לפני
כב’ השופט שאול שוחט, סגן נשיא
מבקשים
1.פלונית
2.פלונית
3.פלוני
4.פלונית
5.פלונית
6.פלונית
7.פלוני
ע”י ב”כ עו”ד רועי סידי ו/או ע.דניאל קופמן ואח’
נגד
משיבים
1.עו”ד ליהיא כהן דמבינסקי- מנהלת עיזבון זמנית
2.פלוני
המשיב 2 ע”י ב”כ עו”ד ברק קדם ואח’
3. פלוני
המשיב 3 ע”י עו”ד יהושע שווירץ
4. פלוני
המשיב 4 ע”י עו”ד אברהם זינגר ואח’
פסק דין
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב (כב’ השופטת א.ז’יטניצקי רקובר, בת”ע 40976-01-24), מיום 9.5.24, במסגרתה נעתר ביהמ”ש קמא לבקשת המשיבה 1 , מנהלת עיזבון זמנית, לחתימה על פסיקתא.
העובדות הצריכות לעניין פורטו בסעיפים 2-3 להחלטת ביהמ”ש מיום 25.3.24 במסגרתה מונתה מנהלת העיזבון הזמנית ולא מצאתי מקום לחזור עליהן. אציין מתוכן רק את העובדות הבאות: בשנת 2012 הלך המנוח (שלניהול עיזבונו מונתה המשיבה 1) לבית עולמו כשהוא מותיר אחריו 11 ילדים, נכדים ונינים (עליהם נמנים המבקשים והמשיבים למעט המשיבה 1). המנוח הותיר אחריו צוואה, לה הוגשה התנגדות (או התנגדויות) ולאור מורכבות המחלוקות הרבות בין היורשים הפוטנציאליים בירורן צפוי להימשך עוד זמן רב. עיזבון המנוח כולל, בין היתר, 110 מתוך 120 מניות בחברה X (להלן: החברה) המנהלת פרויקט לבניית מאות דירות מגורים. הפרויקט מצוי בעיצומו וכבר נמכרו עשרות דירות. 10 המניות הנוספות בחברה רשומות ע”ש בת המנוח, היא המבקשת 2. המבקשת 1, בת נוספת של המנוח, מונתה בשנת 2001 כדירקטורית בחברה בנוסף למנוח, אשר התפטר מתפקידו כשנה קודם פטירתו ומאז נותרה דירקטורית יחידה בחברה. המבקשת 1 מנהלת את החברה עוד מתקופת חיי המנוח והיא אף ערבה באופן אישי להתחייבויות החברה, בסכומי עתק, כלפי הבנק המלווה את הפרויקט.
בפסיקתה שנחתמה הורה ביהמ”ש קמא כי המבקשת 1 והמבקשת 2 “בתפקידיהן בחברת X (להלן: “החברה”) מנועות מלבצע כל פעולה בחברה ו/או במניותיה ו/או בנכסיה, ללא קבלת אישור מראש ובכתב מטעם מנהלת העיזבון הזמנית, לרבות מכירת ו/או העברת ו/או שעבוד נכסים בבעלות החברה וכיוצ”ב פעולות שיש בהן כדי לשנות את זכויות האחזקה או הניהול של החברה ונכסיה, למעט פעולות תשלום שוטפות של התחייבויות קיימות של החברה במהלך עסקים רגיל שסכומן אינו עולה על 10,000 ₪. ”
הפסיקתא נחתמה על-ידי ביהמ”ש קמא בעקבות בקשה למתן פסיקתא שהגישה מנהלת העיזבון הזמנית לביהמ”ש קמא ביום 9.5.24. בבקשה נטען כי הפסיקתא מוגשת בעקבות הדיון שהתקיים ביום 2.5.24, שהפרוטוקול בו נערך בהקלטה שטרם תומללה. נטען בבקשה כי במסגרת הדיון הבהיר ביהמ”ש קמא כי המבקשות 1-2 המנהלות את החברה אינן רשאיות לבצע כל פעולה בחברה שאינה פעולת תשלום שוטפת, לרבות מכירת ו/או העברת נכסים, הטלת שיעבודים, שינוי תקנון וכיוצ”ב. מנהלת העיזבון ציינה בבקשתה כי יתר המשיבים פנו אליה בטענה לפיה המבקשת 1 “ממשיכה לפעול בנכסי החברה בניגוד להוראות כב’ ביהמ”ש, תוך ניצול העובדה שלא קיימת החלטה בכתב בנושא זה, בהיעדר פרוטוקול מודפס”.
ביהמ”ש קמא חתם על הפסיקתא כפי שהתבקש מבלי שהתבקשה או הוגשה עמדת יתר הצדדים.
על החלטה זו מלינים המבקשים בבקשת רשות הערעור שלפניי. לבקשת רשות הערעור התבקשו תשובות המשיבים. האחרונה בהן הוגשה ביום 30.7.24.
דיון והכרעה
מכוח סמכותי לפי הוראת סעיף 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט-2018, אני מחליט לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים כפי שהובאו לפניי בכתב בבקשת רשות הערעור ובתשובות על נספחיהן החלטתי לקבל את הערעור, לבטל את החלטת ביהמ”ש קמא ולתת הוראות אחרות במקומה שיפורטו להלן.
כדי לדלות את ההנמקה שעמדה ביסוד החלטת ביהמ”ש קמא כפי שבאה לידי ביטוי בפסיקתא שנחתמה, יש לבחון את פרוטוקול הדיון שהתקיים ביום 2.5.24. כאמור, בבקשה לחתימה על הפסיקתא נטען שהיא מוגשת בעקבות החלטת ביהמ”ש קמא שניתנה במסגרת אותו דיון וזו אף עמדת המשיבים בתשובותיהם לבקשת רשות הערעור (הפסיקתא מבטאת ומגדירה את הסמכויות שהקנה ביהמ”ש קמא למנהלת העיזבון במסגרת אותו דיון). לאחר שעיינתי בפרוטוקול הדיון (לאחר שזה תומלל וצורף ע”י המבקשים סמוך לאחר הגשת הבר”ע) מצאתי כי ההחלטה אינה יכולה לעמוד מהטעמים שאפרט להלן, גם מבלי להידרש למלוא טענות המבקשים בהקשר זה וממילא גם לוהתייחסות המשיבים לכל אותן טענות. מכיוון שאני סבור שדי בטעמים שאפרט להלן גם לא מצאתי מקום להיעתר לבקשת המבקשים שהוגשה היום (1.8.24) כי אתיר להם להגיש תגובה לתשובת מנהלת העיזבון הזמנית לבר”ע.
ראשית, כעולה מפרוטוקול הדיון שהתקיים ביום 2.5.24 הנחת היסוד שהנחתה את ביהמ”ש קמא בהחלטתו היא כי החברה היא “נכס מנכסי העיזבון” וככזו, עם פטירת המנוח, לא הייתה יכולה להיות מנוהלת אלא ברשות בית המשפט. הדברים עולים במפורש מהתבטאויות ברורות של ביהמ”ש קמא במהלך הדיון, כדוגמה “החברה היא נכס, קוראים לה חברה, אבל החברה היא נכס מנכסי העיזבון” (עמ’ 3 ש’ 25-26 לפרוט’). חרף טענות ב”כ המבקשת 1 כי מרשתו משמשת דירקטורית בחברה עוד משנת 2001, ועוד טרם פטירת המנוח ניהלה ושימשה דירקטורית יחידה בחברה, סבר ביהמ”ש קמא כי “באשר לחברה פועלת ואין לה סמכות לפעול אז זו שאלה שלא כדין” (עמ’ 3 ש’ 12 לפרוט’) ו”…היא צריכה לבקש. אי אפשר כאשר המנוח היא מנהלת חברה שהוא נכס מהעיזבון. חבל. היא מנהלת חברה שהוא הנכס העיקרי של העיזבון. לא ייתכן שהיא תמשיך לנהל בלי לבקש רשות של בית המשפט. ממש לא” (עמ’ 3 ש’ 18-21 לפרוט’).
מדובר בהנחת יסוד שגויה.
לחברה אישיות משפטית נפרדת. מניותיו הרשומות של המנוח בחברה (110 מתוך 120 מניות שהונפקו) הן בגדרי נכסי העיזבון אבל החברה עצמה או נכסיה אינם בגדר נכסי עזבונו גם אם מחזיק הוא ברוב הון המניות בחברה. והדברים ברורים:
“מניה היא בעיקרה ביטוי למכלול זכויות וחובות, אשר תחומיהן מותווים בהסדרים החוזיים המיוחדים בין החברה לבעלי מניותיה ובין בעלי מניותיה בינם לבין עצמם, הסדרים, שנערכו בדרכים המיוחדות, שגובשו בדיני החברות. העיקריות שבין הזכויות הן: הזכות להצביע באסיפה הכללית של בעלי המניות, הזכות לקבל דיווידנד, לכשיוחלט בחברה על חלוקתו, והזכות להשתתף בעודפי הפרוק של החברה עם פירוקה. הזכויות שנמנו והזכויות המשניות הנגזרות מהן וכן חובותיהם של בעלי המניות – נקבעות כולן בדיני החברות ובתקנות החברה. חלקן קוגנטיות, וחלקן ניתנות להתנאה על-פי טיבה המשתנה של כל חברה. אכן, קשה לצמצם ולקבוע, כי יחסיהם של בעלי המניות והחברה הם חוזיים גרידא. קיימת זיקה הדוקה יותר בין בעלי המניות לחברה, אם כי ברור, כי לנוכח החיץ המשפטי שבין החברה לבין חבריה והאישיות המשפטית הנפרדת של החברה במובחן מחבריה אין להגדיר אותה זיקה כקניינית. רכוש החברה אינו רכושם של בעלי המניות; רכושם של בעלי המניות הוא המניות, והאחרונות הן החוליה המקשרת בין בעלי המניות לחברה, או, במלים אחרות, ביטויו של האינטרס שיש לבעלי המניות בחברה. ” ( מתוך ד”נ 39/80 גניה ברדיגו נ’ צבי פדרליין, פ”ד לה(4) 197 , בפסקה 7 לפסק-דינו של כב’ השופט שמגר).
כפועל יוצא מכך שהחברה היא אישיות משפטית עצמאית בעלת זכויות וחובות משלה (השונות מאלו של בעל מניותיה) הרי ש”מותו של בעל מניות (אשר הנו אישיות משפטית נפרדת מהחברה), כמעט שאין לו כל השפעה על פעולות החברה ועל חובותיה וזכויותיה, והמוות כמעט שאינו גורם כל בעיות בעניין העברת המניות לידי יורשיו” (ראו בש.שוחט, נ.פינברג, י.פלומין, דיני ירושה ועיזבון, מהדורה שביעית, תשע”ד-2014, בעמ’ 394. להלן: “דיני ירושה ועיזבון”). מכאן שגם הנחת היסוד של ביהמ”ש קמא לפיה עם פטירת המנוח, אביה של המבקשת 1, שהחזיק ברוב הון המניות בחברה, נדרשה המבקשת 1 לחדול מתפקידה כמנהלת וכדירקטורית יחידה בחברה ולקבל רשות ביהמ”ש קמא לצורך המשך ניהול החברה אינה במקומה.
אציין כי לא נעלמה מעיניי הטענה שהעלו חלק מהמשיבים בתשובותיהם לבקשת רשות הערעור ולפיה המנוח עצמו התייחס בצוואתו לנכסי החברה כנכסים השייכים לעזבונו. עם כל הכבוד, גם אם התייחס המנוח בצוואתו (שטרם קוימה) לנכסי החברה, חלקם או כולם, כנכסים השייכים לעזבונו אין בכך כדי להקנות למנוח בעלות בנכס במקום לחברה על שמה נרשם הנכס או כדי לבטל את האישיות המשפטית הנפרדת של החברה ולהפוך את זכויותיה וחובותיה לזכויותיו וחובותיו. אציין שחלק מהמשיבים ציינו בתשובתם כי לנכסי החברה שווי רב, של מאות מיליוני ₪, ולכן ברור לי רצונם לקבל הנכסים לידיהם וחוסר הנוחות שלהם מהעובדה שהנכסים בבעלות חברה שמנוהלת ע”י המבקשת 1. ספק בעיניי אם במקרה בו הייתה החברה חברה כושלת המצויה בחובות, והמבקשת 1 כמנהלת ודירקטורית שלה הייתה מבקשת כי חובות החברה יפרעו מתוך נכסי העיזבון, נכסים בבעלות אישית של המנוח שאותם צפויים הם לרשת, היו המשיבים מתעלמים מהיות החברה אישיות משפטית נפרדת ומתנדבים לשאת בחובותיה.
שנית, הנחת המוצא השגויה של ביהמ”ש קמא לפיה החברה היא נכס מנכסי העיזבון וככזו ניהולה טעון אישור של ביהמ”ש מעת שהמנוח שהוא בעל רוב הון המניות בה הלך לעולמו, היא שהביאה את ביהמ”ש במסגרת הדיון שהתקיים ביום 2.5.24 למסקנה כי באופן טבעי על מנהלת העיזבון הזמנית שמונתה לנהל את החברה. במענה לניסיון של ב”כ המבקשים להבהיר כי יש להבחין בין תפקידו של מנהל עיזבון זמני כמופקד על נכסי המנוח שהן מניות לבין נכסי החברה עצמה ובין סמכות שנקבעה לבעל משרה בחברה שמאייש תפקיד זה “שאמורה להיות מוסדרת על פי דיני החברות על פי מסמכי החברה על פי התסקיר ועל פי התקנות” (עמ’ 5 ש’ 15-18 לפרוט’) השיב ביהמ”ש קמא “אני אומרת שוב שיהיה ברור, כולנו מבינים שהחברה היא חלק מאוד מאוד נכבד של כל חלוקת העיזבון.(אם) אנחנו לא נותנים למנהלת עיזבון לנהל את החברה אז מה עשינו? חבל על הזמן כי אני נותנת לה. ” (עמ’ 3 ש’ 23-24 לפרוט’) . בניסיון להניח את דעתו של ביהמ”ש קמא טענה ב”כ המבקשים, כי “אנחנו נותנים למנהלת העיזבון הזדמנות וזכות לפקח לראות שהכל נעשה כשורה” (עמ’ 5 ש’ 252-6 לפרוט’) וביהמ”ש קמא השיב “ממש לא. חבל על הזמן….אני חייבת לומר. גברתי אומרת כאן טענות שבאמת אי אפשר לקבל אותן….אני נורא מצטערת שאני מתבטאת ככה אבל אנחנו מינינו בגלל החברה מינינו…עכשיו אני חוזרת ואומרת החברה זה הנכס העיקרי. יש כאן החלטות שצריך להחליט. פה מנהלת העיזבון נכנסת לתמונה זה בדיוק העניין. עכשיו אם זה לא ברור מנהלת העיזבון ולא בכדי ביקשתי שמנהלת העיזבון תהיה נוכחת בדיון הזה, מנהלת העיזבון תבקש את כל הסמכויות ובית המשפט ייתן” (עמ’ 5-6 לפרוט’). ובהמשך: “…נטענו כאן טענות שדבר ראשון צריך לעצור, אני באה ואני אומרת שוב אני אומרת כאן לפרוטוקול, לא תיעשה כאן שום פעולה, מעבר, אסור היה שתיעשה, מהרגע שבכלל, אסור היה בכלל שתיעשה גם לפני שבית המשפט מינה כאן מנהל עיזבון זמני אבל לא יכולה להיות כאן שום פעולה, אין דבר כזה, אין חיה כזאת. אז אני אומרת שוב שגברתי (הכוונה למנהלת העיזבון הזמנית. ש’ש’) צריכה לרשום הערות אזהרה אבל זה כמה שיותר מהר….ואני אומרת שוב, מעבר להערות אזהרה אנחנו חייבים כאן לנהוג בצורה, אנחנו צריכים להיות בהתאם לחוק. ואני אומרת שוב למנות מנהל עיזבון אין משמעותו שמפסיקים את הפעילות של החברה, אין משמעותו שהגברת (הכוונה למבקשת 1 ש’ש’) לא יכולה לחוות את דעתה ולהגיד מה נראה לה נכון או לא נכון שהיא מעורה בדברים. אבל הדברים צריכים להיעשות בצורה מסודרת” (עמ’ 23-24 לפרוט’). במענה לדברים ציינה מנהלת העיזבון הזמנית כי היא תגיש בקשה מסודרת וביהמ”ש קמא השיב “היא חלק ממשרד רציני, מה שהיא תצטרך היא תקבל….בית המשפט ייתן לה כל מה שהיא צריכה היא תקבל” (עמ’ 24 לפרוט’).
אותו ‘צ’ק פתוח’ שנתן ביהמ”ש קמא למנהלת העיזבון הזמנית בדיון תוך הבהרה חד משמעית כי ייעתר לכל בקשה שתגיש בקשר לניהול החברה, אכן נפדה ע”י מנהלת העיזבון עת הגישה היא את הבקשה לחתימה על הפסיקתא, לה נעתר ביהמ”ש קמא (מבלי שהתבקשה או ניתנה עמדת יתר הצדדים) בהחלטה מושא הבר”ע.
לההנחה של ביהמ”ש קמא לפיה בסמכותו להסמיך מנהל עיזבון זמני המופקד על נכסי המנוח (שהוא בעל רוב הון המניות בחברה) לנהל את החברה במקום בעלי המשרה בה ולהכפיף אותם למרותו. אין בסיס בדין. “יש להקפיד להבחין בין ענייניו של מנהל עיזבון זמני כמופקד על נכסי המנוח בחברה (מניות) ולא על נכסי החברה עצמה ובין המנוח כבעל משרה בחברה, סוגיה שאמורה להיות מוסדרת על פי דיני החברות ועל פי מסמכי החברה, תזכיר ותקנות” (דיני ירושה ועיזבון, שם בעמ’ 206). אחת מן האסמכתאות להן הפניתי בספרי זה היא לת”ע (ת”א) 103084/05 ערן פלס עו”ד, מנהל עיזבון נ’ ד’ע’ (לא פורסם 9.5.2006). באותו מקרה בו דנתי, עת שכיהנתי בביהמ”ש לענייני משפחה, נדרשתי לבקשת מנהל עיזבון זמני למנות אותו כמנהל בחברות אותן המנוח ניהל בחייו והיה בעל מניות בהן. אותה בקשה נדחתה על-ידי בנימוקים הבאים:
“5. א. בעניינינו, היה המנוח ערב מותו, מנהל ובעל מניות בשתי החברות נשוא
הבקשה. מניותיו של המנוח בחברות הן חלק מנכסי עזבונו. על כך אין מחלוקת. משרת הניהול שהייתה בידו אינה חלק מעיזבונו. משרת הניהול שהייתה בידו איננה בעלת אופי חפצי. היא בעלת אופי אישי וככזו אינה נכללת בעיזבונו של המנוח ואינה מקנה כשלעצמה, למנהל הזמני של עזבונו, את הכוח להתמנות כמנהל בחברות. עם פטירת המנוח פקעה כהונתו כמנהל בחברות והמשרה הזו, שהייתה בידו בחייו, אינה עוברת ליורשיו.
ב. הפרדה זו מתחייבת ומתבקשת מעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה. החברות, בהן היה למנוח מניות, הינן ישויות משפטיות נפרדות. הנכסים של המנוח, בזיקה לחברות, הינן המניות שהיו רשומות על שמו. נכסי החברות ועסקיהן אינם נכסיו ועסקיו של המנוח אלא נכסים ועסקים של החברות.
ג. החברות מנוהלות על ידי נושאי המשרה שלהן, כמו גם ההחלטות המתקבלות באשר לנכסיהן, והכל על בסיס התזכיר והתקנון שלהן. ביהמ”ש סיגלו לעצמם כלל של אי התערבות בניהול החברה (כפוף להוראת סעיף 35 לחוק החברות [נוסח חדש] תשמ”ד – 1983 כחריג אותו יש לפרש בדווקנות). במינוי כפוי של מנהל בחברה יש משום התערבות בוטה בענייניה. המבקש, בתפקידו כמנהל עזבון, הינו בעל מניות בחברות באותו מעמד ובאותו כוח שהיו למנוח ערב מותו ככזה. כשם שלבעל מניות אין כל כוח להכתיב את מהלך קבלת ההחלטות ביחס לנכסי החברה כן גם במקרה פטירתו היורשים ו/או מנהל העיזבון אינם רוכשים יותר כוחות משהיו לבעל המניות בחייו. בעמ’ 327-328 מבהירים המחברים שוחט, גולדברג, פלומין בספרם ” דיני ירושה ועזבון” שם, כי “החברה היא אישיות משפטית עצמאית, בעלת זכויות וחובות משלה…מכאן שמותו של בעל מניות, שהוא אישיות נפרדת מהחברה, כמעט שאין לו כל השלכה על פעולות החברה על חובותיה ועל זכויותיה”. מאידך מנהל העיזבון, כבעל מניות, יכול, בהתאם להוראות התזכיר והתקנון של החברות, להתמנות כדירקטור בחברות (הוא עצמו או נציג מטעמו) והוא רשאי להפעיל את כוחו, כבעל מניות, למנות את עצמו או אחר כמנהל בחברות. כדירקטור בחברות תהיה למבקש זכות לקבל מידע על החברות, ופעולותיהן. החלטותיהן, מצבן הכספי והפיננסי. ככל שתהיינה החלטות אשר לפי הרגיל והנוהל מובאות הן להחלטת מועצת המנהלים יהיה המבקש, שותף מלא בתהליך קבלתן ואם יחשוב, כי קבלת החלטה מסוימת או ביצוע פעולה מסוימת גורמות נזק לחברות יוכל לעתור לביהמ”ש המוסמך לקבלת סעדים על פי כל דין. מינויו כמנהל מעשי בחברות יכול להיעשות רק אם יפעיל את כוחו כבעל מניות על פי הכללים בתזכיר ובתקנון של החברות.”
הדברים הללו, אותם ציינתי לפני כשני עשורים, מקובלים עליי גם היום. הם נכונים על דרך קל חומר לעניינו בנסיבות בהן המנוח לא כיהן בדירקטוריון ולא ניהל את החברה בעת פטירתו. כל טרוניותיהם הרבות של המשיבים כלפי המבקשת 1 והתנהלותה בחברה מעת פטירת המנוח (וקצרה היריעה מלפרטן. מדובר בטענות רבות ומגוונות החל משינוי התקנון שלא כדין ורכישת מניית ניהול לאחר פטירת המנוח וכלה בטענה כי ניצלה את מעמדה בחברה לשלם כ-300,000 ₪ מתוך קופת החברה לחברת אבטחה שבניהול ידיד אישי שלה שפגשה בחדר כושר לשם הצבת מאבטחים שימנעו מאחד מאחיה לעשות שימוש במבנה בית כנסת שאינו קשור לחברה), ככל שהיה המנוח זכאי בגינן לסעד מכוח היותו בעל מניות בחברה, תהא זכאית לכך גם מנהלת העיזבון הזמנית ככל שאכן מחזיקה היא כיום במניותיו, בהליך מתאים ובערכאה המתאימה.
שלישית, איני מקבל את טענת מנהלת העיזבון הזמנית וחלק מהמשיבים בתשובותיהם לפיה יש לראות בהחלטת ביהמ”ש קמא כהחלטה שהקנתה למנהלת העיזבון הזמנית אך סמכויות פיקוח ולא ניהול החברה. עם כל הכבוד, ההחלטה ברורה. ביהמ”ש קמא בהחלטתו מושא הבר”ע התנה כל פעולה שיבצעו המבקשות 1-2 “בתפקידיהן בחברה” בקבלת אישור מראש ובכתב מאת מנהלת העיזבון הזמנית, זאת “למעט פעולות תשלום שוטפות של התחייבויות קיימות של החברה במהלך עסקים רגיל שסכומן אינו עולה על 10,000 ₪.” משעסקינן בחברת נדל”ן המקיימת פרויקט לבניית מאות דירות (ושלטענת חלק מהמשיבים שוויה של החברה מאות מיליוני שקלים) הרי שהלכה ולמעשה החלטה זו קובעת דה פקטו כי מנהלת העיזבון הזמנית היא מי שתנהל את החברה, על פיה יישק דבר וכל החלטה של הדירקטורית ומנהלת החברה (המבקשת 1) כפופה להסכמתה ואישורה. שיקול הדעת שנותר למנהלת החברה בסיפת ההחלטה (לגבי תשלום שוטף של התחייבויות קודמות עד סך של 10,000 ₪) בטל בשישים ולא ישנה ממסקנתי זו. כאמור, ביהמ”ש קמא בדיון מיום 2.5.24 התבטא לא אחת כי בכוונתו להקנות סמכויות ניהול למנהלת העיזבון הזמנית, זאת גם מה שהתבקש במפורש למצער על-ידי חלק מהמשיבים במסגרת אותו דיון (ראו דברי ב”כ המשיב 2, עו”ד קדם בעמ’ 8 לפרוט’: “אנחנו סבורים שהסמכויות של מנהלת העיזבון צריכות להיות סמכויות טוטליות כולל ניהול נכסי החברה”). לא נעלמה מעיניי הפניית מנהלת העיזבון הזמנית לדברי ביהמ”ש קמא בעמ’ 7 לפרוט’. בפסקה האחרונה של אותו עמוד ביקש ביהמ”ש קמא להניח את דעתם של ב”כ המבקשים כי מה שמנהלת העיזבון הזמנית תעשה “זה למעשה פיקוח זה בתכלס” (עמ’ 7 ש’ 30 פרוט’) וזאת משום שמנהלת העיזבון הזמנית תתייעץ עם המבקשות 1-2 “לגבי הכל. יש דברים שהיא לא תקבל או כן תקבל או שתחלוק עליה והיא תגיש את הכל. הרי כל דבר היא מגישה לבית המשפט לאישור בית המשפט. אז ככה שאנחנו פרקטית אני לא רואה באמת איפה הבעיה”. (עמ’ 7 ש’ 19-23 לפרוט’). הבעיה אותה לא ראה ביהמ”ש קמא לנגד עיניו היא כי הפקעת הזכות לניהול החברה מהמבקשת 1, המנהלת והדירקטורית בה, הכפפת כל החלטה שנדרשת לשם מימוש פעילות החברה להסכמה מראש ובכתב ממנהלת העיזבון הזמנית היא הקניית הזכות לניהול החברה דה פקטו למנהלת העיזבון הזמנית, גם אם האחרונה כפופה עדיין לפיקוח של ביהמ”ש קמא ותביא לפניו מחלוקות הנוגעות לניהול החברה במסגרת בקשות למתן הוראות.
רביעית, החלטת ביהמ”ש קמא שהפקיעה מהמבקשות 1-2 “בתפקידיהן בחברה” את סמכות ניהול החברה (המסורה למבקשת 1 המשמשת כאמור מנהלת החברה ודירקטורית יחידה עוד טרם פטירת המנוח) היא בעלת השלכה ישירה על החברה. כאמור, מדובר בצו שיפוטי האוסר על מנהלת החברה והדירקטורית בה לבצע בחברה כל פעולה קטנה כגדולה (למעט כזו שמהווה פעולת תשלום שוטף, של התחייבות קודמת, במהלך העסקים הרגיל שסכומה אינו עולה על 10,000 ₪) ללא הסכמה מראש ממנהלת העיזבון לה ניתנה ‘זכות וטו’ בעניין. החברה, שאינה יכולה לפעול באמצעות נושאי המשרה בה, היא הנפגעת הישירה מההחלטה. החברה אינה צד להליך המשפטי המתנהל בביהמ”ש קמא. היא לא התגוננה ולא נטלה כל חלק בהליך, משבקשת הצטרפות להליך שהוגשה מטעמה ביום 28.11.23 נדחתה על-ידי ביהמ”ש קמא בהחלטתו מיום 25.3.24. מנהלת העיזבון הזמנית, כמו גם חלק מהמשיבים בתשובותיהם, סבורים כי משנדחתה בקשת החברה להצטרפות להליך בהחלטה מיום 25.3.24 ולא הוגשה עליה בר”ע יש לדחות את הטענות בדבר מעמדה העצמאי של החברה והמשמעות לכך שקולה לא נשמע טרם מתן ההחלטה. איני מקבל את הטענה. כל עוד החברה היא בעלת אישיות משפטית נפרדת מהמבקשת 1 , כל עוד נכסי החברה הם נכסיה ולא נכסי העיזבון – לא היה כל מקום לתת החלטה שמשפיעה עליה באופן ישיר בלי לקבל את עמדתה. על החלטת ביהמ”ש קמא מיום 25.3.24 שדחתה בקשת החברה להצטרפות להליך לא הוגשה בקשת רשות ערעור ועל כן היא אינה עומדת לביקורת ערעורית של בימ”ש זה, בשלב זה. ברם, בדחיית הבקשה להצטרפות החברה להצטרף להליך אין משום מתן היתר לתת החלטות מאוחרות שיש בכוחן כדי לפגוע בה. ההיפך הוא הנכון, דווקא משום שהחברה, כצד ג’, לא צורפה להליך וקולה לא נשמע באופן עצמאי (גם אם ניתן להניח שעמדתה תהא כעמדת המבקשת 1) על ביהמ”ש קמא היה להיזהר שבעתיים במתן כל החלטה מאוחרת שיש לה פוטנציאל להשפיע עליה באופן כה מהותי כבמקרה דנן ( הפקעת סמכות ניהול החברה המצויה בידי המבקשת 1 כנושאת משרה בחברה והקניית הסמכות דה פקטו למנהלת העיזבון הזמנית, שאינה נושאת משרה בחברה).
לאור כל האמור לעיל, החלטת ביהמ”ש קמא מיום 9.5.24 מבוטלת. הואיל והמבקשים הסכימו במסגרת הדיון שהתקיים ביום 2.5.24 לתת למנהלת העיזבון “הזדמנות וזכות לפקח לראות שהכל נעשה כשורה” (עמ’ 3 ש’ 25-26 לפרוט’) וגם בבקשת רשות הערעור שלפניי טענו, כי “בעניינו ניתן היה (ועדיין) להשיג את המטרה של שמירת נכסי העיזבון באמצעות מינוי משקיף…
(ס’ 43 לבר”ע) כמו גם בבקשתם מהיום (להגשת תגובה לתשובה) חזרו וטענו כי אינם מתנגדים ולא התנגדו למתן סמכויות פיקוח למנהלת העיזבון הזמנית (ס’ 7 לתשובה) – אני מורה כי חרף ביטול ההחלטה ולאור הסכמת המבקשים מנהלת העיזבון הזמנית תשמש משקיף בדירקטוריון החברה וכן כי חלף האיסור על ביצוע הפעולות שהוטל על המבקשות 1-2 במסגרת תפקידיהן בחברה ללא אישור מראש ובכתב מטעם מנהלת העיזבון הזמנית כמפורט בהחלטה, יבוא יידוע של מנהלת העיזבון הזמנית מראש ובכתב בדבר אותן פעולות.
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, הערעור מתקבל באופן שפורט לעיל.
הוצאות המבקשים ושכ”ט באי כוחם בגין הגשת הבקשה ישולמו מתוך עזבון המנוח בסך של 20,000 ₪.
העירבון, על פירותיו, יוחזר למבקשים באמצעות בא כוחם.
מתיר פרסום פסק-הדין במתכונת בה נחתם, בהיעדר שמות הצדדים ופרטים מזהים אחרים.
ניתנה היום, כ”ו תמוז תשפ”ד, 01 אוגוסט 2024, בהעדר הצדדים.
