בפני
כב’ השופטת סגלית אופק
התובעת:
פ.ג.ש
ע”י ב”כ עו”ד א. פרץ ו-ג. חסון
נגד
הנתבע:
פ.ש
ע”י ב”כ עו”ד א. אופק חיים
בעניין עזבון: פ.ש. ז”ל
בעניין עזבון: מ.ש. ז”ל
פסק דין
מונחת לפניי תובענה לקיום צוואה נוטריונית.
רקע עובדתי
הצדדים והגב’ צ.נ הינם אחים, ילדיהם של ה”ה פ’ ו-מ’ ש’ ז”ל.
מר פ.ש. ז”ל (להלן גם – המנוח) יליד 23.3.1927 נפטר ביום 11.12.2011 בהיותו כבן 84.
אשת המנוח, הגב’ מ.ש. (להלן גם – המנוחה), ילידת 1.3.1935 נפטרה ביום 13.4.2020 בהיותה כבת 85.
מסמך מיום 23.9.2011 נושא את הכותרת “צוואה משותפת” של בני הזוג, נערך ואושר על ידי נוטריונית, עו”ד שולמית אמיר ז”ל (להלן – עו”ד אמיר או הנוטריונית).
בצוואה ההדדית המשותפת העניקו בני הזוג איש את רכושו למשנהו אם ילך לעולמו/ה לפניו/ה (שם, סעיפים ב’-ג’), כן נקבע, כי לאחר מותו של בן הזוג הנותר/ת בחיים, יחולק הרכוש בין הילדים, בחלקים שווים ביניהם (שם, סעיף ד’). לצד זאת נכתבה הוראה כדלקמן: “הואיל ובננו פ.ש. קיבל הלוואה מבנק הפועלים …ואנו פרענו הלוואה זו בסך 343,000 ₪ בשנת 2011…וכן קיבל הלוואה מבנק לאומי …ואנו פרענו הלוואה זו בסך 250,000 ₪ …בשנת 2011, הרי שיש לנכות סכום זה שקיבל בחיינו מחלקו בעיזבון ורק היתרה לאחר ניכוי של 593,000 ₪ תחולק לו” (סעיף ד(4)).
ההליכים המשפטיים
ביום 16.4.2020 הגישה התובעת (להלן גם – המבקשת) לרשם לענייני ירושה בקשות ליתן צווים לקיום הצוואה של כל אחד מהמנוחים (ת”ע 1142-08-20, ת”ע 15088-08-20), ואילו הנתבע (להלן גם – המתנגד) הגיש כתבי התנגדות (ת”ע 2320-08-20, ת”ע 15090-08-20).
כל ההליכים הועברו להכרעת בית המשפט על פי סעיף 67א(א)(1) לחוק הירושה, התשכ”ה-1965 (להלן – חוק הירושה או החוק) (החלטות רשם הירושה מהימים 30.7.2020, 6.8.2020).
שמיעת התיקים אוחדה (החלטות מהימים 1.2.2021, 30.3.2024).
לאחר שנדחתה בקשה להגיש חוות דעת רפואית מטעם הנתבע (החלטה מיום 15.2.2021), הגיש הנתבע בקשה למינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט.
התמנה הפסיכיאטר, ד”ר עזגד גולד, כמומחה מטעם בית המשפט להגיש חוות דעת בשאלת כשירותו של המנוח להבין בטיבה של צוואה ביום 23.9.2011 (להלן – המומחה) (החלטה מיום 16.3.2021).
ביום 13.7.2021 הגיש המומחה את חוות דעתו (להלן – חוות הדעת הרפואית).
הנתבע הפנה שאלות הבהרה למומחה ביום 26.7.2021 (הודעה מיום 8.4.2024); המומחה השיב על שאלות ההבהרה ביום 23.8.2021. לאחר מכן, עתר הנתבע ליתן רשות לזמן את המומחה להיחקר על חוות הדעת, ובקשתו התקבלה (החלטה מיום 5.10.2021).
בין לבין נעתרתי לבקשתה של התובעת לצרף תמליל של שיחה שנערכה בהשתתפות בני משפחה שונים והנוטריונית ביום 7.8.2020 (להלן – השיחה) (ת/4) (החלטה מיום 14.5.2021). קבעתי כי תמליל השיחה שהוגש כשהוא בחלקו “מושחר” ייחשף במלואו, מלבד חלקים חוסים בחיסיון עו”ד-לקוח (שם, סעיפים 16, 19(ב)).
ניסיון של הנתבע לצרף שלא כדין חוות דעת פרטית מטעמו נדחה (החלטה מיום 23.1.2022), והתמנתה מומחית לזיהוי כתב יד, הגב’ סימה אנקונה, כמומחית מטעם בית המשפט לבדיקת אותנטיות חתימה של המנוח בצוואה (להלן – המומחית או הגב’ אנקונה) (החלטה מיום 9.2.2022).
ביום 23.6.2022 הגישה הגב’ אנקונה את חוות דעתה (להלן – חוות הדעת); המבקשת הפנתה שאלות הבהרה למומחית (הודעה מיום 4.8.2021); המומחית השיבה על שאלות ההבהרה ביום 11.8.2022.
לצורך בירור ההליכים הגישו הצדדים ועדים מטעמם תצהירים במקום עדות ראשית. מטעם הנתבע הוגשו תצהירים של הנתבע (להלן גם – פ’), הגב’ ת.א, אשת הנתבע (להלן – הגב’ א’) (הודעה מיום 13.1.2022); מטעם התובעת הוגשו תצהירים של התובעת (להלן גם – פ’), אחותה הגב’ צ.נ (להלן גם – צ’), ובנה מר א.ג (להלן גם – מר ג’) (הודעה מיום 5.4.2022).
התקיימו שתי ישיבות הוכחות ממושכות בימים 21.6.2022 ו- 19.12.2022 במהלכן נשמעו חקירות של המומחה (עמ’ 27-4), מר ג’ (עמ’ 33-28), הנתבע (עמ’ 67-33), הגב’ א’ (עמ’ 88-67), צ’ (עמ’ 110-89), התובעת (עמ’ 122-110) והמומחית (עמ’ 132-124).
הצדדים הגישו סיכומים בכתב; ניתן כעת פסק הדין.
תמצית טענות הצדדים
המתנגד טוען כי:
ישנה סתירה בין הנכתב בצוואה “(ש)קראנו את הצוואה” והנכתב באישור הצוואה “קראתי בפני המצווים”, זהו פגם מהותי המביא לבטלותה.
הבנות יזמו את עריכת הצוואה ו/או נטלו חלק בעריכתה ו/או סייעו בהכנתה ו/או נתנו הוראות לכתיבתה מראש ו/או הכינו אותה עם הנוטריונית ו/או היו נוכחות בעת שנחתמה הצוואה, והצוואה משקפת למעשה את רצונן של הבנות ולא את רצונו של המנוח.
הצוואה מזויפת והחתימה המופיעה בצוואה אינה חתימה של המנוח.
בעת עריכת הצוואה לא היה המנוח כשיר לערוך צוואה ולא ניתן לומר שערך את הצוואה מדעת ומרצון חופשי.
בהוראת סעיף ד(4) נפלו שתי טעויות. האחת, הנתבע מעולם לא לקח הלוואות מהבנקים כפי שנכתב בצוואה; והשנייה, נרשם שצריך לנכות את הסכום שקיבל מחלקו בעיזבון במקום לכתוב שעליו לנכות 2/3 ממה שקיבל (לשם השוויון).
המבקשת טוענת כי:
יש בחוות דעת המומחה ובחקירתו על מנת לבסס את הקביעה כי המנוח היה כשיר לחלוטין להבין בטיבה של צוואה במועד עריכתה.
מעבר לכך שהמומחית חרגה מהסמכויות שהוענקו לה במסגרת כתב המינוי, בחקירתה הודתה המומחית כי ממצאיה לאו דווקא מעידים על זיוף הצוואה.
קבלת חוות דעת המומחית למרות מחדלים, שגיאות וחוסר ידע נדרש במקרה הספציפי, תביא הלכה למעשה לסיכול רצונו של המנוח. הדברים מקבלים משנה תוקף בהתחשב בעובדה שעסקינן בצוואה שנערכה בפני רשות, אשר כלל לא דורשת חתימה על גביה ואשר קיימת לגביה עדות מפורטת של הנוטריונית שערכה אותה לעניין רצון המצווים והנסיבות שאפפו את עריכתה, וכן בהתחשב במשתנים חיצוניים המצדיקים ליתן צו לקיומה.
בצוואה נכתב שהמצווים קראו את הצוואה שעה שבאישור הצוואה נכתב כי זו הוקראה להם; אין נפקא מינא אם הדברים נאמרו לנוטריונית או הוקראו למצווים, ומדובר בטענה קלושה לטעות טכנית ולא מהותית, כאשר לא הגיוני לפסול על בסיסה את הצוואה, בייחוד כשהתקיימו מרכיבי היסוד נדרשים בצוואה בפני רשות. גם מתוך הנחה שנפלה טעות בעניין זה, הרי שמדובר בטעות דינאמית טכנית אשר ניתנת לתיקון.
גם אם נפלה טעות בסעיף ד(4) לצוואה היות ונכתב ‘הלוואות’ במקום ‘ערבויות’, נהיר מאליו למה התכוונו המנוחים בצוואתם, הדברים נסמכים על הנסיבות, מסמכים בכתב, הודאת הנתבע והגב’ א’ בקיומו של חוב. הטענה לעניין טעות ביחס להיקף החלק אותו יש לנכות מהעיזבון לחובת הנתבע לאור אותן ערבויות הינה טענה מופרכת, נגועה בחוסר תום לב, ונועדה לקבל כספים בניגוד גמור להוראה מפורשת בצוואה, רצון המנוח ואומד דעתו.
הטענה על השפעה לא הוגנת מהווה הרחבת חזית אסורה; לגופו של עניין, הטענה לא הוכחה.
הטענה המייחסת למנוחה מעשה זיוף צוואתו של המנוח לא הוכחה. על כן, הנתבע לא הרים את הנטל בכל הקשור לצוואת אימו והוא מוחזק כמי שמסכים לאמור בצוואתה ומנוע כעת להעלות כל טענה בעניין.
לפיכך, עתרה המבקשת ליתן צווים לקיום הצוואה; לחלופין, ככל ותתקבל טענת זיוף חתימת המנוח, יש להורות, לכל היותר, על ביטול צוואת המנוח בלבד ומנגד ליתן תוקף לצוואת המנוחה, כך שעיזבונו של המנוח יחולק לפי דין ועיזבונה של המנוחה יחולק על פי הוראות הצוואה, תוך ניכוי החלק הנקוב בצוואה מחלקו של הנתבע בעיזבון המנוחה; לחילופי חילופין, יש לקזז את סכום החוב הנקוב בצוואה ממנתו של הנתבע בעיזבון המנוחים.
דיון והכרעה
עילות ההתנגדות שהנתבע טען ביחס לצוואה הן כדלקמן: זיוף; העדר כשירות לצוות; מעורבות בעריכת הצוואה; השפעה בלתי הוגנת; טעות.
בטרם אפנה לדון בטענות אלה כסדרן, אבקש להעיר שתי הערות מקדמיות.
הערות מקדמיות
הערה לענין הערכת ראיות –
עדויותיהם של הגב’ א’ ומר ג’ –
כאמור, הגב’ א’ היא רעייתו של הנתבע (סעיף 2 לתצהיר), ומר ג’ הוא בנה של התובעת (סעיף 1 לתצהיר).
עדויותיהם של הגב’ א’ ומר ג’ הם עדויות של עד ‘מעוניין בדבר’, קרי-מי שיש לו עניין אישי בתוצאה [סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל”א-1971].
על עדים בעלי “נגיעה אישית” נכתב: “אין פוסלים את עדותו של ה”עד המעוניין”, דהיינו – מי שיש לו עניין בתוצאה – כגון: בן משפחה … עובד המעיד לטובת מעבידו; … עם זאת, יודגש: “נגיעה אישית” בעניין נושא הדיון … מהווה גורם נכבד בשיקולי בית-המשפט לעניין מהימנותו של העד והמשקל הראייתי שמן הראוי להעניק לדבריו” [י’ קדמי בספרו הראיות חלק ראשון עמ’ 465-463; תא. (ת”א) 155399/09 דיין מוצרי קירור בע”מ נ’ פניקס חברה לביטוח בע”מ (29.7.2012)].
על כן, יש להתייחס לעדויותיהם של עדים אלה בזהירות הראויה.
תמליל השיחה מיום 7.8.2020 –
בצל ההליכים המשפטיים, התקיימה פגישה בהשתתפות הנוטריונית ובני משפחה שונים “אני (מר ג’-ס.א), התובעת ודודה שלי צ’ וע’ האחיינית שלי…, והעו”ד כמובן” (עמ’ 29, ש’ 31-21; עמ’ 108, עמ’ 33-17).
השיחה הוקלטה; ההקלטה נערכה כ-9 שנים לאחר מותו של המנוח ו-4 חודשים לאחר מותה של המנוחה; ימים ספורים לאחר שהתקיימה השיחה ביום 7.8.2020, הנוטריונית נפטרה ביום 24.8.2020.
בנסיבות העניין לא נשמעה עדות מרכזית אודות נסיבות עריכת הצוואה, זאת מן הטעם הפשוט שהעדה לעריכתה אינה עוד בינינו. עם זאת, ההקלטה מהווה ראיה חיצונית על רצונו של המנוח לערוך צוואה וכיצד ביקש לחלק את עיזבונו.
מה משקל ההקלטה? לעניין זה נקבע בפסיקה “בכך לא ניתן לקבוע מסמרות אלא יש לבחון, בין היתר, את תוכן הדברים בכללותם, הקשרם, אופן הדיאלוג, קרי האם המוקלט משיח לפי תומו ומיוזמתו או שמא טמונה בשיח הובלת המוקלט למחוזות אליהם לא בהכרח היה מגיע אלמלא הובלה זו, ועוד” [ע”ע (ארצי) 2152-10-16 בן ציון נ’ האגדה לקידום החינוך (10.12.2017)].
לאחר שהאזנתי להקלטה וקראתי את התמליל, מצאתי לייחס לאמור בתמליל משקל משמעותי; להלן אפרט את טעמיי.
האחד, הנתבע העלה בכתב ההתנגדות טענות הנוגעות לאופן תפקודה של הנוטריונית ואף מייחסות לה ביצוע פעולות פליליות ולא אתיות, ובלשונו: “עדה עם אינטרס מובהק, להגן על עצמה ועל מעשיה” (סעיף 4 לתגובה מיום 6.1.2021). טענותיו הקשות של הנתבע, והנטל הרובץ לפתחו, לא הניעו את הנתבע לעתור מיוזמתו לזמן לעדות מוקדמת את הנוטריונית. לעומת זאת, עו”ד אמיר הייתה מעוניינת ליתן עדות מוקדמת על מנת לשפוך אור על אירוע עריכת הצוואה וחתימתה, אך בטרם הדבר עלה בידיה הלכה לעולמה: “שולמית: כן, כן, תכתבו שאני בת 81. דובר: ונגיש בקשה לעדות מוקדמת. שולמית: וצריך וזהו, ושאני נכה. הכל תכתבו” (עמ’ 35, ש’ 16-14 ת/4; סעיף 22 לתצהיר המבקשת).
והשני, בהחלטה מיום 14.5.2021 נקבע כי שאלת משקל ומהימנות התמליל תידון ותוכרע לגופה בפסק הדין. במקרה זה, הנתבע נמנע מלהפנות ליתר המשתתפים בשיחה שאלות בעלות חשיבות כגון מי ביצע את ההקלטה? והאם ההקלטה נעשתה בידיעתה של הנוטריונית, אם לאו. כידוע, לאי הצגת שאלות רלוונטיות לעד ניתן להעניק משקל ראייתי. יפים בהקשר זה דבריו של כב’ השופט ג’ובראן בע”א 9656/05 שוורץ נ’ רמנוף חברה לסחר בציוד בנייה בע”מ (27.7.2008): “לעתים, הדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, באופן דומה לראייה נסיבתית, וניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הגשת ראיה”. בנסיבות אלה ההנחה היא שהנוטריונית לא ידעה שהשיחה מוקלטת ודבריה נאמרו כ”משיח לפי תומו”. יתר על כן, לאחר האזנה להקלטה ועיון בתמליל ניכר כי דבריה של הנוטריונית נאמרו מיוזמתה, ולא במענה לשאלות מפורשות של המשתתפים האחרים בשיחה.
הערה לעניין הרחבת חזית –
כתב ההתנגדות מהווה את כתב הטענות מטעמו של הנתבע ואינו כולל את עילת ההתנגדות של השפעה בלתי הוגנת. עילה זו הועלתה לראשונה בסיכומים מטעם הנתבע. בע”א 759/76 פז נ’ נוימן, פ”ד לא(2) 169 (1977) נקבע: “כלל הוא שהדיון בבית-המשפט מתנהל אך ורק בשאלות שבמחלוקת העולות מכתבי-הטענות. צד המעוניין בהרחבת מסגרת השאלות שבמחלוקת חייב להשיג תחילה רשות לכך מבית-המשפט ואם יקבל רשות זו, עליו לתקן את כתב- טענותיו. קורה אמנם שבמהלך הדיון מוגשות ראיות החורגות מהבסיס העובדתי שהונח בכתבי-הטענות, וכשדבר כזה נעשה ללא התנגדות, רואים בכך הסכמת הצד השני להרחבת היריעה מעבר לאמור בכתבי-הטענות. אך במקרה דנן לא אירע דבר מעין זה”. עם זאת, ועל אף שבאופן כללי בית המשפט לא יאפשר “דייג” של עילות שמא תימצא עילה להתנגדות לאחר שזו הוגשה, ועל אף שהעילה הנוספת נטענה לראשונה בסיכומי הנתבע, מצאתי לדון גם בה, שכן בבית משפט זה – האמון על קיום רצונו האמיתי של המצווה – יש להעדיף את עשיית הצדק וחקר האמת לבירור העובדות.
לגופו של עניין –
עקרון על בדיני צוואות הוא כי “מצווה לקיים את רצון המת”, ובלבד שלא נפל בו פגם [רע”א 5103/95 דשת נ’ אליהו, פ”ד נג (3) 97 (1999); דנ”א 7818/00 אהרן נ’ אהרוני, פ”ד נט (6) 653 (2005)].
האם מתקיימים התנאים הקבועים בדין לעניין צוואה בפני רשות?
מרכיבי היסוד בצוואה בפני רשות הם שהצוואה נאמרה בפני הרשות או הוגשה לרשות על ידי המצווה עצמו [סעיף 25(ב)(3) לחוק הירושה, ש. שוחט, פגמים בצוואות מהדורה שלישית מורחבת ומעודכנת, תשע”ו-2016 בעמ’ 44, 103 (להלן – פגמים בצוואות); ע”א 796/87 מוסד אריאל נ’ דוידי, פ”ד מה (2) 473, 477 (1991)].
במקרה זה, הנתבע לא הראה כי הצוואה לא נאמרה בפניה של הנוטריונית על ידי המצווים או הוקראה להם. אדרבא, הובאו ראיות ללמד על כך שהמנוח גם הוא התייצב בפני הנוטריונית במשרדה, והצוואה נעשתה בדרך של אמירת הדברים בעל פה בפני הנוטריונית.
במקרה זה, מקומו של המנוח לכאורה נפקד מהרכב הנוסעים ברכב לפגישה במשרדה של עו”ד אמיר: “א’ נהג…אמא שלי ישבה לידו מתוך כבוד ואני ואחותי מאחורה. …ש: רק שתיכן? ת: כן” (עמ’ 102, ש’ 19-12; ר’ גם עמ’ 119, ש’ 21-19). לעומת זאת, בשיחה נאמר “דובר: הם באו ואנחנו חיכינו להם בחוץ” (עמ’ 13, ש’ 7 ת/4). לא למותר לומר, כי ב”כ הנתבע נמנעה מלשאול את מר ג’ שאלה ישירה בעניין זה, וההימנעות פועלת לחובתו של הנתבע (ר’ סעיף 27 לעיל); עוד הוכח כי המנוח שהגיע לפגישה נכח במעמד עריכת הצוואה “ההורים שלי היו בתוך החדר” (עמ’ 101, ש’ 3; ר’ גם עמ’ 13, ש’ 1 ת/4) והמנוח הגיע כשהוא מצויד במסמכים: “הם באו עם מסמכים כן. חשבונות, מסמכים, אני יודעת עם מה הם באו? לא יודעת” (עמ’ 102, ש’ 28-27) היה פעיל בפגישה עם הנוטריונית: “הוא בא עם תיק עם מסמכים, הקריא לי את ה. …,את החשבונות בנק” (עמ’ 1, ש’ 28, עמ’ 2, ש’ 2-1 ת/4), “מאיפה אני רשמתי את כל הנתונים האלה? אני לא המצאתי את זה” (שם, עמ’ 10, ש’ 6), “לא, גם הדיוק הזה בהלוואות שנתנו לו, בכסף שהם נתנו לו. …דובר: לא, היא תגיד שהאמא הכתיבה מה כתוב בצוואה… שולמית: אבל זה לא נכון. …לא, לא הוא הסתכל על מסמכים והוא הקריא לי. …זה אני זוכרת את זה” (שם, עמ’ 40, ש’ 26-13).
לאור האמור לעיל, אני קובעת כי התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה.
הנתבע טוען כי חרף הנחת היסוד כי הנוטריונית כבעלת תפקיד מנוסה תקפיד על הוראות עריכת הצוואה ועל הנהלים בפניה, זה לא קרה בענייננו. בזיקה לכך הפנה הנתבע להצהרה בצוואה “לאחר שקראנו” לעומת ההצהרה באישור הצוואה “קראתי בפני המצווים”, וזהו, לטענתו, פגם מהותי שאינו ניתן לריפוי ומביא לבטלותה של הצוואה. מנגד, טוענת המבקשת, כי אין מדובר בפגם היורד לשורשו של עניין, בטח ובטח לא פגם אשר מביא לבטלותה של הצוואה בכללותה.
אין בידי לקבל את טענת הנתבע; להלן אפרט טעמיי.
האחד, עסקינן בצוואה שנערכה בפני רשות בהתאם לסעיף 22(ז) לחוק. סעיף 19 לחוק הנוטריונים, התשל”ו-1976 קובע כי: “אישורו של נוטריון לפי חוק זה והתקנות על פיו, יהיה ראיה מספקת בהליך משפטי, ללא צורך בראיה נוספת, לדברי הנוטריון ולמעשיו ולדברי אחרים ולמעשיהם שאמרו או עשו בפניו, הכל כאמור באישור”.
במקרה זה אמנם לא מצאתי בתמליל אמירה מפורשת שהנוטריונית הקריאה את הצוואה. אולם, סעיף 22(ד) לחוק קובע כי “במקום קריאת הצוואה או תרגומה בפני המצווה יכולה לבוא קריאתה או קריאת תרגומה על ידי המצווה עצמו”. כלומר, לכל היותר מדובר בטעות סופר בכך שהנוטריונית לא הקפידה למחוק את המילים המופיעות לעניין זה באישור הנוטריוני שאינה פוגמת בצוואה. אי התקינות הנטענת היא שולית וקלת ערך, עד שאינה עולה כדי “פגם” המעורר כשלעצמו חשד ב”אמיתות הצוואה” [ע”א 6198/95 יעקב נ’ בראשי, פ”ד נב (2) 603, 617 (1998)].
השני, גם אם אניח שמדובר ב”פגם” (ולא קבעתי כך), הרי שמדובר לכל היותר בפגם צורני. כידוע, פגמים צורניים בצוואה נוטריונית נחשבים “פגמים דינאמיים” הניתנים לתיקון: “הפסיקה אשר החילה על הנוטריון צרכי פעולה מיוחדות אלו, ראתה בהן דרישות צורה דינמיות, הליכים שניתן להתעלם מפגם שנפל בהם או מהיעדרם, ולקיים את הצוואה מכח סעיף 25 לחוק הירושה” [פגמים בצוואות, בעמ’ 45, 105; ע”מ (י-ם) 729/05 סובול נ’ לויטין (9.8.2005)]. הפסיקה קובעת, כי פגם באחד המרכיבים הצורניים הנדרשים בצוואה יש בו כדי להעביר את הנטל להוכחת אמיתותה אל כתפי המבקש לקיימה “אולם ככל שהפגם קל יותר, תהיה נדרשת מידה פחותה יותר של שכנוע להוכחת אמיתות הצוואה” [עמ”ש (ת”א) 55758-05-23 א.פ נ’ מ.ש (23.3.2024); עמ”ש 38139-09-11 א.ש. נ’ א.מ. (14.4.2013)].
במקרה זה, כאשר אין טענה שהמנוח לא יודע לקרוא, וכאשר עולה בבירור מהראיות שהתקיימו מרכיבי היסוד של הצוואה, ישנה וודאות גבוהה ביחס לאמיתות הצוואה וגמירת דעת המצווה.
לאור האמור לעיל, אין עילה לפסלותה של הצוואה.
לפיכך, הטענה לעניין זה- נדחית.
האם הצוואה מזויפת?
על הטוען טענת זיוף מוטל הנטל להוכיח את טענתו. בפסיקה נקבע כי “הגם שהנטל הוא של מאזן ההסתברויות, כמקובל במשפט האזרחי, הרי שכמות הראיות ורף הראיות הנדרש לגבי טענה מעין פלילית נוסח זיוף ותרמית הוא גבוה יותר. קיימת זיקה בין חומרת הטענה לעוצמת ההוכחה, ומקום בו מועלית טענת תרמית וזיוף, על בית המשפט לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות” [ע”א 3546/10 מישאלי נ’ קליין (8.4.2012), פסקה 14 והאסמכתאות הנזכרות שם].
המומחית התבקשה להשיב על השאלה “האם החתימה המופיעה בצוואה מיום 23.9.2011 היא חתימה אותנטית של המנוח, אם לאו”; המומחית הגיעה למסקנה ש”קיימת אפשרות סבירה שהחתימה נשוא המחלוקת לא נכתבה על ידי כותב הדוגמאות בשם פ.ש”.
בפסיקה נקבע כי: “משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת” [ע”א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע”מ נ’ רבי (31.12.1988)]. לצד זאת, הפסיקה הדגישה כי חוות דעת המומחה “אינה סוף פסוק” אלא “רק אחת מן הראיות”, ובית המשפט “הוא המחליט אם לתת אמון בחוות דעתו של המומחה, איזה משקל – אם בכלל – יש לייחס לה, ומה המסקנה הסופית העולה משקלול חוות דעת זו עם שאר הראיות שבתיק” [ע”א 5293/90 בנק הפועלים נ’ שאול רחמים בע”מ, פ”ד מז (3) 240 (1993); ע”א 1986/92 מדינת ישראל נ’ פואד סעד קנג’ אבו סאלח, פ”ד נ (1) 499 (1996);ע”א 5509/09 מסארווה ואח’ נ’ עזבון המנוח אבראהים חסן מסארווה ואח’ (23.2.2014)].
במקרה זה, מול הראיה עליה מסתמך הנתבע, ניצבים שיקולי הגיון וראיות המעוררים ספק משמעותי ביחס למסקנתה של המומחית בחוות הדעת, וממילא המשקל שיש ליתן לחוות הדעת, ועל כך אעמוד להלן.
ראשית, המומחית חרגה מגדרי כתב המינוי, והיא בדקה עניינים נוספים, בלי שהדבר נדרש ממנה: “כאשר בדקתי את החתימה מול כתב היד אז הסתכלתי על שני הדפים כי החתימה נראתה לי בעייתית…ולכן הסתכלתי על שני הדפים האחרים, אי אפשר היה להתעלם מזה כבודקת מסמכים. …כאשר בודקים מסתכלים על כל המסמכים ולא מסתכלים נקודתית. אני לא ראש קטן” (עמ’ 125, ש’ 27-24, 31-30).
בבדיקתה מצאה המומחית ממצאים כדלקמן: שוני בגוון הדפים “הראשון לבן והשני בגוון צהבהב”, שוני בחותמות “שתי חותמות הנוטריון …בשני הדפים הוטבעו על ידי שתי חותמות שונות”, שוני בחתימות על גבי החותמות “שונות בצורתן”, שוני בהנחת שני הדפים “החירור אינו חופף”, העדר סימני לחץ של טבעת החותם בדף הראשון “אינם נראים בדף הצוואה השני”, שוני בגודל ההדפסה של האותיות בשני הדפים “שונה בשני הדפים” (עמ’ 2 לחוות הדעת).
לדבריה של המומחית: “זה הצטברות של כל מיני סימנים שמעלות הרבה סימני שאלה. …אז עשיתי אחד ועוד אחד” (עמ’ 126, ש’ 28-27).
על בסיס הממצאים הנ”ל קבעה המומחית כי “שני דפי הצוואה אינם מהווים מסמך קוהרנטי שנוצר ונשמר כמסמך אחד” (עמ’ 2 לחוות הדעת).
בפסיקה נקבע כי “על מנת לקבוע שהמסמך אותנטי ולא מזויף, יש לעסוק בין היתר בשאלות אלו: גיל הנייר; גיל הדיו; אמיתות הדפוס; אמיתות החתימה; תוכן המסמך מבחינה צורנית; נסיבות מציאת המסמך. לא תמיד כל השאלות האלה שנויות במחלוקת, כפי שנראה גם במקרה שלפני, אבל יש להביא ראיות בשאלות השנויות במחלוקת, והנטל מוטל על התובעים להביא ראיות ולשכנע בכל אחד ממרכיבים אלה של ההכרעה בדבר אותנטיות המסמך” [ת.א. (חי’) 39983-07-13 עזבון מחלוף עמאר נ’ מלח הארץ עתלית בע”מ (15.2.2015)].
בחקירתה אישרה המומחית כי ישנה אפשרות שהדפים (אישור הצוואה, הצוואה) הודפסו ממדפסות שונות: “תיאורטית זה יכול להיות…יכול להיות שזה יצא משתי מדפסות שונות” (עמ’ 126, ש’ 27-25); כמו כן, בהינתן שמדובר בשני מסמכים שונים קיומם של הבדלים מבחינת הפונט הוא דבר “אפשרי” (עמ’ 126, ש’ 22).
נותרנו, אפוא, סימני שאלה בעניינים הבאים: שוני בגוון הדפים “אני ראיתי הבדלים בין שני הדפים” (עמ’ 126, ש’ 25), החירור של שני הדפים “ברגע ששמים את החותם, שמים את הניירות בצורה מדויקת, מחוררים ומחברים עם איזה שהוא קשר שאני מכירה מאחרים (מצביעה על הסרט האדום)” (עמ’ 126, ש’ 12-10), סימני הלחץ של החותם בדף הראשון לא עברו ואינם קיימים בדף השני “ואני רואה שאין לחץ בצד השני של העמוד עליו מודבקת המדבקה עליה מוטבע החותם ואני גם רואה שאין שום סימן על העמוד השני שזה הצוואה. כך אני מכירה מאישורים אחרים נוטריונים” (עמ’ 126, ש’ 15-13), החתימה של הנוטריונית “יש פה גם שתי חותמות שונות” (עמ’ 126, ש’ 27). סימני השאלה הנ”ל צריכים להיבחן בראי העובדות ו/או הראיות כדלקמן:
המומחית הודתה בחקירתה שהיא אינה יודעת את הדין או הרגולציה החלה על מסמכים נוטריוניים. למשל, המומחית אישרה “להגיד אם הנוטריון יכול או לא יכול לחתום על כל עמוד אני לא יודעת, לא נכנסת לזה, לא מכירה את חוק הנוטריונים” (עמ’ 125, ש’ 35-33). ואכן, על הנוטריון לחתום הן על הצוואה שאותה אישר הן על האישור הנוטריוני [פגמים בצוואות בעמ’ 109], כאשר תקנה 11 לתקנות הנוטריונים, התשל”ז-1977 קובעת כי: “הנספחים המצורפים לאישור נוטריוני יסמן אותם הנוטריון כל אחד באות או במספר, יחתום על כל עמוד שלהם בראשי תיבות של שמו ויטביעם בחותמו” [י. דה לוי, דיני הנוטריון ותולדותיהם, מהדורה שלישית מורחבת, 2016, בעמ’ 200 (להלן – דה לוי)].
למשל, המומחית אישרה כי האמירה ביחס למעבר סימני לחץ נאמרה על בסיס ניסיון המומחית ולא על בסיס ידיעה של החוק (עמ’ 126, ש’ 17). בחקירה חוזרת הבהירה המומחית שהמטרה של סימני הלחץ “כדי לאשר שהנוטריון ראה את הצוואה ואת התוכן שלה ולמנוע להכניס צוואה אחרת, מסמך אחר במקום מה שהיה” (ח.ח. עמ’ 132, ש’ 21-17). עם זאת, המומחית לא שללה אפשרות שהנוטריונית פשוט לא עשתה את זה: “ש: זה לאו דווקא זיוף אומר יכול להיות שהנוטריון לא עשה את זה? ת: אני טוענת מה לא בסדר בשני המסמכים ויש עוד דברים אחרים זה לא רק זה” (עמ’ 126, ש’ 19).
הנתבע לא מצא לנכון לעתור להורות על בדיקה של גיל הנייר וגיל הדיו.
שנית, לפי ממצאיה של המומחית ישנן “מספר אי התאמות” בין החתימה שבמחלוקת לבין דוגמאות החתימה וכתב יד אותן פירטה בחוות הדעת (שם, עמ’ 2).
בחקירתה פירטה כיצד הפרמטרים אותם בחנה במסגרת השוואת כתבי יד באו לידי ביטוי לעומת החתימה בצוואה:
החתימה “כתובה באופן ברור, כתב יד שהוא רועד באופן מאולץ” ואילו בדוגמאות הכתב “רועד, חוסר יכולת בהרמת העט” (עמ’ 126, ש’ 35- עמ’ 127, ש’ 2).
בחתימה “ה-ק נכתבה בשני חלקים” ואילו בדוגמאות האות “ק” נכתבה ב”שטף אחד” (עמ’ 130, ש’ 35-34).
בחתימה “בצילום במיקרוסקופ מצאתי שהוא משאיר את ה-פ פתוחה וסוגר אותה למטה. המשקל הגרפי של ה-פ מופיע למעלה, כלומר החלק העליון הוא המודגש ואת זה לא ראיתי בדוגמאות”, ואילו בדוגמאות האות “פ” “נראית אחרת לגמרי” (עמ’ 131, ש’ 4-1).
בחתימה “ה-י …המיקום שלה למטה בחתימה הוא יורד ה-י מלמטה זו תכונה של תת מודע של הכותב שהוא בכלל לא יודע איפה הוא כותב את ה-י” ואילו “את זה לא ראיתי בדוגמאות” (עמ’ 131, ש’ 24-22).
כאמור, על בסיס ממצאיה הגיעה המומחית למסקנה כי “קיימת אפשרות סבירה” שהחתימה בצוואה לא נכתבה על ידי המנוח, תוך שציינה כי “הסתייגותי ממסקנה החלטית יותר נובעת מהעדר דוגמאות חתימה מקוריות הסמוכות לתאריך החתימה על גבי הצוואה” (שם, עמ’ 3).
בתשובות לשאלות הבהרה הבהירה המומחית כי אכן “נמצאו תכונות כתיבה מתאימות המאפשרות שהם נכתבו על ידי אותו כותב. …עם זאת, מצאתי הבדלים בתכונות הכתיבה כפי שפרטו בחוות הדעת ובמיוחד קו הכתיבה של החתימה הכתוב באיכות טובה יותר מכתב היד משנת 2001. …בנוסף לכך, האותיות י’ בחתימה ממוקמות נמוך ביחס ליתר האותיות, תכונה זו הינה תת הכרתית שאינה תלויה בגיל ומבנה האות ק’ הכתובה בשני חלקים בניגוד לדוגמאות” (שם סעיף 3; ר’ גם עמ’ 130, ש’ 34). עוד הבהירה המומחית כי “הנוסח של אפשרות סבירה נבע מהעדר דוגמאות מקוריות להשוואה הסמוכות לתאריך הצוואה…נמצאו אי התאמות בתכונות הכתיבה …והאפשרות שהחתימה נכתבה על ידו הינה קלושה” (שם, סעיף 6).
בחקירתה עמדה המומחית על כך שבהתאם לטבלת דרגות הזיהוי המצוינות בחוות הדעת “זה שם אותנו ב”לא מצאתי התאמה וסביר מאוד אם קיימת אפשרות” זה שם אותנו בין 6 ל- 7 בין סביר מאוד לאפשרות שזה לא נכתב. האפשרות שזה נכתב על ידו קלושה מאוד” (עמ’ 130, ש’ 5-4).
קביעתה של המומחית אינה נקייה מספקות בשים לב לשורת שיקולים עליהם אעמוד להלן.
בסיס השוואה בעייתי – בחקירתה עמדה המומחית על כך ש”המצב האופטימאלי של מומחה זה לקבל חתימות של אותו אדם מתאריכים קרובים, מאוחרים יותר לחתימה הזאת” (עמ’ 127, ש’ 13-12), “לקבל חתימות מול חתימות …, זה אידיאל” (עמ’ 129, ש’ 15-14).
בפני המומחית עמדו “מחברות עם כתב יד משנים מוקדמות והשנה המאוחרת היא 2001” (עמ’ 126, ש’ 32-31), “חתימות משנת 1998, 1993 וצילומים. החתימות המקוריות רק משנות התשעים” (עמ’ 129, ש’ 17-16; ר’ גם עמ’ 126, ש’ 32-31; עמ’ 127 ש’ 17-17, 33-32).
המומחית שבתחילה הודיעה “ללא דוגמאות חתימה הסמוכות לתאריך הצוואה (2011) אין באפשרותי לערוך השוואת כתב יד ולגבש חוות דעת לבית המשפט” (הודעה מיום 12.5.2022; עמ’ 127, ש’ 10-6), בדקה את החתימה מול מסמכי השוואה ב”10 שנים הפרש” (עמ’ 128, ש’ 8) [על החשיבות בהשוואת חתימות מאותה תקופה ראו ת”ע (ב”ש) 1470/07 ר. נ’ ש. (3.8.2011); קרן רווה, על קוצו של יוד בעמ’ 54; פנינה אריאלי, עידית אריאלי עוז, גרפולוגיה משפטית: זיהוי זיופי חתימות, כתב-יד ומסמכים בעמ’ 101], הרוב המכריע לא חתימות מקוריות (סעיף 2 עמ’ 2 לחוות הדעת), וצילומים שאינם מספיקים (עמ’ 129, ש’ 23-22), תוך שהמומחית הקצינה מסקנתה לאפשרות “קלושה מאוד” בלי להסביר מה השתנה.
סוג ההשוואה – המומחית בדקה חתימה מול כתב יד שוטף. המומחית אישרה קיומו של הבדל בין כתב יד שוטף לבין חתימה “זה מאוד אינדיבידואלי וזה נכון” (עמ’ 128, ש’ 30-28). לדבריה, ביכולתה להשוות בין אותיות לבין הכתב הכללי “כן זה יכול להיות” (עמ’ 128, ש’ 33-31). עם זאת, במקרה זה עסקינן במנוח שהיה חולה במחלת פרקינסון. בענייננו אין למומחית ניסיון מספק בבחינת כתב יד של חולי פרקינסון “לא יצא לי הרבה” (עמ’ 130, ש’ 23); המומחית בעצמה אמרה כי הקביעה “אין סימנים של פרקינסון, …זה רעד מאולץ בחתימה…רעד עם הפסקות אבל זה נעשה בכוונה לדעתי” אך באותה נשימה גם אמרה “ש: כשאת אומרת בכוונה לדעתי, מבחינתך זה תורה מסיני, משהו וודאי? ת: לא תורה מסיני, זה ניסיון שלי מבדיקת חתימות” (עמ’ 130, ש’ 30).
שלישית, בחקירה התברר לראשונה שחוות הדעת נעשתה אגב התייעצות עם צדדים שלישיים: “עבדתי על זה לבד אך התייעצתי עם שתי קולגות שעבדו איתי במשטרה, …פשוט הסברתי להם מה שראיתי ואת ההבדלים, הראיתי להם את כל התיק שלי והתייעצתי לגבי כתב היד של החתימה מול הדוגמאות שקיבלתי ומה לדעתי המסקנה שלי” (עמ’ 124, ש’ 21-עמ’ 125, ש’ 5). על כן, אין אפשרות לדעת האם המסקנה פרי עמדתה או פרי עמדה או השפעה של “בודקים” אחרים.
ולבסוף, הנוטריונית ידעה שההליך תלוי ועומד בבית המשפט על כל המשתמע מכך לעניין מתן עדות שקר, והיא טענה בשיחה “והחתימה שלו, זאת החתימה שלו, יכול להיות שזה איש זקן, לא זקן, לא אני אגיד לך את האמת יש לי חשק לכתוב לעו”ד הזאת את יודעת מה? לכי תגישי תלונה למשטרה אם את טוענת שאני …אני כנוטריון …אימתתי חתימה מזויפת לכי תגישי תלונה במשטרה …מה זה? מה זה השערוריה הזו?” (עמ’ 2, ש’ 21-11 ת/4), והייתה מוכנה להגיע ליתן עדות מוקדמת.
יתר על כן, וחשוב מכך, הנוטריונית הגישה לרשם לענייני ירושה בקשה מקוונת לקבל צו קיום צוואה וכן את הצוואה המקורית שהוגשה לקיום (החלטת כב’ הרשם מיום 30.7.2020; עמ’ 3, ש’ 8-7 ת/4). כמו כן, לדברי צ’: “ש: מתי הראית פעם ראשונה לנתבע את הצוואה? ת: אני לא הראיתי, זה עו”ד שלי הראתה לך. ש: מתי? ת: אחרי השבעה. כששלחנו אליה את הכרטיס. ש: אחרי שאמא שלך נפטרה? ת: כן, כששלחנו אליה את הכרטיס של העוה”ד” (עמ’ 106, ש’ 6-1). גם הנתבע בעצמו כתב בהודעת ווטסאפ מיום 7.6.2020: “אם תוכלי להעביר אלי את הטלפון של עורך הדין שמחזיק את הצוואה של ההורים” (נ/2). בנוסף, על פי עדותו של הנתבע “(ש)לאחר מות אבי, התקשרה אלי אימי ואמרה לי מפורשות, שהיא ואחותי צ’, נמצאות אצל עורכת הדין …והבנתי שזה במטרה לערוך צוואה. …אני מצהיר ששיחת הטלפון עם אמי התרחשה בוודאות לאחר שאבי נפטר, מה שמוביל למסקנה שהצוואה ההדדית מזויפת, לא נעשתה ב 23/09/2011 אלא בתאריך שלאחר מות אבי (לאחר 11/11/2011), אבי לא חתום עליה וחתימתו זויפה” (סעיפים 7-6 לתצהיר). בנוסף, בחקירה נגדית הסביר הנתבע: “אני לא יודע מאיפה היא התקשרה. אני תיארתי לעצמי שהיא הייתה אצל עו”ד. …הם לא ישבו אצל התובעת בבית ויתקשרו אליי” (עמ’ 50, ש’ 11-10, 33). ברם, הנתבע לא ביקש דוח איכון לאשש את טענתו לעניין מקום הימצא הנפשות הפועלות. על כן לא סתר הנתבע את גרסתה של התובעת: “הפעם הנוספת שהיינו עם העו”ד שלנו” (עמ’ 112, ש’ 19-18).
אמנם, אינני מטילה דופי במהימנות הגב’ אנקונה אשר עוסקת בהשוואת כתב יד ולבדיקת מסמכים “52 שנה אני מעידה בבתי משפט ובודקת מסמכים, מתוכם 35 שנה במשטרת ישראל” (עמ’ 125, ש’ 7; עמ’ 130, ש’ 31-30). עם זאת, המגבלות שיש באופן אינהרנטי בכל חוות דעת בעניין השוואת כתב יד, לצד יתר העדויות, ובייחוד דבריה של הנוטריונית בשיחה, הביאו אותי לכלל מסקנה כי אין ליתן משקל לחוות הדעת.
לאור האמור לעיל, לא עלה בידי הנתבע להניח ראיות בכמות ו/או ברף הראייתי הנדרש על מנת לעורר ספק באשר לאמיתות החתימה במידה של הטיית מאזן ההסתברויות.
למעלה מהנדרש, יוער כי בספרו של דה לוי בעמ’ 193-192 נכתב כי: “סעיף 22(א) לחוק הירושה מאפשר למצווה לומר בעל פה את דבר הצוואה בפני הרשות, בענייננו: הנוטריון, ובמקרה כזה על הנוטריון לרשום את הצוואה ולחתום עליה לבדו, והצוואה תהיה בת תוקף. במציאות זהו מקרה לא שגרתי. בדרך כלל כאשר אדם עורך צוואה בפני נוטריון, הוא גם חותם עליה בפניו. אך טופס מס’ 10א הנ”ל אינו נותן מענה למצב שבו המצווה חותם על צוואתו בפני הנוטריון, והטופס אינו דורש לציין את עובדת החתימה. הואיל וחתימת המצווה על צוואתו היא מעיקרי הצוואה, מן הראוי כי הנוטריון יציין את עובדת החתימה בפניו באישור עשיית הצוואה”. עם זאת, הפסיקה קובעת כי חתימת המצווה על הצוואה אינה בבחינת מרכיב יסוד בהתאם לסעיף 22(ב) לחוק הירושה [ע”מ (י-ם) 729/05 ד”ר יעל סובול נ’ לויטין (9.8.2005) פסקה 17; עמ”ש (י-ם) 13612-12-12 דרוויש נ’ דרוויש (15.7.2013)].
לפיכך, הטענה כי החתימה בצוואה מזויפת – נדחית.
האם המנוח היה כשיר לצוות?
נקודת המוצא היא כי חזקה על אדם שהוא כשיר לעשות פעולות משפטיות, בהן עשיית צוואה, זולת אם כשרותו הוגבלה או נשללה [סעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ”ב-1962]. חזקה זו מעניקה ביטוי לכבודו של אדם ולאוטונומיה שלו לצוות את רכושו כראות עיניו [ע”א 1900/96 טלמצ’יו נ’ האפוטרופוס הכללי ואח’, פ”ד נג (2) 217 (1999)]. על כן, ברור כי שלילת הכשרות לצוות עלולה לפגוע בכבודו של האדם (ובכבודו של המת) [פש”ר (נצ’) 33167-10-17 י. מנור נ’ ד. מנור ואח’ (20.12.2023), פסקה 19 והאסמכתאות הנזכרות שם; עמ”ש (ת”א) 63262-01-14 ד.ע נ’ ל.ע (16.11.2015)].
סעיף 26 לחוק הירושה קובע כדלהלן: “צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה”. על מנת לקיים את רצון המת, יש להתחקות אחר רצונו האמיתי, ולהשתכנע שהמצווה ראה את המציאות נכוחה [עמ”ש (חי’) 67590-12-20 פלוני נ’ ל’ (30.6.2021); בע”מ 6251/15 הופה נ’ קסוטו (7.8.2016)].
הפסיקה הרבתה לעסוק בשאלה “להבחין בטיבה של צוואה”. הכללים סוכמו על פי שלושה יסודות עיקריים: מודעות המצווה לעובדה שהוא ערך צוואה, ידיעתו בדבר היקף רכושו ויורשיו, מודעתו באשר לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו [ע”א 15/85 מזרחי נ’ רז, פ”ד מא (4) 454, 458 (1987)].
הנטל להוכיח כי בעת עשיית הצוואה לא ידע המצווה להבחין בטיבה של צוואה הינו על הטוען לכך, ובצוואה הנראית תקינה מבחינה צורנית – על הנתבע [עמ”ש (ת”א) 55336-12-14 ר.ז נ’ ר.א (6.3.2016); בע”מ 3539/17 פלונית נ’ פלוני (11.6.2017), פסקה י’; פגמים בצוואות בעמ’ 162].
כמות ההוכחה הנדרשת אינה עניין של מה בכך, וכדי לעמוד בנטל אין די בהעלאת ספקות בלבד, אלא יש צורך בראיות ספציפיות וחד משמעיות נכון ליום עריכת הצוואה [ע”א 733/88 אהרוניאן נ’ אלישקה, פ”ד מה (5) 705 (1991); ע”א 142/80 מירסקי נ’ מירסקי, פ”ד לה (2) 155 (1980); פגמים בצוואות בעמ’ 163-162]. בהקשר זה נהוג לנסות להוכיח טענה שכזו בין היתר על בסיס חוות דעת מומחים רפואיים, בדרך כלל מדובר ברופאים מתחום הפסיכיאטריה או הגריאטריה [עמ”ש (ת”א) 36529-11-10 ב.ש.מ. נ’ ש.מ. (28.2.2012)].
הנתבע טוען, כי מסקנת המומחה כי המנוח היה כשיר להבין טיבה של צוואה נסמכת על השערה בלבד ומתעלמת ממצאים בזמן אמת, על כן יש לדחות את חוות הדעת. לעומת זאת, הובאו עדויות להוכחת אי הכשירות של המנוח. מנגד, טוענת המבקשת, כי עדותו של המומחה (הן חוות הדעת, הן התשובות לשאלות ההבהרה והן חקירתו) הייתה קוהרנטית, מגובה באסמכתאות ובמחקרים רבים, והיא נותרה יציבה גם לאחר ניסיונות להטעותו, להציג לו חצאי אמיתות ולהשמיט פרטים. על כן, יש לקבוע כי המנוח היה כשיר לחלוטין בעת חתימת הצוואה.
במקרה זה, הוגשה לתיק רשומה רפואית בהיקף של מאות עמודים (בקשה מס’ 11).
ד”ר גולד עיין ברשומה הרפואית הענפה ונתן את חוות דעתו על בסיס מסמכים רפואיים שהצדדים העבירו לו “כל מה ששלחתם אליי עברתי על הכל” (עמ’ 5, ש’ 12); סקר בחוות הדעת את “כל המסמכים שאני מסתמך עליהם, שהם רלוונטיים בעיניי באופן משמעותי לחוות הדעת” (עמ’ 5, ש’ 19-18); הגיע למסקנה כי “ניתן לקבוע בסבירות של מעבר למאזן ההסתברויות שמר ש.פ היה כשיר להבין בטיבה של צוואה בתאריך 23/09/11”.
ד”ר גולד הופיע בדיון שנערך ביום 21.6.2022, נחקר על ידי ב”כ הנתבע חקירה ארוכה, והשיב באריכות על כל השאלות שהופנו אליו.
במקרה זה חוות דעת הרפואית נשענת על בסיס עובדתי רפואי איתן ביחס למצבו הקוגניטיבי של המנוח. חוות הדעת בודקת על פני ציר הזמן את ההתדרדרות במצבו של המנוח “עד לתאריך 31.5.2011 ניתן לקבוע בסבירות גבוהה …היה כשיר להבין בטיבה של צוואה…מתאריך 28.11.20211 ואילך ניתן לקבוע בסבירות גבוהה …לא היה כשיר להבחין בטיבה של צוואה. …על פי הרשומה הרפואית..ניתן להסיק שההידרדרות המשמעותית במצבו הקוגניטיבי …אירעה בסמוך ממש למועד אשפוזו בתאריך 4.11.2011” (שם, עמ’ 6).
בחקירתו הסביר המומחה כי “השאלה אם הייתה לו הפרעה קוגניטיבית מה היה האופי שלה? איך היא באה לידי ביטוי? ומה הקורלציה בין עוצמת הפגיעה שהייתה לו ליכולת שלו להבחין בטיבה של צוואה” (עמ’ 15, ש’ 6-2) והדגיש: “דמנטי או לא דמנטי זאת לא השאלה, השאלה באיזה מידה דמנטי, באיזו מידה יש פגיעה בכישורים הספציפיים שנדרשים לשם כשירות להבחין בטיבה של צוואה” (עמ’ 17, ש’ 28-26) ו”מה קצב ההידרדרות” (עמ’ 13, ש’ 27).
בחקירתו, בבחינת מעבר לנדרש, הביא המומחה שני מאמרים לתמיכה במסקנתו.
מחקר ראשון ב- international journal of geriatric psychiatry (עמ’ 13, ש’ 10). המחקר בדק “מה קורלציה בין מינימנטל לכשירות להביו בטיבה של צוואה” (עמ’ 13, ש’ 14), נבדקו “אנשים עם אלצהיימר בדרגה קלה, בדרגה בינונית ובדרגה חמורה. מה השיעור של אנשים שיש להם דמנציה בדרגה קלה, כלומר מינימנטל בין 20 ל-26… 25 מתוך 27 אנשים שנמצאים בדמנציה בדרגה קלה הם כשירים להבין בטיבה של צוואה. יותר מ- 50% גם באלה שהיו בינוני, כלומר במינימנטל 11 עד 19 גם היו כשירים” (עמ’ 13, ש’ 20-14).
מחקר שני ב- journal Alzheimer’s disease (עמ’ 13, ש’ 30-29). המחקר בדק “את קצב ההתדרדרות של אנשים עם מחלת אלצהיימר…אמר בוא נהיה יותר יסודיים, נבדוק את אלה מתחת לגיל 65, בין 65 ל-75, ומ-75 ומעלה” (עמ’ 13, ש’ 29- עמ’ 14, ש’ 2).
בשים לב למאמרים הנ”ל, כאשר המומחה היה מוכן להחמיר “מפרש לחומרה את המצב שלו כלומר זה לא רק אבדן זיכרון בדרגה קלה ..אלא זה היה אפילו דמנציה בדרגה קלה” (עמ’ 13, ש’ 23-21), יוצא כי המנוח “כשהוא בקבוצה השלישית… הקצב והתדירות של הקבוצה המבוגרת ביותר היה האיטי ביותר… ירידה בחודש של …0.11, מועד החתימה היה שלושה חודשים…בוא נלך ארבעה. ירד פחות מ-0.5 נקודות כלומר תורידי מ-24 0.45 .. 4 חודשים כפול 0.11 זה 0.44 כלומר יש לו 23 וחצי. אני מחזיר אותך למאמר הקודם שקובע שאנשים שנמצאים בקטגוריה הזאת ב-93% הם נמצאו כשירים למטרה שאנחנו התכנסנו” (עמ’ 14, ש’ 32-4) “אני אגיד לך יותר מזה, זה לא שנעלם מעיניי, אם לא היה את האשפוז ברביעי לנובמבר הייתי כותב נתן לקבוע בסבירות גבוהה אוקיי? או אפילו קובע חד משמעית שהוא היה כשיר. הדבר הזה, בגלל זה התנסחתי קצת יותר בזהירות, אבל עדיין רוב הסיכויים שהבן אדם, לפי המהלך הרפואי ולפי המסמכים היה כשיר להבין בטיבה של צוואה” (עמ’ 20, ש’ 32-26).
אינני מקבלת את הטענות שהועלו בניסיון לקעקע את קביעותיו של המומחה באשר לכשירותו של המנוח.
לגבי מסמך אנמנזה סיעודית מביה”ח וולפסון בהתייחס לתאריכים 27.4.2011- 28.4.2011 אותו הזכיר המומחה בחוות דעתו (עמ’ 211-210-הודעה מיום 10.2.2021) – המומחה הסביר שערכו הראייתי שולי מהסיבות הבאות: “אם אדם לא משתף פעולה קשה לבדוק, בלתי אפשרי לבדוק התמצאות .. אי אפשר לבדוק שום דבר” (עמ’ 7, ש’ 30- עמ’ 8, ש’ 3). בנוסף, “אני מתייחס לזה פחות מאשר בדיקה של רופא שזה מקומו” (עמ’ 8, ש’ 6) “אז לא כתבתי כי כנראה חשבתי שמבחינת, ואני עדיין חושב, שמבחינת המשקל שיש לתת לאנמנזה סיעודית למישהו שלא משתף פעולה הוא משקל פחות ערך” (עמ’ 9, ש’ 20-18). יתר על כן, המומחה הפריך את משקלו הראייתי של המסמך באמצעות מסמך מיום 22.11.2011 שם נכתב על ידי “באופן מאוד ברור “מתמצא בזמן ובמקום, זיכרון שמור, הפרעה קלה בהתמצאות ו/או בזיכרון, חודשיים אחרי המועד” (עמ’ 8, ש’ 27-22).
לגבי מסמך סיכום אשפוז מביה”ח וולפסון מיום 1.6.2011 אותו הזכיר המומחה בחוות דעתו (עמ’ 187-184 הודעה מיום 10.2.2021) – המומחה לא התעלם מהתיעוד שבו נכתב שהמנוח “דמנטי”: “ואני מפנה אותך לשורה השלישית ממה שתיארתי “מכיוון שמדובר בחולה דמנטי הוחלט להפסיק טיפול ב’גלוקגון’. ב”כ הנתבע: נכון אני מתנצלת אני לא ראיתי שכתבת” ולמרות זאת חזרה שוב על טענה שגויה (עמ’ 11, ש’ 26-5).
לגבי התעלמות לכאורה מהשפעה של טיפול תרופתי מרובה על המצב הקוגניטיבי (נספח לבקשה מיום 5.7.2021) – המומחה עמד על כך שהמנוח “למיטב זכרוני הוא טופל עוד הרבה לפני בתרופות… הוא לקח את זה לפי דעתי לפחות 10 שנים קודם לכן אז זה לא משהו שהוא התחיל לקחת ב-2011” (עמ’ 21, ש’ 26; עמ’ 22, ש’ 3-2), המומחה דחה אפשרות ששימוש תרופתי מרובה יכול לדרדר את המצב הקוגניטיבי “כל הדברים האלה פחות משמעותיים… עוד פעם זה דבר תאורטי…. לא מצאתי ברשומה הרפואית שום דבר שיש שם אינדיקציה …לזה שנגרמה איזושהי החרפה חריגה בגלל נטילת התרופות שהוא נטל” (עמ’ 21, ש’ 18-1) “גם אם אני לוקח כמה תרופות ביחד, …זה יכול להשפיע ..יכול להשפיע לא אומר שאדם הופך להיות לא כשיר. …הוא יכול להיות קצת יותר ישנוני, הוא יכול להיות קצת יותר רגוע אבל לא מכיר תרופה שאם לוקחים אותה היא הופכת בן אדם ללא כשיר… אני לא מכיר מהתרופות שהוא לוקח שאת כולה להגיד כן הוא לוקח את זה וזה גורם לאי כשירות. אין דבר כזה” (עמ’ 22, ש’ 32-1);
המומחה נשאל בסיום חקירתו מה הסבירות שהמנוח לא היה כשיר במועד עריכת הצוואה והוא השיב כי ההסתברות היא “יותר מ51% אם את רוצה לכמת את זה אני אגיד לך 60%-70% שהוא היה כשיר לפי העובדות הרפואיות” (עמ’ 23, ש’ 23-1).
מה המשקל שיש לתת לחוות דעתו של המומחה?
ככלל, יש ליתן משקל משמעותי לחוות דעת מומחה ורק אם קיים נימוק כבד משקל ובולט, יש לדחות את מסקנות המומחה שמונה על ידי בית המשפט [ע”א 1240/96 חברת שיכון עובדים נ’ רוזנטל, פ”ד נב (4) 563, 569 (1998)]. מן הראוי להביא גם מדברי בית המשפט בע”א 472/81 קצין התגמולים נ’ אברג’יל, פ”ד לז (2) 785, 795 (1983): “נשאיר את העיסוק בתורת הרפואה לבקיאים בה. סבוכה היא תורת הרפואה בכלל ותורת הנפש בפרט מכדי שהדיוטות יכניסו ראשיהם בה”.
במקרה זה עדויות הצדדים קוטביות זו לזו בעניין כשירותו של המנוח.
על פי עדותו של הנתבע, המנוח לא היה כשיר להבין בטיבה של צוואה “שכן היה חולה לב, במצב קשה מאוד (מושתל דפיברילטור), סבל מפרקינסון, היה מנותק מהמציאות…בשנה לפני פטירתו היה יוצא מביתו ולא יודע כיצד לשוב הביתה” (סעיף 9 לתצהיר; עמ’ 54, ש’ 21-13). מנגד, לגרסת הבנות המנוח היה כשיר: ש: לאבא שלך הייתה ירידה בזכרון בחודשים האחרונים לחייו? ת: לא, אבא שלי היה, הזכרון שלו היה מצוין. אבא שלי היה רק, היה לו רק רעד ברגליים. פרקינסון ברגליים. אבא שלי זכר טוב מאוד. …הוא היה צלול. הוא היה צלול וכשיר. ש: לא, בזמן מועד הצוואה. ת: הוא היה” (עמ’ 97, ש’ 12-7), “ש: יכול להיות שהוא היה מבולבל ביום הזה? ת: ממש לא. כלום” (עמ’ 112, ש’ 16-15), ולא היו אירועי שוטטות כנטען: “ש: …היה יוצא מהבית, בשנה האחרונה לחייו, גם לפני, יוצא וקרו לו מקרים שהוא לא ידע לחזור? ת: ממש לא. ש: האם קרה מקרה שאנשים אמרו שהוא מסתובב ליד פחים… והתקשרו אליכם להחזיר אותו הביתה ת: לא. אף אחד לא התקשר אלי. בחיים לא. ש: גם לא מהמשטרה ת: ממש לא והוא ידע לחזור” (עמ’ 111, ש’ 31-23); “הוא לא היה יוצא לבד היה לו מטפל מביטוח לאומי. בשנה האחרונה הוא לא היה יוצא לבד, לא. ש: ולפני שהיה לו מטפל הוא היה יוצא והולך לבד? ת: …היה יוצא היה מביא כל מיני דברים אבל הוא ידע לחזור. ש: נכון שמספר פעמים אנשים התקשרו שהוא לא יודע לחזור? ת: לא. …אבא שלי לא. אבא שלי תמיד ידע לחזור. הראש שלו עבד מצוין. ש: האם נכון שהתקשרו פעם אחת מהמשטרה … ת: לא זכור לי” (עמ’ 96, ש’ 12-5).
לאחר בדיקת התשתית הראייתית אני מעדיפה את גרסת הבנות על פני גרסת הנתבע; להלן אפרט נימוקי.
ראשית, טענתו של הנתבע נתמכת לכאורה בעדותה של הגב’ א’ “זכורות לי שיחות טלפון של פ’ עם אמו שהייתי מקשיבה להם ושמעתי שאמא של פ’ מספרת לו שאביו משוטט ברחובות, שהוא לא יודע איך לחזור הביתה” (סעיף 8 לתצהיר). יש לבחון את עדותה של הגב’ א’ בראי אינטרס כלכלי (חבה לכאורה חוב לעיזבון – עמ’ 77, ש’ 29-28). על כן, לעדות בעניין זה משקל אפסי אם בכלל.
שנית, הנתבע קיבל את תיעוד מהמל”ל (החלטה מיום30.5.2022) אך נמנע מלהביא את אסמכתא של המל”ל ללמד שהמצב הקוגניטיבי, ולא מחלת הפרקינסון, הוא הסיבה לקבלת מטפל מהמל”ל (10 שעות שבועיות- ר’ מסמך רפואי של ד”ר ברנט ארמנדו מיום 23.11.2011); הנתבע נמנע גם מהבאת ראיה אובייקטיבית מתיק המל”ל וכן נמנע מהבאת עדות של המטפל מהמל”ל שהיה לכאורה יכול לאשש את גרסתו ולסתור את גרסתן של הבנות לפיה “דוברת: …היה לו גם מטפל שלקח אתו אחרי הצהריים לגינה והיה יושב איתו מספר לו סיפורים, הוא היה אוהב לספר לאבא שלי, הראש עבד, היה צלול, זה שהרגליים לא ממש עבדו אבל הראש עבד, בשביל להקל על אמא שלי הוא היה יורד איתו לגינה פעמיים בשבוע” (עמ’ 40, ש’ 9-6 ת/4).
שלישית, הנתבע תוקף את כשירותו של המנוח, אך הוא גם משוכנע שהמנוח היה מגיע להחלטה אחרת לו רק נמצא הנתבע עמו בפגישה אצל עורכת הצוואה: “אם אבא שלי היה כשיר אבא שלי היה מוריד לעצמו את היד, את היד …ולא חותם נגדי בדבר” (עמ’ 46, ש’ 8-6), “ש: אתה כותב בסעיף 6 שאתה מצפה שהיו קוראים לך להגיע למעמד הצוואה? ת: נכון. ש: בסדר, אתה באמת מצפה לזה? ת: כן, אבא שלי בחיים לא היה עושה דבר כזה מאחורי גבי. …לעולם לא. ש: …מה הערך המוסף של הנוכחות שלך במעמד עריכת הצוואה? ת: אבא שלי היה מגיע להבנה, מנסה להסבר, אבא שלי לא היה עושה דבר כזה. בחיים לא היה עושה דבר כזה מאחורי גבי” (עמ’ 48, ש’ 16-14). אין אפשרות לאחוז במקל משני קצותיו.
ולבסוף, על פי הצהרתן הבנות סעדו את המנוח (סעיף 2 לתצהירים). בחקירה נגדית הבהירו: “לסעוד אותו זה לא מילה של סעד. הייתי הולכת לשם כל סוף שבוע…אני 30 שנה נוסעת, נסעתי, כל יום חמישי אחרי יום עבודה …אבל מה זה סועדת? הייתי באה מטפלת בהם…מה זה סיעודי? הייתי איתם, הייתי סועדת אותם. זה לא שהיו סיעודיים. ..לוקחת אותם לשישי שבת,…עושה להם קניות, מנקה להם את הבית. ..סעדתי לא בקטע שהם היו סיעודיים” (עמ’ 93, ש’ 32-28; עמ’ 94, ש’ 33-1). תמיכת ילד בהורה מבוגר היא טבעית ומתבקשת כשהמגורים סמוכים “אני גרה דלת מול דלת” (עמ’ 119, ש’ 6) ואין בין טיפול פיסי ראוי ומסור ובין היעדר כשירות ולא כלום בייחוד בנסיבות מקרה זה בהעדר ממצא על ליקוי קוגניטיבי מעבר לירידה קלה בזכרון שלא הצריך אפילו טיפול תרופתי (ר’ סיכום רפואי מיום 31.5.2011; עמ’ 12, ש’ 29-27).
במצב כזה, העדה המרכזית שיכולה, לכאורה, לשפוך אור על מצבו הקוגניטיבי של המנוח הינה הנוטריונית [בש”א (ת”א) 15465/06 זלצמן נ’ בלופרב (16.2.2009); ת”ע (ת”א) 60690-01-14 ב.ד נ’ האפוטרופוס הכללי במחוז תל אביב (2.7.2017)].
אמנם, הנוטריונית הלכה לעולמה, בלי שהספיקה ליתן עדות מוקדמת כפי שהייתה מעוניינת ליתן. עם זאת, ניתן למצוא חיזוק משמעותי לעמדת המומחה, בדבריה של עו”ד אמיר בשיחה (ת/4). וכך נאמר על ידה: “לפי חוק הנוטריונים אם בן אדם מתייצב אצלי במשרד אני לא צריכה תעודה רפואית…אלה התקנות” (עמ’ 1, ש’ 28-22) “כנוטריון אני אומרת לך אני 40 שנה . דובר: את כנוטריון את מזהה שהוא כשיר, הוא כשיר. שולמית: בדיוק, אני חייבת לדבר איתו לראות שהוא כשיר” (עמ’ 7, ש’ 14-12) ולהתרשמותה המנוח היה “צלול במאה אחוז” (עמ’ 1, ש’ 22, 27; עמ’ 2, ש’ 9), “מה שאנחנו אומרים, אני כמובן אומרת שאני מנסיוני וגם לפי החוק אני לא צריכה שום דבר, אם הבן אדם בא ברגליו …אלי למשרד אני לא חייבת שום תעודה רפואית” (עמ’ 27, ש’ 27-24), “הוא היה צלול. …אני התרשמתי ש…גם הדיוק הזה בהלוואות שנתנו לו, בכסף שהם נתנו לו. … לא, לא הוא הסתכל על המסמכים והוא הקריא לי… זה אני זוכרת את זה” (עמ’ 40, ש’ 5, 10, 13, 22, 25).
לאור כל האמור לעיל, לא נראה כי קיים ספק לחשש שהמנוח לא היה כשיר במועד עריכת הצוואה, כפי שקבע המומחה וכפי שטענה המבקשת.
האם הייתה מעורבות בעריכת הצוואה?
סעיף 35 לחוק הירושה קובע כדלהלן: “הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה”.
הסעיף מונה שלוש חלופות, אשר בהתקיים אחת מהן ניתן יהיה לקבוע כי קיימת מעורבות בעריכת הצוואה: מי שערך אותה, מי שהיה עד לעשייתה ומי שלקח באופן אחר חלק בעריכתה. ההלכה הפסוקה קובעת כי לאור תוצאותיו הקשות של הסעיף יש ליתן לו פרשנות דווקנית ומצמצמת [ע”א 529/69 רוזנהויזר נ’ כהן, פ”ד כד (2) 93 (1970)].
בפסיקה נמצאה אבחנה בפרשנות שניתנה לחלופות השונות בסעיף 35 לחוק.
בעוד שהביטוי “מי שערך את הצוואה” פורש באופן דווקני ומצמצם כמתייחס לתהליך העריכה הלשונית של המסמך ויצירתו, תוך שנקבע כי פעולות הזוכה ככל שהיו קודם לעריכת הצוואה או לאחר עריכתה, לא יפלו בגדרו הרי שהביטוי “לקח חלק באופן אחר בעריכתה” פורש באופן רחב, ובע”א 6496/98 בוטו נ’ בוטו, פ”ד נד (1) 19 (2000) (להלן – פרשת בוטו) הגדיר אותו בית המשפט כ”עילת העוללות”. במסגרת זו הרחיב בית המשפט את הביטוי והחילו גם על השלבים שקדמו לתחילת הליך ניסוח המסמך. כן נקבע כי גם מי שנטל חלק בהכנה ובתכנון של הצוואה יכול וייחשב כמי שנטל חלק באופן אחר בעריכתה [פרשת בוטו עמ’ 31]. הביטוי “לקח באופן אחר חלק בעריכתה” של הצוואה הינו ביטוי גמיש ומתמלא תוכן בהתאם לנסיבות המקרה. המבחן האם פלוני לקח חלק בעריכת צוואה אם לאו, הינו בסופו של דבר מבחן השכל הישר ויש לבחון את מידת המעורבות וחומרתה, ככל שהמעורבות גדולה יותר, כך ייטה בית המשפט לראות בה כמעורבות הפוסלת את הצוואה. לא כך הדבר כאשר מדובר בעזרה ותמיכה במנוח לצורך הגשת רצונו בכתיבת צוואתו [ע”א 5869/03 חרמון נ’ גולוב, פ”ד נט (3) (2004)].
לאחר בדיקת התשתית הראייתית מצאתי כי:
בנותיו של המנוח ונכדו הסיעו את המנוח למשרדה של עו”ד אמיר (עמ’ 1, ש’ 27, עמ’ 13, ש’ 12 ת/4; עמ’ 101, ש’ 18-17, 26; עמ’ 112, ש’ 19). כבר נקבע בפסיקה כי עובדה זו כשלעצמה אינה עולה כדי מעורבות פסולה במשמעות הוראות סעיף 35 לחוק [עמ”ש (חי’) 34987-10-16 ש.ט. נ’ ה.ט.ר. (31.12.2019); עמ”ש (ת”א) 36529-11-10 ב.ש.מ נ’ ש.מ (28.2.2012), פסקה 5].
לא נסתרה הגרסה שהבנות רק “הביאו אותם, יצאו” (עמ’ 1, ש’ 27 ת/4; עמ’ 101, ש’ 33; עמ’ 102, ש’ 25; עמ’ 112, ש’ 15) מבלי שנכחו במעמד עריכת הצוואה עצמה, ובלי שיודעות על מהלך הפגישה (עמ’ 102, ש’ 25-24; ר’ גם עמ’ 112, ש’ 15).
במקרה זה, הנתבע מטיל ספק בזכרונה של עו”ד אמיר (סעיף 36 לסיכומים), אך נתפס לדבריה הבאים: “ועוד משהו אתן צריכות לזכור את זה טוב מאוד שהם היו פה לבדם אף אחד לא היה נוכח” (עמ’ 13, ש’ 2-1). עיון בחילופי הדברים מלמד כי מדובר בתזכורת לבנות, הא ותו לא: “דוברת: ברור. דוברת: בוודאי היינו בחוץ… שולמית: זה עוד יותר, זה עוד יותר חשוב. …דובר: הם באו ואנחנו חיכינו להם בחוץ. דוברת: אנחנו ליווינו אותם אין להם רכב, הם לא נוהגים. דובר: את אבל אומרת שאת יודעת שהם היו פה? שולמית: מה? דובר: את ידעת שהם פה? שולמית: בטח הם הביאו אותו …שולמית: אני לא… אני אגיד משהו לא נכון? …שולמית: הם, מה, בוודאי הם הביאו אותם. דוברת: את אמא שלי גם, את אמא שלי ואבא שלי, גברת שולמית את אמא שלי ואבא שלי. דוברת: היא אמרה את שניהם” (עמ’ 13, ש’ 19-1 ת/4). לאור הנ”ל, מהימן עליי ההסבר של צ’: “ש: אם שני ההורים שלך למה צריך להגיד לה “שלומית שני ההורים שלי היו, תזכרי” למה? ת: לא יודעת. אין לי מושג” (עמ’ 105, ש’ 31-25) וכן ההסבר של התובעת: “ש:…למה היא אומרת לך את זה? ת: אין לי מושג אני לא יודעת, … אני לא התייחסתי בכלל לדבר הזה” (עמ’ 120, ש’ 13-6).
לא הובאה ראיה למעורבותן של הבנות בעצם עריכתה של הצוואה.
לא נסתרה הגרסה כי היוזמה לעריכת הצוואה הייתה של ההורים: “ש: אמרת לה כדאי לך לעשות צוואה? ת: לא. ש: היא החליטה על דעת עצמה? ת: כן. ש: אז כבר הייתה צוואה אז למה שהיא תחליט? ת: אני לא יודעת מקיומה של צוואה. לא יודעת שהייתה צוואה” (עמ’ 101, ש’ 9-4), אשר נערכו לפגישה “הוא בא עם תיק עם מסמכים” (עמ’ 1, ש’ 28 ת/4).
לא נסתרה הגרסה כי הבנות לא השפיעו על תוכן הצוואה: “ש: על מה דיברתם בדרך? ת: על הא ועל דא. איזה שאלה זו? ש: אני שואלת. ת: מה זה על מה דיברנו? על מזג האויר. ש: לא. על מה דיברתם בדרך? ת: על מזג האויר דיברנו. ש: מה אמרתם להם לכתוב בצוואה? ת: באמת. לא אמרנו. …זכותם לרשום בפנים מה שהם רוצים. ש: ולא דיברתם על שום דבר? ת: לא דיברנו על שום דבר” (עמ’ 103, ש’ 28- עמ’ 104, ש’ 6).
לא הובאה ראיה להוכיח כי הבנות פעלו אצל עו”ד אמיר פעולה כלשהי הקשורה לתוכן הצוואה: “ש: מי נתן את כל הפרטים מה לכתוב בצוואה? מי נתן לעו”ד? ת: מי יודע מי? הם ישבו בפנים. אני יודעת מה החליטו ביניהם?” (עמ’ 102, ש’ 25-24), “ש: אז את לא דיברת עם העו”ד בשום הזדמנות לגבי הצוואה? ת: ממש לא. ש: אם העו”ד מקבלת מסמכים לגבי ערבויות. ת: אין לי מושג” (עמ’ 112, ש’ 15-12). אדרבא, הנוטריונית טענה בשיחה כי קיבלה את המידע מהמנוח (עמ’ 1, ש’ 28, עמ’ 2, ש’ 2 ת/4). כלומר, לא מדובר במידע שנמסר על ידי מי שלא בקי בפרטים ולא ידע את העובדות המדויקות אלא מי שידע את הפרטים וביכר לערוך את ההתחשבנות בצוואה (ר’ להלן).
אילו היו הבנות מעוניינות לנצל את מצבו של המנוח על מנת לגרוע מחלקו של אחיהן, מה האינטרס של עו”ד אמיר לשתף פעולה עמן תוך ביצוע עבירה של הונאת המנוח וסיכון שמה הטוב והמוניטין שצברה במשך עשרות שנים “אני 60 שנה עורכת דין, בת 81, אני אלך לסכן את עצמי על איזה שטות שכזאת” (עמ’ 5, ש’ 21-20, עמ’ 7, ש’ 12 ת/4) ואילו עו”ד אמיר קשרה קשר עם הבנות, מן הסתם הייתה דואגת שהבנות לא יגיעו עם המנוח למשרדה.
לאור האמור לעיל, שוכנעתי כי הבנות לא לקחו חלק בעריכתה של הצוואה העולה כדי מעורבות פסולה.
לפיכך, הטענה על מעורבות בעריכת הצוואה נדחית.
האם הייתה השפעה בלתי הוגנת?
סעיף 30(א) לחוק הירושה קובע כדלהלן: “הוראות צוואה שנעשתה מחמת אונס איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה”.
השפעה בלתי הוגנת נתפסת כהתנהלות מצד הנהנה בעלת גוון פסול, שיש בה כדי לשנות או להסיט את רצונו החופשי של המצווה.
ככלל, נטל ההוכחה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת מוטל על הטוען לקיומה [ע”א 245/85 אנגלמן נ’ קליין, פ”ד מג (1) 772, 778 (1989); ע”א 130/77 עוזרי נ’ עוזרי, פ”ד לג (2) 346, 353 (1979)], על הראיות המבססות את העילה צריכות להיות משמעותיות “ולא די בהוכחת חשש בלבד להשפעה זו” [ע”א 53/88 מנלה נ’ ברנדווין, פ”ד מו (1) 48 (1991)]. בשל הקושי להוכיח קיומה של השפעה בלתי הוגנת במובן סעיף 30 לחוק, נקבעו בהלכה הפסוקה ראיות נסיבתיות ומבחנים לסייע בהוכחת קיומה [ע”א 5185/93 היועמ”ש נ’ מרום, פ”ד מט (1) 318, 328 (1995) (להלן – פרשת מרום)].
ככל שתקום החזקה בדבר השפעה בלתי הוגנת, אזי עובר נטל הבאת הראיות למבקש קיום הצוואה ועליו ליישב את הנסיבות שהוכחו עם העדרה של השפעה בלתי הוגנת [שוחט, עמ’ 213; רמ”ש (ת”א) 27644-11-17 מ.מ.ח נ’ ת.מ (26.3.2018)]; בפסיקה הוצעו מספר מבחנים לסייע בידו של מבקש הקיום לעמוד בנטל הבאת הראיות שהועבר אליו, כדלקמן: מבחן הקרבה הרגשית, מבחן הנישול, מבחן השימוש לרעה בתלות, מבחן ההשפעה המותרת, מבחן הגיונה של הצוואה [פרשת מרום עמ’ 845-841].
הנתבע טוען כי אחיותיו הפעילו על המנוח ואשתו לחץ והשפעה בלתי הוגנת. מנגד טוענת המבקשת, כי לא התקיימו המבחנים לקביעת קיומה של השפעה בלתי הוגנת, לא קיימת חזקה להשפעה לא הוגנת המעבירה את נטל הבאת הראיות מהנתבע למבקשת, ולא מדובר בהוראה לטובת יתר הנהנים “בעליל” אלא בהוראה משקפת מציאות, וכן משום שאין עמידה במבחנים האחרים המפורטים בפרשת מרום.
אפנה לבחון האם הצוואה מיום 23.9.2011 משקפת את רצונו האמיתי של המנוח, או שמא הופעלה עליו השפעה בלתי הוגנת מטעם בנותיו שהובילה אותו לצוות כפי שציווה.
בחינת המבחנים שנקבעו בפסיקה על הנסיבות כאן מגלה כי לא התקיימו סממנים להשפעה בלתי הוגנת; אבאר.
מבחן התלות והעצמאות – כנזכר המנוח חלה במחלת הפרקינסון “היה לו רק רעד ברגליים” (עמ’ 97, ש’ 7]. לעומת זאת, מהבחינה השכלית הכרתית היה למנוח ליקוי קוגניטיבי שלא מנע ממנו לקבל החלטות בכוחות עצמו ועל דעת עצמו. על כך למדים מעדויותיהן של בנותיו: “היה צלול וכשיר” (צ’-עמ’ 97, ש’ 10) “ש: זה נכון שהוא היה לפעמים שוכח לקחת כדורים? ת: תמיד אני הייתי מזכירה לו. לא, לא היה קורה. ש: אבל הוא היה צריך לקחת את הכדורים כמה פעמים ביום? ת: מה? אני לא זוכרת אבל אני חילקתי לו את זה. …היה מסודר וכל זה והוא היה פדנט, הוא היה לבד יודע” (עמ’ 111, ש’ 20-15). חיזוק לגרסתן נמצא בהתרשמותה של הנוטריונית “האיש היה סופר צלול” (עמ’ 1, ש’ 27 ת/4).
מבחן תלות וסיוע – הבנות העידו על טיפול שלהן באספקטים שונים בחיי המנוח: “דאגנו לשלומם, בריאותם ואיכות חייהם, על כל המשתמע והכרוך בכך” (סעיף 2 לתצהיר צ’) וכך במשך שנים רבות “טיפלנו בהורים יחד כל ה-30 שנה” (עמ’ 89, ש’ 27; עמ’ 94, ש’ 26; עמ’ 95, ש’ 16-15; עמ’ 110, ש’ 19-17) והן דחו אפשרות שהמנוח הסתייע בנתבע לצרכים כלשהם: “ממש לא. עומדת על זה שממש לא” (עמ’ 110, ש’ 15-14; ר’ גם עמ’ 95, ש’ 12-8, 23).
במקרה זה, מלבד הסיוע שהושיטו למנוח בנותיו, הסתייע המנוח במטפל של המל”ל (עמ’ 96, ש’ 7-6) ובנוסף, לפי טענתו של הנתבע, גם הנתבע סייע למנוח לפחות בחלק מצרכיו הקיומיים (סעיף 33 לסיכומים). במצב כזה, מאליו ברור כי מידת התלות של המנוח בבנותיו היא קטנה יותר ומתמעט החשש להיווצרות תלות שעלולה לבסס פעולה תחת השפעה בלתי הוגנת.
מבחן קשרי המצווה עם אחרים – מהעדויות שהובאו בפניי מתברר כי המנוח היה בקשרים עם אנשים אחרים זולת בנותיו. על כך העיד הנתבע: “ש: כמה פעמים בערך פגשת את אבא שלך בחצי שנה האחרונה לחייו? ת: לפחות פעם בשבוע. לפחות אם לא יותר. ש: סופ”שים אתה היית מגיע? ת: תמיד …בחצי שנה האחרונה הייתי מגיע כל שבת” (עמ’ 35, ש’ 17-4) (ר’ גם הגב’ א’- עמ’ 86, ש’ 11; סעיף 8 לתצהיר; מר ג’- סעיף 4 לתצהיר).
מבחן נסיבות עריכת הצוואה ומעורבות בהכנה – מעורבות פחותה בעריכת הצוואה שאינה מגעת כי פסילתה על פי סעיף 35 לחוק, יכול שתהווה אינדיקציה להשפעה בלתי הוגנת על המצווה [ע”א 3828/98 מיכקשווילי נ’ מחקשווילי, פ”ד נד (2) 337, 342 (2000)].
מהתשתית הראייתית שהונחה בפניי מתברר כדלקמן:
הקשר בין המנוח והנוטריונית לא נוצר, בשום שלב, בסיוע בנותיו של המנוח. על כך ראו בחקירתו של הנתבע: “אני אגיד לך גם איך הגיעו לעו”ד שולמית אמיר, להורים שלי יש קורים לו מיכל ..הוא הפנה אותם לעו”ד שולמית אמיר ושם הם עשו את הצוואה הראשונה” (עמ’ 55, ש’ 5-2), בחקירתה של צ’: “ההורים שלי ביקשו, תעשי… ביקשו ‘תשימו אותי’, הביאה אמא שלי כרטיס כזה של עוה”ד שלומית, ‘תשימו אותי אצל העוה”ד הזאת'” (עמ’ 101, ש’ 17-16) ובחילופי הדברים בשיחה: “דוברת: גם איך הגענו אליך בכלל? אם ההורים שלי הגיעו אליך, מאיפה ידענו בכלל את הטלפון שלך? שולמית: באמת, את זה אני לא יודעת” (עמ’ 8, ש’ 10-8 ת/4).
הבנות הסיעו את המנוח לנוטריונית “בטח הם הביאו אותם. …אני לא…אני אגיד משהו לא נכון? …הם, מה, בוודאי הם הביאו אותם” (עמ’ 13, ש’ 12, 14, 16 ת/4). אין חולק, כי הנתבע לא ידע על הפגישה אצל הנוטריונית. לכאורה אין סיבה להסתיר את הפגישה מהנתבע: “ש: אז למה לא אמרתן לפ’ שההורים הולכים לעשות צוואה? ת: לא אמרנו ש: למה? ת: אין לי סיבה. …לא הסתרנו את זה. אין לי סיבה. ש: יש סיבה. ת: אין לי מה להגיד” (עמ’ 103, ש’ 19-10). עם זאת, הסיבה התבררה מדבריו של הנתבע בעצמו: “אבא שלי היה מגיע להבנה, מנסה להסביר, אבא שלי לא היה עושה דבר כזה. בחיים לא היה עושה דבר כזה מאחורי גבי” (עמ’ 48, ש’ 16-14). דבריו של הנתבע בהלימה עם דבריה של הנוטריונית: “הם אמרו בפירוש, אני לא אגיד את זה גם לא בבית משפט שהם חוששים ממנו, הם פוחדים על הדירה שלהם, הם אמרו את זה. …הוא כפה את עצמו כהר עליהם, כל הזמן. …הוא הפעיל עליהם לחץ כל הזמן” (עמ’ 17, ש’ 20-19, 25-23).
הבנות לא נכחו במעמד שנחתמה הצוואה “באותו יום חיכינו בחוץ, ההורים שלי היו בתוך החדר, סיימו, יצאו, והחזרנו אותם הביתה” (עמ’ 101, ש’ 31-30; ר’ גם סעיף 20 לתצהירים; עמ’ 104, ש’ 17-1; עמ’ 112, ש’ 22-20), “הבנות הביאו אותם, יצאו, נשארו האבא והאמא” (עמ’ 1, ש’ 27 ת/4).
על פי התרשמותה של הנוטריונית היה המנוח צלול ומודע לרצונו: “הוא בא עם תיק מסמכים הקריא לי את ה …חשבונות בנק” (עמ’ 1, ש’ 28; עמ’ 2, ש’ 2 ת/4), “הייתה לנו שיחה, האיש היה יותר מצלול” (עמ’ 2, ש’ 9), “דוברת: היה לו פרקינסון ברגליים, הראש עבד, הראש עבד. דוברת: מאוד עבד. שולמית: אני זוכרת” (עמ’ 6, ש’ 26-24), “דובר: את כנוטריון מזהה שהוא כשיר, הוא כשיר. שולמית: בדיוק, אני חייבת לדבר איתו לוודא שהוא כשיר … פה כנראה שיהיה צריך חוות דעת רפואית, אני אעמוד על שלי ואני בטוחה ומשוכנעת, ו, ו, פשוט” (עמ’ 7, ש’ 14-13, עמ’ 8, ש’ 5-4 ת/4).
אינני מקבלת את הטענה כי רישום שגיאות מהותיות וטעויות בעובדות בצוואה מלמד שלא המנוח ואשתו אשר ידעו את העובדות ערכו אותה אלא מי שלא היה בקי בפרטים, קרי- הבנות, וזאת מהטעמים הבאים: האחד, הבנות עמדו בתוקף על כך שלא שוחחו עם הנוטריונית על הצוואה: “ש: את לא דיברת עם העו”ד בשום הזדמנות לגבי הצוואה? ת: ממש לא” (עמ’ 112, ש’ 13-12); השני, בחקירתה תארה צ’ את המנוח כ”פדנט”. בחקירתה הסבירה צ’ כי אין הכוונה ל”פדנט” במובן המילוני “נוקדן- דייקן עד כדי הפרזה” אלא במובן העממי של המילה: “ש: זאת אומרת זה לא מסתדר עם זה שהוא פדנט שיש שם שגיאות. ת: אבל מה זה קשור? בן אדם שהוא פדנט זה לא קשור. יכול להיות פדנט בנושאים, לסדר את הדברים במקום, פדנט במקום מיני דברים אחרים. …בניקיון האישי שלו. מה זה קשור?” (עמ’ 105, ש’ 6-2). ההסבר המובא לעיל מתיישב עם דברים שנאמרו בשיחה לפיהם הנוטריונית קיבלה את הפרטים מהמנוח: “מאיפה, מאיפה אני רשמתי את כל הנתונים האלה? אני לא המצאתי את זה” (עמ’ 10, ש’ 6).
יתרה מכך, לא רק שלא הוכחה תלות ולא קמה חזקה שיש לסתור כי הצוואה אינה משקפת את רצון המנוח, למעשה הוכח כי הוראת סעיף ד(4) לצוואה משקפת את הנסיבות המשפחתיות, וזאת כפי שיפורט להלן.
מבחן הנישול – בחקירתו טען הנתבע “ידעתי שיש צוואה שמחולקת שווה בשווה. לא ידעתי שיעשו איזשהו שינוי” (עמ’ 67, ש’ 15-14). לעומת זאת, בצוואה העיזבון מתחלק בין הילדים, בחלקים שווים ביניהם, אלא “שיש לנכות סכום זה שקיבל בחיינו מחלקו בעיזבון ורק היתרה לאחר ניכוי של 593,000 ₪ תחולק לו”. זהו לכאורה שינוי מהותי לעומת הצוואה הראשונה הנטענת באופן המרע את מצבו של הנתבע.
במקרה זה, הנתבע תחילה דחה את האפשרות שהעברת כספים לנתבע הביאה את הוריו לכתוב את סעיף ד(4) לצוואה: “ש: יכול להיות שההעברה הזו היא זו שהביאה אותם אז העברות האלה זה מה שהביא אותם לכתוב שהם מקזזים כסף מהחלק שלך? ת: לא. ש: או לכתוב את הצוואה כמו שהיא נכתבה? ת: לא” (עמ’ 41, ש’ 32-28). עם זאת, בהמשך אישר הנתבע: “ש: תגיד באופן כללי אתה מכיר בזכות של ההורים שלך להוריד לך איזשהו חלק מהעיזבון, איך שבא להם? ת: כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה” (עמ’ 58, ש’ 15-13) וכן שלאחר פטירתו של המנוח “התקשרה אלי אימי …כדי לשאול אותי, האם היא חתמה לי על עוד משהו חוץ מהערבויות ואני הבנתי שהיא מתכוונת לערבויות שחתמה למסעדה של ת’ בזמן שת’ הייתה בת הזוג שלי (לפני שהתחתנו) ולכן עניתי לה שלא” (סעיף 6 לתצהיר; עמ’ 50, ש’ 3-1).
הגיונה של צוואה – במקרה זה, על פי תיאור היחסים המשפחתיים, הנתבע היה עבור הוריו “כל חייהם” (עמ’ 34, ש’ 31) “ש: היה המלך של ההורים? ת: כן. ש: האלוהים שלהם? ת: נכון כן” (עמ’ 93, ש’ 11-8; ר’ גם עמ’ 110, ש’ 13); הנתבע והגב’ א’ קשרו את חייהם (עמ’ 69, ש’ 11; סעיף 2 לתצהיר הגב’ א’) והביאו לעולם ילדה משותפת; הגב’ א’ פתחה מסעדה בשנת 2010 (עמ’ 69, ש’ 26), חצי שנה לאחר מכן הגב’ א’ העבירה את פעילות המסעדה לחברה הנמצאת בבעלותה (ר’ פרוטוקול מיום 29.12.2010 מצורף לתצהיר הגב’ א’; עמ’ 75, ש’ 33-32; עמ’ 76, ש’ 2, 24-23). במקביל לכך ההורים חתמו על ערבויות בקשר לעסק “חצי שנה אחרי שנפתחה, משהו כזה” (עמ’ 69, ש’ 24; ר’ גם עמ’ 59, ש’ 32-28; עמ’ 71, ש’ 30-29; עמ’ 13-12 ת/3); הערבויות ניתנו לגב’ א’ בגלל הקשר לנתבע: “ש: אם ת’ היא בן אדם זר אז הם נותנים כסף לאדם זר? ת: מבחינתם כן זה אותו תא” (עמ’ 47, ש’ 6- עמ’ 48, ש’ 5), “ואין לי ספק גם כן, אני לא אשקר זה היה מאהבה לבן שלה. מרצון לתת לו הכל, לא אשקר” (עמ’ 86, ש’ 30-28); הגב’ א’ לא עמדה בהתחייבויותיה והערבויות מומשו: “אני חשבתי שאני יכולה להסתדר ולעמוד בערבויות האלה אבל בסוף זה לא …ש: בסופו של דבר זה 600,000 שקל כן? זה לא צחוק. ת: נכון ברור שלא” (עמ’ 70, ש’ 23-20; ר’ גם עמ’ 83, ש’ 22-19; עמ’ 85, ש’ 31-29). בנסיבות האלה, סביר להניח כי ההורים ראו את הכספים כאלה שניתנו, בסופו של יום, לנתבע, ומצאו לנכון לערוך התחשבנות בצוואה.
בנסיבות אלה, יש סבירות רבה לצוואתו של המנוח כפי שנכתבה, והצוואה משקפת רצון, כוונה ומחשבה של המנוח ואינה נחזית כפסולה מתוך תוכנה.
לאור כל האמור לעיל, שוכנעתי כי הצוואה נערכה כדין וללא כל השפעה בלתי הוגנת.
האם הייתה טעות בצוואה?
חוק הירושה מכיר בשני סוגי טעויות: האחת, סעיף 30(ב) לחוק הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות – אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אלמלא הטעות, יתקן בית המשפט לפי זה את דברי הצוואה; והשנייה, סעיף 32 לחוק נפלה בצוואה טעות סופר או טעות בתיאורו של אדם או של נכס, בתאריך, במספר, בחשבון או כיוצא באלה, ואפשר לקבוע בבירור את כוונתו האמיתית של המצווה, יתקן את הטעות הרשם לענייני ירושה, או בית המשפט כאשר העניין הועבר אליו לפי סעיף 67א לחוק; “דהיינו, טעות מסוג אחד היא כאשר קיים פער בין המציאות האובייקטיבית לבין תפיסתו הסובייקטיבית של המצווה. … לכך מתייחס סעיף 30(ב). ודוק, סעיף זה יחול רק במצב בו ניתן יהיה לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה אלמלא הטעות. …טעות מסוג שני – עניינו של סעיף 32 – היא כאשר קיים פער בין כוונתו הסובייקטיבית של המצווה לבין לשון הצוואה בפועל. הסעיף מבחין בין שני תת סוגים של טעות כזו: “טעות סופר”, או “טעות בתיאורו של אדם או כל נכס, בתאריך, במספר, בחשבון” [בע”מ 8300/11 פלוני נ’ פלוני (2.8.2012)].
סעיף ד(4) לצוואה קובע כדלקמן: “הואיל ובננו פ.ש קיבל הלוואה מבנק הפועלים סניף 516 ואנו פרענו הלוואה זו בסך 343,000 בשנת 2011 מתוך חשבוננו XXX וכן קיבל הלוואה מבנק לאומי סניף יפו XXX חשבון מספר XXX ואנו פרענו הלוואה זו בסך 250,000 ₪ מתוך חשבוננו בשנת 2011 הרי שיש לנכות סכום זה שקיבל בחיינו מחלקו בעיזבון ורק היתרה לאחר ניכוי של 593,000 ₪ תחולק לו”.
במקרה זה, מבחינה פוזיטיבית לא קיבל הנתבע הלוואות מהבנקים (נ/4; עמ’ 42, ש’ 31; עמ’ 43, ש’ 5-3), לכן לכאורה המנוחים לא פרעו במקומו הלוואות. עם זאת, בדיקת העובדות האופפות את כתיבת הצוואה מלמדת על ההתנהלות הכספית בין הנתבע והוריו – סיבך את הוריו עם נושים (עמ’ 38, ש’ 11-1, 22-16), קיבל כספים מהוריו בלי להשיב אף את החלק אשר לשיטתו ציפו ממנו ההורים להשיב (עמ’ 49, ש’ 23, 28; עמ’ 59, ש’ 4-1); ההורים חתמו ערבויות בנקאיות עבור עסק בבעלותה של אשת הנתבע “ת: הם לא נתנו לי כסף. …ש: נתנו לת’, בסדר? ת: יפה אז בוא נדייק” (עמ’ 43, ש’ 14-10) “אמא שלי הייתה הולכת לבנק, לא לקחתי אותה אפילו, הוציאה ערבות בנקאית. …אבא שלי לא היה מתערב בכלל בכסף. …רק תמיד היא אמרה לי ‘מה שאבא אמר זה מה שאני עושה, זה הכל'” (עמ’ 44, ש’ 25-17), כאשר הערבויות ניתנו מתוך הבנה שהמנוחים נותנים למעשה לבנם (עמ’ 48, ש’ 5; עמ’ 59, ש’ 28-עמ’ 60, ש’ 3; עמ’ 68, ש’ 29-28; עמ’ 74, ש’ 6-1); ניתנו צ’קים כנגד הערבויות (עמ’ 72, ש’ 25-4); היה בכוונתה של הגב’ א’ ובכוונת הנתבע להחזיר את הכספים לעיזבון (עמ’ 44, ש’ 11-10; עמ’ 59, ש’ 4-1; עמ’ 87, ש’ 8-5); היה שיח לעניין אי כיסוי ההמחאות “ש: לדעתי 8 צ’קים חזרו ואז הפסיקו פשוט להפקיד את הצ’קים כי הבינו שהם חוזרים. ת: אז יכול להיות שזה כתוצאה, כמו שאתה אומר לערבויות לתת. לא זוכרת בדיוק מה זה היה, צריכה לבדוק. ש: עשית עם זה משהו? פנית אליה? דיברתם על זה? ת: בטח שדיברנו על זה” (עמ’ 73, ש’ 8-3); הערבויות מומשו והמנוחים נאלצו להזרים כספים לבנק: “ש: אבל ה-600,000 נפרע. ת: לא, אבל זה ערבויות. זה לא נפרע לי זה נפרע לבנק. …ש: לחברה שלך זה נפרע? ת: לבנק , לא לי, לבנק. …ש: הבנק רצה את הכסף בגלל המסעדה או בגללך אישית? ת: בגלל המסעדה” (עמ’ 74, ש’ 33-27; עמ’ 75, ש’ 9-8; ר’ גם עמ’ 79, ש’ 29-27). לאור האמור לעיל אין משמעות לעובדה שבמועד כתיבת הצוואה טרם מומשה ערבות בנקאית אחת (נ/5). לא בכדי נמנע הנתבע להביא את מסמכי הבנק של הגב’ א’ (עמ’ 62, ש’ 16-15; עמ’ 82, ש’ 23-20); ההתנהלות הכספית הכללית של המנוחים – עיקרון השוויון הנחה את המנוחים: “אם היא נתנה נתנה שווה בשווה…אף פעם לא הפלתה” (עמ’ 98, ש’ 17) “ש: זאת אומרת שלהורים שלך היה להם כסף והם נתנו באהבה לילדים מתנות וכספים והם לא ביקשו בחזרה. ת: שווה בשווה ש: והם לא ביקשו בחזרה. נכון? ת: נכון אבל את הכספים שהוא לקח אני ואחותי לא ידענו ולא קיבלנו. זה ההבדל” (עמ’ 115, ש’ 24-19), לעומת זאת, המנוחים לא פרעו חובות של ילדים אחרים למעט חובות של הנתבע (45, ש’ 18-16; עמ’ 98, ש’ 20-19; עמ’ 99, ש’ 10-1; עמ’ 100, ש’ 3-1); היחס של המנוחים כלפי הנתבע – המנוחים חששו מהנתבע (עמ’ 2, ש’ 3, עמ’ 17, ש’ 20, 25 ת/4).
לאור האמור לעיל, לא ניתן לומר שהקביעה “הלוואות” מקורה בטעות ולא ניתן לומר כי כוונת ההורים נוסחה ברשלנות ובטעות באופן שפוגע בשוויון. אדרבא, השוויון נשמר דרך ההתחשבנות כפי שביקשו המנוחים לבצע.
לפיכך, טענת הטעות – נדחית.
צוואת המנוחה
אין כל טענה של ממש נגד קיום צוואתה של המנוחה, ועל כן יינתן צו לקיום הצוואה במסמך נפרד.
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל אני קובעת כדלקמן:
ההתנגדות לקיום צוואת המנוח נדחית.
ההתנגדות לקיום צוואת המנוחה נדחית.
ניתן בזאת צו לקיום הצוואה מיום 23.9.2011.
צווי קיום צוואה יינתנו בהחלטה נפרדת.
משנדחתה ההתנגדות ולאור ההתנהלות הדיונית הכללית של הנתבע, ריבוי הדיונים, הבקשות והארכת ההליכים, אני רואה לנכון לחייב את הנתבע לשלם הוצאות משפט לידי התובעת בסך של 50,000 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 יום אחרת יישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק ממועד החיוב ועד למועד התשלום בפועל.
המזכירות תשלח לצדדים את פסק הדין.
