בפני
כב’ השופטת הילה גלבוע
תובע
ע.ח. ת”ז …
ע”י ב”כ עו”ד אהרן בארי
נגד
נתבע
א.ח. ת”ז …
ע”י ב”כ עו”ד חגי הוכהויזר
פסק דין
תביעה נזיקית שהגיש התובע בגין נזק גוף שנגרם לו כתוצאה מאירוע תקיפה שבוצע על ידי הנתבע (אחיו), מכח עוולת התקיפה המצויה בסעיף 23 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן- “הפקודה”); ומכוח עוולת הרשלנות, המצויה בסעיף 35 לפקודה.
עסקינן באירוע שהתרחש לפני כעשור, ביום 29.10.2014, אשר לטענת התובע במהלכו הוא הותקף על ידי הנתבע בביתו של אביהם המנוח – מר א.ח. ז”ל.
בנוגע לפרטי התקיפה הצדדים חלוקים, עת התובע טען כי הנתבע דחף אותו בכוונה ובחוזקה וגרם לנפילתו ולנזק הנגרם לו – שבר בזרת כף ידו שהוביל לניתוח ולנכות קבועה; בעוד הנתבע טען כי פעל מתוך הגנה עצמית, לאחר שהרגיש מאוים על ידי התובע.
התובע צירף לכתב תביעתו חוות דעת מטעמו בנוגע לאחוזי הנכות הרפואית שנגרמה לו (לפי חווה”ד 7% נכות קבועה), אולם במסגרת ההליך, הסכימו הצדדים להוציא את חוו”ד האמורה מתיק ביהמ”ש וכי שיעור נכותו של התובע יעמוד על 6% נכות, וזאת “מבלי לקבוע מסמרות ומבלי לקבוע קשר סיבתי ו/או אחריות” , תוך שהובהר כי מלבד הסכמתם כי לתובע נכות של 6% הצדדים חלוקים בכל יתר הסוגיות לרבות עצם ארוע התקיפה, נסיבותיו, שאלת החבות והאחריות, הקשר הסיבתי וכן גובה הפיצוי . (ראו: הודעת הצדדים מיום 6.11.22; הודעה נוספת מיום 27.11.22, וההסכמות שקיבלו תוקף של החלטה בדיון מיום 11.1.24, עמ’ 50 לפרוט’).
טענות התובע
לטענת התובע, במועד האירוע הוא הוזעק על ידי אחיו ש’ לדירת אביהם של הצדדים, לנוכח החשש כי הנתבע הגיע לבית האב במטרה לגנוב מאביהם את כספו, כפי שעשה כבר בעבר; אולם במהלך שהותו שם הוא הותקף על ידי אחיו.
להוכחת גרסתו הוא הגיש סרטון, בן 20 שניות, אשר צולם במצלמה שהייתה בבית האב בשעת האירוע.
הסרטון האמור, מוכיח לטענתו את גרסתו לפיה הוא הותקף על ידי הנתבע בכך שהנתבע דחף אותו בחוזקה וגרם לנפילתו ולפציעתו בכף ידו, במקביל להשלכת כוס קפה וצרור מפתחות (שהיה בכף ידו של התובע) ובכך עוול כלפיו בהתאם להוראת סעיף 23 לפקודת הנזיקין.
באשר לטענת הנתבע לפיה מדובר כביכול במקרה של עדות יחידה ללא סיוע, טען התובע כי הסרטון שהוגש מטעמו מהווה ראיה ברורה לתקיפה המיוחסת לנתבע ולתוצאותיה, ואף הנתבע עצמו לא חלק מהותית על התיאור מפי התובע- כך שעדות הנתבע עצמה מהווה סיוע לעדותו שלו.
בכל הנוגע לטענות הנתבע אודות קבילות עדותו שניתנה בחקירתו במשטרה, הרי שביהמ”ש דחה טענות לעניין קבילות ראיה זו, וממילא לא ברורה כלל טענת הנתבע בדבר משקלה של הראיה, עת הוא אישר בעדותו בביהמ”ש את שמסר באותה חקירה משטרתית ולמעשה אך חיזק את מה שנרמז בה – כי הוא אכן בזמן אמת ראה שהתובע אוחז במפתחות ולא בסכין או בחפץ חד אחר. ממילא ניכר כי עדות הנתבע במשטרה הייתה סדורה והגיונית ללא כל סימן להשפעה של תרופות כביכול.
האח ש’ שנכח באירוע הנטען, לא העיד בסופו של יום וזאת לנוכח חתונה של אחיינו באילת. התובע טען כי נוכח הסרטון שהוגש מטעמו כראיה ותיעד את האירוע, מתייתרת עדותו של האח ש’ באשר לנסיבות האירוע.
לטענת התובע, כתוצאה מתקיפת הנתבע הוא נחבל קשות בידו השמאלית, אובחן עם שבר ונזקק לניתוח שחזור של הזרת והגיד, כאשר פגיעות אלו משפיעות לטענתו על תפקודו היום יומי, הוא סובל ממגבלות וכאבים ונזקק לבדיקות ומעקבים וריפוי בעיסוק. בנוסף, נפגע כושר השתכרותו והוא לא עבד תקופה ממושכת.
לדבריו, באשר לשאלה כיצד נגרם השבר בידו– האם כתוצאה מהטחת צרור המפתחות על ידי הנתבע תוך כדי דחיפתו כפי שטען בעדותו במשטרה ובתחילת עדותו, או כתוצאה מהפלתו ארצה כפי שעולה מהסרטון שהוגש – הרי ששאלה זו אינה מהותית, שכן אין חולק שהתרחש אירוע אלים שבסופו נותר התובע עם אצבע שבורה.
לטענת התובע טענת ההגנה העצמית שהעלה הנתבע אינה מחזיקה מים, העד מטעם הנתבע לא היה מהימן בסוגיה זו, וממילא דחיפת התובע על ידי הנתבע התרחשה רק לאחר שהתובע הוריד את ידו שהונפה קודם לכן מבלי שנגע כלל בנתבע.
לנוכח הסכמת הצדדים כי קיימת לתובע נכות אורתופדית של 6% בידו, התייתר הצורך בהגשת חוות דעת מומחה בימ”ש, והצדדים נותרו חלוקים אך בשאלת הקשר הסיבתי.
לטענתו, הקשר הסיבתי בין הנזק האמור לבין התקיפה של הנתבע ברור ומוכח על נקלה, עת בכלל המסמכים הרפואיים שהוגשו מצוין כי שבר התלישה אובחן בזרת ידו של התובע כבר בליל האירוע, והנתבע לא הצביע על כל אירוע אחר באותו זמן שעשוי היה לגרום לשבר מלבד האירוע הנטען, ולפיכך סביר להניח כי השבר באצבע נגרם באירוע התקיפה נשוא התביעה דנן.
התובע עתר לראשי הנזק הבאים שנגרמו לו לטענתו מהתקיפה האמורה – כאב וסבל בשיעור של 40,000 ₪; הפסד פדיון ימי מחלה – בסך 57,141 ₪; הוצאות נסיעות לטיפולי פיזיותרפיה – בסך 2,000 ₪; הוצאות על עזרה במשק בית לנוכח מגבלתו ביד, לעבר ולעתיד – סך של 15,000 ₪, ובסה”כ – 114,141 ₪ בצירוף שכר טרחת עו”ד והוצאות משפט.
להשלמת התמונה יצוין כי התובע הגיש תלונה למשטרה בגין תקיפה הגורמת לחבלה של ממש ואיומים, שנסגרה מחוסר עניין לציבור.
טענות הנתבע
הנתבע עתר לדחיית התביעה בשל היעדר תמיכה לעדות התובע שהינה עדות בעל דין יחידה בכל הקשור לאירוע הנטען, וזאת בהתאם סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש(, תשל”א-1971.
לשיטתו, הסרטון שהוגש כראיה הינו חלקי בלבד, שכן אורכו הוא כ- 20 שניות, בעוד שהאירוע הנטען נמשך כשעתיים.
הנתבע צירף לתיק מוצגיו חוות דעת מומחה מטעמו בכל הנוגע למהימנות הסרטון בה נאמר במפורש כי לא מדובר בקובץ המקורי אלא במקטע בן 20 שניות שמוגבל מאוד באיכותו והועלה חשש כי העובדה שהתובע בחר להציג קובץ וידיאו דחוס דווקא ולהימנע מהגשת קובץ התיעוד באיכותו המקורית – אינה מקרית.
התובע נמנע מלהעיד עדים לטובתו, ובפרט את האח ש’ שהיה עד לאירוע הנטען, וחזקה כי הדבר פועל לחובתו.
כמו כן, התובע אישר בסיכומיו את הסתירות בגרסאותיו השונות לאירוע הנטען, ולפיכך מדובר בעדות יחיד של בעל דין שאינה קוהרנטית, ואין לה סיוע.
טענתו העיקרית של הנתבע הייתה להגנת סעיף 24(1) לפקודה, עת לשיטתו פעל מתוך הגנה עצמית לאחר שחש מאוים מהתנהגות והתנהלות התובע כלפיו. לטענתו, הסרטון שהוגש מלמד בבירור כי התובע הרים את ידו לכיוונו ורק לאחר מכן הוא דחף את התובע שנפל ארצה, ולפיכך קמה לו ההגנה האמורה בסעיף זה, ואף מטעם זה יש לדחות התביעה. גם חקירת המומחה שהעיד מטעמו תומכת בטענתו להגנה עצמית, עת היא מצביעה על כך שהתובע הניף את ידו כשהוא אוחז בחפץ בולט (לשיטתו המפתחות), אשר בעקבות פעולת ההגנה מצדו הוא נפל כנראה על רצפת הדירה, ומכאן שהלכה למעשה התובע הוא שתקף אותו ולפיכך יש לדחות התביעה.
הנתבע טען כי אין כל משקל לחקירתו במשטרה לאחר שנגבתה שלא כדין בניגוד לחוק הליכי חקירה והעדה (התאמה לאנשים עם מוגבלות שכלית או נפשית, התשס”ו-2005 (להלן – חוק הליכי חקירה).
התובע הסכים ואישר להוציא את חוות הדעת מטעמו ומכאן שאין כל חוו”ד הקושרת קשר סיבתי בין האירוע הנטען לנכות לה הוא טוען.
הנתבע כפר בראשי הנזק הנטענים וטען כי הם כלל לא הוכחו כדבעי.
לאור כל האמור עתר הנתבע לדחות התביעה ולחייב התובע בהוצאות משפט.
דיון והכרעה
עוולת התקיפה ויסודותיה
עוולת התקיפה הוגדרה בסעיף 23 (א) לפקודה:
“תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן ניסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם. כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו.”
על התובע בעילת התקיפה להוכיח שני יסודות: יסוד עובדתי –שימוש בכוח כלפי אחר שלא בהסכמתו; ויסוד נפשי – הדבר נעשה “במתכוון”- קיומה של מודעות לעצם השימוש בכוח נגד אדם אחר (ע”א 243/83 עיריית ירושלים נ’ גורדון, פ”ד לט (1) 113) (להלן – “עניין גורדון”); תלה”מ (משפחה אשדוד) 15030-09-21 פלוני נ’ אלמונית (23.7.2023); ת”א (שלום ירושלים) 55543-12-17 פלוני נ’ פלוני (26.3.2023); ת”א (שלום ת”א) 14606-04-16 פלוני נ’ גולן יפרח (27.7.2021).
לעניין היסוד הנפשי ודרישת “הכוונה” הובהר בפסיקה כי אין הכרח כי הנתבע יפעל בזדון (מניע פסול העומד מאחורי המעשה), אלא די בכך שהעושה – צופה תוצאה ידועה מפעולתו וחפץ בהתרחשותה. ראו: ת”א (מחוזי ירושלים) 1244/97 חרר ג’ורג’ט נ’ אליהו קידר (17.11.2005) (להלן – “עניין קידר”), שם הפנה ביהמ”ש לדברים מתוך ספרו של ד. קרצ’מר דיני נזיקין העוולות השונות- תקיפה וכליאת שווא (מכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע”ש סאקר, ג. טדסקי עורך, 1981), לפיהם “אם הנסיבות מלמדות שתוצאה ידועה היתה תוצאה כמעט וודאית של מעשה המזיק, נסיק שהמזיק ידע על כך ומכיוון שידע, גם רצה בכך”. (הדגשה לא במקור- ה.ג.).
כפי שהובהר לעניין זה בת”א (שלום פ”ת) 42445-12-18 פלוני נ’ אגמי מיכאל (26.7.2021): “הכוונה למעשה רצוני ואין דרישה לכוונה לגרום נזק” (הדגשה לא במקור- ה.ג.).
הנה כי כן לצורך ביסוס רכיב הכוונה בעוולת התקיפה, יש לבחון אחת משתי החלופות: אם התוקף פעל בכוונה, או למצער, אם התוצאה הייתה כמעט וודאית כך שניתן לייחס לו חזקה שרצה בכך. ראו: ת”א (שלום חיפה) 3559/06 רינה לטיצ’בסקי נ’ רוזנפלד יעקב (10.7.2007), פסקה 30 לפסה”ד.
עוד נקבע לעניין יסוד “הכוונה”, כי בשלב של בדיקת התקיימותם של יסודות העוולה – השאלה מדוע התכוון המערער לעשות את מעשה העוולה, ומדוע רצה בתוצאותיו, אינה רלבנטית. שאלת המניע לביצוע הפעולה יכולה להתעורר אם נתבע מעלה טענת הגנה, בין לפי סעיף 24 לפקודת הנזיקין, ובין טענות הגנה כלליות דוגמת צורך או הגנה פרטית. ככלל, אין שאלה זו חלק מהדיון בהתקיימות יסודות העוולה. ראו: רע”א 1272/05 גד כרמי נ’ דניאל סבג, פ”ד סב(3) 396 (2007) ( להלן – “עניין כרמי”).
בנוסף, הובהר בפסיקה כי עוולת התקיפה איננה דורשת הוכחת נזק לשם התגבשותה. ראו: תמ”ש (משפחה תל אביב-יפו) 4825-04-10 י’ נ’ ס’ (25.2.2014). די בעצם ביצוע העוולה, בצפיית תוצאה ידועה מפעולות העושה, על מנת לזכות את הניזוק בפיצוי בגין כאב וסבל. ראו: תלה”מ (משפחה ק’ שמונה) 48940-07-20 ל’ ש’ נ’ נ’ ש’ (24.7.2022); בע”מ 8098/04 פלונית נ’ פלונים, נט(3) 111 (2004), פסקה ט”ז לפסה”ד; תמ”ש (משפחה תל אביב-יפו) 4825-04-10 י’ נ’ ס ‘ (25.2.2014); תלה”מ (משפחה אשדוד) 15030-09-21 פלוני נ’ אלמונית (23.7.2023).
ככל שאמצא כי יסודות עוולת התקיפה הוכחו כדבעי על-ידי התובע, אז יהא עלי לבחון האם עומדת לנתבע אחת ההגנות המיוחדות שנקבעו בסעיף 24 לפקודה, כאשר בעניינינו ההגנה הרלוונטית היא הגנת “ההגנה העצמית” הקבועה בסעיף 24(1) לפקודת הנזיקין, לה טען הנתבע בכתב הגנתו , אליה אתייחס להלן בפרק הרלוונטי.
בנוסף, התובע עתר לפיצוי גם מכוחה של עוולת הרשלנות. בהתאם לפסיקה, עוולת הרשלנות חלה גם במקרה של אירוע תקיפה, במקום בו לא הוכחה כוונה ובמצב המכונה “תקיפה רשלנית”. ראו: ת”א 55543-12-17;
וראו לעניין זה עניין גורדון: “טול, למשל, מזיק, העושה שימוש רשלני בכוח נגד גופו של הניזוק בלא הסכמתו וגורם לו נזק. המזיק לא יימצא אחראי בתקיפה, שכן היסוד של גרימת נזק “במתכוון” … אינו מתקיים. אין בכך כדי לשלול מהניזוק זכות לתבוע בגין תקיפה רשלנית, ובלבד שנתקיימו היסודות של עוולת הרשלנות … באין כוונה, אין אחריות בנזיקין בגין תקיפה, אך אין כל הסדר שלילי לעניין אחריות בנזיקין בגין רשלנות”;
גם כאשר המעשה נעשה בנסיבות של פזיזות – בהן מבצע המעשה היה ער לסיכון הגבוה הכרוך בו, אך היה אדיש למימוש סיכון זה, אותו אדם לא יהיה אחראי בשל תקיפה, אולם ייתכן שיהיה אחראי בשל עוולת הרשלנות. השוו: עניין קידר.
לאור האמור, ככל שאתרשם כי התובע לא הוכיח את יסוד הכוונה בעוולת התקיפה, אדרש להמשיך ולבחון את התקיימות יסודות עוולת הרשלנות.
מן הכלל אל עניינינו אנו –
טרם אפנה לדיון בסוגית האחריות בגין עוולת התקיפה, אדרש תחילה לטענה מקדמית שהעלה הנתבע בכתבי טענותיו – היא טענת השיהוי, עת התביעה דנן הוגשה כשבועיים טרם מועד ההתיישנות, בחלוף כשבע שנים ממועד האירוע הנטען.
טענת השיהוי
הנתבע עתר לדחות התביעה מפאת שיהוי ניכר בהגשתה, כשבועיים לפני מועד ההתיישנות. זאת לדבריו, עת נגרם לו נזק ראייתי מאחר והוא אינו יכול כיום להתחקות אחר הצילומים מהדירה, שהלכה למעשה היו ברשות התובע. לדבריו, עצם הגשת התביעה בשיהוי כה ניכר מהווה חוסר תום לב מצד התובע.
התובע טען מנגד כי הוא תמך תביעתו בסרטון ממצלמה שהייתה בבית האב, אשר לשיטתו מתעד את האירוע במלואו, מתחילתו ועד סופו, ולפיכך אין כל מקום לטענת הנזק הראייתי לה טען בהקשר זה הנתבע.
פסק הדין המנחה לעניין טענת השיהוי הוא ע”א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ’ הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ”ד נז(5) 433 (2003) (להלן – “עניין תלמוד תורה”), במסגרתו עמדה כב’ השופטת פרוקצ’ה על טיבה של טענת השיהוי המועלית כנגד תביעה אזרחית בטרם תקופת ההתיישנות ועל הקושי הטמון בה ולו לנוכח העובדה כי מעצם טיבה, היא למעשה “… מבקשת להתערב ולשנות תקופת התיישנות שנקבעה בדין על דרך קיצורה העשויה לפגוע בציפייתו של התובע לכלכל צעדיו לפי טעמו במסגרת תקופת התיישנות המוכרת בחוק. היא משנה את נקודת האיזון בין ההגנה על זכויות התובע לבין ההגנה על זכויות הנתבע, וקבלתה מאפשרת דחיית תביעה על הסף בלא דיון לגופה. … נוכח ההשלכות הנובעות מקבלת טענת שיהוי התנאים לקבלתה הם מטבע הדברים מחמירים, ונסיבות החלתה נדירות, וקו זה מאפיין את הפסיקה בנושא זה לאורך שנים.”
לנוכח הקשיים האמורים הובהר בפסיקה כי השימוש בדוקטרינה של שיהוי לצורך דחיית תובענה ייעשה רק במקרים חריגים, מטעמים של צדק והגינות כלפי הנתבע, שיקולים שבאינטרס הציבור ודאגה לקיום הליך שיפוטי תקין. ראו: עניין תלמוד תורה ; תמ”ש 37280-02-20 ל. ט. נ’ ג. (4.9.2023).
הנטל להוכיח את טענת השיהוי מונח על כתפי הנתבע ועליו להוכיח האם “…בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום-לבו של התובע”.ראו: עניין תלמוד תורה; תמ”ש 59100-10-15 פלונים נ’ אלמוני (20.8.2019).
כפי שהובהר לעניין זה בע”א 410/87 שרה פריד נ’ לאה יונגר, מה(3) 749 (1991): “בכל המקרים הללו לא עצם חלוף הזמן כשלעצמו הוא המצדיק דחיית התביעה, אלא דבר-מה נוסף שמיתוסף לחלוף הזמן או שנובע ממנו באופן ברור.”
במקרה דנן – באשר לשינוי המצב לרעה והנזק הראייתי שנגרם לנתבע לטענתו – הרי שהסרטון שהוגש מטעם התובע מאיין את טענת הנזק הראייתי לו טען הנתבע, שהרי יש תיעוד בזמן אמת מהאירוע עצמו.
באשר לטענות אודות איכותו הירודה של הסרטון, הרי שהמומחה שהגיש חוו”ד מטעם הנתבע, ניתח את הסרטון תוך שימוש בכלים העומדים ברשותו, תוך שהבהיר, כי הפעולות שביצע בסרטון אפשרו “להגיע לניתוח הסיטואציה בצורה ברורה ומוחשית” (עמ’ 3 סייפא לחוו”ד) וכן בעמ’ 16 לחוו”ד הבהיר “למרות איכותו המוגבלת, יכולתי, בכלים העומדים לרשותי, לבחון את תיעוד הווידאו ברמת “הפריים הבודד” ובניגון איטי של הווידאו ובכך לעמוד זה מקרוב על ההתרחשות וההתגוששות שבין התובע והנתבע”.
באשר לטענה כי מדובר בסרטון חלקי, כפי שיפורט להלן, מצפיה בסרטון שהוגש התרשמתי כי האירוע הרלוונטי להליך זה משתקף במלואו בסרטון שהוגש, המתאר את התנהלות הצדדים הן לפני אירוע התקיפה והן לאחריו.
מכל מקום, טענות הנתבע אודות משקלו של הסרטון ואיכותו, אינם יכולים לעמוד לצורך טענת הנזק הראייתי לצורך טענת השיהוי, עת הוא עצמו התבסס על הסרטון לצורך הוכחת טענת ההגנה העצמית לה טען, כפי שיובהר בהמשך.
בנסיבות אלה לא מצאתי כי התקיים התנאי האמור.
בכל הנוגע לזניחת התביעה – התובע לא נימק מדוע המתין זמן רב כל כך עד לקראת תום תקופת ההתיישנות ממש, על מנת לתבוע את אחיו הנתבע בעניין נזק שנגרם לו לטענתו מהאירוע שהתרחש בשנת 2014, ולאחר שהתלונה שהגיש למשטרה נסגרה כאמור מחוסר עניין לציבור; בהתנהלות זו יש קושי והיא עשויה ללמד על וויתור ויתכן אף לעלות כדי חוסר תום לב.
יפים לעניין זה דברי כב’ השופט ארז שני בתמ”ש (משפחה תל אביב-יפו) 12532-05-20 א. פ נ’ ג. ד (27.12.2022), לפיהם: “לטעמי, חוסר הגינות בסיסי טמון בכך שאדם ניעור לתבוע שנים רבות לאחר הארוע המכונן.” (פסקה 37 לפסה”ד);
וכן דבריו בתמ”ש (משפחה תל אביב-יפו) 14157-02-15 ד. פ נ’ א. א (26.12.2016), לפיהם: “…לדעתי מדיניות שיפוטית רצויה לא תעודד הגשת תובענה שנים לאחר אירוע המאפשר תובענה והדברים נלמדים דרך אנלוגיה אפילו מן המועדים שננקבו להתיישנות בדין הישראלי. אם תרצה תאמר בלשונו של כב’ השופט עמית בהלכת גיא-ליפל כי מדיניות שיפוטית רצויה לא תעודד הכבדה על הנתבע וקיום קושי ראייתי בחלוף שנים רבות, אם תרצה תאמר במילותיי כי הסכסוך המשפחתי צריך לסופיות אפילו יותר מסכסוך אזרחי “רגיל”, ואין לתור אחר עילות תביעה שלא נוצלו שנים רבות לאחור.” (פסקאות 108-110 לפסה”ד).
חברי כב’ השופט פליקס גורודצקי עמד אף הוא על כך, ש”…אין מניעה, במקרים מתאימים, לדחות תביעה מחמת שיהוי קיצוני… ומטעמי מדיניות שיפוטית רצויה אין לעודד הגשת תובענה שנים לאחר אירוע המאפשר הגשת תובענה”. ראו: תלה”מ (משפחה ירושלים) 75477-05-23 פלוני נ’ פלונית (3.3.2024).
במקרה דנן, לא נהיר מדוע מצא התובע להמתין עם תביעתו דנן קרוב לשבע שנים עד להגשתה, בסמוך לתום תקופת ההתיישנות, וכאמור, התובע לא נתן לכך טעם המניח את הדעת.
לנוכח השיהוי הקיצוני בהגשת התביעה דנן, מתעוררת סוגיית זניחתו או ויתורו של התובע על עילת תביעה בגין האירוע הנטען, ולנוכח המדיניות המשפטית האמורה שלא לעודד הגשת תביעות לאחר שנים רבות ממועד האירוע בגינו מוגשת התביעה, ייתכן כי היה מקום לדחות התביעה על הסף מטעמי שיהוי בהגשתה.
אולם בעניינו, הנתבע לא עמד על טענת השיהוי שהעלה, ודומה כי זנח אותה בסיכומיו, כאשר הודה מפורשות כי “נכון והתביעה לא התיישנה, ואין ביכולתו להוכיח כי התובע זנח את תביעתו” (סעיף 3 לכתב ההגנה, וסעיף ד’1 לסיכומיו);
לפיכך, בנסיבות המקרה דנן, משעה שהנתבע בעצמו אינו עומד על קיומו של תנאי זה, ובהתאם להלכה כי השימוש בדוקטרינת השיהוי יעשה אך במקרים חריגים, ואין די בחלוף הזמן בלבד, לא מצאתי לסלק את התביעה מחמת שיהוי.
אחריות הנתבע בעוולת התקיפה – יסודות העוולה
לאחר בחינת העדויות והראיות שהובאו לפני לרבות הסרטון שהוגש מטעם התובע, סבורתני כי עלה בידי התובע להוכיח קיומם של יסודות עוולת התקיפה בנסיבות דנן.
יסוד השימוש בכוח כנגד גופו של התובע ללא הסכמתו – בעניינינו, הנתבע הודה בעצם מעשה התקיפה המיוחס לו, עת לשיטתו הוא פעל כך מתוך הגנה עצמית לאחר שחש מאוים מפני התובע.
הנתבע הודה בחקירתו הראשית כי הוא “הדף” את התובע (בטענה כי חש מאוים ממנו) כאשר תיאר את האירוע מנקודת מבטו: “הכנתי לי כוס קפה יצאתי למרפסת, פתאום בא אח שלי ע’ בא בתנועה מאיימת, פתח את הדלת בריצת עמוק במטרה לפגוע בי, זאת אומרת הוא ראה אותי כאובייקט לא רצוי בבית, הוא בא אליי בתנועה ידנית של איום, אני נכה צה”ל, סובל מסכיזופרניה ואני סובל מחרדות וזה הגביר אצלי את החרדות, פעלתי מתוך מניעים אישיים של הגנה עצמית, הדפתי אותו ממני והוא נפל אני נפלתי ואז בא ( …) וברחתי יצאתי מהבית” (עמ’ 87 ש’ 34-36 ועמ’ 88 ש’ 1-2).
גם בחקירתו הנגדית, כשנשאל הנתבע מי נגע ראשון במי- הודה “אני הרמתי ראשון”, “אני ראשון” “אני ראשון בגלל הגנה עצמית כי פחדתי מהתוקפנות שלו” (עמ’ 96 ש’ 4,6,8), ומתוך “זיכרון של התקפה שלו הקודמת כלפיי, זיכרון של בעיטות ושזרק מפתח על העין שלי שאבא שלי ביקש ממני לא להתלונן במשטרה” (עמ’ 96 ש’ 16-17).
גם בהודעתו במשטרה הצהיר הנתבע כי “…דחפתי אותו ממני כדי שלא יתקוף אותי…” (עמ’ 2 שורה 50 להודעת הנתבע, שצורפה כנספח א’ לתביעה); כאשר נשאל בהמשך החקירה איך נשברה האצבע של התובע, השיב הנתבע “האירוע של ה 10 שניות לא קרה כלום ולא היה מגע פיסי חוץ מהדחיפה”(עמ’ 2 ש’ 56-57 להודעה במשטרה).
אמנם, הנתבע העלה טענות בנוגע לקבילות ההודעה המשטרתית במסגרת בקשתו מיום 26.12.22 בשל הנסיבות בהן בוצעה החקירה (בהיותו מאושפז ובניגוד לחוק הליכי חקירה העדה (התאמה לאנשים עם מוגבלות שכלית או נפשית), התשס”ו- 2005); אולם בדיון קד”מ, הותיר טענותיו לעניין זה במישור משקלה של הראיה בלבד (ראו עמ’ 3 ש’ 9-10 לפרוט’ מיום 3.5.23; וסעיף 4 לסיכומיו);
אף לו יש ממש בטענותיו באשר לאופן בו בוצעה החקירה, הרי ממילא, כאמור, הנתבע הודה בתקיפת התובע בחקירתו הראשית בהליך זה, כך שעדותו בביהמ”ש אך תומכת בהודעתו במשטרה שנלקחה ממנו בסמוך לאירוע, אשר גם בה העלה גרסה דומה, ואיני נדרשת לבסס את הכרעתי על ההודעה במשטרה השנויה במחלוקת.
הנה כי כן, קיימת בעניינינו הודאת בעל דין- עת הנתבע הודה כי דחף את התובע והוא זה שיצר מגע ראשון בדחיפה האמורה; ולא בכדי טענת ההגנה העיקרית של הנתבע התמקדה אפוא במניע למעשיו (להבדיל מהכחשת מעשה התקיפה עצמו).
כאמור, בשלב בחינת יסודות העוולה לא נדרש אפוא לדון במניע לתקיפה, וטענות הנתבע לעניין זה יידונו להלן במסגרת הדיון בטענת ההגנה שהעלה בהקשר זה (סעיף 24(1) לפקודה).
זאת ועוד, הסרטון שהוגש מטעם התובע, מלמד בבירור כי נפילתו של התובע (בעטיה נגרם לו לטענתו הנזק בכף ידו), נגרמה כתוצאה מתקיפה של הנתבע, שדחף אותו.
כאמור, הנתבע ניסה לערער על משקלו הראייתי של הסרטון, בטענה כי מדובר בקטע בודד, בן 20 שניות, וכי הדיסק שהוגש אינו מהווה הצילום המקורי מתוך המצלמה הביתית בה צולם (ראו לעניין זה סע’ ב’ 5-6 לסיכומיו; ודברי המומחה לראיות מוקלטות שהוגשה מטעמו כנספח 3 לתיק המוצגים, עמ’ 3 לחווה”ד).
לטענת התובע כל אירוע התקיפה (כולל מה שהתרחש לפניו ואחריו, החל מסמוך אחרי כניסת התובע לדירה ועד חלוף זמן אחרי הפלתו לרצפה) מתועד בסרטון שהוגש באופן מלא, כאשר לטענתו רק 20 שניות אלו נקלטו בעדשת המצלמה ורק הן רלוונטיות לשאלת ביצוע התקיפה (סעיף 2 לתשובתו לסיכומי הנתבע).
אף לשיטת הנתבע בהודעתו במשטרה המדובר באירוע קצר בן מספר שניות: “האירוע של ה 10 שניות לא קרה כלום ולא היה מגע פיסי חוץ מהדחיפה”(עמ’ 2 ש’ 56-57 להודעה במשטרה), באופן המתיישב עם טענות התובע.
מצפיה בסרטון שהוגש התרשמתי כאמור, כי אכן האירוע הנדון בהליך זה משתקף במלואו בסרטון שהוגש, המתאר את התנהלות הצדדים הן לפני האירוע והן לאחריו.
לא זו אף זו, הנתבע בעצמו הסתמך על הסרטון האמור לצורך הוכחת ההגנה העצמית לה טען (ראו סעיף ו'(6) לסיכומיו).
זאת ועוד, המומחה מטעם הנתבע טען בחוו”ד (עמ’ 3 סייפא) כי הפעולות שביצע בסרטון אפשרו “להגיע לניתוח הסיטואציה בצורה ברורה ומוחשית”.
הנתבע אף טען כי “…אילו התובע היה מודע למה שהמומחה מטעם הנתבע יצליח לעשות מהסרטון הגרוע אשר הועבר אליו, הלכה למעשה כלל לא היה מגיש אותו, שכן אין ולא יכול להיות חולק שהתובע אשר סבר שראיה זו תביא לניצחונו, התהפכה עליו…” (סעיף ו'(2) לסיכומי הנתבע).
לאור האמור מצאתי כי הסרטון האמור מהווה משום סיוע לעדות התובע ויש בו משום הוכחה לטענותיו בדבר התקיפה.
האח ש’, שנטען כי היה עד לאירוע נשוא התביעה דנן, הצהיר בהודעתו במשטרה כי “…באותו ערב של האירוע כשהוא נתקל עם א’ שאל אותו מה הוא עושה בבית של אבא וא’ התעצבן עליו וזרק כוס קפה חמה שהיתה בידו. באותו רגע ע’ ניסה לברוח מכוס הקפה ומעד וא’ זרק עליו צרור מפתחות…..ש. ומה קרה עם המפתחות, פגעו בע’? ת. לא, אבל א’ ניסה לברוח מכל מה שעף עליו ונפל ונשברה לו האצבע”. (עמ’ 2 ש’ 22-24 ו-29-30 להודעת ש’ במשטרה מיום 20.11.2014; נספח 6 לתיק המוצגים של התובע).
גרסתו של האח ש’ אינה תואמת לא את גרסתו של התובע, ואף לא את גרסתו של הנתבע.
האח ש’ לא הגיע ליתן עדותו, והנתבע טען ובצדק כי הדבר פועל אפוא לחובת התובע (לעניין המשמעות של הימנעות מהבאת ראיה העשויה לסייע לבעל דין ראו: ע”א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע”מ נ’ סלימה מתתיהו, פ”ד מה(4) 651 (1991) והאזכורים שם, וכן ע”א 3171/07 סובחי נ’ מנהל מס ערך מוסף נצרת- מדינת ישראל (26.10.09) המאוזכר בפס”ד אליו הפנה הנתבע בסיכומיו).
דא עקא, מאחר וגרסת הנתבע בעצמו סותרת גרסתו של האח ש’, עת הוא העיד במפורש כי הדף את התובע והוא זה שיצר מגע עמו וזאת לטענתו מתוך הגנה עצמית, כפי שעולה גם מהמוצג בסרטון בו נראה התובע נופל כתוצאה מאותה הדיפה מצד הנתבע, ולא אך כתוצאה של ניסיון התובע לברוח “מכל מה שעף עליו” (כפי שטען האח ש’ במשטרה), לא מצאתי באי העדת האח ש’ לכשעצמה, בשעה שלא הגיע לחקירה, לגרוע מגרסת התובע.
כל ספק שעשוי להתעורר לעניין זה מהודעתו במשטרה של האח ש’, מתאיין אפוא לנוכח הודאת בעל דין של הנתבע כאמור.
לעניין הטענות לסתירות בגרסת התובע, אכן גרסתו לא הייתה קוהרנטית, והוא הציג מספר גרסאות שונות לתיאור האירוע, ולאופן בו ניזוק. התובע אף הודה בכך בסיכומיו (סעיף 5). ראו למשל: סתירות שעלו בעדותו בנוגע למועד בו נזרקה עליו כוס הקפה (עמ’ 28 ש’ 25, עמ’ 28 ש’ 16-17 לפרוט’); סתירות בין עדותו במשטרה שם הצהיר כי “…היה לו כו(ס) קפה ביד וזרק עלי לא נשבר עלי נשבר בקיר תפס את המפתחות זרק על ידי השמאלית כתוצאה מכך נשברה לי האצבע…” (עמ’ 1 ש’ 7-8 להודעה במשטרה נספח 6 לתיק המוצגים); לבין עדותו בביהמ”ש לפיה האצבע נשברה לו כתוצאה מהנפילה “אני נפלתי, ראית אותי נופל? לא מהמפתח מהקיר יכול להיות קיבלתי מכל מיני” (עמ’ 27 ש’ 31; עמ’ 28 ש’ 1-6 לפרוט’);
אלא שהסתירות האמורות נוגעות לפרטים הנלווים למעשה התקיפה ולא מצאתי כי יש בהן כדי לאיין את אירוע התקיפה עצמו – בו הודה הנתבע עצמו, בבחינת הודאת בעל דין, כאמור, והוא עולה בבירור מהסרטון שהוצג לפני.
בכל הנוגע ליסוד הכוונה – כפי שהובהר לעיל, לעניין זה לא נדרש זדון, אלא אך מודעות וצפיות לתוצאה ולהתרחשותה; במקרה בו התוצאה הייתה כמעט וודאית ניתן לייחס לתוקף מודעות.
גם בענייננו אנו – ניתן לייחס לנתבע כוונה מקום בו היה עליו לצפות כי כתוצאה מדחיפה חזקה של התובע, הוא עלול ליפול ולהיפגע. ובמילים אחרות – דחיפת התובע ללא הסכמתו תוך הפעלת כוח מהווה מעשה רצוני ומודע של הנתבע ובכך מתקיים בעניינינו יסוד הכוונה.
הנתבע טען בחקירתו כי הוא נכה צה”ל וסובל מסכיזופרניה (עמ’ 89 ש’ 26) וכי הוא אושפז בסמוך לאחר האירוע הנטען (עמ’ 98 ש’ 28-32); כתב ההגנה נתמך בתצהיר מטעם האפוטרופסים (לדין), חלף תצהיר מטעם הנתבע עצמו; ובתעודה הרפואית מיום 1.3.22 שצורפה כנספח 3 לכתב ההגנה (שהובהר בראשיתה כי אינה מהווה חוות דעת פסיכיאטרית) תואר מצבו הנפשי של הנתבע המצוי במעקב פסיכיאטרי על רקע סכיזופרניה “…ללא עדות להפרעות בתפיסה….קוגניטיבית שמור. שיפוט ותובנה חלקיים”;
עם זאת, הנתבע לא העלה טענה להגנה בהקשר זה בכל הנוגע לעוולת התקיפה, ולא טען להגנה האמורה בסעיף 24(5) לפקודה לפיה “התובע לא היה שפוי בדעתו או היה לקוי בשכלו או בגופו, והכוח שהשתמש בו הנתבע היה, או נראה שהיה, במידת הנחיצות הסבירה להגנת התובע עצמו או להגנת אנשים אחרים, והשימוש בו היה בתום לב ובלי זדון” .
דומה כי לא בכדי לא עלה הנתבע טענת הגנה זו, שכן על פניו טענת הגנה זו סותרת את המודעות הנדרשת לצורך ההגנה העצמית הקבועה בסעיף 24(1) לפקודה – היא טענת ההגנה המרכזית לה טען הנתבע בסיכומיו.
בעוד שבכתב ההגנה טען הנתבע כי “לאור העובדה כי הנתבע הינו אדם הלקוי בנפשו לא עשה את הנטען כלפיו במתכוון ובטח שאין המדובר באדם ונבון ולפיכך אין להטיל עליו את האחריות לנזקי התובע המוכחשים לכשעצמם” (סעיף 32 לכתב ההגנה); הרי שבסיכומיו הוא זנח טענה זו , וממילא, הטענה לא הוכחה כדבעי.
מכל מקום, כאמור, דרישת הכוונה לצורך הקמת האחריות בעוולת התקיפה, פורשה בפסיקה כמתייחסת בעיקר למודעות לעצם המעשה ולא לשיקולים הנפשיים שעמדו מאחוריו. ראו: עניין כרמי, בו נקבע (בדעת רוב), כי הגנת אי שפיות הדעת, ככלל, איננה מהווה הגנה בנזיקין, למעט במקרה בו נשללת הבחירה החופשית מן הנתבע עקב היעדר שליטה על תנועות גופו וזאת בין אם מקורה במחלת נפש, במחלת גוף או בכפיה גופנית על ידי אחר;
לאור האמור, הרי שבעניינו מתקיים גם היסוד הנפשי הנדרש.
כפי שנאמר לעיל, לצורך הקמת אחריות בעוולת התקיפה לא נדרש להוכיח נזק, כך שסוגיית הקשר הסיבתי בין הנזק הנטען שנגרם כתוצאה מהתקיפה לבין מעשה התקיפה עצמו תיבחן אך במידה ואתרשם בחבות הנתבע במקרה דנן, ולצורך הדיון בשאלת הנזק שנגרם וגובהו.
טענת “הגנה עצמית” – סעיף 24(1) לפקודה
משהתקיימו יסודות עוולת התקיפה כאמור, נדרשים אנו לבחון את טענת ההגנה לה טען הנתבע בעניינינו- הגנה עצמית, אמורה בסעיף 24(1) לפקודה.
בהתאם להוראה זו קמה הגנה לנתבע: “אם עשה את המעשה בסבירות כדי להגן על עצמו או על זולתו מפני פגיעה בחיים, בגוף, בחירות או ברכוש, והיחס בין הנזק שסביר היה שייגרם מהמעשה לבין הנזק שסביר היה שיימנע על ידיו, היה סביר”.
לשם גיבוש ההגנה נדרשת הוכחת ארבעה יסודות אשר חובת הוכחתם היא על הנתבע. ראו: ע”א 347/72 אסעד שהלא נ’ חנניה בן שבת, כז(1) 815 (1973) (להלן – ענין שהלא); ע”א 11172/05 זיו אלון נ’ נועם חדד (21.10.2009) (להלן- עניין אלון):
א. התגוננות מפני שימוש ככוח מצד התובע – בעניין זה נקבע כי לא נדרשת הוכחתו של שימוש ממשי בכוח מצד הניזוק, ודי גם באיום של ממש מצדו, כדי לקבוע כי התקיים היסוד של “שימוש בכוח” שעשוי להצדיק התגוננות שהיא בבחינת “הבא להכותך השכם להכותו”;
ב. השימוש בכוח נעשה שלא כדין – משמע אין הסעיף מתיר התגוננות מפני שימוש בכוח המותר בדין, כדוגמת כוח המופעל כדין על-ידי גורמי ביטחון;
ג. הנתבע לא חרג במעשהו ממידת הנחיצות הסבירה למטרת ההגנה – המתגונן רשאי לעשות שימוש בכוח לשם התגוננות רק בהיעדר דרך סבירה חלופית להתמודד עם הסכנה, וכל זמן שהפעלת הכוח עודנה נדרשת לשם הגשמת המטרה, תוך בחירת האמצעי שפגיעתו פחותה. בפסיקה נקבע כי למרות שתנאי הסבירות נבחן במשקפיים אובייקטיביות של “האדם הסביר”, הרי שבהערכת סבירות ההתנהגות אין להתעלם מתנאי ההפתעה, הלחץ והאימה המאפיינים פעמים רבות מצבים של הגנה עצמית, שעשויים למנוע מן המתגונן, שנדרש לקבל החלטה מהירה, לפעול ביישוב-דעת (השוו: ע”א 6521/98 עווד בואטנה נ’ מדינת ישראל, נט(4) 218 (2005); לפיכך, על מנת לקבוע אם התנהגות המתגונן הייתה סבירה, יש להתאים את הפרספקטיבה למועד הנקיטה באמצעי המתגונן, ולא לנהוג ב”חוכמה שבדיעבד”;
ד. היחס בין הנזק שנגרם לתובע לבין הנזק שהנתבע רצה למנוע לא היה בלתי- סביר – לעניין תנאי זה נדרשת קיומה של פרופורציה סבירה בין הנזק שנגרם למתקיף עקב ההתגוננות לבין זה שביקש המתגונן למנוע באמצעות פעולת ההתגוננות. על בסיס תנאי זה ניתן לומר עקרונית, כי אין אדם רשאי להתגונן באופן המסכן את חייו של המתקיף אם הסכנה שנשקפה למתגונן הייתה אך לפגיעה קלה.
כאמור, הנטל לעניין זה מוטל לפתחו של הנתבע הטוען “להגנה עצמית”; בנדון דידן, לאחר בחינת עדויות הצדדים וראיותיהם, מצאתי כי עלה בידי הנתבע להרים את הנטל לעניין זה.
עיקר המחלוקת בין הצדדים שלפני נוגעת אפוא ליסוד הראשון של הגנה זו – האם אכן מדובר בהתגוננות של הנתבע כתוצאה מתחושת איום מצד התובע, אם לאו.
כאמור, לעניין זה נקבע בפסיקה כי לא נדרשת הוכחתו של שימוש ממשי בכוח מצד הניזוק (התובע), ודי גם באיום של ממש מצדו, כדי לקבוע כי התקיים היסוד של “שימוש בכוח” שעשוי להצדיק התגוננות שהיא בבחינת “הבא להכותך השכם להכותו”. ראו: עניין אלון, פסקה 17 לפסה”ד; ועניין שהלא, עמ’ 819.
מצפייה בסרטון שהגיש התובע עולה בבירור כי קודם למגע בינו לבין הנתבע התובע התקרב במהירות למקום בו שהה הנתבע, וכשעמד בסמוך אליו הניף את ידו כשאגרופו קפוצה במהירות לעבר הנתבע כשהוא אוחז בחפץ חד כלשהו.
הנתבע בעדותו תיאר את תחושת האיום שחש, ומצאתי את גרסתו מהימנה וקוהרנטית; לטענתו, התובע נכנס ואמר לו “תסתלק”, וזאת “עם יד מושטת של איום”. לדבריו הייתה זו תנועה “של זה על יד להכות”, ובהמשך “זה לא תלך מפה, זה בא לפגוע בי ישר”. (עמ’ 92 לפרוטוקול). בהמשך טען הנתבע כי התובע הגיע אליו באגרסיביות והרים את ידו על מנת להכות (עמ’ 93 ש’ 5-11).
עוד אציין כי בניגוד לטענת התובע בכתב התביעה, לפיה “לפתע, פתח הנתבע את דלת המרפסת והתנפל על התובע תוך שהוא דוחף אותו”, צפייה בסרטון מלמדת כי אכן הנתבע שהה במרפסת אולם התובע הוא זה שהתקרב במהירות לעבר המרפסת תוך הנפת ידו, דבר המחזק את תחושת האיום הנטענת.
הסרטון שהוגש מטעם התובע, וחוו”ד המומחה לראיות מוקלטות שהוגשה מטעם הנתבע כנספח ג’ לתיק המוצגים אף הם תומכים בטענת ההגנה העצמית;
המומחה הציג את הסרטון באמצעות תוכנה מיוחדת באמצעות 625 תמונות, בעזרתן היה ניתן ללמוד על האירוע ולנתח את הסרטון הקצר (בן 20 שניות בלבד) “בהילוך איטי” – “פריים אחר פריים”.
המומחה סיכם את ממצאיו בחוו”ד כדלהלן: “לאחר שבחנתי את הדברים בצורה מדוקדקת, צעד צעד, פריים פריים, אין מנוס מהקביעה שהתובע הגיע לקראת הנתבע כשהוא אכן אוחז חפץ בידו הימנית. אין כל ספק כי החפץ שאחז התובע בידו הימנית, יכול היה להיתפס בעיני הנתבע ככלי חד או סכין או דבר דומה לכך, על אחת כמה וכמה לאור התנועה ההתקפית של התובע כלפיו. התובע ניגש אל הנתבע בצורה שנראית כתקיפה לכל דבר ועניין, הניף את ידו עם אותו חפץ מעלה וכלפי הנתבע כבתנועה המאפיינת דקירה”.
צפייה בסרטון מלמדת כי קודם לאירוע התקיפה התובע התקרב במהירות אל עבר המקום בו שהה הנתבע (לטענת הצדדים- המרפסת), כאשר הוא עמד סמוך לנתבע הוא הניף את ידו מעלה לעבר הנתבע כאשר אגרופו קפוצה לאגרוף והוא אוחז בדבר מה חד בידו.
בין הצדדים נתגלעה מחלוקת באשר לזהות החפץ שהחזיק התובע – בעוד התובע טען כי מדובר היה בצרור מפתחות שהחזיק בכף ידו (חלק ב’ סע’ 10ג’, 15 ו- 21 לסיכומיו); הרי שהמומחה טען כי מדובר בחפץ שיכול להיתפס “ככלי חד או סכין או כל דבר אחר הדומה לכך…” (עמ’ 7 לחוו”ד); “כמו או סכין או אני לא יודע מה היה להם שם ביד שהוא חפץ שבולט מהיד…” (עמ’ 54 ש’ 17-18 לפרוט’);
מהסרטון שהוגש, גם לאחר שנותח בידי מומחה לכך (מטעם הנתבע), קשה להתרשם מהו אותו החפץ שהחזיק התובע בידו המונפת בעת האירוע.
מחוו”ד המומחה עלה כי הוא אינו יודע לזהות בבירור מהו החפץ החד בו אחז התובע בעת שהניף את ידו מעל הנתבע, אולם מהתמונות שהציג, ניתן ללמוד בבירור כי “התובע אחז בידו, ללא ספק חפץ מסוים…” (עמ’ 7 לחווה”ד, ותמונות מס’ 184-202 לחוות דעתו).
בחקירתו טען המומחה כי הוא מתקשה להאמין כי מדובר במפתחות “אם זה יהיה צרור מפתחות אני מאוד אתפלא” (עמ’ 64 ש’ 34 לפרוט’), “…זה גם לא נראה לי צרור מפתחות” (עמ’ 61 ש’ 27 לפרוט’); אולם הודה כי אף הוא לא יודע איזה חפץ בדיוק החזיק התובע “אני יודע שזה חפץ” (עמ’ 64 ש’ 11 לפרוט’; עמ’ 68 ש’ 1-3), אשר “…חפון בתוך כף היד” (עמ’ 69 ש’ 13).
יוער כי המומחה הבהיר בחקירתו כי גרסאות הצדדים וכן עדויותיהם במשטרה לא הונחו לפניו קודם לניתוח הסרטון והגשת חוו”ד.
אולם, עדויות הצדדים שנשמעו לפני מחזקות את ההנחה כי התובע אחז בידו צרור מפתחות. הנתבע אישר בחקירתו כי הוא ראה שהתובע מחזיק ביד צרור מפתחות “כן” (עמ’ 99 ש’ 15-16 לפרוט’); התובע טען אף הוא בעדותו כי “המפתח היה אצלי והוא חטף לי אותו” (עמ’ 29 ש’ 17), ולטענתו המפתחות הם אלה שעפו בזמן “המגע הראשוני” עם הנתבע (עמ’ 30 ש’ 31-34); “המפתח היה ביד שלי והוא זרק הוא תפס אותו וזרק את זה…” (עמ’ 27 ש’ 35).
בהקשר זה ייאמר כי עדות זו של התובע תואמת גם את הודעתו במשטרה שניתנה יום לאחר האירוע, לפיה בעת העימות ביניהם הנתבע “…תפס את צרור המפתחות וזרק את זה עלי” (עמ’ 1 ש’ 7-8 ועמ’ 2 ש’ 33-34 להודעת התובע במשטרה מיום 30.10.14). גם המומחה אישר בעדותו כי החפץ אותו אחז התובע בידו עף לקיר – “הנתבע הודף את התובע, ועף החפץ הזה פה לקיר, ואחר כך עוד משהו נזרק פה לצד זה העיגול השני שסימנתי והם נופלים על הרצפה כבר וזה סוף האירוע…” (עמ’ 54 ש’ 20-21).
מכל מקום, לא מצאתי כי המחלוקת בדבר זהות החפץ בו אחז התובע בעת שהניף את ידו כשהתקרב לנתבע, רלוונטית להכרעה שלפני, לעניין יסוד האיום או השימוש בכוח מצד התובע, שכן בעניינינו תחושת האיום נלמדת ממכלול התנהלותו של התובע בעת האירוע, התקרבותו המהירה לנתבע והנפת ידו הקפוצה לאגרוף כאשר הוא אוחז בדבר מה חד בידו, ואין זה משנה מהו אותו חפץ.
ודוק, אף לו אקבל לעניין זה את גרסת התובע לפיה הוא החזיק בידו המונפת צרור מפתחות (ולא סכין למשל) – עדיין סבורה אני כי יש באופן התנהלותו, התקרובות המהירה תוך הנפת היד כאמור כדי להוות איום או תחושת איום ממשי באופן שהביא לתגובת הנתבע – דחיפת התובע והדיפתו.
יפים לעניינינו הדברים שנקבעו בעניין שהלא, לפיהם: “… אפילו לא הגיעה לדרגה של שימוש ממשי בכוח, איום של ממש לשימוש בכוח היה בה. איום כזה גם הוא בגדר תקיפה והמערער היה זכאי להתגונן מפניה…. הזכות להגנה עצמית קמה לאדם כאשר הוא ירא באורח סביר משימוש בכוח שלא כדין נגדו. במקרה כזה אין הוא חייב להמתין עד אשר האיום ימומש ורק אז להשיב מכה תחת מכה. בהולסברי (הוצאה שלישית. כך 10, ע’ 743, סימן 1429) נאמר: “אם ישנו איום של תקיפה, כגון על-ידי הרמת יד נגד אדם אחר במרחק כזה שזה האחרון יכול להיות מוכה. מותר לו להכות להגנתו כדי למנוע זאת.” … פירוש הדבר, שלא זו בלבד שמותר לו לאדם לתפוס ביד המורמת נגדו להכותו, אלא שאף מותר לו להיות המתחיל בשימוש בכוח הזרוע בבחינת “הבא להכותך השכם להכותו”… במקרה שלפנינו המערער אף לא הרחיק לכת עד כדי כך. הוא רק ביקש למנוע את המכה שנשקפה לו על-ידי הוצאת כלי המשחית מידי המשיב. זה המינימום שאדם יכול ומותר לו לעשות במצב כזה.” (שם, בעמ’ 819; ההדגשה שלי- ה.ג.).
זאת ועוד, עסקינן בשני אחים ביניהם מטען רגשי וסכסוך מתמשך שהוביל ככל הנראה לעימות ביניהם, כאשר לגרסתו של התובע בעצמו הוא הגיע לדירה במטרה לדרוש מהנתבע להסתלק מדירת אביו. רקע זה משליך על תחושת האיום שחש הנתבע ומחזק אותה.
התובע טען בסיכומיו כי “אין מחלוקת בין הצדדים כי בין א’ והאחות ר’ לבין שאר האחים הייתה מחלוקת ונתק קשה שנים רבות לפני האירוע”; הנתבע בעדותו אישר כי במשך 10 שנים לפחות קודם לאירוע הצדדים לא נפגשו (עמ’ 89).
המטען בין שני האחים הניצים עולה בבירור מעדות התובע, שם התייחס לנתק שהיה בין האחים לנתבע, לטענתו כי הנתבע גנב כסף מאביו ולעובדה שלאחר שהאב המנוח לא הוריש לנתבע ולאחות ר’ מעיזבונו למעט 10 ₪ נוהלו הליכים משפטיים על רקע זה (עמוד 19 לפרו’); כך גם עולה מהודעת התובע במשטרה, שם הבהיר כי “….לפני חמש עשרה שנה אמא שלי נפטרה ואשתו החליטה לנתק אותו מאיתנו שנפטר אחד משני הצדדים הוא צריך לבוא לחתום לאבא שהרכוש צריך לעבור לאבא ולא חתם ומזה התחיל הבלאגן כי אמא שלי לא השאירה צוואה הוא חולה נפש מתאשפז תמיד בבית חולים….אחרי המון שנים הוא בא לאבא שלי כביכול לבקר אותו ופותח לו את הארנק…”; האחות ר’ שהעידה מטעם הנתבע מחזקת את עניין המחנות בין האחים במשפחה סביב ירושת הוריהם המנוחים, עליה העיד התובע בחקירתו (עמ’ 19 לפרוט’; עמ’ 101 ש’ 15-18 , 32-34 לפרוט’). ראו גם עדות התובע לעניין זה בעמ’ 88 ש’ 32-35).
הדברים אמורים אף ביתר בנסיבות דנן – לנוכח אבחונו של הנתבע כסובל מ”סכיזופרניה פרנואידית” – כפי שטען התובע עצמו (סעיף 22 בחלק ב’ לסיכומיו), וכפי שהעיד הנתבע בחקירתו “…אני נכה צה”ל סובל מסכיזופרניה ואני סובל מחרדות וזה הגביר אצלי את החרדות…” (עמ’ 87 ש’ 36 ועמ’ 88 ש’ 1) “יש לי עניין של פרנויה” עמ’ 93 ש’ 23);
התובע טען כי ידו המונפת חזרה למטה קודם לדחיפה של הנתבע, כאשר הוא מבקש להסתמך לעניין זה על תמונות המופיעות בחווה”ד שהוגשה מטעם המומחה של הנתבע.
ב”כ התובע ניסה לעמת את המומחה בחקירתו אודות תמונה מס’ 85, ודומה כי המומחה הסכים עמו במידה מסוימת, כי בתמונות עולה אינדיקציה לכך, למצער לפרק זמן של – “…שנייה זה אפילו לא שנייה” (ראו עמ’ 72 ועמ’ 83 ש’ 30-34 לפרוט’).
אולם, צפייה רציפה בסרטון המתעד את האירוע בזמן אמת, מלמדת כי הדברים קרו בד בבד – הנפת יד, דחיפה תוך כדי הורדת היד, ולאחר מכן תוצאה של הדחיפה – נפילת התובע לרצפה ונפילת הנתבע עליו; לא ניתן ללמוד מהסרטון על כך שהתקיפה בוצעה לאחר הורדת היד, וככל שניתן להבחין אזי כפי שהעיד המומחה מדובר בפרק זמן קצר ביותר, של שנייה או שתיים בלבד.
כפי שתיאר זאת המומחה בחקירתו “…הוא [הכוונה לנתבע] לא חי בעולם של פריים 95 הוא חי בעולם של תנועה …” (עמ’ 72 ש’ 15-35).
אינני סבורה כי בנסיבות של אירוע זה היה בהורדת היד משום הסרת האיום, שהרי מדובר היה לכל היותר בשנייה אחת או שתיים, ובפרק זמן כה קצר בו קשה להניח כי הנתבע חדל בשל כך להרגיש מאוים ממכלול התנהלות התובע, התקרבותו המהירה אליו, והנפת ידו של התובע לעברו.
ודוק, לו היה חולף פרק זמן משמעותי בין הורדת היד לבין התקיפה – זו סיטואציה בה היה ניתן לקבל את הטיעון של התובע כי מדובר בתקיפה ללא צורך בשום הגנה עצמית. אולם בנסיבות דנן עסקינן באירוע קצר מאוד של שניות מספר שאף בהילוך איטי, הרושם שנוצר הוא כפי שטען הנתבע – כי הנפת היד של התובע עליו הייתה מאיימת והיא זו שגרמה לו להדוף אותו ממנו, לצורך הגנה עצמית, אף אם שניה קודם הורדה היד.
בכל הנוגע ליסוד הרביעי של ההגנה- היחס בין הנזק שנגרם לתובע לבין הנזק שהנתבע רצה למנוע לא היה בלתי- סביר – בעניינינו נראה כי מדובר ביחס סביר עת התובע נחבל לטענתו בכף ידו, סבל משבר שהתגלה בזרת, ולקח ימי מחלה מעבודתו, אולם בפועל עלה מהראיות כי הוא שב לעבוד כנהג למרות הכאבים ביד (עמ’ 20 ש’ 29-31 לפרוט’; תעודה רפואית משערי צדק מיום 16.11.2014 בה נאמר כי “החולה נוהג שלא לפי היראות [צ”ל – הוראות]. נוהג עם הסד, לא משתמש במתלה”, אשר נסרקה בעמ’ 32 לנספחי התביעה); ונכותו הרפואית המוסכמת בגין הנזק האמור (מבלי להודות בקשר הסיבתי לנפילה בעת האירוע) הועמדה על שיעור של 6% בלבד; בנסיבות אלה עולה כי הנתבע לא התגונן באופן שסיכן את חיי התובע, ולכן שוכנעתי כי גם היסוד הרביעי מתקיים בנסיבות דנן והייתה הצדקה למעשה הנתבע.
כפי שהובהר בפסק הדין בענין שהלא: “על כל פנים, לא יכול להיות ספק כי כאשר אדם מאיים על רעהו לפגוע בו בכלי משחית שבידו וממחיש את איומו בהרמת הכלי, כך שהאיום נראה כמיידי וממשי, מותר גם מותר לפרק את זינו מעליו תוך שימוש במידה סבירה של כוח להשגת המטרה. רק כשזה כבר נעשה ולא נשקפת עוד סכנה ממשית מהתוקף, על הנתקף להרפות ממנו, כי כל שימוש נוסף בכוח באותו זמן לא יהיה עוד בבחינת הגנה עצמית והאיש יצטרך לתת את הדין עליו. במקרה הנדון. בזמן ההיאבקות נפל המשיב ועיקר חבלתו באה לו מהנפילה. אבל סדר ההתרחשויות לא היה שהמערער הוציא בתחילה את הפטיש מידו ואחרי זה המשיך להיאבק עמו והפילו ארצה, אלא שהמשיב נפל תוך כדי המאבק על הוצאת הפטיש מידו… ואין כל סיבה לומר שבמעשהו זה הוא חרג ממידת הנחיצות שהיתה דרושה להגנת המטרה של הוצאת הפטיש מידי תוקפו…”. ראו: עניין שהלא, שם בעמ’ 821.
אמנם באותו מקרה שנידון בעניין שהלא דובר בתובע שהחזיק בידו פטיש, ואילו כאן ככל הנראה היה מדובר בצרור מפתחות, אולם כפי שהובהר לעיל, הנפת היד לכשעצמה הייתה יכולה להתפרש אצל האדם הסביר כאיום. השוו: ת”א (שלום י-ם) 53190-05-15 רונלד רנה אטווד נ’ עדן בן שושן (19.3.2018); ת”א 18115/97 לויט נעם נ’ אבן רמי (19.4.2001).
לעניין זה ראוי לציין כי לאחר שהתובע נפל כתוצאה מהדיפת הנתבע והנתבע נפל עליו, הנתבע קם ויצא, ולא המשיך העימות ביניהם, כפי שהצהיר התובע במשטרה “הוא לקח את הדברים שלו והלך” (עמ’ 2 ש’ 35-36 להודעת התובע במשטרה, נספח 6 לתיק המוצגים).
לסיכום, בנסיבות האמורות שוכנעתי כי פעולתו של הנתבע היתה אכן מתוך הגנה עצמית, לאחר שחש מאוים מהתנהלות התובע, ועלה בידי הנתבע להוכיח את יסודות הגנה זו והתובע לא הפריכה; לפיכך אני מוצאת לדחות את התביעה כנגד הנתבע.
לנוכח מסקנה זו, הדיון בסוגיית הקשר הסיבתי והנזק מתייתר.
לאור כלל האמור התביעה נדחית; התובע יישא בהוצאות הנתבע ושכ”ט עו”ד בסך כולל של 15,000 ₪.
הותר לפרסום לאחר השמטת פרטים מזהים.
ניתן היום, י”ב טבת תשפ”ה, 12 ינואר 2025, בהעדר הצדדים.
