לפני
כבוד השופטת, סגנית הנשיא רותם קודלר עיאש
התובע:
פלוני באמצעות עו”ד אביטל מרסל
נגד
הנתבעים:
1. עיזבון המנוחה אלמונית
באמצעות יורשה אלמוני ע”י עו”ד תמר אברהם
2. נמחק
3. פלמוני באמצעות עו”ד רינה כהן חמו
4. נמחק
5. נמחק
החלטה
התובענה שבכותרת מתנהלת מזה כ-5 שנים, כאשר למן תחילת ההליך היה ברור כי מדובר בתביעה שסיכוייה קלושים. נוכח חוסרים רבים בכתב התביעה המקורי, איפשר ביהמ”ש לתובע לתקן חלק ממחדליו, ואנו מצויים היום בנקודת זמן שבה ברור כי גם תיקון כלל המחדלים אינו מביא ואינו יכול להביא לבירור הליך שיוביל לתוצאה כלשהי כלפי הנתבעים.
משכך, לאחר שבית המשפט איפשר לצדדים להגיש התייחסותם בכתב בענין זה, כמו גם להביא טיעוניהם בעל פה במסגרת הדיון שהתקיים ביום 6.1.2025, מצאתי להידרש לדחיית התביעה על הסף וזאת על מנת לנסות לצמצם חלק מהנזקים שכבר נגרמו לנתבעים כתוצאה מניהול הליך סרק כנגדם.
עסקינן בתביעה שהוגשה לכתחילה כנגד חמשת אחי התובע, בטענה כי מגיעים לו מהם כספים שנוהלו עבורו ע”י אחת מהאחיות (נתבעת מס’ 1), בשנים בהם ריצה עונש מאסר.
התובע כאמור הוא אחיהם של 4 מהנתבעים שצוינו בכתב התביעה המקורי כנתבעים והוא גיסו של הנתבע 1, אשר היה נשוי לאחותו של התובע, אחות אשר הלכה לעולמה לפני מספר שנים.
התובע טען טענות מאוד חלקיות בכתב התביעה המקורי. הקשיים בניהול ההליך הוסברו לו כבר בקדם המשפט הראשון ולאחר מכן, במשך מספר שנים, ניהל למעשה מהלך שכל כולו היה ניסיון ל”פישינג” במסגרתו ניסה התובע לקושש מידע ומסמכים שככל הנראה קיווה שיעזרו לו לבסס עילת תביעה, כנגד הנתבעים כפי שצוינו במקור בכתב התביעה הראשון.
בתמצית ייאמר, כי גם לאחר שניתנה לתובע הזדמנות להגיש כתב תביעה מתוקן, לא הצליח להציג מסד עובדתי שיביא לביסוס יריבות ו/או עילת תביעה כנגד הנתבעים וכאמור מכאן החלטתי זו בעניין עצם ניהול ההליכים.
אין מחלוקת ואף צוין בכתב התביעה כי הורי התובע נפטרו, ואביו המנוח הותיר אחריו דירה בבאר שבע (להלן: “הדירה”) . הדירה נמכרה בשנת 2008 ע”י חמשת אחיו, שעה שהוא עצמו, ריצה עונש מאסר שנגזר עליו למשך 12 שנים, בבית הכלא.
התובע בכתב התביעה הראשון טען כי אחותו המנוחה אלמונית ז”ל, פנתה אליו בשנת 2008, בענין רישום הזכויות בדירת ההורים וכי התבקש לחתום לטובתה על יפוי כוח לצורך ביצוע רישום הזכויות על שמו וע”ש יתר אחיו. לטענתו מס’ ימים לאחר המפגש עם אחותו, ביקר אותו עורך דין בבית הכלא באותו ענין והוא חתם על מסמכים שהוא טוען כי לא ידע מה טיבם.
התובע המשיך וציין כי לפני כשנתיים, וטרם שחרורו מהכלא, הלכה לעולמה אחותו. לדבריו לאחר שחרורו פנה ליתר האחים כדי לברר מה עלה בגורל הדירה וכולם התחמקו ממנו. בהמשך, כך טען התובע, התברר לו “משברי ידיעות” כי הדירה נמכרה והוא אינו יודע מה עלה בגורל הכספים שחולקו ע”י אחיו.
יודגש כי בניגוד לאמור בכתב התביעה כמוזכר לעיל, כתב תביעה הנתמך כידוע בתצהיר, בקדם המשפט הראשון שהתקיים בנוכחות התובע, ביום 16.2.2021, טען התובע (ר’ עמ’ 2 לפרוטוקול הדיון מיום 16.2.2021) כי ידע על מכירת הדירה בשנת 2008 וזאת בסמוך למכירתה !
לדברי התובע, בשנת 2009 נמכרה דירת ההורים, הוא חתם על יפוי כח לאחותו וזו הבטיחה לו לטענתו כי היא תסגור את הכסף בחשבון וכי הוא יקבל את חלקו בכספים.
יובהר כי נוכח האמור בדבר המסד העובדתי הקלוש שתואר בכתב התביעה וכן נוכח הסתירות שעלו בקדם המשפט הראשון כבר בשנת 2021, הציף בית המשפט כבר בקדם המשפט הראשון, בפני התובע, את הקשיים העולים מניהול ההליך כפי שהוגש. מעבר לדברים שנאמרו ע”י בית המשפט בקדם המשפט, אף צוין בהחלטת בית המשפט באותו היום כי ממסכת העובדות שתיאר התובע בכתב התביעה ומדבריו בדיון, עולה כי לפחות לכאורה, טענותיו מופנות ספציפית כלפי האחות *** ז”ל, שעל פי גרסתו יפוי הכוח נערך לטובתה לצורך הסדרת הזכויות בירושת אביהם המנוח ומשכך בית המשפט מתקשה להבין את היריבות בין התובע ובין הנתבעים. כן צוין כי כתב התביעה לא מגלה עילה כלפי הנתבעים.
על אף האמור, הורה בית המשפט לנתבעים לספק הסבר מטעמם ביחס לנסיבות מכירת נכס העזבון וחלוקת הכספים ונקבע כי שאלת היריבות תוכרע בהמשך, ולאחר בירור עמדות הנתבעים בענין נסיבות מכירת הנכס.
עוד משתקף מפרוטוקול בית המשפט כי התעוררו כבר בשלב קדם המשפט, שאלות וטיעונים ביחס לשאלת התיישנות, שכן על פי מה שהציג התובע בדיון הראשון מיוזמתו, התברר כי למעשה לכל המאוחר כבר בשנת 2009 הוא ידע דבר מכירת הדירה וחלוקת הכספים.
יודגש כי גם בדיון ביום 3.10.2021, הועלתה טענת ההתיישנות ע”י ב”כ הנתבע 3 (שאז גם ייצגה אחים נוספים שנמחקו בינתיים מהתביעה) ובית המשפט התבקש ע”י ב”כ הנתבע 3 להכריע בטענת ההתיישנות.
נוכח האמור בענין ההתיישנות, טרם קביעת התיק לשמיעת הוכחות, בשל בקשת הנתבעים לאיסוף חומר להמשך בירור ההליך ולהוכחת טענותיהם המקדמיות, ניתן להם פרק זמן לגבש הסכמות ולהגיש פסיקתאות בנוסח מוסכם לצורך איסוף חומר רלוונטי שיכול היה לסייע בגיבוש ההבנה האם ניתן לברר את התביעה.
במשך קרוב לשנתיים לאחר מועד קדם המשפט השני, אספו הצדדים חומר הנוגע למכירת הבית, תוך הגשת פסיקתאות לחתימה ובקשת אורכות לצורך הגשתם עמדתם בנוגע להמשך בירור ההליך.
ביום 1.8.2023 ובעקבות כך שנחשף ב”כ התובע למסמכים הנוגעים למכירת הדירה וחלוקת כספי העיזבון, הוגשה בקשת התובע לתיקון כתב תביעה. בבקשה לתיקון כתב התביעה, ביקש התובע לצרף צד ג’, עו”ד אשר טיפל בעסקת המכר, כבעל דין נתבע.
התובע טען כי אותו צד ג’, עו”ד בשם *** *** ליווה את עסקת המכירה של הדירה ואף החזיק שיק נאמנות על שם התובע.
ביום 26.3.2024 ניתנה החלטת בית המשפט הדוחה את הבקשה לתיקון כתב תביעה. ביהמ”ש ציין כי עיון בכתב התביעה ה”מתוקן” אינו מעלה כל תיקון ממשי בכתב התביעה למעט שינוי בכותרת הנתבעים. על כן בשלב זה של ההליך ונוכח הקשיים והפגמים בכתב התביעה שהובהרו לא אחת לתובע ואשר כתב התביעה המתוקן לא מרפאם, אין מקום לתקן את התביעה.
בהחלטה חזר והדגיש ביהמ”ש כי המדובר בתביעה שסיכוייה נמוכים שכן מרבית הטענות המשפטיות אינן נוגעות למסכת העובדתית שלמעשה טרם הוכחה ואף לא צורף בדל ראיה להוכחתה.
כמו כן נקבע בהחלטתי זו כי גם אם יש טענות בדבר סכומי כסף שהועברו לעו”ד *** ע”י האחות המנוחה הרי שיש להגיש תביעה עצמאית כנגד עו”ד *** ולפרט את העילות והנסיבות העובדתיות המקימות עילה כנגדו. הודגש כי אין באמור משום המלצה להגיש תביעה כנגד עו”ד ***.
בהחלטה אף צוין כי עילת התביעה כנגד בן זוגה של אחותו המנוחה של התובע, הנתבע מס’ 1, לא תוארה בצורה שמבססת בירור במסגרת התביעה שבכותרת וגם הטענות כנגד יתר האחים חלשות מאד שכן, לא ברור מה היתה חובתם להסדיר את תשלום חלקו של התובע בכספי הירושה, שעה שגם לטענת התובע הסדיר הטיפול בחלקו בירושה באמצעות עריכת יפוי כח לטובת אחותו המנוחה.
כן, אין טענה כי עו”ד *** היה בעל חובת נאמנות כלפי התובע ולא ברור באיזה כובע תוגש התביעה הנוכחית כנגדו ובכל מקרה כאמור ענין זה לא בא וכנראה גם לא יבוא בפני בימ”ש זה.
על החלטה זו והחלטה נוספת הנוגעת לעניינים טכניים הגיש התובע בר”ע. הבר”ע נדחתה וביהמ”ש המחוזי לא התיר לתובע לתקן את כתב תביעתו.
לאחר שהבר”ע נדחתה כאמור, הורה בית המשפט לתובע להבהיר כיצד אם כך הוא מבקש להמשיך ולנהל את תביעתו, והתובע הודיע כי הוא מבקש למחוק חלק מהאחים מן התביעה, כך שיישארו הנתבע 1, יורש עזבון אחותו והמנוחה והנתבע 3. עוד הודיע התובע כי מתכוון להפחית את סכום התביעה, כיוון שגילה שחלק מן הכספים שמגיעים לו, מצויים אצל עו”ד ***, אותו הוא מתכוון לתבוע בתביעה נפרדת.
משכך ביום 7.7.2024 הוגש כתב תביעה מתוקן על ידי התובע. הטענות בתביעתו המתוקנת של התובע הופנו בעיקרן נגד עו”ד ***.
בכתבי ההגנה המתוקנים חזרו הנתבעים על הטענות בדבר התיישנות, העדר יריבות והעדר עילה.
לאחר שביהמ”ש נתן לתובע הזדמנות נוספת למחיקת התביעה וזה הודיע כי יעמוד על תביעתו, הוזמנו הצדדים לקדם משפט נוסף ליום 6.1.2025.
בקדם המשפט ניתנה לתובע הזדמנות נוספת להתמודד עם טענת העדר היריבות בינו ובין הנתבעים וכן ניתנה לו הזדמנות להשיב לטענת ההתיישנות.
בכל הנוגע לטענת ההתיישנות טען ב”כ התובע, כי ההתיישנות מתחילה להימנות מרגע הידיעה של התובע על מכירת הבית. שעה שהתובע לטענתו לא ידע על מכירת הדירה לפני שחרורו ממאסר בשנת 2019, לטענתו אין התיישנות.
לשאלת בית המשפט הכיצד מרשו יכול לטעון כי ביקש מהאחות המנוחה (בעודה בחיים) להחזיק עבורו את הכסף בנאמנות, כאשר היום טוען שלא ידע שהדירה נמכרה, השיב ב”כ התובע “לא זוכר שמרשי אמר דברים כאלה”.
בכל הנוגע לטענת העדר היריבות בין התובע לבעלה של אחותו המנוחה, השיב ב”כ התובע כי הנתבע 1 הוא היורש היחיד של עזבונה של האחות המנוחה והוא נתבע מכוח תביעת העזבון באמצעות היורשים.
עוד טען ב”כ התובע בדיון כי היו שני צדדים דומיננטיים בעסקה, האחות המנוחה והנתבע 3. הנתבע 3 הוא שהיה במגעים עם הקונים, הוא היחיד שחתם על ההסכם והוא כיבד את הכספים מההסכם והעבירם לאחות המנוחה.
ב”כ הנתבע 1, טענה כי האחות המנוחה תמכה בתובע לאורך השנים והעבירה לו כספים לקנטינה מכיסה האישי. כמו”כ שבה וחזרה על טענת ההתיישנות, טענה כי התובע ידע על מכירת הדירה וחלק מהכספי הירושה אף הועברו לו על ידי אחותו בזמן מאסרו, לחשבון הקנטינה. עוד טענה ב”כ הנתבע 1 כי לתובע אין יריבות עם הנתבע 1, שכן עזבון אינו אישיות משפטית וכן לנתבע 1 אין קשר להליך מכירת הדירה, הוא לא היה מעורב והוא לא קיבל לידיו כספים שכן הוא והאחות המנוחה ניהלו חשבונות נפרדים.
ב”כ הנתבע 3, חזרה גם היא על טענת ההתיישנות. לדבריה אין ספק שהתובע ידע על מכירת הדירה בעת המאסר, שכן לצורך רישום זכויות בדירה על שם יורשים, לא נדרש כלל יפוי כוח והאחים יכלו לעשות זאת מכוח צו הירושה. מכאן לטענתה יש להסיק כי המסמכים עליהם החתים עו”ד *** את התובע הם מסמכי משכנתא לקונה, עליהם חייבים המוכרים לחתום. עוד היא טענה כי אישור הכנסת עו”ד לבית כלא הוא הליך משמעותי ועל כן אין כל ספק כי הדברים הוסברו לתובע, והטענה שלא ידע על מה הוא חותם היא טענה הזויה שלא יכולה לעמוד לו. ב”כ הנתבע 3 התייחסה גם לשאלת היריבות בין התובע לנתבע 3 וטענה כי למעט היפוי כוח שניתן לנתבע 3 מאחיו לצורך חתימה על הסכם המכר, לא הייתה לו מעורבות והוא לא קיבל לידיו כספים שאינם מגיעים לו. עוד צוין כי האחות המנוחה רצתה למכור את הדירה במהירות דווקא כדי לעזור לתובע עם כספים.
לאחר ששמעתי את הצדדים, עיינתי בעיון רב בכתבי הטענות המתוקנים ובכלל המסמכים שהוגשו לתיק, מצאתי לדחות התביעה על הסף זאת מטעמים של התיישנות, העדר עילה והעדר יריבות.
כידוע סילוק תביעה על הסף הוא סעד קיצוני השמור למקרים חריגים:
” הלכה פסוקה מושרשת וידועה היא כי בית המשפט לא ייעתר בנקל לבקשה לסילוק תביעה על הסף. סילוק על הסף הוא סעד חריף ונוקשה, השמור אך למקרים חריגים, שבהם ניתן לצפות מראש, בהסתברות גבוהה, כי אף אם ינוהל ההליך במלואו – לא יהיה בכך כדי להביא 23 לתובע את מבוקשו (רע”א 2026/20 הוועדה המקומית לתכנון ובניה גליל תחתון נ’ קוך (פורסם בנבו, 12.10.2020)”.
עם זאת, דחייה על הסף בהחלט אפשרית ובמקרים מסוימים אף הכרחית ורצויה לצורך מניעת הגשת תביעות סרק, מניעת בזבוז זמן ביהמ”ש ועיסוק בטענות שאין בהן דבר וכן לצורך ייעול ההליך השיפוטי (ר’ לעניין זה ע”א 455/06 חלקה 21 בגוש 6539 בע”מ נ’ עיריית הרצליה (פורסם בנבו, 11.6.2009) (להלן: “ענין הרצליה”).
ודברים אלה שנקבעו בעניין הרצליה רלוונטיים מאוד לעניינו:
” הרציונל הטמון באמצעי הדיוני של דחיית תביעה על הסף נועד להקנות בידי השופט שיקול דעת רחב לברר מראש, ומלכתחילה, את אותה סוגיה שהכרעה בה עשויה להביא ל”מכת מוות” לתביעה, אף בלא שנדרש דיון כללי ומסועף בכל השאלות שבמחלוקת בין בעלי הדין…..
הטעם העומד מאחורי כלל זה הוא בראש וראשונה לקצר ולייעל את ההליך השיפוטי, ולמנוע הגשת תביעות סרק. הכרעה לגופה של שאלה העולה בתובענה, המביאה לדחייתה על הסף, להבדיל ממחיקתה, נועדה להגן הן על הנתבע מפני הטרדתו החוזרת ונישנית בתביעות שאינן בנות סיכוי להתקבל, והן לקדם את עניינה של מערכת השפיטה בדרך של חסימה מפני הגשת תביעות סרק חוזרות ונישנות, כדי שתתפנה לעסוק בעניינים שיש בהם ממש”.
” התיישנות תביעה משמשת נימוק עיקרי לדחיית תביעה על הסף……. בהתקיים התיישנות, אין עוד תוחלת לתביעה, ודינה להידחות על הסף תוך הצבת מחסום בפני הגשתה שוב”.
“סעיף 101(3) מקנה לבית המשפט אפשרות לדחות תביעה על הסף בשל “כל נימוק אחר שעל פיו הוא סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע”. כבר נקבע על ידי בית משפט זה לפני שנים ארוכות כי מטרתו של הסעיף (בגלגולו הקודם) היא ש”בית-המשפט לא יבזבז זמנו לריק ולא יעסוק בטענות שאין בהן ממש, כאשר הוא נוכח לדעת שהתובע לא יוכל להצליח בתביעתו נוכח כשלונו בשאלה המשפטית המכרעת כנ”ל”) ע”א 14/61 עיזבון אברבנל נ’ “מבטחים” מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע”מ, פ”ד טו 1840, 1841 (1961); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 417 (מהדורה שביעית, 1995)). בהתאם לכך סבור אני כי בנסיבות המקרה שלפנינו, בין אם סיבת הסילוק היא התיישנות ובין אם היא כשלון המערערת בהוכחת עילת התביעה הנטענת על ידה, כשיטתו של חברי השופט י’ דנציגר, הדרך הנכונה לסילוקה של התביעה היא דחייתה על הסף”
סבורתני כי המקרה שלפנינו הוא בגדרי אחד מהמקרים החריגים בהם יש לעשות שימוש בכלי זה שכן גם אם ינוהל ההליך במלואו לא יהא בכך כדי להביא לתוצאה המבוקשת או כל תוצאה בכלל ולמעשה חמש שנים ארך הבירור המקדמי שהיה אמור לגישת התובע להביא לתיקון המחדלים שנפלו בכתב התביעה המקורי וזאת ללא הצלחה כלל וכלל.
כאמור, שנות ניהול התביעה הראשונות למעשה הוקדשו ל”פישינג” שביצעו התובע ובא כוחו, שכן התביעה הוגשה כשהיא מנוסחת באופן חסר, בהעדר טיעונים עובדתיים, ללא צירוף ראיות להוכחת הטענות ולמעשה אפילו לא ממש היה ברור מהם הטיעונים. התובע עשה שימוש ממושך בהליך לצורך איסוף נתונים וגם תהליך זה הביא אותו לנקודת גמר שבה לכל היותר יכולות לקום לו טענות כלפי מי שלכאורה החזיק או מחזיק עבורו חלק מהתשלום בנאמנות.
התובע לאורך כל ההליך טען טענות עובדתיות חלופיות ולעיתים סותרות והוא למעשה מנהל הליך שלם ביחס לכספים שלא ברור מה עלה בגורלם, ובכל מקרה גם לגישתו לא הגיעו לידי אף אחד מהנתבעים.
על אף הקשיים שבניהול התביעה כפי שהוגשה, נתן בית המשפט לתובע הזדמנויות רבות לנסות להציג מהן טענותיו ומה הבסיס להוכחת טענותיו בנסיון להתחקות אחר הכספים אשר טען כי הגיעו לו מאחיו בגין ירושת האב.
על אף האמור, בחלוף 5 שנים התובע לא הצליח להציג כל עילת תביעה כנגד מי מהנתבעים. גם אם התקבלו חלק מהכספים בידי אחותו המנוחה בחייה, הרי שליורשי עזבונה אין ולא היתה כל אחריות להתחקות אחר כספים שקיבלה לידיה בחייה בין עבור עצמה ובין עבור אחרים.
הרי גם אם נמצא (וכאמור לא נמצא) כי האחות המנוחה קיבלה לידיה כספים המגיעים לאחיה שהיה במאסר והיא “אכלה אותם” או עשתה בהם שימוש, הרי שאם בכלל, היתה יכולה להיות לו טענה כלפיה בענין זה בחייה ולא לאחר מותה. במיוחד הדברים אמורים שעה שגם מעט העובדות שהצליח התובע לקושש, מציירות תמונה לפיה אם בכלל התקבלו עבורו כספים הרי שאלו הוחזקו אצל אחר ולא אצל אחותו ובוודאי שלא אצל בעלה של האחות המנוחה שאין ולא נטען כי היה לו קשר להליך מכירת הדירה וחלוקת הכספים בין האחים.
אני סבורה כי לאחר קרוב ל-5 שנים של ניהול ההליך, ומשהתבררו העובדות אשר רובן לא היו ידועות אף לתובע עצמו, אין צורך בהמשך ניהול ההליך, בבזבוז כספי קופת אוצר המדינה והצדדים ו/או בבירור עובדות נוספות לצורך הכרעה בסוגיית דחייה על הסף ביחס לתביעה חסרת סיכוי זו.
העדר יריבות
כפי שצוין לעיל, טענות התובע נוגעות לכספים ש”התחייבה” לכאורה אחותו המנוחה לשמור לו ולכספים שהיו צריכים להישמר בנאמנות אצל עו”ד *** שאינו אחד מבעלי הדין בתביעה.
הלכה למעשה לא יכולה להיות מחלוקת כי ככל הנראה אם יש עילת תביעה לתובע בגין הכספים המגיעים לו ממכירת בית אביו המנוח, הרי שזו עילה כספית כנגד עו”ד ***, שאינו בעל דין בתביעה זו (ולדברי ב”כ התובע הוא נתבע בהליך נפרד) וכן נגד אחותו המנוחה, אשר
לטענתו “הבריחה ממנו כספים”.
על כן, התביעה היא למעשה תביעה ל”התחשבנות” כנגד יורש שאין לו כל אחריות כלפי התובע. לא יכולה להיות מחלוקת שנתבע 3, בכלל לא קיבל כספים ואין עילת תביעה כלפיו.
ככל שאכן, נכונה טענת התובע, ואחותו אכן התחייבה בפניו לשמור לו סכומים כאלה או אחרים, ואלה לא הועברו אליו במהלך ריצוי מאסרו (טענה שכאמור לעיל נטענה ע”י ב”כ הנתבע 1) גם אז לתובע אין יריבות עם יורש עזבונה, שעה שהמנוחה “אכלה” את הכסף עוד בחייה. ויובהר, עזבון המנוחה יורש רק את מה שהיה לאחות המנוחה בעת פטירתה. גם לשיטת התובע, הכספים שולמו לאחות עוד בשנת 2009 והתובע לא הוכיח או הראה שכספים אלה היו בידיה בעת פטירתה, מס’ שנים לאחר מכן.
ההליכים בין הצדדים מתנהלים מזה קרוב ל- 5 שנים, ואולם התובע אינו מצליח להציג מעבר לטענות כלליות בדבר הבטחות של אחותו המנוחה, כל יריבות בינו ובין הנתבעים. כמו כן, וכפי שצוין לעיל סבורתני כי תביעתו הכספית של התובע אכן התיישנה.
התיישנות
על אף שטרם נוהלו הוכחות, לאחר עיון מעמיק בתיק, מצאתי לקבל את טענת הנתבעים לפיה חלה על התביעה התיישנות.
בכל הנוגע לטענת ההתיישנות, הרי שהמדובר בתביעה כספית, אשר ההתיישנות עליה חלה לאחר 7 שנים.
בעמ’ 2 לפרוטוקול הדיון הראשון שהתקיים בתיק מיום 16.2.2021, התובע עצמו הודה לפרוטוקול כי ידע על מכירת הדירה (אשר נמכרה בשנת 2008) בסמוך לביצועה, וכי ניתנה לו הבטחה שהכסף יישמר לו:
“ב-2009 מכרו את הבית שלי….. נתתי יפוי כוח לאחותי ***…… לפני שהשתחררתי אמרה שתסגור את החשבון ושאני אקבל את הכסף…”
משכך התובע מודה בעצמו כי הוא ידע בזמן אמת ו/או בסמוך לכך על מכירת הבית, נתן את ברכתו לאחותו המנוחה, אשר לכאורה הייתה אמונה על ניהול הכספים ושמירתם לאחר שחרורו מהכלא.
זאת ועוד: בס’ 2 ב לכתב התביעה מציין התובע כדלקמן: “בשנת 2009 או 2010 פנתה הנתבעת 1 לתובע, וביקשה לחתום על מסמך שמייפה את כוחה לרשום את הזכויות בדירה על שמות היורשים, כולל אותו. לאחר מספר ימים התייצב עו”ד בבית הסוהר והחתים את התובע על מסמכים שהתובע אינו יודע את טיבם”.
שעה שהתובע אשר מוסר בעצמו ומיוזמתו גרסאות סותרות בפני בית המשפט, העיד כי כבר בשנת 2009 שוחח עם אחותו בענין מכירת הדירה, לא מצאתי לקבל את טענת בא כוחו בקדם המשפט בחודש ינואר 2025 כי מרשו ידע רק לאחר שחרורו מן הכלא כי הדירה נמכרה. יודגש כי בכתב התביעה לא צוין מתי נודע לתובע דבר מכירת הדירה, ואולם באופן ספונטני, התובע מסר מידע זה לבית המשפט באופן שתואם את יתר הטענות בכתב התביעה המקורי, וזאת בניגוד לטענות בא כוחו בענין זה בקדם המשפט לאחר 5 שנים.
יתרה מכך, התובע טוען בעצמו כי משך כל השנים היה בקשר עם האחות המנוחה. גם מטענות האחים הנוספים עולה כי אחותו המנוחה ביקרה אותו רבות, דאגה לו והעבירה לו כספים רבים לקנטינה. לא מצאתי להידרש לטענת מי מהנתבעים כי כספים שהיו צריכים להשתלם לו ע”י אחותו, הועברו על ידה לחשבון הקנטינה של התובע, שכן בין אם נאכלו על ידה ובין אם נאכלו על ידו, הרי שליורש שלה אין כל חובה “לשחזר” את אותם כספים, שכן זהו לא חוב של העיזבון.
בשל כל האמור, משלא מצאתי לקבל את טענת התובע כי גילה דבר מכירת הבית רק לאחר שחרורו, אלא למעשה גם לגישתו ידע כי אחותו *** ז”ל מטפלת עבורו במכירת הבית וחלוקת כספי העיזבון ואף חתם על יפוי כח לטובתה בענין זה, משמע כי עילת תביעתו נולדה בשנת 2008, ומשכך תביעתו התיישנה.
קושי ראייתי
התובע הגיש תביעתו כאשר אין בידיו ולו ראשית ראיה ביחס לטענותיו. כל הטענות המועלות על ידו היום, הן טענות שמבוססות על גילויים שנולדו תוך כדי ניהול ההליך והליך “פישינג” שביצע וגם הן לא מצליחות לבסס עילת תביעה.
גם לאחר תיקון כתב התביעה התברר כי יהא קושי ממשי לדון בסעדים בזיקה למצב המשפטי והפורמלי המתקיים בעניינים של הצדדים.
במהלך ניהול ההליך, התובע הצליח לגלות כי ישנם, או היו, כספים שהיו צריכים להיות משולמים לו ע”י עו”ד *** ולדברי בא כוחו, מתנהל נגדו הליך נפרד. על כן נראה על פניו כי התובע יוכל להיפרע מעו”ד *** בעבור חלק מהכספים אותם תבע מהנתבעים ואולם בניהול ההליך לא יהא כדי להביא לתוצאה כלשהי כלפי הנתבעים כאן.
בשל כל האמור לעיל, דין התביעה להידחות על הסף.
אני מורה על דחיית התביעה על הסף.
נוכח השלב בו מסתיים ההליך, שעה שניתנו לתובע מספר הזדמנויות בשלבים מוקדמים יותר לסגת מניהול תביעת הסרק, אני מוצאת לחייב את התובע בתשלום הוצאות משפט לנתבע 1 בסך 10,000 ₪ ולנתבע 3 בסך 10,000 ₪ ובסה”כ 20,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 ימים כשהסכום נשוא הפרשי הצמדה וריבית עד מועד התשלום בפועל.
המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים ותסגור את התיק.
מתירה העברה למאגרי פסיקה בהשמטת פרטים מזהים.
ניתנה היום, י”א שבט תשפ”ה, 09 פברואר 2025, בהעדר הצדדים.
