לפני
כבוד השופטת יפעת שקדי שץ
תובע
פלוני ת”ז ——-
ע”י ב”כ עוה”ד שפיק חסנין
נגד
נתבעת
אלמונית ת”ז ——
ע”י ב”כ עוה”ד הואש עבד אל סלאם
פסק דין
לפני תביעה למתן פסק דין הצהרתי המורה על ביטול הסכם מתנה.
התובע הוא אביה של הנתבעת.
התובע נשוי לגב’ א’ ת”ז —–. לבני הזוג ארבעה ילדים בגירים: הנתבעת (“הנתבעת”), בת נוספת (“מ'”) (המתגוררת בחו”ל- – עמ’ 57 לתמלול, ש’ 22) ושני בנים נוספים – ל’ ת”ז —— המכונה גם —– (עמ’ 55 לתמלול, ש’ 34) (“ל'”) וס’ ת”ז —— המכונה גם —– (“ס'”).
התובע טוען שהוא רשאי להירשם כבעל זכויות חכירה על שטח 426 מ”ר מתוך זכויות בחלקה — בגוש —- ב—- (“החלקה” או “המקרקעין”). לדברי התובע, הזכויות אינן רשומות בלשכת רישום המקרקעין (סעיף 18 לתצהיר התובע).
על החלקים הנ”ל בחלקה בנוי בניין שכולל שלוש קומות ומרתף (“הבניין”). בכל קומה דירת מגורים אחת, סך הכל שלוש דירות:
הדירה בקומה העליונה תקרא להלן ‘”דירה מס’ 3″;
הדירה בקומה מתחתיה היא קומת הקרקע שנמצאת בגובה מפלס הכביש תקרא להלן “דירה מס’ 2”;
והדירה בקומה מתחת לקומת הקרקע תקרא להלן “דירה מס’ 1”, מתחתיה יש מרתף.
התובע ואשתו מתגוררים בדירה מס’ 2.
ביום 30.6.2020 נחתם הסכם שכותרתו “הסכם מתנה – דירת מגורים” בין התובע לבין הנתבעת, לפיו התובע נתן במתנה לנתבעת את דירה מס’ 2 (“הסכם המתנה”).
הסכם המתנה נערך על ידי עו”ד שתילה ——- ונחתם בפניה (“עו”ד שתילה”).
עו”ד שתילה ערכה שני הסכמי מתנה נוספים בין התובע לבין ילדיו: ס’ (ביחס לדירה מס’ 1) ול’ (כנראה ביחס לדירה מס’ 3), וכן הסכמי מתנה בין אשת התובע לבין כל אחד מילדיה (הסכמי המתנה של אשת התובע אינם נושא תביעה זו).
במועד החתימה על הסכם המתנה חתם התובע על תצהיר ויפוי כוח בלתי חוזר.
במעמד חתימת הסכם המתנה נכחו עו”ד שתילה, התובע, אשת התובע, הנתבעת ומר ד’ (“ד'”). ד’ הוא אחיינו של התובע (עמ’ 57 לתמלול, ש’ 4) ששימש מעין מפשר בסכסוך המשפחתי של התובע (ככל הנראה עקב מחלוקת בין בניו, עמ’ 6 לתמלול, ש’ 21).
למחרת החתימה על הסכם המתנה, ביום 1.7.2020 שלח התובע, באמצעות עו”ד רפעת מרעי, מכתב לעו”ד שתילה — הנושא כותרת – “ביטול הסכם/תצהירי מתנה חלק מחלקה — בגוש —-” (“מכתב הביטול”).
הסכם המתנה דווח למיסוי מקרקעין והתקבל אישור מהמועצה המקומית —- כי אין התנגדות לביצוע פעולות רישום בפנקסי המקרקעין.
ביום 4.2.2021 הוגשה התביעה במסגרתה עותר התובע לביטול את הסכם המתנה בשל הטעיה ועושק (עמ’ 3, ש’ 12).
ביום 7.2.2021 ניתן צו מניעה במעמד צד אחד האוסר על הנתבעת לבצע כל דיספוזיציה מכל סוג בדירה מס’ 2, ואוסר עליה לפנות את התובע מהדירה. ביום 10.3.2021 התקיים דיון במעמד הצדדים בסיומו, בהסכמת הצדדים, נותר צו המניעה בעינו עד להחלטה אחרת.
ביום 21.6.2022 התקיים דיון ובו הציע בית המשפט הצעת פשרה אשר לא התקבלה.
התובע הגיש תצהיר עדות ראשית וזימן את עו”ד רפעת מרעי לעדות מטעמו.
הנתבעת הגישה תצהיר עדות ראשית וכן את תצהיריהם של מר ס’ ומר ד’.
הנתבעת זימנה לעדות את עו”ד שתילה —– אשר ערכה את הסכמי המתנה בין התובע לבין ילדיו. עו”ד שתילה הגישה תצהיר מטעמה ביום 24.2.2021 אשר צורף לתגובת הנתבעת לבקשה לביטול צו המניעה הזמני.
נערכו שתי ישיבות הוכחות ביום 3.4.2023 (הדיון הוקלט ותומלל) וביום 3.7.2023.
מטעם התביעה העיד עו”ד רפעת מרעי (עמ’ 5 לתמלול הפרוטוקול) והתובע (עמ’ 52 לתמלול הפרוטוקול ועמ’ 11 לפרוטוקול).
מטעם ההגנה העידו עו”ד שתילה —- (עמ’ 15 לתמלול הפרוטוקול), הנתבעת (עמ’ 15 לפרוטוקול), מר ד’ (עמ’ 21 לפרוטוקול) ומר ס’ (עמ’ 24 לפרוטוקול).
בישיבת ההוכחות הראשונה נשמעו שני עורכי הדין מטעם הצדדים (עו”ד מרעי מטעם התביעה ועו”ד שתילה מטעם ההגנה), לאחריהם נשמעה פרשת התביעה (עדותו של התובע החלה בדיון הראשון ונמשכה לדיון השני), ולאחריה פרשת ההגנה. הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב.
אדון להלן בטענות התובע עליהן הוא מתבסס בדרישה לבטל את הסכם המתנה. ביחס לכל אחת מהטענות אפרט את טענות הצדדים, את הוראות הדין ויובא יישום הדברים במקרה כאן.
טענת עושק
התובע טוען כי יש לבטל את הסכם המתנה מכוח עילת העושק כמפורט בסעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל”ג-1973 (“חוק החוזים”).
לדבריו, תנאי הסכם המתנה גרועים במיוחד עבורו והם מובילים לתוצאה בלתי סבירה לפיה לא תהיה לאשתו ולו קורת גג; תנאי ההסכם אינם סבירים ואינם הוגנים, והם חד צדדים לטובת הנתבעת; התובע נתן אמון בנתבעת שהיא בתו; התובע היה מעורב רגשית בסכסוך המשפחתי, ומצבו הקל על הגורמים המשפיעים ליזום ולהכתיב לתובע כיצד לפעול; ישנם פערי כוחות בין התובע שלא הבין את ההשלכות המשפטיות של ההסכם לבין בתו שהיא מלומדת; כוונתו של התובע היתה להשכין שלום בין ילדיו; התובע טוען כי ניצלו את תמימותו וחוסר ניסיונו.
בסיכומיו טוען התובע שאופיו, מצבו, נסיבותיו, כושר החלטותיו ורמת זכרונו, הם קריטריונים לעילת העושק אותה טען בכתב תביעתו (סעיף 42 לסיכומי התובע).
הנתבעת מכחישה את טענת העושק. לטענתה, הסכם המתנה נעשה ברצונו ובהסכמתו של התובע.
הוראת סעיף 18 לחוק החוזים קובעת, כך:
“מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה”.
ביטול חוזה מחמת עושק מותנית בקיום כל רכיביה המצטברים של העילה (ע”א 8222/19 פרץ נ’ קוואלטי קרדיט פאנד פסקה 12 (7.12.2020)):
ראשית, יש להוכיח מצוקה, חולשה שכלית או גופנית של המתקשר, או חוסר ניסיון ואלה חייבים להיות כבדי משקל, חמורים וקיצוניים;
שנית, על המתקשר להוכיח ניצול מודע של מצב זה על-ידי הצד השני;
שלישית, נדרשת הוכחת קיומו של קשר סיבתי – שהניצול הוא שהביא, על-פי מבחן סובייקטיבי, להתקשרות בחוזה;
רביעית, יש להוכיח שתנאי החוזה “גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל” – יסוד אובייקטיבי-חיצוני במהותו.
התובע לא הוכיח את קיומה של עילת העושק. אפרט:
א.1. לא הוכח קיומה של מצוקה קיצונית וחמורה
התובע טוען שהמצוקה בעקבותיה ניתן היה להשפיע עליו נובעת ממעורבותו הרגשית בסכסוך המשפחתי (סעיף 150 לסיכומים).
לא הוכח כיצד אותו סכסוך נטען בין בני המשפחה השפיע על התובע באופן שהרגיש מצוקה חמורה; ואף אם הפעולה היתה כדי למנוע המשך הסכסוך בין בניו של התובע, לא הוכח שהתובע היה מצוי במצוקה כבדת משקל וקיצונית שהובילה לקבלת החלטה שאינה שקולה.
בכתב התביעה טוען התובע שהוא אינו בקיא בשפה העברית ואינו יודע קרוא וכתוב (סעיף 10.5 לכתב התביעה), וכי הנתבעת שהיא מלומדת הובילה אותו לעורכת דין מטעמה ודובבה אותו לחתום על הסכם מתנה לטובתה. לטענת התובע, העובדה שלמחרת החתימה על ההסכם הוא הביע את אי שביעות רצונו מתוכנו, מצביעה על אי גמירות דעתו ועל כך שלא הוסבר לו כנדרש מהי המשמעות של ההגבלה בענין ביטול ההסכם (סעיף 90 לסיכומיו).
לטענת הנתבעת, התובע שולט בשפה העברית ברמה טובה ויודע קרוא וכתוב. לטענתה, התובע חתם מרצונו הטוב וללא כפיה על הסכם המתנה, לאחר שקרא היטב את כל הסעיפים והבין את תוכנם ולאחר שעו”ד שתילה הקריאה והסבירה להם את ההסכם בשפה הערבית.
טענתו של התובע לפיה לא היה בידו להבין את ההשלכות המשפטיות של הסכם המתנה או שאינו בקיא בשפה העברית, דינן להידחות:
הנתבעת הוכיחה באמצעות עדותה של עורכת ההסכם, עו”ד שתילה, שההסכם הוסבר לתובע לפני החתימה עליו (עמ’ 19 לתמלול, ש’ 26). התרשמתי כי עדותה של עו”ד שתילה מהימנה, ועדויותיהם של הנתבעת וד’ תמכו בעדותה של עורכת הדין, כי הסכם המתנה הוסבר לתובע (עמ’ 19 לפרוטוקול, ש’ 1, עמ’ 22 לפרוטוקול, ש’ 7).
התובע העיד, שהוא דובר עברית וקורא עברית (עמ’ 53 לתמלול, ש’ 34), והדברים עולים גם מעדותה של עו”ד שתילה (עמ’ 32, ש’ 8), ומעדותם של הנתבעת (עמ’ 18 לפרוטוקול, ש’ 33) וס’ (עמ’ 27 לפרוטוקול, ש’ 5, 11), ומכל מקום ההסכם הוסבר לו בשפה ה—- (עמ’ 13 לפרוטוקול, ש’ 19; עמ’ 19, ש’ 16).
בסיכומיו הרחיב התובע את הנטען על ידו בכתב התביעה (כמפורט בסעיף 42 לסיכומיו), מבלי שהוכח דבר אשר למצבו הנטען, כושר החלטותיו ורמת זכרונו, ולכן איני מקבלת את הנטען בהקשר זה.
בסיכומיו התובע טוען שהיה מושפע מדעה חיצונית שהוכתבה לו; כי לא פנה באופן עצמאי לעו”ד שתילה אלא הופנה אליה כדי לחתום על הסכם ש”התבשל” במשרדה מכוח נתונים או החלטות או גמירות דעת שמקורם לא ממנו (סעיף 37 לסיכומיו).
לדבריו, הוא לא פעל באופן עצמאי אלא הופעל עליו לחץ חיצוני באמצעות ד’ שלא הותיר בידיו בחירה אף בנוגע לתוכנו של הסכם המתנה (סעיף 87 לסיכומי התובע). ענינו של ד’ לא הוזכר בכתב התביעה, ולא צוין דבר על מעורבותו או השפעתו על גמירות הדעת של התובע, כפי שנטען בסיכומיו וכל ההתייחסות למעורבותו של ד’ והלחץ שהופעל על התובע על ידי ד’ מהווה הרחבת חזית אסורה. אף לגופו של ענין, לא הוכח שד’ הפעיל לחץ על התובע ולא הוכח שהוא פעל מטעם הנתבעת.
די בכך שלא הוכחה מצוקה קיצונית, כדי לדחות את הטענה לביטול ההסכם מחמת עושק. עם זאת, בכדי להסיר כל ספק ולאור סוג הטענות שבפי התובע, אדון ביתר הרכיבים הנדרשים לבדיקה בהתייחס לעילה זו.
א.2. לא הוכח ניצול המצוקה
כאמור, לא הוכחה המצוקה, אולם אף אם היתה מוכחת מצוקה של התובע, התובע לא הוכיח ניצול מודע של מצב זה על-ידי הנתבעת.
בסעיף 8 לתצהירו טוען התובע שהנתבעת הציעה לו לחתום על הסכם מתנה זמני לפיו הוא יעביר אליה ללא כל תמורה ובאופן זמני בלבד את כל זכויותיו בדירה מס’ 2, עד שבניו ישלימו ויסכימו על חלוקת הזכויות בדירה מס’ 2, שאז יבוטל הסכם המתנה ויערך הסכם סופי ומעודכן.
לדבריו, סוכם בינו לבין הנתבעת כי לאחר שיבוטל הסכם המתנה הוא יתחייב להעביר על שמה ללא כל תמורה את הזכויות שלה בדירה מס’ 1.
בסעיף 10 לכתב התביעה טוען התובע שהוא השתכנע מדברי הנתבעת. לעומת זאת, בסעיף 15 לסיכומיו טוען התובע שאחת ההצעות מטעם ד’ היתה להעביר את הזכויות בדירה מס’ 2 לנתבעת באופן זמני עד אשר תתגבש עמדה לגבי חלוקה הזכויות בדירה מס’ 2 ביחס לבנים.
בסעיף 17 לסיכומיו טוען התובע שהוא השתכנע מהצעותיו של ד’ שדיבר בשם בתו הנתבעת, ועל דעתה, וכי על פי הנחיותיו הוא פנה לעו”ד שתילה.
כלומר, גרסתו של התובע בכתב התביעה היתה שהנתבעת הציעה את ההצעה, ואילו בסיכומיו השתנתה גרסתו והוא טען כי ההצעה היתה מטעמו של ד’ בשם הבת. התובע לא הוכיח שד’ פעל בשם הנתבעת ושינוי הגרסה בענין זה משליך על מהימנות ועל עוצמת הטענה.
מסקנה זו אשר לעדותו של התובע מתחזקת אף נוכח עדותו בנוגע לחתימתו על הסכם המתנה (עמ’ 59 לתמלול, ש’ 27; עמ’ 60, ש’ 37):
בעדותו טוען התובע שהוא לא זוכר מי יזם את העברת הזכויות בבנין, והוסיף “אני או הילדים” (עמ’ 54 לתמלול, ש’ 2).
כשהתובע נשאל האם מישהו השפיע עליו לחלק את שלוש הדירות, השיב “אני ואשתי דיברנו, בואו נגמור לפני מותנו, ככה זה…” (עמ’ 55 לתמלול, ש’ 25) ואישר שהכוונה הייתה לחלק לילדים (עמ’ 55 לתמלול, ש’ 28).
כשהתובע נשאל מדוע הוא תובע את הנתבעת, השיב: “כי זה החישובים שלי והערכות שלי לטובת הילדים, יש לי שיקול דעת ראוי כמו שאני מבין. אין לי נגד אף אחד, הנתבעת גרה ב——…היא גרה שם, כל גבעה יש לה בניין, היא מסודרת. השיקולים שלי, יש לי עוד ילדים שיהנו מהדירה, יש אחד גר בדירה ועוד אחד שאמורה ללכת לאחד הילדים שגרים ב–” (עמ’ 13, 35).
התובע לא השיב בהקשר זה כי הוא תובע את הנתבעת בשל כך שניצלה את מצוקתו לכאורה, אלא כאמור כי יש לו חישובים לטובת ילדיו. אם כן, עדותו של התובע אינה תומכת בטענתו.
עו”ד שתילה העידה שהיא ערכה את ההסכם לאחר ששמעה באוזניה הקלטה של שיחה בין ד’ (חמיה) לבין התובע ששלח לה ד’ ובה התובע הביע את רצונו בנוגע להסכם המתנה (עמ’ 18, ש’ 17). ההקלטה הושמעה בדיון (עמ’ 17 לתמלול, ש’ 35) אך לא הוגשה בקשה לצרף את ההקלטה.
בדיון הוצג צילום מסך של טלפון נייד (של עו”ד שתילה לכאורה) שבו רואים כי נשלחה אליה הודעת שמע מד’ ביום 29.6.2020 (יום קודם לחתימה על הסכם המתנה) אך לא ניתן ללמוד על תוכנה (נ/1).
עדותה תומכת אף היא במסקנה שלא הוכח ניצול של מצוקה אלא, לכאורה, התובע פעל בהתאם לרצונו.
הבן ס’ העיד שאביו חילק את הדירות מרצונו החופשי (עמ’ 25, ש’ 10). אף ד’ העיד שהתובע ואשתו קיבלו החלטה לחלק את הזכויות שיש להם במקרקעין (עמ’ 21, ש’ 33), וכי התובע יזם את החלוקה (עמ’ 24, ש’ 25).
הנתבעת העידה ב—- ובאי כוח הצדדים תרגמו אותה (עמ’ 16, ש’ 26).
הנתבעת העידה כי ד’, בן דודה, התקשר אליה כשהיתה ב—-, וביקש ממנה להגיע ל—- ולהיפגש אצל עו”ד שתילה. לדבריה, היא לא ידעה מה הסיבה לפגישה, היא אספה את אמה ופגשה את אביה ואת ד’ במשרד של עו”ד שתילה (יצוין כי עו”ד שתילה העידה שהנתבעת הגיעה ראשונה אך לא זכרה זאת במדויק; עמ’ 18, ש’30 ), וכשהבינה מה מתרחש פרצה בבכי והתרגשה מאוד (עמ’ 16, ש’ 26).
לדבריה, ד’ יזם את חלוקת הזכויות כדי לפתור את הסכסוך במשפחה (עמ’ 17, ש’ 4).
הנתבעת העידה שלא הוזכר ענין העברת זכויות במתנה בין אביה לבינה בשום מקרה (עמ’ 17, ש’ 36).
עו”ד שתילה העידה שהיוזמה לחלוקת הזכויות היתה של ד’ (עמ’ 17 לתמלול, ש’ 10); לדבריה, מי שהביא לה את הנתונים לגבי כל ההסכמים שנערכו במשרדה הם ד’ והבת מ’ (עמ’ 32 לתמלול, ש’ 21, 23).
מעדותה של עו”ד שתילה, עולה לכאורה, שלא היתה מעורבות של הנתבעת מולה לפני הפגישה במשרד לחתימה על הסכם המתנה. הבן ס’ אישר אף הוא שהפעם הראשונה שידע שאביו מתכוון לתת לו מתנה היתה כשד’ ביקש ממנו לגשת למשרד של עו”ד שתילה (עמ’ 25, ש’ 37).
האמור מחזק את טענתה של הנתבעת לפיה לא ידעה על הסכם המתנה לפני שהוזמנה למשרד של עו”ד שתילה, ולכן סביר להניח שלא היתה מעורבת בהסכם באופן המצביע על כך שניצלה מצוקה של התובע.
א.3. קיום קשר סיבתי
הרכיב השלישי הנדרש במסגרת בדיקת התקיימות עילת עושק הוא קיומו של קשר סיבתי – שהניצול הוא שהביא, על-פי מבחן סובייקטיבי, להתקשרות בחוזה.
משלא הוכח ניצול לא ניתן להוכיח קשר סיבתי.
א.4. לא הוכח שתנאי ההסכם גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל
הרכיב הרביעי מחייב בדיקה האם הוכח שתנאי החוזה “גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל”.
מעיון בהסכם המתנה נראה שמדובר בהסכם סטנדרטי. אמנם, משמעות ההסכם היא שהתובע נותר ללא בית מגוריו (דירה מס’ 2) בחייו. עם זאת, מעדותו של התובע עולה כי הכוונה של אשתו ושלו היתה לחלק את הזכויות בנכסים בחייהם (עמ’ 55 לתמלול, ש’ 25).
מעבר לכך, לתובע שתי דירות נוספות בבניין מעבר לזו שניתנה לנתבעת במתנה, כך שמתן המתנה לנתבעת לכאורה לא מותיר אותו ללא קורת גג. באותו מועד שבו נחתם הסכם המתנה חתם התובע על הסכם מתנה נוסף ביחס לדירה אחרת לבנו ס’, שתנאיו זהים להסכם המתנה לטובת הנתבעת. אני סבורה כי יש בכך לחזק את המסקנה שלא מדובר בתנאי חוזה גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל.
לאור האמור, טענתו של התובע לביטול הסכם המתנה מחמת עושק, נדחית.
ב. עילת הטעיה
בסיכומיו טוען התובע לעילת “הטעיה/טעות” וכך גם בכתב התביעה, ואולם נימוקיו מתבססים על עילת הטעיה בלבד.
התובע טוען כי לא היה שלב של משא ומתן בינו לבין הנתבעת. לטענתו, ד’, מ’ והנתבעת העבירו לעו”ד שתילה את המידע כדי לערוך את ההסכם.
התובע טוען שהנתבעת ועו”ד שתילה גרמו לו להבין שהסכם המתנה הוא זמני והוא יכול לבטלו בכל עת שיחפוץ. התובע טוען שהסכם המתנה לטובת הנתבעת נעשה כדי לגרום לס’ לבטל את הערת האזהרה. לטענת התובע, הנתבעת בשיתוף עם כל הגורמים המעורבים בעריכת ההסכם הטעו אותו וגרמו לו להבין שהנתבעת לא תתנגד לבטל את הסכם המתנה. לדבריו, התצהיר שצורף להסכם המתנה החתום על ידו לא כולל את סעיפים 5 ו-7 להסכם המתנה, באופן שטשטש את העובדה שהוספה תניה, ויש בו כדי לחזק את טענתו.
בסיכומיו מפנה התובע לסעיף 15 לחוק החוזים.
הנתבעת מכחישה את טענות התובע.
סעיף 15 לחוק החוזים קובע, כך:
“מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה, “הטעיה” – לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן”.
העילה לביטול חוזה בשל הטעיה קמה בהתקים היסודות הבאים:
א) טעות אצל אחד הצדדים שהתקשרו בחוזה; ב) הטעיה שהטעה אותו הצד שכנגד; ג) קשר סיבתי כפול בין הטעות ובין ההתקשרות בהסכם וכן בין ההטעיה לבין הטעות ( ע”א 2469/06 סויסה נ’ חברת זאגא בגוש 5027 חלקה 1 בע”מ פסקה 9 (14.8.2008)).
בהתאם לפסיקה, כדי לבטל חוזה מחמת פגם ברצון נדרש להשתכנע בקיומו של קשר סיבתי סובייקטיבי בין הפגם ברצון לבין ההתקשרות בהסכם, באופן שאלמלא נפל פגם ברצון המתקשר לא היה גומר בדעתו לכרות את ההסכם (רע”א 3264/21 כהן ו-51 אחרים נ’ אלקטרה בניה בע”מ (18.7.2021), בפסקה 19).
מבחן הטעות הוא מבחן סובייקטיבי. הטעיה נוצרת במצב שבו קיים פער בין הדברים הנאמרים או המוסתרים לבין המציאות. במקרה שבו ההטעיה גורמת לטעות וזו גורמת להתקשרות – אז קמה לצד שטועה עילה לביטול החוזה (תמ”ש (ק”ג) 22228-01-11 א. ל. נ’ ה. מ. פסקה 45 (13.11.2016)).
התובע לא עמד בנטל הנדרש כדי להוכיח הטעיה. אפרט:
ב.1. לא הוכחה “טעות” בהבנת הדברים:
ה”טעות” הנדרשת בהקשר של יסודות ההטעיה היא הערכה שגויה של מציאות הדברים, באופן שלרצון המתלווה לפעולה עלול להתלוות פגם. כלומר, טעות היא פגם תודעתי (קוגניטיבי) ברצון (ע”א 8972/00 שלזינגר נ’ הפניקס חברה לביטוח בע”מ פ”ד נז(4) 817, 840 (2003)).
התובע טוען שהתקשר בחוזה מאחר שסבר בטעות שהסכם המתנה זמני וניתן יהיה לבטלו.
סעיף 2 להסכם המתנה קובע כך: “נותן המתנה מעביר בזאת באופן בלתי חוזר את דירה 2 למקבל המתנה, במתנה מוחלטת, גמורה וללא כל תמורה לא במישרין ולא בעקיפין”.
סעיף 5 להסכם המתנה קובע כי “התחייבות זו מחייבת נותן המתנה, עזבונו, וכל הבא מטעמו ו/או במקומו באופן בלתי חוזר, סופי מוגמר ומוחלט”.
סעיף 7 להסכם המתנה קובע כך: “נותן המתנה מצהיר, כי מתנה זו בלתי חוזרת וכי הוא מוותר בזאת על זכותו לחזור בו מהסכם מתנה זה בשל כל סיבה תהא אשא תהא, לרבות עפ”י סעיף 5 לחוק המתנה, התשכ”ח-1968”.
כלומר, לשון ההסכם נוקטת באופן ברור בכך שמדובר במתנה בלתי חוזרת, ולכן לא ניתן לקבל את טענתו של התובע כי סבר בטעות שמדובר במתנה זמנית, אף אם סבר כך בשלב המשא ומתן.
עו”ד שתילה העידה כי ההסכם הוסבר לשני הצדדים (עמ’ 40 לתמלול, ש’ 18), ונתתי אמון בעדותה.
עו”ד שתילה העידה שישבה עם הצדדים “שעות במשרד” (עמ’ 33 לפרוטוקול, ש’ 19), ושהיא יודעת מה היה רצונו של התובע מאחר שישבה עמו “כמה שעות טובות” (עמ’ 42 לתמלול, ש’ 12).
בתצהיר עו”ד שתילה (צורף לתגובת הנתבעת מיום 24.2.2021 לבקשה למתן צו מניעה זמני) צוין כי הפגישה ארכה קרוב לארבע שעות (סעיף 19 לתצהירה של עו”ד שתילה). לדבריה מדובר היה בסוג של עסקאות הדדיות שלו ושל אשתו (עמ’ 38 לתמלול, ש’ 29).
במעמד חתימת ההסכם נכחו התובע, אשתו, הנתבעת וד’ (עמ’ 18 לתמלול, ש’ 24). שניים מהנוכחים במעמד החתימה: הנתבעת וד’ – תומכים בטענותיה של עו”ד שתילה.
הנתבעת העידה שהצדדים היו אצל עו”ד שתילה במועד חתימת ההסכם “יותר משעתיים” (עמ’ 20, ש’ 36). הנתבעת העידה שעו”ד שתילה נתנה את הניירת לאביה ו”לקח לו שעה לקרוא את כל הניירת” (עמ’ 18, ש’ 33).
בהמשך ציינה הנתבעת, כי אביה קרא את ההסכם “יותר מחצי שעה” (עמ’ 20, ש’ 3). לדבריה, עו”ד שתילה הסבירה את כל הפרטים בשפה ה—- (עמ’ 19 לפרוטוקול, ש’ 1).
ד’ העיד שעו”ד שתילה הסבירה לצדדים את ההסכם ב—– “שמה שנחתם כאן זה סופי” (עמ’ 23, ש’ 27).
מנגד, בתצהירו טוען התובע כי “במשרדה של עו”ד שתילה הוסבר לי, כי ייערך הסכם מתנה לפיו יחולקו כל זכויותיי בבניין לכל ילדיי ,ואילו לגבי חלוקת הזכויות בדירה מס’ 2, שבה אני מתגורר יחד עם אישתי יועברו כמוסכם באופן זמני לנתבעת, וזאת בהנחה וכפי שסוכם עם הנתבעת וגם בפני “עו”ד שתילה” שהסכם המתנה לגבי הדירה מס’ 2 יבוטל לאחר ישוב הסכסוך בין הבנים על אופן חלוקת הזכויות בדירה מס’ 2″ (סעיף 11 לתצהיר התובע).
יש קושי ממשי עם עדותו של התובע: תחילה התובע נשאל האם הוא מאשר שחתם על הסכם המתנה, והשיב “לא זוכר” (עמ’ 59 לתמלול, ש’ 18), לאחר מכן התובע שלל את חתימתו על העמוד השני בהסכם המתנה (עמ’ 59, ש’ 27). בהמשך טען שחתימה אחת שלו ואחת לא (עמ’ 60 לתמלול, ש’ 37) על אף שלא טען לזיוף בכתב התביעה, לא התייחס לכך בעילות הביטול, לכאורה, ולא הוכיח טענה זו במהלך ההליך. לאחר מכן העיד התובע שהוא חתם על הסכם המתנה אך לא קרא אותו (עמ’ 60 לתמלול, ש’ 31). התובע העיד שמאחר שעו”ד שתילה היא משפחה הוא חתם ויצא (עמ’ 12 לפרוטוקול, ש’ 17). לדברי התובע, הוא לא זוכר בדיוק למה הלך לעו”ד שתילה (עמ’ 12 לפרוטוקול, ש’ 27).
כך, מעיון בתצהיר התובע ומעדותו נראה כי התובע מעלה טענות שונות: עו”ד שתילה הסבירה לו שההסכם זמני; הוא לא חתם את אחת מהחתימות שעל גבי הסכם המתנה; הוא לא קרא את הסכם המתנה; הוא סמך על עו”ד שתילה כי היא משפחה ולכן חתם ויצא לכאורה מבלי שההסכם הוסבר לו וכי הוא לא זוכר מדוע פנה לעו”ד שתילה. אני סבורה שעדותו של התובע לא היתה עקבית, אינה מתישבת עם הנטען בתצהירו ומקשה על כל אפשרות להסתמך עליה.
אציין, כי לא ניתן לקבל את טענת התובע, כי סבר שמדובר בהסכם זמני בראש ובראשונה, מאחר שהדבר אינו עולה מלשון ההסכם בהתחשב בלשון ההסכם.
ועוד – בהסכם המתנה מוסכם שמס הרכישה אם יחול ישולם על ידי הנתבעת וכן כל הוצאה ו/או תשלומים הכרוכים ברישום הזכויות בחלקה על שמה (סעיף 6 להסכם). בהמשך מצוין שהתובע מתחייב לחתום על יפוי כוח בלתי חוזר לעו”ד שתילה המיפה את כוחה להעביר את הזכויות בחלקה על שם הנתבעת, וכי הצדדים מתחייבים לחתום על כל טופס ומסמך הנדרשים לצורך דיווח על העסקה לשלטונות מיסוי מקרקעין. במועד החתימה על הסכם המתנה חתם התובע על תצהיר ויפוי כוח.
כלומר, לאחר החתימה על הסכם המתנה יתר הפעולות שהיה לבצע כדי להעביר את הזכויות היו מוטלות על הנתבעת או על עו”ד שתילה. לפיכך, לא ברור כיצד סבר התובע שמדובר בהסכם זמני, וכיצד חתם על ההסכם שעה שלאחר החתימה אין לו דרך לשלוט על הנעשה כדי להוציאו לפועל.
אזכיר, כי בהתאם להסכם, הוצג שהעסקה דווחה למיסוי המקרקעין והתקבל אישור מהמועצה ב– שאין התנגדות לביצוע פעולת רישום בפנקסי המקרקעין (נספח ג4 לכתב התביעה).
אציין, כי עו”ד שתילה העידה שהתובע התייצב במשרדה ביום 6.7.2020 כדי לחתום על הסכם אך הוא לא העלה טענה שהופעל עליו לחץ ולא התייחס לכך שיש הסכם זמני (עמ’ 28 לתמלול, ש’ 4).
עו”ד שתילה אישרה בעדותה שהיא משוכנעת כי רצונו של התובע היה לוותר באופן סופי על דירה מס’ 2 בה הוא מתגורר (עמ’ 42 לתמלול, ש’ 4). עו”ד שתילה העידה שטיוטת ההסכם לא היתה מונחת לפניה כשהצדדים הגיעו לחתום אלא היתה על המחשב, ומשם היא הקריאה ולאחר השינוי (בנוגע לחלוקת דירה מס’ 2 לנתבעת ולא לנתבעת ולבת מ’) הודפס נוסח (עמ’ 35 לתמלול, ש’ 21).
כלומר, לכאורה, היה באפשרותו של התובע לשנות אף את סעיפים 2, 5 ו-7 להסכם המתנה, והוא לא עשה כן. אני סבורה כי יש בכך כדי לחזק את המסקנה כי סעיפים אלו ביטאו את רצונו.
בכתב התביעה (סעיף 10.6) טוען התובע, כך:
“בשלהי שנת 2020 החליט התובע להעביר ללא תמורה את זכויותיו בבניין לארבעת ילדיו המבוגרים (שני בנים ושתי בנות). לאחר שהתייעץ התובע עם ילדיו, הבין, כי חלוקה בעין תיצור סכסוך בין שני הבנים, לפחות על אופן העברת הזכויות הדירה 2, שבה מתגורר התובע יחד עם אשתו”.
כלומר, לכאורה, התובע טוען שהוא החליט להעביר ללא תמורה את זכויותיו בבניין לילדיו. אני סבורה כי יש בטענתו כדי לחזק את המסקנה בדבר רצונו של התובע, שהרי באמצעות הסכמי המתנה מימש לכאורה את רצונו לחלוקה שווה בין ילדיו (למעט חלקה של מ’ שלגביו אין לכאורה מחלוקת).
לדברי עו”ד שתילה, התובע לא ביקש ממנה לוותר על האפשרות לבטל את הסכם המתנה, והיא הוסיפה סעיף זה מיוזמתה (עמ’ 38 לתמלול, ש’ 17, 22) מאחר שהיתה לה אחריות גם כלפי אשת התובע (עמ’ 39 לתמלול, ש’ 6). אינני סבורה כי יוזמה זאת תומכת בטענתו של התובע שעה שההסכם הוסבר לו, לכן אף אם הסעיף הוסף מיוזמתה של עורכך הדין, אזי שלאחר שהוסבר לתובע, אין בידו לטעון כי חתם על ההסכם בשל טעות.
עו”ד שתילה העידה בחקירתה ביחס לתובע: “ואם הייתה לו בעיה, אני אמרתי מקודם, היה לו עו”ד רפעת. למה לא התקפל? למה לא אמר שלא ידעתי שאני לא יוכל לחזור, ולא רוצה לחזור? הוא עדיין המשיך, ובא אלי למשרד, וחתם, והכל היה טוב ויפה, גם לאחר שקרא את ההסכמים, דרך עו”ד רפעת” (עמ’ 42 לתמלול, ש’ 15).
עו”ד רפעת שלח מכתב ביטול הסכם לעו”ד שתילה ביום 1.7.2020. עם זאת, עו”ד רפעת אישר בעדותו שהוא סייע לעו”ד שתילה לדווח על העסקה של הנתבעת (עמ’ 13 לתמלול, ש’ 20) אף שלא עיין לטענתו בהסכם (עמ’ 13 לתמלול, ש’ 39).
אני סבורה כי התנהלותו של עו”ד רפעת תומכת בגרסתה של עו”ד שתילה לפיה התובע יכול היה לחזור בו באמצעות עו”ד רפעת אך בפועל לא עשה זאת. בהקשר זה יש לציין, כי במכתב הביטול מיום 1.7.2020 אין שום התייחסות לטענה בדבר היותו של ההסכם זמני. בנסיבות בהן מכתב הביטול אינו מתייחס כלל לטעות בהבנת מצב הדברים בשל הסתמכות על היות ההסכם זמני, יש קושי לקבל טענה זו בדיעבד.
נתתי דעתי גם לטענת התובע לפיה בתצהיר שנחתם במועד החתימה על הסכם המתנה לא צוין האמור בסעיפים 5 ו-7 בהסכם המתנה. אינני סבורה כי אי הוספת האמור לתצהיר יש בה כדי לאשש את טענת התובע שלא היה מדובר בהסכם שלא ניתן לבטלו או כדי לטשטש את הוספת התניה בהסכם המתנה, שכן התובע חתם על הסכם המתנה לאחר שזה הוסבר לו.
לפיכך, אני סבורה שהתובע לא הוכיח את יסוד הראשון הנדרש במסגרת בחינת עילת ההטעיה – קיומה של טעות.
ב.2.לא הוכחה הטעיה על ידי הצד שכנגד
מעבר לכך שלא הוכחה הטעות הנטענת, התובע לא הוכיח שהנתבעת או אחר מטעמה הטעו אותו.
ההטעיה שהתובע טוען לה היא שבינו לבין הנתבעת סוכם שלאחר חתימת הסכם המתנה, היא לא תעביר את הזכויות בדירה מס’ 2 על שמה בלשכת רישום המקרקעין או בכל ממסד ממשלתי אחר ולא תרשום הערת אזהרה מכוח הסכם המתנה.
לדבריו, סוכם שההסכם זמני עד שירגעו הרוחות בין הבנים על אופן חלוקת דירה מס’ 2 והם יגיעו להבנה ביניהם, שאז יבוטל הסכם המתנה ויערך הסכם מתנה עדכני שמכוחו יעביר התובע לנתבעת את זכויותיו בדירה מס’ 1.
לא הוכח שהיה הסכם כנטען בין התובע לבין הנתבעת, ולא הוכח מתי נעשה וכיצד נערך.
ההסכמה הנטענת לא קיבלה ביטוי בהסכם המתנה ואין אינדיקציות אחרות שמוכיחות את הסיכום הנטען.
בסעיף 8 לתצהיר התובע טוען כי הנתבעת הציעה לו לחתום על הסכם מתנה זמני, ובהמשך הסעיף וכן בסעיף 9 לתצהיר התובע טוען שכבר סוכם בין הצדדים. כאמור, מבלי לפרט באיזה אופן סוכם ואיך ההצעה לכאורה התגבשה להסכמה.
בסיכומיו התובע משנה את גרסתו וטוען כי “סוכם בין התובע לבין הנתבעת ו/או מי מטעמה…” (ולא מול הנתבעת בעצמה) (סעיף 13 לסיכומי התובע), וכי “אחת ההצעות שהיו מטעם “ד'” היתה להעביר את הזכויות בדירה מס’ 2 לנתבעת באופן זמני…” (סעיף 15 לסיכומי התובע), וכי התובע השתכנע “מהצעותיו של מר “ד'” אשר דיבר בשם ביתו של התובע ועל דעתה, ועל פי הנחיותיו של “ד'”, הוא פנה בתאריך 30/6/20 באמונה שלמה למשרדה של עו”ד “שתילה” וזאת במטרה לחתום על הסכם מתנה…” (סעיף 17 לסיכומי התובע).
אני סבורה שהשינוי בגרסתו של התובע מחליש את טענותיו כי הנתבעת הטעתה אותו. ראשית, מאחר שבפועל התובע משנה את טענתו העובדתית בדבר הצעה שהציעה לו הנתבעת, לכאורה ישירות, וסיכום שנערך עמה כפי שעולה מכתב התביעה ומתצהיר העדות הראשית (בהם לא הוזכר ד’); שנית, התובע לא הוכיח שד’ פעל בשם הנתבעת או מטעמה.
התובע חתם בסמוך להסכם המתנה על הסכמי מתנה נוספים לטובת בניו אך לא ביקש לבטל הסכמים אלו בשל הטעיה אלא אך את ההסכם עם הנתבעת.
עו”ד שתילה נשאלה האם הובהר לה בשלב כלשהו שמדובר בהסכם זמני, והשיבה: “אף אחד לא ציין את העניין של זמני. אם זה היה מצוין, גם אני לא הייתי מסכימה לעשות הסכם כזה, שאין בו שום היגיון, שהוא לא, מבחינתי נראה לי לא תקין בכלל, שלא לדבר שאולי לא חוקי, אז אני בכלל לא אעשה דבר כזה” (עמ’ 21 לתמלול, ש’ 26).
כך, אין בהסכם התייחסות להיותו זמני, אין היגיון בעריכת הסכם זמני בנסיבות הנטענות, לשון ההסכם אינה מרמזת על ההסכמה לה טוען התובע ועו”ד שתילה שוללת אפשרות כזו.
לאור האמור, התובע לא הוכיח שהנתבעת או מי מטעמה הטעו אותו.
ב.3. קיומו של קשר סיבתי
משלא הוכחו טעות והטעיה, לא ניתן להוכיח את הקשר הסיבתי הכפול בין הטעות ובין ההתקשרות בהסכם וכן בין ההטעיה לבין הטעות.
על כן, אני דוחה את טענת התובע בדבר הטעיה.
זעקת ההגינות
לטענת התובע, תוצאת הענקת המתנה תותיר אותו ואת אשתו ללא קורת גג. לטענתו, הוצאתו מדירתו אשר בנויה במפלס אחד עם הכביש, תגרום לו לקשיים סוציואקונומיים ובריאותיים, ולכן יש לעשות שימוש ב’זעקת ההגינות’, אף אם בהסכם המתנה יש תנאים ששוללים מהתובע לבטלו.
הנתבעת מכחישה את הטענה שהתובע ישאר ללא קורת גג, וטוענת שיש לתובע דירת מרתף ריקה באותו בנין. לטענתה, אין לעשות שימוש ב’זעקת ההגינות’ במקרה זה.
‘זעקת ההגינות’ מאפשרת להתגבר על דרישת הכתב מכוח עקרון תום הלב במקרים מיוחדים ויוצאי דופן. המקרים הבודדים שבית המשפט הכיר בקיומה עסקו בחוסר תום לב קיצוני של הצד המתנער מהעסקה, ועל הסתמכות משמעותית ביותר של הצד שכנגד (ע”א 986/93 קלמר נ’ גיא פ”ד נ(1) 185, 197, בע”מ 1270/23 פלונית נ’ פלוני פסקה 28 (6.9.2023)).
אינני סבורה כי מקרה זה נמנה על אותם מקרים בהם יש להיזקק ל’זעקת ההגינות’. הסכם המתנה בין התובע לבין הנתבעת הוא ברור, והתובע מבקש לבטלו. התובע לא הוכיח ולו בראשית ראיה כי היו הסכמות בעל פה בינו לבין הנתבעת, שהנתבעת מבקשת להתנער מהן. התובע אף לא הסביר את הפער לכאורה בין ההסכמות הנטענות בעל פה להיותו של ההסכם זמני לבין העובדה שאין שום התיחסות לכך בהסכם עליו חתם.
שקלתי את גילו של התובע ואשתו והמשמעות של דחית התביעה בנוגע לקורת הגג שלהם.
התובע בעל דירות נוספות בבנין שאף את חלקן העביר במתנה לבניו וכן בעל דירת מרתף נוספת.
בנסיבות אלו, אינני סבורה כי קיים חשש שהתובע יישאר ללא קורת גג.
ביום 21.6.2022 הצעתי הצעת פשרה כדי להבטיח את מגוריהם של התובע ואשתו בביתם עד לאריכות ימים (עמ’ 5 לפרוטוקול, ש’ 21), והנתבעת הסכימה להצעה זו (הודעה מיום 13.7.2022). כולי תקוה כי הצדדים ישקלו להגיע להסכמות אשר להמשך מגוריהם של התובע ואשתו בביתם עד לאריכות ימים כדי להבטיח את המשך קיומם בכבוד.
לאור האמור, מאחר שלא הוכחו אינדיקציות לקיומה של ההסכמה הנטענת (הסכמה שאין לה ביטוי בכתב ואין אינדיקציות לקיומה בעל פה), מאחר שלא הוכח חוסר תום לב קיצוני והסתמכות משמעותית ביותר – הטענה נדחית.
מכתב הביטול מיום 1.7.2020
עו”ד רפעת מרעי פנה לעו”ד שתילה במכתב הנושא תאריך 1.7.2020 שכותרתו “ביטול הסכם/ תצהירי מתנה חלק מחלקה 33 בגוש 11285”.
במכתב פונה עו”ד מרעי בשם התובע וטוען כדלקמן:
“1. מרשי חתם בפנייך אתמול על הסכם/ תצהירי מתנה לטובת 4 ילדיו, אך נכון לרגע כתיבת מכתבי זה ולמיטב ידיעת מרשי טרם חתמו ילדיו על מתנה זו.
2. כבר בפתח מכתבי זה מרשי מבקש להודיעך, כי הוא מבטל את המתנה ואף ביקשני להורות לך על הפסקת הטיפול בעסקה זו לאלתר…”
ובהמשך-
“9. לאור האמור לעיל, אודה לך אם תרשמי בפנייך כי מרשי חוזר בו מהענקת המתנה ואף מבקש מכבודך להפסיק לאלתר לייצגו ובכלל זה להפסיק לטפל בהליך העברת הזכויות.
10. בשולי הדברים אוסיף גם, כי מרשי ציין בפנייך כי הוא החל בהליך העברת הזכויות אצלי, ומחובתך המקצועית והאתית היה לפנות אלי בטרם עריכת כל מסמך בייחוד כאשר מדובר בעסקת מקרקעין.
11. ממתין לקבלת הודעתך בכתב המאשרת מבוקשי במכתבי זה”.
במכתב מצין עו”ד מרעי שהקניית מתנה במקרקעין מסתיימת אך ורק עם רישום הבעלות על שם מקבל המתנה, וכי כל עוד לא הושלמה עסקת המתנה במקרקעין רשאי מעניק המתנה לחזור בו.
מעיון בתוכן המכתב המשמש לכאורה כהודעת הביטול עולה כי אין בו התייחסות לעילת ביטול (עושק או הטעיה) בגינה מבקש התובע לבטל את הסכם המתנה.
עו”ד רפעת העיד שהסיבות בגינן הוא שלח את המכתב הן שהתובע חשש בליבו שעו”ד שתילה פעלה לא כשורה עת לא נתנה לו עותק מההסכם/ים עליו/הם הוא חתום, וכי התובע רצה להעביר את הטיפול לידיו של עו”ד רפעת (עמ’ 11 לפרוטוקול, ש’ 32, 36).
עו”ד רפעת שלל את האפשרות שהתובע העלה בפניו טענה של זיוף (עמ’ 11, ש’ 38) או טענה שהופעלו עליו לחצים (עמ’ 12, ש’ 1). מעדותו של עו”ד רפעת עולה כי עילות הביטול אותן טוען התובע בכתב תביעתו או בסיכומיו לא היו העילות בגינן ביקש לכאורה לבטל את הסכם המתנה, וברור, כי יש בכך כדי להחליש את טענותיו של התובע.
ועוד – המכתב מתייחס באופן כוללני להסכמים מול ילדי התובע ולא באופן ספציפי להסכם מול הנתבעת. בניגוד לאמור בסעיף 1 למכתב, ההסכם עם הנתבעת נחתם על ידי הנתבעת במועד חתימת התובע.
עו”ד רפעת העיד שלא ראה את ההסכם של הנתבעת, אלא רק של ל’ (עמ’ 13, ש’ 39). אף מטעם זה לא ברור כיצד ניתן לראות במכתב הודעת ביטול שעה שההסכם נושא המכתב לכאורה לא היה בפני עו”ד רפעת.
עו”ד רפעת העיד שלא קיבל תשובה ענינית למכתב (עמ’ 12 לפרוטוקול, ש’ 13) אך הוסיף כי לאחריו התנהלה שיחה טלפונית עם עו”ד שתילה במשך שעה-שעה וחצי (עמ’ 8, ש’ 2), וכן היתה תקשורת באמצעות תוכנת ה’ווטסאפ’ (עמ’ 12 לפרוטוקול, ש’ 11).
יצוין כי הוצגה תקשורת בין עורכי הדין אף באמצעות דואר אלקטרוני (נ/2), אך לא הוגש תרגום (עמ’ 28 לתמלול, ש 20).
מהאמור עולה, כי לאחר מכתב הביטול היתה תקשורת בין עו”ד רפעת לעו”ד שתילה. לדברי עו”ד רפעת, בעקבות טלפון של התובע הוא הבין ממנו שסוכם שהנתבעת מקבלת את דירה מס’ 2 באופן זמני עד שהמחלוקת בין בניו תירגע ואז תבוטל המתנה והיא תקבל את הקומה שמתחת לפני הכביש. צוין שההסכם הזמני הוא ‘תרגיל על ס” אך בסוף דירה מס’ 2 תהיה של ל’ (עמ’ 8, ש’ 12).
עו”ד רפעת העיד שאמר לתובע כי אם הנתבעת וס’ חותמים בפני עו”ד שתילה אז שלפחות ל’ יחתום בפניו והוא ייצג אותו, וסוכם שעו”ד שתילה תמשיך בהליכי הדיווח של ס’ והנתבעת (עמ’ 8, ש’ 16), והוא אף סייע לה בדיווח המקוון במערכת של מיסוי מקרקעין (עמ’ 8, ש’ 36) .
עו”ד רפעת נשאל האם בשיחות בינו לבין עו”ד שתילה עלה שהסכם המתנה יהיה זמני, ולכך השיב: “לא זכור לי, לא זכור לי, ולא נראה לי. הסיכום היה ביניהם” (עמ’ 14, ש’ 19).
כלומר, מעדותו של עו”ד רפעת עולה שבשיחה בינו לבין עו”ד שתילה לא עלה הנושא שהסכם המתנה יהיה זמני; לא ברור מי היה צד להסכם הזמני הנטען; לא הוכח שהנתבעת היתה צד לו; אף לאחר משלוח מכתב הביטול בוצעו פעולות לקידום וביצוע הסכם המתנה ועו”ד רפעת סייע לעו”ד שתילה לדווח על העסקה למיסוי המקרקעין.
כל אלה מחזקים את המסקנה שמכתב הביטול לא שימש כהודעת ביטול מחייבת. לאור האמור, אני סבורה כי עדותו של עו”ד רפעת אינה תומכת בטענותיו של התובע, ויש בה כדי לחזק את טענותיה של הנתבעת.
טרם סיום יצוין, כי התובע צרף לכתב תביעתו צוואה שלו לכאורה שהוגשה באופן לא קריא.
לא הוגש מסמך קריא לאורך ההליך וממילא לא ברור כיצד תוכן הצוואה משליך על הטענות כאן ואיך התייחסות לנכס נשוא ההליך כאן בצוואה עתידית גובר או מוכיח טענה כלשהי ביחס להסכם המתנה.
סוף דבר:
לאור האמור, בהסתמך על ניתוח הדברים לעיל, היות ולא הוכחו עילות הביטול הנטענות בתביעה; מאחר שלא הוכח קיומו של עושק, לא הוכחה קיומה של הטעיה, לא מתקיימות הנסיבות המצדיקות הסתמכות על הסכמה שאינה מתועדת משיקולים של “זעקת ההגינות”; היות שלא הוכחה הסכמה שונה מההסכמה בכתב; היות שמכתב הביטול אינו מפרט עילות ביטול סדורות ומפורטות וממילא לאחר מכתב הביטול פעלו להשלמת הפעולות הנדרשות לביצוע ההסכם והיות שלא הוכחו הנסיבות המצדיקות ביטול הסכם מתנה – התביעה נדחית.
צו המניעה הזמני מבוטל.
לאחר ששקלתי את היקף העבודה שהושקע בניהול ההליך, את מערכת היחסים בין הצדדים ומאפייניה, את השלכות פסק הדין ואת המשמעויות עבור בני המשפחה אני מורה, כי התובע ישא בהוצאות הנתבעת ובשכ”ט עו”ד בסך 7,500 ש”ח תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יתווספו הפרשי ריבית והצמדה כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.
אני מתירה את פרסום פסק הדין בהשמטת פרטים מזהים.
המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור התיק.
ניתן היום, י”ז כסלו תשפ”ה, 18 דצמבר 2024, בהעדר הצדדים.
