכיר את נאשם 2 אדהם, וראה אותו לראשונה בבית המשפט.
בחקירה הנגדית של ב"כ נאשם 4 נזיר התבקש העד לתאר כיצד נחקר בשב"כ ובמשטרה, וסיפר כי במשטרה ציפו שיחזור על מה שאמר בשב"כ וכי "אם אתה לא רוצה להחליט את מה שאמרת את השב"כ, הם מחזירים אותך… הם לא יעזבו אותך, שרק תגיד את מה שאמרת אצל השב"כ" (עמ' 336, ש' 1 – 3). העד ציין כי התקשרו לאביו ואיימו עליו שאם לא יביא להם את הטלפון של העד הם יעצרו את האמא ואת האחים שלו. בנוסף הם הגיעו לעיתים תכופות לבצע חיפושים בבית וגרמו נזק רב בכל חיפוש. העד סיפר עוד כי היה כלוא בתא קטן מאוד, עם קירות בטון מחוספסים, שמיטה תופסת את רוב שטחו, עם מזגן חזק ואור חזק שדולקים כל הזמן, באופן שאינו מאפשר לדעת אם בחוץ לילה או יום, ובקשותיו שיכבו את האור או את המזגן לא נענו. העד הוסיף כי 3 פעמים שטף 180 צלחות בחדר האוכל של השב"כ בתמורה ל-4 סיגריות. כשנלקח מדי פעם מהצינוק שבו היה לחדר החקירות, מרחק של 3 דקות הליכה, היה אזוק בידיו ורגליו ועיניו מכוסות.
לדבריו, כשהייתה אזעקה, החוקר היה יוצא לממ"ד והוא היה נשאר בחדר החקירות כבול לכיסא שמקובע לרצפה. כשביקש מהחוקר ללכת אתו לממ"ד, השיב החוקר: "תמות כאן" (עמ' 342, ש' 9). החקירות נמשכו שעות ארוכות, ולעיתים היה נשאר זמן רב בחדר החקירות כשהחוקר הולך לביתו: "הם אמרו לי, תישאר קשור פה, אני אלך לאישה שלי עכשיו, אני אשב איתה, אוכל איתה ואני יושן בבית שלי, אני רואה את הילדים ואת המשפחה, ואתה נשאר כאן ואני מחר אחזור אליך" (עמ' 344, ש' 30 – 32). בסיכום עניין זה אישר העד כי בחקירתו שיקר ואמר דברים שלא קרו כדי לרצות את השב"כ "בשביל לסיים ובשביל לצאת מהצינוק, מחדר החקירות, ולהגיע לגן העדן בכלא" (עמ' 346, ש' 3).
בהמשך מסר העד פרטים על עצמו, וציין כי הוא בן 24, למד עד כיתה י', עבד ב"רמי לוי", ואחיו שירת כלוחם בצה"ל. העד אף הציג תעודת הצטיינות שקיבל אחיו אברהים במהלך שירותו. כשנשאל למה כל הצעירים יצאו להפגין השיב העד כי "כשהם עושים הפגנות וזה, זה לא בשביל שייח ג'ראח או בשביל משהו… אולי אין מישהו שיגיד להם לכו הביתה" (עמ' 348, ש' 25 – 28), ובהמשך הוסיף "אולי משעמם להם, והם הדליקו אש וזה… זה נקרא כאילו כיף להם או משהו ככה משעמום, זה לא בשביל משהו" (עמ' 349, ש' 16 – 22).
בחקירה החוזרת לב"כ המאשימה אישר העד כי בחקירתו במשטרה יכול להיות שהחוקרים הקריאו לו מה שכתבו לפני שהוא חתם על הודעותיו.
עד תביעה 4 – חאמד גילאוי
האמרות במשטרה
באמרתו הראשונה ת/35 ציין העד כי בתאריך 11.5.21 עבד במאפיה ביבנה עד השעה 14:00 בצהריים, ואז הגיע הביתה בשעה 15:00 ולאחר מכן יצא לטייל בחורשה עם הסוס שלו ובחזרתו הבחין בבד לבן על הרצפה, ירד מהסוס, פתח את הבד ומצא בתוכו אקדח, אותו הכניס למותנו, וכשחזר לביתו החביא את האקדח בסמוך למקום שבו קשר את הסוס.
העד ציין, כי ביום החג, יום חמישי, שמע מילדים קטנים בשכונה שיש הפגנה בכביש הראשי בין שובל למשמר הנגב בסמוך לחורשה, והוא חשב ללכת ולהחזיר את האקדח למקום שבו מצא אותו בקצה החורשה. העד מסר כי הגיע עם הסוס לחורשה בקרבת הכביש הראשי ושם מצא 12 אנשים בערך רעולי פנים, מתוכם זיהה את עד תביעה 6 נאסים בן 18 ואת עד תביעה 5 יוסף בן 17, שניהם משכונה 12 ברהט, אשר זרקו אבנים על רכבים שעוברים. העד מסר כי קשר את הסוס והוציא את האקדח מהמותן, דרך אותו, התקרב לכביש הראשי וירה שני כדורים בשני רכבים שעברו. לאחר מכן חזר לביתו, ושוב החביא את האקדח בסמוך למקום שבו קשר את הסוס.
למחרת הלך לביתו של עודי יונס אבו סדרה כשהוא נושא עליו את האקדח, "ונכנסה המשטרה ותפסה אותי עם האקדח" (ש' 40). העד ציין כי זריקות האבנים היו מכוונות "כנגד יהודים בגלל מה שקורה בימים האלה" (ש' 68). בסוף האמרה הביע העד צער על מעשיו: "אני מצטער רבות על מה שקרה ומה שעשיתי ולא הייתי צריך לירות על הרכבים" (ש' 93).
באמרתו השנייה ת/39 לאחר שנועץ עם עו"ד, הודה העד כי שיקר באמרה הקודמת, כשסיפר כי מצא את האקדח, וכי האמת היא שהוא החליט לקנות אקדח ללא סיבה מיוחדת, ופנה למישהו בשם יאסר שהשיג עבורו אקדח ו-8 כדורים בתמורה ל-25,000 ש"ח. העד ציין כי בהפגנה בסמוך לרהט נכחו איתו עדי תביעה 5 ו-6……ונאסים "ואחד קשאעלה אולי בלאל בן 19 שנה בערך, מרהט" (ש' 42). העד אישר בחקירתו כי הגיע להשתתף בהפגנה וירה בגלל אלאקצא, והכחיש את גרסתו של עד תביעה 1 בלאל כפי שהוטחה בפניו כי הוא ועד תביעה 3 זהראן הביאו צמיגים לשריפה, והכחיש גם כי נתן 20 ₪ לבלאל כדי שיקנה דלק לשריפת הצמיגים. העד ציין כי אינו יודע מדוע בלאל אמר עליו את מה שאמר, והוסיף כי ירה כדי להפחיד את הנוסעים בכביש.
העד סיפר עוד כי בלילה שלאחר ההפגנה ברהט הוא נסע עם כמה חברים ללוד, ולאחר שהתפלל במסגד הגדול, הוא השתתף בזריקת אבנים לעבר יהודים, מפני ששמע שרוצים לשרוף את המסגד (ש' 83 – 86). בהמשך, ציין העד שכשהוא הלך להפגנה נאסים, בלאל ויוסף כבר היו שם. במהלך חקירתו הוצגו בפני העד תמונות שונות והעד זיהה מתוכן את עד תביעה 3 זהראן ואת עד תביעה 1 בלאל ואדם נוסף.
באמרתו השלישית ת/43 לאחר שנועץ בעו"ד העד ציין כי קנה את האקדח 5 חודשים קודם לכן, ואף ירה בו 4 כדורים סמוך לאחר קנייתו. בהמשך ציין כי רכב על סוסו לכיוון ההפגנה, וכשקשר את הסוס בחורשה סמוכה הבחין בצעירים אותם הזכיר בחקירתו הקודמת, עדי תביעה 1, 5, ו-6, שהולכים לכיוון ההפגנה והצטרף אליהם. בתמונות נוספות שהוצגו לעד הוא זיהה את האקדח שרכש מיאסר וכלי נשק נוספים, כולל רובים מסוג .M16 בתמונה נוספת שהורדה מהטלפון של עד תביעה 5 …… ציין העד כי מדובר בתמונה של 3 נשקים מסוג קרלו אותם שלח ליוסף 3 חודשים קודם לכן בעקבות בקשתו של ……לרכוש נשק, אך הוא לא ידע לאיזו מטרה הוא היה צריך את הנשק. בהמשך ציין העד כי עדי תביעה 5 ו-6 ……ונאסים הבחינו בו יורה "היה בינינו 20 מטר" (ש' 136), ובסוף האמרה שב העד והביע חרטה על מעשיו: "אני מתחרט על הדבר הזה, ומתחרט ותודה לאל שלא נהרג אף אחד מהירי שלי" (ש' 142).
באמרה הרביעית של העד ת/46 שנמסרה אף היא לאחר התייעצות עם עו"ד, חזר העד על דברים שאמר באמרות הקודמות בעניין הנשק, ובין היתר אישר כי ירה מהאקדח במהלך ההפגנה, וכי ראה את עד תביעה 5 ……. באירוע, אך אינו יודע מי ראה אותו. העד אישר כי ראה כמה אנשים כהי עור מיידים אבנים בהפגנה, אך ציין כי אינו מכיר אף אחד מהם. כשנשאל מי הביא אותם לשם השיב: "אולי בילאל עשאקלה הוא זה שהביא אותם או ניזאר או נזיר הוא חבר של בילאל" וכשנשאל כיצד הגיעו השיב: "עם רכב גולף או פולו בצבע כחול" (ש' 68 – 70).
העד ציין כי התכוון לירות לעבר הגלגלים של כלי הרכב ולא לעבר הנהגים, כדי להפחיד את היהודים "בגלל מה שקרה באלקודס וההפגנות נגד הערבים" (ש' 94 – 98). העד זיהה את עד תביעה 6 נאסים ואת עצמו בסרטון שהוצג בפניו, והוסיף כי ייתכן שגם עד תביעה 5 ….. ונאשם 4 נזיר מצולמים בסרטון. בסרטון נוסף שהוצג בפניו הוא זיהה את המקום שבו הייתה ההפגנה, והתייחס גם לזורקי האבנים בסרטון: "ומי שרואים אותו זורק אבנים בסרטון אולי הראשון זה יוסף אלבחירי לובש חולצה ורעול פנים או נאסים אלבחירי אולם השני שלבוש שחור לא יודע מי זה והשלישי אולי זה נאסים או יוסף אלבחירי או בילאל עשאקלה" (ש' 121 – 123).
העדות בפנינו
העד ציין כי הוא בן 23 מרהט, ועד למעצרו עבד במאפיה. כשנשאל על נסיבות מעצרו השיב כי מדובר בתקופת שומר חומות לפני שנתיים, ובאותו זמן "היו הפגנות והיו קצת התפרעויות ודברים כאלה" (עמ' 361, ש' 13). כשהתבקש לפרט על מעשיו ביום הראשון של העיד אל פיטר, השיב תחילה כי אינו זוכר, וכשנשאל אם אמר אמת בחקירתו השיב בשלילה וטען כי ביקש לנקום באלה שהפלילו אותו, אך אישר כי מה שהודה בכתב האישום המתוקן שהוגש נגדו היה אמת וכי אין לו מה להסתיר. העד ציין כי הגיע להפגנה בכביש ליד רהט, והיו בה כ-20 אנשים שזרקו אבנים. כשנשאל כיצד ידע על ההפגנה השיב כי הלך אחרי אנשים שהלכו לכיוון ההפגנה, וכשהקריאו לו קטע מכתב האישום המתוקן שבו הודה כדי לרענן את זכרונו, טען כי לא אמר את הדברים הללו בחקירתו ואינו יודע מדוע עורך דינו נתן לו להודות בכתב אישום כזה (עמ' 370, ש' 15), אולם אישר בהמשך כי כל מה שכתוב לגביו אמת (עמ' 371, ש' 13).
העד אישר עוד כי הגיע לחורשה עם נשק, וטען בתחילה כי אינו זוכר איזה נשק וגם אינו זוכר אם החזיק אותו בידו או בכיס מכנסיו, אך בהמשך אישר כי מדובר באקדח. כשנשאל מה עשו האנשים בהפגנה, השיב: "זריקות אבנים והתפרעויות, וזהו", וכשנשאל מה הוא עצמו עשה בהפגנה השיב: "אני הייתי רחוק מהם כמו שכתוב בחקירה, אולי 30 מטר ככה, ושלפתי אקדח, יריתי שתי יריות וחזרתי" (עמ' 373, ש' 23), והוסיף כי עשה זאת מתוך פחד והוא מתחרט על זה (עמ' 374, ש' 21). בהמשך שינה את ההסבר וטען כי ירה כדי לעשות רושם על אחרים, ואין לכך קשר לאלאקצא: "וראיתי אנשים, 'הנה אנשים תסתכלו יריתי' וזה, סתם כאילו כמו עבריינות וזה, לא מתוך כאילו, כמו שאומרים 'אל אקסא' וזה, לא היה הכוונה שלי באמת" (עמ' 375, ש' 2). העד אישר כי התמונה שהוצגה לו וסומנה ת/28 היא תמונה של האקדח שהיה ברשותו.
העד אישר גם כי בכתב האישום המתוקן שהוגש נגדו, הודה כי ירה לעבר מכוניות בכביש ופגע בשני רכבים שעברו במקום, והסביר כי עשה זאת בכדי לעורר פחד, וכשנשאל אצל מי לעורר פחד, השיב כי בחקירתו בשב"כ הטיחו בו כי ירה כדי לעורר פחד ולגרום מוות ליהודים, והוא שלל זאת וטען כי לא יגרום מוות לאף אחד (עמ' 379, ש' 4). בהמשך טען כי רצה להפחיד "את כל האנשים שהיו שם… המפגינים וגם בסביבה והכל" (עמ' 380, ש' 8 – 10). כשעומת עם דברים שאמר בחקירתו במשטרה כי התכוון להפחיד יהודים, השיב כי זה נאמר בעקבות לחץ שהופעל עליו (עמ' 383, ש' 10).בעקבות הפער שבין דבריו בעדותו בפנינו ובין דבריו בחקירתו במשטרה, הוכרז כעד עוין (עמ' 395, ש' 5). לאחר הכרזתו, עבר ב"כ המאשימה עם העד על כתב האישום המתוקן שבו הודה, והעד אישר רק חלק מהפרטים שבכתב האישום המתוקן, אולם טען כי הגיע לבדו לחורשה, כשהלך לאחר אנשים שהלכו לאותו כיוון, ולא היה שותף לתכנון ההפגנה.
העד שב וטען כי לא רצה לפגוע באף אחד, וכשנשאל מדוע אמר בחקירתו כי רצה לפגוע ביהודים בגלל המלחמה בעזה ובגלל אלאקצא, שב וטען כי אמר את מה שהשב"כ רצו לשמוע. כשעומת עם העובדה שהודה בכך גם בבית המשפט, הודה כי אמר זאת, וכי זאת האמת (עמ' 399, ש' 24 – 33), אולם בהמשך שב וטען כי לא ירה לעבר רכבים ולא התכוון לפגוע ברכבים. לאחר שעומת שוב עם ההודאה שלו בכתב האישום המתוקן שהודה בו במשפטו, אשר בו נכתב כי הקליעים שירה העד פגעו ברכבים של איתמר כהן ודגן פרי, השיב העד "בסדר, הלאה" (עמ' 401, ש' 16). כשנשאל איך ידע לזהות שמדובר ברכבים של יהודים, השיב כי אינו יודע, אך טען כי אינו שונא יהודים. כשעומת עם עדותו של עד תביעה 5 ……, שטען כי עמד מאחורי העד במהלך האירוע, וראה אותו יורה יריה אחת לעבר הכביש, וכעבור דקה שמע יריה נוספת מהמקום שבו עמד העד, השיב כי יוסף משקר. העד ציין עוד כי לא זיהה אף אחד מהאנשים שהשתתפו בהפגנה, וכשנשאל מדוע מסר בחקירתו במשטרה שמות של אנשים שטען כי זיהה אותם בהפגנה, השיב כי ביקש לנקום באנשים ששמע מהשב"כ כי הפלילו אותו (עמ' 403, ש' 5 – 27).
בהמשך טען העד כי אינו מכיר את נאשם 4 נזיר, ומעולם לא ראה אותו, והוא אינו זוכר אם שמו נכלל בין השמות שמסרו לו בשב"כ כי הפלילו אותו. כשהוטח בו כי נזיר נעצר כמה חודשים אחריו, ולכן לא היה יכול להפליל אותו, ובכל זאת הוא הפליל את נזיר כבר בחקירה הראשונה שלו ביום 14.5.21, סמוך לאחר מעצרו, וטען כי ראה אותו בהפגנה, השיב העד כי אינו זוכר מי אמר לו שגם נזיר הפליל אותו (עמ' 404, ש' 31). בהמשך, הוצגו בפני העד תמונות שונות, והעד זיהה מביניהם את עד תביעה 6 נאסים, וכשנטען כלפיו כי סיפר במשטרה שנאסים היה בהפגנה, השיב העד: "אני לא זוכר שאמרתי, מה אמרתי, איך אמרתי, אני לא זוכר" (עמ' 406, ש' 16), ועל אדם אחר שזיהה והפליל, ציין כי "גם הוא דיבר עליי, דיבר עליי" שם, ש' 28). בהמשך אישר העד כי בחקירתו במשטרה זיהה במסדר זיהוי תמונות את עד תביעה 5 …… כמי שהשתתף אתו בהפגנה (עמ' 409, ש' 16), אך טען כי אינו זוכר שהפליל גם את נאסים אף שאישר את חתימתו על טופס מסדר הזיהוי. כשהוטח בו כי זיהה גם את נאשם 4 נזיר כמי שהשתתף בהפגנה, הכחיש זאת העד, ושב וטען כי האנשים שהפליל בחקירתו לא היו בהפגנה, והוא ביקש לנקום בהם כי שמע מהשב"כ שהם הפלילו אותו (עמ' 414, ש' 6). לאחר מכן, טען שוב כי כל מה שאמר בחקירה היה בעקבות הלחץ שהפעילו עליו במהלכה (עמ' 417, ש' 20), אך אישר כי חתם על זיהויו של נזיר במסדר זיהוי תמונות (עמ' 418, ש' 1 – 10).
בחקירה נגדית של ב"כ נאשם 4, שהיה הסניגור היחיד שחקר את העד, אישר העד כי זו פעם ראשונה שהוא נחקר בשב"כ (עמ' 422, ש' 27), ובהמשך תיאר את נסיבות מעצרו, וכיצד התעללו בו לטענתו גם בעת מעצרו וגם לאחר שהובא למתקן החקירות. בין היתר ציין כי בחדר החקירות היו שלושה אנשים, והוא נחקר ע"י אחד מהם במשך כשלוש שעות כשהוא יושב על כיסא, אזוק בידיו וברגליו, כשהידיים אזוקות מאחור, ומדי פעם בעטו בכיסא (עמ' 433, ש' 22 – 29), וחוקר אחר אף איים עליו שיתעללו בו (עמ' 439, ש' 14). בסוף החקירה הנגדית שב העד וטען כי אינו מכיר את נאשם 4 נזיר "לא ידידים, אני לא מכיר אותו בכלל בחיים שלי לא ראיתי אותו" (עמ' 457, ש' 25), והוסיף כי חלק מהדברים שאמר בחקירתו אמר כדי לנקום במי שהפלילו אותו, וחלק אחר אמר כדי לרצות את החוקרים שהבטיחו להוציא אותו מהכלא אם יגיד את מה שהם רוצים, כפי שהיה בעת שהפליל את נזיר.
עד תביעה 5 – …….
האמרות במשטרה
7 אמרות נגבו מהעד במהלך חקירתו במשטרה: האמרה הראשונה ת/29א נגבתה מהעד בעת שהיה מנוע מפגש עם עו"ד, ובתחילתה סיפר על מעשיו ביום13.5.21. העד סיפר כי הלך לחורשה הסמוכה לביתו כדי לעשן נרגילה, ובעודו מעשן ראה קבוצת בחורים עוברת לידו, והוא הכיר חלק מהם, ואיתם גם 5 בחורים כהי עור שאותם לא הכיר. העד פירט שלושה שמות של בחורים שהכיר: נאשם 1 ……. בן 14 בערך משכונה 12 ברהט שבה מתגורר גם העד; עד תביעה 1 בלאל בן 20-21 משכונה 2 ברהט, וכן עד תביעה 6 נאסים בן 18, גם הוא משכונה 12 ברהט. בשאר ובלאל אמרו לו להצטרף אליהם והוא נענה לבקשתם. כשהגיעו לכביש הראשי שמוביל מתפוז לשובל, וכשהבין שמדובר בהפרות סדר וזריקות אבנים, אמר שאינו רוצה להשתתף והחלו לקלל אותו, ולכן נשאר במרחק 20 – 30 מטר מהכביש, כשהאחרים ירדו לכביש. מהמקום שבו עמד הוא ראה את עד תביעה 4 חאמד עומד מאחורי תל קרוב לכביש ומוציא אקדח, ולאחר מכן העד זרק אבן לעבר רכב טויוטה שעבר בכביש אך לא פגע ברכב, וכשעבר בכביש רכב מיצובישי הוא ראה את חאמד יורה כדור אחד ואינו יודע אם הוא פגע ברכב כלשהו, ולאחר הירי העד ברח מהמקום (ש' 18 – 33).
העד שלל שהבעיר צמיגים באירוע, וכשנשאל למה הלך עם הקבוצה לכיוון האירוע השיב: "הלכתי לראות מה יש והבנתי שזה בגלל מה שקורה בישראל, בגלל ירושלים והאקצא" (ש' 49), והוסיף כי זרק אבן אחת "כדי שלא יגידו לי 'הומו ופחדן'" (ש' 51). העד ציין כי האבן שזרק הייתה בגודל כף יד, היא לא פגעה ברכב או בנוסעים, הוא אינו יודע אם מדובר ברכבים של יהודים, והוא שלל כי עשה זאת על רקע לאומני. העד ציין עוד כי בשונה מיתר המשתתפים, הוא לא היה רעול פנים באירוע. בסוף האמרה זיהה העד כמה אנשים מתוך מסדרי זיהוי תמונות שהוצגו בפניו: זיהה את נאשם 1 …… בתמונות שסומנו פ.ח 1; זיהה את עד תביעה 6 נאסים בתמונות שסומנו פ.ח 2; זיהה את עד תביעה 1 בלאל בתמונות שסומנו פ.ח 3, וכן זיהה את עד תביעה 4 חאמד בתמונות שסומנו פ.ח 4.
באמרה השנייה ת/29ב מאותו יום ציין העד כי זיהה את הבחורים שהיו באירוע, מפני שבדרכם לאירוע לא היו רעולי פנים והוא מכיר אותם מהכפר, ורק כשהגיעו לכביש כיסו את פניהם (ש' 15). בהמשך הציגו בפני העד תמונות שסומנו פ.ח 1-3, והעד זיהה את בלאל באחת התמונות וזיהה את עצמו בתמונה מס' 2. העד אישר כי גם הוא ברח ממקום האירוע באותה דרך שבה ברחו מהמקום זורקי האבנים.
האמרה השלישית ת/29ג נגבתה לאחר שהוסרה מניעת המפגש, והעד אכן התייעץ עם עו"ד. העד עומת עם עדויות נוספות שלפיהן היה שותף לתכנון האירוע בפגישה שהתקיימה בבית הקפה אום כולתום ברהט, ואף נסע עם אחרים לתחנת הדלק אלעוברה כדי לקנות דלק לצורך הבערת הצמיגים, ולאחר מכן הלך עם קבוצת הבחורים רגלית למקום האירוע כדי לזרוק אבנים לכביש. העד השיב כי הוא סיפר את האמת ומי שמסרו גרסה שונה משקרים, אבל הוא סירב לבצע עימות "כי זה בושה, לא רוצה שתהיה בינינו עויינות" (ש' 34).
באמרה הרביעית ת/29ד מאותו יום, הוצג בפני העד סרטון וידיאו מתחנת הדלק, והעד ציין כי הרכב שנראה בסרטון הוא רכבו של בלאל ומי שיורד ממנו ממושב הנהג לבוש לבן הוא בלאל. העד זיהה את בלאל בתמונות נוספות שהוצגו לו, ובתמונות שסומנו 4-6 הוא זיהה את בלאל ונאסים. בהמשך הכחיש את טענתו של בלאל כי הוא (העד) זה שנהג ברכב, בטענה כי אין לו רישיון, וגם אין לו זקן בשונה מהאדם שנראה בסרטון.
האמרה החמישית ת/29ה נגבתה אף היא מהעד לאחר שהתייעץ עם עו"ד. העד נשאל מדוע השתתף בזריקות האבנים ברהט, והשיב כי עשה זאת בגלל מה שקורה בירושלים ואלאקצא, והסביר כי "המתנחלים רוצים לכבוש אותו" (ש' 21). בהמשך זיהה העד שתי תמונות שהוצגו בפניו, ואישר כי מדובר בתמונות שפרסם באינסטגרם שלו, והסביר: "אני פרסמתי כל דבר שאומר שמשחרר את אלאקצא" (ש' 35), אולם בסוף האמרה ציין כי הוא מתחרט (ש' 39).
האמרה השישית ת/29ו נגבתה כמה ימים לאחר מכן, לאחר שנועץ שוב בעו"ד, ובה אישר העד דברים שמסר בחקירתו בשב"כ כי זרק אבנים לכביש, לאחר ששמע את עד תביעה 1 בלאל ואת נאשם 1 ……אומרים שיש רכבים של יהודים על הכביש. העד ציין כי שיקר כאשר מסר בחקירה קודמת כי חאמד הסתיר את האקדח ליד ביתו (ש' 35).
באמרה השביעית ת/29ז שנגבתה אף היא לאחר התייעצות עם עו"ד, עומת העד עם העדות של בלאל בחקירתו במשטרה, שבה הפליל את העד ברכישת בנזין לצורך הבערת צמיגים וכן בזריקת אבנים בהפגנה. העד הכחיש את הדברים ועמד על כך שהגרסה שמסר בחקירתו היא הגרסה הנכונה.
העדות בפנינו
בתחילת עדותו ציין העד כי הוא מתגורר בשכונה 12 ברהט, וכי ביום האירוע ישב לעשן נרגילה ליד הכביש שמאחורי ביתו ברהט, וראה אנשים שהוא אינו מכיר. כשנשאל את מי זיהה מהאנשים שהיו שם השיב: "לא יודע, אף אחד. היו מדברים… דיברתי רק בגלל להשתחרר מהם, בגלל שהם הרביצו לי ואמרו לי תגיד… כולם רעולי פנים היו. לא ראיתי אף אחד. לא זיהיתי אף אחד מהם", וכשנשאל מדוע סיפר בחקירתו בשב"כ ובמשטרה כי זיהה את האנשים, השיב: " היו מרביצים לי, לוחצים עליי… היו מרביצים לי ואחר כך מורידים אותי לחקירה. מרביצים לי ותוך כדי שואלים אותי שאלה" (עמ' 471, ש' 20 – 27).
העד ציין כי לאחר שנעצר הביאו אותו לתחנת המשטרה ברהט, ושם לא הרביצו לו אלא שאלו אותו היכן היה יום קודם לכן, וכשנשאל מה אמר, השיב כי אינו זוכר. כשהטיחו בפניו כי כבר באותה חקירה ראשונה בתחנת רהט, הוא סיפר הכל וגם הפליל אנשים שהיו שם, השיב העד כי "זה לא היה" (עמ' 472, ש' 11), ובהמשך אמר שאינו זוכר. כשפירטו בפניו כי סיפר באותה אמרה ראשונה שראה את "חאמד ונאסים ובלאל ……, נאשם 1, שראית אותם שם שאתה מכיר אותם מהשכונה, וראית אותם שם משתתפים בהתפרעות וזורקים אבנים על רכבים" השיב: " זה לא בחקירה ראשונה. כולם אמרו שאני הייתי שם, ואמרתי אז הם היו שם" (עמ' 473, ש' 13 – 15).
בעקבות זאת, לבקשת ב"כ המאשימה, הוכרז העד כעד עוין, ושב וטען כי הפליל את האנשים שאמרו לו בחקירה כי הפלילו אותו: "לקחו אותי. אמרו לי כולם מספרים עליך שאתה עשית, אמרתי להם גם הם עשו. מצד נקמה ככה" (עמ' 475, ש' 22). כשנשאל מדוע הפליל באותה חקירה ראשונה שנערכה ביום 14.5.21 גם את נאשם 1…… שנעצר כמה חודשים לאחר מכן, בחודש אוגוסט, ולכן לא יכול היה להפליל אותו, הכחיש זאת העד וטען כי "זה לא נכון" (עמ' 476, ש' 13), ובהמשך העלה את האפשרות שנאשם 1 הפליל אותו עוד לפני שנעצר (עמ' 477, ש' 17).
העד ציין כי היו במקום ההפגנה כשלושים אנשים רעולי פנים שלא הכיר אותם אך ידע שהם מהשכונה שלו, שקיללו אותו וכינו אותו "הומו ופחדן" (עמ' 478, ש' 25) בגלל שהוא רצה לברוח ולא רצה לזרוק אבנים על יהודים. העד הוסיף בהקשר זה את הדברים הבאים: "שני אחים שלי התחתנו עם שתי בנות שאמא שלהן יהודייה. מה הקשר אליי של לזרוק אבנים על יהודים" (שם, ש' 32), וציין כי לאחר ששמע יריה של כדור אחד ברח מהמקום. כשנשאל מי ירה השיב כי אינו יודע, וכשעומת עם העובדה שבמשטרה מסר שראה את חאמד מוציא אקדח, השיב: "שמע, הם אומרים לי שזה חאמד. אני אמרתי שאני לא יודע אם זה חאמד או לא. אומרים לי לא אתה משקר. אמרתי בסדר חאמד, תגיד חאמד" (עמ' 480, ש' 1).
בהמשך הוצגה בפני העד תמונה שצורפה להודעתו מיום 16.5 שסומה פ.ח 3, והעד אישר כי הוא כתב את שמו של נאשם 1 …… מתחת לדמות השמאלית, וכשנשאל למה כתב זאת השיב כי נאמר לו שבשאר "פתח עליו" (עמ' 482, ש' 5). לאחר מכן הוצג בפניו מסדר זיהוי תמונות מאותו יום שסומן פ.ח 1, והעד אישר כי גם בו זיהה את נאשם 1 ….. וציין כי הוא שכן שלו. כשהוטח בו כי בחקירתו במשטרה סיפר בזיהוי זה על נאשם 1 שהוא זרק אבנים בהפגנה שהייתה ליד רהט, הכחיש זאת העד, אך שב ואישר כי בתמונה אחרת שזיהה בו את נאשם 1 הוא אכן הפליל אותו כנקמה על כך שהופלל על ידו, כפי שנמסר לו בחקירתו (עמ' 483, ש' 3).
בהמשך העדות אישר העד שוב כי הפליל את גם את עד תביעה 1 בלאל לאחר שאמרו לו שבלאל הפליל אותו, אך הכחיש שהפליל גם את עד תביעה 6 נאסים (עמ' 486, ש' 21 – 26). העד ציין עוד כי בגלל הלחץ שהופעל עליו בחקירה של השב"כ, הוא השיב בחיוב על כל שאלה שנשאל, וכשנטען בפניו כי היו דברים שהוא הכחיש, כמו למשל השתתפותו במפגש בקפה אום כולתום או קניית דלק בתחנת דלק כדי להבעיר צמיגים, השיב העד כי אכן הכחיש חלק מהדברים שיוחסו לו אך טען כי זה היה בתחילת החקירות (עמ' 488, ש' 19).
כשנשאל בקשר למטרת ההפגנה, מדוע אמר במשטרה כי זה בגלל מה שקורה בירושלים ובאלאקצא, השיב העד "הם אומרים לי ככה. הם אומרים לי כל ההפגנות האלה בגלל עקצא… החוקרים. אני אומר להם בסדר, בגלל עקצא מה. אני אתווכח איתם על זה עוד מכה? על מה? אל עקצא אל עקצא, תרשום מה שאתה רוצה אמרתי לו" (עמ' 490, ש' 14 – 17). העד אישר כי השתתף בהפגנה, אך לדבריו "אבן אחד וברחתי", וכשנשאל מדוע עשה זאת השיב: "בגלל הלחץ שאומרים עליי פחדן וזה, זרקתי אבן אחד" (שם, ש' 28 – 30).
בסוף החקירה של ב"כ המאשימה, נשאל העד מדוע בחקירתו במשטרה לא חזר בו מההפללות של בשאר ובלאל, כפי שחזר בו מההפללה של חאמד כשטען כי שיקר בגלל הלחץ שהופעל עליו במהלך החקירה בשב"כ, והעד השיב כי בשונה מבשאר ובלאל, לא נאמר לו שחאמד הפליל אותו ולכן חזר בו מהפללתו בעת החקירה במשטרה, ובלשונו: "לא אמר לי שחאמד אמר עליי ככה. אני אמרתי לך מקודם. אני לא זוכר שאני אמרתי ככה, אבל אם כן אני אמרתי אז מתוך נקמה" (עמ' 493, ש' 21).
בחקירה הנגדית של ב"כ נאשם 1 תיאר העד את נסיבות מעצרו וטען כי חוקר שב"כ איים עליו שאם לא יאמר את האמת הוא ישלח אותו לסוריה, וכי היה כלוא בתא קטן בלי חלון ובלי אוויר כשהאור דולק כל הזמן, ובחדר החקירות היה אזוק בידיו וברגליו, כאשר החוקר שחקר אותו "כל הזמן שואל אותי צועק עליי ויורק עליי ומאיים עליי" (עמ' 495, ש' 30). העד ציין כי כל אלה שזרקו אבנים בהפגנה היו רעולי פנים והוא לא זיהה אף אחד מהם, גם לא את בשאר ובלאל שאותם הפליל כדי לנקום בהם (עמ' 497, ש' 29 – 32). העד חזר על דברים שאמר בחקירה הראשית, ובכלל זה ההסבר מדוע בחקירה במשטרה חזר בו מההפללה של חאמד, מפני שלא אמרו לו שחאמד הפליל אותו, בשונה מבשאר ובלאל, שהוא לא חזר בו מהפללתם, מפני שביקש לנקום בהם לאחר שהפלילו אותו (עמ' 498, ש' 27 – 29).
עד תביעה 6 – נאסים אלבחירי
האמרות במשטרה
4 אמרות נגבו מהעד, והראשונה שבהן שסומנה ת/30 נגבתה ביום 16.5.21 כאשר העד היה מנוע מפגש עם עו"ד. בתחילת האמרה תיאר העד את מעשיו ביום האירוע – 13.5.24, וסיפר כי בשעות הצהרים כשהיה בחוץ ליד ביתו בשכונה 12 ברהט, ראה קבוצת אנשים יורדים לכיוון הוואדי הסמוך, ואחיו הקטן אמר לו שהם הולכים להפגין. הוא הצטרף אליהם והם הגיעו "לכביש הראשי לכיוון שובל למשמר הנגב", והיו שם זריקות אבנים והוא שמע גם קול של ירי לכיוון רכבים. העד פירט את שמות של הצעירים שהוא זיהה בהפגנה: נאשם 1 …… בן 14 בערך משכונה 12 ברהט שבה מתגורר גם העד; עד תביעה 1 בלאל בן 20-21 שהוא לא יודע מאיזו שכונה הוא ברהט; עד תביעה 5 …….., גם הוא משכונה 12 ברהט, וכן עד תביעה 4 חאמד בן 22-23, גם הוא משכונה 12 ברהט. העד ציין כי היו שם גם "4 שחורים" שהוא אינו מכיר.
העד הודה כי זרק 2-3 אבנים לעבר הכביש, אמר שאינו יודע מי ירה וציין כי ראה את הנהג ברכב שלעברו השליך אבנים, וכי עמד באותו זמן על המדרכה, במרחק של כ-10 מטרים מהרכבים בכביש. וכשנשאל למה הלך לכיוון ההפגנה השיב: "הלכתי לראות מה יש והבנתי שזה בגלל מה שקורה בישראל, בגלל ירושלים והאקצה" (ש' 56). העד ציין עוד כי היה רעול פנים כשזרק את האבנים, וכי האבנים שזרק היו בגודל כף יד ומטרתו הייתה לגרום נזק, אבל לדבריו הוא לא פגע לא ברכב ולא בנוסעים. העד נשאל על שני אנשים נוספים: עד תביעה 3 זהראן ואחד בשם פאדי, וטען כי שניהם לא היו בהפגנה.
האמרה השנייה ת/30א נגבתה מהעד לאחר שנועץ בעו"ד. העד עומת עם דברים שמסר בחקירתו בשב"כ, ואמר כי החליט לומר את האמת, וכי בהפגנה ראה "שחאמד גלאווי הוא זה שהוציא אקדח וירה לעבר הרכבים" (ש' 20), וכי באותו זמן הוא עמד קרוב אליו. כשנשאל מדוע לא סיפר את הדברים בחקירה הראשונה, השיב כי פחד מעונש, וכשנשאל אם מישהו לחץ עליו לספר היום, השיב בשלילה. בהמשך הוצגו בפניו תמונות ממצלמת האבטחה בתחנת הדלק, שסומנו פ.ח 1-3, והעד זיהה בתמונה 1 את הרכב של עד תביעה 1 בלאל, ובתמונה 2 זיהה את בלאל יוצא מהרכב. העד הכחיש את הדברים שמסר בלאל בחקירתו במשטרה, כי העד היה אתו ברכב, והם קנו יחד דלק כדי להבעיר צמיגים, וטען כי בלאל שקרן. העד הכחיש גם כי היה במפגש בבית הקפה בעת שתכננו לצאת להפגנה.
באמרה השלישית ת/30ב הציגו בפני העד התכתבות שנמצאה בטלפון שלו, בינו ובין אחד שמכונה "חיים", שממנה עולה כי השתתף בהפגנות נוספות, והעד השיב כי מדובר בהתכתבות בינו ובין חברה שלו עדן, שבמהלכה "הסתלבט" על חברה שלו, ועבד עליה, אבל למעשה השתתף רק בהפגנה ביום 13.5.21 שעליה סיפר בחקירות הקודמות. בשלב זה ביקש העד להתייעץ עם עו"ד, ולאחר שחזר מההתייעצות אמר שהוא רוצה להוסיף משהו על החקירה, וטען כי כל מה שמסר בחקירה היה בגלל לחץ שהופעל עליו בחקירה בשב"כ. כשנשאל למה לא אמר זאת קודם לכן, השיב כי עורך הדין הזכיר לו זאת. כשהתבקש לספר מה קרה באמת, השיב כי אמנם הצטרף לצעירים שהלכו להפגנה, אך לא ידע שההפגנה היא בגלל אלקודס, ובהפגנה זרק רק אבן אחת לשולי הכביש "כדי לברוח" כלשונו (ש' 32). כשנשאל מדוע שינה את גרסתו, כאשר קודם לכן סיפר שזרק 2-3 אבנים ויצא להפגין בגלל מה שקורה בירושלים, השיב כי אמר את הדברים בגלל שצעקו עליו במהלך החקירה בשב"כ (ש' 37).
באמרה הרביעית ת/30ג סיפר העד כי בית הקפה אום כולתום שייך לאחיו, ולמרות זאת הוא לא השתתף במפגש בבית הקפה שבו תוכננה ההפגנה. העד עומת עם הגרסה שמסר בלאל בחקירתו, שבה כלל גם את העד בין הצעירים שהשתתפו במפגש בבית הקפה, והעד עמד על גרסתו כי לא היה באותו מפגש, וטען כי בלאל שקרן, וכך הגיב גם כשעומת עם עוד הפללה בגרסתו של בלאל, שטען כי העד היה אתו, ביחד עם עוד שניים, בתחנת הדלק, שבה קנו בקבוק בנזין, כדי להבעיר צמיגים בהפגנה.
העד שב וטען כי לא ראה את עד תביעה 3 זהראן בהפגנה, סיפר כי עד תביעה 4 חאמד ירה שני כדורים בהפרש של כמה שניות ביניהם, והוסיף כי ברח מהמקום לאחר הירייה הראשונה, ואת הירייה השנייה שמע כשהחל בבריחתו. בסרטון שהוצג בפניו העד זיהה את עצמו, וכן את ארבעת הצעירים שהזכיר באמרה הראשונה כמי שהשתתפו בהפגנה (ש' 73). העד זיהה את עצמו בסרטון נוסף שהוצג בפניו, ובסוף האמרה הביע חרטה על מה שעשה ואמר את הדברים הבאים: "אני מתחרט המון על מה שקרה ומאחל שזאת הפעם הראשונה והאחרונה. אילו הייתי יודע כך יקרה לא הייתי יוצא" (ש' 93).
העדות בפנינו
כבר בתחילת עדותו ביקש העד לומר את הדברים הבאים: "מה שאמרתי בחקירות שב"כ, אמרתי מלחץ, אחרי הרביצו לי וירקו עליי. ואמרו לי אתה לא תצא מפה אם אתה לא מדבר והראו לי את החקירות של האחרים לדבר כמו שהם אמרו". דברים דומים אמר גם על חקירתו במשטרה: "לא אמת, הייתי תחת לחץ" (עמ' 503, ש' 16 – 19). כשנשאל מדוע הודה בכתב האישום המתוקן בתיק שמתנהל נגדו בפני מותב אחר השיב כי הסנגור אמר לו שאם הוא יודה הוא יוציא אותו מהתיק, והוסיף כי לא קרא טוב את כתב האישום המתוקן ולכן הודה בדברים שלא עשה. בהמשך הרבה העד להשיב כי אינו זוכר על שאלות רבות שנשאל בחקירה הראשית, אולם אישר כי היה בהפגנה שהתקיימה בסמוך לביתו בתאריך 13.5.21, אך טען "הייתי שם אבל לא עשיתי כלום" (עמ' 505, ש' 16). כשנשאל מדוע הודה בחקירתו במשטרה בזריקת אבנים, השיב פעם אחר פעם כי היה תחת לחץ (עמ' 506, ש' 14 וש' 30, עמ' 507, ש' 5 וש' 15), ובסופו של דבר, לבקשת ב"כ המאשימה, הוכרז העד כעד עוין.
בהמשך החקירה, לאחר ההכרזה כעד עוין, טען העד כי אינו מכיר את נאשם 1 ….., וכשנשאל מדוע אמר בחקירתו במשטרה כי ראה אותו זורק אבנים בהפגנה, השיב כי חוקרי השב"כ אמרו לו מה להגיד, אך לא זכר מי מהחוקרים. העד ציין עוד כי הפליל בחקירתו רק אנשים שהודו שהיו בהפגנה, ובלשונו: "שמעתי אותם שכולם אמרו שהיינו היינו, אז אני אמרתי כן שגם" (עמ' 509, ש' 23). כשנשאל מדוע טען כי פאדי לא היה בהפגנה, למרות שאמרו לו שפאדי מודה כי היה שם, השיב כי לא ראה אותו שם, וכשנטען כלפיו כי עולה מדבריו כי הפליל את בשאר מפני שהוא ראה אותו שם, שאם לא כן – לא היה מפליל אותו, שב וטען כי עשה זאת תחת לחץ, אך לא הסביר את ההבדל בינו ובין פאדי. גם ביחס לעד תביעה 4 חאמד, העד הכחיש כי עמד בסמוך אליו בעת שחאמד ירה, וטען כי אמר זאת בחקירתו במשטרה כי היה תחת לחץ (עמ' 512, ש' 3, ש' 6 וש' 12), ובהמשך טען כי אישר את כל מה שהחוקרים אמרו לו להגיד בגלל הלחץ שהופעל עליו (עמ' 513, ש' 7). כשנשאל מדוע היו דברים שאישר בגלל הלחץ, ודברים אחרים הכחיש למרות הלחץ, השיב: "לא כל הזמן בלחץ, לפעמים מדברים איתי רגיל ולפעמים לוחצים עליי" (עמ' 515, ש' 13), והוסיף כי לא כל מה שאמר במשטרה אמת, אלא חלק אמת וחלק לא (שם, ש' 29 – 32).
בחקירה הנגדית של ב"כ נאשם 1 טען העד כי בעת מעצרו קיבל מכות בכל חלקי גופו ע"י שוטרי הימ"מ, ובעת שנחקר בשב"כ היה "לחץ, יריקות" (עמ' 518, ש' 21). כמו כן מנעו ממנו שינה וחקרו אותו שעות רבות. בהמשך חזר העד על דברים שאמר בחקירה ראשית, ובכלל זה שכל זורקי האבנים בהפגנה היו רעולי פנים והוא לא, ושב וטען כי אינו מכיר את נאשם 1 …….
חוקרי משטרה
עד תביעה 7 – מוחמד איברהים
העד הוא חוקר משטרה וחבר בצח"מ שהוקם לצורך חקירת התיק בתחנת רהט, ביחד עם חוקרים אחרים מיחידות אחרות. במסגרת זו הוא חקר את נאשמים 1, 2 ו-3, יובכל חקירה הוא מילא את חובתו ליידע את החשודים בזכויותיהם ובחשדות המופנים נגדם, וכן נתן להם את האפשרות לממש את זכויותיהם. באשר לחקירת הנאשם 3, שלא הוקלטה במלואה בשונה מיתר החקירות, ציין העד כי החקירה בוצעה בתחנת דימונה, בה מערכת ההקלטה מיושנת, ובשלב מסוים בחקירה הבחין כי ההקלטה הופסקה, ולכן החליף את דיסק ההקלטה. בנוסף, ציין כי בתום החקירה גילה שחלק מהחקירה לא הוקלט ושההקלטה הייתה חזותית בלבד, ללא קול וזאת ללא ידיעתו.
העד ציין עוד כי החקירה הייתה ארוכה יחסית, בין היתר בשל מימוש זכויות הנחקר. לדבריו, במהלך החקירה הבחין כי הנאשם 3 היה לחוץ, הציע לו להתאוורר ולבקשתו הוציא אותו לעשן סיגריה, ובמהלך הפסקת העישון לא שוחח עם הנחקר. לדבריו, לאחר שחזרו לחדר החקירות הנאשם 3 נראה נינוח יותר, והחליט לשתף פעולה ולספר את האמת. כשנשאל באיזו מידה ההודעה שכתב משקפת את מה שאירע בחדר החקירות השיב "במאה אחוז. כל מה שנאמר אני או הוא נרשם, תועד… מילה במילה" (עמ' 530, ש' 10 – 14), והוסיף כי אין דברים שהעד אמר שלא נרשמו.
בחקירה הנגדית של ב"כ הנאשם 2, העד ציין כי במהלך תפקידו כחוקר בצוות החקירה המיוחד הוא נחשף לחומרי החקירה וביניהם חקירות קודמות, וכן חקירות שבוצעו בשב"כ. העד נשאל האם חומרי החקירה שהתקבלו מהשב"כ נמצאו בפניו במהלך חקירת הנאשם 2, והשיב בשלילה. כמו כן, ציין כי מידע שמתקבל בחקירה מועבר למפקד הצוות והוא מקבל החלטות בהתאם, וכי הדברים הללו נכונים גם ביחס לטענת האליבי שהעלה נאשם 2 בחקירתו.
בחקירה הנגדית של ב"כ הנאשם 3, העד נשאל כיצד הבחין בכך שהנאשם 3 היה לחוץ בעת חקירתו, והשיב כי "ניתן לדעת, ניתן להבחין בכל בן אדם שעומד מולך על סימני גוף שמצביעים על לחץ כלשהו" (עמ' 534, ש' 32), אך הוסיף כי אינו זוכר בדיוק את הסימנים שראה אצל הנאשם (עמ' 536, ש' 30). העד נשאל כיצד הבחין שמכשיר ההקלטה הפסיק לעבוד, והשיב כי מדובר במכשיר DVR שיש בו מונה, והוא הבחין שהמונה הפסיק לפעול. לדבריו, סבר שהדיסק מלא ולכן החליף את הדיסק, אבל זה לא פתר את הבעיה, והתוצאה היא שהחקירה השנייה שבה הודה נאשם 3, הוקלטה חזותית בווידאו, אבל בלי קול. כשנשאל מדוע לא בדק את התקלה לעומק לפני שהמשיך בחקירה, השיב כי הוא רגיל לעבוד עם מכשיר הקלטה מסוג אחר והוא אינו בקיא בתפעול המכשיר המיושן שעמד לרשותו בעת החקירה, לכן הסתפק בהחלפת הדיסק, כדי לשמור על רצף החקירה. כשנשאל כיצד נאשם 3 יכול היה לזהות את נהג הרכב או את סוג הרכב בעת האירוע, כאשר לפי הגרסה שמסר, הוא הסתתר מאחורי עצים, השיב העד כי נאשם 3 ציין בחקירתו שהיה חשוד אחר שהיה מצביע על הרכבים ואומר מתי לזרוק את האבנים (עמ' 541, ש' 26).
בחקירה הנגדית של ב"כ נאשם 4, העד חזר וציין כי עיין בחומרי החקירה שנאספו על ידי יחידות אחרות, אך במהלך החקירה הם לא היו מונחים בפניו. בחקירתו החוזרת, העד נשאל פעם נוספת באשר להפסקת העישון במהלך חקירתו של הנאשם 3, והשיב כי הבחין בכך שהנאשם היה לחוץ, ואף שאינו יודע מה עבר בראשו של הנאשם, "כנראה שהבין שיש מספיק ראיות ואין לו מה להסתיר יותר וכדאי לספר את האמת" (עמ' 545, ש' 17).
עד תביעה 9 – רס"ב אונסי חיר אלדין
חוקר במשטרה מזה 17 שנים, ומשרת ביחידת פח"ע, ובחקירת האירוע הנדון הוא בעיקר גבה עדויות בודדות מעדי תביעה 3, 4 ו-6. העד נשאל אודות נסיבות גביית ההודעה מעד תביעה 3 זהראן (ת/13), והשיב כי הוא נחקר בשפה הערבית, נאמר לו שיש לו זכות להיוועץ בעורך דין, אולם באותו שלב הוא היה מנוע מפגש, הוא מסר את ההודעה מרצונו החופשי וחתם עליה לאחר שקרא אותה. כשעומת עם טענתו של זהראן, כי הודעותיו במשטרה נמסרו תחת לחץ שהופעל עליו, השיב העד כי הדברים שזהראן מסר לו בחקירתו נאמרו מרצונו החופשי וכי לא הופעל עליו לחץ כלשהו במהלך החקירה (עמ' 604, ש' 10). העד ציין עוד כי כל מה שכתוב בהודעה שלו אלו דברים שיצאו מפיו. בהמשך התייחס העד להודעה נוספת של זהראן, שסומנה ת/20, וציין כי גם בהודעה זו זהראן הוזהר בשפה הערבית ודבריו נמסרו מרצונו החופשי. לדבריו, בשלב זה הוסרה מניעת המפגש נגדו, אך הוא החליט לא להיוועץ בעו"ד, מפני ששוחח עם עו"ד יום קודם לכן. העד השיב כי השב"כ והמשטרה עובדים בשיתוף פעולה, אך החקירות הן נפרדות.
באשר לעד תביעה 4 חאמד, ציין כי בהודעתו ת/43 הוא נחקר בשפה הערבית בהתאם לכל הזכויות הקבועות בחוק, לאחר שהתייעץ עם עורך דין, הוא מסר את העדות וחתם עליה מרצונו החופשי. העד דחה את טענתו של חאמד כי הודעתו נמסרה עקב לחץ שהופעל עליו בחקירה. דברים דומים מסר העד גם ביחס להודעתו של עד תביעה 6 – נאסים, ת/30ב, וגם בעניינו הוא ציין כי הוא נחקר בשפה הערבית, זכויותיו הוסברו לו והוא מסר את הודעתו שלא תחת לחץ ומרצונו החופשי. לדבריו, ניתנה לנאסים האפשרות להיוועץ בעו"ד, אך הוא לא ביקש זאת והחקירה החלה. בסיום החקירה ביקש נאסים להתייעץ עם עו"ד, ולאחר ששוחח אתו, ביקש להוסיף כמה דברים בהודעתו, וטען כי הדברים שמסר בחקירתו נאמרו בגלל הלחץ שהופעל עליו בחקירה בשב"כ. (עמ' 606, ש' 20).
בחקירה הנגדית של ב"כ נאשם 1, העד שב והדגיש כי בסיום החקירה המשטרתית הודעות הנחקרים מגיעות גם לשב"כ, וכן ציין כי זכ"ד של השב"כ נמצא בפניו. העד ציין שהחקירה המשטרתית מתבססת גם על הזכ"ד וגם על ראיות נוספות המצויות בתיק. העד נשאל אם היו מקרים שבהם תשובתו של הנחקר הועתקה מהזכ"ד להודעתו שניתנה במשטרה והשיב שבחקירות שבוצעו על ידו הדבר לא קרה.
בחקירה הנגדית של ב"כ נאשם 2, העד נשאל האם חוקרי המשטרה יוזמים פעולות חקירה והשיב שכשמדובר בנחקרים ישראלים החוקרים ויוזמים פעולות חקירה נוספות בשיתוף עם השב"כ. לדבריו, יש פעולות שהן ייחודיות לשב"כ, אך הוא אינו יודע אילו פעולות השב"כ מבצע וכאן לא ידוע לו שבוצעו פעולות נוספות מעבר למה שמצוין בתיק החקירה. העד נשאל ממי הוא מקבל את הזכ"דים והשיב כי הוא מקבל אותם מחוקר השב"כ שגם מסביר לו על הזכ"ד ונותן לו דגשים, אך אינו מסביר לו אילו פעולות יש לבצע.
עד תביעה 10 – מר דרור יצחק
העד משרת במשטרה כמעט 20 שנה וחקר גם פרשה זו (הערה: העד חתום על שני זכ"דים שקשורים לנאשם 4 נזיר, שסומנו ת/66 וכן ת/67 והוגשו במועד עדותו ביום 26.2.23, כמפורט בעמ' 525 לפרוטוקול – א.מ.).
בחקירה הנגדית של ב"כ נאשם 4 אישר העד כי חקר את נאשם 4, אך ציין כי אינו זוכר את התיק, ואחר כך הבהיר את דבריו: "מה שאני כתבתי זה מה שאני זוכר" (עמ' 611, ש' 27). הוא זוכר שנאשם 4 הופלל על ידי אחרים, כאשר השב"כ העביר למשטרה את החומרים המפלילים שנמצאו, אך הוא אינו יודע לומר אם כלל החומרים מועברים לידם, ואינו זוכר מידעים קונקרטיים שנחשף אליהם במסגרת החקירה. העד ציין עוד כי אינו יודע אם הופעל מדובב במסגרת החקירה בשב"כ, וגם אינו יודע מדוע לא נערך עימות בין נאשם 4 שהכחיש את החשדות נגדו ובין העדים שהפלילו אותו, אך מדובר בעניין שצריך להפנות למפקד הצח"ם רפ"ק מיכאלי.
בחקירתו החוזרת, העד ציין כי למיטב ידיעתו, באופן כללי ולאו דווקא בתיק הנידון, בעת חקירת הנאשמים כבר הוגש כתב אישום כנגד העדים המפלילים.
עד תביעה 14 – כאמל זיאן
חוקר ביחידת פח"ע ימ"ר נגב, שחקר את כלל העדים המפלילים. העד התבקש לפרט את נסיבות החקירה של עד תביעה 1 בלאל ת/5 מיום 1.6.21, והשיב כי העדות נגבתה בשפה הערבית לאחר שהקריא לו את החשדות נגדו ואת זכויותיו, ובסוף העדות בלאל חתם ואישר את עדותו. העד דחה את טענתו של בלאל כי בעדותו מופיעים פרטים שלא אמר לחוקרים, והדגיש כי מה שמופיע בעדות אלו דברים שבלאל אמר בחקירתו. כמו כן, העד דחה את טענתו של בלאל כי יתכן שלא הבין את דבריו מאחר שלא נכח בחקירה מתורגמן וציין כי השפה הערבית היא שפת האם שלו. העד ציין עוד כי האווירה בחקירה הייתה נינוחה ללא אירועים חריגים, ודחה את טענתו של בלאל, כי אמר לו מה להגיד והכניס לו מילים לפה.
בהמשך התייחס העד לעדותו של עד תביעה 2 פלאח ת/8ו, וציין כי גם עדותו נגבתה בשפה הערבית לאחר שהציג את עצמו, הקריא לו את החשדות נגדו והסביר לו את זכויותיו. העד ציין כי נמצאו בפניו שני זכ"דים על חקירתו של פלאח בשב"כ, כפי שצוין בתחילת העדות, ובתום גביית העדות פלאח חתם עליה. העד דחה את טענתו של פלאח כי לא אמר דבר במהלך החקירה המשטרתית וציין כי הדברים המופיעים בעדותו נאמרו על ידו, וכי לדבריו, אם הוא היה שומר על זכות השתיקה, הדבר היה מצוין בגוף העדות. העד דחה גם את טענתו של פלאח כי הודה בחקירה המשטרתית שהמטרה שלו הייתה לזרוק אבנים על רכבים של יהודים, משום שהחוקר אמר וחזר על כך מספר פעמים. בהמשך התייחס העד לעדויות הנוספות שנגבו מפלאח ת/9 ות/10, וציין כי גם עדויות אלה נגבו בשפה הערבית לאחר שהוא הציג את עצמו והסביר לפלאח את החשדות נגדו ואת זכויותיו. וגם בסיומן פלאח חתם עליהן ואישר את הדברים שנכתבו, לאחר שהוקראו בפניו. העד דחה גם את טענתו של פלאח כי בניגוד לכתוב בעדויות, לא הראו לו במשטרה סרטונים.
בהמשך התייחס העד לעדותו של עד תביעה 3 זהראן ת/16, ומסר דברים דומים, כי בתחילה הציג את עצמו בפני זהראן, הקריא לו את החשדות נגדו והסביר לו את זכויותיו ולאחר מכן התחיל בגביית העדות בשפה הערבית. לדבריו, העדות נמסרה מרצונו החופשי של זהראן ובסיומה הוא אישר את עדותו בחתימת ידו. לשאלת הפרקליט, העד הדגיש כי תאריך העדות הוא מדויק ומתועד גם במערכת הממוחשבת, ודחה את טענתו של זהראן כי רק לאחר שנחקר במשך 15 ימים ויותר, הוא הודה תחת לחץ החקירה.
דברים דומים מסר העד גם על עדותו של עד תביעה 4 חאמד מיום 31.5.21, ת/.46 כי גבה את העדות בשפה הערבית, לאחר שהציג את עצמו, פירט את החשדות נגד העד והסביר לו את זכויותיו, וכי בתום גביית העדות, חאמד אישר את הדברים בחתימת ידו. העד דחה את טענתו של חאמד, שטען כמו העדים המפלילים האחרים, כי כל מה שנאמר על ידו נבע מלחץ שהופעל עליו, וציין כי האווירה בחקירה הייתה נינוחה וללא הפעלת לחץ. העד ציין עוד כי לא לחץ על חאמד למסור שם מסוים במהלך החקירה, אלא הוא הציג לו תמונה וביקש ממנו לזהות את האנשים המופיעים בה. לדבריו, חאמד כתב על התמונה מרצונו החופשי את שמו של נאשם 4 נזיר, ובאשר לאנשים אחרים שהופיעו בתמונה, כתב כי הוא אינו מכיר אותם.
כיוצא בזה מסר העד גם ביחס לעדותו של עד תביעה 5 …… מיום 24.5.21 ת/29ו, וכן ביחס לעדותו של …..מיום 31.5.21 ת/29ז, וכן ביחס לעדותו של נאסים מאותו יום, ת/30ג. העד דחה את טענתו של נאסים כי אמירותיו בחקירה המשטרתית נאמרו עקב לחץ שהופעל עליו וציין כי נאסים מסר את עדותו מרצונו החופשי וכי לא הופעל עליו לחץ. כמו כן, העד דחה את טענתו של …. לפיה איימו עליו המשטרה שאם לא יאמר את האמת יחזירו אותו לשב"כ.
בחקירתו הנגדית העד ציין כי לא בכל חקירה מונח בפני חוקרי המשטרה זכ"ד של השב"כ, וכשזכ"ד כזה מונח, הדבר מצוין בתחילת החקירה. העד הוסיף כי הפנה את הנחקרים לעדויותיהם של יתר העדים המפלילים, וציין עוד כי הוא מקבל הנחיות בנוגע לחקירה ממפקדו ולא מחוקרי השב"כ, וכי העדות משקפת את מה שארע במהלך החקירה.
עד תביעה 15 – פאהים חסון
בתחילת עדות התייחס העד לעדות של עד תביעה 1בלאל ת/2 וציין כי העדות נגבתה בשפה הערבית כאשר היה מונח בפניו זכ"ד של השב"כ, וכל מה שנכתב בעדות נאמר על ידי בלאל. העד הסביר כי בסיום החקירה הנחקר עובר על העדות ואם יש צורך מבצעים תיקונים בגוף העדות וחותמים על העדות, ואם התרחשו אירועים חריגים הדבר מצוין בעדות או במזכר. העד ציין כי בהודעתו של בלאל בוצעו תיקונים בכתב יד וכי בלאל חתם על ההודעה. דברים דומים מסר העד ביחס להודעות נוספות של בלאל, ת/3 ות/4, וציין כי לפני ההודעה ת/4 בלאל התייעץ עם עו"ד, וכי ההודעות נגבו מרצונו הטוב והחופשי וכל מה שנכתב בהן נאמר על ידו ובלאל אישר את הדברים בחתימתו. העד הוסיף כי במהלך החקירה היה מונח בפניו זכ"ד של השב"כ.
העד דחה את טענתו של בלאל כי הוא לא אמר לחוקר במשטרה את שמו של נאשם 1 ……, וציין כי כל מה שנכתב בעדות נאמר על ידי בלאל. העד ציין עוד כי לא לחץ על בלאל וכי בלאל סיפר בחקירתו את מה שארע וכך הדברים נכתבו. העד הדגיש כי חוקרי המשטרה מכבדים כל נחקר וכי כל נחקר מקבל את מלוא זכויותיו על פי חוק, והחקירה מתנהלת בנינוחות ובאווירה טובה, וככל שישנם אירועים חריגים הדבר מצוין במזכר או בגוף העדות. העד ציין עוד כי בלאל לא העלה טענות מסוג זה במהלך החקירה ובמהלך הדיונים להארכת מעצרו. באשר לטענתו של בלאל כי השב"כ נותן למשטרה דף כדי שיכוונו את הנחקרים למסור הודעה התואמת את פרטי המידע המצויים בו, העד השיב כי חוקרי המשטרה נחשפים לזכ"דים של השב"כ, אך חוקרי המשטרה מבצעים את חקירתם באופן עצמאי ויכולים להגיע לממצאים שונים מהממצאים שמפורטים בזכ"דים הללו.
העד התבקש להתייחס לאופן החקירה של כל העדים שחקר, ומסר דברים דומים ביחס לכל אחד מהם. כך, ביחס לעדותו של עד תביעה 5 ……ת/29א, ציין כי החקירה התנהלה בשפה הערבית, כאשר הוא היה מנוע מפגש עם עורך דין וכי היה מונח בפניו זכ"ד של השב"כ במהלך החקירה. העד דחה את טענתו של …., לפיה לא הפליל את הנאשם 1 כמתואר בעדות, והדגיש כי כלל אמירותיו של יוסף נאמרו מרצונו החופשי. דברים דומים מסר העד גם ביחס להודעה נוספת של ….. ת/29ב, שאף היא נגבתה בשפה הערבית כשזכ"ד של השב"כ מונח בפניו, כל מה שנרשם בהודעה נאמר מרצונו החופשי של ……. ההודעות הנוספות של …. ת/29ג, ת/29ד וכן ת/29ה נגבו לאחר שניתנה ……האפשרות להיוועץ בעורך דין שמומשה על ידו, וגם הן נגבו בשפה הערבית, וכל מה שנכתב בהן, נאמר על ידי ….. ומרצונו החופשי, ….. אישר בחתימתו את מה שנכתב בהודעות הללו.
דברים דומים מסר העד גם ביחס להודעותיו של עד תביעה 6 נאסים, שאף הן נגבו בשפה הערבית, כאשר זכ"ד של השב"כ מונח בפני העד במהלך גביית ההודעות, אשר בראשונה מהן ת/30 הוא היה מנוע מפגש עם עו"ד, ואילו בשנייה ת/30א, הוסרה המניעה והוא אכן התייעץ עם עו"ד לפני חקירתו. העד ציין כי כל מה שנכתב בהודעות הללו נאמר על ידי נאסים, והוסיף כי נאסים מכיר את הנאשם 1 מפני שהם ביצעו יחד את העבירה, הוא יודע את שמו המלא והיכן הוא גר, ולכן הזכיר אותו בהודעותיו במשטרה.
העד הדגיש כי חוקרי המשטרה אינם מציגים עדויות של נחקרים אחרים לנחקר וכי אם יש צורך לשאול אותו לגבי אמירה מסוימת של נחקר אחר הם מציינים זאת בגוף העדות. העד דחה את טענתו של נאסים, לפיה נאמר לו שאם יחזור בחקירתו על דברי הנחקרים האחרים הוא ישוחרר, ודחה גם את טענתו כי כל אמירותיו נבעו מלחץ שהופעל עליו על ידי העד וכי העד הכווין אותו מה לומר. העד הדגיש כי כל מה שנכתב בהודעותיו של נאסים נאמר על ידו, והוא אף אישר את הדברים בחתימתו.
גם ביחס להודעתו של חאמד ת/39, העד ציין כי נגבתה בשפה הערבית כשזכ"ד של השב"כ מונח בפניו, לאחר שחאמד שוחח עם עורך דינו, וכל מה שנכתב בהודעה נאמר על ידו. העד שלל את טענתו של חאמד כי הוא היה נתון תחת לחץ בשב"כ, וציין כי הנחקר אינו מחויב לומר מה שנכתב בזכ"ד וכי אם דבריו לא היו תואמים את הזכ"ד, הדבר היה נרשם בהודעה. העד ציין עוד כי חאמד לא העלה טענה זו במהלך החקירה, והדגיש כי לא הופעל על חאמד לחץ וכי ככלל חוקרי המשטרה אינם לוחצים על הנחקרים.
בחקירתו הנגדית של ב"כ הנאשם 1, העד שב וציין כי אינו מכיר את הנאשם 1 ……, וכי העדים המפלילים מכירים אותו שכן הם חברים שלו, ולכן הזכירו את שמו במהלך החקירה. כשנשאל כיצד אמר שאינו מכיר את נאשם 1, כאשר בזכ"דים שהונחו בפניו צוין שמו של הנאשם האמור, השיב העד כי החקירה מתנהלת במתכונת של שאלה-תשובה, כלומר החוקר שואל את הנחקר שאלה ואם הנחקר מזכיר אדם מסוים הדבר נכתב, ואם אינו מציין שם שהוא מסר בשב"כ, החוקר יעמת אותו עם השוני העולה מעדויותיו.
העד הוסיף כי לפעמים הוא קורא את הזכ"ד של השב"כ לפני תחילת החקירה, ולפעמים הוא קורא את זה במהלך החקירה, אך הדגיש כי אינו מעתיק את מה שנכתב בזכ"ד, אלא הזכ"ד מהווה מסגרת לחקירה בלבד. לדבריו, אם הנחקרים לא היו מציינים במהלך החקירה את שמו של הנאשם 1 אז הוא היה שואל אותם מדוע שמו מופיע בזכ"ד, אך מאחר שבהודעה ניתן לראות כי שאלה זו לא נשאלה המסקנה היא כי הנחקרים מסרו את שמו של הנאשם 1 מיוזמתם. העד שב והדגיש כי הוא מעולם לא העתיק תשובות מהזכ"ד, אלא הוא כותב את דברי הנחקר במהלך החקירה. העד הוסיף כי יש היגיון בכך שישנה תשובה זהה בזכ"ד ובהודעה במשטרה "מאחר והם היו ביחד ביצעו את העבירה ביחד, מכירים אחד את השני, זה אותה עבירה אותו מקור" (עמ' 725, ש' 19).
בחקירתו הנגדית של ב"כ הנאשם 2, העד ציין כי לעיתים אנשי השב"כ מעבירים לו את הזכ"דים שהם כותבים במהלך חקירת חשודים, ולפעמים הם מועברים לו באמצעות אנשים אחרים, העד הוסיף כי לעיתים מסבירים לו על הזכ"ד, אך לא מנחים אותו לכוון את הנחקר למסור מידע מסוים, והדגיש כי החקירה היא עצמאית. כשנשאל אם קרה לו מקרה בו אדם נחקר בשב"כ ולאחר מכן בחקירה המשטרתית חזר בו מעמדתו, השיב כי הדבר קורה בתדירות גבוהה ומתועד.
העד שב וציין כי הזכ"ד מהווה מסגרת לחקירה, אך חוקרי המשטרה שואלים שאלות נוספות, ובמקרים שבהם הנחקר מעלה טענות בדבר אלימות שננקטה כלפיו במהלך חקירת השב"כ הדבר מתועד ומועבר לראש צוות החקירה המשטרתית. העד ציין כי לאחר החקירה המשטרתית, אנשי השב"כ מקבלים את ההודעה שהתקבלה בחקירה, וכשנשאל האם חוקרי השב"כ וחוקרי המשטרה דנים בחקירה לאחר שפרטיה מועברים לשב"כ, השיב כי לא זכור לו שהוא דן בכך עם חוקרי השב"כ. העד ציין כי אינו זוכר האם בחקירת העדים המפלילים הוא עבר על הזכ"דים של השב"כ לפני החקירה.
בחקירתו הנגדית של ב"כ הנאשם 4, העד התייחס לטענותיהם של העדים המפלילים כי עדותם נגבתה תחת לחץ וכי חוקרי המשטרה גרמו להם לומר דברים שאינם נכונים, וכך השיב: "אני לא מכיר ברמה אישית לא אף אחד מהנחקרים, אין לי נגדם שום עוינות מסוימת כדי לרשום דברים על דעת עצמי כאילו שנאמרו מפיהם… דבר שני יש להם זכות תמיד לטעון כל מיני טענות גם במהלך החקירה גם אם לא עשו את דברים יכלו להגיד את זה, דבר שלא קרה… אין שום סיבה שמה שאני רשמתי זה דברים שלא נכונים אלא זה דברים באמת שנאמרו מפיהם של החשודים" (עמ' 731, ש' 18 – 22). העד חזר והדגיש כי הוא פועל ביושרה וכי טענות אלו לא הושמעו במהלך החקירה. העד ציין כי במהלך החקירה מבהירים לנחקר כי הוא בחקירה משטרתית ולא בחקירת שב"כ, וכשנשאל אם ישנו שוני בין חדרי החקירה של השב"כ לחדרי החקירה של המשטרה והשיב כי לדעתו אין הבדל מהותי, אך הנחקר יכול להבחין ביניהם על סמך אמירותיו של החוקר בתחילת החקירה.
העד ציין עוד כי אינו יודע על השיח שהתנהל בין נחקר לבין חוקר השב"כ, אך אם יש לנחקר טענות כלפי חוקרי השב"כ עליו להעלותן בבית המשפט. כמו כן, הנחקר יכול לחזור בו מהגרסה שמסר לחוקרי השב"כ. העד ציין עוד כי הסיבה לכך שהחקירה אינה מוקלטת היא מפני שמדובר בחקירה ביטחונית, אך מלבד העובדה שהחוקרים יושבים במתקן של השב"כ ושהחקירה היא חקירה ביטחונית בשיתוף השב"כ, אין כל הבדל בין חקירה זו ובין חקירה משטרתית רגילה.
עד תביעה 16 – רס"ב חיים אלשאמי
בתחילת עדותו ציין העד כי הוא חוקר וראש חוליה בדרום, ובהמשך התייחס לנסיבות חקירתו של עד תביעה 4 חאמד ת/35, וציין כי החקירה התנהלה ונרשמה בשפה הערבית בעת שחאמד היה מנוע מפגש עם עורך דין. העד ציין עוד כי במהלך החקירה היו בפניו זכ"דים של השב"כ, וכי בחקירה הוצגה לחאמד תמונה של אקדח שנתפס ברשותו וחאמד אישר כי האקדח היה ברשותו וכי הוא השתמש בו בזמן המהומות. העד הוסיף כי בסיום החקירה חאמד ציין כי הוא מצטער על מעשיו וכי לא היה צריך לירות על הרכב. העד דחה את טענתו של חאמד, לפיה דבריו נאמרו מתוך לחץ ולאחר ששאלו אותו את אותה השאלה פעמים רבות, וציין כי חאמד יכול היה להשיב מה שהוא רצה. העד הוסיף כי "יש לי מספיק ניסיון גם עם מישהו שלא ביצע דבר, הוא יודע להכחיש והכל. ממש לומר את הדברים איך שהוא מבין אותם ועשה אותם. וכאן פשוט התמונה היא די ברורה. הנשק נתפס בעת מעצרו, שביצע בו את הירי. הוא סיפר את מה שביצע" (עמ' 755, ש' 15 – 18).
חוקרי שב"כ
עד תביעה 8 המכונה "סרוסי"
בפתח עדותו ציין העד כי הוא חוקר בשב"כ מזה 6 שנים, והיה אחראי על חקירתו של עד תביעה 1 בלאל. לכן, הוגשו באמצעותו הזכ"דים שכתב במהלך החקירה, והעד הבהיר מה נכתב בזכ"דים הללו: "ברגע שאנחנו מדברים על גרסה זאת אומרת גם דבר לחובתו של הנאשם וגם דבר לזכותו של הנאשם כל דבר שבעצם יש לי אפשרות לבדוק זה ייכתב בפרטי פרטים. אבל אם אני דיברתי אתו עכשיו על החיים שלו חצי שעה, יכול להיות שאני אכתוב את זה בשתיים או שלוש שורות שוחחנו על חייו סיפר שאחד, שניים שלוש" (עמ' 549, ש' 19 – 23).
העד הוסיף כי כבר בחקירתו הראשונה של בלאל, הוא קשר את עצמו לחשדות שיוחסו לו ופירט את האנשים שלקחו עמו חלק באירוע, והוא התחיל לקשור את עצמו ביום שהגיע למתקן של השב"כ, כמה שעות אחרי שנעצר, כאשר חקירתו של בלאל בשב"כ נמשכה 14 שעות בסך הכל. העד דחה את טענתו של בלאל שחוקרי השב"כ אמרו לו מה לומר בחקירה, שכן לדבריו חוקרי השב"כ לא ידעו על מעורבותם של מרבית האנשים שבלאל מסר את שמם: "יש שמות שבכלל לא ידענו. לדעתי רוב הנאשמים פה בכלל לא ידענו שהם מעורבים… כל השמות שכתובים זה שמות שהוא אמר… הוא כתב את השמות בכתב ידו" (עמ' 552, ש' 13 – 18). העד דחה גם את טענתו של בלאל כי איימו עליו בחקירה, והדגיש כי חוקרי השב"כ אינם מאיימים על הנחקרים: "אנחנו לא מאיימים, אנחנו לא מרביצים, אנחנו לא עושים דברים כאלה… אני לא ראיתי אף אחד מרביץ לו, לא שלחתי אף אחד להרביץ לו, אף אחד לא הרביץ לו בנוכחותי… חקירה זה לא דבר נעים. אבל אין אלימות, אין איומים, אין שום מגע פיזי. אנחנו לא עושים את הדברים האלה" (עמ' 553, ש' 29 – עמ' 554, ש' 7).
בחקירה הנגדית של ב"כ הנאשם 1 ……., העד הבהיר כי כשאמר שסך כל חקירותיו של בלאל נמשכו 14 שעות, הוא התכוון למשך הזמן שבו בלאל היה בחקירה פרונטלית, והסביר כי "חקירה פרונטלית זה אומר שהוא יושב על כיסא בחדר החקירות" (עמ' 555, ש' 29), וכי לא היה מצב שהוא יצא מחדר החקירות ליותר מדקות בודדות כשהוא מותיר את בלאל לבדו בחדר החקירות. בהמשך העד נשאל שוב ושוב מתי ידע לראשונה על מעורבותו של הנאשם 1 באירוע ומה היה המקור למידע זה והשיב בעקביות כי אינו זוכר, אך הוסיף כי כשיהיה מול מחשב של השב"כ יוכל לבדוק, ובכל מקרה שמו של נאשם 1 הועלה לראשונה ע"י העד כששאל את בלאל אם הוא היה באירוע (עמ' 562, ש' 4 – 12).
בחקירה הנגדית של ב"כ הנאשם 2 אדהם, העד ציין כי רוב החקירות של בלאל בוצעו על ידו ובחלק מהחקירות היו עמו חוקרים נוספים. העד ציין עוד כי המרחק בין התא של בלאל ובין חדר החקירות הוא 3 – 5 דקות הליכה, וכי במהלך החקירה הנחקר בד"כ אינו אזוק ברגליו אלא רק בידיו, ולעיתים מתירים גם חלק מהאיזוק בידיים, והכל תלוי בדינמיקה שבחדר, כאשר "אזיקה היא אמצעי לבטחון כוחותינו … אין פה עניין של ענישה. ככל שאני לא צופה איום מהנחקר ברוב המקרים הוא לא יהיה אזוק" (עמ' 566, ש' 24 – 26).
העד הוסיף כי בלאל לא היה אזוק ברגליו במהלך חקירתו, אבל כנראה היה אזוק בידיו בחלק מהחקירה. העד ציין עוד כי במהלך החקירה הוא כותב זכ"דים על פרטים מהותיים שעולים בחקירה, שמועברים לאחר החקירה לראש הצוות וחלקם מגיעים גם לחוקרי המשטרה, כאשר לעיתים הוא נותן דגשים לחוקר המשטרה באשר להמשך החקירה במשטרה ולעיתים לא. העד הוסיף כי לעיתים כשיש הבדל מהותי בין הדברים שאומר נחקר בחקירה המשטרתית ובין דברים שאמר בחקירת השב"כ, מתבצעת חקירה חוזרת בשב"כ כדי להבין את פשר הפער בין הגרסאות ולברר את האמת.
בחקירה הנגדית של ב"כ הנאשם 4 נזיר, העד ציין כי היה אחראי על חקירתו של בלאל, ובוצעו בעניינו פעולות חקירה נוספות, מעבר לחקירות הפרונטליות בשב"כ ובמשטרה (עמ' 574). בהמשך העדות ציין העד כי מרבית החקירות נערכות במתקני השב"כ, ובד"כ מדובר באגף שנמצא בתוך מתקן של שב"ס. העד הוסיף כי אינו זוכר את תנאי המעצר של בלאל, אך סביר להניח שחלק מהזמן הוא הוחזק בהפרדה, ובלשונו: "סביר להניח שחלק מהזמן הוא היה לבד וחלק מהזמן הוא לא היה כבר לבד" (עמ' 590, ש' 21).
העד ציין עוד כי ההחלטה בדבר אופן החזקת הנחקר מתקבלת בדרך כלל על ידי צוות החקירה, וכל מקרה נבחן לגופו בהתאם לנסיבותיו. בהמשך, העד ציין כי מאחר שחקירתו של בלאל התנהלה בתקופת הקורונה, בתחילת החקירה הוא הוחזק בנפרד, שכן באותה תקופה "נחקרים הוחזקו כל אחד בעצמו, גם החוקרים השתדלו כמה שפחות לחקור אותם, כמה פחות חוקרים שיחקרו כל נחקר כדי ליצור בידוד" (עמ' 599, ש' 10 – 12). באשר להמשך החקירה, העד ציין כי ישנם שיקולים שונים, שלגביהם חל חיסיון, באשר להחלטה האם להחזיק נחקר לבד, אולם ככלל משתדלים לא להחזיק ביחד נחקרים המעורבים באותו תיק כדי לשמור על ניקיון החקירה.
עד תביעה 11 – המכונה "רגב"
חוקר בשב"כ שהיה אחראי על החקירה של עד תביעה 2 פלאח. העד ציין כי בחקירה הראשונה שלו שתועדה בזכ"ד שסומן ת/8 הוסברו לו זכויותיו, הוא לא היה מנוע מלהיוועץ בעורך דין והוא נחקר בשפה הערבית; וכי בחקירה השנייה שלו שתועדה בזכ"ד שסומן ת/8ב, החל להודות בחלק המיוחס לו. העד דחה את טענתו של פלאח, כי הוא אמר שהנאשם 4 הביא אותו למקום האירוע רק בשל הלחץ שהופעל עליו בחקירת השב"כ שנערכה בלילה, אף שהדבר לא קרה בפועל. לדבריו, שעות החקירה מתועדות בזכ"ד והחקירה בוצעה בין 16:30 ל-19:00, ופלאח הודה מרצונו החופשי ודבריו נרשמו על ידו בדיוק רב. העד דחה את טענותיו של פלאח כי ירקו עליו ותפסו אותו מהצוואר, והדגיש כי חקירתו לא כללה קללות ולא "הכניסו לו מילים לפה", מפני שמטרת החקירה היא להגיע לחקר האמת, וכי הוא התחיל להודות מרצונו כבר ביום הראשון של החקירה. כשנשאל על נסיבות חקירתו של פלאח המתועדת בזכ"ד ת/8ד, ועל טענתו של פלאח כי הדברים המצוינים בזכ"ד לא נאמרו על ידו, השיב העד כי מה שנכתב בזכ"ד נאמר על ידי פלאח וכי הוא לא כתב בזכ"ד דבר שלא נאמר בחקירה.
העד התבקש לפרט את נסיבות החקירה של עד תביעה 3 זהראן, שתועדה בזכ"ד ת/12א, והשיב כי מדובר ביום הראשון למעצרו וכי יידעו אותו בזכויותיו. עם זאת, לדבריו, זהראן היה מנוע מלהיוועץ בעורך דין בשלב זה. העד ציין כי החקירה בוצעה בשפה הערבית וכי הזכ"ד נכתב על ידו בשפה העברית. העד נשאל אודות נסיבות החקירה של זהראן, שתועדה בזכ"ד ת/14א, והשיב כי בחקירה זו זהראן הודה בניסיונו להצית צמיגים על הכביש הראשי, וכן שהעלים את האייפון שלו בשל הימצאות סרטונים מפלילים. העד דחה את טענתו של זהראן כי התאריכים שצוינו בזכ"ד זויפו וכי בפועל אמרותיו של זהראן נאמרו לאחר כ-20 – 28 ימי חקירה בעקבות הלחץ שהופעל עליו. לדבריו, הזכ"ד מגלם את מה שאירע בחדר החקירות והדגיש כי זיוף זכ"ד הוא עבירה פלילית. העד הדגיש כי אם זהראן היה טוען במהלך החקירה כי הופעל עליו לחץ הדבר היה מתועד בזכ"ד וציין כי כשהוא חקר את זהראן לא הופעל לחץ כלל.
כשנשאל על נסיבות חקירתו של עד תביעה 4 חאמד שתועדה בזכ"ד ת/45 ועל טענתו של חאמד כי חוקרי השב"כ אמרו לו את השמות שעליו לומר וכי השב"כ מסר לו את שמו של נזיר, ולכן הוא הפליל אותו, העד דחה את הטענה והסביר כי הוא הציג לו תמונה וביקש ממנו לזהות את האדם שהופיע בתמונה, וחאמד זיהה בעצמו את האנשים שהיו עמו באירוע. העד נשאל על חקירה נוספת שתועדה בזכ"ד ת/50 והשיב כי חאמד נחקר שם על המעורבות שלו במהומות שהתרחשו בלוד. לדבריו, חאמד ציין שהגיע ללוד בעקבות פרסומים שראה ברשתות החברתיות כי יהודים שורפים מסגדים בלוד וטען כי הוא רצה לשמור על המסגדים.
בחקירה הנגדית על ידי ב"כ הנאשם 1 בשאר, העד ציין כי אינו זוכר אם עד תביעה 2 פלאח נפגש עם עורך דין במהלך חקירתו, אך הוא היה מודע לזכותו להיוועץ בעורך דין. העד ציין שאם לנחקר אין עורך דין פרטי ממנים לו עורך דין מהסנגוריה הציבורית, אך במסגרת תפקידו כחוקר הוא אינו מתעסק בזה, אלא מעביר את הבקשה למשטרה. כשנטען כלפיו כי כאשר החקירה מבוצעת בשפה הערבית והזכ"דים נכתבים בעברית ייתכן שיחסר מידע בזכ"ד, השיב העד כי כשיש אירוע מיוחד במהלך החקירה כגון הודאה או אליבי, הזכ"ד נכתב ברמת דיוק גבוהה מאוד, אך ככלל הזכ"ד הוא לא תמלול של החקירה, אלא נועד לשקף את עיקרי הדברים שעלו במהלכה. העד ציין כי בחדר החקירות יש חלונות והחוקר יכול לראות האם יום או לילה, וכך גם הנחקר.
העד הדגיש כי מטבע הדברים חקירה עשויה להיות אירוע מלחיץ, אך בחקירתו של פלאח לא הופעל לחץ כלשהו, בניגוד לטענתו. בהמשך ציין העד כי כל חקירת שב"כ מתחילה עם הגדרת מטרות החקירה, וכי "במהלך חקירה אנחנו נעשה את כל הפעולות האפשריות על מנת להגיע לחקר האמת בהתאם למטרת החקירה המדוברת" (עמ' 658, ש' 27). כשנשאל אם היו מקרים שבהם הגיע למסקנה כי חשוד שנחקר על ידו אינו אשם, השיב: "יש מקרים כן שבמהלך חקירה אנחנו מגיעים למסקנה שלאותה מטרת חקירה מסוימת הוא בזה לא מעורב, בוודאי" (עמ' 659, ש' 22), והוסיף כי הדבר העיקרי והחשוב ביותר העומד לנגד חוקרי השב"כ הוא חקר האמת.
בחקירה הנגדית של ב"כ נאשם 2 אדהם, העד ציין כי אינו זוכר אם עד תביעה 2 פלאח נפגש עם עובד סוציאלי במהלך חקירתו בשב"כ, אך ככלל אם הנחקר נפגש עם גורם טיפולי הדבר מתועד ברישומי שב"ס, ואם נחקר יצא במהלך החקירה להיפגש עם גורם טיפולי הדבר יצוין בזכ"ד. בכל מקרה, אם נחקר נפגש עם גורם טיפולי, האחראי על החקירה יעודכן על כך. כשנשאל על אופן ביצוע החקירה השיב העד כי החקירה מתבצעת בחדר חקירות שיש בו מחשב וכיסא מקובע לרצפה, וכי בחלק מהזמן הנחקר אזוק בידיו במהלך החקירה ולפי הצורך מתירים את האיזוק.
העד ציין כי פלאח הודה במהלך החקירה והפליל אחרים מרצונו החופשי, וכי לפי הזכ"ד פלאח שיתף פעולה כבר ביום הראשון של החקירה. העד דחה את טענתו של פלאח כי הנתונים שמסר בחקירה נמסרו לו ע"י השב"כ, והדגיש כי מטרת החקירה היא להגיע לחקר האמת. העד ציין כי הזכ"ד המתעד את חקירתו של פלאח הוקלד במהלך החקירה, וכי כל פרט המשמש לזכותו או לרעתו של הנחקר מצוין בזכ"ד. עם זאת, הזכ"ד אינו תמלול החקירה, אלא הוא כולל את עיקרי הדברים שעלו במהלך החקירה, בהתאם לשיקול דעתו של החוקר.
בחקירה הנגדית של ב"כ נאשם 4 נזיר, העד ציין כי ישנן ראיות נוספות התומכות בממצאי החקירה, וכי חקירות השב"כ אינן מתועדות על פי חוק. העד אישר כי חקר את פלאח, וציין כי חקירתו של פלאח לא נמשכה שעות רבות, והוא גם לא נחקר בשעות הלילה, כפי שמתועד בזכ"ד. לדבריו, פלאח הודה מרצונו החופשי לאחר שהוצגו בפניו הראיות כנגדו, וכל הפרטים שמסר בחקירה, נמסרו מרצונו החופשי, כולל שמו של נאשם 4 – נזיר. העד הדגיש כי חוקרי השב"כ "לא שמים לנחקר מילים בפה" (עמ' 652, ש' 19). העד ציין כי ברוב החקירה, הוא חקר את פלאח לבדו, והוסיף כי בדרך כלל נחקרים אזוקים בידיהם באזיקים ארוכים שמאפשרים להם להניע את הידיים לצדדים, ורק במקרים חריגים הם נאזקים גם ברגליהם.
בחקירתו החוזרת, העד נשאל האם ייתכן מצב בו הוא יגיד לנחקר כי אדם פלוני הפליל אותו והשיב כי זה יכול להיאמר לטובת קידום החקירה. עם זאת, העד הדגיש כי מעת שהנחקר החל למסור את הודאתו הוא לא "מכניס לו דברים לפה" ומכווין אותו מה לומר. באשר לטענה כי העד הכווין את פלאח למסור את שמו של נזיר, העד השיב כי "נזיר לא היה בחקירה איתנו אז על אחת כמה וכמה אני לא בא ואני אגיד לנאשם, מישהו שהוא כרגע לא במתקן אצלנו 'הוא אמר ככה וככה'" (עמ' 663, ש' 10). כשעומת עם הזכ"ד שסומן ת/8ב, בו כתוב שהוא אמר לנחקר שגם נזיר הפליל אותו, השיב העד כי בזכ"ד הראשון ת/8, כתוב כי הוא אמר לנחקר כי בני פרשייתו כבר הודו והוא הופלל על ידם בחקירה כמי שהיה מעורב בהפרות סדר, והנחקר הכחיש זאת. לכן היה צריך לעמת אותו עם העדות המפלילה.
עד תביעה 12 – המכונה "דדי"
חוקר בשב"כ זה 14 שנים, וחקר בתחנת המשטרה ברהט את עד תביעה 4 חאמד במשך כשעה וחצי שתועדה בזכ"ד ת/32ג. העד ציין כי החקירה נערכה בשפה הערבית, ובתחילתה הוא העמיד את הנחקר על זכויותיו ואף ציין בפניו כי הוא מנוע מלהיוועץ בעורך דין, וכי הזכ"ד שכתב מתאר את מה שעלה במהלך החקירה וכל מידע שעלה לזכותו או לחובתו של הנחקר נכתב בפרוטרוט בזכ"ד. בין היתר נכתב בזכ"ד שחאמד נשאל מדוע השתתף בהפגנה, והשיב כי זה "דבר ברור שמדובר על ירי ביהודים בגלל מה שקרה עכשיו בהר הבית והמלחמה בעזה" (עמ' 668, ש' 26), והעד עומת עם טענתו של חאמד כי אמר את הדברים האלה בגלל לחץ שהופעל עליו, ועל כך השיב כי חאמד אמר את הדברים בשלב הראשון של החקירה סמוך לאחר מעצרו.
באשר לטענה של חאמד כי התעללו בו, השיב העד כי "לא היו דברים מעולם, לא הייתה לא התעללות ולא שום דבר" (עמ' 669, ש' 11), וכי מדובר בתחושה סובייקטיבית של חאמד, אבל זכור לו שחאמד התנהל בקור רוח וכלכל את צעדיו כדי להימנע ככל האפשר מהפללה עצמית. העד שלל את טענותיו של חאמד כי הוא אמר לעד במהלך החקירה שיכתוב מה שהוא רוצה ויוציא אותו ממתקן החקירה וכי הופעלו עליו לחץ ואלימות, והדגיש כי החקירה נועדה לחשוף את האמת, בייחוד כשמדובר בפיגועים. העד דחה גם את טענתו של חאמד שהחוקרים מסרו לו את השמות של האנשים שהפלילו אותו ולאחר מכן הוא הפליל אותם בחזרה, וטען כי אם היה עושה זאת, זה היה מתועד בזכ"ד.
בהמשך נשאל העד על חקירתו של עד תביעה 6 נאסים ת/30ב ודחה את טענתו כי כל מה שאמר בחקירת השב"כ נאמר בעקבות לחץ שהופעל עליו, לאחר שהרביצו לו, ירקו עליו ואיימו עליו. העד ציין כי ניתן להתרשם מהזכ"ד שנעשה ניסיון ליצור אווירה נינוחה, למשל לשבת על כוס קפה, וכן קשר אישי עם הנחקר. העד תיאר את חקירתו של נאסים וציין כי פגש אותו במתקן בכלא שקמה, ובתחילה שאל אותו שאלות היכרות כדי ליצור אווירה נינוחה, וכשהיו אזעקות צבע אדום במהלך החקירה, הנחקר התפנה ביחד איתו לחדר ביטחון, ומשיקולים ביטחוניים היה עם כיסוי עיניים, אבל הוא לא היה אזוק. העד נשאל על הנסיבות שבהן בשלב מסוים נאסים חזר בו מההודאה וטען כי כלל לא היה בהפגנה, והשיב כי הוא שאל את נאסים מדוע שינה את גרסתו ונאסים חייך והשיב כי הוא הרגיש לחוץ, ועל כך אמר העד כי סביר להניח שמי שלחוץ אינו מחייך. העד הוסיף כי מיד לאחר מכן הוא שאל את נאסים אם מישהו צעק עליו או איים עליו והוא השיב בשלילה (עמ' 673, ש' 1).
באשר לטענתו של נאסים כי איימו עליו שלא ייצא מפה אם לא ידבר, השיב העד כי הוא לא אמר את הדברים הללו והם גם לא נאמרו על ידי חוקר אחר בנוכחותו. באשר לטענתו של נאסים, כיהראו לו את החקירות של יתר הנחקרים ואמרו לו לחזור על הדברים שנאמרו על ידם, העד השיב כי ניתן להראות לנחקר חלקים מחקירותיהם של נחקרים אחרים והדבר אף מצוין בזכ"ד. העד ציין כי לעיתים הנחקרים חוששים להיות הראשונים שמוסרים מידע על החברים שלהם, ולכן צפייה בחקירה של נחקר אחר היא פעולה לגיטימית אך טענתו כי נאמר לו לחזור על הדברים שנאמרו על ידי הנחקרים האחרים היא משוללת יסוד. בסוף החקירה הראשית, העד אישר כי הציג לנאסים מסדרי תמונות, והוסיף כי בתחילת החקירה נאסים בכה וציין כי הוא מבין את הטעות הגדולה שעשה.
בחקירה הנגדית של ב"כ הנאשם 1 באשר, העד נשאל מה האינטרס של נאסים לשקר ולומר שבעת החקירה החוקרים השאירו אותו בחדר החקירות בזמן שנשמעה אזעקת צבע אדום, והשיב כי לדעתו טענות מסוג זה עשויות לזכות את הנחקר בנקודות זכות ולסייע לו להימלט מאימת הדין. העד שב והדגיש כי בחקירות שהוא ניהל הנחקרים לא היו אזוקים ורצו ביחד עם החוקרים לחדרי הביטחון, אלא שהנחקרים היו עם כיסוי עיניים, והעד הוסיף כי אינו מעלה בדעתו שהיו חוקרים שהשאירו נחקרים בחדרי החקירות בזמן האזעקה. העד ציין כי הנחקרים נחקרו על ידו בשפה הערבית, וכשנשאל מדוע הזכ"ד אינו כתוב בערבית השיב כי כחוקר בשירות הביטחון הכללי של מדינת ישראל הוא כותב את הזכ"דים בעברית. העד ציין כי לאחר סיום החקירה בשב"כ הוא מעביר לשוטר שגובה את העדות את הזכ"ד לצורך החקירה המשטרתית וכדי שהשוטר יכיר את פרטי החקירה.
בחקירה הנגדית של ב"כ הנאשם 4 נזיר, העד ציין כי הוא חוקר שב"כ משנת 2008, ובגלל הוותק שלו הוא אינו כפוף לראשי הצוותים, אלא הוא בעל תפקיד ייחודי. העד נשאל האם הוא אומר רק את האמת והשיב כי בבית המשפט הוא אומר רק את האמת ובחקירות הוא לעיתים משקר לנחקר ולא אומר את כל האמת. לדבריו, מדובר באחת מדרכי החקירה שלו במטרה להגיע לחקר האמת. העד נשאל האם הוא מאמין שבתיק הזה הוא הגיע לחקר האמת והשיב כי הוא אינו יודע, משום שהוא לא ניהל את התיק ואינו מכיר את המכלול של התיק. העד נשאל האם ייתכן כי התכסיסים והשקרים של חוקרי השב"כ אינם נותרים בחדר החקירות בלבד, אלא חודרים אף לאולם בית המשפט. העד שלל זאת והדגיש כי הוא דובר אמת וכי התכסיסים נשארים בחדר החקירה.
העד נשאל האם בתקופה בה נחקר התיק בנדון הוא חקר פרשיות נוספות והשיב בחיוב. בנוסף, העד נשאל האם כלל החקירות שבוצעו על ידו נערכו במתקן באשקלון או שנערכו בכל הארץ והשיב כי אינו זוכר כל חקירה שבוצעה על ידו, אך ניתן לראות שחלק מהחקירות שבוצעו על ידו נערכו בתחנת המשטרה ברהט. לדבריו, הוא אינו זוכר אם היה מעורב בחקירת אירועים שהתרחשו במרכז או בצפון בארץ. לשאלת הסנגור העד השיב כי היה מעורב בחקירת האירועים שהתרחשו בלוד ובאשר אירועים שהתרחשו ביפו השיב כי למיטב זכרונו הוא לא לקח חלק בחקירות.
עד תביעה 13 – המכונה "מרום"
חוקר בשב"כ, חקר את עד תביעה 5 יוסף וערך את זכ"ד ת/29. העד ציין כי זו החקירה הראשונה של יוסף לאחר מעצרו, וכי לפני תחילת החקירה ניתנה לו אזהרה וזכויותיו הוסברו לו, וכן הובהר לו כי באותו שלב הוא מנוע מפגש עם עו"ד. העד ציין כי החקירה בוצעה בשפה הערבית שהוא שולט בה היטב, וכשעומת עם טענתו של יוסף כי בחקירתו הראשונה הוא הכחיש את מעורבותו באירוע, השיב העד כי הזכ"ד מתעד באופן מדויק את מה שאירע בחקירה. העד הכחיש בתוקף את הטענה שמישהו היכה את יוסף, וציין כי כל השמות שנכתבו בזכ"ד נמסרו על ידי יוסף כשסיפר את גרסתו להשתלשלות האירועים.
העד הכחיש גם את הטענה של יוסף כי החוקר אמר לו שהנאשמים דיברו עליו, ולכן הוא הפליל אותם כדי להתנקם בהם. העד הדגיש כי "כל הרעיון המקצועי שעומד בבסיס החקירה הראשונה זה לבוא ולשמוע בצורה נקיה את כל מה שיש לנחקר להגיד, לרשום בצורה מסודרת ואז משם להתקדם וזה בדיוק מה שהיה כאן עכשיו כולל נושא השמות שעליו דיברת כרגע" (עמ' 699, ש' 27 – 29). העד ציין כי בתחילת החקירה מסר יוסף שלחאמד היה אקדח, ולאחר מכן תיאר באופן כרונולוגי את השתלשלות האירועים. העד דחה בתוקף את הטענה כי איים על יוסף, ובלשונו: "מעולם לא איימתי עליו לא בצורה מפורשת ולא בצורה מרומזת בשום צורה שהיא. לא האיומים שכרגע אמרת וגם לא שום איום אחר…" (עמ' 701, ש' 3).
בחקירתו הנגדית של ב"כ נאשם 1 …..ציין העד כי יוסף הוא קטין וכי בתחילת חקירתו אמר ליוסף שהוא מנוע מלהיוועץ בעורך דין. העד שב וטען כי לא אמר ליוסף אף שם של מי מהנאשמים, אלא ביקש ממנו לספר את התרחשות האירועים. העד הדגיש שבחקירה ראשונה יש חשיבות לניקיון החקירה, ולכן אמר ליוסף שיספר את כל מה שהתרחש, וכל הדברים שמסר, וכן השמות שהזכיר מפורטים בזכ"ד.
הודעות של נפגעי העבירה שהוגשו בהסכמה
ב"כ הנאשמים הסכימו להגיש את על הודעותיהם במשטרה של נפגעי העבירה, מבלי לזמנם להעיד, מדובר במוצגים ת/82 עד ת/91א, ולהלן סקירה תמציתית של תוכנם:
* הודעת אלכסנדר גורוביץ (עד תביעה 12 בכתב האישום – ת/82): העד היה לבוד במדי צה"ל בעת מסירת התלונה, וכך תיאר את האירוע: "לפתע הבחנתי כמה אבנים וקבוצת אנשים בצד הכביש עם פנים רעולות לא ניתן לזהות פנים והם מיידים אבנים 2 אבנים פגעו לי ברכב… הם פגעו בשמשה הקדמית והיא נסדקה קשה אך לא התפוצצה ופגעו לי במכסה המנוע והפח נחבל התעקם" (ש' 3 – 5). כשנשאל למה זרקו עליו אבנים, השיב: "ראו אותי על מדי צה"ל" (ש' 9). עוד הוסיף כי זיהה שמדובר בבני מיעוטים לפי הכאפיות והלבוש (ש' 14), וכי "המון אנשים" זרקו אבנים אולם רק שתי אבנים פגעו (ש' 20).
* הודעת איתמר יעקב כהן (עד תביעה 13 בכתב האישום – ת/83): "ראיתי מצד ימין על הכביש אולי עשרה אנשים ערבים עם כיסויי פנים וכאפיות זורקים עלי אבנים זרקו על שני רכבים לפני ואני הייתי הרכב השלישי בשיירה פגעו בהם עם אבנים ופגעו גם ברכב שלי, לא יודע איפה הייתה הפגיעה לא ראיתי פגיעה ברכב, ובצמיג קדמי ימני התפוצץ לי הצמיג וברדיאטור גם נגרם לי נזק אני לא יודע איך בדיוק נגרם הנזק לרדיאטור אולי ירו על הרכב" (ש' 6-3). בהמשך הוסיף: "ברכב שנסע לפני בכיוון הנגדי, אני יודע שירו עליו והיו לו פגיעות" (ש' 10). דוח מסכם של חקירת מז"פ בנוגע לחורי הירי בצמיג הרכב ובצינור הרדיאטור הוגש בהסכמה וסומן ת/94.
* הודעת טל ביליה (עד תביעה 14 בכתב האישום – ת/84): "ראיתי מספר ערבים עומדים לצדי הכביש והם זרקו עליי אבנים כאשר אני הייתי בזמן נסיעה, האבנים פגעו לי ברכב שלי… יש לציין שברכב שלי יש לי מצלמת דרך אני הורדתי את הסרטון מהמצלמה לפלאפון שלי, בסרטון רואים את החבר'ה הערבים זורקים עליי את האבנים" (ש' 7-3).
* הודעת דמיאן פוקלמן מיום 14.5.21 (עד תביעה 15 בכתב האישום – ת/85): "מצד שמאל של הכביש ראיתי 3 דמויות, עמדו על גבעה, נראים תצפיתנים, הם הסתכלו על הכביש, לא עשו כלום, זה עורר לי חשד, נראו לי מוזרים… אני נסעתי משהו כמו 90 קמ"ש… המשכתי לנסוע… קפצו לכביש 10-15 גברים… כולם בני מיעוטים, ראיתי אותם זורקים עליי אבנים, נסדקה במספר מקומות זכוכיות עפו עליי" (ש' 8-3). הודעת דמיאן פוקלמן מיום 30.5.21 (ת/85א): "אני זוכר שאחד האבנים הייתה חצי משתלבת בצבע כתום, והאבן הזו פגעה לי בשמשה הקדמית של הרכב, ואבן נוספת פגעה במכסה מנוע, ועוד אבן בקורה של הדלת צד ימין מקדימה" (ש' 6-3). כשנשאל אם הוא יכול לתאר את לבושו של האדם שזרק עליו את האבן, השיב: "לא יכול כי אותו בחור היה רעול פנים זה מה שאני זוכר, כי הייתי בנסיעה והורדתי את הראש למטה" (עמ' 2 ש' 2-1).
* הודעת דגן פריד (עד תביעה 16 בכתב האישום – ת/86א): "ראיתי… קבוצה של אנשים בערך בין 8/10 איש רעולי פנים, מחזיקים באבנים וממתינים שאני אעבור לידם, וברגע שהגעתי עם הרכב לידם הבנתי שעומדים לזרוק עלי אבנים אז האצתי את המהירות, וניסיתי לעבור בשלום בכדי לחטוף כמה שפחות אבנים אבל בכל זאת הצליחו לפגוע ברכב, שמעתי 3 בומים אחד מהם מאוד חזק, אבל לא עצרתי המשכתי בנסיעה מחשש לחיי, המשכתי עד בסיס משמר הנגב כדי לאסוף את בני יובל, ושם יחד עם בני יובל ראינו את הפגיעות ברכב מהם אחד חור והבנתי שהיה ירי לעברי חוץ מאבנים" (עמ' 1, ש' 9 – 19). דוח מסכם של חקירת מז"פ בנוגע לרכבו של דגן פריד שנפגע מירי הוגש בהסכמה וסומן ת/95. באשר לגודל האבנים שנזרקו מסר דגן פריד: "אבנים גדולות ראיתי כמה שהחזיקו את האבן בשתי הידיים מעל הראש" (עמ' 2, ש' 21-20). כשנשאל מה היה המרחק של הזורקים ממנו, השיב כי הזורקים עמדו "בצד שמאל על שפת הכביש, מדובר במרחק קצר מאוד" (עמ' 2 ש' 26-25).
* הודעת ארקדי שלומוב (עד תביעה 19 בכתב האישום – ת/89): "נהגתי ברכב… ובדרך זרקו אבנים על הרכב בכביש בני מיעוטים בדואים רעולי פנים היו שם לפחות 10 בדואים… זה היה ביום של המהומות בדרום. נגרם לי נזק לרכב צד שמאל אחורי בדלת".
* הודעת יוסף דביר מיום 13.5.21 (עד תביעה 21 בכתב האישום – ת/91): "נסעתי דרך כביש 264 שעובר ליד רהט, בערך 2 ק"מ לפני שובל ראיתי חבורה של נערים בצד ימין של הכיש מחזיקים אבן ביד ומשליכים אותה לכיווני, והאבן פגעה בשמשה הקדמית וכתוצאה מכך נגרם נזק לשמשה והיא נופצה" (ש' 2 – 4). הודעת יוסף דביר מיום 26.5.21 (ת/91א): "ראיתי אבנים בידיים של לפחות שנים או שלושה אני הבנתי שהולכים לזרוק עלי אבנים האצתי ואבן אחת פגעה ברכב שלי בשמשה הקדמית וחדרה לתוך הרכב עד למדף מאחורי המושב האחורי… פיזית לא נפגעתי אבל מאוד נבהלתי וממש החיים שלי ניצלו מדובר באבן גדולה צריך להחזיק אותה בשני ידיים" (ש' 21-3). כשנשאל אם היו סממנים יהודיים ברכב, השיב: "אני בחור דתי חרדי הייתי לבוש בחולצה לבנה וכיפה שחורה ויש לי זקן" (ש' 15).
מוצגים נוספים שהוגשו במסגרת פרשת התביעה
בסך הכל הוגשו במסגרת פרשת התביעה 219 מוצגים שנסרקו לתיק הממוחשב. חלק ניכר מהמוצגים הוזכרו לעיל בתוך סקירת בראיות ועדויות העדים, והם מתייחסים בעיקר לזכ"דים שמתעדים את החקירה בשב"כ של ששת עדי התביעה המפלילים ושל ארבעת הנאשמים, וכן לאמרות הרבות שנגבו במהלך חקירתם במשטרה של העדים המפלילים ושל הנאשמים, כאשר לכל אמרה נלווה גם תמלול של האמרה וכן תיעוד חזותי של החקירה שצרוב בדיסק.
אולם בנוסף למוצגים הללו, הוגשו עוד עשרות מוצגים שלא הוזכרו לעיל, והם כוללים את המסמכים הבאים: כתב אישום מתוקן, ביחד עם הודעה על הסדר טיעון ופרוטוקול הדיון שבו הודו העדים המפלילים בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום המתוקן, בהליך המקביל שהתנהל נגדם בפני מותב אחר של בית המשפט; סרטונים שהורדו ממצלמות אבטחה של תחנת הדלק ברהט, שהוצגו אף לחלק מהעדים והנאשמים במהלך חקירותיהם, וממצלמות רכב של הרכבים שנפגעו מהאבנים שהושלכו לעברם בהפגנה, וכן דוחות צפייה, כמו דוח הצפייה של רס"ם מורן אוסקר שסומן ת/98; צילומים שהורדו מפריקת טלפונים ניידים של הנאשמים ועדי התביעה; טפסים של מסדרי זיהוי תמונות שנערכו לעדים המפלילים ולנאשמים; זכ"דים נלווים לאמרות שנגבו מהעדים המפלילים ומהנאשמים במהלך חקירתם במשטרה, כולל הודעות על זכויות חשודים שנמסרו עם מעצרם, וכן תצלומי אוויר של אזור ההפגנה (למשל ת/62); חוות דעת מעבדת נשק על האקדח שהיה בידי עד תביעה 4; דוחות מסכמים של חקירות מז"פ של עדי תביעה 25 – 27, וכן מוצגים שקשורים למחקרי תקשורת שהוצאו במהלך החקירה.
ג. פרשת ההגנה
עד הגנה 1 – נאשם 1
האמרות במשטרה
נאשם 1 ….. ביקש לראות את הודעותיו במשטרה (ת/68-ת/69) כחקירה ראשית. בהודעתו הראשונה במשטרה ת/68, מיום 9.8.21, שנגבתה לאחר שהתייעץ עם עורך דינו, הכחיש הנאשם כי היה בהפגנה ביום הראשון של עיד אל פיטר, וטען כי נסע עם בני משפחתו לאשקלון ברכבים של ההורים, וכי הם היו באשקלון שלושה ימים עד שבת. ההודעה השנייה ת/69 נגבתה ממנו ביום 11.8.21, ובה השיב הנאשם על רוב השאלות שנשאל, כי אינו יודע, אולם כשנשאל על הפגנות הבדואים ברהט במבצע שומר חומות, השיב: "מתחילת ההפגנה עד סוף ההפגנה לא יצאתי מהבית", אולם כשנשאל מתי הייתה ההפגנה, השיב כי אינו יודע (ש' 61 – 72). בהמשך, כשנשאל על מעשיו בעיד אל פיטר, חזר תחילה על הטענה כי נסע עם המשפחה לאשקלון, אולם כשעומת עם הגרסה שמסרה אמו כי המשפחה נשארה בבית ברהט בתקופת החג, הודה הנאשם כי שיקר כשסיפר שנסע עם המשפחה לאשקלון, ובלשונו: "אני שיקרתי לכם כי הייתי מפחד מכם" (ש' 87). בהמשך סירב הנאשם לזהות תמונות של אנשים שהוצגו לו, וכשהוטח בפני כי יש עדים שהעידו כי ראו אותו בהפגנה ברהט השיב: "שקרנים לא הייתי בכלל" (ש' 119), וציין כי היה בבית, ובהמשך החקירה שמר על זכות השתיקה.
העדות בבית המשפט
בחקירתו הנגדית אישר הנאשם באשר כי במאי 2021 לא היה לו רישיון נהיגה (עמ' 771, ש' 24). כמו כן אישר כי הוא מתגורר בשכונה 12 ברהט וכי הוא מכיר את עד תביעה 5 …..מהשכונה, היו יושבים ביחד, מעשנים נרגילה בשכונה ולא היו ביניהם סכסוכים. כמו כן אישר כי גם בינו לבין עד תביעה 6 נאסים ועד תביעה 1 בלאל אין סכסוכים (עמ' 772). עוד אישר כי באותה התקופה הייתה הפגנה ברהט בגלל אלאקצא, אולם טען כי הוא עצמו לא השתתף בה (עמ' 777). כמו כן אישר כי זריקת אבנים על מכוניות נוסעות היא סכנה גדולה מאוד שעלולה להסתיים באסון (עמ' 779, ש' 20).
כאשר נשאל מדוע ….., בחקירתו במשטרה מיום 16.5.21 הפליל אותו בהשתתפות באירוע השיב כי ….. שקרן: "שקרן, מה אני אגיד לך? אני הייתי בבית" (עמ' 773, ש' 8). כאשר נשאל מדוע, בחקירתו השנייה במשטרה (ת/69), כאשר הציגו לו את תמונתו של ….., שמר על זכות השתיקה (ת/69 ש' 102), השיב: "עייפו אותי… שמים אותי עד שש בלילה" (עמ' 778, ש' 15-13). כאשר הוטח בו כי חקירתו השנייה במשטרה נמשכה כשעה בלבד, החל מהשעה 11:00 ועד השעה 12:00, ונשאל האם התעייף משעה של חקירה השיב בחיוב (עמ' 779-778). כאשר נשאל האם שמר על זכות השתיקה גם כאשר הציגו לו את תמונתו של בלאל (ת/69 ש' 109), בגלל שהתעייף, השיב בחיוב (עמ' 779, ש' 8). כאשר הוטח בו כי גם נאסים הפליל אותו בהשתתפות באירוע השיב כי גם נאסים שקרן: "אני לא יצאתי מהבית. שקרנים… אני לא יצאתי מהבית ואח שלי ואחמד ואמא שלי מעידים על כך" (עמ' 775, ש' 24-20).
כאשר הוטח בו כי גם בלאל הפליל אותו בהשתתפות באירוע השיב כי גם בלאל שקרן (עמ' 776, ש' 8). כאשר הוטח בו כי אמו נחקרה במשטרה והיא לא מסרה שהוא לא יצא מהבית כל היום, חזר בו מגרסתו לפיה לא יצא מהבית וטען: "לא, לא ישבתי כל היום בבית. הלכתי לסבתא שלי ולדודים שלי" (שם, ש' 5). כאשר נשאל מדוע בחקירת המשטרה מסר אליבי שקרי וסיפר כי נסע עם כל המשפחה לאשקלון, השיב בתחילה "מהלחץ. הפעילו עלי לחץ. פחדתי מהם" (עמ' 773, ש' 12). כאשר נשאל מדוע מסר אליבי שקרי ואמר שנסע לאשקלון במקום לומר לשוטרים שהיה בבית, השיב: "אני בהתחלה אמרתי להם שהייתי בבית" (עמ' 774, ש' 7). כאשר הוטח בו כי הוא משקר, וכי בחקירתו הראשונה במשטרה מסר אליבי שקרי לפיו נסע עם משפחתו לאשקלון, ורק לאחר שאמו נחקרה במשטרה והכחישה את סיפור הנסיעה לאשקלון, חזר בו ואמר שהיה בבית, ושב וטען כי מסר אליבי שקרי מכיוון שפחד מהשוטרים (עמ' 774).
עד הגנה 2 – נאשם 2
האמרות במשטרה
גם נאשם 2 אדהם ביקש לראות את הודעותיו במשטרה (ת/70-ת/72) כחקירה ראשית. בהודעה הראשונה של הנאשם ת/70 שנגבתה ביום 9.8.21, לאחר שהנאשם התייעץ עם עו"ד, כשנשאל מה יש לו להגיד על החשדות נגדו, השיב הנאשם: "הבלגן שהיה זה היה… ליד הבית, דקה מהבית, הייתי עומד שם, מסתכל ולא עשיתי כלום" (ש' 6). כשהתבקש לפרט מה עשה בחג עיד אל פיטר, בין התאריכים 11.5.21 ועד 14.5.24, השיב הנאשם כי ביום הראשון של החג נסע לאילת עם חברים, עם חמודי, ועלא ופאדי (ש' 47), וכי הם היו באילת מיום 12.5 ועד יום 14.5. הנאשם ציין כי הם יצאו מרהט ביום הראשון של החג בשעה 15:00 ברכב של עלא. בהמשך כשהוצגו בפני תמונות של אנשים שונים, טען הנאשם כי אינו מזהה אף אחד, למעט התמונה העשירית, שאותה זיהה כאחיו, וכן תמונה מס' 12, שאותה זיהה כנאשם 3, שכן שגר לידו. בסוף ההודעה אישר הנאשם כי היה באזור של ההפגנה אך לדבריו לא עשה כלום (ש' 208).
בהודעה השנייה מיום 10.8.21 ת/71 שב הנאשם וטען כי ביום 13.5.21 בצהרים נסע לאילת עם חברים ברכב של עלא, וכי נשאר עם החברים באילת במשך 3 ימים. העד זיהה את אחיו ואת נאשם 3 אנס בתמונות שהוצגו בפניו, אך טען כי אינו מכיר את עד תביעה 1בלאל שגם תמונתו הוצגה בפניו. כשהוטחה בפניו גרסתו המפלילה של אחיו עד תביעה 2 פלאח, שטען כי הנאשם הגיע איתו ברכבו ביחד עם נאשם 3 סמוך למקום ההפגנה, השיב כי "פלאח שקרן" (עמ' 8), ועמד על גרסתו כי היה באילת באותו זמן, ואף טען כי יש לו תמונות משהותו באילת (ש' 107). הודעה שלישית ת/72 נגבתה מהנאשם ביום 11.8.21, ובה הנאשם שב וטען כי העדים שהפלילו אותו שיקרו, וכי לא היה בהפגנה ברהט ביום 13.5.21.
העדות בבית המשפט
בחקירתו הנגדית התבקש נאשם 2 לאשר כי בעיד אל פיטר 2021 הסתובב ביחד עם אחיו פלאח ברכב הגולף של פלאח. נאשם 2 מיד שאל האם השאלה מכוונת לשעות הבוקר של אותו היום, והשיב: "בשעות הבוקר הסתובבתי, הלכתי למשפחה, חג כרגיל. חגגתי עם המשפחה". כשנשאל עד איזו שעה הסתובב יחד עם פלאח ברכבו, השיב כי עד 10:30 לערך, וכנשאל האם היו איתם אנשים נוספים ברכב, השיב בשלילה (עמ' 780, ש' 16 – 25). עוד אישר נאשם 2 כי בעיד אל פיטר היה בלאגן בכל הארץ, ובקרב ערביי ישראל היו הפגנות, זריקות אבנים והצתת כלי רכב בגלל אלאקצא. כמו כן אישר כי מחלון ביתו ראה את ההתפרעויות הרבות שהיו באותה התקופה בשוק ברהט (עמ' 790). כאשר נשאל נאשם 2 מי זה אדם ג'סר אבו בלאל, השיב כי מדובר בשכן. כאשר נשאל האם אדם ג'סר אבו בלאל הוא קרוב משפחה שלו ושל אחיו השיב בחיוב, אולם הוסיף: "יש בינינו סכסוך דם… דוד שלו הרג את דוד שלי" (עמ' 781).
כאשר נשאל מה הקשר בינו לבין נאשם 3 אנס, השיב: "שלום שלום. שכן". שלל כי אי פעם נאשם 3 נסע עמו ועם פלאח ברכבו של פלאח, והוסיף: "גם בד"כ אני לא נוסע עם פלאח", אולם חזר ואישר כי באותו היום נסע עם פלאח ברכבו כדי לומר שלום למשפחה (עמ' 781, ש' 13 – 23). כאשר התבקש לאשר כי הוא ונאשם 3 חברים, השיב בתחילה בשלילה: "לא חברים" (עמ' 787, ש' 27). כשהוטח בו כי בחקירתו במשטרה שהוגשה חלף עדות ראשית אמר שהוא ונאשם 3 ידידים, השיב: "ידידים, לא חברים", וכשנשאל מה ההבדל בין ידידים לבין חברים, השיב: "ידידים, שאני רואה אותך פעם בשנה, וחברים אני רואה 24 שעות" (עמ' 788, ש' 6 – 8). כשהוטח בו כי בחקירתו הגדיר את הקשר בינו לבין נאשם 3 כ"ידידים, רואה אותו פעם בשבוע ככה", השיב: "רואה אותו פעם בשבוע יוצא מהבית. אני שכן שלו. הבית שלי מאחורי הבית שלו", אישר כי אין סכסוך בינו לבין נאשם 3, וכשהתבקש לאשר כי אין סכסוך בינו לבין עד תביעה 1 בלאל, השיב כי הוא כלל אינו מכיר את בלאל (עמ' 789, ש' 6 – 11).
כאשר התבקש לאשר את דבריו של אחיו פלאח, במשטרה, לפיהם בעיד אל פיטר ישבו שניהם יחד עם אדם ג'סר אבו בלאל, הכחיש ואמר: "פלאח ואדם מדברים, אני לא מדבר איתם. יש סכסוך" (עמ' 791, ש' 3). כאשר נשאל מדוע שפלאח ישקר בעניין שכזה, השיב שפלאח אמר שהשב"כ לחצו עליו. כאשר הוטחה בו גרסתו של פלאח לפיה הוא (פלאח) נסע יחד עמו, עם נאשם 3 אנס, וכן עם אדם ג'סר בלאל (קרוב רחוק שאינו נאשם וגם אינו עד תביעה) אל זירת האירוע, ושם השתתפו בזריקת האבנים, פלאח, בלאל ונאשמים 4-2, השיב נאשם 2 כי פלאח שקרן (שם, ש' 11 – 22). כשנשאל איך ייתכן שפלאח בחר להפליל אותו בהשתתפות בזריקת האבנים, אולם בחר שלא להפליל את אדם ג'סר אבו בלאל לגביו אמר פלאח כי פחד להשתתף בזריקת האבנים, השיב: "אני והוא (פלאח – א.מ.) לא בקטע יעני אחים טובים", וכשנשאל האם אחיו אוהב יותר את אדם ג'סר, השיב: "יכול להיות" (עמ' 792, ש' 16 – 18). בהמשך נשאל מדוע גם עד תביעה 1 בלאל הפליל אותו במשטרה בהשתתפות באירוע, השיב: "בלאל דיבר איתי לפני חודש, הוא אמר שהוא לא מכיר אותי, לא מכיר את אח שלי" (עמ' 793, ש' 16-15). כאשר הוטח בו כי במסגרת חקירתו הנגדית של בלאל בבית המשפט, העיד בלאל ביחס לנאשם 2 "אני יודע שהוא אח של פלאח" (עמ' 294), השיב נאשם 2: "איך הוא מכיר אותי ואני לא מכיר אותו?" (עמ' 793, ש' 24).
כשנשאל מה עשה לאחר השעה 10:30 ביום האירוע, השיב כי חזר לביתו, ישן ובסביבות השעה "שתיים שלוש. התקשרו אלי חברים שלי, נסעתי איתם לאילת… שלוש וחצי ככה היינו כבר בדרך", וכשנשאל היכן ישנו באילת, השיב כי ביום הראשון ישנו בחוף, וביום השני "תפסנו איזה בית מלון, אבל לא בית מלון גדול. קטן… כאילו אכסניה" (עמ' 782). כשנשאל מדוע בחקירתו במשטרה מיום 10.8 סיפר כי בלילה השני שכרו דירה, טען כי מדובר היה בבית מלון והוסיף: "יש לי את הכרטיס שלו בבית" (עמ' 783, ש' 15). כשנשאל מדוע כאשר נחקר במשטרה בעבירה כה חמורה לא מסר למשטרה את מספרי הטלפון של שלושת חבריו הטובים שלטענתו היו אתו באילת בעת האירוע, השיב כי מכשיר הטלפון שלו לא היה עמו ולא זכר את מספרי הטלפון שלהם בעל פה, וכשנשאל מדוע לא ביקש מהחוקר את מכשיר הטלפון שלו כדי למסור לשוטר את מספרי הטלפון של חבריו, עדי האליבי שלו, השיב: "הייתי בבלבול" (עמ' 784, ש' 9 – 13).
כאשר נשאל מדוע עד היום, קרוב לשלוש שנים מעת האירוע, לא ביקש משלושת עדי האליבי שלו לסור למשטרה כדי למסור את הגרסה שתזכה אותו מכל אשמה, השיב: "איך אני אביא אותם? אחד בכלא, אחד אני בסכסוך איתו ואחד עובד 24, איך אני אביא אותם", וכשנשאל מדוע בזמן מעצרו באוגוסט 2021, לא ביקש מהוריו כי ימסרו למשטרה את מספרי הטלפון של עדי האליבי שלו, השיב כי הוריו היו נוהגים להזהירו שלא להסתובב עם אותם חברים, ולכן לא היה יכול לבקש מאביו שימסור את מספרי הטלפון שלהם למשטרה (עמ' 786, ש' 15-3). בהמשך נשאל האם העדיף להישאר במעצר ולא לבקש מהוריו שישלחו את עדי האליבי שלו למשטרה, והשיב: "אני מאז שנכנסתי לכלא לא מדבר עם אבא… אני ואבא בסכסוך" (עמ' 787, ש' 16-14).
גרסתו של נאשם 3 בחקירותיו במשטרה
בשונה משאר הנאשמים, הנאשם 3 אנס בחר שלא להעיד וזאת הגם שמסר גרסה מפורטת בחקירותיו במשטרה. זאת לאחר שהוסברו לו זכויותיו, על כל המשתמע מכך באשר להימנעות ממתן עדות בבית המשפט והעובדה שלא העמיד את הגרסה שמסר בחקירתו במשטרה במבחן של חקירה נגדית. באשר לגרסתו במשטרה הרי כמו כל הנאשמים, האמרות שנגבו ממנו במהלך חקירתו במשטרה הוגשו לבית המשפט.
באמרה הראשונה ת/73, הנאשם זיהה את תמונותיהם של נאשם 2 אדהם, ושל אחיו – עד תביעה 2 פלאח. כשנשאל על טיב הקשר בינו ובין נאשם 2 השיב: "זה היה שכן שלי ולפני שנתיים עברו לשכונה 33 אנחנו חברים" (עמ' 7, ש' 56).
באמרה השנייה ת/74 נאשם 3 הודה כי הגיע לזירת האירוע ברכבו של פלאח, יחד עם נאשם 2 אדהם, ועם אחד אדם ג'סר אבו בלאל (ת/74, עמ' 11). באשר להגעתם למקום סיפר נאשם 3: "כשהגענו ארבעתנו בהתחלה למקום ראיתי אותו הבחור עם אקדח במותן, ושמעתי שם בלאל אומר שהבחירי יתקדם ויירה והשאר יזרקו אבנים" (שם, ש' 256). בהמשך הודה נאשם 3 כי זרק שלוש אבנים באירוע (ש' 186) ופגע ברכב אחד (ש' 194). כאשר נשאל מדוע זרק אבנים על כלי הרכב, השיב: "כן ידעתי בטח הקבוצה שהיו שם אמרו לנו כי אנחנו נזרוק אבנים על רכבים של דתיים בגלל ההפגנות" (ש' 202). כאשר נשאל נאשם 3 האם מישהו מהנוכחים הודיע לשאר הנוכחים כאשר התקרב רכב של יהודי, השיב: "כן היה מישהו שאומר לנו זה היה נזיר" (ש' 202). עוד הוסיף נאשם 3: "כעסתי… על הבלגן בין הערבים ליהודים ועל המהומות שקרו באלאקצא" (ש' 229). כשנשאל מדוע זרק אבנים באירוע, השיב: "כעסתי על מה שעשו היהודים באלאקצא" (ש' 233).
עד הגנה 3 – נאשם 4
האמרות במשטרה
שתי אמרות נגבו מנאשם 4 נזיר בחקירתו במשטרה. באמרה הראשונה ת/76 טען הנאשם כי אינו יודע אם היו הפגנות ברהט בתקופת מבצע "שומר חומות", וכשנאמר לו כי היו הפגנות ברהט, והוא נשאל אם השתתף בהפגנות הללו, השיב: "אני לא השתתפתי בהם ואני לא יודע עליהם" (ש' 34). כשנשאל מה עשה בחג של עיד אל פיטר מיום 11.5.21 ועד 14.5.21, השיב: "טיילתי הייתי באילת" (ש' 40), ושב וטען כי לא השתתף בהפגנות ברהט. בתמונות שהוצגו לפני במהלך החקירה, הנאשם זיהה את תמונתו של עד תביעה 1 בלאל, וטען כי הוא מכיר אותו בפנים אך לא יודע את שמו כי הוא חדש בשכונה. הנאשם זיהה גם את עד תביעה 2 פלאח, וציין כי הם למדו יחד בבית הספר, אך טען שהם לא בקשר. כשהוטח בו כי הוא מכיר את כל האנשים שתמונותיהם הוצגו בפניו, והם אף ציינו כי ישבו איתו בבית קפה ביום הראשון של עיד אל פיטר, השיב הנאשם כי אינו מכיר אותם והם משקרים (ש' 179)., ובהמשך האמרה הכחיש שוב ושוב כי השתתף בהפרות הסדר שהיו ברהט באותם ימים.
הנאשם שב על גרסתו המכחישה גם באמרה השנייה ת/77, ובסופה אמר את הדברים הבאים: "אני בן אדם חף מפשע ואין לי קשר לדבר הזה… ואני רציתי להתגייס לצבא וכל האחים שלי שם, אנחנו לא עושים דבר והכוונה שלי נקיה" (ת/77, עמ' 8).
העדות בבית המשפט
בחקירה הראשית סיפר נאשם 4 נזיר כי הוא רווק בן 23, מתגורר עם הוריו ואחיו ברהט, למד עד כיתה ט' בבית ספר, ובגיל 16 התחיל לעבוד ועבד במקומות שונים. הנאשם אישר כי נחקר במשטרה בחשד שהשתתף בהפרות סדר וזריקות אבנים בעת מבצע "שומר חומות", וטען כי בחקירתו במשטרה הכחיש כל קשר להפרות הסדר הללו (עמ' 802, ש' 6).
בתחילת החקירה הנגדית נשאל הנאשם אם הוא תמיד מסתובב עם כובע, והשיב: "תלוי. לא תמיד" (עמ' 802, ש' 12). הוא אישר עוד כי מספר הטלפון שלו בזמן האירוע היה 0503897176, וכאשר התבקש לאשר כי הוא ועד תביעה 1 בלאל חברים טובים, השיב: "בלאל עבד איתי תקופה, בתחילת ההכרות בינינו. והסתכסכנו בעבודה. וחזרנו ל'שלום שלום', הוא גר באותה שכונה שלי" (עמ' 803). כשנשאל האם בעיד אל פיטר, עובר למעצרו של בלאל הם היו חברים או מסוכסכים, השיב: "אנחנו היינו מדברים קצת ביחד". ומיד הוסיף: "באותו היום הוא צלצל אלי… איד אל פיטר זה שלושה ימים. והוא צלצל אלי איזשהו יום, אני לא זוכר אם זה היה ביום של הבעיה" (עמ' 804, ש' 8-1). כאשר נשאל האם ביום האירוע, לאחר האירוע, היה עם בלאל ברכב, השיב בתחילה: "לאחר שקרתה הבעיה היינו, אבל באותו יום בלילה", אולם מיד הסתייג והוסיף: "אבל אני לא זוכר אם זה היה באותו יום של הבעיה או לא" (עמ' 804, ש' 18 – 20). לאור זאת חזר ונשאל: "אז הייתם חברים, נכון?" והשיב בהתחמקות: "אם נסעתי איתו באוטו, זאת אומרת שאנחנו חברים?" (עמ' 805, ש' 20).
כאשר נשאל מדוע בחקירה הראשונה שלו במשטרה, כאשר הציגו לו את התמונה של בלאל, שיקר וטען כי הוא מכיר את הפנים אולם אינו יודע את שמו של בלאל, השיב כי הראו לו תמונה לא ברורה והוא לא היה בטוח. כאשר הוטח בו כי בחקירתו במשטרה לא אמר כי התמונה לא ברורה, אלא אמר "לא יודע את השם שלו, אני מכיר אותו בפנים, הוא משכונה 2, אני לא ממזמן מכיר אותו, הוא חדש בשכונה שלנו" (ת/76 ש' 86-81), השיב שהתכוון כי: "הוא אז היה חדש בשכונה" (עמ' 805, ש' 5). כאשר הוטח בו כי שיקר בחקירתו במשטרה כאשר נשאל האם יש לו את מספר הטלפון של בלאל והשיב בחקירתו במשטרה כי אינו יודע, השיב: "היינו נוסעים לעבודה, נוסעים וחוזרים. לא היה קשר עמוק… לא הכרות חזקה" (עמ' 805, ש' 16-14). כאשר הוצגה לו התמונה שהוגשה וסומנה ת/66, אישר כי בתמונה רואים אותו ואת בלאל ברכב של בלאל (עמ' 806, ש' 5-1). כאשר התבקש לאשר כי מהתמונה נראה שהוא ובלאל חברים, השיב בשאלה: "מה זאת אומרת חברים?", וכשהתבקש לאשר כי הוא ובלאל היו חברים טובים לפני שבלאל נכנס לכלא, השיב: "יש בינינו דיבורים. ביום האירוע ישבנו בקפה" (עמ' 806, ש' 7 – 13).
כאשר נשאל מי עוד ישב בקפה, השיב: "אני ובלאל ישבנו על שולחן. הייתה שם קבוצה, לא הלכתי אליהם, לא מכיר אף אחד מהם… הייתי יושב על השולחן, מעשן נרגילה והוא הלך אליהם. הוא נשאר שם רבע שעה… אני הייתי יושב עם הפלאפון שלי ומעשן נרגילה" (שם, ש' 26-20). כשנשאל מדוע בחקירתו במשטרה שיקר והכחיש כי ישב עם בלאל בבית קפה באותו היום, השיב: "אמרו לי את שם הקפה ככה וככה, ואני לא זוכר את שם הקפה הזה… אולי הם התכוונו לקפה אחר", ולשאלת בית המשפט האם בחקירתו במשטרה אמר שישב עם בלאל בבית קפה אחר, השיב: "הוא אמר לי בחקירה ששם הקפה הוא אום כולתום. אני אמרתי להם לא. כי אני לא בטוח אם זה אותו קפה" (עמ' 807, ש' 14-3). כאשר הוטח בו כי בחקירתו במשטרה הכחיש כי הלך עם בלאל לבית הקפה אום כולתום, השיב: "זאת פעם ראשונה שאני נכנס למשטרה. הייתי מפחד" (שם, ש' 25).
כאשר נשאל מדוע בחקירתו במשטרה שיקר ואמר כי הוא ובלאל שונאים זה את זה, השיב: "זה רגיל. זה קורה. אנחנו הסתכסכנו פעם, פעמיים. זה השכן שלי. אני רואה אותו תמיד. לא תמיד כולנו מסתכסכים לכל החיים. יש יום שאנחנו ככה ויש יום שאנחנו ככה" (עמ' 808, ש' 28-26). בעקבות זאת הוא נשאל על ידי בית המשפט אם הם חברים או שונאים, והוא השיב: "היו בעיות, היו סכסוכים, אבל הוא השכן שלי… רגיל, מכיר אותו, מכיר אותי". (עמ' 809, ש' 6-3), וכשנשאל אם בעיד אל פיטר, כאשר ישב עם בלאל בבית הקפה, הם היו חברים ולא שונאים, השיב כי אינו יכול לתת תשובה ברורה". כאשר הוטח בו כי באותו היום, בלאל התקשר אליו שבע פעמים, וגם הוא התקשר אל בלאל מספר פעמים, כך שעולה מהתקשורת ביניהם כי היו חברים מאוד מאוד טובים באותו היום, השיב הנאשם: "אם אני מצלצל אליך חמש פעמים, אנחנו חברים?" (שם, ש' 21). בהמשך אישר הנאשם כי בליל החג הוא היה עם בלאל, וכשנאמר לו כי התמונה שלו ושל בלאל יחדיו ברכבו של בלאל (ת/66), צולמה ביום האירוע בשעה 19:16, השיב: "אני אומר לך, יום מהימים של החג יצאנו ביחד. סיבוב" (עמ' 812, ש' 5 – 15).
כאשר הוטחה בו גרסתו של בלאל במשטרה כי לאחר בית הקפה נסעו יחדיו לתחנת דלק, אישר נאשם 4 כי אכן מבית הקפה נסע עם בלאל לתחנת דלק, אולם הכחיש את גרסתו של בלאל כי בשלב זה גם עד תביעה 5 יוסף ועד תביעה 6 נאסים היו עמם: "אני ובלאל יצאנו והשאר לא היו אתנו… נסענו לתחנת אל פינש… תחנת דלק" (עמ' 815-814). כמו כן אישר הנאשם כי בשלב שבו נסע עם בלאל לתחנת הדלק הוא ישב בכיסא שליד הנהג (עמ' 818, ש' 12), והוסיף כי בתחנת הדלק הוא לא ירד מהרכב אלא רק בלאל ירד. כאשר הוטחו בנאשם 4 גרסאותיהם של בלאל ופלאח לפיהם הוא התקשר לפלאח והזמין אותו להפגנה, אישר הנאשם כי אכן נערכה שיחה ממספר הטלפון שלו למספרו של פלאח, אולם טען כי לא הוא שוחח עם פלאח אלא בלאל: "התקשרו מהמספר שלי ובלאל היה מדבר איתם… כשהיינו בקפה הטלפון שלו היה באוטו… הוא בא אלי ואמר לי אם יש לי את המספר של פלאח, נתתי לו את המספר והוא צלצל אליו… הוא צלצל מהטלפון שלי" (עמ' 815, ש' 24 – עמ' 816, ש' 5). כאשר הוצג לו סרטון תחנת הדלק (ת/3ג) והוא התבקש לאשר כי מדובר ברכבו של בלאל, השיב: "יש מיליון רכבים, איך אני אדע?" (עמ' 817, ש' 9).
כאשר התבקש לאשר כי האדם שיוצא מהדלת שליד הנהג בתחנת הדלק בשעה 16:15 חובש את אותו הכובע שהוא עצמו נצפה חובש שלוש שעות לאחר מכן, בשעה 19:16 בתמונה ת/66, השיב נאשם 4 בשאלה, ואמר: "אז?" (עמ' 819, ש' 1). בשלב זה הוטח בו כי בלאל, בחקירתו במשטרה, אמר כי הדמות היוצאת מהדלת שליד הנהג היא דמותו, והנאשם השיב כי אינו זוכר. כשנשאל אם אינו מזהה את עצמו בסרטון תחנת הדלק, השיב: "אני לא יכול להיות בטוח" (עמ' 819, ש' 9), וכשנשאל האם הייתה לו חולצה כמו שלובשת הדמות בתחנת הדלק – חולצה לבנה שבקצה השרוולים יש פס שחור – השיב כי אינו יודע. כאשר הוצגה לו דמות מסרטון הבריחה מזירת האירוע (ת/6), דמות החובשת כובע ולבושה בחולצה לבנה עם פס שחור בסוף השרוולים ונשאל האם הוא הדמות הנראית בסרטון השיב בשלילה (עמ' 821, ש' 11).
כשנשאל האם הכיר את עד תביעה 4 חאמד לפני המשפט ואם היה לו עמו סכסוך כלשהו השיב בשלילה (עמ' 821, ש' 27-23), וכשהוטח בו כי לחאמד נערך מסדר זיהוי תמונות בתאריך 8.6.21 שהוגש כת/31ד, ועל הדמות החבושה כובש ולבושה בחולצה לבנה עם פס שחור אמר חאמד: "הבחור הזה נזיר, ראיתי אותו בהפגנה, יודע שמו כי הצעירים קראו לו בשמו 'נזיר' ", הכחיש זאת הנאשם. כשהוטח בו כי ישנם ארבעה אנשים שונים שסיפרו בחקירותיהם כי הוא היה בזירת האירוע ואף זרק אבנים, השיב: "אני לא זוכר את היום של האירוע… אבל אני אולי במקרה הייתי שם" (עמ' 823, ש' 25 – 27), וכשנשאל האם היה בזירת האירוע בזמן זריקת האבנים השיב בשלילה: "לא, לא הייתי שם. בזמן של זריקת האבנים לא הייתי שם. אולי הייתי לפני כן, אבל אני לא זוכר" (עמ' 824, ש' 14-13).
כאשר נשאל האם באותה התקופה היה סכסוך בינו לבין עד תביעה 2 פלאח אמר כי אינו זוכר, וכשהוטח בו כי בחקירתו במשטרה טען ביחס לפלאח כי "יש קצת שנאה בינינו" השיב כי "זה מזמן… לפני האירוע בשנה שנתיים" (עמ' 827, ש' 13-5). כשנשאל האם המשמעות היא כי בזמן האירוע הוא ופלאח היו חברים טובים, נמנע מלהשיב, וכשבית המשפט העיר לו על כך ושב ושאל אותו אם היה חבר של פלאח באותה התקופה, השיב הנאשם: "רגיל… מכיר אותו והוא מכיר אותי" (שם, ש' 21-19). כאשר התבקש לאשר כי על פי גרסתו, בלאל ביקש ממנו באותו היום את מספר הטלפון של פלאח, כך שלפחות בלאל ידע שהוא חבר של פלאח, השיב: "רגיל, יש לי את המספר. יש לי מספר של כל אחד" (עמ' 828 ש' 1), וכאשר הוטחה בו גרסתו של פלאח לפיה הוא (נאשם 4) היה שותף בזריקת האבנים על כלי הרכב, הכחיש זאת הנאשם.
עדי הגנה נוספים
ביום 7.4.24 העידו שלושה עדי הגנה מטעמו של נאשם 2 אדהם. מר עלא גליואת (להלן: עלא), העיד בחקירתו הראשית כי ביום 13.5.21, בשעה 16:00 (עמ' 847, ש' 8), יצא לאילת יחד עם נאשם 2, ועם חמודה חוויטי ופאדי אבו זעילה, והם הגיעו לאילת בסביבות 20:00-20:15 (עמ' 847). עוד העיד כי נסעו ברכבו, הוא נהג, חמודה ישב לידו, נאשם 2 ישב מאחוריו ופאדי ישב מאחורי חמודה (עמ' 847). כשנשאל על ידי הסניגור האם עשו עצירה בדרך, השיב: "רק בתחנת הדלק, לקחנו הפסקה ושתינו מים, בתחנה של סונול" (עמ' 847, ש' 32). כשנשאל על ידי הסניגור מה עשו באילת, השיב: "הלכנו לבית מלון" (עמ' 848, ש' 5). כשנשאל על ידי הסניגור האם ביציאתם מרהט היה חושך או שהיה אור, השיב: "לא היה אור, היה חצי אור" (עמ' 850, ש' 12) ובעצירתם בתחנת הדלק כבר היה חושך (עמ' 850, ש' 22).
בחקירתו הנגדית נשאל העד באיזו תחנת דלק עצרו, והשיב כי עצרו באילת, וכנשאל האם נסעו נסיעה ישירה מרהט לאילת והשיב בחיוב (עמ' 851, ש' 7). עוד נשאל בחקירתו הנגדית האם משמעות דבריו שבעת יציאתם מרהט "היה חצי אור" היא שהם יצאו מרהט לקראת השקיעה, והשיב בחיוב. עוד אישר בחקירה הנגדית כי ישנו בשני הלילות במוטל "נווה מדבר", ובהמשך הוסיף כי הוא חבר הן של נאשם 2 והן של אחיו, פלאח, וכי בין השניים יש יחסים טובים (עמ' 854, ש' 5 – 13).
מר פאדי אבו זעילה (להלן: פאדי) העיד בחקירתו הראשית כי נסע לאילת יחד עם נאשם 2, עם עלא ועם מוחמד חוויטי (עמ' 862). כשנשאל האם הוא זוכר באיזו שעה יצאו לאילת השיב כי אינו זוכר בדיוק, וכשנשאל האם יצאו בבוקר או בערב, השיב: "בערב" (עמ' 862, ש' 13 – 15). בהמשך הוסיף: "התעוררתי בשעה 17:00, ואז נסעתי איתם לאילת" (עמ' 865, ש' 22), וכשנשאל איפה כל אחד ישב ברכב, השיב כי הוא ישב מאחורה יחד עם מוחמד וכי נאשם 2 נהג (עמ' 864-863).
בחקירתו הנגדית, הוצגה לפאדי גרסתו של עלא לפיה יצאו מרהט "קרוב לשקיעה" ופאדי אישר גרסה זו (עמ' 866, ש' 25). כשנאמר לו כי ביום 13.5 השקיעה היא בסביבות 19:30, אישר כי יצאו מרהט בסביבות השעה 19:00, וכן אישר כי הוא חבר טוב של נאשם 2, וכי היחסים בין נאשם 2 לבין אחיו, פלאח, הם יחסים טובים (עמ' 867, ש' 15-3). בהמשך חקירתו הנגדית סיפר פאדי כי הוא אח של נאשם 3 וכי כיומיים לאחר מעצרם של נאשמים 2 ו-3 נודע לו מהי הסיבה למעצרם. כאשר נשאל מדוע לא רץ למשטרה לספר כי נאשם 2 היה עמו באילת ביום האירוע, השיב: "אני לא זוכר למה לא הלכתי למשטרה" (עמ' 871 ש' 26).
מר מוחמד חוויטי העיד בחקירה ראשית כי ביום 13.5.21 היה בבית ויום למחרת החג נסע לאילת עם נאשם 2, עם עלא ועם פאדי (עמ' 873, ש' ש' 13-9). כשנשאל אם הוא בטוח שנסעו לאילת רק ביום השני של החג ולא ביום הראשון, השיב בחיוב (עמ' 873, ש' 18), ובהמשך ציין כי היו רק "יום ויום למחרת, יומיים" באילת (עמ' 874, ש' 14). עוד העיד כי יצאו מרהט ב-16:00 והגיעו לאילת ב- 21:00 – 20:00 (עמ' 874 – 874). בחקירתו הנגדית חזר מוחמד והבהיר כי היו רק לילה אחד באילת וכי יצאו מרהט רק ביום השני של החג (עמ' 877, ש' 28 – 31).
טיעוני הצדדים
תמונת הראיות הכוללת המצטיירת לעינינו בתום שמיעת הראיות של שני הצדדים היא כדלקמן: נאשמים 1, 2 ו-4 – באשר, אדהם ונזיר, הכחישו כי השתתפו בהפגנה שהייתה ברהט ביום 13.5.21, ונאשם 2 אף טען טענת אליבי כי היה באילת באותו זמן, ואילו נאשם 3 אנס נמנע מלהעיד בבית המשפט, אך הודה בחקירתו במשטרה כי היה בהפגנה ברהט, ואף הודה כי השליך 3 אבנים לעבר הכביש במהלכה. עדי התביעה 1 – 6 הפלילו את הנאשמים שלפנינו בחקירתם במשטרה, אולם בעדותם בפנינו הכחיש כל אחד מהם את הגרסה שמסר במשטרה, והם טענו כי מסרו את הגרסה המפלילה בגלל הלחץ שהופעל עליהם במהלך החקירה, בעיקר בעת החקירה בשב"כ.
בעקבות ההבדלים שבין הגרסה שמסרו העדים המפלילים, כל אחד מהם, בחקירתם במשטרה, ובין הגרסה שמסרו בעדותם בפנינו, החלטנו לקבל את בקשת ב"כ המאשימה ולהכריז על כל אחד מהעדים המפלילים כעד עוין, בהתאם לאמור בסעיף 179 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב – 1982 (להלן: החסד"פ), וב"כ המאשימה אף הגיש את אמרותיהם של העדים הללו במשטרה, לאחר שחקר אותם בחקירה נגדית. לטענת ב"כ המאשימה יש לקבל את האמרות שמסרו העדים המפלילים במשטרה, כראיות קבילות לאמיתות תוכנם, בהתאם לסעיף 10א(א) לפקודת הראיות, ולטענתו יש להעדיף את הדברים שמסר כל אחד מהעדים המפלילים באמרות שנגבו ממנו בחקירתו במשטרה, על פני הגרסה שמסר כל אחד מהם בעדותו בפנינו, ולהרשיע את הנאשמים בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום.
לעומת זאת, לטענת ב"כ הנאשמים, יש להעדיף את הגרסה שמסרו העדים המפלילים בעדותם בפנינו, שבה הכחישו את הדברים שמסרו בחקירתם במשטרה, על פני האמרות המפלילות שמסרו העדים הללו בחקירותיהם במשטרה. זאת, מפני שיש להאמין לטענות שהעלו העדים המפלילים בעדותם בפנינו, באשר ללחץ שהופעל עליהם בחקירתם בשב"כ, אשר גרם להם להודות ואף להפליל אחרים במעשים שלא עשו, מבלי שיש ראיות אובייקטיביות נוספות שתומכות בגרסה המפלילה וקושרות את הנאשמים לעבירות החמורות שמיוחסות להם בכתב האישום. ב"כ נאשמים 1 ו-2 באשר ואדהם, הפנו בעניין זה לביקורת שמתח מותב אחר של בית משפט זה בעניין נמרי (תפ"ח 67631-12-15) על ההסתמכות היתירה של חוקרי המשטרה על הראיות המפלילות שמושגות בחקירות השב"כ, ועל הימנעותם מלהרחיב את החקירה ולבחון ראיות נוספות שיכולות לסייע לחקר האמת.
ב"כ נאשם 2 טען אף לקיומם של מחדלי חקירה מהותיים שיורדים לשורשו של ההליך המשפטי שהתנהל נגד הנאשם ופוגעים בזכותו להליך הוגן, כשכוונתו בעיקר לכך שהמשטרה לא בדקה כראוי את טענת האליבי שטען נאשם 2, לא בדקה מצלמות בנתיב נסיעתו של הנאשם לאילת, ואף לא בדקה אם ניתן לזהות את נסיעתו של הנאשם בדרך לאילת במערכת "עין הנץ". לכן, לטענתו נגרם לנאשם נזק ראייתי שאינו ניתן לריפוי, ודי בכך כדי לקבוע שלא עלה בידי המאשימה להרים את נטל ההוכחה בעניינו של נאשם 2, ומכאן טענתו כי יש לזכות את הנאשם זיכוי מלא ולחילופין לזכותו מחמת הספק.
ב"כ נאשם 3 העלה בסיכומיו טענה של הגנה מן הצדק, בשל אכיפה בררנית, מפני שבמקרים דומים של הפרות סדר חמורות בתקופת "שומר חומות" כולל זריקות אבנים לעבר רכבים בנסיעה, המדינה נמנעה מלהאשים אותם בעבירה על חוק המאבק בטרור, ולכן הנאשמים שלפנינו מופלים לרעה לעומת אחרים שביצעו מעשים דומים, והואשמו בעבירות קלות יותר. מכאן טענתו בסוף סיכומיו, כי על בית המשפט לקבוע "כי בענייננו נקטה המאשימה באכיפה בררנית פסולה כלפי הנאשם, אכיפה בררנית המחייבת את זיכוי הנאשם מעבירת הטרור המיוחסת לו".
גם ב"כ נאשם 4, שהגיש את סיכומיו באיחור רב של חודשים, לאחר שניתנו כבר אורכות ובלא שניתנה לו כל הארכת מועד נוספת, ורק לסיכומים עצמם צורפה בקשה להארכת מועד, טען בסיכומיו טענה של הגנה מן הצדק, בשל אכיפה בררנית על כך שהמאשימה ייחסה לנאשמים שלפנינו עבירה על חוק המאבק בטרור, כאשר במקרים דומים, ואף חמורים יותר, היא נמנעה מלייחס לנאשמים עבירה על חוק המאבק בטרור. וגם הוא הפנה לביקורת שהועלתה בבית משפט זה בעניין נמרי הנ"ל על האופי הבעייתי של חקירות של המשטרה ושל השב"כ בעבירות ביטחוניות. מכאן בקשתו כי בית המשפט יקבע כי לא הוכח שנאשם 4 השתתף באירוע ברהט, ויזכה אותו מכל אשמה, ולחלופין כי בית המשפט יזכה את מרשו מהעבירה הראשונה שיוחסה לו, וירשיעו רק בעבירות של התפרעות וכן סיוע למעשה פזיזות באש.
דיון והכרעה
למעשה אנו צריכים להכריע בשלוש שאלות שנגזרות זו מזו, באותו סדר שבו הדברים נזכרים בסעיף 10א לפקודת הראיות: השאלה הראשונה היא בעניין שנדון בס"ק א, האם ניתן לקבל את האמרות שמסרו העדים המפלילים בחקירתם במשטרה כראיה קבילה לאמיתות התוכן; אם נשיב בחיוב לשאלה זו, עלינו לדון בשאלה השנייה בעניין שנדון בס"ק ג, ולקבוע האם להעדיף את הגרסה המפלילה שמסרו העדים הללו בחקירתם במשטרה, כטענת ב"כ המאשימה, או שמא עלינו להעדיף את הגרסה שמסרו בעדותם לפנינו כטענתם של ב"כ הנאשמים; לאחר שנכריע בשאלה זו, נצטרך לדון בשאלה השלישית בעניין שנדון בס"ק ד, ולקבוע ביחס לכל אחד מהנאשמים, אם יש די ראיות כדי לבסס את הרשעתו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, כולל החיזוק הראייתי הנדרש בחוק. טרם שנצלול לעומקן של הראיות, נקדים סקירה קצרה על המסגרת הנורמטיבית של הדיון.
סעיף 10א לפקודת הראיות – ההלכה
סעיף 10א לפקודת הראיות קובע כהאי לישנא:
"(א) אמרה בכתב שנתן עד מחוץ לבית המשפט תהיה קבילה כראיה בהליך פלילי אם נתקיימו אלה:
(1) מתן האמרה הוכח במשפט;
(2) נותן האמרה הוא עד במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות לחקרו;
(3) העדות שונה, לדעת בית המשפט, מן האמרה בפרט מהותי, או העד מכחיש את תוכן האמרה או טוען כי אינו זוכר את תכנה.
(ב)…
(ג) בית המשפט רשאי לסמוך ממצאיו על אמרה שנתקבלה לפי סעיף זה, או על חלקה, והוא רשאי להעדיף את האמרה על עדותו של העד, והכול אם ראה לעשות כן לנוכח נסיבות הענין, לרבות נסיבות מתן האמרה, הראיות שהובאו במשפט, התנהגות העד במשפט ואותות האמת שנתגלו במהלך המשפט, והטעמים יירשמו.
(ד) לא יורשע אדם על סמך אמרה שנתקבלה לפי סעיף זה אלא אם יש בחומר הראיות דבר לחיזוקה."
נדרש אפוא כי יתקיימו שלושה תנאים מצטברים לשם קבלת אמרת חוץ שמסר עד כראיה במשפט: מתן האמרה הוכח במשפט; מוסר האמרה הוא עד במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות לחקרו, וכן כי העדות שונה מן האמרה בפרט מהותי, או העד מכחיש את תוכן האמרה כי אינו זוכר את תוכנה. לעניין התנאי השלישי, ההלכה היא כי אין צורך בקיום סתירה בין העדות לאמרה, ודי בכך שהעד אינו חוזר בעדות על תוכנה של האמרה, וכך נוסחה ההלכה בעניין יונס: "דרישה זו באה על סיפוקה כל אימת שהעד אינו חוזר על דברים שמסר באמרתו, שעה שמדובר בעניינים מהותיים […] לשם סיפוקו של תנאי זה, די בכך כי מדובר בתשובות בלתי ענייניות של העד או כאלה שנמסרו כדי לצאת ידי חובה, וכן אם מדובר במתן תשובות מתחמקות או אף בהכחשת עצם עשייתה של האמרה…" (ע"פ 6968/09 יונס נ' מדינת ישראל (30.8.2012), פס' 19 לפסק דינו של השופט שוהם).
בית המשפט העליון עמד לא אחת על מידת הזהירות הנדרשת כאשר בית המשפט מבקש להסתמך על אמרות חוץ לפי סעיף 10א. כך למשל נכתבו בעניין אבו עסא הדברים הבאים: "… קבלת אמרות חוץ היא חריג, וכי קיים סיכון בביסוס הרשעה על אמרות אלה. על בית המשפט לנהוג איפוא זהירות יתירה בעשיית שימוש בהוראות סעיף 10א לפקודת הראיות…" (ע"פ 8140/11 אבו עסא נ' מדינת ישראל (3.9.2015), פס' 32).
ובאשר לשיקולים שיש לשקול בשאלה אם להעדיף את אמרת החוץ של העד או את עדותו בבית המשפט, המחוקק קבע בסעיף קטן ג כי יש חובת הנמקה ופירט כמה מהנסיבות שיש לשקול בעניין זה: "לרבות נסיבות מתן האמרה, הראיות שהובאו במשפט, התנהגות העד במשפט ואותות האמת שנתגלו במהלך המשפט, והטעמים יירשמו", ועל כך כתב המלומד פרופ' יניב ואקי את הדברים הבאים:
"בפסיקה הודגש כי הנסיבות המנויות בסעיף אינן מהוות רשימה סגורה ואף אינן מהוות דרישות מצטברות. הובהר כי בית המשפט רשאי לשלב בהחלטתו נתונים השאובים מכלל השיקולים המופיעים בהוראת הסעיף, או ממקצתם. נראה כי הפסיקה אף הכירה בנסיבות נוספות לצורך בחינת השאלה אם לאמץ את גרסת העד באמרות החוץ שמסר. כך, אחד השיקולים החשובים בשאלה, אם לאמץ את הגרסה שבאמרה, הוא ההסבר שנותן מוסר האמרה לשינוי הגרסה ולמניע שבגללו מסר את אמרתו – הכוזבת, לטענתו. שיקול אחר בעל חשיבות הוא כיצד משתלבת הגרסה שבאמרה עם הראיות האחרות שהובאו בהשוואה להשתלבותה של הגרסה שבעדות" (יניב ואקי, דיני ראיות (כרך ג, 2021) עמ' 1352 ובהפניות שם).
זאת ועוד, המחוקק קבע בס"ק ד כי לא ניתן להרשיע אדם בהסתמך על אמרת חוץ בלבד, "אלא אם יש בחומר הראיות דבר לחיזוקה", ועל מהותו של החיזוק הראייתי הנדרש נכתבו בעניין אלחמידי הדברים הבאים:
"משקלה של הראיה המחזקת עשוי להשתנות ממקרה למקרה, והוא עומד ביחס הפוך למשקלה ולמהימנותה של אמרת החוץ הטעונה חיזוק. די, לעניין החיזוק, כי הראיה הנוספת תאמת פרט רלוונטי לעבירה, הכלול באמרה, ואין נדרש כי היא תתייחס דווקא לשאלת זהות הנאשם או לנקודה השנויה במחלוקת בין בעלי-הדין. אף אין נדרש כי ראית החיזוק תתייחס לכל פרט מהפרטים הכלולים באמרה" (ע"פ 2404/09 אלחמידי נ' מדינת ישראל (1.9.2009) פס' 10).
עוד נקבע בפסיקה כי אמרת חוץ של עד אחד שהתקבלה לפי סעיף 10א, יכולה להוות חיזוק ראייתי לאמרת חוץ של עד אחר, אלא שבנסיבות אלה נדרשת "זהירות רבה מהרגיל", וכך נוסחה ההלכה בנושא זה בעניין זהאדה:
"… עסקינן במצב דברים שבו אמרת חוץ של עד אחד מהווה סיוע לאמרת חוץ של עד אחר, ולהפך… ראוי להדגיש כי מצב זה דורש זהירות רבה מהרגיל מצד הערכאה המבררת. זאת, נוכח העובדה כי כל אחת מאמרות אלו אינה עומדת בפני עצמה, וכל אחת מהן טעונה חיזוק מרעותה… עם זאת, ההלכה הפסוקה מאפשרת הסתמכות הדדית שכזו (ראו, למשל ע"פ 7758/04 אלקאדר נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (19.07.2007)). הטעם לכך ברור, שכן משמעות איסור לעשות כן תהא פגיעה בתכליתו של סעיף 10א לפקודת הראיות, ופתיחת אפשרות מצד עבריינים להפעיל לחץ על העדים כולם, מתוך מטרה שעדות אחת לא תוכל לשמש כעזר לשניה…" (ע"פ 7679/14 זהאדה נ' מדינת ישראל (15.8.2016) פס' 56 לחוות דעתו של השופט סולברג).
מן הכלל אל הפרט
כאמור לעיל, המאשימה מבקשת לבסס את הרשעת נאשם 3 על הודאתו במהלך חקירתו משטרה, ואת הרשעתם של נאשמים 1, 2 ו-4, היא מבקשת לבסס על האמרות המפלילות שמסרו עדי התביעה 1 – 6, שבהן הפלילו את הנאשמים שלפנינו, תוך שהמאשימה מבקשת כי בית המשפט יעדיף את הגרסה שמסר כל אחד מהעדים הללו בחקירתו בשטרה, על פני הגרסה שמסר בעדותו בפנינו, ששונה בתכלית מהגרסה במשטרה.
השאלה הראשונה שעלינו להכריע בה היא האם התקיימו שלושת תנאי הקבילות שנקבעו בסעיף 10א(א) לצורך קבלת אמרות החוץ שמסרו העדים המפלילים בחקירתם במשטרה, כראיות קבילות לאמיתות תוכנן, ונראה כי ההכרעה בעניין זה היא פשוטה למדי. לא יכולה להיות מחלוקת על כך שמתן האמרות הוכח במשפט, מפני שכל חוקרי המשטרה שהיו מעורבים בחקירתם של העדים המפלילים ובגביית האמרות שמסרו בחקירתם במשטרה העידו על כך בפנינו, ובכך התקיים התנאי הראשון. כל העדים המפלילים העידו בפנינו, ואין חולק שניתנה לצדדים הזדמנות לחקור אותם גם בחקירה נגדית, ובכך התקיים גם התנאי השני. ובאשר לתנאי השלישי שהעדות צריכה להיות שונה מן האמרה בפרט מהותי, הרי ביחס לכל אחד מהעדים המפלילים ניתנה החלטה להכריז עליו כעד עוין בשל ההבדלים המשמעותיים שהתגלו במהלך עדותם, בין הגרסה שמסרו בחקירתם במשטרה ובין הגרסה שמסרו בעדותם בפנינו, ודי בכך כדי להיכנס לתחולת התנאי השלישי, בוודאי בהינתן הפרשנות המרחיבה שניתנה לו בעניין יונס הנ"ל.
עתה, משקבענו כי התקיימו תנאי הקבילות הנדרשים לקבלת האמרות של העדים המפלילים כראיה לאמיתות התוכן, פתוחה בפנינו הדרך לדון בשאלה השנייה, ולהכריע במחלוקת שבין הצדדים בשאלה איזו גרסה להעדיף: האם את הגרסה שמסרו העדים הללו בעדותם בפנינו כטענת ב"כ הנאשמים, או שמא את הגרסה שמסרו באמרותיהם במשטרה כטענת ב"כ המאשימה. להלן אדון בשאלה זו ביחס לכל אחד מהעדים המפלילים, לפי סדר עדותם בפנינו, ולאחר מכן אבחן את הראיות ביחס לכל אחד מהנאשמים.
שיקולי מהימנות
טרם התייחסות פרטנית לכל אחד מהעדים המפלילים, יש להקדים שתי הערות באשר למהימנות העדים שהעידו לפנינו: ההערה אחת ביחס למהימנותם של העדים המפלילים, וההערה השנייה ביחס למהימנותם של חוקרי המשטרה וחוקרי השב"כ שהעידו בפנינו.
ההערה הראשונה היא כי כפי שכבר הזכרנו לעיל בתחילת הסקירה של ראיות התביעה, נגד כל העדים המפלילים התנהל משפט בפני מותב אחר, שבו יוחסו לעדים הללו עבירות דומות לאלו שמיוחסות לנאשמים שבפנינו. מדובר בתפ"ח 34689-06-21, אשר בו הגיעו העדים הללו להסדר טיעון, שבמסגרתו הוגש כתב אישום מתוקן, שהוגש וסומן ת/1א, שהנאשמים שם, הם העדים המפלילים כאן, הורשעו על פי הודאתם בביצוע המעשים והעבירות שיוחסו להם באותו כתב אישום, ויש לכך משמעות גם ביחס לגרסה או הגרסאות שמסרו העדים הללו בעדותם בפנינו, אשר שונה בתכלית מהגרסה שמסרו בעדותם במשטרה, שברוב המקרים אינה מתיישבת עם הודאתם בעובדות דומות במשפטם שלהם.
ההערה השנייה היא שהנימוקים שמסרו העדים המפלילים לשינוי שחל בתוכן עדותם, בין הגרסה שמסרו במשטרה ובין הגרסה שמסרו בעדותם בפנינו, שבה חזרו בהם למעשה מהגרסה המפלילה שמסרו במשטרה, דומים, ואולי אף זהים אצל כל העדים הללו. המכנה המשותף לכל הנימוקים הללו הוא הטלת דופי בחוקרי השב"כ ובחוקרי המשטרה, בטענה כי נקטו באמצעים פסולים כשחקרו את העדים הללו, ושתי טענות עיקריות חוזרות כחוט השני אצל כל העדים: הטענה האחת היא כי הופעל עליהם לחץ גם בחקירה בשב"כ וגם בחקירה במשטרה, ובעקבות הלחץ הפסול הם אמרו דברים לא נכונים; והטענה השנייה היא כי החוקרים שמו בפיהם דברים שכלל לא נאמרו על ידם, ולכן האמרות שהוגשו במסגרת פרשת התביעה שאמורות לתעד את מה שאמרו העדים בחקירותיהם בשב"כ ובמשטרה, אינן משקפות את מה שבאמת אמרו העדים, והן כוללות דברים שחוקרי המשטרה בדו מליבם, וכלל לא נאמרו על ידי העדים.
בעניין זה, העידו בפנינו באריכות גם חוקרי השב"כ שנטלו חלק בחקירת העדים הללו, וגם חוקרי המשטרה שגבו את אמרותיהם. גם חוקרי המשטרה וגם חוקרי השב"כ מסרו בעדותם כי הם מתעדים באופן מדויק את מה שהתרחש בחקירות שביצעו, וכי האינטרס שלהם הוא להגיע לחקר האמת, ואין להם שום עניין להפליל מישהו במעשים שלא ביצע. כל העדים הללו דחו את הטענות על לחצים פסולים שהפעילו על העדים המפלילים במהלך החקירות, ודחו בתוקף את הטענה כי רשמו בזכ"דים או בהודעות שגבו, דברים שכלל לא נאמרו ע"י העדים.
התייחסות ספציפית של תגובות החוקרים הרלוונטיים לטענות שטענו העדים המפלילים בדבר לחץ לא לגיטימי שהופעל עליהם בחקירה, תובא בהמשך, במסגרת הדיון ביחס לכל עד מפליל בנפרד, בשאלה השנייה בדבר הגרסה שיש להעדיף לאחר ההכרזה כעד עוין. עם זאת, להלן כמה דוגמאות לדברים שמסרו חוקרי המשטרה וחוקרי השב"כ בעדותם בפנינו, אשר הם בבחינת פרטים שמעידים על הכלל. כך חוקר השב"כ המכונה "סרוסי", שחקר את עד תביעה 1 בלאל, נשאל על טענותיו של העד על כך שאמר מה שהכניסו לו לפה, ועל איומים והתעללות בהיותו בחקירת שב"כ, והשיב כי החוקרים כלל לא ידעו על מעורבותם של מרבית מהאנשים שהעד הפליל, ולכן לא יכלו למסור לו שמות כדי שיפליל אותם. "סרוסי" הכחיש גם את הטענה של העד כי איימו עליו והיכו אותו במהלך החקירה. חוקרי המשטרה כאמל ופהים שחקרו את העד ציינו בעדותם בפנינו כי החקירה נערכה בשפה הערבית וכי כל מה שנכתב באמרות של העד נאמר על ידו.
דברים דומים מסר כאמל גם כשנשאל על טענותיו של עד תביעה 2 פלאח כי החוקרים סילפו את הדברים שאמר, וכך השיב: "מה שמופיע פה בעדות זה הדברים שלו. אם הוא היה לא אומר כלום הייתי מציין את זה בגוף העדות שהוא לא מדבר, לא משתף פעולה, שומר על זכות השתיקה" (עמ' 706 ש' 1); כיוצא בזה מסר כאמל ביחס לחקירתם של עדי תביעה 3 ו-4 זהראן וחאמד, וציין כי האווירה בחקירות הייתה נינוחה, וכי העדויות שלהם שנגבו בשפה הערבית, לאחר שהוסברו לעדים זכויותיהם, נמסרה מרצונם החופשי של העדים, שאף אישרו את העדויות בחתימת ידם.
דברים דומים מסר גם חוקר המשטרה פאהים שחקר את עד תביעה 5 ….., כשציין כי כל אמרותיו של ….. נגבו בשפה הערבית, וכל מה שנכתב בהן, נאמר על ידי ……מרצונו החופשי, שאף אישר בחתימתו את מה שנכתב באמרות הללו; וכך מסר גם רס"ב אלדין – חוקר המשטרה שחקר את עד תביעה 6 נאסים, שציין בעדותו כי נאסים נחקר בשפה הערבית, זכויותיו הוסברו לו והוא מסר את הודעתו שלא תחת לחץ ומרצונו החופשי, והראיה הבולטת לכך היא שלאחר שנאסים התייעץ עם עו"ד הוא שינה את גרסתו וטען כי הדברים שאמר בחקירתו עד אותו שלב, נאמרו בגלל הלחץ שהופעל עליו בחקירה בשב"כ. חוקר השב"כ המכונה "דדי" שחקר את נאסים דחה את טענתו כי כל מה שאמר בחקירת השב"כ נאמר בעקבות לחץ שהופעל עליו, לאחר שהרביצו לו, ירקו עליו ואיימו עליו, וציין כי ניתן להתרשם מהזכ"ד שנעשה ניסיון ליצור אווירה נינוחה, למשל לשבת על כוס קפה, וכן ליצור קשר אישי עם הנחקר.
חוקרי השב"כ והמשטרה שהעידו בפנינו לא רק היו עקביים בדברים שמסרו על אופן ניהול החקירה, אלא שדבריהם נתמכו גם בעדויות המפלילות שמסרו העדים בחקירתם במשטרה, שהן חלק ממארג ראייתי רחב יותר, שניכרים בו גם סימני אמת, כמו למשל בעניינו של עד תביעה 3 זהראן, שבכמה פרטים הוא מסר במשטרה גרסה שונה מכפי שמסר בחקירתו בשב"כ, ויש בכך כדי להוכיח כי ניתנה לנחקר האפשרות לומר בחקירתו את אשר על לבו מרצונו החופשי, והרכיבים השונים של המארג הראייתי תומכים זה בזה ומחזקים זה את זה, כפי שיפורט להלן.
יתירה מכך, הדעת נותנת שכאשר מפלילים אדם חף מפשע במעשים שלא ביצע, המשמעות היא שהפושע האמתי מסתובב חופשי וממשיך לסכן את הציבור. לכן, קיים אינטרס ביטחוני ומבצעי מובהק לרדת לחקר האמת ולהרשיע בדין את אלה שבאמת ביצעו את המעשים שמפורטים בכתב האישום, ורק אותם, כדי להגן על הציבור מפניהם, ובכך מומחיותם של חוקרי המשטרה וחוקרי השב"כ. היטיב לתאר זאת החוקר המכונה "רגב" כאשר ציין בעדותו בפנינו כי "במהלך חקירה אנחנו נעשה את כל הפעולות האפשריות על מנת להגיע לחקר האמת בהתאם למטרת החקירה המדוברת" (עמ' 658, ש' 27), והוסיף כי יש מקרים שבהם במהלך החקירה מגיעים החוקרים למסקנה שהנחקר אינו מעורב בחשדות שהיו נגדו (עמ' 659, ש' 22).
מכל הטעמים הללו אני סבור כי ככלל יש לתת אמון בדברים שמסרו חוקרי המשטרה וחוקרי השב"כ בעדויותיהם בפנינו, על אופן ניהול החקירה של עדי התביעה כולל זכות ההיוועצות עם עורך דין שניתנה להם במהלך רוב שלבי החקירה, וכן על כך שמטרת החקירה היא להגיע לחקר האמת, ולהימנע מהפללת חפים מפשע.
על רקע האמור, אדון להלן בעניינו של כל אחד מהעדים המפלילים.
עד תביעה 1 – בלאל
באמרה הראשונה שמסר במשטרה ת/2, כשעוד היה מנוע מפגש, העד מספר כי הלך עם חברו נאשם 4 נזיר ביום הראשון של עיד אל פיטר לבית קפה ברהט, ושם הם ישבו עם צעירים אחרים, והסכימו להצעה שקיבלו להשתתף בהפרות סדר בכביש שובל – משמר הנגב, בגלל מה שקורה באלאקצא. העד נסע ברכבו, ביחד עם נאשם 4 ועוד שניים, קנה בקבוק בנזין בתחנת דלק, והביא אותו לשני חברים אחרים שהתארגנו לצאת ברכב להפרות הסדר, כשהם מצוידים בצמיגים לצורך הבערתם בכביש, כשהעד ביחד עם אלה שהיו ברכבו, הלכו רגלית לכביש. כשהגיעו לכביש "התחיל יידוי אבנים כולם זרקו" כלשונו (ש' 40). העד ציין כי נאשם 4 "התקשר לחבריו השחורים" והגיעו שלושה מהם, והוסיף כי האירוע קרה "בגלל מה שקורה בישראל בגלל ירושלים ואלאקצא" (ש' 63).
האמרות השלישית ת/4 והרביעית ת/5, נגבו מהעד לאחר שהוא התייעץ עם עו"ד. באמרה השלישית העד נשאל אם היו עוד אנשים באירוע שהוא לא הזכיר באמרות הקודמות, והשיב: "יש גם את בשאר אבו סדרה גילו 17 שנה בערך מרהט" (ש' 21), ובכך אישר העד כי גם נאשם 1……היה איתם באירוע. באמרה הרביעית שב העד וציין כי נאשם 4 נזיר התקשר לחברים כהי עור וביקש שיגיעו להפגנה. בעקבות השיחה הזאת אכן הגיעו כמה אנשים כהי עור, שמתוכם הוא זיהה את נאשם 2 אדהם ואת אחיו פאלח, שהגיעו למקום ההפגנה, אך העד ציין כי לא ראה מה הם עשו בהפגנה (עמ' 5, ש' 7 ו-8).
העד מפליל באמרותיו במשטרה את נאשמים 1, 2, ו-4 כמי שהשתתפו באותה הפגנה בסמוך לרהט, ואף מציין כי כל המשתתפים בהפגנה זרקו אבנים לכיוון הכביש, ומציין עוד כי האירוע קרה בגלל מה שקורה בירושלים ובאלאקצא.
לעומת זאת, בעדותו בפנינו מסר העד גרסה שונה לחלוטין, וציין כי הוא מכיר רק את נאשם 4, וכן הלין על תנאי מעצרו בעת שנחקר. העד טען כי היה בצינוק של מטר על מטר, לא אכל ולא ישן, ובשלב מסוים אף הכניסו לצינוק שבו היה שלושה אנשים שחורים שהיכו אותו בפנים בגלל שהוא "מסתלבט על שב"כ", וכשחש ברע והלך למרפאה, אילצו אותו לקחת כדור שאינו מכיר. העד הכחיש כי בבית הקפה שבו היה עם נאשם 4 דיברו על האירועים בלוד והפרות סדר ברחבי הארץ, וטען כי תכנן ביחד עם נאשם 4 לנסוע לאילת, וכך אכן עשו לאחר שיצאו מבית הקפה, ולאחר התארגנות בביתו. כשעומת עם הדברים שמסר בחקירתו במשטרה טען כי חוקרי השב"כ אילצו אותו להודות בכך ואיימו עליו שאם יסרב יוחזר לצינוק. העד טען עוד כי הכל היה רגוע באותו יום, גם ברהט וגם בשובל, ובעקבות הדברים שאמר הוכרז כעד עוין. העד הכחיש כי במפגש בבית הקפה ברהט דיברו על הפרות סדר והבערת צמיגים, וטען כי דיברו על טיולים והיכן מבלים בחג.
העד הכחיש כי חתם על 4 האמרות שנגבו ממנו במשטרה, וטען כי החתימה שבהן – אינה חתימתו. העד הכחיש כי היה בתחנת הדלק ברהט כדי לקנות בנזין, וכשעומת עם הגרסה שמסר במשטרה שבה הודה כי היה בתחנת הדלק עם נאשם 4 ואף זיהה את עצמו בסרטוני האבטחה, טען העד כי כלל לא אמר את הדברים שיוחסו לו, אלא חוקר המשטרה בדה אותם מלבו וכתב דברים שלא נאמרו על ידו. העד אף הכחיש כי שמע את נאשם 4 מזמין אחרים להפגנה, ועמד על הכחשתו, גם כשעומת עם הגרסה שמסר נאשם 3 שהעיד אף הוא כי שמע את נאשם 4 מזמין אחרים להשתתף בהפגנה. העד אף הגדיל לעשות וניסה לעוות את המציאות כאשר טען כי המועד שנזכר בכתב האישום היה לאחר שהסתיים שומר חומות, וכבר לא היו מהומות ברחבי הארץ. בהמשך עדותו, עומת עם הודאתו במשפטו כי באותו יום תכנן לזרוק בחבורה אבנים על כלי רכב נוסעים, כשבהם נהגים יהודים בגלל מה שקורה באלאקצא, והשיב כי פעל בהתאם להנחיות שקיבל מעורך דינו, ולא הבין במה הוא מודה.
בחקירה הנגדית של ההגנה, טען העד כי אינו מכיר את נאשם 1 ושמע לראשונה את שמו בחקירת השב"כ. כשעומת עם זכ"ד של השב"כ שבו נכתב כי העד ראה את נאשם 1 באירוע, השיב העד כי אינו זוכר שאמר זאת, אבל לאחר שעות חקירה רבות הוא אמר את מה שהחוקרים ביקשו ממנו שיגיד. העד הוסיף כי איימו עליו בעינויים אם לא יגיד את מה שאמרו לו להגיד, ואחד החוקרים אף היכה אותו במהלך החקירה.
חוקר השב"כ המכונה "סרוסי", שחקר את העד, נשאל על טענותיו של העד על כך שאמר מה שהכניסו לו לפה, ועל איומים והתעללות בהיותו בחקירת שב"כ, והשיב כי החוקרים כלל לא ידעו על מעורבותם של מרבית מהאנשים שהעד הפליל, ולכן לא יכלו למסור לו שמות כדי שיפליל אותם. "סרוסי" הכחיש גם את הטענה של העד כי איימו עליו והיכו אותו במהלך החקירה. חוקרי המשטרה כאמל ופהים שחקרו את העד ציינו כי החקירה נערכה בשפה הערבית וכי כל מה שנכתב באמרות של העד נאמר על ידו. פהים אף ציין כי העד עבר על האמרות לפני שחתם עליהן, ובאחת האמרות אף בוצעו לבקשתו תיקונים בכתב יד.
הגרסה שמסר העד בעדותו בפנינו היא גרסה מתפתחת, שגדושה בסתירות פנימיות ובפרטים תלושים מהמציאות. תקצר היריעה מלפרט את כל הקשיים והסתירות הפנימיות בעדותו בפנינו, ואסתפק בציון הבולטים שבהם. הטענות של העד על תנאי מעצר קשים במהלך החקירה ועל איומים ואף מכות שקיבל במהלך החקירה הועלו לראשונה בעדות בבית המשפט, כשנה לאחר החקירות עצמן, ומדובר בגרסה כבושה שלא ניתן לכבישתה הסבר מניח את הדעת. כאמור לעיל, האמרות השלישית והרביעית שמסר במשטרה נגבו ממנו לאחר שהתייעץ עם עורך דין, ואם אכן סבל מאיומים ומכות במהלך החקירה, יכול היה לספר על כך לעורך דינו שבוודאי היה מייעץ לו לומר את הדברים בחקירה במשטרה. העד גם היה יכול להתלונן על הדברים הללו בעת שהגיע לעיתים תכופות לדיונים בבית המשפט על הארכת מעצרו, והעובדה שנמנע מכך עד רגע מסירת עדותו בפנינו אומרת דרשני, ומכרסמת במידה רבה במשקל שניתן לתת לטענות הללו של העד, שהועלו לראשונה בעדותו בפנינו.
טענה נוספת שעלתה לראשונה בעדותו בבית המשפט, ולא בא זכרה קודם לכן, היא הטענה שלאחר הפגישה בבית הקפה הוא ונאשם 4 נסעו לאילת. מדובר בטענה מופרכת, שלא רק שלא ניתן הסבר כלשהו לכבישתה, אלא שאין לה תימוכין כלשהם בראיות נוספות, לא בא זכרה בגרסאות שמסר נאשם 4, שכביכול נסע עם העד לאילת, והיא גם אינה מתיישבת עם הודאתו של העד בכתב האישום המתוקן במשפטו שלו, שעולה ממנו כי העד השתתף באותו יום בהפרות סדר שהיו באזור רהט, ולכן ברור כי לא יכול היה להיות באותן שעות באילת כפי שטען בעדותו בפנינו. שקרים מסוג זה מלמדים על אמינותו הירודה של העד, ועל הקלות הרבה שבה העד מוציא דברי שקר מפיו בלי להניד עפעף.
עניין הודאתו של העד בכתב האישום המתוקן במסגרת הסדר טיעון במשפטו שלו, יכול להדגים את הגרסאות המתפתחות בעדותו. כשעומת תחילה עם הודאתו בכתב האישום המתוקן, טען העד כי בית המשפט שדן בעניינו רק ווידא את זהותו, וכלל לא שאל אותו אם הוא מודה במיוחס לו (עמ' 36, ש' 29 – 33), אך בהמשך עדותו אישר העד כי הודה במשפטו וטען כי פעל בהתאם להנחיות שקיבל מעורך דינו, אך טען עוד כי לא הבין על מה הוא חותם.
זאת ועוד, חלק מהדברים שהעד מסר בחקירתו במשטרה והכחיש בעדותו בפנינו נתמכים גם בעדויות נוספות, שתומכות בגרסה שמסר במשטרה. כך למשל הפללתו של נאשם 4 בכך שהתקשר לחברו והזמין אותו לבוא עם "חבריו השחורים", שהעד הזכיר גם באמרה הראשונה ת/2 וגם באמרה הרביעית ת/5, אולם בעדותו בפנינו הכחיש את הדברים ועמד על הכחשתו גם כשנאמר לו שגם נאשם 3 שמע את נאשם 4 מתקשר לחבריו השחורים כדי שיבואו להפגנה, תוך שהוא טוען כי לחצו על נאשם 3 להגיד את הדברים. כך גם הכחשתו בעדות בפנינו כי ראה את נאשם 1 באירוע, למרות שציין זאת באמרה השלישית שמסר במשטרה, והוא עמד על הכחשתו גם כשנאמר לו שעד ראיה נוסף ראה את נאשם 1 באירוע.
שקר בולט נוסף של העד בעדותו בפנינו הוא הטענה שטען כי במועד שבו נטען בכתב האישום כי הייתה ההפגנה, כבר הסתיים מבצע שומר חומות, ובלשונו של העד: "אתה מדבר על תאריך שלא היה שום דבר, היו אנשים רגועים והיה הכל רגוע, במצב הזה" (עמ' 72, ש' 2). מובן כי מדובר בשקר מובהק שאין לו אחיזה במציאות, ויש בו כדי לחזק את קביעתו אודות אמינותו הירודה מאוד של העד, אשר פוגעת גם במשקלה של עדותו בפנינו.
כל הקשיים והפרכות בעדותו של העד בפנינו, שרק מקצתן פורטו לעיל, בהשוואה לגרסה העקבית והפשוטה שמסר העד בחקירתו במשטרה, אשר נתמכת בראיות נוספות שיפורטו בהמשך, כל אלה מובילים למסקנה כי יש להעדיף את הדברים שמסר עד תביעה 1 באמרותיו במשטרה על פני הדברים שמסר העד בעדותו בפנינו.
עד תביעה 2 – פלאח
בחקירתו במשטרה נגבו מהעד 3 אמרות, אשר כולן נגבו כאשר הייתה לעד האפשרות להיוועץ בעורך דין, והוא אף מימש זכות זו לפני האמרה הראשונה שמסר. באמרה הראשונה ת/8ו ציין העד כי ביום הראשון של עיד אל פיטר התקשר אליו נאשם 4 נזיר, וביקש ממנו שיבוא לחורשה שליד שכונה 12 ברהט, והוא אכן הגיע לרהט בשעת צהרים מוקדמת, ביחד עם אחיו – נאשם 2 אדהם, וכן עם נאשם 3 אנס ואדם נוסף, ברכב שבו הוא נהג, והם פגשו ברהט את נאשם 4 נזיר ואנשים נוספים, והתארגנו לצאת להפגנה ולזרוק אבנים על רכבים ישראליים בכביש מבאר שבע לבית קמה "וזה בגלל כל מה שקורה בירושלים והאקצא כנגד הערבים" (ש' 47). העד ציין כי כל מי שהיה שם השליך אבנים על רכבים שנסעו בכביש, וגם הוא עצמו זרק 7 אבנים לעבר הכביש, ובין השמות שפרט, הזכיר גם את נאשמים 2, 3 ו-4, והוסיף כי "המטרה הייתה נגד רכבים של יהודים" (ש' 84). באמרה השנייה ת/9 שב העד וציין כי הסיבה לזריקות האבנים על הרכבים בכביש הייתה "בגלל המצב שהיה וההפגנות שהיו בישראל, בגלל אלקודס ואלאקצא, ובגלל מה שקורה נגד ערבים… לא נותנים להם להתפלל באלאקצא" (ש' 85 – 88), וציין שוב כי המטרה הייתה לזרוק אבנים על נהגים יהודים.
העד מפליל אפוא באמרותיו במשטרה את נאשמים 2, 3 ו-4 בהשתתפות בהפגנה ובזריקת אבנים לעבר רכבים שנסעו בכביש הסמוך, כשהסיבה לכך היא מה שקרה באותו זמן בירושלים ובאלאקצא, והמטרה הייתה לפגוע ברכבים של יהודים.
לעומת זאת, בעדותו בפנינו העד לא ציין כי הוזמן להגיע ע"י נאשם 4, אלא טען כי נסע לרהט בגלל החג, כי חשב שעושים שם על האש, וכשהגיע ראה שם אנשים רעולי פנים שזורקים אבנים לעבר הכביש וגם הוא זרק כמה אבנים, ולאחר מכן עזב את המקום. כשעומת עם הגרסה שמסר במשטרה כי נאשם 4 הזמין אותו להגיע למקום, השיב כי אמר זאת בגלל הלחץ שהיה בחקירה של השב"כ, והוסיף כי בא לבדו לרהט. כשנשאל על הגרסה שמסר נאשם 3 כי נאשם 4 אכן התקשר לעד, וכי הוא (נאשם 3) הגיע ביחד עם העד ועם אחיו אדם – נאשם 2, ועוד אחד לחורשה ברהט, גרסה שתואמת את הגרסה שמסר העד קודם לכן במשטרה, העד השיב שוב כי נהג כך בגלל הלחץ בחקירה, וטען בין היתר כי ירקו עליו ואף תפסו אותו מהצוואר, ובעקבות זאת הוכרז כעד עוין.
כשנשאל לגבי דברים שמסר בחקירתו במשטרה שבהם הפליל אחרים, השיב כי חתם על האמרות שלו במשטרה מבלי שידע על מה הוא חותם, מפני שרצה לסיים את החקירה ולצאת מתא המעצר שלו (ש' 30), וכי הדברים שנכתבו באמרות לקוחות מתוך מה שאמר בחקירתו בשב"כ (עמ' 118, ש' 20). כשנשאל את מי הוא מזהה מהאנשים שהיו בחורשה, השיב כי אינו מזהה אף אחד מפני שהיו רעולי פנים, והוסיף כי אמר בשב"כ כי זיהה את נאשם 4 ואת בלאל בגלל הלחץ שהופעל עליו בחקירה, אך הכל שקר (עמ' 119, ש' 20, וכן עמ' 122, ש' 10).
כשנטען כלפיו כי אמר בחקירתו במשטרה כי כל מי שהיה בחורשה זרק אבנים השיב תחילה כי לא אמר כלום, לאחר מכן טען כי אינו זוכר, ולבסוף טען כי אינו יודע מאיפה המשטרה מביאה את הדברים האלה שהוא לא אמר (עמ' 132, ש' 21). כשנשאל מדוע זרק אבנים השיב כי ראה אחרים זורקים והצטרף אליהם, ובהמשך אישר כי אמר שהמטרה הייתה לפגוע ברכבים של יהודים, אך ציין כי אמר זאת כדי לרצות את החוקר: "ואמרתי לו שיכתוב מה שהוא רוצה רק בשביל לשחרר, אמרתי לו, יאללה" (עמ' 134, ש' 6). תשובה דומה השיב העד כשנשאל מדוע אמר במשטרה שההפגנה שהשתתף בה היא בגלל אלאקצא: "בגלל שאמרו לי שזה בגלל אל אקצה, אז אמרתי שזה בגלל אל אקצה" (עמ' 141, ש' 26).
כיוצא בזה השיב העד בחקירה הנגדית כשעומת עם הגרסה שמסר במשטרה כי אחיו – נאשם 2 אדהם, הגיע יחד אתו לרהט. העד אישר כי אכן אמר זאת בחקירתו במשטרה, אך טען כי אמר את הדברים מפני שהשב"כ אמרו לו להגיד זאת, אך האמת היא שהוא הגיע לבדו, ואחיו לא היה אתו ברכב, והוא אינו יודע היכן היה באותו זמן, וודאי שלא ראה את אחיו זורק אבנים. בהמשך תיאר העד את התנאים הקשים שהיו לו במעצר, מעט אוכל, חום בחדרים בלי מזגן וכן אור שדולק כל הלילה ומקשה על השינה, ועל רקע זה נשאל שוב על דברים שאמר בחקירה, והשיב: "אמרתי את זה מרוב לחץ, זה הכל שקר" (עמ' 185, ש' 7).
גם עדותו של עד 2 בפנינו רצופה קשיים ראייתיים. טענתו כי חנקו אותו במהלך החקירה נשמעה לראשונה בעדותו בפנינו, ומדובר בגרסה כבושה שהעד לא נתן הסבר כלשהו לכבישתה. כאמור לעיל, העד מסר את אמרותיו במשטרה לאחר שהתייעץ עם עורך דין, והיה באפשרותו לספר על העינויים שעבר לטענתו, לכל הפחות לעורך הדין, שסביר להניח כי לא היה עובר על כך לסדר היום. כמו כן, העד היה יכול להלין על כך בבית המשפט, בדיוני המעצר שאליהם הגיע לעיתים תכופות. העובדה כי מדובר בגרסה כבושה פוגעת מאוד במשקל הראייתי שניתן לתת לטענות אלה.
זאת ועוד, העד ציין כי בחקירתו במשטרה לא אמר כלום: "במשטרה זה כלום, הוא הביא לי רק ניירות חתמתי עליהם וזהו, אני לא יודע מה זה הניירות האלה" (עמ' 117, ש' 23), והוסיף כי חתם על האמרות שלו במשטרה מבלי שידע על מה הוא חותם, מפני שרצה לסיים את החקירה ולצאת מתא המעצר שלו (ש' 30), וכי הדברים שנכתבו באמרות לקוחות מתוך מה שאמר בחקירתו בשב"כ (עמ' 118, ש' 20). כשנשאל איך יש הבדלים בין מה שנכתב במסמכים של השב"כ ובין מה שנכתב באמרות שנגבו ממנו במשטרה, השיב כי אינו יודע. אולם עד תביעה 14 – חוקר המשטרה כאמל שחקר את פאלח, נשאל על טענותיו בעדותו בפנינו, ושלל מכל וכל את גרסתו המופרכת של פלאח, וכך השיב: "מה שמופיע פה בעדות זה הדברים שלו. אם הוא היה לא אומר כלום הייתי מציין את זה בגוף העדות שהוא לא מדבר, לא משתף פעולה, שומר על זכות השתיקה" (עמ' 706 ש' 1), וכאמור לעיל (בדברי הפתיחה לפרק זה) אני סבור כי יש לתת אמון מלא בדברי החוקרים שהעידו בפנינו, והחוקר כאמל בכללם.
יתירה מכך, טענתו בעדותו כי אינו מכיר את נאשם 4 נזיר, ולא הוזמן על ידו להגיע לרהט, וכי הפליל אותו באמרתו במשטרה בגלל הלחץ שהופעל עליו בחקירה, אינה מתיישבת עם ראיות נוספות שתומכות בגרסה שמסר בחקירתו במשטרה, ובראש וראשונה עם עדותו של נאשם 4 עצמו, אשר הודה בעדותו בבית המשפט כי נערכה שיחה ממספר הטלפון שלו למספרו של פלאח, אף שנאשם 4 ניסה בעדותו לצמצם את חלקו וטען כי מי ששוחח בפועל ממכשיר הטלפון שלו עם פלאח היה עד תביעה 1 בלאל (עמ' 816-815).
זאת ועוד, הגרסה שמסר העד בחקירתו במשטרה, נתמכת גם בדברים שמסר בלאל בחקירתו במשטרה, כאשר כבר באמרה הראשונה שמסר ת/2 הוא ציין כי נאשם 4 "התקשר לחבריו השחורים" והגיעו שלושה מהם, והוסיף כי האירוע קרה "בגלל מה שקורה בישראל בגלל ירושלים ואלאקצא" (ש' 63), ובאמרה הרביעית שמסר ת/4 הוא הוסיף כי בעקבות השיחה הזאת אכן הגיעו כמה אנשים כהי עור, שמתוכם הוא זיהה את נאשם 2 ואת אחיו פלאח, שהגיעו למקום ההפגנה. כמו כן, הגרסה הראשונה שמסר פלאח במשטרה נתמכת גם בגרסה שמסר נאשם 3 בחקירתו במשטרה ת/74, כאשר הודה כי הגיע לזירת האירוע ברכבו של פלאח, יחד עם נאשם 2 ואדם ג'סר אבו בלאל (ת/74, עמ' 11).
פלאח עומת בחקירה הנגדית עם הגרסה שמסר במשטרה בלאל, והשיב כי אינו יודע למה בלאל אמר את זה: "אני לא יושב בתוך הראש של בלאל" כלשונו (שם, ש' 14). וכשעומת עם הגרסה שמסר נאשם 3 בחקירתו במשטרה גם בחקירתו במשטרה וגם במענה לכתב האישום, השיב כי אינו יודע מדוע נאשם 3 אמר מה שאמר, והוסיף: "זה בעיה שלו אם הוא יגיד… הוא יגיד מה שהוא רוצה, ואני אגיד מה שאני רוצה… הוא לא היה אתי בכלל" (עמ' 126, ש' 2 – 9).
כל הקשיים והפרכות בעדותו של העד בפנינו, שרק מקצתן פורטו לעיל, בהשוואה לגרסה העקבית והפשוטה שמסר העד בחקירתו במשטרה, אשר נתמכת גם בראיות נוספות, ובמיוחד בגרסאות שמסרו נאשמים 3 ו-4 בחקירתם במשטרה, כל אלה מובילים למסקנה כי יש להעדיף את הדברים שמסר עד תביעה 2 באמרותיו במשטרה על פני הדברים שמסר העד בעדותו בפנינו.
עד תביעה 3 – זהראן
עניינו של עד תביעה 3 שונה מעניינם של יתר העדים המפלילים, מפני שהוא אינו מפליל במישרין אף לא אחד מהנאשמים, וחשיבות עדותו היא בכך שהגרסה שמסר במשטרה, תומכת בגרסאות שמסרו במשטרה עדי התביעה 1 ו-4, בלאל וחאמד, וכפועל יוצא מכך היא מחזקת את עמדת המאשימה כי יש להעדיף את האמרות שמסרו עדי התביעה 1 ו-4 בחקירתם במשטרה, על פני הגרסאות שמסרו בעדותם בפנינו. מהעד נגבו במשטרה 3 אמרות, ורק אחת מהן – האמרה השנייה ת/16ב, רלוונטית בחלקה לענייננו.
העד מספר בה כי ביום הראשון של עיד אל פיטר כשהיה בבית קפה אום כולתום שסמוך לביתו, התקשר אליו עד תביעה 1 בלאל, וסיפר לו שהולכים לעשות הפגנה על הכביש הראשי ליד רהט בגלל מה שקורה בירושלים ואלאקצא, וביקש ממנו שיביא צמיגים ברכב שלו כדי להבעיר אותם בהפגנה והוא הסכים. הוא חזר לביתו, לקח את הרכב של אביו, הצטרפו אליו גם עד תביעה 1 וגם עד תביעה 4 נזיר והם נסעו לפנצ'ריה הסמוכה, ושם העמיסו על הרכב 10 – 12 צמיגים קטנים של רכב, ומשם נסעו לבית הקברות אבו מנצור שליד הכביש הראשי, ושם הורידו את הצמיגים. העד ציין כי בלאל וחאמד שנסעו אתו אמרו לו שהם הולכים לכיוון השני כדי להצטרף לאנשים שמפגינים שם וזורקים אבנים, אך הוא אינו יודע אם אכן השתתפו בהפגנה.
בעדותו בפנינו הכחיש העד את הדברים שמסר באמרתו במשטרה כי בלאל התקשר אליו, כשהיה בבית הקפה, ואמר לו שהולכים לעשות הפגנה על הכביש הראשי ליד רהט בגלל מה שקורה בירושלים ובאלאקצא, וטען כי אמר את הדברים בגלל הלחץ שהופעל עליו בחקירת השב"כ, ובעקבות זאת הוכרז כעד עוין. כשנטען כלפיו כי הדברים נכתבו בהודעה שמסר במשטרה ולא בחקירה בשב"כ, השיב כי המשטרה והשב"כ זה אותו מקום ויש שיתוף פעולה ביניהם, והוסיף כי אולי אמר את הדברים הללו בגלל הלחץ שהיה נתון בו במהלך החקירה, לאחר שלא ראה את אמו וגם לא ראה עו"ד במשך 20 יום. כשנטען כלפיו כי אמר את הדברים לאחר 5 ימי מעצר ולא 20 יום כפי שטען, הכחיש זאת (עמ' 228, ש' 22).
בהמשך עדותו טען העד כי אינו יודע מדוע התבקש להביא צמיגים מהפנצ'ריה, וכשעומת עם הדברים שאמר במשטרה כי בלאל ביקש ממנו להביא צמיגים כדי להבעיר אותם בהפגנה, הכחיש כי אמר זאת, ושב וטען כי השב"כ יכול לכתוב מה שהוא רוצה, וכי יש שיתוף פעולה בין השב"כ והמשטרה (עמ' 231). כשעומת עם הודאתו בכתב אישום מתוקן במשפטו, שבו נאמר בין היתר שתכנן ביחד עם בלאל וחאמד ליידות אבנים על כלי רכב של יהודים בגלל מה שקרה באלאקצא,השיב כי הודה בניסיון לשרוף צמיגים, למרות שלא עשה זאת, בהתאם לעצתו של עורך דינו (עמ' 234, ש' 16 – 25). בהמשך נטען כלפי העד כי במהלך החקירה היו פעמים שהוא מסר במשטרה גרסה שונה מכפי שמסר בחקירתו בשב"כ, ולכן לא הייתה מניעה שימסור במשטרה את האמת, גם אם היא שונה מהדברים שמסר בשב"כ, והעד השיב כי אינו זוכר כל כך מה אמר בחקירתו במשטרה (עמ' 246, ש' 22 ו-27).
בחקירה הנגדית ציין העד כי לאחר החקירה בשב"כ היה עובר לחקירת משטרה שנערכה בחדר סמוך, ואם לא היה חוזר על דברים שמסר בשב"כ, היו מחזירים אותו להמשך חקירה בשב"כ. העד ציין עוד כי בחקירה במשטרה היה כבול רק בידיו, וכי הוא חתם על ההודעות שנגבו ממנו מבלי שידע על מה חתם, מפני שלא נתנו לו לקרוא אותם, למרות שנכתבו בעיקר בערבית (עמ' 254). העד הוסיף כי כשהובא לתחנת רהט לאחר מעצרו, הוא הוכה במשך דקות אחדות בכל חלקי גופו, וכי במהלך חקירתו איימו על אביו שאם לא יביא להם את הטלפון של העד הם יעצרו את האמא ואת האחים שלו. בנוסף הם הגיעו לעיתים תכופות לבצע חיפושים בביתו תוך שהם גורמים נזק רב בכל חיפוש.
חוקר המשטרה כאמל שחקר את זהראן, התייחס בעדותו בפנינו לטענותיו וציין כי האווירה בחקירה הייתה נינוחה, וכי העדות שנגבתה בשפה הערבית, לאחר שהוסברו לעד זכויותיו, נמסרה מרצונו החופשי של העד, ובסיומה הוא אישר את עדותו בחתימת ידו. כאמל הדגיש כי תאריך העדות הוא מדויק ומתועד גם במערכת הממוחשבת, ודחה את טענתו של זהראן כי רק לאחר שנחקר במשך 15 ימים ויותר, הוא הודה תחת לחץ החקירה.
גם עדותו של עד תביעה 3 גדושה בקשיים ראייתיים. טענותיו כי הוכה בעת שהיה במשטרה, וכי החוקרים איימו על אביו כי יעצרו את אמו ואת אחיו אם לא ישתפו עימם פעולה, נשמעו לראשונה בעדותו בפנינו בחקירה הנגדית, ומדובר בגרסה כבושה, שלא ניתן הסבר לכבישתה, ולכן משקלה מועט ביותר, אם בכלל. טענתו כי נחקר 15 או 20 יום לאחר מעצרו, שבמהלכם לא ראה את אמו וגם לא נפגש עם עו"ד, מופרכת, ואינה מתיישבת עם העובדה שהעד נחקר ביום 19.5.21, היינו לכל היותר 6 ימים לאחר מעצרו. טענתו כי חתם על האמרה שמסר מבלי שהוא יודע על מה הוא חותם מופרכת אף היא, מפני שהחקירה התנהלה בשפה הערבית שהיא שפת אמו של העד, והעד אף אישר בחקירה החוזרת כי בחקירתו במשטרה יכול להיות שהחוקרים הקריאו לו מה שכתבו לפני שהוא חתם על הודעותיו.
יתירה מכך, הגרסה שמסר העד בחקירתו במשטרה, נתמכת גם בגרסאות שמסרו עדי התביעה 1 ו-4 בחקירתם במשטרה, ומכל הטעמים הללו, אני סבור כי יש להעדיף את הדברים שמסר עד תביעה 3 באמרותיו במשטרה על פני הדברים שמסר העד בעדותו בפנינו.
עד תביעה 4 – חאמד
5 אמרות נגבו מהעד חאמד במהלך חקירתו במשטרה, ורק באמרה הרביעית ת/46 העד מזכיר את אחד מהנאשמים שלפנינו, את נאשם 4 נזיר, וגם את זאת לא באופן וודאי, אלא כאפשרות אחת מבין כמה אפשרויות. זאת, כאשר העד אישר כי ראה כמה אנשים כהי עור מיידים אבנים בהפגנה, אך ציין כי אינו מכיר אף אחד מהם, וכשנשאל מי הביא אותם לשם השיב: "אולי בילאל עשאקלה הוא זה שהביא אותם או ניזאר או נזיר הוא חבר של בילאל" (ש' 68). העד לא זיהה את נאשם 4 כמי שהשתתף בהפגנה, אלא רק כמי שייתכן שהביא להפגנה כמה מהאנשים שהשתתפו בה, וגם זאת כחלופה אפשרית אחת, מבין 3 חלופות שהזכיר בדבריו.
עם זאת, העד זיהה את תמונתו של נאשם 4, במסדר זיהוי תמונות שנערך לו ביום 8.6.21 שסומן ת/31ב, וחתם מתחת לתמונה מס' 3 שאותה זיהה כתמונתו של נזיר. בדו"ח שנלווה לתמונות נרשמו מפי העד הדברים הבאים: "הבחור הזה נזיר ראיתי אותו בהפגנה, יודע את שמו כי הצעירים קראו לו בשמו נזיר, היה שם הזכרתי אותו". בנוסף לכך, העד חאמד הפליל כבר באמרה הראשונה שמסר ת/35 שלושה עדי תביעה נוספים – את עד תביעה 1 וכן את עדים 5 ו-6 – יוסף בן 17 ונאסים בן 18, שניהם משכונה 12 ברהט, וציין כי הם השתתפו בהפגנה וזרקו אבנים על רכבים שעברו בכביש הסמוך. כפי שציינתי ביחס לעד תביעה 3, עדותו של חאמד בעניין זה יכולה להיות רלוונטית להחלטה אם יש להעדיף את אמרותיהם של העדים הללו במשטרה על פני עדותם בבית המשפט, לאחר שגם הם, כמו יתר העדים המפלילים, הוכרזו כעדים עוינים בגלל הבדלים משמעותיים שהתגלו בעדותם לעומת הגרסאות שמסרו במשטרה.
יצוין כבר עתה כי העד חאמד הוא חריג בהשוואה ליתר העדים המפלילים, מפני שהוא הודה כי הגיע להפגנה עם אקדח, שבו ירה כמה יריות לעבר רכבים שנסעו בכביש, ועיקר הראיות בעניינו קשורים לעניין זה, שאינו רלוונטי לנאשמים שלפנינו.
בתחילת עדותו בפנינו, כשנשאל אם אמר אמת בחקירתו, השיב העד בשלילה וטען כי ביקש לנקום באלה שהפלילו אותו, אך אישר כי מה שהודה בכתב האישום המתוקן שהוגש נגדו היה אמת וכי אין לו מה להסתיר. גם עד זה הוכרז כעד עוין, לאחר שטען כי אמר דברים בחקירתו במשטרה בעקבות לחץ שהופעל עליו. בהמשך טען העד כי אינו מכיר את נאשם 4 נזיר, ומעולם לא ראה אותו, והוא אינו זוכר אם שמו נכלל בין השמות שמסרו לו בשב"כ כי הפלילו אותו. כשהוטח בו כי נזיר נעצר כמה חודשים אחריו, ולכן לא היה יכול להפליל אותו באותה עת, ובכל זאת הוא הפליל את נזיר כבר בחקירה הראשונה שלו ביום 14.5.21, סמוך לאחר מעצרו, וטען כי ראה אותו בהפגנה, השיב העד כי אינו זוכר מי אמר לו שגם נזיר הפליל אותו (עמ' 404, ש' 31). לאחר מכן, טען שוב כי כל מה שאמר בחקירה היה בעקבות הלחץ שהפעילו עליו במהלכה (עמ' 417, ש' 20), אך אישר כי חתם על זיהויו של נאשם 4 נזיר במסדר זיהוי תמונות (עמ' 418, ש' 1 – 10).
בחקירה הנגדית טען העד כי התעללו בו גם בעת מעצרו וגם לאחר שהובא למתקן החקירות, ובסוף עדותו שב וטען כי אינו מכיר את נזיר "לא ידידים, אני לא מכיר אותו בכלל בחיים שלי לא ראיתי אותו" (עמ' 457, ש' 25), והוסיף כי חלק מהדברים שאמר בחקירתו אמר כדי לנקום במי שהפלילו אותו, וחלק אחר אמר כדי לרצות את החוקרים שהבטיחו להוציא אותו מהכלא אם יגיד את מה שהם רוצים, כפי שהיה בעת שהפליל את נזיר: "אומר לי יש בן אדם, קוראים לו נזיר… רק תגיד מי זה… זה בן אדם זרק אבנים… אז תגיד שהוא היה והוא היה מעורב ותן לי להוציא אותך מכלא…" כלשונו (עמ' 459, ש' 8 – 10).
גם חקירתו של חאמד במשטרה בוצעה ע"י עד תביעה 14, החוקר כאמל, אשר התייחס בעדותו גם לטענותיו של חאמד ודחה את טענותיו מכל וכל. כאמל ציין כי גבה את העדות בשפה הערבית, לאחר שהציג את עצמו, פירט את החשדות נגד העד והסביר לו את זכויותיו, וכי בתום גביית העדות, חאמד אישר את הדברים בחתימת ידו. העד דחה את טענתו של חאמד, שטען כמו העדים המפלילים האחרים, כי כל מה שנאמר על ידו נבע מלחץ שהופעל עליו, וציין כי האווירה בחקירה הייתה נינוחה וללא הפעלת לחץ. העד ציין עוד כי לא לחץ על חאמד למסור שם מסוים במהלך החקירה, אלא הציג לו תמונה וביקש ממנו לזהות את האנשים המופיעים בה. לדבריו, חאמד כתב על התמונה מרצונו החופשי את שמו של נאשם 4, ובאשר לאנשים אחרים שהופיעו בתמונה, כתב כי הוא אינו מכיר אותם.
גם עדותו של חאמד רצופה קשיים וסתירות פנימיות. טענתו כי התעללו בו נטענה לראשונה בעדותו בפנינו, כשנה וחצי ויותר לאחר מועד חקירתו שבה לטענתו עונה ע"י החוקרים. כפי שציינתי לעיל ביחס לטענות דומות שהועלו ע"י עדים אחרים, מדובר בגרסה כבושה, שלא ניתן הסבר כלשהו מדוע נכבשה, ולכן משקלה של טענה זו מוגבל ביותר ולא ניתן לתת בה אמון. טענתו של העד כי הפליל באמרותיו את האנשים שהפלילו אותו כנקמה על הפללתו, אינה יכולה להתיישב עם העובדה שנאשם 4 נעצר כמה חודשים אחריו, ולכן לא היה יכול להפלילו. טענה זו גם אינה מתיישבת עם טענתו של העד שנטענה גם בחקירה הראשית וגם בחקירה הנגדית כי כלל אינו מכיר את נאשם 4 ומעולם לא ראה אותו, שאם אכן כך, כיצד ידע לזהות את תמונתו של נאשם 4 מבין כל התמונות שהוצגו בפניו?
אציין עוד בהקשר זה כי ראיתי לתת אמון מלא בעדותו של החוקר כאמל מהטעמים שפורטו כבר לעיל, גם ביחס למה שאמר על הדרך שבה בוצע זיהוי התמונות, ועל כך שחאמד חתם מתחת לתמונתו של נאשם 4 מרצונו החופשי, כפי שציין ביחס לתמונות אחרות שהוצגו בפניו כי הוא אינו מזהה את האנשים שבתמונות. זאת לעומת העד שגילה כבר באמרותיו כי האמת איננה נר לרגליו, שהרי כבר באמרתו הראשונה מסר גרסה שקרית, כאשר טען כי מצא בחורשה את האקדח שהיה ברשותו, ובאמרה השנייה ת/39, הודה ששיקר ואישר כי רכש את האקדח כמה שבועות קודם לכן, ואף פירט את הסכום ששילם בעבורו.
לעומת הקשיים הרבים שיש בגרסה שמסר חאמד בעדותו לפנינו, הגרסה שמסר באמרותיו במשטרה, שבה הפליל את נאשם 4 ואת עדי התביעה 1, 5 ו-6, לא רק מתיישבת עם העובדה שחאמד זיהה את תמונתו של נאשם 4 במסדר זיהוי התמונות שנערך לו, אלא היא נתמכת גם בגרסה שמסרו עדי התביעה הללו בעדותם במשטרה, שבה הודו כי השתתפו בהפגנה, ושבו והודו בכך במשפטם שלהם, בכתב האישום המתוקן שהוגש בעניינם במסגרת הסדר טיעון.
מכל הטעמים הללו, אני סבור כי גם ביחס לעד תביעה 4, יש להעדיף את הגרסה שמסר באמרותיו במשטרה, על פני הגרסה הנוגדת שמסר בעדותו בפנינו.
עד תביעה 5 -…..
7 אמרות נגבו מהעד במהלך חקירתו במשטרה, וכבר באמרה הראשונה ת/29א הפליל העד את נאשם 1 ……., ואת עדי התביעה 1, 4 ו-6, כמי שראה אותם משתתפים בהפגנה שכללה גם יידויי אבנים לעבר הכביש הסמוך, ואת חאמד הוא ראה גם יורה כדור אחד מאקדחו לעבר הכביש, ואינו יודע אם פגע ברכב כלשהו. החל מהאמרה השלישית, התאפשר לעד להתייעץ עם עו"ד, ובאמרה החמישית ת/29ה אישר העד, לאחר שהתייעץ עם עו"ד, כי השתתף בזריקות האבנים ברהט בגלל מה שקורה בירושלים ובאלאקצא. באמרה השישית ת/29ו, שגם בתחילתה נועץ העד עם עו"ד, אישר העד דברים שמסר בחקירתו בשב"כ כי זרק אבנים לכביש, לאחר ששמע את בלאל ובשאר אומרים שיש רכבים של יהודים על הכביש. כמו כן ציין כי שיקר כאשר מסר בחקירה קודמת כי חאמד הסתיר את האקדח ליד ביתו (ש' 35).
בעדותו בפנינו חזר בו מהדברים שמסר בחקירתו במשטרה וטען כי לא זיהה אף אחד מהמשתתפים בהפגנה. כשנשאל מדוע סיפר בחקירתו בשב"כ ובמשטרה כי זיהה את האנשים, השיב: "היו מרביצים לי, לוחצים עליי… היו מרביצים לי ואחר כך מורידים אותי לחקירה. מרביצים לי ותוך כדי שואלים אותי שאלה" (עמ' 471, ש' 20 – 27). כשהוטח בו שהוא הפליל כבר באמרה הראשונה כמה אנשים שהוא מכיר מהשכונה שבה הוא גר, השיב: "זה לא בחקירה ראשונה. כולם אמרו שאני הייתי שם, ואמרתי אז הם היו שם" (עמ' 473, ש' 13 – 15). בעקבות זאת, לבקשת ב"כ המאשימה, הוכרז העד כעד עוין, אולם חזר וטען כי הפליל את האנשים שאמרו לו בחקירה כי הפלילו אותו, כנקמה על מה שעשו לו. כשנשאל מדוע הפליל באותה חקירה ראשונה גם את נאשם 1 שנעצר כמה חודשים לאחר מכן, ולכן לא יכול היה להפליל אותו, הכחיש זאת העד וטען כי "זה לא נכון" (עמ' 476, ש' 13), ובהמשך העלה את האפשרות שנאשם 1 הפליל אותו עוד לפני שנעצר (עמ' 477, ש' 17). בהמשך העדות אישר העד כי זיהה את נאשם 1 במסדרי זיהוי תמונות שהוצגו בפניו, אך שב וטען כי עשה זאת כנקמה על כך שהופלל על ידו, כפי שנמסר לו בחקירתו (עמ' 483, ש' 3).
בסוף החקירה הראשית נשאל העד מדוע בחקירתו במשטרה לא חזר בו מההפללות של בשאר ובלאל, כפי שחזר בו מההפללה של חאמד כשטען כי שיקר בגלל הלחץ שהופעל עליו במהלך החקירה בשב"כ, והעד השיב כי בשונה מבשאר ובלאל, לא נאמר לו שחאמד הפליל אותו ולכן חזר בו מהפללתו בעת החקירה במשטרה. העד חזר על הדברים הללו גם בחקירה הנגדית, אולם הוסיף בה לראשונה טענה כי איימו עליו והשפילו אותו בחקירתו בשב"כ. לטענתו כשהיה בחדר החקירות היה אזוק בידיו וברגליו, כאשר החוקר שחקר אותו "כל הזמן שואל אותי צועק עליי ויורק עליי ומאיים עליי" (עמ' 495, ש' 30).
העד נחקר במשטרה ע"י עד תביעה 15, החוקר פאהים חסון, אשר התייחס בעדותו גם לטענותיו של העד וציין כי כל אמרותיו של ….. נגבו בשפה הערבית, וכל מה שנכתב בהן, נאמר על ידי ……מרצונו החופשי, ו……אישר בחתימתו את מה שנכתב בהודעות הללו.
גם עדותו של …..בפנינו מעוררת קשיים ראייתיים לא מבוטלים. אציין גם כאן כי טענתו בדבר איומים והשפלות שעבר בעת חקירתו בשב"כ נטענה לראשונה בעדותו בפנינו בחקירה הנגדית, ומדובר בגרסה כבושה שלא ניתן הסבר כלשהו לכבישתה, ולכן לא ניתן לתת בה אמון. גם טענתו כי הפליל אנשים שלא זיהה מפני שהם הפלילו אותו, אינה יכולה להתיישב עם הפללתו של נאשם 1, אשר נעצר כמה חודשים לאחר חקירתו של ….., ולכן לא יכול היה להפליל אותו. ההסבר המוזר שהציע העד כי חשב שנאשם 1 הפליל אותו לפני שנעצר, אינו סביר ואינו נתמך בשום ראיה, ולכן נראה כי הפללתו של נאשם 1 ע"י העד סותרת למעשה את טענתו כי ביקש לנקום באלה שנודע לו כי הפלילו אותו.
העובדה הפשוטה היא כי העד הפליל את ….. ועוד שלושה מעדי התביעה כבר באמרתו הראשונה, כאשר כפי שציין החוקר פאהים כל אמרותיו של …… נגבו בשפה הערבית, וכל מה שנכתב בהן, נאמר על ידו מרצונו החופשי, ואושר על ידו בחתימתו. יתירה מכך, הייתה לעד האפשרות לחזור בו מההפללה, כפי שחזר בו באמרה השישית מחלק מהדברים שטען כלפי עד תביעה 4 באמרתו הראשונה, והעובדה שלא עשה כן מדברת בעד עצמה ומלמדת על אמינותם של הדברים.
זאת ועוד, הגרסה המפלילה שמסר…… בחקירתו במשטרה, נתמכת גם בראיות נוספות. כך הפללתו של נאשם 1 שנתמכת גם באמרותיו במשטרה של עד תביעה 1 בלאל; כיוצא בזה הפללתם של עדי תביעה 1 ו-4 שנתמכת באמרותיו במשטרה של עד תביעה 3 זהראן, ועד תביעה 4 חאמד שמפליל באמרותיו את עדי תביעה 1, 5 ו-6.
בנסיבות אלה, בהינתן הקשיים הראייתיים בגרסה שמסר העד בעדותו בפנינו, ובהינתן החיזוקים הראייתיים שיש לגרסה המפלילה שמסר באמרותיו במשטרה, התוצאה היא כי יש להעדיף את אמרותיו במשטרה של העד יוסף על פני הגרסה שמסר בעדותו בפנינו.
עד תביעה 6 – נאסים
4 אמרות נגבו מהעד נאסים בחקירתו במשטרה, וכבר באמרה הראשונה ת/30 הוא הפליל את נאשם 1 ….. ואת עדי התביעה 1, 4 ו-5 כמי שהשתתפו בהפגנה ברהט. נאסים ציין באותה אמרה כי ההפגנה הייתה בגלל מה שקורה בירושלים ובאלאקצא, והודה כי הוא עצמו זרק 2 – 3 אבנים בגודל כף יד במהלך ההפגנה. באמרה השלישית ת/30ב, לאחר שהתייעץ עם עו"ד, מסר העד כי חלק מהדברים שאמר באמרה הראשונה, נאמרו בעקבות לחץ שהופעל עליו בחקירתו בשב"כ, והוא תיקן את גרסתו בשני פרטים מהותיים: טען כי לא ידע שההפגנה היא בגלל אלקודס, וציין כי זרק רק אבן אחת לשולי הכביש, ולא 2 – 3 אבנים כפי שמסר באמרה הראשונה.
בעדותו בפנינו טען העד כבר בפתח דבריו כי כל מה שמסר בחקירתו בשב"כ ובמשטרה אינו אמת, מפני שאמר את הדברים תחת לחץ שהופעל עליו, ובשב"כ אף היכו אותו וירקו עליו. כשנשאל מדוע הודה בכתב האישום המתוקן בתיק שמתנהל נגדו בפני מותב אחר השיב כי הסנגור אמר לו שאם הוא יודה הוא יוציא אותו מהתיק, והוסיף כי לא קרא טוב את כתב האישום המתוקן ולכן הודה בדברים שלא עשה. בהמשך הרבה העד להשיב כי אינו זוכר על שאלות רבות שנשאל בחקירה הראשית, אולם אישר כי היה בהפגנה שהתקיימה בסמוך לביתו בתאריך 13.5.21, אך טען "הייתי שם אבל לא עשיתי כלום" (עמ' 505, ש' 16). כשנשאל מדוע הודה בחקירתו במשטרה בזריקת אבנים, השיב פעם אחר פעם כי היה תחת לחץ (עמ' 506, ש' 14 וש' 30, עמ' 507, ש' 5 וש' 15), ובסופו של דבר, לבקשת ב"כ המאשימה, הוכרז העד כעד עוין.
בהמשך עדותו טען העד כי אינו מכיר את נאשם 1, וכשנשאל מדוע אמר בחקירתו במשטרה כי ראה אותו זורק אבנים בהפגנה, השיב כי חוקרי השב"כ אמרו לו מה להגיד, אך לא זכר מי מהחוקרים. טענה דומה טען גם ביחס להפללתו של עד תביעה 4 – חאמד, כאשר הכחיש בעדותו כי עמד בסמוך אליו כשירה מאקדחו, והפליל אותו בגלל לחץ שהופעל עליו, ובהמשך טען באופן גורף כי אישר את כל מה שהחוקרים אמרו לו להגיד בגלל הלחץ שהופעל עליו (עמ' 513, ש' 7). כשנשאל מדוע היו דברים שאישר בגלל הלחץ, ודברים אחרים הכחיש למרות הלחץ, השיב: "לא כל הזמן בלחץ, לפעמים מדברים איתי רגיל ולפעמים לוחצים עליי" (עמ' 515, ש' 13), והוסיף כי לא כל מה שאמר במשטרה אמת, אלא חלק אמת וחלק לא (שם, ש' 29 – 32). בחקירתו הנגדית טען לראשונה כי בעת מעצרו קיבל מכות בכל גופו ע"י שוטרי הימ"מ, ובעת שנחקר בשב"כ היה "לחץ, יריקות" (עמ' 518, ש' 21). כמו כן מנעו ממנו שינה וחקרו אותו שעות רבות.
עד תביעה 9 – רס"ב אלדין, הוא חוקר המשטרה שחקר את נאסים, והוא ציין בעדותו כי נאסים נחקר בשפה הערבית, זכויותיו הוסברו לו והוא מסר את הודעתו שלא תחת לחץ ומרצונו החופשי. בתחילת החקירה הוסברה לו זכותו להיוועץ בעורך דין, והוא לא ביקש זאת באותו זמן, אולם נמלך בדעתו וביקש להתייעץ עם עו"ד בסיום חקירתו, ומבוקשו ניתן לו. לאחר ההתייעצות ביקש להוסיף בהודעתו כי הדברים שמסר בחקירתו נאמרו בגלל הלחץ שהופעל עליו בחקירה בשב"כ. כשנשאל מדוע לא טען זאת בתחילת חקירתו, השיב כי עורך דינו הזכיר לו את זה (עמ' 606, ש' 20).
עד תביעה 12 המכונה "דדי" הוא חוקר השב"כ שחקר את נאסים, וגם הוא נשאל על חקירה זו בעדותו. החוקר דחה את טענתו של נאסים כי כל מה שאמר בחקירת השב"כ נאמר בעקבות לחץ שהופעל עליו, לאחר שהרביצו לו, ירקו עליו ואיימו עליו, וציין כי ניתן להתרשם מהזכ"ד שנעשה ניסיון ליצור אווירה נינוחה, למשל לשבת על כוס קפה, וכן ליצור קשר אישי עם הנחקר. כמו כן, כשהיו אזעקות "צבע אדום" במהלך החקירה, נאסים התפנה ביחד אתו לחדר ביטחון, כשהוא עם כיסוי עיניים, אך אינו אזוק. כשנשאל על הנסיבות שבהן נאסים חזר בו מההודאה, השיב החוקר כי שאל זאת את נאסים, והוא חייך והשיב כי הוא הרגיש לחוץ. על כך אמר החוקר כי סביר להניח שמי שלחוץ אינו מחייך, והוסיף כי מיד לאחר מכן הוא שאל את נאסים אם מישהו צעק עליו או איים עליו והוא השיב בשלילה (עמ' 673, ש' 1). כפי שציינתי בהערה השנייה בפתח הדיון, אני סבור כי ככלל יש לתת אמון בעדותם של חוקרי השב"כ וחוקרי המשטרה, מהטעמים שפורטו שם, וכך מתבקש ביתר שאת לאחר עיון מדוקדק בעדותו של נאסים.
הגרסה שמסר נאסים בעדותו בפנינו מעוררת תמיהה רבה. זאת מפני שמדובר בעד התביעה היחיד שטען כי הפעילו עליו לחץ כבר במהלך חקירתו במשטרה, בעת שנגבתה ממנו האמרה השלישית, ולכן לא ניתן לטעון כי מדובר בגרסה כבושה. נאסים לא הסתפק אז בטענה בלבד, אלא שינה את הגרסה שמסר באמרתו הראשונה בכמה פרטים מהותיים, שמפחיתים במידה ניכרת את מידת החומרה של מעשיו. לכן, לא מובן מה מנע ממנו לטעון כבר באותו שלב כי היכו אותו וירקו עליו כפי שטען בפנינו, ומדוע הוא החליט לטעון את טענותיו לשיעורין, והמתין עד לעדותו בפנינו, כדי לטעון טענות שהיה באפשרותו לצרף לטענות דומות שכבר טען במהלך חקירתו. זאת ועוד, מדוע לא טען כבר באותו שלב כי לא היו דברים מעולם, וכל מה שסיפר היה בגלל הלחץ שהופעל עליו, כפי שטען בעדותו בפנינו.
יתירה מכך, עדותו של נאסים בפנינו לוקה גם בסתירות פנימיות. זאת מפני שנאסים אישר בעדותו בפנינו כי במהלך חקירתו בשב"כ הראו לו את חקירתו של פאדי שבה הודה כי היה בהפגנה, ולמרות זאת נאסים התעקש וסירב להפליל אותו מפני שלא ראה אותו במו עיניו, ולכן לא ניתן להבין כיצד הפליל באמרה הראשונה את נאשם 1 ……., אם גם אותו הוא לא ראה בהפגנה כטענתו, ולא ברור מה ההבדל בין בשאר ובין פאדי, והתשובה שנתן נאסים כי לחצו עליו רק לגבי בשאר ולא לגבי פאדי אינה הגיונית ולא ברור ממה נובע ההבדל ביניהם. ועוד באותו עניין, לא ניתן לטעון מצד אחד כי העד אישר את כל מה שהחוקרים אמרו לו להגיד בגלל הלחץ שהופעל עליו (עמ' 513, ש' 7), ומיד אחר כך להגיד "לא כל הזמן בלחץ, לפעמים מדברים איתי רגיל ולפעמים לוחצים עליי" (עמ' 515, ש' 13), ולא ברור על מה לוחצים ועל מה לא.
גם התשובה שנתן נאסים לשאלה מדוע הודה במשפטו שלו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן, כי הסנגור אמר לו שאם הוא יודה הוא יוציא אותו מהתיק, והוסיף כי לא קרא טוב את כתב האישום המתוקן ולכן הודה בדברים שלא עשה, אינה סבירה ומעוררת תמיהה, מפני שלא מתקבל על הדעת שהסניגור המנוסה שייצג את נאסים במשפטו, לא ווידא כי הוא מבין היטב את מה שמיוחס לו בכתב האישום המתוקן, ואפשר לו להודות בדברים שלא עשה כטענתו.
אל מול כל התהיות שעולות מעדותו של נאסים בפנינו, עומדת הגרסה שמסר נאסים באמרותיו במשטרה, שאף עברה עידון ועדכון במהלך החקירה, ובנוסף לכך יש לה תימוכין גם בראיות נוספות, כאשר הפללתו של נאשם 1 ……נתמכת באמרותיהם במשטרה של עדי תביעה 1 ו-5 בלאל …..; הפללתו של עד תביעה 1 נתמכת באמרותיהם במשטרה של עדי תביעה 3 ו-4 זהראן וחאמד; הפללתו של עד תביעה 4 נתמכת באמרותיו במשטרה של עדי תביעה 3 ו-5, והפללתו של עד תביעה 5 נתמכת באמרותיו במשטרה של עד תביעה 4.
בנסיבות אלה, בהינתן הקשיים הראייתיים הרבים בגרסה שמסר העד נאסים בעדותו בפנינו, ולעומת זאת בהינתן החיזוקים הראייתיים שיש לגרסה המפלילה שמסר באמרותיו במשטרה, התוצאה היא כי יש להעדיף את אמרותיו במשטרה של העד נאסים על פני הגרסה שמסר בעדותו בפנינו.
הרשעתם של הנאשמים בעבירות שיוחסו להם – הכרעה במישור העובדתי
לאחר שבחנו בהרחבה את אמרותיהם במשטרה ואת עדותם בפנינו של כל אחד מעדי התביעה המפלילים – עדים 1 – 6, באנו לכלל מסקנה כי יש להעדיף את האמרות שמסרו העדים הללו בחקירתם במשטרה, על פני העדויות שהעידו בפנינו, ששונות באופן מהותי מהאמרות במשטרה. עתה פתוחה הדרך בפנינו לדון בשאלה השלישית שהזכרנו בפסקת הפתיחה של הפרק של דיון והכרעה, ולקבוע אם עלה בידי המאשימה להביא די ראיות כדי לבסס את אשמתם של הנאשמים, כל אחד מהם בנפרד, בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום במישור העובדתי, ונדון בנאשמים כסדרם.
נשוב ונזכיר בפתח הדיון בעניין זה את ההלכה שהובאה לעיל בסקירת המסגרת הנורמטיבית של הדיון בעניין סעיף 10א לפקודת הראיות, כי לעניין החיזוק הראייתי הנדרש לפי סעיף 10א(ד), אמרת חוץ של עד אחד שהתקבלה לפי סעיף 10א, יכולה להוות חיזוק ראייתי לאמרת חוץ של עד אחר, אלא שבנסיבות אלה נדרשת "זהירות רבה מהרגיל", כפי שעולה מהציטוט שהוא שם מפסק הדין של בית המשפט העליון בעניין זהאדה.
נאשם 1 – ……..
צבר הראיות של המאשימה בעניינו של נאשם 1 כולל את הראיות הבאות:
הגרסה שמסר עד תביעה 1 בלאל באמרותיו במשטרה, כאשר באמרה הראשונה ת/2 ציין כי ביום הראשון של עיד אל פיטר ישב עם אחרים בבית קפה, והתקבלה החלטה להשתתף בהפרות סדר בכביש שובל – משמר הנגב, והאנשים אכן הגיעו לכביש האמור ושם "התחיל יידוי אבנים כולם זרקו" (ש' 40), ובלאל הוסיף כי האירוע קרה "בגלל מה שקורה בישראל בגלל ירושלים ואלאקצא" (שם, ש' 63), ולהלן יכונה האירוע "הפגנה".
באמרה השלישית ת/4 בלאל נשאל אם היו עוד אנשים באירוע שהוא לא הזכיר באמרות הקודמות, והשיב: "יש גם את בשאר אבו סדרה גילו 17 שנה בערך מרהט" (ש' 21), ובכך אישר בלאל כי גם נאשם 1 היה איתם בהפגנה האמורה.
הגרסה שמסר עד תביעה 5 ….. באמרותיו במשטרה, כאשר כבר באמרה הראשונה ת/29א הפליל…..את נאשם 1, ואת עדי התביעה 1, 4 ו-6, כמי שראה אותם משתתפים בהפגנה שכללה גם יידויי אבנים לעבר הכביש הסמוך, ובאמרה החמישית ת/29ה אישר יוסף כי ההפגנה התקיימה בגלל מה שקורה בירושלים ובאלאקצא.
באמרה השישית ת/29ו אישר ….. דברים שמסר בחקירתו בשב"כ כי זרק אבנים לכביש, לאחר ששמע את בלאל ואת נאשם 1 אומרים שיש רכבים של יהודים על הכביש.
הגרסה שמסר עד תביעה 6 נאסים באמרותיו במשטרה, כאשר כבר באמרה הראשונה ת/30 הפליל נאסים את נאשם 1 ואת עדי התביעה 1, 4 ו-5 כמי שהשתתפו בהפגנה ברהט, ואף ציין באותה אמרה כי ההפגנה הייתה בגלל מה שקורה בירושלים ובאלאקצא. עם זאת, באמרה השלישית ת/30ב תיקן נאסים את גרסתו וטען כי לא ידע שההפגנה היא בגלל אלקודס.
אל מול ראיות המאשימה שכוללות עדויות מפלילות של שלושה עדי תביעה שמחזקות זו את זו, עומדים הדברים שמסר הנאשם באמרותיו במשטרה, שאותן ביקש לראות כחקירה ראשית, כאשר באמרה הראשונה ת/68 הכחיש הנאשם כי היה בהפגנה ביום הראשון של עיד אל פיטר, וטען כי נסע עם בני משפחתו לאשקלון ברכבים של ההורים, וכי הם היו באשקלון שלושה ימים עד שבת, אולם באמרה השנייה ת/69, כשעומת עם הגרסה שמסרה אמו כי המשפחה נשארה בבית ברהט בתקופת החג, הודה הנאשם כי שיקר כשסיפר שנסע עם המשפחה לאשקלון, וטען כי היה בבית במהלך החג. אולם בחקירה הנגדית חזר בו הנאשם גם מגרסתו שלפיה לא יצא מהבית וטען: "לא, לא ישבתי כל היום בבית. הלכתי לסבתא שלי ולדודים שלי" (עמ' 776, ש' 5). כאשר הנאשם עומת מול ההפללות של בלאל ….., הוא טען כי שניהם שקרנים.
בחינת הראיות של המאשימה אשר כוללות כאמור גרסה מפלילה של שלושה עדי תביעה, שמאשרים כי ראו את הנאשם משתתף בהפגנה, ואשר שניים מהם, עדי תביעה 1 ו-5, אף אישרו כי ההפגנה התקיימה בגלל האירועים בירושלים ובאלאקצא, אל מול גרסתו הפתלתלה של הנאשם, אשר הודה כי שיקר פעמיים בדברים שמסר גם בחקירתו במשטרה וגם בעדותו בפנינו, כאשר ניסה ליצור לעצמו אליבי יש מאין, כדי לתמוך בהכחשתו כי השתתף בהפגנה, מובילה למסקנה כי עלה בידי המאשימה להוכיח מעל לכל ספק סביר, כי הנאשם 1 השתתף בהפגנה ברהט שכל המשתתפים בה זרקו אבנים לעבר הכביש, בכדי לפגוע ברכבים של יהודים שעוברים בכביש, בגלל האירועים בירושלים ובאלקצא, כפי שעלה מאמרותיהם של עדי תביעה 1 ו-5.
זאת, מפני שכך עולה מאמרותיהם של שני עדי תביעה, עדים 1 ו-5, שהוגשו כראיה לאמיתות תוכנם לפי סעיף 10א לפקודת הראיות, כאשר העדויות הללו מחזקות זו את זו, ומיותר לומר כי לא היה בדברים שמסר הנאשם באמרותיו ובעדותו בפנינו, וביתר שאת כאשר הודה כי שיקר פעמיים בדברים שמסר, ולכן לא ניתן לתת בו אמון, כדי לעורר ספק כלשהו בעדותם המפלילה של העדים הללו. אדרבא, כמעט למעלה מן הצורך, שקריו של הנאשם בפרטים מהותיים, מהווים חיזוק ראייתי נוסף שיכול לעלות אף כדי סיוע, הגם שחיזוק כזה אינו נדרש בהינתן הראיות שפורטו לעיל.
נאשם 2 – אדהם בלאל
צבר הראיות של המאשימה בעניינו של נאשם 2 כולל את הראיות הבאות:
הגרסה שמסר עד תביעה 1 בלאל באמרותיו במשטרה, כאשר באמרה הרביעית ת/5 ציין כי נאשם 4 התקשר לחברים כהי עור וביקש שיגיעו להפגנה, ובעקבות השיחה הזאת אכן הגיעו כמה אנשים כהי עור, שמתוכם הוא זיהה את נאשם 2 ואת אחיו פלאח, שהגיעו למקום ההפגנה, אך העד ציין כי לא ראה מה הם עשו בהפגנה (עמ' 5, ש' 7 ו-8). כאמור לעיל העד מסר גם באמרתו הראשונה ת/2 כי ההפגנה התקיימה "בגלל מה שקורה בישראל בגלל ירושלים ואלאקצא".
הגרסה שמסר עד תביעה 2 פלאח – אחיו של נאשם 2 באמרותיו במשטרה, כאשר באמרה הראשונה ת/8ו ציין פלאח כי ביום הראשון של עיד אל פיטר התקשר אליו נאשם 4, וביקש ממנו שיבוא לחורשה שליד שכונה 12 ברהט, והוא אכן הגיע לרהט בשעת צהרים מוקדמת, ביחד עם אחיו – נאשם 2, וכן עם נאשם 3 ואדם נוסף, והם התארגנו לצאת להפגנה ולזרוק אבנים על רכבים ישראליים בכביש מבאר שבע לבית קמה "וזה בגלל כל מה שקורה בירושלים והאקצא כנגד הערבים" (ש' 47). פלאח ציין כי כל מי שהיה שם השליך אבנים על רכבים שנסעו בכביש, ובין השמות שפרט, הזכיר גם את נאשמים 2, 3 ו-4, והוסיף כי "המטרה הייתה נגד רכבים של יהודים" (ש' 84). פלאח חזר על הדברים הללו גם באמרה השנייה ת/9.
נאשם 2 מופלל גם באמרותיו במשטרה של נאשם 3, אולם מאחר שנאשם 3 לא העיד במשפט, האמרה שלו אינה יכולה להוות ראיה בהליך הפלילי, כי אינה עומדת בתנאים הנדרשים לפי סעיף 10א(2) לפקודת הראיות.
אל מול ראיות המאשימה שכוללות עדויות מפלילות של שני עדי תביעה שמחזקות זו את זו, עומדים הדברים שמסר הנאשם באמרותיו במשטרה, שאותן ביקש לראות כחקירה ראשית, כאשר כבר באמרה הראשונה ת/70 כשהתבקש לפרט מה עשה בחג עיד אל פיטר, העלה טענת אליבי וציין כי ביום הראשון של החג נסע לאילת עם חברים, וכי הם יצאו מרהט ביום הראשון של החג בשעה 15:00 ברכב של אחד החברים, והיו באילת במשך 3 ימים. הנאשם חזר על טענת האליבי שלו גם באמרתו השנייה ת/71, וכשעומת עם גרסתו המפלילה של אחיו פלאח, טען כי הוא שקרן. באמרה שלישית ת/73 שב וטען כי העדים שהפלילו אותו שיקרו, וכי לא היה בהפגנה ברהט ביום 13.5.21.
כאשר נשאל בחקירה הנגדית מדוע עד היום, קרוב לשלוש שנים מעת האירוע, לא ביקש משלושת עדי האליבי שלו לסור למשטרה כדי למסור את הגרסה שתזכה אותו מכל אשמה, השיב: "איך אני אביא אותם? אחד בכלא, אחד אני בסכסוך איתו ואחד עובד 24, איך אני אביא אותם", וכשנשאל מדוע בזמן מעצרו באוגוסט 2021, לא ביקש מהוריו כי ימסרו למשטרה את מספרי הטלפון של עדי האליבי שלו, השיב כי הוריו היו נוהגים להזהירו שלא להסתובב עם אותם חברים, ולכן לא היה יכול לבקש מאביו שימסור את מספרי הטלפון שלהם למשטרה (עמ' 786, ש' 15-3). בהמשך נשאל האם העדיף להישאר במעצר ולא לבקש מהוריו שישלחו את עדי האליבי שלו למשטרה, והשיב: "אני מאז שנכנסתי לכלא לא מדבר עם אבא… אני ואבא בסכסוך" (עמ' 787, ש' 16-14), ומדובר לטעמי בהסבר שאינו מניח את הדעת ומעורר קושי של ממש.
הנאשם אף הביא שלושה עדי הגנה שלטענתו נסעו אתו לאילת, ותמכו בטענת האליבי שטען, אולם בדיקה של פרטי עדותם, אל מול הגרסה שמסר הנאשם, מגלה פערים משמעותיים בין הגרסאות השונות, באופן שמעורר ספק בדבר אמיתותה של טענת האליבי. שלושת עדי ההגנה מטעמו של נאשם 2 מסרו שלוש גרסאות שונות, שאף אחת מהן לא עולה בקנה אחת עם רעותה. העד עלא נשאל בעדותו אם ביציאתם מרהט היה חושך או שהיה אור, והשיב: "לא היה אור, היה חצי אור" (עמ' 850, ש' 12) והבהיר כי משמעות דבריו היא שהם יצאו לקראת שקיעה. הוא העיד גם כי כולם נסעו ברכב שלו, וכי הוא נהג ברכב ונאשם 2 ישב מאחוריו, וכי הם היו באילת שני לילות ולנו בהוטל "נווה מדבר".
העד פאדי ציין בעדותו כי אינו זוכר בדיוק מתי יצאו, וכשנשאל האם יצאו בבוקר או בערב, השיב: "בערב" (עמ' 862, ש' 13 – 15). בהמשך הוסיף: "התעוררתי בשעה 17:00, ואז נסעתי איתם לאילת" (עמ' 865, ש' 22). כשנאמר לו כי ביום 13.5 השקיעה היא בסביבות 19:30, אישר כי יצאו מרהט בסביבות השעה 19:00. כשנשאל איפה כל אחד ישב ברכב, השיב כי הוא ישב מאחורה ביחד עם מוחמד וכי נאשם 2 נהג, בשונה מהדברים שמסר עלא בעדותו (עמ' 864, ש' 3). בהמשך חקירתו הנגדית סיפר פאדי כי הוא אח של נאשם 3 וכי כיומיים לאחר מעצרם של נאשמים 2 ו-3 נודע לו מהי הסיבה למעצרם. כאשר נשאל מדוע לא רץ למשטרה לספר כי נאשם 2 היה עמו באילת ביום האירוע, השיב: "אני לא זוכר למה לא הלכתי למשטרה" (עמ' 871 ש' 26).
העד השלישי מוחמד העיד בחקירה ראשית כי ביום 13.5.21 היה בבית ויום למחרת החג נסע לאילת עם נאשם 2, עם עלא ועם פאדי, וכשנשאל אם הוא בטוח שנסעו לאילת רק ביום השני של החג ולא ביום הראשון, השיב בחיוב (עמ' 873, ש' 9 – 18), ובהמשך ציין כי היו רק "יום ויום למחרת, יומיים" באילת (עמ' 874, ש' 14). בחקירתו הנגדית חזר מוחמד והבהיר כי היו רק לילה אחד באילת וכי יצאו מרהט רק ביום השני של החג (עמ' 877, ש' 28 – 31).
לא למותר לציין כי ההפגנה וזריקות האבנים לעבר בכביש היו בסביבות השעה 17:00, כפי שעולה מהודעותיהם של האנשים שנהגו ברכבים שנפגעו מהאבנים שהושלכו אשר הוגשו בהסכמה. כך למשל מספר איתמר כהן כי נסע בכביש 264 מכיוון משמר הנגב לכיוון בית קמה בשעה 16:55, כשרבו נפגע מאבנים שהושלכו עליו (ת/83, ש' 2); כך גם גב' טל ביליה שמספרת כי נפגעה מאבנים באותו כביש סמוך לשעה 17:00 (ת/84, ש' 2), וגם דמיאן פינקלמן שמספר בהודעתו כי נפגע מאבנים שהושלכו על רכבו באותו זמן ובאותו מקום (ת/85, ש' 2). לא בכדי ציין נאשם 2 כי יצא מרהט לאילת ביום 13.5.21 בשעה 15:00, כדי להוכיח כביכול שכלל לא היה ברהט בעת שהיו זריקות אבנים לעבר הכביש, אולם אף אחד מהעדים שהביא כדי לתמוך בטענתו, אינו תומך בשעת היציאה שהנאשם ציין. שניים מהם טוענים כי אכן יצאו עם הנאשם 2 לאילת באותו יום, אך יצאו בסביבות השעה 19:00, והעד השלישי טוען כי יצאו בכלל ביום המחרת בתאריך 14.5, וכי היו באילת לילה אחד בלבד, בשונה מטענתו של הנאשם כי היו באילת שני לילות. יש גם גרסאות סותרות של העדים בשאלה מי נהג ברכב, ומכל הטעמים הללו נראה כי טענת האליבי שהעלה הנאשם מופרכת לחלוטין.
בחינת הראיות של המאשימה בעניינו של נאשם 2, אשר כוללות גרסה מפלילה של שני עדי תביעה, שמאשרים כי ראו את הנאשם משתתף בהפגנה, ואף אישרו כי ההפגנה התקיימה בגלל האירועים בירושלים ובאלאקצא, אל מול טענת האליבי של הנאשם, אשר הופרכה למעשה בעדויות של העדים שהנאשם עצמו הביא כדי לתמוך בגרסתו, מובילה למסקנה כי יש עדיפות ברורה לעדויות המפלילות של עדי התביעה 1 ו-2, ואף לא עלה בידי נאשם 2, לעורר ספק סביר באשר לגרסתם המפלילה של העדים הללו.
בשולי הדברים אני מוצא להתייחס בקצרה לטענותיו של ב"כ נאשם 2 באשר לקיומם של מחדלי חקירה מהותיים שיורדים לשורשו של ההליך המשפטי שהתנהל נגד הנאשם ופוגעים בזכותו להליך הוגן, כשכוונתו בעיקר לכך שהמשטרה לא בדקה כראוי את טענת האליבי שטען נאשם 2, לא בדקה מצלמות בנתיב נסיעתו של הנאשם לאילת, ואף לא בדקה אם ניתן לזהות את נסיעתו של הנאשם בדרך לאילת במערכת "עין הנץ".
אכן, הבדיקות שב"כ נאשם 2 ציין בסיכומיו, לא בוצעו ע"י המשטרה במהלך החקירה, אולם ההלכה ביחס למחדלי חקירה היא כי יש לבחון האם די בראיות הקיימות כדי לבסס את הרשעתו של הנאשם מעל לכל ספק סביר, וכך נוסחה לאחרונה ההלכה בעניין זה בע"פ 9207/23:
"ההלכה היא כי קיומם של מחדלי חקירה אין בו כשלעצמו כדי להביא לזיכוי נאשם, אם חרף מחדלי החקירה הונחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו בעבירות המיוחסות לו ואם לא קופחה הגנתו… בית משפט זה אף אמר כי קיים צורך 'לצמצם היזקקות לטענות בדבר מחדלי חקירה במסגרת הכרעת דין במשפט פלילי למקרים חמורים בהם עולה חשש קונקרטי להרשעת חף מפשע' (ע"פ 5864/19 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 115 (22.8.2021)). כך או כך, מקרה זה אינו נכנס לגדרם של המקרים בהם יש במחדלי החקירה הנטענים כדי להשליך על הרשעת המערער" (ע"פ 9207/23 פלוני נ' מדינת ישראל (2.5.2024) פס' 24).
המלומד ואקי ניסח את הדברים בלשון מעט שונה:
"… המבחן הוא אם יש די ראיות המוכיחות את האישום מעבר לספק סביר ועד כמה ה'אין' מכרסם ממשקל ה'יש' . השאלה היא אם היעדר ראיה, הנובע ממחדל בחקירה, עשוי לסייע לנאשם בביסוס ספק סביר, שתוצאותיו זיכוי. על כן, גם אם ניתן לקבל את הטענה שלפיה חקירת המשטרה הייתה חסרה, אין די בכך, ויש לבדוק אם יש בראיות כדי להוכיח את האישום מעבר לספק סביר" (יניב ואקי, דיני ראיות (כרך א, 2020) עמ' 521 ובהפניות שם).
ואכן, בחינת הראיות שפורטה לעיל, מלמדת כי אין במחדלי החקירה שב"כ הנאשם טען להם, כדי לכרסם כרסום כלשהו ב"יש" הראייתי, אשר כולל כאמור עדויות מפלילות של שני עדי תביעה, עדים 1 ו-2, וכן עדויותיהם של שלושת עדי ההגנה, שנועדו לתמוך בטענת האליבי של הנאשם, אך למעשה מפריכות את טענתו, בהינתן הפער שבין השעה שבה הושלכו האבנים בהפגנה, ובין הזמן שבו כביכול יצאו הנאשם וחבריו לאילת, לפי שלוש הגרסאות השונות של עדי ההגנה, שאף אחת מהן אינה מתיישבת עם הזמן שבו ביצע הנאשם את המעשים שיוחסו לו בכתב האישום.
זאת ועוד, אם סבר ב"כ נאשם 2 כי קיימות פעולות חקירה שלא בוצעו ע"י המשטרה, אשר יכולות להוכיח את חפותו של מרשו, יכול היה לפנות בבקשה מתאימה לבית המשפט ולבקש את סעדו, וסביר להניח כי בית המשפט היה נעתר לבקשה ומוציא צו מתאים, ועל כך שלא עשה זאת, אין לו אלא להלין על עצמו.
נוכח האמור, אני סבור כי עלה בידי המאשימה להוכיח מעבר לכל ספק סביר כי נאשם 2 השתתף אף הוא בהפגנה ברהט שהתקיימה בגלל מה שקורה בירושלים ובאלאקצא, ובה גם הוא זרק אבנים לעבר הכביש, כאשר "המטרה הייתה נגד רכבים של יהודים", כפי שעלה מאמרותיהם של עדי תביעה 1 ו-2.
נאשם 3 – אנס אבו זעילה
כאמור לעיל, נאשם 3 בחר שלא להעיד, לאחר שהוסברו לו זכויותיו, וזאת כאשר האמרות שנגבו ממנו במהלך חקירתו במשטרה, בהם מסר גרסה מפורטת שכללה גם הודאה במעשים מסוימים, הוגשו לבית המשפט. הנאשם הודה בחקירתו במשטרה כי הגיע לזירת ההפגנה ברכבו של פלאח, יחד עם נאשם 2 ואדם ג'סר אבו בלאל (ת/74, עמ' 11). בהמשך הודה כי זרק שלוש אבנים בהפגנה (ש' 186) ופגע ברכב אחד (ש' 194). כאשר נשאל מדוע זרק אבנים על כלי הרכב, השיב: "כן ידעתי בטח הקבוצה שהיו שם אמרו לנו כי אנחנו נזרוק אבנים על רכבים של דתיים בגלל ההפגנות" (ש' 202). כאשר נשאל האם מישהו מהנוכחים הודיע לשאר הנוכחים כאשר התקרב רכב של יהודי, השיב: "כן היה מישהו שאומר לנו זה היה נזיר" (ש' 202). עוד הוסיף נאשם 3: "כעסתי… על הבלגן בין הערבים ליהודים ועל המהומות שקרו באלאקצא" (ש' 229). כשנשאל מדוע זרק אבנים באירוע, השיב: "כעסתי על מה שעשו היהודים באלאקצא" (ש' 233).
נאשם 3 הופלל גם באמרותיו במשטרה של עד תביעה 2 פלאח, אשר כאמור לעיל ציין באמרה הראשונה ת/8ו כי ביום הראשון של עיד אל פיטר התקשר אליו נאשם 4, וביקש ממנו שיבוא לחורשה שליד שכונה 12 ברהט, והוא אכן הגיע לרהט בשעת צהרים מוקדמת, ביחד עם אחיו – נאשם 2, וכן עם נאשם 3 ואדם נוסף, והם התארגנו לצאת להפגנה ולזרוק אבנים על רכבים ישראליים בכביש מבאר שבע לבית קמה "וזה בגלל כל מה שקורה בירושלים והאקצא כנגד הערבים" (ש' 47). פלאח ציין כי כל מי שהיה שם השליך אבנים על רכבים שנסעו בכביש, ובין השמות שפרט, הזכיר גם את נאשמים 2, 3 ו-4, והוסיף כי "המטרה הייתה נגד רכבים של יהודים" (ש' 84), והוא חזר על הדברים הללו גם באמרה השנייה ת/9.
יוצא אפוא כי נאשם 3 מודה כי זרק אבנים לעבר כלי רכב של יהודים שנסעו בכביש בגלל כעסו על מה שעשו היהודים באלאקצא כלשונו, ועדותו אף נתמכת בגרסה המפלילה שמסר עד תביעה 2 באמרותיו, באשר להשתתפותו הפעילה של נאשם 3 בהפגנה, שכללה גם השלכת אבנים לעבר רכבים של יהודים, ודי בראיות הללו כדי לקבוע כי עלה בידי המאשימה להוכיח מעל לכל ספק סביר כי הנאשם 3 השתתף אף הוא בהפגנה ברהט שהתקיימה בגלל מה שקורה בירושלים ובאלאקצא, ובה גם הוא זרק אבנים לעבר הכביש, כאשר "המטרה הייתה נגד רכבים של יהודים", כפי שעלה מאמרותיהם של הנאשם עצמו ושל עד תביעה 2.
נאשם 4 – נזיר ג'ומעאן
צבר הראיות של המאשימה בעניינו של נאשם 4 כולל את הראיות הבאות:
הגרסה שמסר עד תביעה 1 באמרותיו במשטרה, כאשר באמרה הראשונה ת/2 ציין כי ביום הראשון של עיד אל פיטר ישב עם נאשם 4 ועם עוד צעירים בבית קפה ברהט, והם תכננו להשתתף בהפרות סדר בכביש שובל – משמר הנגב, בגלל מה שקורה באלאקצא. העד נסע ברכבו, ביחד עם נאשם 4 ועוד שניים, קנה בקבוק בנזין בתחנת דלק, והביא אותו לשני חברים אחרים שהתארגנו לצאת ברכב להפרות הסדר, כשהם מצוידים בצמיגים לצורך הבערתם בכביש, כשהעד ביחד עם אלה שהיו ברכבו, הלכו רגלית לכביש. כשהגיעו לכביש "התחיל יידוי אבנים כולם זרקו" כלשונו (ש' 40). העד ציין כי נאשם 4 "התקשר לחבריו השחורים" והגיעו שלושה מהם, והוסיף כי האירוע קרה "בגלל מה שקורה בישראל בגלל ירושלים ואלאקצא" (ש' 63). העד חזר על הדברים הללו גם באמרתו הרביעית ת/5.
הגרסה שמסר עד תביעה 2 באמרותיו במשטרה, כאשר באמרה הראשונה ת/8ו ציין העד כי ביום הראשון של עיד אל פיטר התקשר אליו נאשם 4, וביקש ממנו שיבוא לחורשה שליד שכונה 12 ברהט, והוא אכן הגיע לרהט בשעת צהרים מוקדמת, ביחד עם אחיו – נאשם 2, וכן עם נאשם 3 ואדם נוסף, ברכב שבו הוא נהג, והם פגשו ברהט את נאשם 4 ואנשים נוספים, והתארגנו לצאת להפגנה ולזרוק אבנים על רכבים ישראליים בכביש מבאר שבע לבית קמה "וזה בגלל כל מה שקורה בירושלים והאקצא כנגד הערבים" (ש' 47). העד ציין כי כל מי שהיה שם השליך אבנים על רכבים שנסעו בכביש, ובין השמות שפרט, הזכיר גם את נאשמים 2, 3 ו-4, והוסיף כי "המטרה הייתה נגד רכבים של יהודים" (ש' 84).
הגרסה שמסר עד תביעה 4 באמרותיו במשטרה, כאשר ציין כי זיהה את תמונתו של נאשם 4 נזיר במסדר זיהוי תמונות שנערך לו ביום 8.6.21 שסומן ת/31ב, וחתם מתחת לתמונה מס' 3 שאותה זיהה כתמונתו של נזיר. בדו"ח שנלווה לתמונות נרשמו מפי העד הדברים הבאים: "הבחור הזה נזיר ראיתי אותו בהפגנה, יודע את שמו כי הצעירים קראו לו בשמו נזיר, היה שם הזכרתי אותו".
אל מול ראיות המאשימה שכוללות עדויות מפלילות של שלושה עדי תביעה שמחזקות זו את זו, עומדים הדברים שמסר הנאשם באמרותיו במשטרה ובעדותו בפנינו, כאשר באמרותיו ת/76 ות/77 הנאשם הכחיש בתוקף כי השתתף בהפגנה ברהט. בעדותו בפנינו הנאשם אישר כי ביום האירוע היה בבית קפה עם עד תביעה 1 בלאל, ואישר גם כי הייתה שם קבוצה של צעירים, אך טען כי רק בלאל הלך אליהם, בעוד הוא ישב בשולחן נפרד עם הפלאפון שלו ועישן נרגילה. כאשר הוטחה בו גרסתו של בלאל במשטרה כי לאחר בית הקפה נסעו יחדיו לתחנת דלק, אישר הנאשם כי אכן נסע עם בלאל לתחנת דלק, אך טען כי בתחנה הוא לא ירד מהרכב אלא רק בלאל ירד.
כאשר הוטחו בנאשם גרסאותיהם של בלאל ופלאח לפיהם הוא התקשר לפלאח והזמין אותו להפגנה, אישר הנאשם כי אכן נערכה שיחה ממספר הטלפון שלו למספרו של פלאח, אולם טען כי לא הוא שוחח עם פלאח אלא בלאל. כשנטען כלפיו כי עד תביעה 4 חאמד זיהה אותו במסדר זיהוי תמונות כמי שהשתתף בהפגנה, שב הנאשם והכחיש כי השתתף בהפגנה, וכאשר הוטחה בו גרסתו של פלאח לפיה הוא (נאשם 4) היה שותף בזריקת האבנים על כלי הרכב, הכחיש זאת הנאשם. אולם כשהוטח בפניו כי ישנם ארבעה אנשים שונים שסיפרו בחקירותיהם כי הוא היה בזירת האירוע ואף זרק אבנים, השיב: "אני לא זוכר את היום של האירוע… אבל אני אולי במקרה הייתי שם" (עמ' 823, ש' 25 – 27), ומדובר לפחות בראשית הודיה של הנאשם כי השתתף בהפגנה.
בעדותו בפנינו הנאשם אף הודה כי שיקר בכמה פרטים שמסר במשטרה. כך למשל שיקר כשטען שאינו יודע את שמו של בלאל כשהציגו לו את תמונתו, ושיקר גם כשהכחיש שהלך עם בלאל לבית הקפה אום כולתום, והסביר זאת בכך שפחד מהחקירה במשטרה, ובלשונו: "זאת פעם ראשונה שאני נכנס למשטרה. הייתי מפחד" (עמ' 807, ש' 25). זאת ועוד, מטבע הדברים יש לנאשם אינטרס ברור להרחיק את עצמו מן העבירה, ולכן מלכתחילה האמון שניתן לתת בדבריו מוגבל. הנאשם גם הרבה להתחמק מלהשיב תשובות ענייניות לשאלות שלא היו נוחות לו, למשל כשהתבקש לאשר כי הוא ובלאל חברים, וגם כשהתבקש לזהות בסרטון אבטחה מתחנת הדלק את רכבו של בלאל, וטען כי "יש מיליון רכבים, איך אני אדע?" (עמ' 817, ש' 9).
בחינת הראיות של המאשימה אשר כוללות גרסה מפלילה של שלושה עדי תביעה שראו את הנאשם משתתף בהפגנה, ושניים מהם – עדי תביעה 1 ו-2, אף העידו כי ראו אותו זורק אבנים לעבר רכבים בכביש, וכי ההפגנה התקיימה בגלל מה שקרה באותו זמן בירושלים ובאלאקצא, והמטרה הייתה לפגוע ברכבים של יהודים, אל מול הגרסה הרפה שמסר הנאשם שבה הכחיש כי השתתף בהפגנה, אך אישר כי ייתכן שהיה במקום באותו זמן, וכן התחמק מלהשיב לשאלות שנשאל, ואף הודה כי שיקר בכמה פרטים שמסר במשטרה, ובכך הוכיח כי האמת איננה נר לרגליו, כל אלה מובילים למסקנה כי יש להעדיף את הגרסאות המפלילות של עדי התביעה 1, 2 ו-4 על פני גרסתו הבעייתית של הנאשם.
זאת, מפני שהגרסאות של עדי התביעה הללו מחזקות זו את זו, ובכך מתקיימת הדרישה לחיזוק ראייתי כאשר מתבקשת הרשעה על פי סעיף 10א, כנדרש בס"ק ד, וכן מפני שבשונה מהנאשם שיש לו אינטרס ברור להרחיק את עצמו מן העבירה, לא מצאנו כי היה למי מהעדים המפלילים אינטרס כלשהו לפגוע בנאשם. נהפוך הוא, כאשר העדים הללו העידו בפנינו, הם ביקשו לחזור בהם מהדברים המפלילים שמסרו בחקירתם במשטרה, ולכם הם גם הוכרזו כעדים עוינים.
מכל הטעמים הללו, אני סבור כי אין בגרסה שמסר הנאשם כדי לעורר ספק כלשהו, לא כל שכן ספק סביר, בעדויות המפלילות של העדים הללו, ומכאן המסקנה כי עלה בידי המאשימה להוכיח מעל לכל ספק סביר כי נאשם 4 השתתף אף הוא בהפגנה ברהט שהתקיימה בגלל מה שקורה בירושלים ובאלאקצא, ובה גם הוא זרק אבנים לעבר הכביש, בכדי לפגוע ברכבים של יהודים, כפי שעלה מאמרותיהם של עדי תביעה 1 ו-2. כמו כן נאשם 4 היה שותף ביחד עם אחרים בקניית בקבוק בנזין בתחנת דלק ברהט, והעברתו לאחרים שהביאו צמיגים כדי להבעיר אותם בהפגנה, אולם לבסוף לא הובערו הצמיגים.
אשמתם של הנאשמים בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום – המישור המשפטי
כתב האישום מייחס לכל הנאשמים את שלושת העבירות הבאות: מעשה טרור של יידוי אבן וירי לעבר כלי תחבורה – שמונה עבירות לפי סעיף 332א(ב) לחוק העונשין ביחד עם סעיף 37 לחוק המאבק בטרור, כמספר המתלוננים שהגישו תלונה במשטרה על פגיעה ברכבם במהלך ההפגנה; התפרעות – עבירה לפי סעיף 152 לחוק העונשין, וכן חבלה במזיד ברכב ממניע גזעני ריבוי עבירות לפי סעיף 413ה בצירוף סעיף 144ו לחוק העונשין. לנאשם 4 לבדו מייחס כתב האישום עבירה נוספת של סיוע למעשה פזיזות באש ממניע גזעני – עבירה לפי סעיף 338(א)(3) לחוק העונשין, ביחד עם סעיף 31 לחוק ובצירוף סעיף 144ו לחוק.
להלן אדון בעבירות הללו כסדרן:
העבירה הראשונה: סעיף 332א(ב) לחוק העונשין קובע כהאי לישנא: "המיידה או יורה אבן או חפץ אחר לעבר כלי תחבורה בנסיעה, באופן שיש בו כדי לסכן את בטיחותו של הנוסע בכלי התחבורה או את מי שנמצא בקרבת כלי התחבורה, במטרה לפגוע בנוסע או במי שנמצא בקרבה כאמור, דינו – מאסר עשרים שנים".
בית המשפט העליון עמד לא אחת על מידת הסכנה שנשקפת מיידוי אבנים, וכך נאמר למשל בעניין אלדבס: "אבנים – פגיעתן רעה, והמיידה אותן יכול רק לשער את מידת הפגיעה, העלולה להגיע חלילה כדי מחיר דמים, והיו דברים מעולם… כבר נאמר, כי אבן היא נשק מסוכן, לא כל שכן כשאבנים באות בחבורה, בהתגודדות של המון…" (ע"פ 8639/13 אלדבס נגד מדינת ישראל (17.03.14), פס' י"ג).
כאשר יידוי האבנים נעשה כלפי רכב נוסע, הסכנה חמורה שבעתיים, ובית משפט זה התייחס לכך לאחרונה בהרחבה, בתפ"ח 34689-06-21, שבו דן מותב אחר בעניינם של ששה מעורבים אחרים באותה הפגנה ברהט שהעידו בפנינו כעדי תביעה, שהואשמו בעבירות דומות לעבירות שבהן הואשמו הנאשמים שלפנינו, בכתבי אישום נפרדים שנדונו במאוחד, והדברים שנכתבו שם על עבירה זו, יפים גם לעניינו, כך נוסחו הדברים בהכרעת הדין שם:
"יידוי אבנים, בוודאי ממרחק קצר, לעבר כלי רכב בכביש ראשי, מהווה סיכון ממשי לפגיעה חמורה בגוף האדם, בין במישרין ובין בעקיפין על ידי פגיעה ברכב וגרימה לסטייתו מנתיב התנועה עד כדי תאונה קטלנית. ידענו לצערנו מקרים שכאלו בעבר, כדי ללמוד על פוטנציאל הסיכון הטמון בהם…
העובדה כי הנאשמים עמדו קרוב לכביש, העצימה את המסוכנות הנובעת מהמעשה, ופגיעת האבנים ברכבים בעת נסיעתם, בהחלט מהווה מימוש ולו חלקי של הסיכון הטמון במעשה, ורק בנס נמנעה תוצאה חמורה יותר של תאונת דרכים או חלילה פגיעה וחבלה בגופו של אחד הנהגים. מעבר לסיכון עצמו, יש במעשים אלו כדי לעורר פחד ובהלה בקרב נוסעי הרכבים" (תפ"ח 34689-06-21 מדינת ישראל נ' גילאוי ואח' (10.9.23) פס' 18)".
כאמור לעיל, מצאנו לקבוע כי כל ארבעת הנאשמים השתתפו ביידוי אבנים לעבר רכבים שנסעו בכביש, ובכך גרמו לסיכון ממשי לחיי מי שנסעו ברכבים שנפגעו מהאבנים שהושלכו עליהם ע"י הנאשמים שלפנינו, ויתר המשתתפים בהפגנה, ובכך מתקיים היסוד העובדתי הנדרש להרשעה בעבירה זו.
באשר ליסוד הנפשי, סעיף 20(ב) לחוק העונשין עוסק בהלכת הצפיות, וקובע כי "לענין כוונה, ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה כמטרה לגרמן". ברי כי מי שזורק אבנים לעבר רכבים שנוסעים במהירות בכביש ראשי, צופה מראש כי האבנים יפגעו בכלי הרכב שנוסעים בכביש, ופגיעה כזו מהווה סיכון ממשי לחיי מי שנמצאים ברכב הנפגע, ולכן יש לראות את הנאשמים כמי שהתכוונו לתוצאה של סיכון הנוסעים בכביש.
באשר להגדרת מעשיהם של הנאשמים כמעשה טרור, סעיף 2 שהוא סעיף ההגדרות בחוק המאבק בטרור מגדיר מעשה טרור במילים הבאות:
" 'מעשה טרור' – מעשה המהווה עבירה או איום בעשיית מעשה כאמור, שמתקיימים לגביהם כל אלה:
(1) הם נעשו מתוך מניע מדיני, דתי, לאומני או אידאולוגי;
(2) הם נעשו במטרה לעורר פחד או בהלה בציבור או במטרה לאלץ ממשלה או רשות שלטונית אחרת, לרבות ממשלה או רשות שלטונית אחרת של מדינה זרה, או ארגון ציבורי בין-לאומי, לעשות מעשה או להימנע מעשיית מעשה;
(3) במעשה שנעשה או במעשה שאיימו בעשייתו, היה אחד מאלה, או סיכון ממשי לאחד מאלה: (א) פגיעה חמורה בגופו של אדם או בחירותו… " .
נדרשים אפוא שלושה יסודות מצטברים לצורך הגדרת מעשה טרור: מניע, מטרה ותוצאה, כמפורט בהגדרה. בנסיבות שלפנינו, עדי התביעה 1 – 6 העידו כי מדובר בהפגנה שהתקיימה בעקבות האירועים שהיו באותו זמן בירושלים ובאלאקצא, ולכן מדובר במעשים שנעשו מתוך מניע דתי ולאומני.
באשר למטרה, סעיף 2(ב) לחוק המאבק בטרור מחיל הלכת צפיות ספציפית לחוק זה, וקובע כי "בכל מקום בחוק זה שבו נאמר 'מטרה', ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה כמטרה לגרמן". אין ספק כי כל מי שזורק אבנים על רכבים שנוסעים במהירות בכביש בין עירוני מודע לכך שמעשיו יגרמו לפחד ובהלה בציבור הנוסעים בכביש, ויש לציין בהקשר זה כי בסעיף ההגדרות האמור, המושג "ציבור" מוגדר כך: "לרבות חלק מן הציבור, ציבור שאינו בישראל וציבור שאינו ישראלי".
למעלה מן הצורך אציין כי העדים המפלילים הודו במפורש במשפטם שלהם שהתנהל במקביל לתיק זה, שזריקות האבנים במהלך ההפגנה נועדו לעורר פחד או בהלה בציבור. לכן, גם היסוד של מטרה מתקיים אצל הנאשמים שלפנינו. הוא הדין גם ביחס ליסוד של התוצאה, כאשר כפי שצוין לעיל, זריקת אבנים על כלי רכב שנוסעים בכביש מהווה סיכון ממשי לפגיעה חמורה בגופם של הנוסעים בכביש. המסקנה המתבקשת מכל האמור לעיל היא כי מעשיהם של הנאשמים שזרקו אבנים לעבר כלי רכב שנסעו בכביש, ואף פגעו בהם, מהווה מעשה טרור, על כל המשתמע מכך.
זאת ועוד, במסגרת פרשת התביעה הוגשו בהסכמה עדויותיהם במשטרה של 8 נהגים שהרכב שבו נסעו נפגע מהאבנים שהושלכו לעברם בהפגנה, ולכן כל אחד מהנאשמים הוא מבצע בצוותא של זריקות האבנים לעבר כל אחד מהרכבים שנפגעו מאבנים במהלך ההפגנה. זאת, בהתאם לאמור בסעיף 29(ב) לחוק העונשין, אשר קובע כי "המשתתפים בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה, הם מבצעים בצוותא, ואין נפקה מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר".
שותפותם של הנאשמים בירי שבוצע במהלך ההפגנה
בסעיף 24 לכתב האישום נטען כי "הנאשמים היו שותפים לירי בנשק לעבר כלי תחבורה בנסיעה, באופן שיש בו כדי לסכן את בטיחותו של הנוסע בכלי התחבורה…". אף שמעבר לסעיף זה בכתב האישום, הצדדים לא התייחסו לעניין זה בטיעוניהם בסיכומים, אני סבור כי בשונה מזריקות האבנים, אין די ראיות כדי להוכיח שותפותם של הנאשמים כמבצעים בצוותא לירי של שני כדורים שבוצע במהלך ההפגנה ע"י עד תביעה 4 חאמד, שהינו נאשם 1 בתיק המקביל, לעבר רכבים שנסעו בכביש. זאת מפני שאני סבור כי המאשימה לא הרימה את נטל ההוכחה הנדרש לצורך הגדרתם של הנאשמים שלפנינו כמבצעים בצוותא ביחס לירי האמור.
בית המשפט העליון התייחס לא אחת בפסיקתו לעניינו של המבצע בצוותא, וכך נוסחה ההלכה בנושא זה בע"פ 2247/10 בעניין ימיני:
"… מבצע בצוותא הוא מי שלוקח חלק בביצוע עבירה על ידי עשיית מעשה הדרוש להגשמת התכנית הפלילית, כאשר היסוד הנפשי הנדרש זהה ליסוד הנדרש בעבירה העיקרית ומודעות לפעולה בצוותא עם האחרים… ביסוד העובדתי נעזר בית המשפט ב'מבחן השליטה הפונקציונלית' על המעשה, לפיו חלקו של המבצע בצוותא צריך להיות חיוני לביצועו של המעשה העברייני… למבצע בצוותא שליטה פונקציונלית יחד עם האחרים על המעשה העברייני והוא חלק מהתוכנית הכוללת להגשמת המעשה… הביצוע בצוותא מניח תיאום בין הצדדים, חלוקת תפקידים מוקדמת, הכנה מוקדמת או תכנון מוקדם… עם זאת, הפסיקה הכירה בכך כי לא בכל ביצוע בצוותא מתקיים בשותפים לעבירה 'הילכו שניהם יחדיו בלתי אם נועדו' (עמוס ג, 3), ולעיתים, אין צורך בהיוועדות מוקדמת או בתכנון מראש, ואף שותפות ספונטנית עושה עבריינים למבצעים בצוותא…" (ע"פ 2247/10 ימיני נ' מדינת ישראל (12.1.2011) פס' 22 ובהפניות שם).
התנאי הבסיסי הנדרש לצורך הגדרתו של אדם כמבצע בצוותא הוא מודעותו לעצם הביצוע בצוותא, ובנסיבות שלפנינו אין כל ראיה שנאשמים 1, 2 ו-4 היו מודעים לכך שמי מהמשתתפים בהפגנה נושא נשק.
באשר לנאשם 3 אנס, הוא מסר בהודעותיו במשטרה כי כשהגיע לאזור ההפגנה, ראה מישהו עם אקדח במותנו, ושמע את עד תביעה 1 בלאל, שהוא נאשם 2 בתיק המקביל, אומר שאותו בחור יתקדם ויירה והשאר יזרקו אבנים (ת/74, ש' 256).
עם זאת, בנסיבות העניין ולא בלי היסוס, משעה שמצאנו שאין מקום להרשיע את שאר הנאשמים בעבירה זו, וכאשר לא מצאנו בסיכומי המאשימה התייחסות למידת הזיקה שבין נאשם 3 ובין נושא הנשק לא שוכנענו כי הוכח מעבר לכל ספק סביר שהנאשם 3 מצוי במעגל הפנימי של מבצעי העבירה.
כאמור לעיל, לא הובאו גם ראיות שיש בהן כדי להוכיח את מודעותם של יתר הנאשמים שלפנינו לקיומו של אקדח בידי מי מהמשתתפים בהפגנה, ולמעלה מן הצורך יש לציין בהקשר זה כי נאשם 3 לא העיד בפנינו, ולכן לא ניתן לקבל את ההודעות שמסר במשטרה כראיה לאמיתות תוכנן לצורך הפללת יתר הנאשמים.
יתירה מכך, עד תביעה 4 חאמד, הוא שהודה כי הגיע להפגנה עם אקדח, שבו ירה כמה יריות לעבר רכבים שנסעו בכביש, והוא נאשם 1 בתיק המקביל, כאשר מההודעות במשטרה של עדי תביעה 2, 5 ו-6, פלאח,…… ונאסים, שהינם גם נאשמים 6, 3 ו-5 בתיק המקביל, עולה כי הם ראו את חאמד עם אקדח במהלך ההפגנה, ….. ונאסים אף ציינו כי ראו אותו יורה לעבר רכבים בכביש.
למרות זאת, כתב האישום המתוקן שהוגש בתיק המקביל ביום 7.6.22 מייחס לשלושת האחרונים רק מעשה טרור של יידוי אבנים, ואינו מייחס להם גם ירי, ומדובר באותה הפגנה עצמה, שבגין ההשתתפות בה הוגש כתב האישום נגד הנאשמים שבפנינו. ואם כך נעשה בתיק המקביל שרוב הנאשמים בו היו מודעים להשתתפותו בהפגנה של מישהו עם נשק, נראה לי כי כך ראוי שייעשה גם ביחס לנאשמים שלפנינו, שכאמור אין כל ראיה שהיו מודעים לקיומו של אקדח בהפגנה, וזאת גם אם כתב האישום בתיק המקביל הוגש במסגרת הסדר טיעון חלקי, ולו מן הטעם של מראית פני הצדק.
נוכח האמור, משהתקיימו ביחס לכל הנאשמים, גם היסוד העובדתי וגם היסוד הנפשי הנדרשים להרשעה בעבירה של ביצוע מעשה טרור של יידוי אבן לעבר כלי תחבורה, התוצאה היא שאני סבור כי יש לקבוע לגבי הנאשמים 2-4 כי יש מקום להרשיעם בשמונה עבירות לפי סעיף 332א(ב) לחוק העונשין ביחד עם סעיף 37 לחוק המאבק בטרור, בחלופה זו של יידוי אבנים, ובאשר לנאשם 1 יש לקבוע כי ביצע שמונה עבירות כאמור. לעומת זאת, אני סבור כי לא עלה בידי המאשימה להרים את נטל ההוכחה הנדרש כדי להוכיח כי הנאשמים דנן היו שותפים בדרך כלשהי בביצוע מעשה טרור של ירי שבוצע במהלך ההפגנה.
העבירה השנייה: סעיף 152 לחוק העונשין קובע כי "התקהלות אסורה, שהתחילו לבצע בה את מטרתה בהפרת השלום שיש בה כדי להטיל אימה על הציבור, הרי זו התפרעות, והמשתתף בהתפרעות, דינו – מאסר שנתיים". כפי שעולה מהראיות שפורטו לעיל בפרק שדן בקביעת הממצאים במשור העובדתי, היוזמה לקיום ההפגנה נולדה בפגישה שהתקיימה בבית קפה ברהט, שהשתתפו בה חלק מעדי התביעה וגם חלק מהנאשמים, ובה החלה ההתארגנות לביצוע ההפגנה, וחלק מהמשתתפים באותה פגישה יצאו כבר משם אל מקום ההפגנה או לתחנת הדלק כדי להצטייד בבנזין כדי להבעיר צמיגים בהפגנה. זה גם השלב שבו נאשם 4 התקשר לעד תביעה 2 פלאח והזמין אותו לבוא עם חבריו ולהשתתף בהפגנה, והוא אכן הגיע עם אחיו נאשם 2 ועם אחרים.
עולה אפוא כי ראשיתה של ההפגנה שמטרתה הייתה לגרום לפחד ובהלה, לפחות אצל הנוסעים בכביש שעל רכביהם נזרקו אבנים במהלך ההפגנה, בהתקהלות אסורה כמשמעותו של מושג זה בסעיף 151 לחוק העונשין. בהינתן המטרה הפסולה של אותה התקהלות, מדובר בהתקהלות שנכנסת לגדרו של סעיף 152 לחוק העונשין, כאשר כל הנאשמים היו מודעים היטב למטרתה של אותה התקהלות, לגרום לפחד ובהלה בציבור כתגובה על מה שלדבריהם קרה באותו זמן בירושלים ובאלאקצא.
נוכח האמור, אני סבור כי עלה בידי המאשימה להוכיח מעל לכל ספק סביר כי הנאשמים אכן השתתפו בהתפרעות שהתפתחה בהמשך גם לזריקת אבנים לעבר רכבים שנסעו בכביש, ולכן יש להרשיע את הנאשמים הבגירים גם בעבירה של התפרעות ובאשר לנאשם 1 יש לקבוע כי ביצע את העבירה.
העבירה השלישית: סעיף 413ה לחוק העונשין קובע כי "ההורס או פוגע במזיד ברכב או בחלק ממנו, דינו – מאסר חמש שנים", וסעיף 144ו(א) לחוק קובע בין היתר כי עבירת רכוש שנעשתה מתוך "מניע של גזענות… או של עוינות כלפי ציבור מחמת דת, קבוצה דתית, מוצא עדתי, נטיה מינית או היותם עובדים זרים, דינו כפל העונש הקבוע לאותה עבירה או מאסר עשר שנים, הכל לפי העונש הקל".
בנסיבות שלפנינו, אין ספק שמי שזורקים אבנים על כלי רכב שנוסעים בכביש, מתכוונים לפגוע בכלי הרכב ולגרום להם נזק, ואין גם ספק שההפגנה שבמהלכה יידו הנאשמים אבנים לעבר הרכבים שנסעו בכביש, התקיימה בתגובה למה שלדבריהם קרה באותו זמן בירושלים ובאלאקצא. יתירה מכך, שניים מהעדים המפלילים אף ציינו במפורש כי הכוונה שלהם הייתה לפגוע דווקא ברכבים של יהודים. כך עד תביעה 2 פלאח שציין באמרה הראשונה שמסר במשטרה ת/8ו כי "המטרה הייתה נגד רכבים של יהודים" (ש' 84), וכך גם עד תביעה 5 …… שציין באמרה השישית שמסר במשטרה ת/29ו, כי זרק אבנים לכביש, רק לאחר ששמע את בלאל ובשאר אומרים שיש רכבים של יהודים על הכביש.
בנסיבות אלה, אני סבור כי עלה בידי המאשימה להוכיח מעל לכל ספק סביר כי הנאשמים זרקו אבנים לעבר הרכבים שנסעו בכביש בגלל מניע גזעני או דתי, מתוך כוונה לפגוע דווקא ברכבים של יהודים. לכן יש להרשיע את הנאשמים 2- 4 בריבוי עבירות של חבלה במזיד ברכב ממניע גזעני לפי סעיף 413ה בצירוף סעיף 144ו לחוק העונשין, ולקבוע לגבי נאשם 1 כי ביצע את העבירות כאמור.
העבירה הרביעית: עבירה זו של סיוע למעשה פזיזות באש ממניע גזעני יוחסה לנאשם 4 בלבד. כאמור לעיל, בפרק שעסק בקביעת ממצאים עובדתיים, מצאתי לקבוע כי נאשם 4 היה שותף ביחד עם אחרים בקניית בקבוק בנזין בתחנת דלק ברהט, והעברתו לאחרים שהביאו צמיגים כדי להבעיר אותם בהפגנה, אולם לבסוף לא הובערו הצמיגים. המעשה של הבערת צמיגים בהפגנה, נכנס לגדרו של סעיף 338(א)(3) לחוק העונשין אשר קובע כי " העושה אחת מאלה בדרך נמהרת או רשלנית שיש בה כדי לסכן חיי אדם או לגרום לו חבלה, דינו – מאסר שלוש שנים: … (3) עושה מעשה באש או בחומר לקיח, נפיץ או רדיואקטיבי או אינו נוקט אמצעי זהירות מפני סכנה מסתברת הכרוכה באש או בחומר כאמור שבהחזקתו".
מאחר שקבענו לעיל כי ההפגנה התקיימה בגלל מניע גזעני או דתי, מתוך כוונה לפגוע דווקא ברכבים של יהודים, כנקמה על מה שלטענת הנאשמים קרה באותו זמן באלאקצא, גם הבערת הצמיגים שהייתה אמורה להיעשות במהלכה, נעשתה מתוך אותו מניע, ולכן גם היא נכנסת לגדרו של סעיף 144ו לחוק העונשין. לכן גם השתתפותו של נאשם 4 ברכישת בקבוק הבנזין והעברתו לאלה שתכננו להבעיר צמיגים, מהווה סיוע לביצועה של עבירה זו.
דא עקא, מכתב האישום עולה כי בסופו של דבר, מסיבות שונות, לא הובערו צמיגים במהלך ההפגנה, ולכן אציע לחברותיי להרשיע את נאשם 4 על חלקו בהבאת בקבוק הבנזין להפגנה בעבירה של סיוע לניסיון למעשה פזיזות באש, לפי סעיף 25 ביחד עם סעיף 31 לחוק העונשין, וזאת בהתאם לסמכותנו לפי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב – 1982, ולאחר שאני סבור כי הייתה לנאשם 4 אפשרות להתגונן מפני עבירה זו, שהיא למעשה עבירה נגזרת שקלה בנסיבותיה מהעבירה המוגמרת.
הטענה בדבר אכיפה בררנית
כאמור לעיל, ב"כ נאשמים 3 ו-4 העלו בסיכומיהם טענה הגנה מן הצדק בשל אכיפה בררנית. לטענתם במקרים דומים, ואף חמורים יותר, של הפרות סדר וזריקות אבנים לעבר כלי רכב בנסיעה, המאשימה נמנעה מלייחס לנאשמים עבירה על חוק המאבק בטרור, ויש בכך אפליה פסולה של הנאשמים שלפנינו, אשר מצדיקה את זיכויים של הנאשמים מהעבירות של ביצוע מעשה טרור שיוחסו להם בכתב האישום.
טענה דומה העלו ב"כ הנאשמים בתיק המקביל, ובהכרעת הדין המשלימה שניתנה שם נערך דיון נרחב בעניין זה, אשר מסקנתו הייתה לדחות את הטענה. במסגרת הדיון הוצגו נתונים שהובאו ע"י המאשימה, אשר לפיהם בעת מבצע "שומר חומות" הוגשו בכל הארץ 397 כתבי אישום נגד 616 נאשמים על הפרות סדר חמורות, ומתוכם יוחסה ל-189 נאשמים עבירה של ביצוע מעשה טרור.
ההלכה היא כי "… הגנה מן הצדק בשל אכיפה בררנית שמורה למקרים חריגים… והנטל המוטל על כתפי נאשם הטוען לקיומה הוא כבד, שכן לרשות עומדת חזקת התקינות המנהלית ביחס לפעולותיה… לכן, אין די בהעלאת הטענה בעלמא ויש להניח תשתית ראייתית מספקת… תחילה, על הנאשם להניח תשתית ראייתית ראשונית ולהראות כי לכאורה בוצעה אבחנה בלתי ראויה בין שווים, אז – יעבור הנטל לסתור לכתפי הרשות…" (ע"פ 3507/19 בורקאן נ' מדינת ישראל (3.12.2020) פס' 12 לחוות דעתו של השופט קרא, ובהפניות שם).
בענייננו, ב"כ הנאשמים לא הניחו בפנינו תשתית ראייתית מינימלית לביסוס הטענה של אכיפה בררנית. ב"כ נאשם 3 אמנם הפנה ליותר מ-30 מקרים שבהם בנסיבות דומות לנסיבות שלפנינו, לא יוחסו לנאשמים עבירות של מעשה טרור, וב"כ נאשם 4 הוסיף כמה מקרים נוספים, אך לא די בכך. כאמור לעיל, מנתוני המאשימה עולה כי נגד 189 נאשמים הוגשו בתקופת "שומר חומות" כתבי אישום שכוללים גם עבירות של מעשה טרור, ולטעמי די בנתון זה כדי לשלול את הטענה של אכיפה בררנית.
זאת, מפני שעצם העובדה שב-30% מכתבי האישום שהוגשו במקרים דומים בתקופה האמורה, נכללה גם העבירה של ביצוע מעשה טרור, מוכיחה כי אין מדובר באפליה שרירותית של הנאשמים שלפנינו, אלא במדיניות מושכלת של המאשימה, שנוקטת זהירות יתר בטרם האשמת אנשים בעבירות החמורות שלפי חוק המאבק בטרור, וחזקת התקינות המנהלית עומדת לזכותה של המאשימה, כי פעלה בתום לב ושקלה את השיקולים הראויים, בבואה להחליט מתי מוצדק להאשים בעבירה של מעשה טרור ומתי לא.
בנסיבות אלה, באתי לכלל מסקנה כי לא עלה בידי הנאשמים להניח תשתית ראייתית מספקת להוכחת טענותיהם בדבר אכיפה בררנית, ולכן אני סבור כי יש לדחות את הטענה.
סוף דבר
נוכח כל האמור לעיל, אני מציע לחברותיי להרשיע את הנאשמים 2-4 בעבירות הבאות, ולקבוע כי הנאשם 1 ביצע את העבירות הבאות:
בשמונה עבירות של מעשה טרור של יידוי אבן לעבר כלי תחבורה לפי סעיף 332א(ב) לחוק העונשין ביחד עם סעיף 37 לחוק המאבק בטרור, בחלופה של יידוי אבן לעבר כלי תחבורה, תוך הימנעות מהרשעה בחלופה של ירי שנזכרת בסעיף זה.
בעבירה של התפרעות לפי סעיף 152 לחוק העונשין.
בריבוי עבירות של חבלה במזיד ברכב ממניע גזעני לפי סעיף 413ה בצירוף סעיף 144ו לחוק העונשין.
בנוסף לאמור, אני מציע לחברותיי להרשיע את נאשם 4 לבדו בעבירה נוספת של סיוע לניסיון למעשה פזיזות באש ממניע גזעני – עבירה לפי סעיף 338(א)(3) לחוק העונשין, ביחד עם סעיפים 25 ו-31 לחוק ובצירוף סעיף 144ו לחוק.
אהרון משניות, שופט
סגנית הנשיא השופטת י' רז-לוי – אב"ד
קראתי בעיון את חוות דעתו המפורטת והמנומקת היטב של חברי, כב' השופט משניות ואני מצטרפת לכל האמור בה ולתוצאה אליה הגיע. יצוין כי כפי שפירט חברי, הראיות ביחס לכל אחד מן הנאשמים מבוססות על כמה אדנים ובכלל זה העדים המפלילים והחיזוקים לעדותם, ולכך מצטרף חוסר האמון בגרסת הנאשמים, מכל הטעמים שהוסברו בחוות דעתו של חברי.
יעל רז-לוי, שופטת
סגנית נשיא, אב"ד
השופטת ר' תורן
קראתי את חוות דעתו המקיפה, מרובת הפרטים והמנומקת כדבעי של חברי, כב' הש' משניות, ואני מצטרפת למסקנותיה.
אשמתם של הנאשמים הוכחה מעבר לכל ספק סביר, כמפורט בחוות דעתו של חברי, העדויות המפלילות כנגדם חד משמעיות, נמצאו להם חיזוקים, גרסאותיהם לא עוררו אמון וטענות ההגנה שהעלו לא שינו מסקנות אלה.
רחל תורן, שופטת
לפיכך הוחלט כאמור בחוות דעתו של השופט משניות, להרשיע את הנאשמים 2- 4 בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום וביחס לנאשם 1 לקבוע כי ביצע את העבירות שיוחסו לו.
כמו כן, הוחלט להרשיע את נאשם 4 בעבירה סיוע לניסיון למעשה פזיזות באש ממניע גזעני – עבירה לפי סעיף 338(א)(3) לחוק העונשין, ביחד עם סעיפים 25 ו-31 לחוק ובצירוף סעיף 144ו לחוק.
ניתנה היום, י"א חשוון תשפ"ה, 12 נובמבר 2024, במעמד הצדדים.
יעל רז לוי, שופטת
סגנית הנשיא, אב"ד
אהרון משניות, שופט
רחל תורן, שופטת