לפני
כבוד השופט חננאל שרעבי
מבקשת
נ. ד
ע”י ב”כ עו”ד היבא זועבי
נגד
משיבים
1. ע. ד
2. ב. ד
ע”י ב”כ עו”ד עמוס צדיקה
פסק דין
1. לפני ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בקריות (כב’ השופט ניר זיתוני) מיום 31.10.24, בתיק י”ס 37758-08-24 (להלן: “ההחלטה קמא” ו-“התיק קמא” בהתאמה) במסגרתה התקבלה חלקית בקשת המבקשת לצו מניעה זמני, והכל כפי שיפורט להלן.
רקע בקליפת אגוז
2. המבקשת ומשיב 1 ( להלן: “המשיב”, ביחד יכונו “הצדדים”) היו נשואים זל”ז משנת 2001 ומנישואיהם נולדו להם שלושה ילדים. הצדדים התגרשו ביום 5.2.2024.
משיב 2 הינו אחיו של המשיב.
3. המבקשת והמשיב מנהלים הליכים משפטיים בבית משפט קמא ובבית הדין השרעי מחודש 2/23. במסגרת התביעה הרכושית שהגישה המבקשת כנגד המשיב (תלה”מ 33793-05-23), בדיון מיום 12.5.24 הודיעה המבקשת כי היא מסכימה לעמדת המשיב, לפיה אין להחיל על הצדדים את חוק יחסי ממון, אלא יש לפרק את השיתוף בנכסים משותפים לפי הרישום.
4. בהתאם להסכמה זו, ניתן פסק דין חלקי בתביעה הרכושית. ביום 17.6.24 הגישו הצדדים הסכם ממון חלקי, בו נקבע כי המבקשת רוכשת אגב גירושין את מניות המשיב בחברת “ל” בע”מ (להלן: “חברת ל”), שהיא חברה שנוסדה על ידי הצדדים. כן נקבע בהסכם הממון, כי המשיב רוכש אגב גירושין את מניות המבקשת בחברת “ב” (להלן: “הסכם הממון”).
בסעיף 12 של הסכם הממון, התחייב המשיב שלא לגרום כל נזק לחברת ל, לא לפנות לעובדי החברה בענייני עבודה או בענייני החברה, לא לשדל את עובדי החברה כדי להעסיקם בעצמו או ע”י אחרים, ולא לתת שירותי …, בין באופן ישיר ובין באופן עקיף, ללקוחות החברה לתקופה של עד 3 שנים ממועד אישור ההסכם.
בסעיף 14 של הסכם הממון נקבע במפורש כי התחייבויות אלה חלות גם על משיב 2, שנטען כי הוא יד ימינו של המשיב.
בסעיף 16 של הסכם הממון נקבע כי אם יפרו המשיבים את ההסכמה בדבר אי תחרות או יגרמו במעשיהם נזק מכוון לחברת ל, יהיה עליהם לשאת בפיצוי מוסכם בשיעור של 100,000 ₪ בנוסף לכל סעד אחר של פיצוי על פי כל דין.
בסעיף 17 של הסכם הממון, נקבע כי יבוטלו כל הצווים הזמניים שניתנו במסגרת התביעה הרכושית שהגישה המבקשת והתביעה שהגיש המשיב בטענה לעושק המיעוט, אשר תמחק.
בדיון קמא מיום 25.6.24 ניתן תוקף של פסק דין להסכם הממון הנ”ל.
5. ביום 15.8.2024 הגישה המבקשת את התביעה קמא, למתן צו מניעה קבוע נגד המשיבים, במסגרתו התבקשו הסעדים הבאים:
א. צו מניעה קבוע נגד המשיבים, האוסר עליהם לפעול ולעבוד בתחום … באמצעות חברת … בע”מ שהוקמה בחודש 8/2023 ומוחזקת באופן רשמי ע”י משיב 2, אך בפועל היא בבעלות המשיב, ואשר החלה להתחרות בחברת ל ולגזול ממנה פרויקטים ועובדים, בניגוד להסכמות אשר אושרו במסגרת הסכם ממון וקיבלו תוקף של פס”ד מחייב.
ב. לאסור על המשיבים לעבוד בתחום … אם כעצמאי ו/או כשכיר, אם במישרין ואם בעקיפין ולתת כל שירות בתחום בכל דרך שהיא, בהתאם להתחייבותם ולמשך 3 שנים.
ג. לאסור על המשיבים לשדל את עובדי חברת ל ו/או את לקוחות חברת ל לעזוב את עבודתם ו/או להפסיק את ההתקשרות עם חברת ל.
6. בד בבד עם הגשת התביעה קמא, הגישה המבקשת בקשה לצו מניעה זמני, במסגרתה נטען כי מיד לאחר שניתן להסכם הממון תוקף של פסק דין, החלה לחשוד המבקשת כי המשיבים מפרים את הוראות סעיף 12 להסכם הממון, בנוגע לאי תחרות.
ביום 18.8.24 ניתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד.
7. ביום 9.9.24 הוגשה תגובת המשיבים. לגבי חברת … בע”מ, נטען כי מדובר בחברה שאין לה כל פעילות ואין לה כל קשר לפרוייקטים הנזכרים בבקשה. מדובר בחברת מדף שאינה מעסיקה עובדים כלל. עוד נטען כי למשיבים אין כל קשר לפרוייקטים של חברת ל שהוזכרו בבקשתה. לגבי סעיף 12 של הסכם הממון, נטען כי הגבלת העיסוק בתחום … חלה רק על לקוחות חברת ל למשך 3 שנים, ואין כל מניעה לעיסוק של המשיבים בתחום עצמו. המשיבים לא הפרו הוראה זו.
נטען כי על פי פסיקות של בית הדין הארצי לעבודה ובית המשפט העליון, יש לפרש כל תנייה המגבילה את חופש העיסוק באופן מצמצם. המשיבים לא פנו ולא שידלו אף עובד של חברת ל לעזוב את החברה. ככל שמי מעובדי חברת ל הודיע על הפסקת עבודתו, אין לכך כל קשר למשיבים. המשיבים לא מעסיקים, במישרין או בעקיפין, אף עובד של חברת ל. סעיף 12 של ההסכם לא אוסר על המשיבים להעסיק בעתיד עובדים לשעבר של חברת ל, אשר העסקתם בחברת ל הופסקה מטעמים שלא נוגעים למשיבים. לסיכום, ביקשו המשיבים לבטל את צו המניעה הזמני שניתן במעמד צד אחד, ולפרש את סעיף 12 של ההסכם לפי עמדת המשיבים.
8. ביום 17.9.24 התקיים דיון בבית משפט קמא, בבקשה לצו מניעה במסגרתו נחקרו הצדדים. בגמר הדיון הודיעו הצדדים על בחינת מתווה של הסכמה בו יפורטו לקוחות חברת ל, לא כולל גופי ענק שהוזכרו בעדותו של המשיב, ותינתן התחייבות של המשיבים לא להתחרות בחברת ל לגבי לקוחות אלה (בעניין זה יורחב בהמשך פסק דין זה).
המתווה לעיל לא הבשיל לידי הסכמות, ולאחר שהצדדים הגישו סיכומים ניתנה ההחלטה נשוא בקשת רשות הערעור דנן.
9. בהחלטה קמא בבקשת צו המניעה הזמני, שניתנה ביום 31.10.2024, הוחלט להותיר על כנו את צו המניעה הזמני שניתן ביום 18.8.2024 בכפוף לתנאים ולשינויים המפורטים כדלקמן:
א. לא נמצאה בהסכם הממון כל הוראה המגבילה את חופש העיסוק של המשיב בתחום … באופן מלא וגורף וללא הגבלה, למעט מה שסוכם בין הצדדים בנוגע לשתי החברות שצוינו בהסכם הממון, קרי חברת ל וחברת … בע”מ.
עתירתה של המבקשת בדבר האיסור הגורף והרחב של המשיבים לעסוק בתחום …, אינה מידתית בנסיבות העניין ואף אינה נלמדת מלשון הסעיפים. לא התקבלה גרסתה של המבקשת לפיה, מלשון ההסכם עולה כי המשיב הסכים לא לעסוק בכלל בתחום.
ב. נדחתה עתירתה של המבקשת למתן צו האוסר על המשיב לתת שירות … ללקוחות כל חברה אחרת, קל וחומר כשמדובר בחברה שלא ברור אם בכלל היה לה כל קשר או זיקה בעבר עם חברת ל.
ג. נותר על כנו הרכיב בצו המניעה הזמני, בכל הנוגע לאיסור החל על המשיבים לפנות ו/או לשדל את עובדי חברת ל, לעזוב את החברה בין במישרין ובין בעקיפין. המשיבים יוכלו להעסיק עובדים לשעבר של חברת ל, שעזבו את החברה בנסיבות שאינן קשורות לשידול המשיבים, לרבות מרצונם שלהם.
ד. ניתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבים לתת שירותי … ללקוחות חברת ל, הן לקוחות קיימים והן לקוחות עבר במשך השנתיים האחרונות (להלן: “ההגבלה”).
ה. לגבי לקוחות גדולים שהוזכרו, כגון משרד השיכון, רמ”י וחברת שפיר, צו המניעה לא יחול על פרוייקטים חדשים. הובהר כי לגבי לקוחות אחרים שלא נמנו בהחלטה קמא, וככל שהמבקשת תעתור בעתיד בעניין זה, יהיה עליה להוכיח כי אותו לקוח היה לקוח עבר של חברת ל, באמצעות אסמכתאות והוכחות. מכוח סעיף 12 להסכם הממון, האיסור יחול על לקוחות אלה. ככל שמדובר בלקוחות גדולים שלא הוזכרו בהחלטה קמא, אזי יחול האיסור על אותם פרויקטים שחברת ל מבצעת עבור אותם לקוחות, והאיסור לא יחול על פרויקטים חדשים.
בקשת רשות הערעור דנן התמקדה באמור בסעיף 9(ה) לעיל, כפי שיפורט להלן.
טענות המבקשת בבקשת רשות הערעור
10. להלן תמצית טענות המבקשת בבקשת רשות הערעור:
א. המבקשת מערערת על הרכיב בהחלטה קמא, אשר לפיו החריג צו המניעה הזמני “לקוחות גדולים” ונקבע כי לא יחול עלם סעיף 12 להסכם הממון, הקובע אי תחרות מצד המשיבים למשך שלוש שנים.
לגבי הלקוחות הגדולים נקבע, כי צו המניעה הזמני יחול לגבי פרויקטים קיימים בלבד, אך לא לגבי פרויקטים חדשים.
ב. טעה בית משפט קמא, עת העניק פרשנות מצומצמת לתניית ההגבלה (סעיף 12 להסכם הממון), בהתעלם מהעובדה כי מדובר בהסכם ממון שאושר וקיבל תוקף של פסק דין מחייב.
ג. אין מדובר בהגבלת חופש העיסוק, השולל מהמשיבים את היכולת להשתכר ולהתקיים, אלא בתנייה המגבילה את חופש העיסוק בצורה מידתית, לתכלית ראויה ולזמן מוגבל של שלוש שנים.
ד. תניה זו הביאה את המבקשת להסכים לקבל לידיה את השליטה בחברת ל, תוך הסתמכות מלאה עליה. צמצום התנייה, כפי שנעשה בצו המניעה הזמני, נותן זכות למשיבים להתחרות ב-ל, בעיקר כנגד הלקוח העיקרי והגדול שלה – קבוצת שפיר. בכך תתרוקן תניית אי התחרות מתוכן, ותיווצר תחרות לא הוגנת, עת המשיבים מכירים את חברת ל ואופן ניהולה, מדיניות תמחור ודרכי עבודתה, בבחינת ניצול המידע הפנימי שברשותם מול לקוחות החברה.
ה. בית משפט קמא ביצע חלוקה וסיווג של לקוחות ל, ללקוחות רגילים ולקוחות גדולים, מבלי שנדרש לכך. רק על סמך דברי המשיב במסגרת חקירתו בדיון קמא, מבלי שהעלה טיעון זה במסגרת תגובתו לבקשת הסעד הזמני. כך שלמעשה לא ניתנה למבקשת זכות טיעון כדין.
מעבר לכך – הבחנה בין לקוחות רגילים ללקוחות גדולים לענין ההגבלה, לא נלמדת מלשון הסכם הממון לעניין זה של לקוחות החברה.
ו. המשיב פעל בחוסר תום לב, עת הסכים על תניית אי התחרות בהסכם הממון, כאשר בפועל ולמעשה המשיב לא התכוון מלכתחילה להתחייב כן, בטענת חסות תחת חופש העיסוק, שלא צריכה לעמוד לו בנסיבות העניין.
ז. מטרת הסעד הזמני היא לשמר את המצב הקיים. משמעות ההחלטה קמא היא מתן גושפנקא למשיבים להתחרות במבקשת בקרב הלקוח העיקרי שלה, המהווה 70% מהיקף פעילות חברת ל. הדבר ידוע היטב למשיבים, ובכך יביאו להתמוטטות חברת ל. מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת שעה שהמשיבים עסקו בעסקים אחרים, לרבות …, עובר להחלטתם להתחרות ב-ל.
ח. הותרת הצו על כנו בנוסח שניתן, עלול לסכל את הסעד המבוקש בתובענה העיקרית קמא, שעה שדיון ההוכחות נקבע לספטמבר 2025, וככל שנראה פסק דין בתובענה קמא לא יינתן לפני מאי 2026. משמעות הדבר, הכרעה בסוגיית אי התחרות בתום שנתיים מחתימת הסכם הממון, אשר בעצמו תחם את התנייה לתקופה של שלוש שנים בלבד. בכך ייגרם נזק אנוש לחברת ל ולמבקשת, אפילו תתקבל תביעתה.
11. ביקשתי, וקיבלתי, את תשובת המשיבים לבקשת רשות הערעור. להלן תמצית טענותיהם:
א. המבקשת מטעה את בית המשפט, ביחס להוראותיו הברורות של סעיף 12 להסכם הממון. האיסור על מתן שירותי … חל אך ורק ביחס ללקוחות חברת ל, ומוגבל לשלוש שנים. כך הוציא בית משפט קמא את צו המניעה הזמני במעמד צד אחד, שהתייחס רק למתן שירותים ללקוחות ל.
ב. דיני הפרשנות קובעים כי ראשית יש לפנות ללשון המילולית הפשוטה של ההסכם, וככל שזו ברורה דיה, אין מקום או צורך לפנות לרובד פרשני. לשונו של סעיף 12 ברורה דיה, ויש לפרשו באופן שלא מונע מהמשיבים ליתן שירותי … ללקוחות עבר של ל, אלא רק ללקוחות קיימים. באופן זה יש לפרש את חופש העיסוק של המשיבים, כך שלא יהוו תחרות שוטפת ומנגד, ימנעו מעט ככל הניתן, את הפגיעה בחופש העיסוק של המשיבים.
ג. בכל הקשור ללקוחות גדולים, הבהיר המשיב בחקירתו, כי בקרב הלקוחות ישנם גופי ענק רבי זרועות ורבי מחלקות או איזורים, כגון משרד השיכון, רמ”י וחברת שפיר בע”מ. אין זה מתקבל על הדעת, כי בשים לב ללקוחות אלה החולשים על מרבית השוק, יאסר עליו לקבל פרוייקטים חדשים בתחום … – להבדיל מקיימים. המשיב הסכים כי צו המניעה יחול על כל הלקוחות הקיימים, אך ביקש לסייגו ביחס לאותם גופים גדולים, על מנת שלא תיפגע זכותו לחופש עיסוק ופרנסה.
ד. אין שחר לטענה כי עניין זה לא עלה בגדר הדיון. המשיב נשאל וענה בעניין זה, וטען כי אם לא יתאפשר למשיבים לעסוק בתחום … עם גופי ענק אלו, הרי שהלכה למעשה יהיה מדובר בסגירת שוק …. בפני המשיבים. גופי ענק אלו שולטים במצטבר על כ- 80-90% משוק … בארץ.
ה. בצדק קבע בית משפט קמא, כי חופש העיסוק של המשיבים מחייב את הפרשנות, לפיה אין להגביל את המשיבים מלקבל פרויקטים חדשים מגופי ענק אלה. מנגד, איזן בית משפט קמא וקבע כי המשיבים לא יכולו לקבל לקוחות עבר של ל, מהשנתיים האחרונות.
דיון והכרעה
12. לאחר עיון בבקשה, בתשובה ובתיק קמא, החלטתי ליתן רשות ערעור, לדון בערעור לגופו ולקבל את הערעור, הכל כפי שיפורט להלן. זאת מכוח סמכותי על פי סעיפים 138(א)(2)+(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט-2018.
13. אכן כלל ידוע בפסיקה, כי לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב בכל הנוגע למתן סעדים זמניים, לנוכח התרשמותה הישירה מהצדדים ומטענותיהם, ומשכך התערבות ערכאת הערעור בהחלטות בעניין זה תיעשה במשורה, ובמקרים חריגים.
ראו למשל:
רע”א 8567-08-24 קבוצת חנן מור השקעות 2006 בע”מ נ’ עירית יוחננוף (להלן: “עניין יוחננוף”, 5.12.2024), סעיף 19.
רע”א 7616/23 אפרים אוריון נ’ יאיר גולדפינגר (5.11.2023), פסקה 7.
לאחר עיון בחומר שלפניי, מצאתי כי ענייננו נמנה על אותם מקרים חריגים, המצדיק התערבות בהחלטה קמא.
14. הצדדים הרחיבו בכתבי טענותיהם בבקשת רשות הערעור דנן, אך השאלה שבמחלוקת צומצמה למעשה, לפרשנות סעיף 12 להסכם הממון. ליתר דיוק – הערעור דנן מתמקד אך ורק בהבחנה שעשה בית משפט קמא, בין חברות גדולות לחברות קטנות, לעניין תחולת צו המניעה הזמני על ההגבלה.
15. לנוכח חשיבותו של סעיף 12 להסכם הממון, נביא את תוכנו במלואו:
“האיש (המשיב, ח”ש) מתחייב שלא יגרום כל נזק לחברה (חברת ל, ח”ש), ייאסר עליו לפנות לעובדי החברה בענייני עבודה/החברה ו/או לשדל את עובדי החברה כדי להעסיקם בעצמו ו/או ע”י אחרים, כמו כן ייאסר עליו לתת שירותי … בין באופן ישיר ובין באופן עקיף ללקוחות החברה לתקופה של עד 3 שנים ממועד אישור הסכם זה”.
16. לכאורה, לשונו של סעיף 12 להסכם הממון ברורה, ויש ליתן לה עדיפות פרשנית, כאמור בסעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל”ג-1973.
בהתאם ללשונו של סעיף 12 להסכם הממון אין הבחנה, לענין ההגבלה, בין חברות גדולות או גופים גדולים להן העניקה (בשנתיים האחרונות) או מעניקה חברת ל שירותי …, לבין חברות או גופים שאינם גדולים. אלה גם אלה הם בגדר לקוחות החברה.
מכאן שלא ברור הבסיס המשפטי או הפרשני שהוביל להבחנה כנ”ל, כפי שעשה בית משפט קמא בהחלטה קמא.
כאמור לכאורה אין הצדקה להבחנה זאת, ויש ליתן תוקף לאמור בסעיף 12 לכל סוגי החברות/הגופים המהווים את לקוחות חברת ל, ללא יוצא מן הכלל.
17. נמחיש הדברים בדרך אחרת:
במהלך הדיון קמא בצו המניעה הזמני, המשיב נשאל מפורשות בחקירתו, מדוע לא עמד על כך שבסעיף 12 להסכם הממון יכתב באופן מפורש שהסעיף לא מגביל אותו במקרה של לקוח קיים וגדול של חברת ל, ולא ענה ברורות. להלן החלק הרלוונטי מפרוטוקול הדיון קמא:
“ש. אתה אמרת שיש סוגיה, למה הסוגיה מתעוררת רק עכשיו למה כאשר ההסכם היה בידך יותר מחודש לפני שאושר בבית המשפט?
ת. אני מבחינתי רוצה לשים את זה בידיים של בית המשפט, אני לא רוצה להתחרות ולא לקחת לקוחות של ל, אני רוצה שבית המשפט יכריע, אני בנתיים לא פניתי לאף לקוח של חברת ל. אני רוצה שבית המשפט יגיד לי שאני כן יכול לעבוד עם משרד השיכון. לאחר שבית המשפט מסביר לי את השאלה, ומחדד מדוע לא עמדתי על כך שבסעיף 12 להסכם יכתב באופן מפורש שהסעיף לא מ[ג]ביל אותי במקרה של לקוח של חברת ל, כמו משרד השיכון שהוא לא לקוח בלעדי ופועל בכל השוק, אני משיב אני הבנתי שלקוח זה משהו בלעדי, אם גוף מס[ו]יים עובד עם ל באופן בלעדי אז אני לא יכול לפנות אליו, אבל אם בית המשפט יחליט שכן לא כל מי שפעם אחת בשנתיים האחרונות נתן חשבונית ל-ל אני לא יכול לפנות אליו, אני מסכים לזה. אבל האם זה נכון מבחינה הגיונית והוגן?” [פרוט’ מיום 17.9.2024 בתיק קמא, ש’ 30-36 בעמ’ 11, ש’ 1-3 בעמ’ 12. ההדגשות שלי, ח”ש].
18. בהמשך חקירתו, ערך המשיב את ההבחנה בין סוגי החברות השונים, על דעתו:
“ש. כמה לקוחות בלעדיים יש ל-ל?
ת. נכון למועד האחרון שבו עזבתי את ל, היו ל-ל משהו כמו 12 לקוחות בלעדיים שהם חברות. כאשר זה לא כולל אנשים פרטיים ומשרדי ממשלתיים.
ש. תן לי את השמות של אותן 12 חברות שהיו לקחות בלעדיים של ל בתקופתך ב-ל?
ת. אני אמרתי כ-12. אני שומע מבית המשפט שאני יכול להיעזר בטלפון שלי במתן התשובה, ואני משיב, חברת דרכים, אורון תשתיות ובנייה, שפיר מתקן הטפלה אשדוד, שפיר תעשיות בע”מ, מעגן עבודות ימיות בע”מ, קן התור הנדסה בע”מ, שמש אי די אי גליל מערבי, חברת נמלי ישראל, אשטרום בע”מ. אני לא לקחתי בחשבון לקוחות שהם גופי ענק שאני חושב שזה לא לקוח בלעדי של ל כמו, רשות מקרקעי ישראל, חברת חשמל, משרד השיכון ושפיר הנדסה אזרחית וימית בע”מ. למה אני אומר שזה לא לקוח בלעדי, כי שפיר הנדסה חברה שמונה 7,000 עובדים חברה ציבורית, לא כולל קבלני משנה, היא הצליחה ב-10 שנים אחרונות לקבל כ-60 אחוז מנפח עבודה ועובדת עם יותר מ-10 משרדי … בו זמנית, לרבות ל.
ברור לי שעם החברות שמניתי קודם, באותן 9 חברות אני לא אעבוד” [פרוט’ מיום 17.9.2024, ש’ 4-16 בעמ’ 12. ההדגשות שלי, ח”ש].
19. דבריו אלה של המשיב שהובאו לעיל, מתחברים לעובדה שהתובענה קמא לצו מניעה קבוע, ובצידה הבקשה קמא לסעד זמני, הוגשו ביום 15.8.2024, אך פחות מחודשיים לאחר חתימת הצדדים על הסכם הממון ואישורו בבית המשפט קמא. פרק הזמן הקצר של מספר שבועות, מלמד על בעייתיות לכאורה בהתנהלותו של המשיב.
20. ודוק – הסכם ממון בין בני זוג, הוא הסכם כלכלי המכיל בתוכו איזונים שונים כלפי שני הצדדים. עסקינן בהסכם המקפל לתוכו מערכת יחסים רגישה ומורכבת, הקיימת בין בני זוג [בע”מ 5142/10 פלונית נ’ פלוני (25.7.2021)]. אין זה מופרך לשער, כי ככל שהמבקשת היתה מודעת לכוונת המשיב, להוציא את החברות הגדולות מגדרי ההגבלה שנוסחה בסעיף 12, לא היתה חותמת היא על הסכם הממון.
21. כמצוטט לעיל כאשר נשאל המשיב בחקירתו הנגדית, על רצונו להחריג מסעיף 12 את החברות הגדולות, כפי שהגדיר, התחמק מלספק תשובה ברורה לשאלה מדוע לא ניסח זאת במפורש בהסכם הממון; הוא הגדיל וטען כי בנושא זה על בית המשפט להכריע, תוך התחשבות בצמצום הפגיעה בחופש העיסוק שלו.
22. בית משפט קמא אכן ניתח בהחלטתו קמא את סעיף 12, בראי הפגיעה הלכאורית בחופש העיסוק של המשיב, אולם זאת במענה לבקשת המבקשת, להגביל את המשיב מלעסוק בתחום … באופן גורף. טענה שנדחתה בהחלטה קמא.
עיון בפסיקה רלוונטית מלמד, כי תניות להגבלת חופש העיסוק נדונו בעיקר בהסכמי סיום התקשרות בין עובדים למעסיקיהם, כפי שאף הובא בהחלטה קמא, כשישנם פערי כוחות בין השניים לרעת העובד. לצד זאת, ניתן למצוא פסיקה שעניינה תניית הגבלה בין שותפים עסקיים לשעבר, היכן שחזקת חוסר השוויון הבסיסי שבין כוחו של העובד לבין כוחו של המעסיק לא קיימת (ראו למשל: ע”א 3156/98 בן ישי נ’ ויינגרטן, פ”ד נה(1) 939 – להלן: “עניין בן ישי”). מצב זה דומה יותר לענייננו, במיוחד כשעסקינן בהסכם ממון שמאזן בין זכויות הצדדים, באופן שכל סטיה ממנו לטובת אחד הצדדים תרע לכאורה ממילא את מצבו של השני.
כך נקבע, למשל, כי “סבירות ההגבלה נבחנת לאורם של ערכים אחרים המתחרים בזכות לחופש העיסוק. היא נמדדת על-פי טיבה של ההגבלה בהתחשב בהיקפה וגם בטיב הקשר החוזי שבין הצדדים… אם ההגבלה על חופש העיסוק סבירה והוגנת כלפי הצדדים עצמם, רק לעתים רחוקות תיחשב היא כנוגדת את האינטרס הציבורי” (עניין בן ישי לעיל).
23. אם נשליך האמור על ענייננו, נלמד כי ההגבלה שנקבעה בסעיף 12 איננה הרמטית; המשיבים יכולים לעסוק בתחום … ולהתקשר עם חברות במשק, למעט אלו שעובדות עם חברת ל (ועבדו איתן בשנתיים האחרונות) – ואף זאת רק למשך שלוש שנים, כאשר מחצית שנה מתקופה זו כבר חלפה. סבורני כי בנסיבות אלה, ניתן בהחלט לקבוע, לפחות בשלב זה של הסעד הזמני, כי עסקינן בהגבלה סבירה והוגנת אף בראי הגבלת חופש העיסוק.
24. נוסף על האמור לעיל, יוזכר כי עסקינן בסעד זמני, המיועד לשמר מצב קיים, בהתאם לסעיף 12 להסכם הממון. כפי שהראינו לעיל, הסעיף לא ערך כל הבחנה בין סוגי חברות במשק, לעניין הגבלת המשיבים בקבלת פרוייקטים מחברות שהן לקוחות של חברת ל; השופט בהחלטתו קמא, אף לא נימק את הסטייה מלשונו הברורה של סעיף 12, כפי שבאה לידי ביטוי בהחלטתו.
ידועה הפסיקה הקובעת, כי חובת ההנמקה חלה על הערכאה הדיונית, על מנת לאפשר לצדדים להבין על מה מבוססת החלטתה, ועל מנת לאפשר לערכאת הערעור להעביר את שבט ביקורתה.
היקפה של חובת ההנמקה משתנה ממקרה למקרה, בהתאם לנסיבת ולמהות ההחלטה, ולערכאה הדיונית מסור שיקול הדעת באשר לאופן מימוש חובת ההנמקה והיקפה, אך החובה לנמק חלה תמיד.
ראו לעניין זה:
רמ”ש (חי’) 33987-04-24 י. מ נ’ א. מ. ח. מ (2.5.2024) והפסיקה שצוינה שם.
משלא נימק השופט קמא את החלטתו קמא, מצדיק הדבר את התערבות ערכאת הערעור אף מטעם זה.
25. כידוע, שני שיקולים מרכזיים מנחים את בית המשפט בבואו להכריע בבקשה למתן סעד זמני: סיכויי התביעה ומאזן הנוחות. בין שיקולים אלה מתקיים יחס של ‘מקבילית כוחות’, כאשר מקובל להעניק לשיקול בדבר מאזן הנוחות מעמד בכורה (עניין יוחננוף, פסקה 20).
בענייננו, נראה כי סיכויי התביעה לכאורה אינם קלושים, מבלי לקבוע מסמרות בעניין;
בכל הקשור למאזן הנוחות, הרי שהוא נוטה לטובת המבקשת – ככל שבקשתה לסעד זמני של המבקשת תידחה, המשיבים יהיו חופשיים לקבל פרויקטים אף מחברות גדולות, וייגרם למבקשת נזק כלכלי לא קל. הדבר עולה מדברי הצדדים בכתבי הטענות דנן ובהליך קמא, שהסכימו פה אחד כי החברות הגדולות הן ספקיות העבודה העיקריות של חברת ל. זאת הגם שסיכויי התביעה לצו מניעה קבוע אינם פחותים.
26. כמו כן, יוזכר כי החלטת בית המשפט קמא בעניין צו המניעה הזמני היא לכאורית בלבד, ואין בה כדי לכבול את שיקול דעתו בבואו לברר את הסוגיות שבמחלוקת במסגרת ההליך העיקרי (עניין יוחננוף, פסקה 21). ישנה אפשרות, כי לאחר שמיעת ראיות בתיק קמא, תשתנה ההחלטה במסגרת פסק דין בהליך העיקרי.
27. אם בכל אלה לא סגי – נזכיר כי הגבלת עיסוק לתקופה מסויימת יכולה להיות אפשרית, בין היתר כשהצד הטוען להגבלת עיסוק הפר את חובת תום הלב והאמון, תוך שימת דגש על נתון זה [ע”ע (ארצי) 164/99 פרומר וצ’ק פויינט נ’ רדגארד בע”מ, פד”ע לד 294 (1999); ע”ע (ארצי) 189/03 גירית בע”מ נ’ מרדכי אביב, פד”ע לט 728 (2003); ע”ע (ארצי) 2912-11-20 מו נ’ ספיר פפרינט בע”מ (2011)];
כך גם התערבות ערכאת הערעור בהחלטת סעד זמני של בית משפט תיתכן, בין היתר, משיקולי יושר וצדק, ובכלל זה בחינת תום ליבם של הצדדים (ענין יוחננוב, פסקה 20).
במקרה דנן – לכאורה התנהלותם של המשיבים, כה סמוך לאחר חתימה על הסכם הממון ואישורו, בניגוד לאמור בסעיף 12, מצדיקה לכאורה, מטעמי יושר, צדק ותום לב (וטענה בנקודה זאת המבקשת בערעורה, ראו סעיף 10(ו) לעיל), להתערב בהחלטת בית משפט קמא לענין הסעד הזמני ומשמעות ההגבלה, תוך ביטול ההבחנה בין לקוחות חברת ל כאמור.
סוף דבר
28. לאור כל המקובץ לעיל, אני מקבל את בקשת רשות הערעור, ומורה כי ההבחנה שנעשתה בהחלטה קמא (סעיפים 44-46), בין חברות גדולות לקטנות, לרבות חברת שפיר, רמ”י ומשרד השיכון, בכל הקשור לתחולת סעיף 12 להסכם הממון, מבווטלת בזאת.
ודוק’ – מובהר כי מדובר רק על החברות הספציפיות שעובדות (או עבדו בשנתיים האחרונות) עם חברת ל, ולא על חברות בת אחרות (ככל שאלה לא עבדו עם חברת ל).
כך גם – ככל שמדובר במדינת ישראל, עסקינן רק במשרד הממשלתי הספציפי שעבד עם חברת ל, ולא יתר משרדי הממשלה.
29. המשיבים יישאו, ביחד ולחוד, בהוצאות המבקשת בגין בקשת רשות ערעור זו, בסך כולל של 3000 ₪. סך זה ישולם למבקשת, באמצעות באת כוחה, תוך 30 ימים מיום מתן פסק דין זה, שאם לא כן יישא הסכום הצמדה וריבית מהיום ועד יום התשלום בפועל.
30. ערבון שהופקד בהליך יוחזר למבקשת באמצעות באת כוחה.
המזכירות תעביר את פסק הדין לצדדים.
פסק דין זה מותר לפרסום תוך השמטת שמות הצדדים ופרטים מזהים.
ניתן היום, ט’ כסלו תשפ”ה, 10 דצמבר 2024, בהעדר הצדדים.
