28.10.2024
לפני כבוד השופטת תמר בר-אשר
העותרים
1. ס’ א’
2. ר’ ח’
נגד
המשיבים
1. מתאם הרווחה במינהל האזרחי באיו”ש
2. מפקד כוחות צה”ל באיו”ש
בא-כוח העותרים: עו”ד רועי שרמן
באת-כוח המשיבים:עו”ד בינה צמח-מאונר (פרקליטות מחוז ירושלים – אזרחי)
פסק דין
[נוסח מתוקן מותר בפרסום (בהתאם להחלטה מיום 19.11.2024)]
העתירה הוגשה בעניין שתי החלטותיו של המשיב 1, מתאם הרווחה במינהל האזרחי באזור יהודה ושומרון (להלן – מתאם הרווחה; האזור), מיום 22.9.2024, בעניין כל אחד משני העותרים, שלפיהן לא נמצא מקום להמליץ על מתן היתר רווחה שיתיר את שהייתם בישראל (להלן – היתר רווחה).
העותרים טוענים כי לנוכח נטייתם המינית, היותם הומוסקסואליים והקשר הזוגי שעל-פי הנטען מתקיים ביניהם, צפויה להם סכנת חיים בשטחי הרשות הפלסטינית. מכאן עתירתם לביטול החלטותיו של מתאם הרווחה ולהורות כי יש לתת לשניהם היתרי רווחה אשר יאפשרו את שהייתם בישראל. במהלך הדיון מהיום, ביקשו העותרים גם סעד חלופי, שלפיו עניינם יוחזר אל מתאם הרווחה לשם בחינת עניינם מחדש.
רקע ועיקרי העובדות הדרושות
2. שני העותרים הם תושבי האזור נפת חברון. העותר 1 יליד שנת 1987 (כבן 37), נשוי ואב לארבעה ילדים. העותר 2 יליד שנת 1990 (כבן 34), נשוי למספר נשים (פוליגם) ואב לחמישה ילדים.
ביום 3.7.2024 פנו העותרים אל המשיבים באמצעות בא-כוחם בבקשה לעריכת ריאיון לשם קבלת היתרי רווחה, בטענה כי בשל נטייתם המינית הנטענת, נשקף סיכון לחייהם בשטחי הרשות הפלסטינית. לאחר בחינה ראשונית של פניותיהם, נקבעו להם ראיונות, שהתקיימו ביום 19.9.2024.
ביום 8.9.2024 הגישו העותרים את עתירתם הראשונה, אשר במסגרתה עתרו לקבלת היתרי רווחה. עתירה זו נמחקה ביום 23.9.2024, לאחר שנקבעו לעותרים ראיונות (עת”מ 15114-09-24).
3. בעקבות הראיונות, ניתנו החלטותיו של מתאם הרווחה מיום 22.9.2024, שלפיהן וכאמור, הומלץ למפקד האזור שלא לתת העותרים היתרי רווחה. תמצית נימוקי המלצותיו היו כי נמצא שהעותרים אינם דוברי אמת וכן נמצא כי הם אינם מצויים בסיכון בשטחי הרשות הפלסטינית ומכל מקום, לא בכל שטחיה. כמו כן נמצא, כי בפועל העותרים חיים בישראל ובאזור לסירוגין, כך שאף בכך יש כדי לשמוט את הבסיס לטענותיהם בדבר סכנה שע-פי הנטען נשקפת להם באזור.
4. בהחלטת מתאם הרווחה בעניין העותר 1 נאמר כי כאמור, הוא כבן 37, נשוי ואב לארבעה שהצעיר בהם כבן שנה. בראיון הוא טען כי הקשר בינו לבין בן זוגו הנטען (העותר 2) נמשך כחמש-עשרה שנה, בעוד שהעותר 2 טען כי קשר זה נמשך כתשע שנים. כמו כן טען העותר 1 כי הקשר בין השניים התגלה למשפחתו לפני כשלוש שנים ומאז הוא מאוים ולכן ברח לישראל. לדבריו, בפועל הוא שוהה בישראל שנים רבות ומנהל את ענייניו לסירוגין בישראל וברשות הפלסטינית. הוא אמנם דובר עברית, דבר שחיזק את העובדה ששהותו בישראל ממושכת.
במענה לשאלה אם יש מקומות באזור שבהם יוכל העותר 1 לשהות בלי לחוות סיכון, הוא השיב כי הוא מבקש לקיים את אורח חייו במדינת ישראל. כמו כן, אף שטען זה זמן שאין לו קשר עם אשתו וילדיו, הוא אישר כי בנו הצעיר כבן שנה וטען כי אמנם הגיע אל ביתו וכי בנו נולד מקשר עם אשתו. כן טען, כי אשתו ובני משפחתו גרים בסמיכות.
מסקנת מתאם הרווחה, אשר לא מצא לנכון להמליץ על מתן היתר רווחה לעותר 1, הייתה אפוא, כי הוא שוהה בישראל שנים רבות וכי בקשתו הוגשה לשם הסדרת שהייתו בישראל. חרף העובדה שהוא אומת עם הסתירות והספקות שעלו מדבריו, לא עלה בידי העותר 1 להסביר את הדברים וליישב את הסתירות. מסקנת מתאם הרווחה הייתה אפוא, כי העותר 1 אינו דובר אמת וכי אינו מצוי בסיכון בשטחי הרשות הפלסטינית ובוודאי לא בכל שטחיה.
5. ההמלצה בעניין העותר 2 הייתה זהה, כי לא נמצא מקום להמליץ על מתן היתר רווחה בעניינו. בהחלטה בעניינו נאמר כי הוא כבן 34, נשוי, פוליגם ואב לחמישה ילדים מאשתו הראשונה, שהצעיר שבהם כבן שנה. הוא הגיע אל הריאיון עם העותר 1, שאותו הציג כבן זוגו, תיאר מערכת יחסים בין השניים שלפי הנטען נמשכת כתשע שנים. כן טען, כי הוא גר בישראל ובאזור לסירוגין ומנהל במקביל את חיי משפחתו. לטענתו, בעבר עבד ופרנס את משפחתו, עד אשר לפני כשלוש שנים משפחתו נחשפה למערכת יחסיו עם בן זוגו.
בהחלטת מתאם הרווחה נאמר כי העותר 2 הכביר בתיאורים בעניין רגשותיו כלפי בן-זוגו, באופן שניכר היה כי הוא מניח שדי במערכת יחסים זו כדי לשמש אמתלה להמשך שהייתו בישראל. כן נאמר, כי ניכר כי העותר 2 ביקש לעורר אמפתיה וכי לשם כך תיאר זיקה רגשית לישראל ולעם היהודי ובכלל זה, מכירת אדמות ותיווך במכירתן. עוד עלה כי הוא עובר לשטחי הרשות הפלסטינית תדיר וזאת חרף טענתו כי הוא מאוים שם. חרף זאת, הוא לא נתן הסברים מספקים לאותם מעברים או לדבריו בדבר העסקת עובדים והעברתם משטחי הרשות לישראל. אף שהעותר 2 טען כי נאלץ לברוח לישראל לפני כשלוש שנים, הוא טען כי בנו הפעוט כבן שנתיים, אף שמהנתונים הרשומים עלה כי הוא כבן שנה וכי נולד מיחסיו עם אשתו.
העותר 2 הציג מסמכים שלפיהם משפחתו מורה על נידויו וכן כי זומן לחקירה במשטרה הפלסטינית (מסמכים אלו צורפו אל העתירה ולאחר הדיון, המשיבים הגישו תרגום שלהם). בעניין זה ציין מתאם הרווחה כי נידוי ממשפחה אינו בהכרח מצביע על סכנת חיים או על נרדפות בכל שטחי הרשות הפלסטינית. כמו כן, העותר 2 לא הצביע על דבר שממנו ניתן להסיק כי זימונו לחקירה נובע מנרדפות וכי אין מדובר בהסתבכות פלילית כלשהי. מכל מקום הובהר, כי מדינת ישראל אינה מתערבת בעניינים מסוג זה בשטחי הרשות. עוד הוסיף מתאם הרווחה בהחלטתו, כי העותר 2 לא הצליח לאמת את טענותיו, השיח עמו היה בעל אופי וכחני, הוא שינה את דבריו תוך ניסיון להתאימם לשאלות וכעס כשאומת עם הסתירות בדבריו. התנהלותו, השינויים בדבריו, אמירותיו בעניין מעבריו בין ישראל אל הרשות הפלסטינית והסתירות בדבריו הצביעו על כך שבפועל הוא מנהל חלק מחייו בישראל וכי הוא מעוניין להכשיר את שהייתו בישראל ללא קשר לנסיבות הנטענות, אשר לגביהן נאמר כי הוצגו במרמה.
התרשמות מתאם הרווחה הייתה אפוא, כי העותר 2 אינו נתון לסיכון בשטחי הרשות הפלסטינית וכי בקשתו להיתר רווחה הוגשה מטעמים אופורטוניסטים. בהתאם לכך קבע כאמור, כי אין מקום להמלצה על מתן היתר רווחה לעותר 2.
6. העתירה הנדונה הוגשה ביום 24.9.2024 ועם הגשתה התבקש גם צו ביניים שימנע את הרחקת העותרים מישראל עד הכרעה בבקשה. כן הוגשה בקשתם לפטור מתשלום אגרת המשפט.
בהחלטה מיום 25.9.2024 (החלטת כבוד השופט א’ רון), ניתן סעד ארעי המונע את הרחקת העותרים מישראל ונקבע כי על המשיבים להגיש את תשובתם.
תשובת המשיבים לבקשה למתן צו ביניים, אשר כללה את עתירתם לסילוק העתירה על הסף (שאליה נידרש בהמשך הדברים), הוגשה ביום 8.10.2024 (התצהיר התומך בה הוגש ביום 9.10.2024). בהתאם להחלטה נוספת התבקשה תגובת העותרים (כבוד השופט א’ רון), אשר בוטלה בהחלטתי מיום 14.10.2024, אשר במסגרתה נקבע דיון להיום (למחרת פגרת סוכות).
7. בהתאם להחלטת הרשמת מיום 13.10.2024 הופטרו העותרים מתשלום אגרה, חרף הפגם הנטען באופן הגשת העתירה, שבעטיו ביקשו המשיבים את סילוקה על הסף. בעניין זה (שאליו כאמור, נידרש להלן), ציינה באת-כוח המשיבים בדיון כי הימנעותם מהגשת ערעור על החלטת הרשמת נבעה מקוצר הזמן (לנוכח פגרת סוכות) עד מועד הדיון שנקבע ולא מהסכמה להנמקה.
8. הדיון בעתירה התקיים היום ובמהלכו ניתנה הסכמת המשיבים לקיומו גם לגופה של העתירה. העותרים ביקשו להתנגד לכך, אך לא רק שטעמי התנגדותם לדיון בעתירה לגופה לא היו ברורים, אלא שקיום דיון בעתירה לגופה, כאילו הוגש כתב תשובה, מותנה רק בהסכמת המשיב (תקנה 8(2) בתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), תשס”א-2000 (להלן – תקנות סדרי הדין בעניינים מינהליים)).
תמצית העתירה
9. בעתירה התבקשה הסדרת שהותם של העותרים בישראל באמצעות היתרי רווחה וזאת לנוכח טענותיהם כי הם נרדפים על רקע היותם בני זוג המקיימים יחסים הומוסקסואליים. נטען כי מטעם זה ומאחר שהדבר מנוגד לדת האסלם, העותרים מאוימים כי יירצחו ולכן נשקפת סכנה ממשית לחייהם מצד משפחותיהם, מצד הרשות הפלסטינית ואחרים. נטען כי עוד בחודש יוני הם זומנו לחקירה אצל גורמי הרשות וכי תושבי כפרם איימו עליהם ואף נטען כי ניסו לרצוח אותם.
העותרים טענו כי החלטות מתאם הרווחה לוקות בחוסר סבירות קיצונית, בשרירות ובחוסר הוגנות, עומדת בניגוד לעקרונות ‘חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו’ ולעקרונות שנקבעו באמנות בינלאומיות בדבר זכויות אדם. נטען כי לפלסטינים להט”בים נשקפת סכנה בשטחי הרשות הפלסטינית וכן נטען, כי יש לבחון את עניינם של פלסטינים הטוענים לסכנה ולמצב מאוים בשטחי הרשות הפלסטינית על רקע נטייתם המינית, בדרך שבה נבחנת בקשת מקלט של זרים ובהתאם להוראות האמנה הבינלאומית בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951.
כמו כן הועלו טענות בכל הנוגע לתשתית העובדתית שעליה ביסס מתאם הרווחה את החלטתו ונטען כי הנמקות החלטותיו חסרות וכן כי מסקנתו שגויה.
דיון והכרעה
– הטענות שיידונו ואלו שלא יידונו
10. לאחר עיון בעתירה ובתגובת המשיבים ולאחר שמיעת באי-כוח הצדדים בדיון היום, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות. זאת גם מאחר שנמצא כי יש לקבל את טענת הסף שהעלו המשיבים בעניין אופן הגשת העתירה וגם משנמצא כי בכל מקרה היה מקום לדחייתה לגופה.
אף לא נמצא מקום להידרש אל טענתם העקרונית של העותרים, כי יש לבחון את נסיבותיהם כפי שנבחנת בקשת נתין זר להכיר בו כפליט הזכאי למקלט מדיני. לעניין זה נעיר בתמצית, כי המשיבים חולקים על הטענה בדבר סכנה גורפת הנשקפת ללהט”בים בשטחי הרשות הפלסטינית. בכל הנוגע לכך הפנו המשיבים אל “סיכום עבודת הצוות הבינמשרדי בעניין פלסטינים הטוענים למאוימות שלא בשל חשד בשיתוף פעולה עם ישראל”, מחודש נובמבר 2014 וכן אל הנוהל שנקבע בעקבותיו. בהתאם לנוהל זה, שעניינו “נוהל קבלת היתר חריג למטרת ‘צרכי רווחה'”, פועל מתאם הרווחה.
כמו כן טענו המשיבים, כי יש לדחות את הטענה כי יש לבחון בקשות של פלסטינים להט”בים הטוענים לרדיפה בתחומי הרשות הפלסטינית בהתאם לכללים שנקבעו באמנת הפליטים. בעניין זה העלו טענות שלפיהן יש לדחות את הטענה לגופה וכן הפנו לכך שעניין זה יידון במסגרת בקשת רשות ערעור שהוגשה אל בית המשפט העליון (בר”מ 2867/24). כמו כן טענו המשיבים, כי בכל מקרה, טענה זו הועלתה לראשונה במסגרת העתירה, כך שלא מוצו ההליכים לגביה.
בנסיבות הנדונות וכאמור, לא נמצא מקום לדון במסגרת זו בכל הטענות העקרוניות האמורות. עם זאת, בכל מקרה לא מוצו ההליכים בעניין אותן טענות, כך שדי בכך כדי לדחותן.
– סילוק העתירה על הסף
11. המשיבים עתרו לסילוק העתירה על הסף מהנימוק ששני העותרים תוקפים שתי החלטות נפרדות אשר ניתנו לגבי כל אחד מהם בנפרד. לפיכך נטען, כי אפילו יש קשר בין שני העותרים ובין ההחלטות, היה על העותרים להגיש שתי עתירות נפרדות, אשר לגבי כל אחת יש לשלם אגרה בנפרד (בנסיבות הנדונות וכאמור לעיל, העותרים הופטרו מתשלום אגרה). רק לאחר הגשת העתירות, אין מניעה לבקש את איחוד הדיון בשתי העתירות.
מנגד השיבו העותרים (בדיון), כי אין לסלק את עתירתם על הסף. לטענתם, בשל הקשר בין שני העותרים ומאחר שבפועל מדובר במי שעל-פי טענתם הם בני זוג שעניינם משותף, ניתן להגיש עתירה אחת ולדון בענייניהם של שניהם במסגרתה.
12. בנסיבות הנדונות הדין הוא עם המשיבים. שכן, כל אחד מהעותרים הגיש בקשה נפרדת לקבלת היתר שהייה בישראל מטעמי רווחה, עניינו של כל אחד מהשניים נבחן בנפרד ולגבי כל אחד ניתנה החלטה נפרדת. לפיכך על כל אחד מהעותרים היה להגיש עתירה נפרדת שעבורה נדרש תשלום אגרה בנפרד או לחלופין, על כל אחד מהעותרים היה להראות כי הוא זכאי לפטור מתשלומה. אפילו כטענת העותרים, ישנם מכנים משותפים רבים לבקשותיהם ולהחלטות מתאם הרווחה בעניינם ואפילו הדבר נובע מכך שעל-פי טענת העותרים, יש קשר זוגי בינם, אין בכך כדי לשנות. טעמים אלו עשויים היו להצדיק את איחוד הדיון בשתי העתירות הנפרדות (על-פי תקנה 40(א) בתקנות סדר הדין האזרחי, תשע”ט-2018, שעניינה “איחוד דיון בתובענות”, אשר על-פי תקנה 20 בתקנות סדרי הדין בעניינים מינהליים, חלה בשינויים המחויבים גם על עתירות מינהליות).
דומה כי העותרים אינם מבחינים בין מצב שבו עתירותיהם של עותרים שונים, אשר לגביהם ניתנו החלטות נפרדות של הרשות, אפילו היו זהות, נכללות בעתירה אחת, לבין מצב המצדיק את איחוד הדיון במספר עתירות בשל זהות השאלות העולות במסגרתן.
לגבי מצב שבו מספר עותרים מבקשים לתקוף מספר החלטות נפרדות שנתנו בעניין כל אחד מהם, אפילו אותן החלטות מעלות שאלות זהות, נקבע לא אחת כי לא ניתן לכרוך בעתירה אחת את ענייניהם של כל אותם עותרים. כאמור לעניין זה, “כבר נפסק בבית משפט זה כי מקום בו מצורפים עניינים נפרדים בעתירה אחת, דין העתירה להדחות על הסף מטעם זה. אפילו בקשות העותרים הן בעלות אופי דומה, כך הובהר בפסיקה, הרי משמדובר בעותרים שונים שעניינם נפרד, שומה על העותרים להגיש עתירות נפרדות” (בג”ץ 6432/01 חסאן נ’ הממונה על מחלקת אשרות במנהל האוכלוסין, משרד הפנים (30.9.2001), כבוד השופטים ת’ אור, א’ ריבלין, מ’ נאור. ראו גם: בג”ץ 2336/05 חליפה נ’ שר הפנים (17.11.2005), כבוד השופט א’ א’ לוי; בג”ץ 9019/17 מוסא נ’ שר הביטחון (21.11.2017), כבוד השופט ע’ פוגלמן; בג”ץ 278/18 שאדי נ’ שר האוצר (3.10.2018), כבוד השופט מ’ מזוז, פסקה 2; בג”ץ 6007/20 הדאלין נ’ ועדת המשנה לפקוח על הבניה (31.8.2020), כבוד השופטת י’ וילנר, פסקה 4; בג”ץ 6916/21 טאלב נ’ מפקד כוחות צה”ל באיו”ש (20.1.2022), כבוד השופט נ’ סולברג, פסקה 4).
די אם כן, בכך שהעותרים הגישו עתירה אחת בעניין ההחלטות הנפרדות שניתנו בעניין הבקשות הנפרדות שהגיש כל אחד מהם, כדי להצדיק את סילוק עתירתם על הסף.
– דחיית העתירה לגופה
13. כידוע וכפי שנקבע לא אחת, לתושבי הרשות הפלסטינית אין זכות קנויה להימצא בתחומי מדינת ישראל ולהיכנס אליה. הסמכות למתן היתרי שהייה “למטרה זמנית” נתונה למפקד האזור מכוח סעיף 8(3) בחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשפ”ב-2022. כפי שנקבע לא אחת, מדובר בשיקול דעת רחב אשר במסגרתו נשקלת גם הסכנה הנשקפת לעותר ולסביבתו.
בנסיבות הנדונות בחינת בקשת העותרים לקבל היתרי שהייה מטעמי רווחה נעשית באמצעות מתאם הרווחה הפועל על-פי הנוהל המסדיר את עבודתו. מתאם הרווחה ראיין את כל אחד משני העותרים, בחן את המסמכים שהוצגו, כמפורט לעיל, ולאחר מכן הגיע לכלל מסקנה אשר פורטה בהרחבה בהחלטתו ונומקה כנדרש, כי אין לתת אמון בעותרים ובגרסתם וכי טענותיהם נסתרו מתוך דבריהם. נמצא כי העותרים אינם דוברי אמת, כי טענותיהם כי הם נתונים לסיכון בשטחי הרשות הפלסטינית לא נתמכו בדבר ומכל מקום, הם לא הראו כי נשקפת להם סכנה בכל שטחי הרשות. אף הוכח כי העותרים שוהים בישראל זמן רב שלא כדין וכי שהייתם בישראל ובשטחי הרשות נעשית לסירוגין. כך שעצם שהותם באופן תדיר בשטחי הרשות הפלסטינית שומטת את הבסיס לטענותיהם בדבר סיכון לכאורה, הנשקף לחייהם בשטחי הרשות.
לנוכח כל האמור ולאחר שמתאם הרווחה שקל את כלל השיקולים ואת כלל העובדות, הוא הגיע לכלל מסקנה כי לא נשקפת לעותרים סכנה בשטחי הרשות הפלסטינית בשל נטייתם המינית הנטענת. אפילו משפחתו של מי מהעותרים נידתה אותו, אין בכך די כדי להצביע על סכנה לחייו. כך גם נמצא כי כלל לא הוכח כי זימונו של העותר 2 לחקירת משטרה אצל גורמי הרשות קשורה בדרך כלשהי לטענה בדבר נטייתו המינית, בשונה מזימון לחקירה בחשד להסתבכות אחרת בפלילים.
מכל האמור עולה אם כן, כי לכל היותר הציגו העותרים חשש סובייקטיבי כי יאונה להם בשטחי הרשות הפלסטינית בעוד שבפועל, חשש זה לא נתמך בדבר. כל זאת בעוד שהמציאות העולה מדברי העותרים מוכיחה כי לנוכח מעבריהם הרבים בין שטחי ישראל לשטחי הרשות, בלי שנגרם להם סיכון כלשהו, מחלישים מאד את טענותיהם בדבר סכנה הנשקפת להם.
14. מכל האמור עולה אפוא, כי החלטותיו של מתאם הרווחה לדחות את בקשותיהם של העותרים הן מידתיות וסבירות וכי ניתנו לאחר בחינת טענותיהם של העותרים ולאחר שקילת כל השיקולים הצריכים לעניין. מתאם הרווחה, מר אופיר שמא, הוא עובד סוציאלי בכיר בעל ניסיון רב בהערכת הסיכון הנשקף לאלו הפונים אליו לקבלת היתרי רווחה. מדובר בגורם מקצועי ורציני שניסיונו רב. הוא בחן בקפידה את ענייניהם של שני העותרים, נימק את החלטותיו כנדרש ובהרחבה ואף לא נמצא כי נפל פגם בהחלטותיו או כי ישנה הצדקה להתערב בהן. בניגוד לטענת העותרים, אף לא נמצא כי יש ממש בטענתם כי החלטותיו של מתאם הרווחה לא נומקו כנדרש.
15. מכל הטעמים שפורטו לעיל, העתירה נדחית על הסף ואף לגופה.
הסעד הארעי שניתן ביום 25.9.2024, המונע את הרחקת העותרים מישראל, מבוטל.
לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.
ניתן היום, כ”ו בתשרי התשפ”ה, 28 באוקטובר 2024, בהיעדר הצדדים.
תמר בר-אשר, שופטת
