לפני
כבוד השופט ישראל פת
התובעת
עיריית רחובות ע”י ב”כ עוה”ד ריקי בקבני
נגד
הנתבעת
נח זוהר ע”י ב”כ עוה”ד יובל יניב
צד שלישי
אליה בנדרי
ע”י ב”כ עוה”ד שיר פרומין
פסק דין
מה דינו של חוב ארנונה של שוכר שעזב את המושכר מבלי להודיע בהודעה סדורה בכתב לעירייה על עזיבתו את הנכס? והאם החיוב להודיע לעירייה על עזיבת הנכס והחזרתו למשכיר מוטל על השוכר או שמא יש להטילו על המשכיר, בעלי הנכס? אלו השאלות שיעמדו במוקד פסק הדין שלפנינו.
רקע כללי ותמצית טענות התובעת
לפניי תביעה של עיריית רחובות (להלן: התובעת או העירייה) כנגד הנתבע, בגין חובותיו כלפיה, הנובעים מחובות ארנונה בגין שני נכסים שנשכרו על ידו מצדדי ג’ שונים, בתקופה הרלוונטית מושא תביעה זו: האחד, בבעלות צדדי ג’ 1-2, ברח’ לוין אפשטיין 14 ברחובות (להלן: הנכס בלוין אפשטיין), והשני, בבעלות צד ג’ 3, ברח’ מנוחה ונחלה 8/11 ברחובות (להלן: הנכס במנוחה ונחלה). החובות נובעים מחיובי ארנונה שונים למועדים שונים בין השנים 2013-15. לטענת התובעת, הנתבע צבר חובות בגין שני הנכסים: ביחס לנכס בלוין אפשטיין מדובר בשני נכסי משנה באותו מתחם (שכפי שנראה בהמשך נכרתו בעניינם שני הסכמי שכירות נפרדים), שלהם 3 מספרי חשבונות ארנונה נפרדים, כדלקמן: 4810224000, 4810221519, 4810224001. תקופת החוב של הנתבע לנכס זה היא בין התאריכים: 17.7.13-31.12.15. באשר לנכס במנוחה ונחלה מדובר בנכס שמספר חשבון הארנונה שלו הוא 51065800111, ותקופת החוב היא בין התאריכים: 11.7.13-31.12.15. כלל החובות של הנתבע בגין שני הנכסים עומד על הסך של 192,748 ₪, נכון ליום 15.1.20 (כאשר רק חלקו הקטן, בסך של 2,600 ₪, נובע מהנכס במנוחה ונחלה). סכום התביעה כולל את סכום החובות, בתוספת ריבית והצמדה החל מיום 15.1.20 ועד למועד הגשת התביעה, והכל בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש”ם-1980 (להלן: חוק הרשויות המקומיות ריבית), והוא עומד נכון למועד הגשת התביעה על הסך של 211,268 ₪.
התובעת הגישה את תביעתה ביום 18.7.21. הנתבע הגיש כתב הגנה וכן הודעת צד ג’ כנגד המשכירים של שני הנכסים. צד ג’ 3 לא הגיש כתב הגנה להודעת צד ג’. עם זאת, הבהיר ב”כ הנתבע ושולח ההודעה כי בהינתן הקושי לאתר את צד ג’ 3, ובשים לב לכך שהחוב בגין הנכס במנוחה ונחלה עומד על הסך של 2,600 ₪ בלבד, הרי שהנתבע ביקש למחוק את הודעת צד ג’ כנגד צד ג’ 3 (עמ’ 1, ש’ 19-20 לפר’ הדיון מיום 6.7.22). כן התבקש לסלק את הודעת צ”ג כנגד צ”ג 2 עם פטירתו של זה. ואכן בפסק הדין החלקי מיום 3.6.24 (עמ’ 9, ש’ 16-17) הוריתי על סילוק הודעת צ”ג כנגד הנתבעים 2 ו-3.
טענות הנתבע וטענות צד ג’ 1
ראשית, אדרש לטענות הנתבע ביחס לנכס בלוין אפשטיין: לטענת הנתבע, הוא התקשר בשני הסכמי שכירות עם צדדי ג’ 1-2, מימים 22.5.12 ו-25.5.12, בקשר לשני נכסים המצויים בלוין אפשטיין. תקופת השכירות לגבי שני ההסכמים נקבעה עד ליום 31.12.13. לטענת הנתבע, בחודש אפריל 2013 (כ-8 חודשים לפני תום תקופת השכירות) פינה את שני המושכרים. זמן קצר לאחר ההתקשרות בהסכמי השכירות נקלע הנתבע לקשיים כלכליים, עד שהוכרז כפושט רגל (צו כינוס ניתן ביום 10.7.13, כאשר אין חולק על נתון זה. כאמור, כתב התביעה הוגש ביום 18.7.21, כלומר, בחלוף 7 שנים ושבוע ממועד הכרזתו של הנתבע כפושט רגל).
לטענת הנתבע, ביום 13.2.13 תבעו המשכירים את הנתבע בתביעה בסדר דין מקוצר, בגין העדר תשלום דמי השכירות, במסגרת תא”ק 25387-02-13, אליה בנדרי ואליהו מועלם נ’ זהר נח ואברהם בן חיים (להלן: בן חיים. להלן בהתאמה – תביעת בנדרי). יוער כי פסק דין בתיק ניתן כנגד הנתבע ביום 28.5.13, וזאת, בהעדר הגנה, ואילו פסק דין כנגד בן חיים ניתן ביום 29.12.14, וזאת, רק לאחר פרסום בעיתונות, כתחליף המצאה, שאושר ע”י המותב בתביעת בנדרי. לטענת הנתבע, צדדי ג’, בעלי הנכס, לא הגישו במקביל תביעה לפינוי המושכר, שכן הנכס פונה, כאמור, 8 חודשים קודם למועד המוסכם.
באשר לנכס במנוחה ונחלה, הרי שבחודש אוקטובר 2012 התקשר הנתבע עם צד ג’ 3 בקשר למרפאה בכתובת שבכותרת. תקופת השכירות נקבעה עד ליום 9.10.13. תקופת השכירות לא הוארכה והתובע פינה את הנכס במנוחה ונחלה כבר בחודש אפריל, 5 חודשים עובר לתום תקופת השכירות. כאמור לעיל, בהינתן מחיקת הודעת צ”ג כנגד צ”ג 3, שהנתבע לא השכיל לאתרו, הרי שלא אוכל לבחון את טענותיו של הנתבע בעניין מועד פינוי המושכר וממילא ברי כי נטל הראיה בעניין זה על הנתבע, אולם הוא לא השכיל להרימו.
לטענת הנתבע לגופו של עניין: מרבית החיוב נוגעת לתקופה שבה לא שכר את שני הנכסים (הנכס בלוין אפשטיין והנכס במנוחה ונחלה), ולטענתו, הדבר ידוע לתובעת, שאוחזת בהסכמי השכירות השונים. תקופת השכירות בנכס בלוין אפשטיין הסתיימה ביום 31.12.13 ואילו תקופת השכירות בנכס במנוחה ונחלה הסתיימה ביום 9.10.13. התביעה עוסקת בחיובי ארנונה ביחס לתקופה שמיום 11.7.13 ועד ליום 31.12.15 לגבי כלל המושכרים. קרי, לטענת הנתבע, עיקר התביעה עניינו בתקופה שבה לא שכר הנתבע כלל את הנכסים.
עוד טוען הנתבע כי נראה כי נפלה טעות אף בנוגע למועדים, שכן לא ייתכן שכפי שמופיע בטבלה שצורפה כנספח א’ לכתב התביעה (תדפיס החוב), שבגין תקופה של כמעט שנתיים וחצי (31.12.15-11.7.13) נצבר חוב של פחות מ-2,600 ₪ ביחס לנכס ברח’ מנוחה ונחלה. לשיטת הנתבע, אין ספק כי האמור בסע’ 4 לכתב התביעה נכתב בהיסח הדעת. לטענת הנתבע, הוא איננו מחוייב בכל תשלום בגין התקופה שבה לא שכר את הנכס, ובוודאי שלא ביחס לתקופה שבה פינה את הנכס קודם למועד שנקבע. לטענת הנתבע, בהתאם לדין ולפסיקה, חיוב ארנונה אינו מוטל על הנכס כי אם על המחזיק בנכס בפועל, אף אם הוא פולש. מרגע שהשיב הנתבע את הנכס לבעליו הוא אינו נחשב עוד ל”מחזיק”.
כן טוען הנתבע כי מי שהיו צריכים לשאת בתשלומי הארנונה החל מחודש מאי 2013 ואילך הם בעלי הנכסים (קרי: צדדי ג’) או כל אדם אחר שהחזיק בנכסים מטעמם. לטענת הנתבע, היה המשכירים, צדדי ג’, לשלם את חיובי הארנונה, ולאחר מכן לתבוע אותו בגין הכספים ששילמו עבור חובות הארנונה, אולם הם בחרו שלא לשלם את החובות, מתוך תקווה שהתובעת תוציא את הכספים מהנתבע. הנתבע טוען שהתובעת מודעת לכל האמור, שכן התביעה הוגשה, כאמור, בחלוף 7 שנים ו-8 ימים מיום שניתן צו הכינוס בעניינו. הדבר מעיד על כך שהתובעת בעצמה אינה מאמינה בתביעה ובחרה להגישה אך בשל מירוץ ההתיישנות.
לטענת צדדי ג’ 1-2, הנתבע שכר מהם את הנכס בלוין אפשטיין. הם עצמם שלחו מכתב התראה לנתבע, בגין העדר תשלום דמי השכירות. כן הגישו תביעה כנגד הנתבע (תביעת בנדרי). בתביעת בנדרי ניתן פס”ד בהעדר הגנה כנגד הנתבע, אשר חייב אותו בתשלום דמי השכירות. גם לאחר מתן פסק הדין לא קיים הנתבע את האמור בהסכם השכירות, ואף לא טרח להשיב את הנכס לידי צדדי ג’ והמשיך לאחוז בו במשך כל התקופה האמורה.
לשיטת צדדי ג’, סע’ 325 ו-326 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: הפקודה) קובעים כי החובה להודיע על חדילת חזקה או שינוי בחזקה חלה על המחזיקים, וככלל אין העירייה חייבת לשנות את רישומיה ביחס למחזיקים בנכס כל עוד לא התקבלה אצלה הודעה בכתב על שינוי המחזיקים.
לשיטת צדדי ג’, לא יכולה להיות מחלוקת כי הנתבע, שלא השיב את החזקה לידי צד ג’, התעלם ממכתבי התראה, מפסקי דין ומהתחייבויות חוזרות ונשנות, ולא טרח לעדכן את העירייה, היה המחזיק של הנכס בכל התקופה האמורה, וממילא עליו מוטל החוב לשלם את חיובי הארנונה.
דיון והכרעה וראיות הצדדים
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בראיות הצדדים, בתצהירים, בעדויות הצדדים ובסיכומים מטעמם, נחה דעתי כי דינה של התביעה של העירייה כנגד הנתבע להתקבל במלואה. באשר להודעת צ”ג, הרי שלא מצאתי הצדקה לזו ואני מורה על דחייתה. זאת, משלא מצאתי כי נמסרה הודעה בכתב של הנתבע על עזיבת הנכסים, ובהתאם להלכה הפסוקה, כדלקמן.
בשולי העיסוק בהודעת צ”ג אעיר כי במהלך ניהול ההליך, הלך צד ג’ 2, אחד מבעלי הנכס בלוין אפשטיין, למרבה הצער, לבית עולמו, והודעת צ”ג המשיכה להתנהל מול צ”ג 1, שותפו לנכס הנ”ל.
במסגרת ההליך שלפניי הוגשו התצהירים הבאים: מטעם התובעת, הוגש תצהירו של מר בניהו שרעבי, מנהל אגף האכיפה בעירייה (להלן: מר שרעבי). כן הוגשו תצהיריהם של הנתבע עצמו, ושל צ”ג 1. אבחן את הראיות בהמשך הילוכי.
המישור הנורמטיבי
פקודת העיריות
ראשית, אפנה לאבחנה בין הליכים מנהליים שמנהלת העירייה לגביית ארנונה לבין הליכים אזרחיים כדלקמן: סע’ 315(א) לפקודה קובע כי הוראות תקנות 4 ו-6 של תקנות מסים (גביה), יחולו על הליכים שיינקטו לפי הסעיפים 309-314 לפקודה לגביית כל ארנונה, כאילו היתה מס הנגבה לפי פקודת המסים (גביה). סע’ 317 לפקודה קובע כי על אף האמור בסעיפים 309-315 לפקודה, כל מקום שהארנונה בפיגור, רשאי ראש העיריה במקום לנקוט הליכים לפי הסעיפים האמורים, או במקום להמשיך בהם, לפתוח בהליכים לגביית הארנונה כחוב אזרחי. קרי: המחוקק מאבחן בין הליכים מנהליים לגביית ארנונה לבין הליכים אזרחיים.
עוד אפנה להוראות סע’ 318 לפקודה, הקובע כי פנקסי העירייה (ובתקופתנו, פלטי המחשב של העירייה) יהוו ראיה לכאורה לקביעת הארנונה, כדלקמן:
“פנקסים הנחזים ככוללים ארנונה שנקבעה או שומה שנעשתה לפי הפקודה יתקבלו בלי כל ראיה אחרת – כראיה לכאורה על קביעת הארנונה או על עשיית השומה ועל תקפן.”
וכעת להוראות הפקודה ביחס לנטל המוטל על המחזיק להודיע לעירייה על חדילתו מלהחזיק בנכס כדלקמן: סע’ 325 לפקודה קובע כי –
“חדל אדם ביום מן הימים להיות בעלם או מחזיקם של קרקע או של בנין שהוא חב עליהם בארנונה לפי הוראות הפקודה, ימסור הוא או נציגו הודעה על כך בכתב לעיריה ולאחר מכן לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים; אין האמור גורע מחבותו בשיעורי הארנונה המגיעים מלפני מסירת ההודעה.” (ההדגשות כאן ולהלן – שלי. י”פ).
כן ר’ סע’ 326 לפקודה, הממשיך באותה מגמה של סע’ 325, כדלקמן:
“נעשה אדם בעלו או מחזיקו של נכס שמשתלמת עליו ארנונה, יהא חייב בכל שיעורי הארנונה המגיעים ממנו לאחר שנעשה בעל או מחזיק של הנכס,…”
וכעת אבקש לבחון את השאלה הבאה: במקרה של עזיבת שוכר נכס והחזרתו לבעלי הנכס, על מי מהשנים מוטל החיוב לשאת בתשלומי הארנונה: האם על המשכיר, או שמא על השוכר?
כב’ הנשיא מאיר שמגר משיב על כך ברורות בהחלטתו ברע”א 422/58 חברת בתי גן להשכרה נ’ עיריית יפו (29.8.85), המפרשת את סע’ 274ב’ לפקודה (שבוטל בינתיים), שקבע כי הארנונה תוטל על המחזיק בנכס, כאשר בהתאם לסע’ 1 לפקודה, “מחזיק” הוא בעלים או שוכר, או המחזיק בנכס בכל אופן אחר. הנשיא שמגר קובע כי חובת התשלום חלה על בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס, הגם שלעתים ענייננו במחזיק שהוא השוכר ולא בעלי הנכס:
“אם יש גם “בעל” וגם “שוכר”, הרי הכוונה היא, כי כמחזיק לצורך החובות והזכויות שבפקודה ייחשב זה מבין השניים, שהוא, במערכת הנסיבות שנוצרה, בעל הזיקה הקרובה יותר לבניין, והחובה לשלם, למשל, ארנונה כללית תחול אז על השוכר, למרות שיש לדירה, כמובן, גם בעל. המחוקק ביקש להדגיש, כי בנקטו את הביטוי “מחזיק” אין הוא מתכוון דווקא למי שמוקנות לו הזכויות המשפטיות המקיפות ביותר לגבי הנכס, אלא למי שהוא – יחסית כמובן – בעל הזיקה הקרובה ביותר אל הנכס.”
ועתה נידרש לשאלה, האם שוכר שזנח את הנכס יכול לרחוץ בנקיון כפיו ולטעון כי לא מוטלת עליו כל חובה לשאת בחיובי הארנונה בגין הנכס שאותו נטש?
בעניין זה נקבע בעת”מ (מחוזי, ת”א) 1976-09 אלדן טק נ’ עיריית רמת גן (27.9.09) ע”י כב’ השופטת רות רונן כי –
“שוכר אשר חדל לשלם דמי שכירות ואף “זנח” את המושכר, איננו חדל להיות בעל הזכות להחזיק בנכס אותו הוא שכר כל עוד המשכיר לא ביטל את הסכם השכירות איתו…. כל עוד הסכם השכירות לא בוטל – הוא קיים ותקף. כל עוד הסכם השכירות לא בוטל, ממשיך השוכר להיות חייב לשלם למשכיר דמי שכירות, ובמקביל, הוא ממשיך להיות בעל הזכות להחזיק את הנכס נושא הסכם השכירות, ביטול ההסכם יכול להתבצע בהודעה בעל פה או בכתב. ביטל (צריך להיות: ביטול. י”פ) הסכם שכירות יכול להתבצע גם על ידי התנהגות כגון תפיסת חזקה בנכס. אולם – כל עוד אף אחד מהדברים האלה לא בוצע, הסכם השכירות מוסיף להיות תקף, ומשמעות הדבר היא כאמור כי השוכר הוא בעל זכות השכירות וככזה – בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס, והוא זה שחייב לשלם את דמי הארנונה לעירייה.”
לאחר שהגענו לתובנה כי כל עוד הסכם השכירות לא בוטל רואים אותו כתקף, וכי על השוכר לשאת בחיוב הארנונה, עדיין נותר לברר מהי דרך ההודעה הראויה שבה על השוכר לנקוט על מנת ליידע את העירייה בדבר חדילת השכירות?
על כך משיב כב’ השופט שמואל ברלינר בעמ”נ (חי’) 330/03 אברהם סבג נ’ עירית חיפה (1.9.2004, פסקאות 7 ו-9) כדלקמן:
“סעיף 325 לפקודת העיריות אינו דורש כי ההודעה תימסר למשיבה בטופס כלשהו. לא נדרשים פרטים על הסיבות לחדילת ההחזקה בנכס. המוסר הודעה על סיום החזקתו בנכס אינו חייב למסור לעיריה פרטים על השוכר החדש. גם לא נדרשת המצאת אסמכתא (כגון חוזה או אישור בכתב) לשינוי זה בהחזקה בנכס. כל שנדרש הוא הודעה בכתב על חדילת ההחזקה בנכס והפסקת ההחזקה הזו – בפועל. החוק דורש הודעה בכתב. ניתן להסיק, על כן, כי הודעה בעל פה אינה מספקת.
בספרו של ה. רוסטוביץ ארנונה עירונית, מהדורה חמישית ספר ראשון, הוצאת אוריאן, דנים המחברים בשאלה אם דרישת ההודעה בכתב היא מהותית או ראייתית (ראה שם בעמודים 282-283). לא ניתנת לשאלה זאת תשובה חד משמעית. לי נראה כי הקשר הדברים מצדיק מסקנה כי עשויות להיות נסיבות בהן לא נמסרה הודעה בכתב מאת המחזיק בנכס, ובכל זאת ניתן יהיה לקבל כי דרישת סעיף 325 נתמלאה, והדרישה להפסיק את חיובו בארנונה של מי שחדל להחזיק בנכס, תהיה מוצדקת. כך למשל אם מסר המחזיק הודעה לעיריה בעל פה, ופקידת הארנונה רשמה זאת לפניה, אפשר שהעלתה זאת על הכתב או נתנה למחזיק לשעבר בנכס להבין שדי בכך. אם המחזיק מסר לעיריה אסמכתא אחרת בכתב המבהירה חד משמעית כי חדל להחזיק בנכס, ניתן להסתפק בכך. אם הוא מוסר לעיריה חוזה של הדייר החדש והיא מקבלת זאת כאסמכתא מספיקה, די גם בכך. אם הבעלים של נכס מוסר הודעה לעיריה כי הנכס שב לחזקתו לאחר שהדייר עזב אותו, לא יהיה מוצדק לדרוש הודעה מאת אותו דייר ולחייבו בארנונה אף שחדל להחזיק בנכס…
…..
מן האמור בסיפא של סעיף 325 לפקודת העיריות עולה כי אף שחדל הנישום להחזיק בנכס עדיין שרירה וקיימת חבותו בשיעורי הארנונה המגיעים בגין הנכס אותו פינה, כל עוד לא נמסרה לעיריה ההודעה על חדילת ההחזקה בנכס. עולה איפוא השאלה עד מתי יחוייב מחזיק שחדל להחזיק בנכס ולא מסר על כך הודעה בכתב לעיריה בארנונה בגינו בעבור התקופה בה אינו מחזיק בנכס.
ברור, שהמשך החיוב בארנונה אינו צריך להימשך לנצח, אף אם כלל לא נמסרה הודעה כנדרש בסעיף 325. סעיף זה אינו עומד בחלל ריק. מולו ניצבת חובתה של המשיבה לנהוג כלפי נישומי הארנונה בהגינות, בחריצות ראויה, ובתום לב. בצד חובתה להטיל ארנונה ולגבותה עומדת חובתה לבדוק מדי תקופה מי הוא הנישום הנכון המחזיק בנכס שבגינו נדרשת הארנונה. פקחיה צריכים לעיתים לערוך סקירה של המצב בשטח על מנת לדעת את המתרחש. כך במיוחד לגבי נכסים שאין משלמים בעדם ארנונה ללא הודעה או הסדר או כאשר הודעות חיובי הארנונה חוזרות, או כאשר מצויות אסמכתאות לכך שעסק כלשהו בנכס, חדל לפעול בו או עבר למקום אחר.
היינו, שהתוצאה המתחייבת מאי מסירת הודעה כאמור בסעיף 325, צריכה לעמוד ביחס סביר ובמידתיות הנדרשת, בהתחשב בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה.”
עולה מהמקובץ עד כה כי על המחזיק להודיע בפועל לעירייה על חדילת השכירות, כאשר בהתאם לפקודה, יש להגיש הודעה בכתב. השופט ברלינר סבור שניתן להמיר ההודעה בכתב גם באופנים שונים שמעידים על מסירת ההודעה, כמפורט בפסק דינו. עם זאת, גם על העירייה לנהוג בתום לב ביחס לבחינת החזקת הנכס ע”י המחזיק.
מן הכלל אל הפרט ושלילת גרסת הנתבע
וכעת נפנה לבחון את גרסת הנתבע בענייננו: ראשית לכל, אציג את הודאת הנתבע עצמו, במכתבו לעירייה מיום 24.11.15, המוצגת בנספח ג’ לתצהיר ע”ר של מר שרעבי מטעם העירייה (להלן: המכתב). במסגרת המכתב, הכתוב בכתב ידו של הנתבע, הוא פונה לעירייה ומבהיר את תקופות שכירות הנכס בלוין אפשטיין. כן הוא מציין כי פינה את המקום בחודש אפריל 2013, עקב פשיטת רגל. לדבריו, ביום 10.7.13 הוכרז כפושט רגל. למען שלימות התמונה אצטט את סיפת דבריו של הנתבע במכתבו כדלקמן:
“לא דיווחתי על פינוי המקום לעיריה היות ולא ידעתי שזה מה שצריך לעשות בעל המקום מסרב לתת לי אישור שלא חידשתי את החוזה על המקום”
כלומר: הנתבע מודה מפורשות שלא דיווח בשום דרך לעירייה על נטישתו את הנכס בלוין אפשטיין. ויובהר: מדובר במכתב מיום 24.11.15, כאשר גם במועד זה לא טוען הנתבע כי דיווח באיזושהי צורה על נטישת הנכס.
יודגש כי הנתבע עצמו לא מצא לנכון לצרף את המכתב לכתבי טענותיו, ולמצער, להזכירו, תוך הסתרת עובדת פנייתו שלו לעירייה. ברי כי התנהלות זו יש בה משום הימנעות מהמצאת ראיה, כאשר נפסק כי הימנעות מלהביא ראיה שיכולה היתה לתמוך בטענתו של בעל דין, מקימה חזקה שבעובדה כי היה באותה ראיה לפעול לחובת אותו בעל דין (ע”א 2275/90 לימה נגד רוזנברג, פ”ד מז(2) 605, ע”א 565/88 הבנק למימון ולסחר בע”מ נגד מתתיהו, פ”ד מה (4) 651, 658). כן ר’: ע”א 9656/05 נפתלי שוורץ נ’ רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע”מ (27.7.08, פסקה 26); ע”פ 531/80, ברוך אבוחצירא נ’ מדינת ישראל, פ”ד לו(3), 589, בעמ’ 596; ע”א 268/71 מרגוליס נ’ לינדר, פ”ד כו(2) 761; ע”פ 112/52 גבוב נ’ היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ”ד ז, 251; פ”ע יב 252, ת”א (חיפה) 8238-07 נודרי פיצ’חזדה נ’ עטא חביב ואח’ (12.1.12, בסיפת פס’ 20ב).
יוער כי בסיפת מכתבו מפרט הנתבע את מקום מגוריו, במודיעין, במקום מגורי גרושתו. עוד יוער כי בתצהירו מפנה מר שרעבי להודעות השונות שנשלחו לנתבע, ובכלל זה, לתדפיס שלבי הטיפול בתיק (נספח ב’ לתצהירו של מר שרעבי). כן מפנה מר שרעבי לפנייה שנעשתה למעלה מן הצורך לצ”ג 1 (נספח ד’ לתצהיר), ולתשובתו של צ”ג 1, מיום 9.12.15 (נספח ה’ לתצהיר שרעבי), שלפיה מחזיק הנתבע בנכס בלוין אפשטיין עד ליום 31.12.15.
צ”ג 1 מצביע בתצהירו על הסכמי השכירות שנכרתו בין בעלי הנכס לבין הנתבע, על מכתב ההתראה שהוצא לו, על כתב התביעה בתביעת בנדרי ועל פסק הדין שניתן כנגד הנתבע בהעדר הגנה. לדברי צ”ג 1 בתצהירו, גם לאחר פרסום פסק הדין הנ”ל מעולם לא השיב הנתבע את הנכס לצדדי ג’ וההסכם מעולם לא בא לקצו. צ”ג 1 מפנה לכתב התביעה בתביעת בנדרי ולפסק הדין שניתן שם ומסיק כי לא ניתן ולו רמז דק כי הנתבע נטש את הנכס. אעיר כי מעיון בסע’ 15 לכתב התביעה בתביעת בנדרי עולה כי ב”כ של צדדי ג’ דאז עותר לשמירת זכותם של אלו לתבוע את הנתבע בגין חובות שייווצרו בגין דמי השכירות לאחר הגשת התביעה הנ”ל. בנסיבות העניין דומה כי אין מקום לקבל את טענת הנתבע כי בעלי הנכס ויתרו על הגשת תביעת פינוי כאשר ידעו כי הנתבע פינה את הנכס.
הנתבע עצמו חוזר על טענותיו גם בתצהיר מטעמו. אפנה לדבריו בחקירתו הנגדית כדלקמן: הנתבע מודה כי החזיק בכלל הנכסים החל משנת 2012, אולם לדבריו כבר בתחילת דרכו בשכירות הנכסים נקלע לקשיים, באופן שמעולם לא שילם את חיובי הארנונה (עמ’ 13, ש’ 5-21 ועמ’ 17, ש’ 18 ו-28). הנתבע מודה כי לא פנה לעירייה כדי להסדיר את חובו, אלא סבר כי ברגע שהוכרז כפושט רגל ולאחר שהחזיר את המפתח לבעלי הנכס, צד ג’, הוא איננו קשור יותר לנכס ולחובותיו (שם, ש’ 23-26). לטענתו של הנתבע, לא היה מודע לחובות שנצברו בגין חיובי הארנונה בנכס (ש, ש’ 31-33). עוד הוא מוסיף כי באותה תקופה התגורר במושב בית נחמיה אצל חבר (שם, ש’ 37-39). לדבריו, כתובתו המעודכנת (היא הכתובת המתנוססת על גבי כתב התביעה דנן) נותרה ככתובת מגורי גרושתו, והוא לא עדכן את כתובתו, מאחר שלא היתה לו כתובת מגורים מסודרת (עמ’ 14, ש’ 5-9 ועמ’ 19, ש’ 33, ועמ’ 20, ש’ 1-10). בהמשך מודה הנתבע כי קיבל את מכתב הדרישה של העירייה מגרושתו (שם, ש’ 12-19). כן הוא מודה כי נכון להיום, לאחר שהסדיר את מערכת היחסים עם גרושתו, זו מעבירה אליו את כתבי בי הדין ומכתבי ההתראה (עמ’ 20, ש’ 10, 15 ו-23). בהמשך, בתשובה לשאלת ב”כ צ”ג, מתקשה הנתבע להבהיר כיצד, חרף טענתו בדבר העדר העברת המכתבים ע”י גרושתו, קיבל חלק מהתכתובות שלעניין (ובכלל זה, כתב התביעה דנן) מגרושתו ואילו ביחס לחלק אחר מהתכתובות הוא טוען כי לא קיבל (עמ’ 21, ש’ 13-22). יוער כי הנתבע לא טרח לזמן לעדות את גרושתו, על כל המשתמע מכך.
ואם בכתובתו של הנתבע עסקינן, הרי שמן הראוי להפנות להוראות סע’ 2 לחוק עדכון כתובת, תשס”ה-2005 כדלקמן:
“(א) תושב רשאי למסור לפקיד הרישום הודעה על כתובת למשלוח דואר; חל שינוי בכתובת למשלוח דואר של תושב, חייב הוא למסור לפקיד הרישום הודעה על כך בתוך שלושים ימים מיום השינוי; היה בחסותו קטין או בגיר שאינו מסוגל למסור הודעה, ימסור התושב הודעה כאמור בעבורו.
(ב) תושב שלא מסר לפקיד הרישום הודעה על כתובת למשלוח דואר, יראו את המען שנרשם במרשם האוכלוסין ככתובתו למשלוח דואר.”
דומה כי הדברים מדברים בעד עצמם. ככל שלנתבע טענות כאילו לא קיבל את ההתראות השונות בכתובת מגוריו הרשומה, הרי שזה משום שהוא לא היה מעוניין לקבלן ולא עדכן את כתובת מגוריו (ככל שנקבל את טענתו ביחס למגוריו בבית נחמיה), ומשכך, אין לנתבע אלא להלין על עצמו.
וכעת לשאלת השאלות: האם הנתבע הודיע לעירייה באיזושהי דרך על חדילת השכירות? תשובת הנתבע לשאלה זו היא שלילית: הנתבע מודה כי למעשה לא הגיש כל הודעה בכתב לעירייה בדבר עזיבת הנכסים, כאשר לדבריו, הוא חשב שזה ברור, משל היו נציגי העירייה אמורים לנחש עניין זה בעצמם (שם, ש’ 27-37 ועמ’ 15, ש’ 3-30), כן ר’ דברי ב”כ הנתבע, בעמ’ 15, ש’ 16). כן אפנה לדבריו של הנתבע עצמו במסגרת המכתב.
בשולי הדברים לא מצליח הנתבע להבהיר מדוע סבר כי אין צורך לשלם את חובות הארנונה שלו, חרף האמור בהסכמי השכירות שלעניין (מעמ’ 15, ש’ 37 ועד עמ’ 16, ש’ 7).
לשאלת ב”כ צ”ג לא משכיל הנתבע להבהיר מדוע לא זימן לעדות את שותפו לעסקים בנכסים שלעניין, בן חיים (מעמ’ 16, ש’ 20 ועד עמ’ 17, ש’ 15), וזאת, חרף העובדה שזה היה ערב לחובות שלעניין, כמו גם נתבע במסגרת תביעת בנדרי ולא שילם את חלקו בחובות. לדברי הנתבע, הוא לא הצליח לאתר את בן חיים, באשר זה נעלם (עמ’ 22, ש’ 27, ועמ’ 23, ש’ 1).
יתירה מכך: לא זו בלבד שהנתבע לא הודיע דבר לעירייה, אלא שהוא אף מודה שלא היתה כל פנייה מצדו בכתב לבעלי הנכס בלוין אפשטיין באשר לעזיבת הנכס (מעמ’ 17, ש’ 29 ועד עמ’ 18, ש’ 1). כן מודה הנתבע כי אין לו כל ראיה בדבר החזרת המפתח לצדדי ג’ (עמ’ 18, ש’ 2-21), כאשר הוא אף מתקשה לשים את האצבע על נקודת הזמן המדוייקת שבה לשיטתו מסר את המפתח (שם, ש’ 21). הנתבע מודה שוב כי אין לו כל ראיה להוכיח את טענתו בדבר מסירת המפתח, כמו גם ראיה בדבר הודעה בכתב על עזיבת הנכס (שם, ש’ 30-37). הנתבע מודה כי גם לא הודיע לחברת החשמל על עזיבת הנכס (עמ’ 19, ש’ 15-20). הנתבע חוזר ומודה כי כל שיחותיו עם בעלי הנכס או מי מהם היו טלפוניות, ואין לו כל ראיה על פנייתו בכתב לצ”ג (עמ’ 24, ש’ 5-10 וש’ 21-23), כאשר בכלל זה, מודה הנתבע כי לא פנה לצ”ג באשר לחוב הארנונה גם לאחר שהעירייה פנתה אליו בשנת 2015 (עמ’ 25, ש’ 1-30). לבסוף, מודה הנתבע כי קיבל ההתראה מהעירייה בדבר חובות הארנונה, אולם לא שילם החיובים בהעדר אמצעי תשלום (עמ’ 21, ש’ 28 עד עמ’ 22, ש’ 12).
עולה מכל המקובץ עד כה כי הנתבע היה מודע לחובותיו, לא דיווח מבעוד מועד על נטישתו את הנכס (ככל שאכן נטש אותו כדבריו). לא מסר לעירייה כל נתון באשר לחדילתו מלהחזיק בנכס, וודאי שלא מסר הודעה בכתב, בעל פה, או כל סוג של הודעה, כאשר אותם דברים אמורים אף ביחס למערכת היחסים בינו לבין צ”ג. ברי לי כי אילו היה צ”ג מודע לעזיבת הנתבע את הנכס הרי שהיה משכירו לאחר, על מנת להצליח להשיא תשואה מהנכס, כאשר הנתבע לא שילם דמי שכירות. בשולי עניין זה, מצאתי לדחות את טענתו של הנתבע שלפיה תביעת בנדרי מעידה על כך שהוא נטש את הנכס, באשר לו היה נשאר בנכס היו צדדי ג’ מגישים נגדו תביעת פינוי ולא תביעה לשכר דירה. כאמור, אין לי אלא לדחות טענה זו. זאת, מהטעמים הבאים: ראשית, כפי שעולה מסע’ 15 לתביעה, צדדי ג’, בעלי הנכס, לא היו מודעים לכך שהנתבע עזב את הנכס, כאשר השאירו לעצמם את הזכות להמשיך ולתבוע אותו. שנית: הנתבע עצמו מודה כי אין לו כל ראיה כי החזיר מפתח או הודיע בדרך אחרת על עזיבת הנכס. בהקשר זה גם נתתי דעתי לכך שבמכתבו של הנתבע לעירייה מיום 24.11.15, הוא מודיע לעירייה שבעלי הנכס מסרב ליתן לו אישור כי עזב את הנכס. כלומר: הנתבע מודע לכך שבעלי הנכס מסרבים ליתן לו אישור שיש בו כדי לסייע בידו, ובכל זאת, הוא לא משכיל להוציא כל הודעה בכתב בעניין, לא לעירייה ואף לא לבעלי הנכס. שלישית: כפי שעולה מחקירתו הנגדית של הנתבע, הוא מודה כי נקלע להליכי פשיטת רגל, הוכרז כפושט רגל, ובמהלך אותם שנים, הותיר את כתובתו אצל גרושתו, כאשר בד בבד הוא התגורר בבית חברו עלום השם, בבית נחמיה. אין צורך לומר כי ענייננו בגרסה כבושה, שלא מקבלת כל סיוע. זאת, במיוחד נוכח העדר זימון של בן חיים, שותפו והערב לחובותיו, הגרושה, והחבר מבית נחמיה. העדר זימונם של אלו, בהתאם להלכה הפסוקה, מעיד כאלף עדים על גרסתו הלא אמינה והלא קוהרנטית של הנתבע.
סוף דבר ותוצאה
עולה מן המקובץ כי הנתבע לא הרים את נטל הראיה בדבר מסירת הודעה רשמית וכתובה לעירייה ו/או לצדדי ג’. יוטעם כי אין די במסירת הודעה בעל פה, שלא היה אף עד לה ושיתכן שמעולם לא נמסרה. הנתבע טוען טענות סרק, שלפיהן מסר את כתובת גרושתו ככתובתו היחידה, אולם משום מה לא קיבל את מסירות הדואר. הנתבע איננו יכול לרחוץ בניקיון כפיו, באשר חזקה על אדם כי קיבל את ההתראות בכתובתו הרשומה.
הנתבע מנסה להיתלות בכך שכתב התביעה שהוגש נגדו ע”י המשכירים (צ”ג 1-2) מתייחס אך ורק לחוב בגין דמי שכירות ואינו דורש פינויו מהנכס. דא עקא שבכתב התביעה מובהר במפורש שעניינו בחובות שנצברו עד ליום הגשת התביעה, והתובעים שם (צ”ג 1-2) מבהירים כי הם שומרים לעצמם את הזכות להגיש כתב תביעה בגין החובות החדשים. כלומר: דווקא במסגרת כתב התביעה מבהירים יחידי צ”ג כי בכוונתם לתבוע את הנתבע בגין החובות הנוספים שנולדו לאחר מועד הגשת התביעה כנגדו.
אשר על כן אני מורה על קבלת תביעת העירייה כנגד הנתבע במלואה. משכך, אני מורה לנתבע לשלם את מלוא סכום התביעה בסך של 211,268.48 ₪ לעירייה, כאשר סכום זה נושא ריבית והפרשי הצמדה ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל, והכל בהתאם לחוק הרשויות המקומיות ריבית.
עוד מורה על תשלום שכר טרחת עו”ד בסך של 20,000 ₪, וכן אגרת בית משפט בסך של 5,476 ₪, כאשר סכומים אלו נושאים ריבית החל ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.
באשר להודעת צ”ג שהגיש הנתבע כנגד צ”ג 1 (ובשים לב לסילוק הודעת צ”ג כנגד צדדי ג’ 2 ו-3), הרי שכאמור לעיל, לא מצאתי כל טעם מדוע זו הוגשה, תוך שימוש לרעה בהליכי משפט, ואני מורה על דחייתה של הודעת צ”ג. בנסיבות העניין, אני מורה לנתבע לשאת בהוצאות צ”ג 1 בסך של 2,500 ₪ וכן בשכר טרחת עורך דינו בסך של 20,000 ₪, כאשר סכומים אלו נושאים ריבית החל ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. קביעתי מבססת עצמה, בין היתר, על הוראות התעריף המינימלי המומלץ; וכן על הוראות תקנות 151-153 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע”ט-2018, ועל תקנות 3(ב) ו-4 לתקנות, בדבר החיוב לנהל את הליכי המשפט בתום לב, בהתנהלות דיונית ראויה, ובהעדר שימוש לרעה בהליכי משפט.
זכות ערעור כדין.
המזכירות תפיץ את פסק הדין לב”כ הצדדים.
ניתן היום, כ”ג טבת תשפ”ה, 23 ינואר 2025, בהעדר הצדדים.
