לפני
כבוד השופט יוני לבני
תובעים
1. פלוני
2. פלוני
3. פלוני
שלושתם ע”י ב”כ עוה”ד אלעד דרף
נגד
נתבעים
1. יורי חיימוב
2. (התביעה נדחתה)
3. אספיר חיימוב
4. הראל חברה לביטוח בע”מ
הנתבעות 4-3 ע”י ב”כ עוה”ד חגית ברעלי ואורלי פרימס
צד שלישי
יורי חיימוב
אדוארד חיימוב
ליליה חיימוב
פסק דין
עניינה של תביעה זו בטענת התובע, קטין בן 8.5 בעת האירועים, כי נגרם לו נזק גוף עקב התרשלות הנתבעים 1 ו-3 – דודו ודודתו, שלא השגיחו עליו עת שקפץ על טרמפולינה ביתית בביתם, ולא הדריכוהו קודם שעלה עליה.
ביום 8.10.2022 הזמין הנתבע 1, את התובע לביתו לבלות את השבת עם בנו, בן דודו של התובע, הצעיר מן התובע בשנים אחדות (להלן: הבן דוד). במהלך שהותו של התובע בבית דודיו, הוא קפץ על טרמפולינה ביתית המגודרת מכל צדדיה ברשת, אשר הוצבה בחצר הבית. יחד עם התובע נכח באותה עת גם הבן דוד. דודיו של התובע, לעומת זאת, לא נכחו בחצר באותה עת, והיו בתוך הבית. בשלב כלשהו, בעת שהתובע היה בתוך הטרמפולינה, נגרם לו נזק גוף. התובע הובהל לחדר המיון, שם אובחן כסובל משבר.
לטענת התובע, הנתבעים 1 ו-3 התרשלו בכך שהותירו אותו לבדו עם הבן דוד לקפוץ בטרמפולינה, נמנעו מלהדריכו ולא השגיחו עליו. על רקע זה עותר התובע לפיצוי בגין נזקיו בסכום כולל של 38,000 ₪. הנתבע 1, דודו של התובע, אינו חולק על כך שהיה עליו לשמור על התובע ולפקח על קפיצתו בטרמפולינה. הנתבעת 3, שיוצגה על-ידי הנתבעת 4, חברת ביטוח שביטחה את דירתה בפוליסה שכללה גם את נזקי צד ג’, טוענת מנגד כי הנפילה מן הטרמפולינה היא בבחינת סיכון טבעי שאין מקורו בהתרשלות; כי לא נפל כל פגם בכך שהתובע, ילד בן קרוב ל-9, קפץ בטרמפולינה ללא השגחה; וכי הקפיצה בטרמפולינה אינה מחייבת כל הדרכה, בפרט בנסיבות שבהן לתובע טרמפולינה דומה בביתו והוא נוהג לקפוץ עליה. לדבריהם, אפילו קיימת אחריות, הרי שלהורי התובע רשלנות תורמת משמעותית בשים לב לכך שאפשרו לתובע לבוא אל דודיו לבדו, לא השגיחו עליו ולא הדריכו אותו כיצד לקפוץ. להשלמת התמונה ייאמר כי התביעה כללה במקור גם את חברת הביטוח הכשרה, אשר ביטחה דירה בבעלות הנתבע 1 ברח’ יצחק שדה 6 באזור, ואולם בהמלצת בית המשפט ובהסכמת התובע, תביעה זו נדחתה ועמה נדחו הודעות צד ג’ ששלחה.
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מצאתי כי דין התביעה להתקבל. בתי המשפט עמדו פעמים רבות על כך שלבעל מקרקעין או למחזיק בהם קיימת חובת זהירות כלפי אלה שהוא מזמין לבוא אליהם. כפי שציין בית המשפט בע”א 1068/05 עיריית ירושלים נ’ בן יצחק, פסקאות 13-12 (14.12.2006), “החזקה במקרקעין מטילה חובת זהירות מושגית כלפי המבקרים בהם… כך, בין אם הנזק נגרם בשל מצבם הסטטי של המקרקעין ובין אם הנזק נגרם בשל התממשות סיכון מפעולה אקטיבית עליהם” (ראו גם ע”א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ’ כהן, פ”ד נ(2) 111, 123 (1996) (להלן: עניין קיבוץ אפיקים)). אכן, המחזיק במקרקעין הוא פעמים רבות בעל היכולת הטובה ביותר לעמוד על הסיכונים הנעוצים במקרקעין, למנוע אותם או לפחות לצמצמם (ראו ע”א 3510/99 ולעס נ’ אגד, פ”ד נה(5) 826, 843-840 (2001)). חובת הזהירות המושגית הופכת קונקרטית כשבמקרקעין מוצבים חפצים בעלי פוטנציאל סיכון מוגבר, והגורם המוזמן למקרקעין הוא ילד רך בשנים, שמידת הזהירות שהוא נוקט כלפי עצמו פחותה, ושיכולתו להבין את הסיכון או להתמודד עמו נופלת מזו של אדם מבוגר. כפי שצוין בע”א 2061/90 מרצלי נ’ משרד החינוך, פ”ד מז(1) 802 (1993) –
“קטין, באשר הוא קטין, לא פיתח אותם מנגנוני הגנה, מנגנוני בקרה ומנגנוני שיקול-דעת שבגיר מחזיק בהם, ובדרך הדברים הרגילה ניתן לצפות, כי עלול הוא להיפגע בידי גורם חיצוני או להביא נזק על עצמו ועל זולתו, בין במעשה בין במחדל. לכך נוסיף תמונות ילדות מוכרות: שובבות, סקרנות של ילד, היענות לפיתויים בלא להעריך סכנות וסיכונים וכיוצא באלה”.
בענייננו, הזמין הנתבע 1 את התובע – אחיינו, לביתו לשחק עם בנו הצעיר בן ה-5 וחצי. באותו הזמן שהתה בבית גם הנתבעת 3 – בת הזוג של הנתבע 1. התובע והבן דוד יצאו לחצר ושיחקו בטרמפולינה שהוצבה במקום. בזמן שהתובע והבן דוד קפצו על הטרמפולינה לא נכח איש בחצר, פיקח על הילדים, שמר עליהם או וידא כי התנהגותם בטוחה. נוסף על כך, לתובע ולבן דוד לא ניתנה כל הנחייה, הדרכה או הסבר בנוגע לאופן הקפיצה, לזהירות הנדרשת ולסיכון הגלום בתרגילים מסוימים. אמנם, אין לומר כי טרמפולינה היא חפץ מסוכן כשלעצמו. אף שיקולי מדיניות תומכים באי הצבת מגבלות רחבות מדי על פעילות בטרמפולינה – כמו על כל פעילות משחקית-ספורטיבית, הטומנת בחובה סיכונים טבעיים שונים, הנגרמים מעצם ההשתתפות בה, לבל ייצור הדבר הרתעת יתר וימנע פעילות רצויה. אכן, נפילה מטרמפולינה היא פעמים רבות “סיכון טבעי” הקשור בקפיצה עליה, ואינו בהכרח תוצאה של רשלנות (ראו למשל ת”א 8423-11-18 פלוני נ’ איי ג’אמפ בהיכל בע”מ (8.8.2022)). ואולם, כפי שנקבע בפרשה הידועה שנדונה בע”א 285/73 לגיל טרמפולין וציוד ספורט בע”מ נ’ נחמיאס, פ”ד כט(1) 63 (1974) (להלן: עניין לגיל טרמפולין), טרמפולינה היא מתקן “שכשלעצמו אינו מסוכן, ורק השימוש בו ללא הדרכה נאותה עושהו לחפץ מסוכן” (עמ’ 75). בהקשר ענייננו ניתן אף להוסיף – כי שימוש בטרמפולינה ללא השגחה כשמדובר בשני ילדים צעירים בשנים, הופך את פוטנציאל הסיכון הרדום הטמון בטרמפולינה לפוטנציאל משמעותי. במובן זה דווקא קיומם של סיכונים טבעיים ידועים הגלומים בטרמפולינה מחזק את הצורך לנקוט אמצעי זהירות סבירים לשם מניעתם, בפרט כשמדובר בילדים קטנים. אי נקיטת אמצעים אלה, שעלותם נמוכה, על אף תוחלת הנזק הגבוהה הניצבת מנגד, עולה כדי התרשלות. לעניין זה, איני רואה בסיס להבחנה בין טרמפולינה המופעלת על-ידי צד ג’ לבין טרמפולינה ביתית.
לעניין חובת ההשגחה והפיקוח המוטלת על בני משפחה כלפי נער צעיר שבאחריותם, ניתן ללמוד היקש מפרשת קיבוץ אפיקים שכבר הוזכרה לעיל. באותו פרשה נפגע התובע, נער בן 13.5 במועד פגיעתו, בעת שקפץ “ראש” בבריכת שחייה בקיבוץ אפיקים ופגע בתחתית הבריכה. לא הייתה זו הקפיצה הראשונה שביצע התובע באותו יום באופן זה, ואף אחרים ביצעו קפיצות דומות קודם לכן ולא נפגעו. התובע הגיע לבריכה ביחד עם דודיו, וזאת בהסכמת הוריו, והם שהיו אמונים על ההשגחה עליו. בית המשפט קבע שבהסכמתם של הדודים לקחת עמם את התובע, חלה עליהם חובה להשגיח עליו ולשמור על שלומו ועל בריאותו. במסגרת זו היה עליהם למנוע ממנו את הקפיצות למים מהמקום שבו קפץ ובדרך שבה קפץ. כפי שציין בית המשפט המחוזי –
“סבורני שאופן הקפיצה שביצע התובע, באותו יום, מיקום הקפיצה, וגובהו המיוחד של התובע, כשהוא כאמור מבצע הקפיצה בריצה, ומעבר למזרון, חייבו את התערבותם של הקרובים שהיו למעשה אחראים לתובע, הואיל והיו אמורים לשים עין גם למעשיו. בנסיבות אלה, ועל אף שלא היה במקום שילוט האוסר לקפוץ ראש, היה עליהם להיות ערים לכך, שאופן צורת הקפיצה ומיקומה יש בה סכנה לתובע. לכן, בהעדר אזהרה גם מצידם, המשיך התובע בקפיצותיו באותו מקום רדוד, עד שנפגע. זאת ועוד, בהעדר המציל כשקרובי התובע ידעו והיו ערים לזה … היה עליהם להקפיד במשנה זהירות ולהשגיח על התובע שלא יבצע קפיצות ראש מסוכנות”
מעבר לנדרש ייאמר כי דברים אלה מקבלים משנה תוקף בשים לב לעובדה שבצוותא עם התובע נכח במקום גם הבן דוד, ילד צעיר בן 5.5, אשר מטבע הדברים יכולתו להבין את המגבלות ולנקוט זהירות נמוכה אף מזו של התובע. אמנם, בנוגע לבן דוד, הסיכון הגלום בטרמפולינה לא התממש ואולם כפי שטוענים מלומדים, בעת בחינת תוחלת הנזק יש להביא לעיתים בחשבון גם סיכוני רקע פוטנציאליים אקט אנטה, אשר אף שלא התממשו אקס פוסט, יש בהם כדי להגדיל את תוחלת הנזק, ולהציג את אי נקיטת אמצעי זהירות שעלותם נמוכה יותר מסך הנזקים, ככזו העולה כדי רשלנות (ראו אריאל פורת “תנאי ‘הסיכונים העוולתיים’ בדיני נזיקין” ספר אור 119 (2013); ראו גם ע”א 4486/11 פלוני נ’ שירותי בריאות כללית, פ”ד סו(1) 682, 717-716 (2013)).
אני קובע, אפוא, כי הנתבעים 1 ו-3 התרשלו בכך שלא פיקחו על התובע והותירו אותו ואת הבן דוד לקפוץ על הטרמפולינה לבדם, חרף גילם הצעיר. האם התרשלותם היא שגרמה לנזקו של התובע?
כאמור, בעניין לגיל טרמפולין נקבע כי שימוש בטרמפולינה ללא הדרכה עשוי להפוך אותה ל”דבר מסוכן” לעניין סעיף 38 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקנ”ז). יצוין כי התובע אמנם לא כלל בכתב טענותיו טענה מפורשת מכוח סעיף 38. עם זאת, משעה שהטענה נסמכת על העובדות כפי שנכללו בכתב התביעה, ומשעה שבמהלך דיון ההוכחות הסוגיה הועלתה וניתנה לנתבעים אפשרות להתייחס אליה ולהתגונן מפניה, לא מצאתי כי יש באמור להרחיב את חזית המחלוקת (ראו והשוו לעניין סעיף 41 לפקנ”ז, ע”א 40/87 נשר נ’ אבוטבול, פ”ד מז(4) 47 (1989)).
סעיף 38 לפקנ”ז קובע כי –
בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר – על הנתבע הראיה שלא הייתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה.
בהתאם לאמור בעניין לגיל טרמפולין, יש לראות בהשארת התובע והבן דוד לקפוץ בטרמפולינה ללא השגחה, מעשה ההופך אותה ל”דבר מסוכן”. הדבר אף תואם את ההלכה הכללית, שלפיה מסירת דבר מסוכן לאחר או עזיבתו ברשלנות ללא השגחה עשויה להכניסו לגדרי סעיף 38 לפקנ”ז (ראו ע”א 1071/96 עזבון המנוח אמין פואד אל עבד נאצר נ’ מדינת ישראל, פ”ד ס(4) 337, 352-351 (2006); ע”א 2303/11 מדינת ישראל- משרד הביטחון נ’ עואודה, פסקה 11 (24.6.2014) שאושר בדנ”א 4798/14 מדינת ישראל נ’ עואודה (24.8.2014)). הדבר מעביר את הנטל אל הנתבעים להראות כי “לא הייתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה”. מה כוללת העברה זו של נטל הראיה?
בע”א 8151/98 שטרנברג נ’ צ’צ’יק, פ”ד נו1) 539, 555 (2001) עמד בית המשפט על משמעות המונח “התרשלות שיחוב עליה” בסעיף 41 לפקנ”ז, מונח המופיע גם בסעיף 38. בין היתר, ציין בית המשפט כי –
“משקמה תחולה לכלל בדבר “הדבר מדבר בעדו”, מתמלאת גם הדרישה בדבר קיומו של הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק שהוסב. לכאורה, נוגעת החזקה שבסעיף 41 בשאלת ההתרשלות לבדה אולם בפועל מקימה היא על הנתבע את החובה להראות כי “לא הייתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה”. לאמור, החזקה שעליו לסתור נוגעת לאחריות והיא מניחה גם את קיום הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק” (יצחק אנגלרד “יסודות האחריות בנזיקין” דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית 232 (תשל”ז); ראו והשוו: ע”א 4804/03 מרגליות נ’ הסתדרות מדיצינית “הדסה” עין כרם, פסקה 35 (10.5.2006)).
דברים אלה שנאמרו ביחס לסעיף 41 לפקנ”ז, יפים גם לעניין סעיף 38. אכן, התכלית הגלומה בסעיף, להבטיח שאדם הבוחר להחזיק בחפץ אשר טמון בו סיכון, ינקוט אמצעי זהירות נאותים וקפדניים לשם מניעת התממשותו, מצדיקה כי במקרה שבו החפץ המסוכן נעזב ללא השגחה, יועבר הנטל לנתבע לא רק להראות שלא התרשל אלא גם שלא התנהגותו היא שגרמה לנזק. לשון אחר, על הנתבע להראות כי אף על פי שהתגשם הרע הטבוע בחפץ, לא אשמו הוא שהביא לכך. הדברים מקבלים משנה חיזוק בנסיבות שבהן מדובר בתובע רך בשנים, והקשיים הטבעיים הנובעים מיכולתו להעיד ולמסור גרסה סדורה בנסיבות אלה.
האם עלה בידם של הנתבעים לסתור את טענת התובע כי נזקו נגרם עקב התרשלותם? לטענת הנתבעות 4-3, התובע נפל עקב נחיתה לא טובה בעת שקפץ, ולא היה בהימצאות הנתבעים 1 ו-3 שם כדי למנוע נפילה זו. אכן, אכן אין לומר בבירור כי השגחה והדרכה היו מונעים את קרות הנזק בענייננו, שהרי ניתן ליפול מטרמפולינה גם כשננקטים כל אמצעי הזהירות. השפעת נוכחותו של אדם מבוגר על קרות הנזק, נגזרת, בין היתר, מאופן התנהלותו של התובע, מן השאלה אם חרג מהתנהלות רגילה על הטרמפולינה, אם נטל סיכונים מיוחדים, אם “השתולל” וקפץ באופן מסוכן ואם היה מודע לצורך להימנע מכל אלה. ככל שהתשובה לכך היא בחיוב, הרי שניתן להניח שפיקוח והשגחה של מבוגר אכן היו מונעים את הנזק שנגרם. כפי שציינה אמו של התובע “אם היה מבוגר או שניים אולי היו רואים שהם עושים משהו לא תקין” (פ/עמ’ 9, ש’ 36).
בענייננו, אישר הנתבע 1 בעדותו כי חדל בשמירה על התובע ועל הבן דוד, והוסיף כי נודע לו מפי הבן דוד כי השניים “השתוללו” וביצעו תרגילי גלגלון (פ/עמ’ 10, ש’ 10-6). אמירה זו היא אמנם עדות מפי שמועה, ואולם משעה שהנתבע 1 עצמו הוא שמסר אותה, ונוכח אופיו הדיספוזיטיבי של הכלל האוסר עדות מפי השמועה, יש לראות באמירתו אמירה קבילה לעניין אחריותו שלו (יניב ואקי ראיות – חלק ג’ 1270 (2021)). בנסיבות שבהן הנתבע 1 מאשר שהתובע והבן דוד “השתוללו”, ניתן לבסס באופן פוזיטיבי קשר סיבתי בין ההתרשלות הכרוכה בהימנעותו מהדרכת התובע ומהשגחה עליו בעת שקפץ, לבין הנזק שנגרם לו, אף ללא שימוש בסעיף 38 לפקנ”ז.
אשר לנתבעת 3, שיוצגה על-ידי הנתבעת 4 – חברת הביטוח שירביט, הרי משעה שזו התנגדה לקבילות אמרתו של הנתבע 1, לא ניתן להשתמש באמרתו ביחס אליה. בעדותו טען אבי התובע כי בנו, בן 8.5 במועד האירוע, לא הובא לעדות היות שלא זכר לספר לו מה קדם לנפילתו (“הוא לא זוכר. הוא לא יודע להסביר את עצמו. באותו רגע הוא איבד הכרה. כך הבנתי את זה”; פ/עמ’ 8 ש’ 11). גם אמו טענה כי שאלה את התובע מה קרה אך לא קיבלה תשובה על כך (“שאלנו. לא היה לו מה להגיד”. פ/עמ’ 10, ש’ 2-1) מכל מקום, משעה שמצאתי שהיעדר ההשגחה וההדרכה מעבירים את הנטל אל הנתבעות 4-3 להוכיח כי רשלנות הנתבעת 3 לא גרמה לנזק, וזאת מכוח סעיף 38 לפקנ”ז, מוטלת על נתבעות אלה החובה להוכיח גם היעדרו של קשר סיבתי, קרי שלא היה בנוכחות הנתבעת 3 במקום כדי למנוע את הנזק. לא מצאתי כי עלה בידי הנתבעות 4-3 לבסס טענתן זו.
לטענת הנתבעות 4-3, משעה שבביתו של התובע קיימת טרמפולינה דומה לזו שעליה הוא קפץ בענייננו, הרי שלא הייתה להשגחה או להדרכה כל נפקות, שכן התובע הכיר את הטרמפולינה ואת המגבלות הנוגעות לשימוש בה. לא ראיתי לקבל טענה זו. ראשית, בשים לב לגילו של התובע ספק בעיני עם “ניסיון” מעין זה, “מחסן” את התובע מחשיפה לסיכונים מבלי להבין עד תום את משמעותם. שנית, מעדות אמו של התובע עלה שהתובע לא נהג לקפוץ על הטרמפולינה בתדירות גבוהה (פ/עמ’ 9, ש’ 6-5) . בצד זה, לא הוברר שהתובע “הודרך” בעבר בנוגע לשימוש בטרמפולינה או שהוסברו לו כללי הזהירות שיש לנקוט בנוגע אליה. בנסיבות אלה, לא מצאתי כי עצם הימצאותה של טרמפולינה דומה בביתו של התובע מלמדת כי לא היה בהדרכה או בהשגחה כדי למנוע את הנזק.
אני קובע, אפוא, כי הנתבעים 1 ו-3 התרשלו בשמירה על התובע בעת שקפץ על הטרמפולינה ובהדרכתו בנוגע לאופן השימוש בה, ושקיים קשר סיבתי בין התרשלות זו לבין הנזק שנגרם לו.
בצד האמור, לא מצאתי כי יש לייחס להוריו של התובע אשם תורם. ודוקו: ההורים שלחו את התובע לבית דודיו, ביודעם כי מצויים במקום שני אנשים מבוגרים שישגיחו עליו. כפי שציינה אמו של התובע: “זה היה נראה לי מתבקש לשמור על הילד” (פ/עמ’ 9, ש’ 22). לא היה להורי התובע בסיס להניח כי הדודים ישאירו את התובע והבן דוד לקפוץ על הטרמפולינה לבדם, ואיני סבור כי קיימת צפייה סבירה מהורים כי יפעילו אמצעי פיקוח מוגברים בנסיבות מעין אלה. על יסוד זה, יש לדחות גם את הודעת צד ג’ שנשלחה להורי התובע על-ידי הנתבעת 4.
בצד זה, אף לא מצאתי כי יש לייחס לתובע עצמו אשם תורם. כידוע, רמת הזהירות הנדרשת מאדם לגבי שלומו הגופני מושפעת גם מגילו. כפי שצוין, בכל הנוגע לקטינים, הכירה הפסיקה בכך שאלה אינם אוחזים באותם מנגנוני הגנה ושיקול דעת, והדבר משליך על מידת האשם שניתן לייחס להם בקרות נזק. ואולם בעוד שייחוס אשם תורם לקטינים בגילאי העשרה, לא כל שכן גילאי העשרה המאוחרים, עשוי להתיישב במקרים רבים עם ניסיון החיים, שהרי, לשם ההדגמה, יכולת ההבנה של ילד סביר כבן 15-13 מאפשרת לו להימנע לפחות מחלק מן הסיכונים הטמונים בפעילותו (ולא כל שכן כשמדובר בנער הנושק לגיל הבגירות, ראו ע”א 145/80 ועקנין נ’ המועצה המקומית, בית שמש, פ”ד לז(1) 113 (1982); ת”א (של’ קר’) 27560-12-17 פלוני נ’ המכללה הארצית להכשרה מקצועית סכנין בע”מ (27.2.2022)); כשמדובר בילד בגיל רך של פחות מעשר, השאלה סבוכה יותר. בע”א 61/89 מדינת ישראל נ’ אייגר, פ”ד מה(1) 580 (1990) ראה בית המשפט להטיל אשם תורם על התובע, ילד בן 9.5 שנפגע לאחר ששיחק עם ציוד לחימה שנשמר בגג הבניין שבו התגורר, אך תלה את הדבר, בין היתר, בכך שהוכחה אינטליגנציה מיוחדת ביחס לאותו הילד, ובעיקר בכך שהוא הוזהר קודם לכן בפועל מפני הסכנה והבין את משמעותה. בענייננו התובע (הצעיר עוד יותר) לא הוזהר, לא הודרך ונעזב ללא השגחה. בנסיבות אלה, ובהיעדר אינדיקציות כי עמד על טיב הסיכון הניצב לפניו, לא מצאתי לייחס לתובע אשם תורם.
האם הפוליסה שמכוחה ביטחה הנתבעת 4 את הנתבעת 3 חלה גם בנוגע לנתבע 1? בהתאם לחלק הרלוונטי בפוליסה, נקבע בפרק ד’ שכותרתו “ביטוח אחריות כלפי צד שלישי”, כי –
“פרק זה מכסה חבות של המבוטח או בני משפחתו, לרבות עובדי משק ביתו, לשלם לצד שלישי על פי פקודת הנזיקין בגין אירוע תאונתי שהתרחש בשטח מדינת ישראל או כמוגדר בפוליסה וגרם ל:
1. מוות, מחלה, פגיעה, ליקוי גופני, ליקוי נפשי או ליקוי שכלי (….)”.
בן משפחה מוגדר בפוליסה כ”בן זוגו, ילדיו, הוריו או קרובים אחרים של המבוטח, המתגוררים עמו דרך קבע בדירה”.
משעה שבמסגרת טענות העדים עלה שהנתבע 1 והנתבעת 3 שהיו נשואים בעבר, שבו בשנים האחרונות לחיות יחד כבני זוג בבית הנתבעת 3 ואף נולד להם ילד לאחר חידוש הקשר, מצאתי לאפשר לצדדים להשלים טיעון בנושא זה, זאת נוכח האפשרות העולה מתשתית עובדתית זו, שלפיה יש לראות בנתבע 1 “בן משפחה” של הנתבעת 3 לצורך הפוליסה. בטיעונה הצביעה הנתבעת 4 על כך שהנושא לא עלה מצד הנתבע 1, אשר לא העלה בשום שלב טענה לכיסוי ביטוחי מצד חברת שירביט (אלא רק מצד הנתבעת 2, חברת הכשרה, שביטחה בית אחר שבבעלות הנתבע 1, והתביעה בעניינה נדחתה בהסכמת התובע). לטענת הנתבעת 4, גם לגופו של עניין לא הוכח שהנתבע 1 שמתגורר בכתובת מגורים שונה והוא בן זוגה לשעבר של הנתבעת 3 הוא “בן משפחתה”. התובע טען מצדו כי הדבר עלה הן בעדות הנתבע 1, הן בכתב ההגנה שהגישה הנתבעת 2 להודעת צד ג’, וכי גם לגופו של עניין הנתבעים 1 ו-3 שבו להתגורר יחד כבני זוג, לאחר שבעבר היו נשואים והתגרשו, וכי לשניים שני ילדים משותפים, אחד מהם נולד לאחר ששבו להיות בני זוג.
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מצאתי כי יש לקבוע שפוליסת הביטוח ע”ש הנתבעת 3 שערכה הנתבעת 4 מכסה גם את התרשלותו של הנתבע 1. כאמור הפוליסה נרשמה ע”ש הנתבעת 3 והיא מכסה גם את בני משפחתה, מונח שבהתאם להגדרה שבפוליסה כולל גם בן זוג. בפסיקה עקבית של בית המשפט העליון, בהקשרים שונים נקבע כי מי שהוכח שהם “ידועים בציבור” עשויים להיחשב גם “בני זוג” וכן “בני משפחה” (ראו למשל רע”א 5096/21 פלוני נ’ ש’ שלמה חברה לביטוח (15.12.2021); רע”א 6854/00 היועץ המשפטי לממשלה נ’ זמר, פ”ד נז(5) 491 (2003); ע”א 2000-97 לינדורן נ’ קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, פד נה(1) 12 (1999). אכן, מוסד ה”ידועים בציבור” במשפט הישראלי נועד להעניק לבני-זוג החיים חיי משפחה דמויי נישואין, את מירב הזכויות והחובות הנובעות מחיי הנישואין, הן בינם לבין עצמם, הן כלפי צדדים שלישיים. לא נטען ואף לא הוצג טעם להחריג את פוליסת הביטוח שבנדון מרציונל זה, כשלעניין זה אזכיר כי נוכח שליטתה של המבטחת על עיצוב וניסוח חוזה הביטוח, יש לפרש מונחים רבי משמעות לחובתה (רע”א 3577/93 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע”מ נ’ מוריאנו, פ”ד מח(4) 70, 76 (1994); ע”א 3634/20 מנורה מבטחים ביטוח בע”מ נ’ קידישמן [26.07.2022)).
ברע”א 3323/23 שלמה חברה לביטוח נ’ פלוני (6.5.2024) עמד בית המשפט על כך שבני-זוג יוכרו כידועים בציבור (במובן המשפטי של המונח) אם הם התכוונו לקיים מערכת יחסים בעלת השלכות משפטיות שונות, ובתוך כך התכוונו להחיל על מערכת היחסים שביניהם את מכלול הזכויות והחובות הכלכליות הנובעות מדיני הנישואין. היסוד הדוקטרינרי של מבחן זה מונח, אפוא, בתפיסה החוזית-ליברלית המעלה על נס את חופש ההתקשרות של בני הזוג, ובוחנת – לצורך החלת זכויות וחובות למיניהם – אם הצדדים הסכימו לכך, בין אם במפורש או מכללא, כנלמד מנסיבות העניין. ההכרעה בעניין זה תבוסס על ראיות המלמדות על אומד דעתם של הצדדים, ובתוך כך על השאלה אם בני הזוג קיימו משק בית משותף וניהלו חיי משפחה. בית המשפט הדגיש כי לעניין זה “אין לחפש […] ואין לגבש קריטריונים אובייקטיביים נוקשים לדיבור ‘החיים חיי משפחה’ […] ולדיבור ‘משק בית משותף'” (ע”א 79/83 היועץ המשפטי לממשלה נ’ שוקרן, פ”ד לט(2) 690, 694 (1985)), אלא, “כל מקרה ראוי לו שייבחן על-פי נסיבותיו, מתוך ראייה כוללת של העובדות ומתוך סקירות היחסים על-פי מרכיבים שונים ומאפיינים המתקיימים בהם” (שם; ראו גם בע”מ 3497/09 פלוני נ’ פלונית, פסקה 6 (4.5.2010); ע”א 107/87 אלון נ’ מנדלסון, פ”ד מג(1) 431, 434 (1989)).
במקרה שלפנינו העידו אבי התובע (פ/עמ’ 6, ש’ 8-7), הנתבעת 3 והנתבע 1 עצמו, כי אף שעל שמו של הנתבע 1 רשומה דירה נוספת, בפועל הוא מתגורר בצוותא עם הנתבעת 3 בבית ברח’ משה שרת 15 באזור. כך, סיפר הנתבע 1 כי “יש לי עוד כתובת מגורים, התגרשנו, חזרנו. אנו גרים היום יחד בבית של ספיר. אנו לא פרודים אנו ביחד” (פ/עמ’ 10, ש’ 32-31). הנתבעת 3 מסרה בכתב הגנתה להודעת צד ג’ כי “החל משנת 2017 אני וחיימוב יורי בני זוג ידועים בציבור והילד אלון נולד במסגרת מערכת היחסים האחרונה ולא במסגרת הנישואים כפי שנרשם בכתב התביעה. למרות שליורי חיימוב יש כתובת מגורים אחרת הוא בן זוגי”. הנתבעים 1 ו-3 עמדו, אפוא, על הסכמתם לקיים קשר של ידועים בציבור האחד עם השני ועל כוונתם לעשות כן. להסכמה זו נלוו ראיות חיצוניות בדמות חיים משותפים וגידול משותף של שני ילדים, אחד מהם נולד לאחר ששבו לקשר. כל אלה מגבשים לטעמי, תשתית מספקת להגדרת השניים כידועים בציבור ובתוך כך גם “בני משפחה” לעניין חוזה הביטוח.
יתרה מכך, העובדה שבין אלה שעליהם חלה הפוליסה נכללים גם עובדי משק הבית של המבוטחת; שבהגדרת בני משפחה נכללים גם “קרובים אחרים של המבוטח, המתגוררים עמו דרך קבע בדירה”; ושהביטוח הוא בעיקרו ביטוח תכולה הנוגע לדירה שברח’ משה שרת 15 באזור; מחזקת את הקשר שבין המקרקעין – המגורים בהם או ההימצאות בהם דרך קבע לבין תחולת הפוליסה. במובן זה, פרשנות הפוליסה כחלה על הנתבע 1 בשל טענתו כי התגורר בהם – טענה שלא נסתרה, משקפת התבוננות קוהרנטית והרמונית על פוליסת הביטוח ומציגה תפיסה עקבית ואינטגרטיבית של הפוליסה בכללותה הנסמכת על רציונאל של זיקת קבע למקרקעין (ראו לעניין זה אהרן ברק פרשנות במשפט – פרשנות החוזה 453-450 (תסש”א)). אכן, הנתבע 1, שלא היה מיוצג, לא טען לתחולת פוליסת הביטוח מטעם שירביט, ואולם משעה שהדבר עלה מן הראיות – כמפורט לעיל, ומשעה שאפשרתי לנתבעת 4 להשלים טיעון בעניין זה, איני סבור כי יש בדבר כדי לקפח את הגנתה.
אני קובע, אפוא, כי פוליסת הביטוח של הנתבעת 4 מכסה גם את התרשלותו של הנתבע 1, נושא האירועים שבענייננו. בנסיבות אלה, אף יש לדחות את הודעת צד ג’ ששלחה הנתבעת 4 נגד הנתבע 1.
שאלת הנזק
התובע לא הגיש חוות דעת רפואית, לטענתו בשל חסרון כיס. בהתאם לתעודת חדר המיון שהוצגה לפניי, בעקבות האירוע נגרם לתובע שבר הומרוס 1/3 פרוקסימלי, ידו הושמה בגבס והוא שוחרר במצב טוב ללא אשפוז. עוד הוצגו תמונות שבהן נראה התובע כשידו מכוסה בגבס לכל אורך הזרוע עד מתחת לכתף. מטבע הדברים, שבר בזרוע, לא כל שכן בגיל צעיר, מביא לתחושת אי נוחות, כאב, פגיעה בתפקוד ותלות מוגברת. כפועל יוצא, מקובל עליי כי התובע נזקק לעזרה מצד הוריו בתקופה שבה ידו גובסה, החורגת מן העזרה הרגילה הניתנת על-ידי בן משפחה.
עם זאת, בנסיבות העניין לא הוצגו ראיות בעלות משקל המלמדות כי נזקו הבלתי ממוני של התובע חרג מן הנזק הרגיל הנובע משבר בזרוע. בתוך כך, לא הובאו ראיות בנוגע למשך התקופה שבה הייתה זרועו של התובע נתונה בגבס (מעבר לאמירה כללית בכתבי הטענות כי היד הייתה נתונה בגבס למעלה מחודש); לא הוצגו ראיות בדבר טיפולים מיוחדים שהתובע עבר כגון טיפולי פיזיותרפיה וכיוצא באלה; לא נקבעה לתובע נכות זמנית (בהיעדר חוות דעת רפואית); ולא הוצגו אסמכתאות שיתמכו בטענה כי הוריו של התובע הפסידו ימי עבודה עקב הצורך לטפל בו.
על יסוד הדברים האלה, אני קובע כדלקמן:
התובע זכאי לפיצוי גלובלי בראש נזק של כאב וסבל בסכום של 12,000 ₪; ובראש נזק של עזרת הזולת בסכום של 2,000 ₪ נוספים. סה”כ הפיצוי יעמוד, אפוא, על 14,000 ₪.
הנתבעים 1 ו-3 יחובו בגין הנזק ביחיד ולחוד. ביחסים ביניהם, תתחלק האחריות בין הנתבעים 1 ו-3 בחלקים שווים, כמי שהתגוררו בבית במשותף והתרשלו באי שמירה והיעדר פיקוח על התובע. משעה שקבעתי קיומו של כיסוי ביטוחי בפוליסת הביטוח של הנתבעת 4, הרי שנתבעת זו היא שתישא בפיצוי בגין התרשלותם של הנתבעים 1 ו-3 (בכפוף להשתתפות עצמית בהתאם לתנאי הפוליסה). הודעות צד ג’ שהגישה הנתבעת 4 נדחות.
לסכום הפיצוי יש להוסיף שכ”ט עו”ד בסך 3,276 ₪ ואגרות כנגד אסמכתאות.
הסכום ישולם בתוך 30 ימים מהיום שאחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ממועד פסק-הדין ועד התשלום בפועל.
ניתן היום, כ”ג אלול תשפ”ד, 26 ספטמבר 2024, בהעדר הצדדים.
