בפני
כב’ השופט הבכיר איתי כץ
תובעת
1. פלונית ת”ז *********
ע”י ב”כ עוה”ד בועז קראוס
נגד
נתבעות
1. אלמונית ת”ז *********
ע”י ב”כ עוה”ד גיא שדה
2. האפוטרופוס הכללי במחוז ירושלים משרדי ממשלה 999009
בעניין המנוח **: ת”ז *********
פסק דין
מונחת בפני תביעה למתן “צו קיום” לצוואתו של מר ** (להלן: “המנוח” ו/או “המצווה”) שהלך לבית עולמו ביום ** שהוגשה על ידי אחת מבנותיו ומנגד בקשה לצו ירושה שהוגשה על ידי הנתבעת 1 בת זוגו של המנוח.
רקע עובדתי
המנוח היה הבעלים של ** ** שבמרכז העיר *** (להלן: **), בנוסף לכך היו למנוח נכסים נוספים בבעלותו. המנוח היה מוכר לבית המשפט עוד בחייו מהליכים קודמים שנוהלו בפניו .
למנוח ארבע בנות מקשר קודם שהסתיים בגירושין (התובעת – **, **, **, **).
מספר חודשים טרם פטירתו חלה המנוח במחלת הסרטן.
ביום ** אושפז המנוח בבית החולים ** ב** (להלן: “בית החולים”).
ביום ** ובעודו מאושפז, חתם המנוח על צוואה “בפני רשות” (להלן : “הצוואה”) בהתאם לס’ 22 לחוק הירושה, תשכ”ה – 1965 (להלן: “החוק”), הצוואה נערכה ע”י עו”ד ונוטריון ** (להלן: “עו”ד ** “) ונחתמה בפניו.
ביום ** נפטר המנוח.
ביום 11.4.19 הגישה התובעת בקשה לקיום צוואת המנוח. ביום 19.5.19 הגישה נתבעת 1 התנגדות לקיום הצוואה. ביום 14.4.19 הגישה נתבעת 1 בקשה למתן צו ירושה אחר המנוח. ביום 26.9.19 הגישה התובעת את תגובתה להתנגדות נתבעת 1.
ביום 9.7.19 ניתנה הודעת מטעם נתבעת 2, נאמר שבשל סמיכות הזמנים בין מועד עריכת צוואת המנוח לפטירתו, יש להבהיר בתצהיר מי הם היורשים ע”פ דין של המנוח ובהתאם לכך תינתן הודעה משלימה של נתבעת 2. בשל העובדה שכלל היורשים ע”פ דין הינם בגירים וכשירים איני מוצא צורך לקבלת הודעה משלימה מטעם נתבעת 2 בנדון.
הצדדים
התובעת היא כאמור בתו של המנוח. שאר בנותיו של המנוח הגישו תצהירי תמיכה בתגובה להתנגדות שהגישה התובעת (אף שצורפו בכותרת התגובה להתנגדות “כתובעות”, יש להתייחס רק למי שהגיש את הבקשה לצו קיום הצוואה כתובע, קרי, התובעת – **). מטעמי נוחות ייקראו כולן “הבנות”.
נתבעת 1 הייתה בת זוגו של המנוח והם חיו יחד מזה כ -27 שנה, קשר זה לא מוסד ולצדדים לא היו ילדים, לא ידוע על הסכם רכושי כלשהו שהצדדים ערכו. כמו למנוח, גם לנתבעת 1 ילדים מקשר קודם.
תוכן הצוואה
כאמור, ביום ** חתם המנוח על הצוואה, בעודו שוכב על מיטת חוליו בבית החולים, להלן עיקרי הצוואה:
המנוח ציווה להוריש לנתבעת 1 מחצית מזכויותיו בדירת המגורים בה התגוררו (הדירה רשומה על שמו בלבד), זכות מגורים באותה דירה לכל החיים ללא תשלום שכר דירה, וכן תשלום חודשי בסך 10,000 ₪ מהעיזבון עד ליום מותה (ס’ 2 לצוואה):
“ל** … הנני מצווה את מחצית זכויותיי בדירה הרשומה על שמי ברח’ ** ב**. כמו כן אני מצווה לשלם לה מעיזבוני בכל חודש סך של 10,000 ₪ (עשרת אלפים ₪) וזאת עד ליום מותה. ** תהיה רשאית להתגורר בדירה הנ”ל ללא תשלום שכר דירה ליורשי עד ליום מותה”
המנוח ציווה לשלם מעיזבונו לאחיו **, תשלום חודשי בסך 34,500 ₪ עד ליום מותו, זאת בהתאם לצוואת אמם המנוחה (ס’ 3 לצוואה):
“ל**… עפ”י צוואת אמי המנוחה, הנני מצווה לשלם מעיזבוני את הסך 34,500 ₪ (שלושים וארבע אלף וחמש מאות ₪) בכל חודש וזאת עד ליום מותו.
המנוח ציווה לשלם מעיזבונו לגרושתו תשלום חודשי בסך 2,800 ₪ עד ליום מותה, זאת בהתאם להסכם שערך עמה, התשלום יבוצע החל מהיום שתפרוש לגמלאות או תחדל לעבוד מכל סיבה שהיא (ס’ 4 לצוואה):
“ל**… על פי הסכם שערכתי עמה, החל מעת ש** תפרוש לגמלאות, או מעת שתחדל לעבוד מכל סיבה שהיא, הנני מצווה את הסך 2800 ₪ בכל חודש ועד ליום מותה…”
למר ** (**) שעבד ב** מזה שנים ארוכות, ציווה המנוח לשלם סך של 234,000 ₪ (ס’ 5 לצוואה):
“ל**,**… אני מצווה מעיזבוני את הסך 234,000 ₪”
את כל שאר נכסיו ציווה המנוח להוריש לבנות (ס’ 6 לצוואה):
“את כל שאר רכושי כולל נכסי ניידי ונכסי דלא ניידי, את כל זכויותיי שיש לי וכן כל מניות שיש לי בכל חברה שהיא וכן את חלקי ב** ברח’ ** ב** או את המניות שיש לי ב** הנ”ל או את תמורתן, וכן את ** ברח’ ** בבעלותי או בבעלות חברת ** בע”מ, כמו כן את מחצית דירתי ברח’ ** וכן את דירת הפנטהאוז ברח’ ** אני מצווה ומוריש בחלקים שווים לארבעת בנותי: **…**…**…ו**…”
טענות התובעת
הקשר בין הבנות למנוח היה קשר חם, קרוב ואוהב, זאת בניגוד לקשר של המנוח עם נתבעת 1, קשר שהתבסס על טעמי נוחות ואינטרסים הדדיים, ידע עליות ומורדות ולווה בריבים קשים.
המנוח היה כשיר לערוך את הצוואה בעת שערך אותה בהתאם לס’ 26 לחוק.
הצוואה תקינה מבחינה צורנית כפי שמחייב ס’ 22 לחוק הדן בצוואה “בפני רשות”, לחילופין, אף אם נפל פגם צורני בצוואת המנוח יש בס’ 25 לחוק בכדי לרפא אותה.
לא הופעלה על המנוח מעורבות פסולה מצד הבנות או כל אדם אחר, מעורבות שיש בה בכדי לפסול את הוראות הצוואה לפי ס’ 30 או ס’ 35 לחוק.
הצוואה משקפת את רצונו של המנוח והיא כוללת גם דאגה לעתידה הכלכלי של נתבעת 1.
טענות נתבעת 1
בין המנוח לנתבעת 1 שרר קשר של זוג אוהבים, הם התגוררו יחד כ -27 שנה, חיו כידועים בציבור על כל המשתמע מכך והמנוח אף ראה בעצמו הורה לילדיה של נתבעת 1. להבדיל, בין המנוח לבנות חל נתק, יחסים קרירים וזאת לאור התנהלות הבנות במהלך גירושי המנוח מאמן. נתבעת 1 ניסתה לגשר ולקרב בין הבנות למנוח אך ללא הועיל.
המנוח לא היה כשיר לערוך את הצוואה בהתאם לס’ 26 לחוק, זאת בשל מצבו הרפואי הקשה בעת שחתם על הצוואה וכן השפעתן של תרופות שונות אותן קיבל במהלך אשפוזו בבית החולים. כמו כן, לא צורף אישור רפואי מיום עריכת הצוואה, כפי נדרש “בצוואה נוטריונית” לפי ס’ 22 לחוק.
הצוואה פגומה מבחינה צורנית ולא עונה על הדרישות הקיימות בס’ 22 לחוק, לא ניתן לעשות שימוש בס’ 25 לחוק בשל אי התקיימותם של מרכיבי היסוד בצוואה. לחילופין אף אם התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, יש בפגמים הצורניים שהתקיימו להעביר את נטל ההוכחה לכתפי התובעת.
הצוואה נערכה תוך מעורבות פסולה שהפעילו הבנות על המנוח, אשר רקחו וזממו את חתימת המנוח על הצוואה בזמן שנתבעת 1 לא שהתה עמו. יש במעורבות זו לפסול את הוראות הצוואה לפי ס’ 30 ו ס’ 35 לחוק.
דיון והכרעה
לאחר דיון, עיון בטענות הצדדים, בחומרים שהוגשו בפני ביהמ”ש, הגעתי לכלל מסקנה שיש להיעתר לבקשת התובעת ולתן “צו קיום” לצוואת המנוח מיום **
לציין, למסקנתי זו הגעתי לאחר לבטים רבים, אופן עריכת הצוואה והנסיבות האופפות אותה מעלות תהיות וקשיים לא מבוטלים, עם זאת, עיקרון העל שעומד בפני ביהמ”ש הוא כיבוד והגשמת רצונו של המצווה:
“הגשמת העיקרון של כיבוד רצון המצווה. זוהי מדיניות משפטית ראויה שיש להגשימה. היא עוברת כחוט השני בדיני הירושה. היא משמשת קו מנחה לפירושן של הוראות שונות בחוק הירושה (ראה: ע”א 201/74 [ 10 ], בעמ’ 206 ; ע”א 869/75 [ 11 ], בעמ’ 102 ; ד”נ 40/80 [ 12 ]”
ע”א 245/85 יהודית אנגלמן נ’ מרטה קליין, מג(1) 772 (1989)
מששוכנעתי שהצוואה אכן משקפת את רצונו החופשי והאמתי של המנוח, אני נעתר לבקשת התובעת, הכול כפי שיפורט להלן.
הליך התנגדות לצוואה למול הליך רכושי
ההליך שבפני הוא הליך התנגדות לצוואת המנוח ואינו הליך רכושי הבא לבחון את הגדרת הקשר בין המנוח לנתבעת 1 (ידועים בציבור אם לאו) ושיתוף כזה או אחר של המנוח את הנתבעת 1 ברכושו מתוקף כך.
ככל ולנתבעת 1 טענות על זכויות המגיעות לה מתוקף היותה ידועה בציבור של המנוח (לשיטתה) וזכויות המגיעות לה ע”פ חוק כתוצאה מכך, הרי שמקומן של טענות אלה להתברר במסגרת הליך רכושי נפרד.
תקינות הצוואה מבחינה צורנית
צוואת המנוח הינה צוואה “בפני רשות” ומתוקף כך חלים עליה ההוראות הקיימות בסעיף 22 לחוק, צוואה זו אפשר שתיעשה גם ע”י נוטריון, להלן הוראות הסעיף:
22(א) צוואה בפני רשות תיעשה על ידי המצווה באמירת דברי הצוואה בעל-פה בפני שופט, רשם של בית משפט או רשם לעניני ירושה, או בפני חבר של בית דין דתי, כמשמעותו בסעיף 155, או בהגשת דברי הצוואה בכתב, על ידי המצווה עצמו, לידי שופט או רשם של בית משפט, רשם לעניני ירושה או חבר בית דין דתי כאמור.
(ב) דברי הצוואה כפי שנרשמו על ידי השופט, הרשם של בית המשפט, הרשם לעניני ירושה או חבר בית הדין הדתי או כפי שהוגשו לידו, ייקראו בפני המצווה, הוא יצהיר שזו צוואתו, והשופט, הרשם של בית המשפט, הרשם לעניני ירושה או חבר בית הדין הדתי יאשר בחתימתו על פני הצוואה שהיא נקראה ושהמצווה הצהיר כאמור.
(ג) נכתבה הצוואה בלשון שהמצווה אינו שומע, תיקרא בפניו בתרגום ללשון שהוא שומע, והמתרגם יאשר זאת על פני הצוואה.
(ד) במקום קריאת הצוואה או תרגומה בפני המצווה יכולה לבוא קריאתה או קריאת תרגומה על ידי המצווה עצמו.
(ה) צוואה שנעשתה בפני רשות מותר להפקידה אצל רשם לעניני ירושה.
(ו) צוואה בפני רשות תהיה ראיה לכאורה שהאדם הנקוב בה כמצווה עשה את הצוואה ושנעשתה ביום ובמקום הנקובים בה כיום העשיה ומקומה.
(ז) לעניין סעיף זה דין נוטריון כדין שופט.
תנאי ראשון – הגשה בכתב או אמירה בעל פה של הוראות הצוואה בפני הרשות:
עו”ד ** העיד שאת הוראות הצוואה המנוח הביא בפניו במשך חודשים טרם אשפוזו בבית החולים במהלך פגישות ביניהם, היו לו שיחות עם המנוח והוראות הצוואה היו “עניין מתמשך” (עמ’ 3, עמ’ 4 ש’ 1-10 לפרו’ מיום 3.3.21). דהיינו, הוראות הצוואה לא ניתנו כאשר המנוח על מיטת חוליו בבית החולים, אלא בתקופה שלפני כן במהלך פגישות של המנוח עם עו”ד **.
עו”ד ** העיד שבמהלך אותם חודשים בהם המנוח שוחח עמו על הצוואה, הוראות הצוואה לא השתנו כלל למעט הסכומים החודשיים אותם התכוון המנוח לתן לנתבעת 1 (עמ’ 4 ש’ 17 – עמ’ 5 ש’ 8 לפרו’ מיום 3.3.21).
מאידך, “באישור הנוטריוני” שערך עו”ד ** לצוואה (להלן: “האישור הנוטריוני”), לא סומנה כלל המשבצת “ואמר המצווה את דברי הצוואה שרשמתי…”.
כאשר נשאל על כך בעדותו, ענה עו”ד ** שאי הסימון היה “טעות” ומדובר בפגם פורמלי, אך עמד על כך שהמנוח הביא בפניו את ההוראות “אלף פעמים” (עמ’ 23 ש’ 6 – עמ’ 24 ש’ 13 לפרו’ מיום 3.3.21).
עדותו של עו”ד ** הייתה מהימנה עלי, ועל אף שלא סימן משבצת זו, סבורני שהמנוח אכן הביא בפני עו”ד ** את הוראות הצוואה בעל פה והתנאי הראשון התקיים.
תנאי שני – הקראה של הוראות הצוואה למצווה/קריאה המצווה את ההוראות, והצהרת המצווה שזוהי צוואתו:
עו”ד ** העיד שכאשר הביא את הצוואה בפני המנוח לחתימה ביום **, המנוח הסתכל על הצוואה וחתם עליה (עמ’ 14 ש’ 14-19 , עמ’ 22 ש’ 10-14 לפרו’ מיום 3.3.21) .
מאידך, באישור הנוטריוני סימן עו”ד ** את המשבצת האומרת “וקראתי בפני המצווה את דברי הצוואה” וכן את המשבצת האומרת “כי היא נקראה בפני המצווה וכי המצווה הצהיר שזו צוואתו”.
הסימונים שסימן עו”ד ** באישור הנוטריוני סותרים את שאמר בעדותו, שבמועד החתימה המנוח הסתכל על הצוואה וחתם מבלי שהוקראו הוראות הצוואה ומבלי שהצהיר שזוהי צוואתו.
על הקראת ההוראות הצוואה והצהרת המצווה לבוא במועד עריכת הצוואה, העובדה שבמשך תקופה ממושכת המנוח ועו”ד ** שוחחו על הוראות אלו אינן מרפאות פגם זה.
בהערת אגב יש לציין, צוואה בפני רשות אינה דורשת את חתימת המצווה עליה.
לאור עדותו של עו”ד ** שבמועד חתימת הצוואה בבית החולים, הוראות הצוואה לא הוקראו למנוח על ידו או ע”י המנוח עצמו, ולא הייתה הצהרה של המנוח שזוהי צוואתו, הרי שהתנאי השני לא התקיים והדבר מהווה פגם צורני בצוואת המנוח.
כאשר ישנו פגם צורני בצוואה, נטל ההוכחה מתהפך ועובר לכתפי אלו המבקשים לקיים את הצוואה:
“המחוקק ייחד חשיבות לצורת הצוואה, לתקינותה ולהיעדר פגמים צורניים בה, וכלל את התאריך בין הדרישות הצורניות. רבות נכתב על חשיבותה של הדרישה הצורנית לצוואה, לא כמטרה בפני עצמה, אלא כאמצעי שנועד לתת ביטוי לגמירת-דעתו של המצווה ולרצינותו של המסמך (ראו שילה בספרו הנ”ל [25], בעמ’ 288). העמידה על הדרישה הצורנית נועדה אפוא להבטיח כי הצוואה מעידה על עצמה שצוואת אמת היא ומבטאת את גמירת-דעתו ורצונו החופשי של המצווה. מגישה זו נובעת התוצאה כי יש בפגם צורני כדי להוות תמרור אזהרה בדבר אמיתותה של הצוואה באשר מפר הוא את חזקת התקינות שמקימה צוואה ערוכה כדין. מטעם זה נקבעה ההלכה המושרשת היטב בפסיקה כי פגם באחד המרכיבים הצורניים הנדרשים בצוואה יש בו כדי להעביר את הנטל להוכחת אמיתותה של הצוואה אל כתפי המבקש לקיימה.”
ע”א 6198/95 שולמית יעקב נ’ שרה בראשי [17 עמ’], נב(2) 603 (1998)
ניתן לרפאות פגם צורני בצוואה ע”י שימוש בס’ 25 לחוק, כאשר ביהמ”ש משוכנע שהצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמתי של המצווה, ס’ זה מחייב שיתקיימו מרכיבי היסוד בצוואה בכדי שיהיה אפשר לרפאות את הפגם:
25(א). התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, ולא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, רשאי הוא, בהחלטה מנומקת, לקיימה אם אף נפל פגם בפרט מן הפרטים או בהליך מן ההליכים המפורטים בסעיפים 19, 20, 22 או 23 או בכשרות העדים, או בהעדר פרט מן הפרטים או הליך מן ההליכים כאמור.
מרכיבי היסוד בצוואה בפני רשות, הם שהוראות הצוואה הוגשו ע”י המצווה בכתב או נאמרו על ידו בעל פה לרשות:
25(3) בצוואה בפני רשות כאמור בסעיף 22 – הצוואה נאמרה בפני רשות או הוגשה לרשות, על ידי המצווה עצמו;
בעניינינו, הוראות הצוואה נאמרו על ידי המנוח לעו”ד ** משך תקופה טרם אשפוזו בבית החולים, ומשכך מרכיב היסוד מתקיים כאן.
כאשר ביהמ”ש נדרש לעשות שימוש בס’ 25 לחוק לצורך ריפוי של פגם צורני בצוואה, המגמה בפסיקה היא להבחין בין הפגמים, כך שכאשר מדובר בפגם קל מידת השכנוע בה צריך ביהמ”ש להשתכנע תהיה קלה יותר, ככל שהפגם חמור יותר מידת השכנוע צריכה להיות גבוהה יותר:
“על מידת כובדו של נטל השכנוע המוטל על המבקש לקיים צוואה שנפל בה פגם פורמלי ועל הטלתו בשווה בגין כל פגם ופגם בצוואה, בכל צורה וללא כל הבחנה – כפי שנעשה בע”א 869/75 בריל נ’ היועמ”ש פ”ד לב(1) 98 – נמתחה ביקורת בספרות המשפטית ובפסיקה מאוחרת יותר. ראו ש’ שילה, שם כרך א, עמ’ 233; ש’ שוחט שם עמ’ 77-74; ע”א 4902/91 גודמן נ’ ישיבת שם בית מדרש גבוה להוראה ודיינות פ”ד מט(2) 441; הנשיא (בתוארו אז) ברק בע”א 2098/97 בוסקילה נ’ בוסקילה פ”ד נה(3) 873 בעמ’ 850 – 855. בפרשות גודמן ובוסקילה הסתמנה מגמה ליצור יחס בין סוג הפגם למידת השכנוע הנדרשת כדי לאפשר את תיקונו, וכן ליצור יחס בין מידת השכנוע הנדרשת בנושא שבו נפל הפגם ובין זו הנדרשת בנושאים שאינם קשורים לפגם (פרשת גודמן), ואף לנקוט גמישות מספקת שתאפשר לבית המשפט לדרוש ראיות בתאם לחומרת הפגם (בוסקילה) בעמ”ש (ת”א) 38138-09-11 א’נ’ש’ נ’ א’מ’ק’ (14.4.2013) סבר בית המשפט המחוזי כי מן הראוי לאמץ מגמה זו בהפעלת שיקול הדעת בסעיף 25 לחוק”.
שוחט, פיינברג ופלומין, דיני ירושה ועיזבון, מהדורה שביעית, תשע”ד”
סבורני כי למרות שהוראות הצוואה לא הוקראו בפני המצווה והוא לא הצהיר עליה, הפגם אינו עולה כדי פגם חמור, מכיוון שמהימנה עלי עדותו של עו”ד ** שהוראות הצוואה היו ידועות משך חודשים רבים, והמנוח הבהיר בצורה ברורה שאלו אכן הוראות הצוואה בהן הוא מעוניין.
קשרי המנוח עם נתבעת 1
המנוח ונתבעת 1 היו בקשר החל משנת 1993, הקשר ידע עליות ומורדות.
בשנת 2013 אירע סכסוך בין המנוח לאחיו ** לגבי אמם. ביום 12.4.13 נערכה שיחה בעניין בין נתבעת 1 ואחיינו של המנוח ** (בנו של **, להלן: “**”), בשיחה זו נאמרו על המנוח מילים קשות ע”י נתבעת 1, השיחה הוקלטה ונשלחה למנוח ועוררה את חמתו. תמליל השיחה הוגש לביהמ”ש (להלן: “התמליל”), להלן עיקריה:
נתבעת 1 מספרת ל** שהמנוח מקלל את אמו של המנוח ומתייחס אליה בצורה מחפירה (עמ’ 1 ש’ 14-23 לתמליל):
**: כן, אתמול היינו אצלה, ראינו מה המצב שלה, וזה.
**: מה שהוא עשה לה, אין לך מושג מה שהוא עשה לה. זה ש** צלצל אליו כשהיא סיפרה ל** שהוא אמר שהוא גנב… ואחרי זה התחיל לקלל אותה… הוא עשה שם בלגן
נתבעת 1 מציעה ל** “לתפוס” את אמו של המנוח כאשר המנוח לא נמצא כדי להוכיח שהמנוח מתעלל באמו (עמ’ 4 ש’ 19-25 לתמליל):
**: אתם צריכים לפגוש אותם לא בבית, כי שם היא תוכל לספר לכם בדיוק איך הוא מקלל אותה. ואת זה להקליט. בבית היא פוחדת לדבר מאוד. מאוד פוחדת. גם מ** ** מלשינה לו הכל…אתם צריכים אוקיי, אתם צריכים לקבוע איתה SOS, בלי שהוא ידע, לתפוס אותה באיזשהו מקום שהיא תוכל לדבר על הכל. להחליט אם ללכת לבית משפט. קודם כל להוציא לו את הצו אפוטרופוס עליה, להוכיח שהוא מתעלל בה נפשית, היא אישה מוכה פיזית…
** מבקש מנתבעת 1 להקליט את אמו של המנוח, נתבעת 1 מודאגת שהמנוח יגלה על זה (עמ’ 8 ש’ 3-6 לתמליל):
**: אם את תוכלי כשאת לוקחת אותה להקליט לי אותה, ** וואלה, אני אודה לך על זה כל החיים.
**: אבל תגיד לי מה יהיה אחר כך, כשהוא ידע שאני עשיתי את זה?
נתבעת 1 מודה בשיחה שהאינטרס שלה הוא שהמנוח יוציא מכולם כמה שיותר כסף, כדי שאולי יצא לה משהו מזה, היא גם אומרת שהיא יודעת שהמנוח הולך “לזרוק” אותה (עמ’ 8 ש’ 17-21 לתמליל):
**: הוא קורע אותי. אני האינטרס התובעת זה שהוא יוציא מכם ומכולם כמה שיותר כסף. כן, כי אולי יום אחד יהיה לי משהו.
ואני יודעת שגם אותי הוא הולך לזרוק, מפני שהוא כזה, הוא לא ייתן שקל לאף אחד
** שהוזמן להעיד מטעם נתבעת 1, העיד שאכן היה בסכסוך עם המנוח החל משנת 2011 ועד חודשים ספורים טרם פטירתו (עמ’ 123 ש’ 17-24, עמ’ 124 ש’ 1-7 לפרו’ מיום 10.1.22).
** אישר שהמנוח “התפוצץ” כאשר שמע את הקלטת השיחה בין ** לנתבעת 1 והבין שנתבעת 1 חותרת תחתיו (עמ’ 139 ש’ 3-24, עמ’ 140 ש’ 1-5 לפרו’ מיום 10.1.22).
נתבעת 1 בעדותה מודה שאכן היה ריב אך שהיא והמנוח חזרו והמנוח הבין למה פעלה כפי שפעלה (עמ’ 238 ש’ 16-24, עמ’ 239 ש’ 1-7 לפרו’ מיום 10.1.22).
עו”ד ** העיד שאכן היה סכסוך רציני בין המנוח לנתבעת 1, אך בתקופת חוליו של המנוח היא שהתה לצדו כל העת (עמ’ 8 ש’ 1-20 לפרו’ מיום 3.3.21).
** שהעיד מטעם התובעת הודה שאכן נתבעת 1 טיפלה במנוח (עמ’ 113 ש’ 13 לפרו’ מיום 3.3.21).
עו”ד ** העיד שהמנוח התייעץ עמו האם יש לו מחויבות כלפי נתבעת 1 (עמ’ 4 ש’ 10-16 לפרו’ מיום 3.3.21).
בפני ביהמ”ש העידו עדים רבים מטעם נתבעת 1, אשר העידו על קשר זוגי ואוהב של המנוח ונתבעת 1, על אף אותו אירוע משנת 2013.
בערב החתימה על הצוואה, הוזמן ד”ר ** (להלן: “ד”ר **”), פסיכיאטר במקצועו לצורך מתן חוות דעת רפואית על כשירותו של המנוח (עליה ארחיב בהמשך). בחוות הדעת שהגיש ד”ר ** נכתב שהמנוח סיפר לו שהוא חי “במשך שנים רבות עם בת זוגתו הנוכחית” (עמ’ 2 ש’ 4 לחוות הדעת). ניתן לראות שהמנוח ראה בנתבעת 1 כבת זוג לכל דבר באותה עת.
בהתאם לאמור לעיל, נחה דעתי שבין המנוח לנתבעת 1 אכן התקיים קשר זוגי אוהב לפרקים, אך בשנת 2013 קשר זה עבר טלטלה רצינית, ניכר שבימי חוליו נתבעת 1 דאגה וטיפלה במנוח והוא אכן רצה לגמול לה על הקשר עמו ולהוריש לה חלק מעיזבונו.
קשרי המנוח עם הבנות
בתגובה שהגישה התובעת להתנגדות נתבעת 1 למתן צו קיום הצוואה, צוין שלאור הגירושין בין המנוח לאמן של הבנות, היחסים בין המנוח לבנות היו צוננים והצדדים לא היו בקשר (ס’ 20 לתגובת התובעת להתנגדות).
התובעת בעדותה, העידה שאכן היה סכסוך, ושהמנוח והבנות חזרו ליחסים תקינים באופן הדרגתי החל משנת 2003 (עמ’ 85 ש’ 20-24, עמ’ 86 ש’ 1-8 לפרו’ מיום 10.1.22). כמו כן, העידה התובעת שנתבעת 1 פעלה לגשר בין המנוח לבנות (עמ’ 87 ש’ 14-22).
עו”ד ** העיד שבין המנוח לבין הבנות שררו קשרים חמים ואוהבים, אף שהיו גם זמנים פחות טובים (עמ’ 6 ש’ 13-19 לפרו’ מיום 3.3.21).
עדות ליחסים הקרובים בין המנוח לבנותיו, ניתן לקבל מתמליל השיחה שהתקיימה בין נתבעת 1 ל** בשנת 2013, נתבעת 1 טוענת שהמנוח “מלקק” לבנות, ניתן להסיק מכאן שאכן התקיים ביניהם קשר טוב:
**: הוא כזה, חוץ מהבנות שלו שהוא מלקק להם, אני לא יודעת למה
מתצהירי עדות ראשית שהגישו עדים מטעם נתבעת 1, ניתן ללמוד שהמנוח והבנות השלימו לאחר הקרע שנוצר ביחסיהם, בין השאר בשל עזרתה של נתבעת 1:
העד ** (ס’ 9 לת.ע.ר) והעדה ** (ס’ 6 לת.ע.ר) הצהירו כדלקמן:
“** הייתה זו שהשלימה בין ** לבין בנותיו לאחר שלא דיברו במשך שנים רבות”
בהתאם לאמור, סבורני כי בין המנוח לבנות התקיים קשר חם ואוהב של הורה וילד, הסכסוך בעקבות גירושי המנוח מאמן של הבנות הינו נחלת העבר.
עדות עו”ד **
חיזוק לכך שהוראות הצוואה אכן שיקפו את רצונו של המנוח, ניתן ללמוד מעדותה של עו”ד ** שעובדת אצל עו”ד ** במשרד. עו”ד ** העידה שהמנוח הגיע למשרד בסוף הקיץ של שנת 2018 לפגישה בנוגע לצוואה, והיא זוכרת שההוראות שנאמרו אז ע”י המנוח זהות פחות או יותר להוראות שנכתבו בצוואה בפועל (עמ’ 35 ש’ 11-16, עמ’ 36 ש’ 4-17, עמ’ 38 ש’ 15-20 לפרו’ מיום 10.1.22). עדותה של עו”ד ** הייתה מהימנה עלי.
עדות פרופ’ **
פרופ’ ** (להלן: “**”), אשר טיפל במנוח במהלך אשפוזו בבית החולים, העיד שהוא זוכר היטב חלק רב מהאינטראקציות שלו עם המנוח, בשל העובדה שהייתה “סערה” בקשר לצוואת המנוח. המנוח סיפר לו שחשוב לו לסגור את עניין הצוואה בכדי לדאוג לילדים שלו (הבנות) ובת זוגו (נתבעת 1), המנוח אף ביקש שפרופ’ ** ישמש כעד לצוואה, אך פרופ’ ** לא היה בבית החולים באותו ערב (עמ’ 6 ש’ 16-24, עמ’ 7 ש’ 1-14, עמ’ 10 ש’ 12-14 לפרו’ 10.1.22).
לסיכום – אף שנפל פגם צורני בצוואת המנוח ונטל ההוכחה עבר לכתפי התובעת, הפגם אינו מן החמורים ואי לכך מידת השכנוע הינו בהתאם.
הראיות שפורטו לעיל, הינם חלק מהראיות ששכנעו את ביהמ”ש שהצוואה אכן משקפת את רצונו החופשי והאמתי של המנוח, שאר הראיות יפורטו בהמשך פסק הדין.
כשירות המנוח לערוך צוואה
ס’ 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ”ב – 1962 , קובע את “חזקת הכשירות”, של אדם לערוך פעולות משפטיות זולת אם הוגבל לכך:
כל אדם כשר לפעולות משפטיות, זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק דין של בית משפט.
ס’ 26 לחוק קובע מי אינו כשיר לערוך צוואה:
צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה.
הפסיקה פירשה את המונח “להבחין בטיבה של צוואה”, כמצב שהמצווה מודע לדברים הבאים: עצם חתימתו על הצוואה, היקף רכושו, מי יורש ומי מנושל וציפיותיהם:
“התיבה “להבחין בטיבה של צוואה” נבחנה לא אחת בפסיקת בית משפט זה. נקבע, כי אין די בכך שהמצווה יהא מודע למהותה של צוואה על דרך הכלל, ואף לא כי יהא מודע למהותה של צוואתו שלו על דרך הפרט, אלא “כי בהוראתו מה ייעשה ברכושו לאחר מותו יהיה המצווה בדעה צלולה ויפרש נכונה את המציאות הסובבת אותו” (פרשת קרן לב”י, עמוד 729, מפי השופט (כתארו אז) מ’ חשין). במלים אחרות, רואים אדם כיודע להבחין בטיבה של צוואה אם בעת עריכתה של הצוואה הבין שהוא חותם על צוואה; הבין כי הוא נותן את רכושו ולמי הוא נותנו; ידע את היקף רכושו; והיה מודע לציפיות של אלה שהוא מיטיב עמהם ושל אלה שהוא מדיר מצוואתו.”
בע”מ 3539/17 פלונית נ’ פלוני (נבו 11.06.2017)
פסילת צוואה מחוסר כשירות תיעשה רק כאשר ישנן ראיות חד משמעיות ליום עריכת/חתימת הצוואה וניתן לקבוע בבירור שהמצווה לא היה כשיר, במקום של ספק נקיים את הצוואה ולא נבטלה:
“הכרזה על בטלותה של צוואה הינה מעשה חמור וכבד משקל – לכאורה נוגדת היא את דבריו האחרונים של המנוח – ועד שנהיה רשאים להסיק כי פלוני לא ידע להבחין בטיבה של צוואה, נדרוש ראיות ספציפיות יותר וחד-משמעיות יותר – וליום עריכת הצוואה דווקא.”
ע”א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ’ רינה מרום, מט(1) 318 (1995)
“נקפיד הקפד היטב ולא נפסול צוואה בשל היעדר כשרות, אלא אם נוכל לקבוע בבירור כי לא רצונו החופשי של הצווה הוא שהכתיב לו את דברו האחרון. רק אם נשתכנע כי דעתו של המצווה טולטלה בחוזקה בידי מחשבות-שווא ובכוחם של תעתועי הזיה, נורה על ביטולה של צוואה, ובמקום של ספק נקיים צוואה ולא נבטלה.”
ע”א 1212/91 קרן לב”י נ’ פליציה בינשטוק, מח(3) 705 (1994)
לרוב תשמש את ביהמ”ש חוות דעת רפואית שהוזמנה על ידו, בכדי לקבוע את כשירותו של המצווה. עם זאת, עדויות של אנשים מזמן אמת יכולים לגבור על חוות דעת המומחה שיכולה להיות חסרה כיוון שהיא מהווה “ניתוח שלאחר המוות” :
“לרוב ישמשו אותנו חוות דעת רפואית או עדות רפואית לצורך קביעת מצבו של המנוח עובר לחתימתו על הצוואה ואולם ברי כי על בית המשפט להיסמך אף על עדויות של אנשים אשר הכירו או ראו את המנוח בעת עריכת הצוואה ויכלו להתרשם ממנו באופן בלתי אמצעי, יתר על כן עדויות יקבלו עדיפות כאשר התיעוד הרפואי חסר ואין בו להאיר עד תום את מצבו הרפואי של המצווה.”
עמ”ש (מחוזי מרכז) 60984-12-16 פלונית נ’ אלמונית (נבו 29.03.2018)
עם זאת, רשאי בית המשפט להסתייע בחומר ראיות אחר, המתייחס למועד עשיית הצוואה, ולהעדיפו על פני חוות הדעת הרפואית. חסרונה של חוות דעת רפואית הוא בהיותה ניתנת על ידי מומחה אשר לא ראה את המנוח, ובמרבית המקרים אף לא הכיר אותו אישית. חוות דעת זו נסמכת על מסמכים רפואיים של המנוח, וכל כולה היא בבחינת ‘ניתוח לאחר המוות’. לעיתים עדות מהימנה של עורך צוואה ו/או העדים לה עדיפה על פני חוות הדעת של המומחה, כך שחוות דעת זו איננה בבחינת ‘כזה ראה וקדש’ (ע”א 7506/95 שוורץ נ’ בית אולפנא בית אהרון ישראל, נד (2) 215; ת”ע 5922/86 ברזבסקי נ’ רובינשטיין, פ”מ תשנ”ג(ג) 89; ע”א 1212/91 קרן ליב”י נ’ בינשטוק, מח (3) 705; ת”ע (ת”א) 1840/98 מ.א.נ’ א.א.ב (לא פורסם) [פורסם בנבו]. ראו גם ת”ע (י-מ) 40240/00 דליות נ’ לוי, פסמ”ש תש”ס ח 16 עמ’ 747). נקודת הזמן הרלוונטית הנה מועד חתימתה של הצוואה, וחומר הראיות צריך שיתייחס למועד זה (ע”א 3411/92 רובינשטיין נ’ ברזבסקי, [פורסם בנבו] דינים עליון מ 648;”
עמ”ש (מחוזי ת”א) 38138-09-11 א’ נ’ ש’ נ’ א’ מ’ ק’ (נבו 14.04.2013)
ביהמ”ש רשאי להעדיף את עדותו של הנוטריון בדבר כשירותו של המצווה בעת עריכת הצוואה על פני עדויות אחרות, ולבסס עליה את מסקנתו בדבר כשירותו של המצווה:
משהייתה בפני בית-משפט קמא עדות הנוטריון, המלמדת על כשירותו של המנוח במעמד עריכת הצוואה עצמו להביע את רצונו ולהבין את טיבה, ומשנתקבלה עדות זו על-ידי השופט המחוזי כמהימנה – רשאי היה להעדיפה מעדויות אחרות, ולבסס עליה את מסקנתו בדבר יכולתו של המנוח להבחין בטיבה של הצוואה בשעה שנעשתה.”
ע”א 7506/95 מיכל שוורץ נ’ בית אולפנא בית אהרון וישראל, נד(2) 215 (2000)
מועד החתימה על הצוואה
נתבעת 1 הגישה לביהמ”ש “יומן צפייה” (להלן: “יומן צפייה”), יומן זה מתבסס על מצלמות האבטחה של ביה”ח שצילמו את המסדרון מחוץ לחדרו של המנוח במהלך שעות הערב בו חתם המנוח על הצוואה. בצירוף ליומן הצפייה הוגשו תמונות ודיסק (סרטון) מאותן מצלמות.
יומן הצפייה כפי שהתקבל מהימן עלי, ובהתבסס עליו אתייחס לאירועים מחוץ לחדרו של המנוח.
ע”פ יומן הצפייה הצוואה נחתמה בין השעות 21:31 ל 21:38 בערב. מעדותו של עו”ד ** עולה שאכן הצוואה נחתמה בטווח הזמנים המוזכר (עמ’ 13 ש’ 7-17 לפרו’ מיום 3.3.21).
משכך מועד החתימה נקבע לשעה הנקובה ביומן הצפייה.
עדותו של פרופ’ **
כאמור, פרופ’ ** טיפל במנוח במהלך אשפוזו בבית החולים. פרופ’ ** הוא פרופ’ גם באונקולוגיה וגם בטיפול תומך (עמ’ 7 ש’ 17 לפרו’ מיום 10.1.22).
פרופ’ ** העיד שביום בו חתם המנוח על הצוואה הוא הרגיש שהמנוח מספיק צלול בכדי לעשות זאת, פרופ’ ** אף היה אמור לשמש כעד לצוואה, אך יצא מבית החולים טרם הגיע עו”ד ** (עמ’ 9 ש’ 4-23, עמ’ 10 ש’ 8-20 לפרו’ מיום 10.1.22).
פרופ’ ** שב והדגיש שנכון לפעם האחרונה בו הוא ראה את המנוח ביום עריכת הצוואה הוא היה כשיר לחתום עליה (עמ’ 11 ש’ 3-5 לפרו’ מיום 10.1.22).
פרופ’ ** יצא מביה”ח בין השעות 18:00 – 16:00 ביום חתימת הצוואה (עמ’ 20 ש’ 8-11 לפרו’ מיום 10.1.22), אך לא ברור מתי באותו יום ראה את המנוח בפעם האחרונה, אפשר שבין 16:00- 12:00 (עמ’ 22, ש’ 1-6 לפרו’ מיום 10.1.22).
המנוח טופל באמצעות מדבקות פנטניל, בבוקרו של יום החתימה על הצוואה הורה פרופ’ ** להפחית את המינון מ 400 ל 300, מינון גבוה עלול להביא למצב של בלבול אצל המטופל, הפחתה במינון בכוחה למנוע מצב זה, אך מדובר בדברים דינמיים ( עמ’ 13 ש’ 20-21 , עמ’ 14 ש’ 12-18 עמ’ 24 ש’ 4-10 לפרו’ מיום 10.1.22).
פרופ’ ** אינו יודע מתי הוראתו להפחית את מינון הפנטניל מ 400 ל 300 אכן בוצעה (עמ’ 13 ש’ 20-24, עמ’ 14 ש’ 1-7 לפרו’ מיום 10.1.22).
בדוח “ביקור רופא” שנערך ע”י ד”ר ** בשעה 21:24 בערב החתימה על הצוואה, נכתב שבייעוץ פרופ’ ** יש להוריד את מדבקת הפנטניל ל 300 ולדברי משפחתו של המנוח הוא היה קצת מבולבל בצהריים.
עם זאת, על אף שפרופ’ ** נתן הוראה להפחית ממינון הפנטניל בבוקר, הוא מעיד שבשעות שלאחר מכן המנוח היה צלול מספיק בכדי לחתום על הצוואה. זוהי אינדיקציה שאף אם המינון הופחת רק בשעות הערב לא היה במינון הגבוה יותר בכדי לפגום בצלילותו של המנוח.
לטענת פרופ’ ** עריכת מבחן מיני – מנטל אינה אמינה מספיק לבחינת מצבו הקוגניטיבי של חולה סרטן מתקדם כמו המנוח (עמ’ 16 ש’ 22-24, עמ’ 17 ש’ 1-5, עמ’ 28 ש’ 8-16 עמ’ 30 ש’ 13-19 לפרו’ מיום 10.1.22).
בשל העובדה שהמנוח קיבל מס’ תרופות נגד כאבים החשיבות הגדולה היא של בחינת הצלילות של המנוח בשעת אמת (שעת עריכת הצוואה), תרופות אלו עלולות להשפיע ועלולות שלא (עמ’ 22 ש’ 12-23, עמ’ 23 ש’ 1-3 לפרו’ מיום 10.1.22).
עדותו של פרופ’ ** הייתה מקיפה, קוהרנטית והינה מהימנה עלי, עולה ממנה שהמנוח היה כשיר לערוך צוואה נכון לשעות הצהריים של יום עריכת הצוואה (כמה שעות לפני שנערכה בפועל).
חוות הדעת ועדותו של ד”ר **
ד”ר ** הוזמן ע”י גב’ ** (אחת הבנות, להלן: “גב’ **”), בכדי לבחון את כשירותו של המנוח לערוך צוואה (עמ’ 51 ש’ 1-4 לפרו’ מיום 3.3.21). גב’ ** אף שילמה לד”ר ** עבור הבדיקה (עמ’ 52 ש’ 9-13 לפרו’ מיום 3.3.21).
ד”ר ** ערך חוות דעת על סמך שני ביקורים שערך אצל המנוח, אחת ביום עריכת הצוואה בשעות הערב (**) טרם חתימת המנוח על הצוואה ואחת בבוקר שלמחרת (עמ’ 1 ש’ 13-14 לחוות הדעת). ע”פ יומן הצפייה ד”ר ** יוצא מחדרו של המנוח בשעה 21:13 ולאחר מכן משוחח מעט עם התובעת וגב’ **.
בחוות הדעת כותב ד”ר ** את הדברים הבאים: התמצאותו של המנוח תקינה, המנוח נתבקש לפרט את רכושו, זהות היורשים (המנוח אמר שרוצה להוריש את רכושו לבנותיו ומחצית דירה לנתבעת 1), המנוח לא היה מסוגל לעבור בדיקת מינימנטל בשל בעיות ריכוז, אך השיב על מרבית השאלות ותפקודו מספיק תקין בשביל לערוך צוואה (עמ’ 2 לחוות הדעת).
בצוואת המנוח הוזכרו מספר יורשים מעבר לבנות ונתבעת 1, אך בחוות הדעת מוזכרות רק הבנות ונתבעת 1 כיורשות, כאשר נשאל על כך בחקירתו השיב שלא ידע על יורשים נוספים (עמ’ 60 ש’ 20-21, עמ’ 61 ש’ 1-7 מיום 3.3.21).
ד”ר ** העיד שהוא היה בטוח שהמנוח כשיר לערוך צוואה כבר ביום **, אך הוא מצא לנכון לבדוק את המנוח שוב בבוקר שלמחרת, במידה והיה מגיע למסקנה שונה היה מעדכן על כך (עמ’ 50 ש’ 7-20 לפרו’ מיום 3.3.21). כמו כן, הוא רצה לוודא שהמנוח עקבי כיוון שהיה “לאקוני” בפגישה הראשונה (עמ’ 73, ש’ 15-20 לפרו’ מיום 3.3.21).
ד”ר ** העיד שלא ביצע למנוח מבחן מינימנטל (עמ’ 53 ש’ 16-21 לפרו’ מיום 3.3.21), כאמור, פרופ’ ** העיד שמבחן זה פחות רלוונטי בחולי סרטן מתקדמים והחשיבות היא לבדיקת הצלילות בזמן אמת ע”י הגורם שנחשף למנוח.
ד”ר ** העיד שהוא עיין בתיק הרפואי של המנוח (עמ’ 54 ש’ 18-20 לפרו’ מיום 3.3.21), על כך אמר פרופ’ ** שאין כל חשיבות אלא רק להתרשמות בזמן אמת (עמ’ 26 ש’ 3-24 לפרו’ מיום 10.1.22). ד”ר ** מעיד שאף שמצבו של המנוח היה קשה מאוד, מתוך שיחה עמו ושאלות שהוא שאל אותו הגיע למסקנה שהוא כשיר לערוך צוואה ( עמ’ 57 ש’ 1-8 לפרו’ מיום 3.3.21).
ד”ר ** העיד שזו לא פעם ראשונה שהוא מוזמן לערוך בדיקת כשירות לצוואה, הוא מתחיל בשיחה עם המצווה ואז לפי ההתרשמות מחליט אילו מבחנים לקיים (עמ’ 69 ש’ 1-20 לפרו’ מיום 3.3.21).
ד”ר ** הוזמן לתן חוות דעת באופן פרטי ע”י אחת הבנות (גב’ **) ויש בכך מלהפחית ממשקלה של עדותו, עם זאת ועל אף סתירה בין חוות הדעת לעדותו בסוגיית היורשים, מצאתי את עדותו מהימנה ושהמנוח אכן היה כשיר לחתום על הצוואה בעת שחתם עליה (הבדיקה הייתה דקות ספורות טרם החתימה).
עדות עו”ד **
עו”ד ** העיד שלא הטיל ספק בכשירותו של המנוח לחתום על הצוואה בעת שעשה זאת (עמ’ 13 ש’ 2-3 עמ’ 33 ש’ 7-8 לפרו’ מיום 3.3.21).
דוחות “מעקב סיעודי” ודוח “ביקור רופא” מערב החתימה על הצוואה
בערב בו חתם המנוח על הצוואה, נערכו אצלו שלושה ביקורים של גורמי רפואה שתי אחיות ורופאה אחת, להלן הדוחות שהן רשמו לאחר ביקורן.
דוח “ביקור רופא” של ד”ר **:
הדוח נחתם בשעה 21:24 ביום ** (מספר דקות טרם החתימה על הצוואה), משום מה בכותרת הדוח מופיע “ביקור בוקר”, אך מעיון ביומן הצפייה ותאריך החתימה, נחה דעתי שהביקור התקיים בשעת הנקובה לעיל. בדוח נכתב כדלהלן:
“חולה לדברי המשפחה אחרי צהריים יתחיל קצת לא מדבר איתם כמו בבוקר קצת מבולבל, בייעוץ פרופ’ ** להוריד מדפקה ל 300 בחזרה”
כאמור לעיל, פרופ’ ** נתן הוראה להוריד את מינון הפנטניל עוד באותו בוקר, אך לא ידע מתי ההוראה אכן בוצעה, מקריאת הדוח אכן עולה שהמינון הורד כעת בבדיקה של ד”ר **. עם זאת, פרופ’ ** העיד שאף במינון של 400 פנטניל אין זה מחייב שהמנוח לא יהיה כשיר ויש לבדוק אותו “בזמן אמת”, והוא אף פגש את המנוח בהמשך אותו יום והעיד על כשירותו (כמו גם עו”ד ** וד”ר **) טרם הפחתת המינון. אף שנכתב שהחולה קצת מבולבל, לא ניתן להסיק מזה בלבד על חוסר כשירות.
התובעת הביאה מגוון עדויות המעידות על כשירותו של המנוח “בזמן אמת” (עו”ד **, ד”ר ** ורופא מטפל שעות ספורות לפני), היה מצופה מנתבעת 1 שאילו הדוח של ד”ר ** וביקורה אצל המנוח דקות ספורות טרם החתימה על הצוואה היה מסייע לה, הייתה מזמנת אותה לעדות, הימנעותה מכך מקימה חזקה שאילו הייתה מזמנת אותה לעדות היה הדבר פועל לחובתה (ע”א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע”מ נ’ טלקאר חברה בע”מ, מד(4) 595 (1990))
דוח “מעקב סיעודי” של האחות **
בכותרת הדוח נכתב “משמרת ערב” מיום ** והוא נחתם בשעה 22:18, פחות משעה לאחר החתימה על הצוואה. אלו עיקרי הדוח:
“הורד בחזרה הפנטניל ל300 מ400 כי היה מבולבל, הבנות שלו לצדו…המטופל מדווח על שיפור בכאב …המטופל מדווח על שיפור באיכות החיים עקב הקלה בכאב…המטופל קיבל הדרכה לגבי טיפול בכאב ומבין את התוכנית שנקבעה עבורו…
מצב הכרה: מלאה
מצב מנטלי: תקין
תקשורת: מילולית”
ניתן לראות שמיד לאחר מועד החתימה על הצוואה המנוח היה בהכרה מלאה, מצבו המנטלי היה תקין, תקשר מילולית, ואף דיווח על שיפור בכאבים. הדבר מהווה אינדיקציה שאכן במועד עריכת הצוואה היה המנוח כשיר לחתום עליה.
דוח “מעקב סיעודי” של האחות **
בכותרת הדוח נכתב “משמרת לילה” והוא נחתם בשעה 06:54 בבוקר יום **, ואלו הם עיקרי הדוח שנכתב בעקבות הביקור:
“המטופל מדווח על שיפור בכאב…המטופל מדווח על שיפור באיכות החיים עקב הקלה בכאב…מצב הכרה: מלאה…מצב מנטלי:תקין”
אמנם ביקור זה נערך מספר שעות לאחר החתימה על הצוואה, אך הדבר עלול להוות אינדיקציה נוספת על כשירותו של המנוח בזמן הקצר שלפני החתימה על הצוואה ובזמן הקצר שאחרי.
פרופ’ ** העיד שהאחיות ** ו**, הן אחיות בכירות וטובות מאוד עם ניסיון בעבודה עם חולי סרטן מתקדם והוא רואה בדיווח שלהן כדיווח אמין (עמ’ 15 ש’ 9-24, עמ’ 16 ש’ 1-5 לפרו’ מיום 10.1.22).
הדוחות של האחיות ** ו** מחזקות את המסקנה שהמנוח אכן היה כשיר, הדוח של ד”ר ** אינו מהווה ראיה משמעותית לחוסר כשירות המנוח, ומכיוון שאין בידי נתבעת 1 ראיה אחרת על חוסר כשירות “בזמן אמת” היה מצופה שתזמין את ד”ר ** לעדות.
מומחה מטעם ביהמ”ש – פרופ’ **
ביהמ”ש מינה את פרופ’ ** (להלן: “פרופ’ **”) כמומחה ביהמ”ש לבדיקת כשירותו של המנוח במועד החתימה על הצוואה.
ביום 9.8.2020 הוגשה חוות הדעת של פרופ’ **, מסקנתו של פרופ’ ** הייתה שההסתברות גבוהה יותר שלמנוח לא הייתה הכשירות המשפטית לחתום על הצוואה (עמ’ 4 ש’ 1-2 לחוות הדעת).
פרופ’ ** כותב בחוות הדעת שבמקרה הנדון לא בוצעה הערכת כשירות למנוח ביום החתימה על הצוואה אלא רק יום לאחר מכן (עמ’ 3 ש’ 8-9 לחוות הדעת), בעדותו חזר פרופ’ ** על הדברים (עמ’ 8, ש’ 4-7 לפרו’ מיום 9.2.22), במידה והייתה בדיקה מאותו יום היה נותן לה משקל גבוה יותר (עמ’ 18 ש’ 16-26 לפרו’ מיום 9.2.22).
בפני ביהמ”ש אכן היו הערכות על כשירות המנוח מיום עריכת הצוואה (פרופ’ **, עו”ד **, ד”ר **, שני דוחות סיעודיים ודוח ביקור רופא)
פרופ’ ** העיד שפרופ’ ** הוא “אדם מקצוען ללא ספק” (עמ’ 9 ש’ 23-26 לפרו’ מיום 9.2.22). בעל ניסיון רב באופיאטים (עמ’ 16 ש’ 9-16 לפרו’ מיום 9.2.22), עם זאת, מאחר שמסקנתו של פרופ’ ** מיום החתימה על הצוואה אינה מגובה בתיעוד בכתב והינה רק עדות בביהמ”ש, אין הוא יכול להתייחס אליה (עמ’ 15 ש’ 7-15 , עמ’ 16 ש’ 17-27, עמ’ 17 ש’ 1-4 לפרו’ מיום 9.2.22).
עם זאת, פרופ’ ** מסכים שעל ביהמ”ש להתייחס לעדות פרופ’ ** אשר טיפל במנוח (עמ’ 15 ש’ 20-23 לפרו’ מיום 9.2.22).
פרופ’ ** כותב בחוות הדעת שהתיעוד שהיה בפניו היה חלקי בלבד (עמ’ 3 ש’ 9-10 לחוות הדעת).
פרופ’ ** כותב בחוות הדעת שבשל העובדה שהמנוח טופל בתרופות שונות (מורפין, מדבקות פנטניל וקנאביס רפואי), הדבר עלול להביא לירידה קוגניטיבית ומצב של בלבול.
כאמור לעיל, פרופ’ ** העיד שהטיפול בתרופות עלול להביא למצב של בלבול, אך מה שחשוב הוא ההתרשמות בזמן אמת של המטופל.
פרופ’ ** כותב שבדוח הסיעודי מיום חתימת הצוואה נכתב שהמצב המנטלי של המנוח מוגדר כתקין, אך כמה ימים לפני הוגדר כלא תקין (עמ’ 3 ש’ 17-18 לחוות הדעת).
כאמור לעיל, הדוחות הסיעודיים ממשמרות ערב ולילה של יום חתימת הצוואה ** הראו שמצבו המנטלי של המנוח “תקין”, יצוין שכלל הדוחות הסיעודיים מיום תחילת אשפוזו של המנוח ביום ** ועד יום ** הראו שמצבו המנטלי של המנוח תקין למעט פעם אחת במשמרת ערב של יום ** אך כאמור, המועד הרלוונטי בעניינינו הוא רק מועד החתימה על הצוואה.
פרופ’ ** כותב שפרופ’ ** הורה להפחית את המינון התרופתי (פנטנול) של המנוח בשל בלבול ביום חתימת הצוואה (עמ’ 3 ש’ 18-19 לחוות הדעת).
כאמור לעיל, פרופ’ ** העיד על כך ואמר שהטיפול התרופתי לא מחייב מצב של בלבול, המנוח היה כשיר בעיניו לערוך צוואה בצהרי אותו יום למרות ההוראה להפחית במינון, החשיבות היא לבדיקה בזמן אמת.
פרופ’ ** כותב שתמוה בעיניו מדוע המנוח לא עבר בדיקת מינימנטל ע”י ד”ר **, וחוסר יכולת לעבור אותה הינו ביטוי לחוסר בפונקציות אחרות (עמ’ 3 ש’ 22-25 לחוות הדעת).
כאמור לעיל, פרופ’ ** העיד שמבחן מינימנטל הוא פחות יעיל ורלוונטי אצל חולי סרטן מתקדמים.
פרופ’ ** כותב בעצמו שישנם סתירות בממצאים שבפניו (עמ’ 3 ש’ 26 לחוות הדעת).
פרופ’ ** העיד שבהנחה שתוכן הצוואה של המנוח זהה לתוכן עליו שוחח עם עו”ד ** בתקופה טרם אשפוזו, הדבר מלמד שהמנוח לא היה תחת השפעה תרופתית בזמן החתימה על הצוואה (עמ’ 27 ש’ 1-23 לפרו’ מיום 9.2.22).
סיכום:
חוות דעת של מומחה ביהמ”ש לניתוח כשירותו של מצווה מהווה ניתוח לאחר המוות, ומכאן שביהמ”ש יכול להעדיף עדויות על כשירות המנוח בזמן אמת עמ”ש (מחוזי מרכז) 60984-12-16 פלונית נ’ אלמונית (נבו 29.03.2018). אני מוצא לנכון לסטות ממסקנותיו של פרופ’ ** בדבר כשירות המנוח. בפני ביהמ”ש היו עדויות של מס’ גורמים בזמן אמת, פרופ’ ** העיד מספר שעות לפני עריכת הצוואה שהמנוח היה כשיר לערוך צוואה, ד”ר ** (על אף משקלו המופחת של עדותו), העיד שהמנוח היה כשיר לערוך צוואה, עו”ד ** (ביהמ”ש נתן מהימנות לעדותו), העיד שללא ספק המנוח היה כשיר לערוך צוואה, כאמור עדות עו”ד ממועד עריכת הצוואה, אפשר שתגבר על עדויות אחרות ותבסס את המסקנה שהמצווה אכן היה כשיר (ע”א 7506/95 מיכל שוורץ נ’ בית אולפנא בית אהרון וישראל, נד(2) 215 (2000)
עדותו של פרופ’ ** הבהירה מדוע מבחן המינימנטל אינו פונקציה רלוונטית כאשר מדובר בחולי סרטן מתקדמים, כמו כן, הוסבר שהתרופות שקיבל המנוח אינם בהכרח מראים על מצב קוגניטיבי לקוי, והחשיבות היא לבדיקה בזמן אמת.
בנוסף, הדוחות הסיעודיים שערכו האחיות ** ו** בזמנים הקצרים שלאחר עריכת הצוואה, יש בהן לחזק את המסקנה שהמנוח היה כשיר. דוח ביקור הרופא של ד”ר ** שנערך סמוך מאוד לחתימת המנוח על הצוואה, אינו מהווה ראיה נגדית לאמור לעיל לחוסר כשירות המנוח.
לאור האמור לעיל, מסקנתי היא שהמנוח היה כשיר לערוך את הצוואה במועד שערך אותה.
חובתו של עו”ד ** להצטייד באישור רפואי טרם חתימת המנוח על הצוואה
כאמור, בס’ 22(ז) לחוק, צוואה בפני רשות אפשר שתיעשה בפני נוטריון, או אז יחולו על הנוטריון הוראות חוק הנוטריונים, תשל”ו- 1976 (להלן: “חוק הנוטריונים”):
19. אישורו של נוטריון לפי חוק זה והתקנות על פיו, יהיה ראיה מספקת בהליך משפטי, ללא צורך בראיה נוספת, לדברי הנוטריון ולמעשיו ולדברי אחרים ולמעשיהם שאמרו או עשו בפניו, הכל כאמור באישור.
תקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים, תשל”ז-1977 (להלן: “תקנות הנוטריונים”), קובעת שכאשר נוטריון מחתים מצווה על צוואה בהיותו מאושפז בבית חולים, יש צורך בקבלת חוות דעת רפואית עדכנית לאותו יום בדבר כשירותו של המצווה לערוך צוואה:
4(ה) לא ייתן נוטריון אישור על עשיית פעולה בפניו אם המבקש לבצע את הפעולה מאושפז בבית חולים או מרותק למיטתו, כל עוד לא הוצגה בפניו תעודה רפואית לפי טופס שבתוספת הראשונה שהוצאה ביום עשיית הפעולה; התעודה הרפואית תצורף לעותק האישור שיישמר בידי הנוטריון.
היותו של אישור נוטריוני ראיה מספקת לאמור בו, כפי שקובע סעיף 19 לחוק הנוטריונים, מותנה בכך שהנוטריון פעל בהתאם לחוק הנוטריונים והתקנות על פיו (ראה גם : ה”פ (חיפה) 86/06 ברכה מוזר נ’ דב לוי [פורסם בנבו] (11/11/2007).
הצוואה שבפני הינה צוואה “בפני רשות” בהתאם לס’ 22 לחוק. כיוון שהמנוח חתם עליה בעודו מאושפז בביה”ח, היה על עו”ד ** לקבל אישור רפואי המעיד על כשירותו של המנוח באותו היום.
לפי יומן הצפייה, ד”ר ** ביקר את המנוח (בפעם הראשונה) מעט לפני החתימה על הצוואה, ואת חוות דעתו הגיש ביום שלמחרת.
עו”ד ** העיד שכאשר נכנס לחדרו של המנוח להחתימו על הצוואה, פגש בד”ר ** אך לא שאל אותו אם המנוח “בסדר או לא בסדר” ולא נכנס לפרטים (עמ’ 12 ש’ 18-21, עמ’ 13 ש’ 1-2 לפרו’ מיום 3.3.21). עו”ד ** הודה שבעת החתימה על הצוואה לא היה בפניו אישור רפואי על מצבו של המנוח (עמ’ 29 ש’ 10-20 , עמ’ 33 ש’ 1-8 לפרו’ מיום 3.3.21).
כאשר אין בידי הנוטריון אישור רפואי על כשירות המצווה מיום עריכת הצוואה, אין הפגם מאיין את הצוואה, אלא מביא להיפוך הנטלים ועל מבקשי קיום הצוואה להוכיח את צלילות וגמירות הדעת של המצווה:
“ולא זו בלבד שפגם בתעודה הרפואית אינו מאיין את הצוואה, אלא אף במקום שניתן אישור נוטריוני ללא כל תעודה רפואית אין בכך כדי לאיין את הצוואה, אלא רק להביא להפיכת הנטל להוכיח את גמירות דעתו וצלילות דעתו של המצווה (ע”א 36/88 זלוף נ’ זלוף, פ”ד מו(3) 184; ע”א 1395/02 לוי נ’ האפוטרופוס הכללי, פ”ד נט(5) 49”
כאמור לעיל, על סמך העדויות השונות והחומרים כפי שהובאו בפני ביהמ”ש, התובעת עמדה בנטל ההוכחה והוכיחה שהמנוח היה צלול וכשיר לחתום על הצוואה בעת שעשה זאת.
האם הייתה מעורבות פסולה של הבנות לפי ס’ 35 לחוק?
ס’ 35 לחוק קובע חזקה חלוטה להשפעה בלתי הוגנת על המצווה ובטלות הוראות הצוואה, בהתקיים אחת העילות המופיעות בס’:
הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה.
היות שהתקיימות אחת העילות בס’ 35 מביאות לתוצאה נוקשה ומרחיקת לכת, יש לפרש אותה באופן מצמצם ודווקני (ע”א 433/77 אליקים הררי נ’ מרים הררי, לד(1) 776 (1979)
לאחרונה פורסם תזכיר חוק הירושה, התשפ”א-2021, האמור להביא לתיקונים רבים בחוק, בתזכיר זה הוצע לרכך את תוצאותיו של ס’ 35 לחוק ובמקום שעילות הסעיף יקימו “חזקה חלוטה” הן יקימו רק “חזקה” להשפעה בלתי הוגנת:
במקום סעיף 35 לחוק יבוא:
“הוראת צוואה המזכה אחד מאלה, חזקה שנעשתה בשל השפעהבלתי הוגנת:
(2) מי שערך את הצוואה, היה עד לעשייתה, לקח באופן אחר חלקבעריכתה, וכן בן זוגו או צאצאו של אחד מאלה או צאצא של בן הזוג כאמור.”
בעניינינו, העילה הרלוונטית לדיון היא עילת הפסלות השלישית בס’ “לקח באופן אחר חלק בעריכתה”.
עיון ביומן הצפייה מגלה שבערב חתימת המנוח על הצוואה שהו בביה”ח שתיים מהבנות: התובעת וגב’ ** וכן נתבעת 1.
נתבעת 1 עזבה את חדרו של המנוח בשעה 20:07 וכן את ביה”ח.
עו”ד ** נכנס לחדרו של המנוח בשעה 21:24, גב’ ** והתובעת נמצאות אף הן בחדר. בשעה 21:31 התובעת וגב’ ** יוצאות מהחדר ובשעה 21:38 יוצא עו”ד ** מחדרו של המנוח.
ביומן הצפייה (שכאמור הוגש ע”י נתבעת 1) רשום “זמן עריכת הצוואה 7 דקות ברוטו”, דהיינו הזמן שבין יציאת התובעת וגב’ ** מחדרו של המנוח ועד יציאתו של עו”ד **.
עיון ביומן הצפייה בלבד מעלה שבעת עריכת הצוואה התובעת וגב’ ** לא היו בחדר.
עו”ד ** העיד שחוץ ממנו אף אחד לא ידע על תוכן צוואת המנוח (עמ’ 5 ש’ 9-11 עמ’ 15 ש’ 2-5 לפרו’ מיום 3.3.21).
עו”ד ** העיד שבעת חתימת המנוח על הצוואה התובעת וגב’ ** לא היו בחדר ( עמ’ 15 ש’ 1-2, 7-8, 14-21, עמ’ 16 ש’ 1-3, עמ’ 19 ש’ 20-21 לפרו’ מיום 3.3.21).
עדותו של עו”ד ** מהימנה עלי, והיא מחזקת את הכתוב ביומן הצפייה שהגישה נתבעת 1, שבמשך אותן 7 דקות בהן נחתמה הצוואה התובעת וגב’ ** לא היו בחדר.
כאשר עו”ד/נוטריון דואג להרחיק מעליו גורמים שבכוחם להשפיע על המצווה ולשבת עמו ביחידות ולברר את רצונו, אין מתקיימת עילת הפסלות השלישית בס’ 35 לחוק:
“גם במקרה זה, אין במעורבותם של אנשי המשיבה כדי להטות את הכף לעבר פסילתה של הצוואה מכוח הוראת סעיף 35 . על-אף פעלתנותם היתרה של אנשי המשיבה בכל הנוגע ליצירת הקשר עם הנוטריון ובהבאת המנוח אליו, נראה לי שהליך עריכת הצוואה עצמו הוכשר הודות לפועלו של הנוטריון. כאמור, דאג זה האחרון להרחיק את המנוח מאנשי הישיבה – מלוויו בעת עריכת הצוואה, וטרח לברר עמו את רצונו ואת טעמיו כשהוא ישב עמו, לבדו, במשרדו. בנסיבות אלה אין פגם בקביעותיו של בית-משפט קמא כי בשלב המכריע של עשיית הצוואה לא הייתה לאנשי הישיבה כל מעורבות. אשר-על-כן, לא הוכח קיומה של עילת הפסלות השלישית.”
ע”א 7506/95 מיכל שוורץ נ’ בית אולפנא בית אהרון וישראל, נד(2) 215 (2000)
לאור האמור לעיל, לא מתקיימת עילת הפסלות השלישית בס’ 35 לחוק.
האם הופעלה על המנוח “השפעה בלתי הוגנת”
ס’ 30(א) לחוק קובע כדלהלן:
(א)הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה.
בהיעדר פגם צורני בצוואה הנטל להוכיח “השפעה בלתי הוגנת” מוטל על כתפי הטוען לכך, בעניינינו, כיוון שישנו פגם צורני בצוואה, הנטל עובר לכתפי התובעת להוכיח שלא הייתה השפעה בלתי הוגנת על המנוח:
“ככלל, בהיעדר פגם צורני בצוואה, הנטל להוכיח כי מצווה עשה את צוואתו מחמת השפעה בלתי הוגנת, נשאר מוטל על הטוען לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, וכל ספק בעניין זה פועל לטובתו של מבקש הקיום [ע”א 190/68 סוטיצקי נ’ קלינברוט, פ”ד כב(2) 138 (1968)].”
ת”ע (משפחה תל אביב-יפו) 20892-04-18 א.כ נ’ א.ש (נבו 06.12.2020)
כל מצווה חווה השפעות כאלו ואחרות, השפעה בלתי הוגנת הינה השפעה שיש בה מרכיב של אי הגינות תוך ניצול מצבו של המצווה, בניגוד להשפעה אחרת שהיא לגיטימית (ע”א 4902/91 שדמה גודמן נ’ ישיבת שם בית מדרש גבוה להוראה ודיינות, מט(2) 441 (1995)
בדנ”א 1516/95 רינה מרום נ’ היועץ המשפטי לממשלה נב(2) 813 (1998), נקבעו מספר מבחני עזר שנועדו לסייע לבחון האם מדובר בהשפעה בלתי הוגנת, חברתי כב’ השופטת סיגלית אופק מפרטת בפסק דינה ת”ע (משפחה תל אביב-יפו) 42187-11-19 א.א.ג נ’ י.א (נבו 26.06.2022) את המבחנים השונים:
מבחן התלות והעצמאות – האם המצווה, בתקופה הרלוונטית לעשיית הצוואה, היה עצמאי הן מבחינה פיזית והן מבחינה שכלית- הכרתית, ועד כמה [דנ”א מרום היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד נב(2) 813, בעמ’ 827 (1998) (להלן – פרשת מרום)].
מבחן התלות והסיוע – במקום שהתברר שהמצווה לא היה עצמאי ונזקק לסיוע הזולת, יש לבחון את טיב הסיוע שניתן לו, את היקפו ואת מידת התלות של המצווה באותו סיוע, וממילא במי שהעניק לו אותו [ע”א 133/84 רכטמן נ’ זיסמן, פ”ד לט(4) 769 (1986); ע”א 733/88 אהרוניאן נ’ אהרוניאן, פ”ד מה(5) עמ’ 705 (1991); ע”א 157/89 ששון נ’ מרזב, פ”ד מו(2) 209 (1992); עז’ (חי’) 2960/02 עיזבון המנוח א.ה. ז”ל נ’ ה.ד. ואח’ (9.11.2005)].
מבחן קשרי המצווה עם אחרים – זהו מבחן משנה למבחן התלות והסיוע. בידודו של המצווה וניתוקו מאחרים מגבירים את התלות שלו בנהנה. הסיבה לניתוק ולבידוד לא רלוונטית, ו”ככל שיתברר כי בתקופה הרלוונטית לעריכת הצוואה היה המצווה מנותק לחלוטין מאנשים אחרים, או שקשריו עם אחרים היו מועטים ונדירים, תתחזק ההנחה שהמצווה אכן היה תלוי בנהנה” [פרשת מרום, עמ’ 829; ת.ע. (ת”א) 5690/99 עזבון המנוח ש.י ז”ל נ’ ש.ר. (5.9.2006)].
מבחן נסיבות עריכת הצוואה ומעורבות בהכנה – מעורבות פחותה בעריכת הצוואה, שאינה מגעת כדי פסילתה על פי סעיף 35 לחוק הירושה, יכול שתהווה אינדיקציה
לארבעת מבחנים אלו הצטרפו מבחני משנה נוספים לבחינת השפעת בלתי הוגנת:
מבחן הקרבה הרגשית – יש לבחון מה היה יחסו הרגשי של המצווה כלפי הנהנה, כשקיומו של יחס רגשי חיובי מחליש את האפשרות לתלות והשפעה בלתי הוגנת. הקרבה הרגשית יכולה להיבחן על סמך מהות היחסים שבין המוריש לנהנה וכן גורמים נוספים כגון אורך תקופת הקשר או קירבה משפחתית.
מבחן הנישול – נישול של יורש או גריעה מחלקו אינה ראיה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, אולם לעובדות שברקע הנישול עשויה לעיתים להיות משמעות. “קיומו של מניע שלא לתת (הרצון לנשל את הקרובים) עשוי להתיישב עם קיומו של מניע לתת (הרצון לזכות את הנהנה) ולתמוך בהערכה שהצוואה משקפת את רצון המצווה… עם זאת, שלילת קיומו של מניע נראה לעין לנישול היורשים החוקיים עשוי לתמוך באפשרות שהצוואה נעשתה עקב השפעה בלתי הוגנת” [פרשת מרום, עמ’ 842].
מבחן השימוש לרעה בתלות – יש לבחון אם הנהנה ניצל את תלותו של המצווה במטרה להשפיע עליו בנושא עריכת הצוואה.
מבחן ההשפעה המותרת – יש להבחין בין הנסיבות החיצוניות המצביעות על השפעה לגיטימית וטבעית של הנהנה על רצונו של המצווה או על התנהגות של הנהנה שגרמה להכרת טובה של המצווה כלפיו, ובין נסיבות שיש בהן כדי לעורר חשש להשפעה בלתי הוגנת אשר יש בה כדי לפגוע ברצונו החופשי של המצווה והוכחתה תביא לביטול הצוואה (פגמים בצוואות, עמ’ 216).
מבחן הגיונה של הצוואה – יש לבחון האם הצוואה סבירה על פי הבנת השופט את הגיונו של המצווה “מן הראיות הבאות לפני בית-המשפט, במסגרת הדיון בתוקפה של הצוואה, קרוב שתצטייר בפניו תמונת חייו של המצווה עובר לכתיבת הצוואה, קשריו החברתיים, ערכיו והעדפותיו; ויעלה בידו לבדוק אם הצוואה, מנקודת מבטו המשוערת של המצווה, נראית לכאורה הגיונית. תשובה חיובית לשאלה זו תחזק את ההערכה כי הצוואה משקפת את רצון המצווה… מנגד, כאשר תוכן הצוואה נראה בלתי סביר, יש מקום לבדוק היטב את כשרות הצוואה…” [פרשת מרום, עמ’ 844].
מבחנים אלו אינם מצטברים, יש לעשות בהם שימוש בזהירות רבה והם אינם תלויים האחד בשני, הכול בהתאם לנסיבות המקרה (ע”מ (מחוזי תל אביב-יפו) 1100/05 פלוני נ’ פלונית (נבו 06.04.2009)
מן הכלל אל הפרט
תלות/עצמאות – עו”ד ** העיד שהוראות הצוואה נאמרו לו ע”י המנוח במשך תקופה ארוכה טרם אשפוזו בביה”ח ( ר’ האמור לעיל), וודאי שניתן לומר שבזמנים אלו המנוח היה עצמאי. מאידך בעת החתימה עצמה על הצוואה, שכב המנוח בביה”ח והיה תלוי מבחינה פיזית, עם זאת, מבחינה שכלית הוא היה עצמאי כפי שדנתי בהרחבה בפרק הנוגע לכשירות המצווה.
תלות/סיוע – מבחן זה מתקיים רק במידה ונקבע שהמצווה אכן היה תלוי, בעניינינו, אף אם נתמקד בזמן שהותו של המנוח בביה”ח, הרי שמעבר לבנות שהיו שם כדי לעזור לו, סייעו למנוח הצוות הרפואי של ביה”ח וכן נתבעת 1 ומכרים של המנוח.
קשרי המצווה עם אחרים – כאמור, בתקופה שלפני אשפוזו של המנוח בביה”ח הוא נתן לעו”ד ** את הוראות הצוואה ובאותו זמן בא במגע עם אנשים רבים ובצורה חופשית. בזמן שהותו של המנוח בביה”ח, הוא היה מוקף באנשים רבים, צוות ביה”ח, הבנות, חברים ומכרים (בתיק זה הוגשו תצהירים רבים של מכרים שביקרו את המנוח בביה”ח) וכן נתבעת 1 שהעידה שהיא שהתה אצל המנוח 99% מהזמן (עמ’ 241 ש’ 7-8 לפרו’ מיום 10.1.22).
נסיבות עריכת הצוואה – כאמור, הוראות הצוואה ניתנו לעו”ד ** בתקופה שלפני אשפוזו של המנוח, כעת נסקור את הנסיבות שאפפו את מועד החתימה על הצוואה ביום **:
עיון ביומן הצפייה ובתמונות שצורפו, מעלים שעו”ד ** שוחח עם התובעת וגב’ ** טרם כניסתו לחדרו של המנוח להחתימו על הצוואה, במהלך שהותו של עו”ד ** בחדר וכן לאחר החתמתו של המנוח על הצוואה ויציאתו של עו”ד ** מהחדר.
עו”ד ** העיד שהוא שוחח עם התובעת וגב’ **, הן היו נכנסות ויוצאות מחדרו של המנוח, והן ידעו שהוא הולך להחתים את המנוח על הצוואה ולכן ביקש מהן לצאת החוצה, אך הן לא ידעו על תוכן הצוואה (עמ’ 14 ש’ 20-21, עמ’ 15 ש’ 1-21, עמ’ 16 ש’ 1-3 עמ’ 19 ש’ 17-21 לפרו’ מיום 3.3.21)
עו”ד ** העיד שייתכן וביקש מהבנות להזמין פסיכיאטר בכדי שייתן חוות דעת על מצבו הרפואי של המנוח טרם יחתום על הצוואה (עמ’ 6 ש’ 7-10לפרו’ מיום 3.3.21
עיון ביומן הצפייה מעלה שד”ר ** אכן ביקר את המנוח טרם חתם על הצוואה, והוא נראה משוחח עם התובעת וגב’ ** טרם הבדיקה ואחריה. ד”ר ** העיד שהוא הוזמן ע”י גב’ ** לצורך מתן חוות הדעת, והיא גם זו ששילמה את שכרו בתום הבדיקה (עמ’ 51 ש’ 1-4, עמ’ 52 ש’ 1-13 לפרו’ מיום 3.3.21).
ע”פ יומן הצפייה, נתבעת 1 עזבה את חדרו של המנוח וביה”ח טרם הגיעו ד”ר ** ועו”ד ** לביה”ח. נתבעת 1 העידה שהיא חששה שהבנות ינסו להחתים את המנוח על צוואה בזמן שהיא לא נמצאת בביה”ח והתריעה על כך (עמ’ 241 ש’ 14-24, עמ’ 242 ש’ 1-8 לפרו’ מיום 10.1.22).
לאור האירועים שפורטו החשש של נתבעת 1 היה סביר והגיוני.
נסיבות עריכת הצוואה אכן מראות מעורבות רבה של התובעת וגב’ **: הזמנת ד”ר **, שיחות עם עו”ד **, כניסה ויציאה מחדרו של המנוח במועד החתימה על הצוואה, ותזמון המועד שבו נתבעת 1 לא נמצאת בביה”ח בכדי להחתים את המנוח על הצוואה.
מבחן הקרבה הרגשית – כמפורט לעיל, נותחו היחסים שבין המנוח לבנות ולנתבעת 1, ניתוח זה עולה בקנה אחד עם הוראות הצוואה, המנוח היה קרוב מאוד לבנות וסבורני שע”פ טיב היחסים היה הכי קרוב אליהן, יחד עם זאת, המנוח הוקיר תודה לנתבעת 1 ורצה לדאוג גם לה.
מבחן הגיונה של צוואה – נסיבות חייו של המנוח כפי שהוצגו בפני ביהמ”ש, הולמים את הוראות הצוואה של המנוח והצוואה מצטיירת כהגיונית בעקבות כך. הקרבה היתרה לבנות והרצון להוריש להן את מירב רכושו, הרצון לדאוג לנתבעת 1 ולהוריש לה חלק מהעיזבון, הורשת סכום חד פעמי לעובד ** שעובד ב** שנים רבות, וכן הוראות ביחס לאחיו ** ולגרושתו בהתאם להסכמים שונים שהיו למנוח.
מבחן הנישול – נתבעת 1 מקבלת סכום חודשי של 10,000 ₪ בחודש, מחצית מזכויות המנוח בבית המגורים וזכות מגורים בה לכל החיים, לא ניתן לראות בכך “נישול” של נתבעת 1 מעיזבונו של המנוח.
סיכום:
הוראות צוואת המנוח ניתנו על ידו טרם אשפוזו בביה”ח והדרדרות מצבו הרפואי. כאשר אנו בוחנים את מועד החתימה עצמה עולות המסקנות הבאות:
המנוח היה עצמאי מבחינה שכלית
המנוח היה מוקף בחברים, בני משפחה וצוות רפואי שסייעו והקיפו אותו, והוא בשום שלב לא היה מבודד
ניתוח יחסי המנוח עם הבנות ונתבעת 1, תמונת חייו של המנוח כפי שהוצגה בפני ביהמ”ש, מובילים למסקנה שהצוואה הגיונית ותואמת את רצונו של המנוח
התובעת וגב’ ** אכן גילו מעורבות יתרה במועד חתימת הצוואה, הן ידעו על הצוואה מעו”ד **, שוחחו עמו וניכר שהיו בסוד העניינים, הזמינו את ד”ר ** לצורך מתן חוות הדעת ושילמו לו, תזמנו את מועד החתימה לזמן שנתבעת 1 לא נמצאת בביה”ח. עם זאת, למרות המעורבות הגסה שלהן, מהימנה עלי עדותו של עו”ד ** שהבנות לא ידעו על תוכן הצוואה, הוראותיה היו ידועות במשך זמן רב טרם אושפז המנוח, וכן שהתובעת וגב’ ** לא היו בחדר במועד החתימה (כפי שגם עולה מעיון ביומן הצפייה).
בשקלול המבחנים השונים, סבורני שהתובעת עמדה בנטל ההוכחה והוכיחו שלא הופעלה על המנוח “השפעה בלתי הוגנת”
חובתו של עו”ד ** לגבות שכר טרחה כנוטריון
ס’ 1 לתקנות הנוטריונים (שכר שירותים), תשל”ט-1978 (להלן: “תקנות השכר”), קובע שעל נוטריון לגבות שכר טרחה לפעולות מסוימות בהתאם להוראות הסעיף:
“בעד שירות מהשירותים המפורטים להלן בטור א’, יגבה נוטריון שכר בשיעור הנקוב בטור ב’ לצד אותו שירות, בצירוף סכום השווה למס הערך המוסף שהנוטריון חייב בו בעד מתן השירות”
בסעיף 4 לאותן תקנות מוזכרת צוואה ע”פ ס’ 22 לחוק הירושה כפעולה בגינה נדרש הנוטריון לגבות שכר טרחה בסך 246 ₪ :
אישור צוואה הנערכת לפי סעיף 22 לחוק הירושה, התשכ”ה-1965 –
(א) לחותם ראשון 246
(ב) לכל חותם נוסף 126
(ג) ניתן באותו מעמד יותר מאישור אחד לאותה צוואה, לכל אישור 75
עו”ד ** העיד שהוא לא גבה שכר טרחה עבור הצוואה (עמ’ 25 ש’ 15 לפרו’ מיום 3.3.21).
בס’ 1א לתקנות השכר מצוינות מס’ עילות שבכוחן לפטור את הנוטריון מגביית שכר טרחה:
(א) על אף האמור בתקנה 1, נוטריון רשאי שלא לגבות שכר, כולו או חלקו, בעד שירות שנתן לפי החוק בהתקיים אחד מהתנאים האלה:
(1) הנוטריון שוכנע כי מבקש השירות הוא חסר אמצעים בין השאר לפי מסמך המעיד על כך שהומצא לו בידי המבקש;
(2) השירות ניתן לעולה חדש או תושב חוזר, אשר המציא לנוטריון אישור על כך ממשרד העלייה והקליטה; לעניין פסקה זו, “עולה חדש” – מי שטרם חלפו שבע שנים מיום שהתקיים בו אחד מאלה:
(א) ניתנה לו תעודת עולה לפי חוק השבות, התש”י-1950;
(ב) ניתנה לו תעודה של אזרח עולה או תעודה של קטין חוזר ממשרד העלייה והקליטה;
“תושב חוזר” – מי שקיבל מעמד תושב חוזר ממשרד העלייה והקליטה לאחר ששהה בחוץ לארץ חמש שנים לפחות, וטרם חלפו 24 חודשי מתאריך קבלת מעמד תושב חוזר כאמור;
(3) השירות התבקש עקב טעות של הנוטריון בעריכת אישור או בעריכת מסמך שלגביו ניתן אישור.
(ב) הנוטריון יצרף לעותק האישור הנוטריוני שישמור בידיו את העתק המסמך שהומצא לו כאמור בסעיף קטן (א)(1) או (2).
עיון בס’ מעלה שהמנוח לא מקיים את אף אחת מהעילות שיכולות לזכות אותו בפטור מתשלום שכר הטרחה.
ס’ 34(5) לחוק הנוטריונים קובע שאי גביית שכר טרחה ע”י נוטריון בפעולות בהן נדרשת גבייה מהווה עבירת משמעת:
נוטריון אשם בעבירת משמעת אם –
(5) גבה או דרש בעד שירותיו שכר שהוא למעלה מן הקבוע מכוחו של חוק זה, או גבה או דרש, ללא טעם מספיק, שכר שהוא למטה מן הקבוע מכוחו של חוק זה;
הטעם שסיפק עו”ד ** לאי גביית שכר הטרחה היה שהוא והמנוח היו חברים טובים.
כאמור, מטרת העל של ביהמ”ש היא קיום רצונו של המצווה, אי לכך אינני רואה מקום בו אי גביית שכר טרחה של הנוטריון מוצדקת אם לאו יש בכוחה לאיין את רצונו של המצווה ובעניינינו צוואת המנוח.
סוף דבר
התובעת הוכיחה כי המנוח היה כשיר לחתום על הצוואה במועד שחתם עליה.
התובעת הוכיחה כי על המנוח לא הופעלה מעורבות פסולה בהתאם לס’ 35 לחוק ולא הופעלה עליו השפעה העולה כדי השפעה בלתי הוגנת לפי ס’ 30 לחוק.
על אף הפגמים הצורניים בצוואה, שוכנעתי כי הצוואה מקיימת את רצונו החופשי והאמתי של המנוח, ויש בכך לרפא את הפגמים ע”י שימוש בס’ 25 לחוק.
לאור המפורט והמבואר לעיל, ההתנגדות שהוגשה ע”י נתבעת 1 לקיום צוואת המנוח נדחית, הבקשה למתן צו קיום צוואת המנוח שהגישה התובעת מתקבלת והבקשה למתן צו ירושה שהגישה נתבעת 1 נדחית.
ניתן להגיש צו קיום צוואה פורמלי לחתימתי ערוך לפי הנוסח המופיע בתקנה 5 לתקנות הירושה במסגרת התיק בו הוגשה הצוואה לקיום וזאת בתוך 14 יום.
נתבעת 1 תישא בשכ”ט ב”כ התובעים בסך 40,000 ₪ .
המזכירות תשתול פסק הדין בכל התיקים שבכותרת ,תמציא פסק הדין כחוק לצדדים ותסגור התיקים הנ”ל.
ניתן היום, ט”ו אלול תשפ”ב, 11 ספטמבר 2022, בהעדר הצדדים.
