בפני
כב’ השופטת סגלית אופק
תובע
צ.ו
ע”י ב”כ עו”ד ב. קראוס
נגד
נתבע
א.מ.ו
ע”י ב”כ עו”ד א. יפה
בעניין עזבון: XX ז”ל
פסק דין
מונחת לפניי תובענה לקיום צוואה מיום 19.11.2019 (ת”ע 19295-07-20) והתנגדות לה (ת”ע 19131-07-20).
רקע עובדתי
הגב’ א.ש ז”ל (להלן – XX או המנוחה) ילידת 25.4.1947 נפטרה ביום 11.12.2019 בהיותה בת 72 שנים, כשהיא רווקה, ללא ילדים.
טרם פרישתה לפנסיה עבדה המנוחה בתפקיד בכיר בחברת אל על.
יש למנוחה אחות יחידה, הגב’ ד.ו (להלן גם- ד’); התובע, מר צ.ו (להלן גם – צ), הוא אחיין של המנוחה.
במועדים הרלוונטיים בני משפחתה של המנוחה חלקם (ד’) התגוררו בחו”ל וחלקם בישראל (האחיינים צ’ וש’).
הנתבע, המתנגד לקיום הצוואה, הוא א.מ.ו., יליד 21.9.2005 (להלן גם –מ’); אין קשר משפחתי בין הנתבע והמנוחה.
הקשר בין המנוחה ומשפחתו של הנתבע החל בשנת 2009 או 2010 והתקיים עד בסמוך לפטירתה של המנוחה.
אין חולק כי מ’ היה מקורב למנוחה (נ/א-ב).
המנוחה חלתה במחלה קשה בשנת 2017. המנוחה לא יידעה את בני משפחתה אודות מחלתה אלא הדבר נודע לאחיינית של המנוחה, הגב’ ש.פ (להלן גם – ש’), באמצעות צד שלישי, חברה של המנוחה, הגב’ א.ר. (להלן גם – א’), בחודש יולי 2019
במהלך שנת 2019 ערכה המנוחה שלוש צוואות:
ביום 5.3.2019 ערכה המנוחה צוואה (להלן גם – הצוואה הראשונה) (נ/ג) ואלו עיקרי הוראותיה הרלוונטיות להליך זה: הדירה תועבר למ’; יתרת הרכוש, הכספים והזכויות תועבר לצ’.
ביום 13.11.2019 ערכה המנוחה צוואה נוספת (להלן גם – הצוואה השנייה) (נ/ה) ואלו השינויים העיקריים שערכה המנוחה בצוואתה זו: הזכויות בדירה יתחלקו כך שמ’ יקבל 1/4 חלקים וצ’ יקבל 3/4 חלקים. יתרת הרכוש, הכספים והזכויות תועבר לצ’.
ביום 19.11.2019 ערכה המנוחה עוד צוואה (להלן גם – הצוואה או הצוואה השלישית) (נ/ו) ואלו השינויים העיקריים בה – המנוחה הורישה את כל רכושה לאחיינה, צ’. בד בבד, חתמה המנוחה על תצהיר בקשר עם הלוואות כספיות בסך נומינלי מצטבר לסך של כ970,000 ₪ שהלוותה למשפחת ו’ במהלך 7 השנים האחרונות, ומתוכו הושב, לטענתה, סך של 95,000 ₪ בלבד (ת/ב).
ביום 18.11.2019, בין מועד הצוואה השנייה למועד הצוואה השלישית, נבדקה המנוחה על ידי ד”ר י.ש (להלן גם – ד”ר ש’), פסיכיאטר מבוגרים אשר מילא תעודת רופא בעניינה (להלן – תעודת הרופא) (נספח ג’ לתשובה להתנגדות).
לאחר הפטירה, האחיין עתר לכך שיינתן צו קיום צוואה (ת”ע 19295-07-20), ואילו המתנגד, (אז עודנו קטין), באמצעות הוריו האפוטרופוסים הטבעיים, התנגד לכך (ת”ע 19131-07-20).
להשלמת התמונה יוער כי עו”ד י.פ (להלן גם – עורך הצוואה או עו”ד פ’) הגיש לרשם לענייני ירושה את הבקשה ליתן צו קיום צוואה כשבועיים לאחר פטירתה של המנוחה (עמ’ 8, ש’ 29, 34-32). עוד יוער, כי האחיין לא יידע את המתנגד על הגשת הבקשה ונמנע מלעמוד עמו בקשר (עמ’ 9, ש’ 5; עמ’ 54, ש’ 20-19).
כל ההליכים הועברו להכרעת בית המשפט בהתאם לסעיף 67א(א)(1) לחוק הירושה, התשכ”ה-1965 (להלן – החוק) (ר’ החלטת כב’ הרשם לענייני ירושה מיום 5.7.2020). יוער, כי המתנגד פעל בניגוד להחלטה ולא הגיש בתמיכה להתנגדות בקשה לצו קיום צוואה מוקדמת בפני כב’ הרשם לענייני ירושה אלא ניסה לעשות לעצמו “קיצור דרך” (החלטה מיום 9.7.2020; סעיף 4 סיפא לסיכומים).
ביום 15.9.2020 הגיעו הצדדים להסכמות לפיהן יינתן צו קיום צוואה חלקי, למעט בעניין זכויותיה של המנוחה בדירה.
מיניתי את הפסיכיאטר, ד”ר עזגד גולד, כמומחה מטעם בית המשפט להגיש חוות דעת בשאלת כשירותה של המנוחה להבין בטיבה של צוואה מיום 19.11.2019 (להלן – המומחה או ד”ר גולד) (החלטות מהימים 15.9.2020, 23.12.2020). להשלמת התמונה יוער, כי בקשה להרחבת כתב המינוי כך שתיבדק כשירות המנוחה להבין בטיבה של צוואה גם ביום 13.11.2019 נדחתה (ר’ סעיף 5 החלטה מיום 23.12.2020).
ביום 8.4.2021 הוגשה חוות דעת בה הדגיש המומחה עצמו כי לא ניתן לקבוע בעניין כשירותה של המנוחה מהרשומה הרפואית שהונחה בפניו, והדבר נותר בספק (להלן – חוות הדעת).
שני הצדדים לא הפנו שאלות הבהרה למומחה ולא ביקשו לחקור את המומחה.
הצדדים הגישו תצהירים במקום עדות ראשית.
מטעם הנתבע הוגשו תצהירים של אביו של הנתבע, מר נ.י.ו (להלן גם – י’) וגב’ ת.מ.מ (להלן גם – ת’), בעלת סטודיו אופנה, שהמנוחה הייתה לקוחה שלה במשך שנים רבות.
מטעם התובע הוגשו תצהירים של התובע; עו”ד פ’; עו”ד א.ב (להלן גם – עד קיום או עו”ד ב’); א’; ש’; ד’; הגב’ ס.ש, בת דודתה של המנוחה (להלן גם – ס’); הגב’ י.א, המטפלת של המנוחה (להלן גם – המטפלת או י’).
המבקש עתר לזמן את ד”ר ש’ ליתן עדות, ובקשתו נעתרה (ר’ החלטה מיום 8.8.2022).
בהליך זה התקיימו שתי ישיבות הוכחות בימים 22.9.2022 ו- 29.5.2023 במהלכם נשמעו חקירות של: ת’ (עמ’ 4); י’ (עמ’ 8-5); עו”ד פ’ (עמ’ 17-8); עו”ד ב’ (עמ’ 23-18); ד”ר ש’ (עמ’ 31-23); א’ (עמ’ 36-33); י’ (עמ’ 42-36); ד’ (עמ’ 44-43); ש’ (עמ’ 48-45); צ’ (עמ’ 56-48). יוער, כי בהתאם להודעתו של המבקש, הוצא התצהיר של ס’ מתיק בית המשפט (עמ’ 42, ש’ 20-12).
הצדדים הגישו סיכומים בכתב (ר’ החלטה מיום 12.1.2024); כעת ניתן פסק הדין.
דיון והכרעה
עילות ההתנגדות:
בסיכומיו העלה המתנגד שתי עילות לפסלות הצוואה, ואלו הן:
אי כשירות המנוחה לערוך צוואה לפי סעיף 26 לחוק הירושה, התשכ”ה-1965 (להלן – חוק הירושה);
השפעה בלתי הוגנת של התובע ו/או מי מטעמו על המנוחה לפי סעיף 30(א) לחוק הירושה;
בטרם אפנה לבחינת טענות הצדדים בהקשר לעילות ההתנגדות שהועלו, אעיר הערה מקדימה.
הערכת הראיות:
ד’ (אם) וש’ (אחות) קשורות לתובע בקשרי משפחה, מדרגה ראשונה. עדויותיהן הם עדויות של עד ‘מעונין בדבר’, קרי- מי שיש לו עניין אישי בתוצאה [סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971]. לפיכך, יש להתייחס לעדויות אלה בזהירות הראויה.
על מנת להפריך את טענת העדר הכשירות, העידו מטעמו של התובע עורך הצוואה ועד הצוואה בנוגע למצבה השכלי והפיסי של המנוחה לעת עשיית הצוואה.
עורך הצוואה מכיר את משפחת המוצא של המנוחה (עמ’ 9, ש’ 10, 19), העניק להם שירותים משפטיים “33 שנה” (עמ’ 9, ש’ 14-11; עמ’ 15, ש’ 24), והוא מייצג את האחיין “היום לאחר פטירתה” (עמ’ 9, ש’ 16). בנוסף, נשמעו עדים נוספים בנוגע למצבה הקוגניטיבי של המנוחה בתקופה סמוכה למועד עשיית הצוואה: ד”ר ש’ בדק את המנוחה; י’ טיפלה במנוחה מאז יום 3.11.2019 ועד לפטירתה של המנוחה (עמ’ 39, ש’ 9-8), א’ הייתה חברה קרובה של המנוחה “למעלה מ20 שנה” (עמ’ 33, ש’ 12, 22). העדים הנ”ל, רובם ככולם נוגעים בדבר ו”שייכים למחנה” של הצד שזימן אותם. לפיכך, יש לנקוט בזהירות רבה בבחינת משקל עדותם.
מטעמו של הנתבע העידה כאמור ת’ שהמנוחה תפרה אצלה בגדים (עמ’ 4, ש’ 13) ופגשה את המנוחה לאחרונה בחודש אוגוסט 2019 (עמ’ 4, ש’ 24-20).
הנטל להוכחת אמיתות הצוואה:
הכלל הנהוג בדיני צוואות הוא שבצוואה תקינה מבחינה פורמאלית צורנית, יוטל נטל השכנוע על המתנגד לקיום צוואה להוכחות עילות ההתנגדות הנטענות, והוא יתחיל בהבאת הראיות.
במקרה זה, לא הועלתה טענה לפיה הצוואה נפל בצוואה פגם צורני כלשהו. לפיכך, נטל הבאת הראיות (כפי שנעשה בפועל) ונטל השכנוע בדבר התקיימותם של עילות פסלות הצוואה הנטענות מוטל על כתפי הנתבע, ולכך נפנה כעת.
האם המנוחה הבינה בטיבה של צוואה?
נתגלעה מחלוקת בין הצדדים בשאלת כשירותה של המנוחה להבין בטיבה של צוואה במועד עשייתה.
לטענת הנתבע, חוות הדעת נסמכת על מסמכים רפואיים מזמן אמת, ומסקנותיה סותרות באופן ברור את הטענה אודות כשירותה של המנוחה; יש לקבל את ההתנגדות לקיום הצוואות האחרונות נשוא חוות דעת המומחה רק מהטעם שהתובע ויתר על חקירת המומחה וחוות הדעת לא נסתרה; המומחה ניתח את מצבה של המנוחה וקבע את הסבירות לכך שהמנוחה לא הייתה כשירה החל מיום 13.11.2019 לאור מצב דליריום ממנה סבלה המנוחה. המומחה התייחס גם לשכיחות הגבוהה של פגיעה ניכרת בקשב ובקוגניציה המלווים את מצב הדליריום. הקביעה חופפת במדויק, כפי שמצטייר בתיאור האחיינית בשיחותיה עם קופ”ח ומתאים לתיאור ולעדותה של המטפלת ; ספקותיו של המומחה ביחס לתעודת הרופא נותרו בעינן לאחר חקירתו של ד”ר ש’; עדותו של עו”ד פ’ נסתרת מינא וביה מהתרשמות הרפואית ובעיקר תיאור הפוך לחלוטין מעדותה של המטפלת; עו”ד פ’ לא מילא את חובתו כעורך הצוואה לברר עם המנוחה, לאור מצבה הרפואי, את הסיבה לשינוי הדרמטי בנוסח הצוואה ואת הצורך לערוך שינוי בתוך 6 ימים ולהדיר את המתנגד מכל חלק בצוואתה; החובה לברר את רצון המנוחה בצוואתה רלוונטית גם לחובה של עו”ד פ’ לברר מה פשר התצהיר עליו הוחתמה ביום 19.11.2019 ולא בא זכרו במועד שנעשתה הצוואה ביום 13.11.2019; עדותו של ד”ר ש’ חיזקה את הטענה כי הזמנתו הייתה כחלק מתכנון מכוון לקבלת חוות דעת מוזמנת שתשמש בעתיד, במקרה ותוגש התנגדות, כ”חותמת גומי” לכשירות הצוואות האחרונות בחודש נובמבר שעה שהמנוחה לא הייתה כשירה לעשות כן; העדויות הנוספות שהובאו הן עדויות של עדים בעלי אינטרס בתוצאות ההליך ואין להעדיפן על פני חוות הדעת של מומחה בעל כלים וידע מקצועי.
מנגד, טוען התובע כי הוכח באופן ברור וחד משמעי שהמנוחה הייתה כשירה במועד עשיית הצוואה. בזיקה לכך נטען, כי מסקנת המומחה בחוות הדעת היא כי הוא אינו יכול לקבוע האם במועד עשיית הצוואה הייתה המנוחה כשירה אם לאו, ויש לבחון סוגיה זו באמצעות ראיות שיובאו בפני בית המשפט המומחה; מסקנת המומחה כי המנוחה סבלה מדליריום בליל ה12.11.2019 אינה מבוססת על דיווחים רפואיים ומשכך גם מסקנתו הנגזרת כי המנוחה “איבדה את חזקת הכשירות שלה” אין לה ביסוס; אף אם נניח כמסקנת המומחה, קבע המומחה בחוות דעתו כי אחרי כל זאת מסקנתו היא העלאת ספק בלבד אותו ניתן להתיר באמצעות ראיות שיובאו בפני בית המשפט. הובאו ראיות ועדויות בפני בית המשפט בעניין כשירותה של המנוחה: נשמעו 4 עדים ניטראליים (א’, עו”ד פ’, עו”ד ב, ד”ר ש’); אין עסקינן בסיטואציה של חוות דעת “פוסט מורטום” למול עדויות שנשמעו בבית המשפט אלא העדויות שנשמעו משלימות את “החסר” בחוות הדעת אותו המומחה לא יכול היה למלא, לטענתו, נוכח מיעוט תיעוד רפואי במועד הרלוונטי.
מתווה נורמטיבי:
הכלל הוא כי כל אדם כשיר לזכויות ולחובות מגמר לידתו ועד מותו, וכל אדם כשיר לפעולות משפטיות אלא אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק דין [סעיפים 2-1 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ”ב-1962]. אי לכך, כל אדם כשיר לעשות צוואה אלא אם כן כשרות זו נשללה ממנו כדין [ע”א 851/79 בנדל נ’ בנדל, פ”ד לה (3) 101, 104 (1981)].
סעיף 26 לחוק הירושה, התשכ”ה-1965 (להלן – החוק) קובע כי: “צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה”.
עניינה של הגבלת הכושר אליה מכוונת הוראת סעיף 26 לחוק הוא במצבו הנפשי-המנטלי- הקוגניטיבי של המצווה ויכולתו להבין את מהותה של הפעולה המשפטית שהוא עושה – צוואה – ואת משמעותה והשלכותיה על הזוכים ברכושו ועל המודרים ממנו [עמ”ש (חי’) 67590-12-20 פלוני נ’ ל’ (30.6.2021); בע”מ 6251/15 הופה נ’ קסוטו (7.8.2016); שוחט, פגמים בצוואות, עמ’ 162, 167-166 (להלן – פגמים בצוואות) ע”א 5185/93 היועמ”ש נ’ מרום, פ”ד מט (1) 318, 328 (1995); שוחט, גולדברג ופלומין, דיני ירושה ועיזבון, מהדורה שביעית, עמ’ 122 (להלן – דיני ירושה ועזבון)].
הנטל להוכיח העדר כשירות הוא על הטוען טענה זו, ובצוואה הנראית תקינה מבחינה פורמלית צורנית – על הנתבע [בע”מ 3539/17 פלונית נ’ פלוני (11.6.2017), פסקה י’; עמ”ש (ת”א) 55336-12-14 ר.ז נ’ ר.א (6.3.2016)].
כמות ההוכחה הנדרשת אינה עניין של מה בכך, וכדי לעמוד בנטל אין די בהעלאת ספקות בלבד אלא יש צורך בראיות ספציפיות וחד משמעיות נכון ליום שנעשתה הצוואה [דיני ירושה ועזבון בעמ’ 121; ע”א 1212/91 קרן ליב”י נ’ בינשטוק ואח’, פ”ד מח (3) 705, 735 (1994); עמ”ש (ת”א) 35907-02-12 מ.נ נ’ מ.ג (17.11.2013)].
לצורך הוכחת טענה של העדר כשירות, שהיא טענה בעניין שברפואה, ניתן להסתייע בחוות דעת מומחה רפואי באשר למצבו של המצווה עת עשה את הצוואה שקיומה מתבקש, במסמכים רפואיים אודות המצווה נכון למועד עריכת הצוואה או בסמוך לאותו מועד, בעדויות של מי שערך את הצוואה ו/או מי ששימש כעד לה, וכן בעדויות אחרות [ע”א 7019/94 ליפבסקי נ’ דן (6.1.1997); ת”ע (ת”א) 5922/86 ברזבסקי נ’ רובינשטיין (1992); עמ”ש (ת”א) 55336-12-14 ר’ ז’ נ’ ר’ א’ (6.3.2016), סעיפים 5-6].
מן הכלל אל הפרט:
כאמור, הוגשה חוות דעת של מומחה שמונה על ידי בית המשפט לצורך בחינת שאלת כשרותה של המנוחה להבין בטיבה של צוואה ביום 19.11.2019.
חוות דעת המומחה –
המומחה עיין ברשומה הרפואית בעניינה של המנוחה שהועברה לידיו באמצעות הצדדים (החלטה מיום 15.9.2020 עמ’ 5, ש’ 13-12), ונתן חוות דעת על בסיס המסמכים הרפואיים הרלונטיים, לרבות תעודת הרופא (עמ’ 4 לחוות הדעת).
המומחה הגיע למסקנה כי “על בסיס הרשומה הרפואית שהומצאה לידי, לא ניתן לקבוע האם הייתה הגב’ שטיין כשירה להבין טיבה של צוואה בתאריך 19.11.2019, והדבר נותר בספק”. לצד זאת, ציין המומחה כי “התרת הספק עשויה להתאפשר באמצעות ראיות אחרות”. כלומר, בסופו של יום הותיר המומחה עצמו את מלאכת ההכרעה בידי בית המשפט על סמך הראיות, הנסיבות, העדויות והעובדות שהתבררו בפני בית המשפט.
במקרה זה, לאחר שבחנתי את מכלול העדויות והראיות שהובאו יחד עם חוות דעת המומחה, מצאתי ראיות כבדות משקל “להתרת הספק”; על כן, נחה דעתי לקבוע כי המנוחה הייתה כשירה בעת עשיית הצוואה; להלן אפרט טעמיי.
האחד, עובר לתאריך 19.11.2019 אין ברשומה הרפואית של המנוחה מידע מבדיקה על ידי רופא או איש צוות רפואי אחר לקיומו של ליקוי קוגניטיבי או נפשי שהיה בו כדי לגרוע מכשירותה של המנוחה להבין טיבה של צוואה.
לעומת זאת, בין התאריכים 12.11.2019- 14.11.2019 המידע המופיע ברשומה הרפואית של המנוחה על הדרדרות במצבה הנפשי והקוגניטיבי של המנוחה ומצב של דליריום התקבל מדיווחים טלפוניים של צדדים שלישיים, כדלקמן:
ביום 12.11.2019 נכתב כי המנוחה “היום מטופלת מבולבלת”(ד”ר לוסטיג לון), “מטושטשת מהיום” (האחות הגב’ יהודאי), “לפני שלושה ימים העלו את המינון של משככי הכאבים, יום למחרת אינה הייתה צלולה” (האחות הגב’ איזנשטט);
ביום 13.11.2019 נכתב כי לאחר ש”הופסק אתמול כל התרופות. אתמול קיבלו אישור לקאנביס רפואי והותחל אתמול בערב. כרגע כמו תגובת “קריז”..מעט מבולבלת, הזיות” (האחות הגב’ אביטל), “שיחה עם חברה א’ הבוקר. קיבלה קאנביס בלילה, נכנסה לדליריום מטיפה אחת. הבוקר יותר שקטה” (האחות הגב’ אביטל);
ביום 14.11.2019 נכתב כי “היה קריז שחלף. כעת מטופלת בגראס רפואי בהשפעה טובה” (האחות הגב’ מיבסקי).
במקרה זה, המידע בתאריכים 14-12.11.2019 קרי- זמן אמת, מקורו בהדיוטות “מגורמים בסביבתה של גב’ שטיין (המטפלת, האחיינית, או חברה)” (עמ’ 33, ש’ 14; עמ’ 45, ש’ 10-8; עמ’ 47, ש’ 6), ולא מהגב’ שטיין או בדיקה רפואית של הגב’ שטיין (עמ’ 5 לחוות הדעת), וחלקו מקורו בכלל מכלי שני; אפרט.
בדיווח מיום 12.11.2019: “היום מטופלת מבולבלת אינה שותה או אוכלת. קבלה מינונים גבוהים של תרופות” (עמ’ 3 לחוות הדעת) לא מצוינים חומרת הבלבול וכמה זמן נמשך.
הדיווחים ביום 12.11.2019 מתבססים על מידע שהתקבל מהאחיינית שלא נפגשה עם המנוחה בתאריך זה וממילא לא התרשמה בעצמה ממצבה של המנוחה: “ש: כתוב “מטושטשת מהיום, לחץ דם נמוך? ת: אני לא מדדתי לחץ דם. … אני לא מדדתי לחץ דם אף פעם, אולי י’ ביקשה שאני אדווח, אני אפילו לא זוכרת את זה” (עמ’ 46, ש’ 9-1; עמ’ 3 לחוות הדעת), “ש: את זוכרת שיחה שהייתה יותר מאוחר באותו היום בלילה…רשום מפיך: לפני 3 ימים העלו את המינון של משככי הכאבים, יום למחרת אינה צלולה…? ת: … אני באמת התקשרתי ואמרתי ששמעתי אני לא הייתי עם א’ באותו היום שהתרופות לא עושות לה טוב, אני רק שמעתי שזה מרדים אותה והיא יותר ישנונית… אני פשוט רציתי להתייעץ …, וזה בא מי’, היא רצתה עירוי ואני התקשרתי מרחוק” (ההדגשה שלי-ס.א; עמ’ 46, ש’ 24-10; עמ’ 3 לחוות הדעת) או ביום 13.11.2019: “ש: יש פה תרשומת מיום 13.11 משעה 8:55 …”…כרגע כמו תגובת קריז, רעידות, מעט מבולבלת, הזיות”. ת: אני לא הייתי שם. …אני לא הייתי עם XX, לא ראיתי אותה ואני הייתי ברחובות בטלפון והייתה לי מטרה מאוד ספציפית לעשות רעש ולקבל את הכדור שינה. XX ביקשה ממני וגם א’ ביקשה ממני. היא רק רצתה שזה יהיה לה את זה בבית כי הורדנו את כל התרופות וXX סיכמה איתי שיהיה טוב. היא אמרה שהיא לקחה בעבר כדורי שינה ושהיא רוצה שאני אעשה רעש ואביא לה את הכדור שינה. …ש: אני הקראתי לך מה שאמרת לרופא? ת: אני הקראתי תגובה שהייתה לה” (ההדגשה שלי-ס.א; עמ’ 46, ש’ 25- עמ’ 47, ש’ 14, 29-28; עמ’ 3 לחוות הדעת).
ערה אני לעובדה שהאחיינית בעלת דוקטורט באימונולוגיה. עם זאת, לא מדובר ברופאה אלא במדענית במכון וייצמן עוסקת ב”מדע בסיסי” (עמ’ 45, ש’ 6, 8) שנסמך על מידע מהמטפלת שהיא לא רופאה (עמ’ 47, ש’ 6-5).
הדיווח של החברה (א’) ביום 13.11.2019: “שיחה עם החברה א’ הבוקר. קיבלה קאנביס בלילה. נכנסה לדליריום מטיפה אחת. הבוקר יותר שקטה עם טיפה אחת בלבד. הופיע התחלה של פצע לחץ בעכוז”.
יוער, כי ב”כ המתנגד נמנע מלהציג לחברה שאלות מהותיות כגון האם שהתה בכלל בביתה של המנוחה בליל ה12.11.2019.
לאור האמור לעיל, יש להעניק לראיה משקל נמוך.
השני, לדעתו של המומחה, “על פי דיווחים אלה ניתן לקבוע בסבירות גבוהה שלכל הפחות בתאריך 13.11.2019 גב’ שטיין הייתה מצויה בדליריום שככל הנראה נגרם על רקע מחלתה, מצבה גופני הכללי והשינויים בטיפול התרופתי שקיבלה [העלאת מינון התרופות ממשפחת האופיאטים, בהמשך הפסקה חדה של תרופות אלה, התחלת שימוש בקאנביס וכן התחלת שימוש בתרופה היפנוטית (בונדורמין)]. במצב כזה, שקיים בשכיחות גבוהה מאוד בקרב חולים אונקולוגיים סופניים (שכיחות של 88-45%) קיימת בדרך כלל פגיעה ניכרת במספר תחומים, לרבות המודעות, הקשב והקוגניציה” (ההדגשה במקור-ס.א; עמ’ 5 לחוות הדעת).
עם זאת, בחוות הדעת נכתב כי תהליך החלמה ממצב של דליריום הינו “הדרגתי. גם כאשר קיים שיפור במצב הנפשי והקוגניטיבי, הוא עשוי לעתים להימשך עד מספר שבועות, וגם לאחר מכן עשויה להיוותר פגיעה” (שם, עמ’ 6). כלומר, וכפי שהעיד גם ד”ר ש’, דליריום: “זוהי הפרעה זמנית שחולפת. ש: כמה זמן? ת: יכול להיות דקות, שעות, ימים אך לא יכולה להיות יותר משבועיים, אין ברפואה שום דבר מדויק אבל אחרי שבועיים זה בדרך כלל הפרעה נפשית קבועה” (עמ’ 28, ש’ 24-20).
במקרה זה, המומחה ביסס אבחנה רפואית על בסיס הסתברותי על פי הכתוב בה, ואינה מספקת קרקע מוצקה ביחס לאבחנה הרפואית דליריום לאחר ליל ה12.11.2019. הראיות התובע- עדויות של בני משפחה, מטפלת, חברים) שהכירו את המנוחה והעידו על מצבה ותפקודה של המנוחה במהלך התקופה בין 14.11.2019- 19.11.2019, עדויות של ד”ר ש’ ועורכי הדין, עדותו של י’, אביו של הנתבע, ובנוסף מהימנעותו של התובע מהבאת עדויות מהותיות, מלמדות על כך שמצב הדליריום (בהנחה שהתקיים בליל 12.11.2019) חלף. אפרט את העדויות על פני ציר הזמן.
המטפלת – י’ טיפלה במנוחה מיום 3.11.2019 ועד לפטירתה של המנוחה (עמ’ 39, ש’ 9-8).
י’ שהתה בדירה “24 שעות ביום” (סעיף 3 לתצהיר), העידה כי המנוחה הייתה “צלולה לחלוטין” עד סמוך מאוד לפני פטירתה (סעיף 7 לתצהיר). בחקירה נגדית דייקה המטפלת את הצהרתה בהתייחס למצבה של המנוחה בימים 12.11.2019 ו-13.11.2019: “היו ימים שהיא הייתה קצת מבולבלת, זה נכון. זה אופייני לחולי סרטן עם כל התרופות והקאנביס שהיא קיבלה, היא קיבלה קאנביס בטיפות, ברגע שראיתי שזה עושה לה את זה היא אמרה שהיא לא רוצה את זה ושהיא מעדיפה סיגריות של קאנביס ..ש: אבל הטיפה שהיא לקחה ערב קודם בילבלה אותה, נכון? ת: יכול להיות. זה לא עשה לה טוב. ש: עכשיו אנו מבינים ממך שהיא הייתה לפעמים מבולבלת וחלשה? ת: עקב הטיפות” (ההדגשה שלי- ס.א; עמ’ 41, ש’ 25-11).
האחיינית של המנוחה – ש’, נמצאה בקשר תכוף עם המנוחה, דאגה לה ורצתה בטובתה (עמ’ 45, ש’ 14-11; עמ’ 46, ש’ 23). האחיינית פגשה את המנוחה “כל יומיים שלושה” (עמ’ 47, ש’ 20) ושוחחה עמה “כל יומיים” (עמ’ 47, ש’ 22). בחקירתה עמדה על כך שהמנוחה לא הייתה מבולבלת: “ש: כאשר בא ד”ר ש’ הוא טען שהוא לא קיבל מסמכים רפואיים ולא ידע איזה תרופות היא מקבלת ומאיזה מחלות היא סבלה. לא חשבת שזה נכון לספר לו? ת: אני לא דיברתי איתו ולא שאלתי. ש: לא חשבת לשאול אותו, לספר לו ולהסב את תשומת ליבו שהיא מעט מבולבלת? ת: היא לא הייתה מבולבלת” (עמ’ 47, ש’ 27-23).
החברה – א’, העידה כי המנוחה “הקפידה מאוד על המראה החיצוני שלה” (סעיף 4 לתצהיר). א’ העידה כי א’, אמו של הנתבע “ניסתה לשכנע אותה שלא לקבל טיפולים עליהם המליצו הרופאים” (סעיף 9 לתצהיר), ובחקירה נגדית הבהירה היברה כי המנוחה חששה לאבד את שיער ראשה: “היא באמת פחדה להישאר קרחת. ש: ולכן הנושא הזה עלה כי המנוחה הייתה מאוד אכפתית למראה שלה? ת: בהחלט, היה חשוב לה מאוד להיראות טוב” (עמ’ 35, ש’ 6-1).
במקרה זה, המנוחה הקפידה על המראה החיצוני גם ביום 19.11.2019, ועל כך העידה המטפלת: “ש: לפני שבאו עורכי הדין את איפרת אותה? ת: כן. ש: וגם עשית לה תסרוקת? ת: כן. ש: וצבע לשיער? ת: לא זוכרת צבע אבל עשיתי לה פן ואיפור. היא רצתה להראות טוב” (עמ’ 38, ש’ 23-18; ר’ גם עו”ד פ’ עמ’ 10, ש’ 12; עמ’ 18, ש’ 33).
דרישתה של המנוחה מהמטפלת להיטיב את מראה, אף בחולייה, מלמד על אשה עם מודעות מלאה למצבה, עצמאית בדעותיה.
עורך הצוואה ועד קיום – עורך הצוואה הוא עו”ד בעל ותק של עשרות שנים (43 שנים) (עמ’ 8, ש’ 23-22); עד קיום הצוואה הוא עו”ד בעל ותק, עובד כשכיר במשרדו של עו”ד פ’ משנת 2007 (עמ’ 18, ש’ 9; עמ’ 20, ש’ 10). עו”ד פ’ ערך את שלוש הצוואות (עמ’ 10, ש’ 4); עו”ד ב’ שימש עד קיום בכולן.
עורכי הדין נשאלו על מצבה הקוגניטיבי והמנטלי של המנוחה לעת פגישתם עמה בצוהרי יום 13.11.2019 עת הייתה המנוחה “במיטתה בחדר הפנימי” (עמ’ 10, ש’ 16; עמ’ 18, ש’ 24; עמ’ 14, ש’ 7; עמ’ 15, ש’ 33; עמ’ 22, ש’ 21-20) ושוב ביום 19.11.2019 עת קיבלה המנוחה את פניהם “בסלון” (סעיף 5 לתצהיר עו”ד פ’; עמ’ 18, ש’ 27).
עורך הצוואה ציין שהוא “מתרשם באופן בלתי אמצעי אם היא כשירה או לא כשירה. זה א’-ב’ שעו”ד צריך לעשות וכך פעלתי” (עמ’ 11, ש’ 33-32), התרשם שמבחינה קוגניטיבית בשני המועדים הנ”ל הייתה המנוחה “קוהרנטית וצלולה לחלוטין” (סעיף 5 לתצהיר), דחה אפשרות להתרשמות אחרת מהמצב הקוגניטיבי והמנטלי של המנוחה:
ביום 13.11.2019: “ש: דליריום זה מצב של בלבול חריף… האם אתה חושב שבמועד הצוואה ב13.11 המנוחה הייתה במצב של דליריום? ת: אני לא יודע מה זה דליריום. אני לא רופא. היא הייתה כשירה לחלוטין כאשר החתמתי אותה על הצוואה, אחרת לא הייתי מחתים אותה. מה יש לדבר בכלל. ש: אמרת שאתה לא עושה דברים כאלה, לא מחתים אנשים לא כשירים? ת: וודאי. מה השאלה. ש: .. בית המשפט הוא מינה רופא..הוא כותב בצורה ברורה שלכל הפחות בתאריך 13.11.2019 גברת שטיין אכן הייתה מצויה בדלריום… הוא כותב יותר מזה..שהחל מתאריך 13.11.2019 והלאה גברת שטיין איבדה את חזקת הכשרות שהייתה לה עד למועד זה. …איך זה מסתדר עם זה שאתה טוען שב13.11 היא הייתה חדה כתער? ת: …ברגע האמת אני הייתי איתה יחד עם עו”ד ב’, והיא הייתה כשירה לחלוטין. זה לא תאוריות זו מציאות. … אם היה סיכוי אחד למיליון שהיא לא ידעה מה נעשה איתה, לא הייתי מחתים אותה על צוואה נקודה” (עמ’ 13, ש’ 19-13, 34-22; עמ’ 14, ש’ 5-4), “אני ראיתי את המנוחה אישית, … . בזמן עריכת הצוואה ובזמן שהקראתי לה, בזמן שהיא קראה בעצמה היא ידעה בדיוק מה נעשה איתה…, בזמן אמת היא ידעה מה היא עושה כי אחרת לא הייתי נוכח בצוואה” (עמ’ 15, ש’ 18-14);
וביום 19.11.2019: “…היא הייתה מעולה, היא ידעה בדיוק מה היא רוצה מעצמה. כאשר אני פגשתי אותה היא הייתה מצוחצחת וחדה כמו סכין. ש: אתה מדבר מבחינה פיזית? ת: מבחינה פיזית ומבחינה מחשבתית, מבחינת הודעות, מחשבות מה לעשות” (עמ’ 10, ש’ 11-7).
עורך הצוואה לא בירר עם המנוחה את הסיבה לכך ששינתה את הצוואות מקצה לקצה ביחס לדירה (עמ’ 12, ש’ 4; עמ’ 13, ש’ 3-2; סעיף 5 לתצהיר). בחקירתו הנגדית הסביר שהוא ככלל ” לא מתערב ללקוחות בתוכנה של הצוואה אלא אם כן זה היה דרסטי, כמו שלא התערבתי במרץ שהיא החליטה להוציא את הדירה מהעיזבון לא התערבתי לה גם כאשר החליטה להחזיר את זה לעיזבון, זו החלטה שלה ושלה בלבד” (עמ’ 16, ש’ 18-12).
עו”ד פ’ הכיר את המנוחה עשרות שנים (עמ’ 9, ש’ 10, 19), נמצא עמה בקשר הדוק ורציף גם בשנת 2019 (עמ’ 9, ש’ 23; עמ’ 10, ש’ 2; עמ’ 15, ש’ 24), היה ער לעובדה שהמנוחה חולה במחלה קשה “(ו)ביולי (2019-ס.א) נודע לי לראשונה” (עמ’ 10, ש’ 33; עמ’ 11, ש’ 19), ער למצבה הפיזי: “חלשה פיזית” (עמ’ 10, ש’ 16) “רזתה” (עמ’ 11, ש’ 10).
לצד זאת, עורך הצוואה מכיר את המנוחה היטב (עמ’ 9, ש’ 9; עמ’ 10, ש’ 2) כאשה “דעתנית” ו”מאוד אסרטיבית, היה לה אופי מיוחד והיא ידעה בדיוק מה היא רוצה” (עמ’ 9, ש’ 25, 29; עמ’ 10, ש’ 26; ר’ גם עו”ד ב’- עמ’ 20, ש’ 11, 13), התרשם כי המנוחה הייתה דעתנית גם באחרית ימיה: “היא זו שיצרה עימי קשר טלפוני לצורך עריכת הצוואות, היא זו שמסרה לי הנחיות (ברורות) כיצד היא מבקשת לצוות את הרכוש, היא זו שתיאמה עימי מועד להגעה אליה לצורך חתימת 2 הצוואות האחרונות, ..טרם חתימה על הצוואות מחודש נובמבר המנוחה וידאה היטב כי תיקנתי אותן כפי ההנחיות הטלפוניות שמסרה לי” (סעיף 5 לתצהיר; עמ’ 10, ש’ 27-26; עו”ד ב’- עמ’ 20, ש’ 14). כלומר, אשה אשר ספק אם ניתן היה להשפיע עליה בדרך כזו או אחרת. כך התרשם גם עו”ד ב’ (עמ’ 20, ש’ 32-31).
עו”ד ב’ שימש עד בשלושת הצוואות (סעיף 1 לתצהיר); הכיר את המנוחה 12 שנים (עמ’ 20, ש’ 10-9).
עו”ד ב’ התרשם אף הוא ממצבה הפיסי והקוגניטבי של המנוחה:
ביום 13.11.2019: “היא הייתה נראית חלשה אבל לא היה לי ספק שהיא יודעת מה היא מדברת שהיא בעניינים ושהיא יכולה לחתום על צוואה” (עמ’ 18, ש’ 26-23), “ש: יכול להיות שהמנוחה ב13.11 הייתה מבולבלת? ת: …היא לא הייתה מבולבלת. …והייתה ברורה מאוד, החלטית מאוד” (עמ’ 21, ש’ 28-27, 34), “ש: אם היית יודע שהמנוחה בשעה 9:00 הייתה עם הזיות ומטושטשת האם היית מחתים אותה על הצוואה השנייה? ת: הייתי מחתים את המנוחה, כי כמו שאמרתי זה לא לקוח מזדמן שאני לא מכיר. הכרתי את הלקוחה היטב. …ראיתי שהיא צלולה, ברורה, יודעת מה היא רוצה ולא היה לי ספק שהיא כשירה לחתום על הצוואה” (עמ’ 22, ש’ 27-23);
וביום 19.11.2019: “…שום סממן חיצוני של איזה מחלה או משהו. ש: היא הייתה רזה? ת: נכון. הייתה רזה, אך אני יכול להגיד שהיא הייתה מסודרת.. מאוד קוהרנטית, סדורה, ענתה לעניין. …הייתה נראית בכושר, לא אגיד כושר שיא, אך הייתה נראית מצוין” (עמ’ 18, ש’ 35-27; עמ’ 19, ש’ 10-9) “ש: אתה בעצם טוען שהמנוחה הייתה בעניינים והייתה צלולה? ת: לגמרי. ש: ואתה אומר את זה גם על הצוואה השנייה וגם על השלישית? ת: נכון. ואמרתי שההבדל היחיד בין השנייה לשלישית שבשנייה היא הייתה נראית חלשה יתר. ראו שהיא חלשה יותר” (עמ’ 19, ש’ 20-16), “ש: …לא הרגשת הבדל מבחינת המנוחה, מבחינת היכולת שלה להביע את הדברים ושבשני המועדים ב 13 ו 19 לנובמבר היא הייתה צלולה, חדה וידעה מה היא רוצה? ת: כמו שאמרתי המנוחה הייתה מאוד ברורה בכל החיים שאני מכיר אותה ב12 השנים האלה וגם במועדים שהגענו אליה באשר להחתים אותה על הצוואות” (עמ’ 20, ש’ 29-24), “אני יכול להגיד באופן ברור שכאשר החתמתי אותה על הצוואה השנייה והשלישית היא ידעה טוב מאוד מה היא עשתה והייתה בעניינים, היא קראה את הדברים ובדקה שהדברים נעשו לשביעות רצונה ורק אחר כך חתמה על הצוואה” (עמ’ 22, ש’ 5-2).
עדותו של עו”ד ב’ תומכת ומחזקת את עדות עורך הצוואה בנוגע לכשירות המנוחה לעת עריכת הצוואה ביום 19.11.2019 ואף תואמת את האמור בתעודת הרופא (ר’ להלן) ובשאר העדויות והראיות שפורטו לעיל.
לא נעלמה מעיני העובדה כי עו”ד פ’ מייצג את האחיין בהקשר לרכוש המשפחתי.
בחקירתו הנגדית דחה בתוקף עו”ד פ’ אפשרות לניגוד עניינים: “לא הבנתי איזה עניין יש לי. ש: יש לך אינטרס בתור עד, בתור חבר משפחה, בתור מי שמטפל בנכסים שלהם גם היום שהצוואה הזאת תקוים? ת: אני לא רוצה להגיב בחומרה על מה שאתה אומר. אני חושב שזה חמור, מי שמכיר את המשרד שלי יודע שאני מקפיד על קלה כבחמורה ואני לא אוסיף… אני מוכן לוותר עליהם כלקוחות. אין לי שום עניין במשפחה, יש לי רק ענין באמת” (עמ’ 15, ש’ 31-23). עדותו של עו”ד פ’ מהימנה עליי.
אביו של הנתבע י’ –, העיד כי לאחר יום 13.11.2019 “איפשרו בני משפחת המנוחה למ’ לדבר בטלפון עם המנוחה בימיה האחרונים ורק כך, דרך מ’, יכלנו להתעדכן, חלקית, בדבר מצבה של המנוחה עד לפטירתה” (סעיף 31 לתצהיר). היכולת להתעדכן מלמדת על איכות השיחה ויכולותיה הקוגניטיביות של המנוחה לנהל שיחה באופן שאינו מתאפשר במצב דליריום שהוא: “מצב חירום קשה שאנשים בגללו בדרך כלל מתאשפזים או מגיעים למיון ונותנים תרופות אנטי פסיכוטיות. אם יש דליריום אין מצב שהנבדקת לא קיבלה תרופות אנטי פסיכוטיות במיוחד שזה מצב מסכן חיים, היא יכולה לקפוץ מחלון” (ד”ר ש’-עמ’ 29, ש’ 7-4).
י.ב – הנתבע נמנע מלהביא לעדות את עדותו של גיסו (להלן גם – י’), גיסו, להעיד על שיחה טלפונית שניהל עם המנוחה במהלכה השמיעה אמירה לכאורה על היותה נתונה ללחצים “סיפרה לו שאין לה כח ללחצים ו”כבר קשה לה לאמץ את המוח..ויש לה מזה כאב ראש” (סעיף 24 לתצהיר י’). הימנעותו של הנתבע פועלת לחובתו.
לאור כל האמור לעיל, טענת המתנגד על כך שהתובע, עו”ד פ’ וכל מי שניהל את המנוחה בשבועות האחרונים לחייה, חברו יחדיו להצגת מצג ולעריכת צוואות שלא תאמו את רצונה האמיתי של המנוחה- נדחית.
תעודת הרופא מיום 18.11.2019 ועדותו של ד”ר ש’ –
ד”ר ש’ הוא פסיכיאטר מומחה, אשר עיסוקו העיקרי במתן חוות דעת (עמ’ 24, ש’ 34-עמ’ 25, ש’ 84).
בחקירה ראשית העיד ד”ר ש’ שאין לו היכרות מוקדמת עם המנוחה (עמ’ עמ’ 23, ש’ 23); טען שהבדיקה זכורה לו כי: “אני זוכר זה היה מאוד קשה. ש: מה זאת אומרת קשה? ת: היא הייתה חולת סרטן, הייתה רזה וקשה רגשית לראות בן אדם שיש לו סרטן. בגלל זה אני זוכר יותר” (עמ’ 23, ש’ 28-24). עוד העיד ד”ר ש’, כי נפגש עם המנוחה לבצע בדיקת כשירות לצורך עשיית צוואה (עמ’ 24, ש’ 8-7); הפגישה התקיימה בדירה (עמ’ 23, ש’ 21; עמ’ 24, ש’ 33; עמ’ 25, ש’ 34-32); הבדיקה נערכה “בארבע עיניים” (עמ’ 27, ש’ 16-15) במשך “40 דקות עד שעה” (עמ’ 24, ש’ 3); בסיום הבדיקה שילמה המנוחה לידי ד”ר ש’ את שכרו (עמ’ 25, ש’ 30).
ד”ר ש’ מילא תעודת רופא בה פירט את ממצאיו וקבע כי המנוחה כשירה לערוך צוואה או לבצע שינויים בה (עמ’ 23, ש’ 30) (נספח ג’ לתשובה להתנגדות):
(תוכן תעודת רופא הוסר בגרסה לפרסום על מנת למנוע את זיהוי המנוחה – ס.א).
בחקירה ראשית פירט ד”ר ש’ כיצד עורכים בדיקה פסיכיאטרית ותיאר את הבדיקה שנערכה למנוחה (עמ’ 24, ש’ 15-5) בעקבותיה לא התעורר אצל הרופא “שום ספק אפילו מינימלי” בנוגע לכשירותה של המנוחה לעשות צוואה (עמ’ 24, ש’ 18-16) ועמד על מסקנתו מהמצב הקוגניטיבי של המנוחה: “ש: המצב שלה היה תקין? ת: חוץ מתפקוד פיזי. ש: אבל בכל ההיבטים המנטליים אתה כותב שהמצב תקין? ת: נכון, ללא כל הסתייגות. מנטלית היא הייתה תקינה לחלוטין” (עמ’ 23, ש’ 33- עמ’ 24, ש’ 1), “ש: האם לפי המסמך שלך והזכרון שלך היה לך ספק כלשהו לגבי הכשרות שלה לעשות צוואה? ת: לא היה לי שום ספק אפילו מינימלי” (עמ’ 24, ש’ 18-16).
ד”ר גולד ציין בחוות הדעת שתעודת הרופא היא “התיעוד היחיד שקיים בנוגע למצבה הנפשי של המנוחה, שמקורה מאיש מקצוע בתחום בריאות הנפש..הסמוכה ביותר למועד הרלוונטי”; יש בתעודת הרופא “שלושה משפטים שנוגעים לכשירות להבין בטיבה של צוואה, המסומנים כחיוביים” וחסר פירוט בנוגע לנקודות קריטיות “בנוגע לבדיקה שערך ולאופן שבו תיאר את ממצאיה”.
בעדותו בפניי, בחקירתו על ידי ב”כ הצדדים, השלים ד”ר ש’ את התמונה, כדלקמן:
המנוחה יידעה את הרופא על הסיבה לבדיקתה: “ענתה לי שהזמינה אותי לבדוק את המצב הנפשי הקוגניטיבי שלה על מנת האם היא כשירה לעשות צוואה. יותר מדויק, היא רצתה לעשות שינוי בצוואה” (ח.ר עמ’ 24, ש’ 8-7), “ש: באת כי היא אמרה לך שהיא עושה צוואה או שינוי בצוואה? ת: כאשר באתי גיליתי שהנבדקת עושה שינוי בצוואה” (ח.נ עמ’ 27, ש’ 30-28);
לא היה לרופא רקע מקדים על המצב הרפואי של המנוחה “אני לא זוכר שידעתי” (ח.נ עמ’ 26, ש’ 35-עמ’ 27, ש’ 1); מידע אודות מצב רפואי וטיפול תרופתי נמסר לרופא מ”הנבדקת בעצמה” (ח.נ עמ’ 27, ש’ 12-2) “יכול להיות שראיתי מסמכים על מחלה אקטואלית, אני לא זוכר” (ח.נ עמ’ 26, ש’ 22); הרופא שאל על טיפול נוסף שהמנוחה קיבלה או מקבלת “ש: אתה יודע אם המנוחה טופלה בעבר בטיפול פסיכולוגי או נפשי? ת: היא אמרה לי שלא. שאלתי אותה” (ח.נ עמ’ 27, ש’ 27-26);
הרופא ביצע את הבדיקה בפרטיות: “בבית היו עוד אנשים, אני לא זוכר כמה אולי שניים, ואני ביקשתי מהם לצאת” (עמ’ 27, ש’ 16-15; ר’ גם: עמ’ 14, ש’ 16-11; עמ’ 19, ש’ 34-33; עמ’ 20, ש’ 5-3; עמ’ 47, ש’ 20);
הרופא לא בדק עם המנוחה מה השינוי שעשתה בצוואה לעומת צוואה/ות קודמות: “ש: אתה יכול להגיד לי מה היה השינוי בצוואה? ת: לא. אני לא חושב שאני צריך לבדוק את התוכן של השינוי בצוואה, זה לא תפקיד של רופא” (ח.נ עמ’ 27, ש’ 32-31; עמ’ 28, ש’ 15-14);
המנוחה מסרה לרופא מידע על היקף רכושה: “היא אמרה שיש לה דירה, אמרה שיש לה עוד נדל”ן והעריכה נכון את שווי הדירה.. פחות או יותר נכון את השווי 2 מיליון 3 מיליון, רמת האינטילגנציה שלה הייתה מספיק גבוהה כדי להבין את תחום ההתנהלות הכספית היום יומית. היא ידעה מחירים של מוצרים שקונים…אז לא הרגשתי צורך להרחיב את הבדיקה” (ח.נ עמ’ 29, ש’ 26-22);
הרופא לא התרשם שהמנוחה נמצאת במצב של דליריום ביום 18.11.2019: “שום דליריום” (ח.נ עמ’ 30, ש’ 6);
הרופא הסביר כיצד קבע כי המנוחה לא הייתה נמצאת תחת לחץ נפשי: “עשיתי בדיקה שאף אחד לא יכול להשפיע עליה. … ש: איך בדקת? ת: שואלים באופן קונקרטי אם יש אדם או דמות שמשפיע עליך בשבילו את עושה את הצוואה או השינוי, ואם כן אם את עושה מתוך חשש או פחד. ש: אתה אומר שהיא הייתה אשה אינטליגנטית. אינטליגנט שרוצה להסתיר השפעה לא יגיד לך את זה? ת: אני חושב שהפוך, אדם אינטליגנט יגיד לי במיידי שמשפיעים עליו, יגיד הכל. אדם שהוא פחות אינטיליגנט הוא חי בפחד כי אין לו כלים להתמודד עם הלחצים. לאדם אינטליגנט יש יותר כלים והוא יכול להתקשר למשטרה. ש: אדם אינטליגנט חולה סרטן בסוף חייו אין לו אל הכלים האלה? ת: להיפך. ואם כן אז לא יהיה אכפת לה” (עמ’ 29, ש’ 27- עמ’ 30, ש’ 1);
הרופא הסביר כיצד קבע שהמנוחה אינה סובלת מליקוי קוגניטיבי “בדיקה קוגניטיבית לקראת כתיבת צוואה זה כולל מינימנטל. …רוב המינימנטל טסט נעשה בעל פה זה מבחן בציור שאני עושה במחברת” (עמ’ 30, ש’ 26-17), הניקוד במבחן “היה תקין” “30” (עמ’ 30, ש’ 12, 14). הרופא לא מילא טופס וממילא לא שמר תיעוד של המבחן (עמ’ 30, ש’ 14, 26);
המומחה מסכים כי שינוי צוואה של אדם חולה במחלה קשה מצריך זהירות מוגברת. עם זאת, לא בהכרח ישנה בעיה וכאן לא הייתה בעיה: “ש:…אבל אשה חולת סרטן עושה שינוי צוואה ושוקלת 37-35 ק”ג צריך להיות יותר זהירים ולהבין מה קורה פה, למה משנה? ת: אני מסכים אבל רוצה לומר שדווקא בן אדם חס וחלילה לא עלינו סובל מסרטן וגם מודע לכך שיש לו מחלה סופנית זה מצב לא פשוט, זה כמו חשבון נפש, אז הוא יכול לשנות החלטות ואין בזה שום דבר ביזארי. ש: אני מסכים איתך אבל צריך לבדוק שזה לא בא על רקע אחר, בדקת? ת: בוודאי. בדקתי על ידי עריכת בדיקה פסיכיאטרית מעמיקה. … ש: ואם היא שינתה עוד פעמיים לפני זה, זה לא אור אדום לשאול אותה? ת: היה אור אדום רק במקרה שהייתי מזהה אצלה הפרעות פסיכיאטריות או קוגניטיביות” (ח.נ עמ’ 27, ש’ 33- עמ’ 28, ש’ 18), “ש: האם הייתה נוהג אחרת אם היית יודע שהמנוחה עשתה צוואה 4-3 ימים לפני שבדקת אותה ושינתה אותה ועשתה צוואה קודמת כמה חודשים ושינתה גם אותה, האם הייתה נוהג אחרת? ת: לא. זה מאוד נפוץ” (ח.נ עמ’ 30, ש’ 30-28);
הרופא לא התרשם שיש סיבה להרחיב את הבדיקה של המנוחה: “אמרתי לך שבדרך כלל אני עושה בדיקות קצרות בפורמט של טופס מובנה של תעודת רופא ואם יש צורך, נניח אם יש ספק או יש פרמטרים שהם גבוליים אז אפשר לערוך חוות דעת משפטית רחבה יותר, עם הסברים יותר מנומקים. אבל במקרה הזה, עם הגברת הזאת לא היה שום צורך להרחיב את חוות הדעת כי הכל היה ברור ממש” (חנ. עמ’ 26, ש’ 15-12).
ניסיונו של המתנגד להטיל דופי במקצועיותו של ד”ר ש’ בגלל עיסוקו הנוסף במטרה לפגום במשקל עדותו (עמ’ 30, ש’ 34; ש’ 31, ש’ 4-3; עמ’ 31, ש’ 9, 18)– נדחית, וטענת המתנגד לעניין זה מוטב אלמלא נטענה משנטענה.
אני סבורה, כי הראיות והעדויות שהובאו ממקורות שונים בהתייחס למצבה והתנהלותה של המנוחה על פני ציר הזמן שבין 12.11.2019 ל- 19.11.2019, והשתלבו זו בזו, הן במשקל מספיק “להתרת הספק” עליו הצביע המומחה בחוות הדעת.
השלישי, מהעדויות ניכר כי המנוחה לא ערכה את הצוואה כלאחר יד אלא שקלה כל ציווי בצוואה לעומקו ואף פעלה כדי להבטיחו.
לעניין הדירה – עורך הצוואה היה “איש אמונו של האבא ז”ל” (עמ’ 9, ש’ 19) יודע שהמנוחה מחזיקה ברכוש המשפחתי “שאבא שלה ז”ל יצר”, יודע שהדירה נרכשה “בכסף של אבא שלה. …כמה שאני ידעתי בתוך המשפחה האבא קנה לה את הדירה כדי לסדר אותה בתקווה שהיא תתחתן” (עמ’ 12, ש’ 23; עמ’ 13, ש’ 12-6; עמ’ 43, ש’ 19-15; א’- סעיפים 5, 17 לתצהיר; ד’- סעיף 2 לתצהיר). בהתחשב בידיעה הנ”ל, התרשמותו של עורך הצוואה כי נעשו בצוואות שינויים הגיוניים וסבירים אינה מופרכת (עמ’ 12, ש’ 22-16), ולא מצאתי כי נדרשת ממנו הקפדה / תחקור של המנוחה על הסיבה לשינויים בצוואות לאחר שהתרשם מאותנטיות רצונה (עמ’ 15, ש’ 17-15; עו”ד ב’- עמ’ 22 ש’ 5-4).
לעניין כספי הלוואות – בשלוש צוואות ציוותה המנוחה את העיזבון השיורי לאחיינה (סעיף 4 נ/ג; סעיף 4 נ/ה; סעיף 3 נ/ו). רק סביב עריכת הצוואה מיום 19.11.2019 המנוחה הביאה לראשונה לידיעתו של עו”ד פ’ את הטענה בעניין הכספים שהועברו לידי משפחת ו’ (עמ’ 17, ש’ 5); העובדות הנטענות כספי הלוואות ש”התנתי בכך שהכסף יושב לי בחזרה מיד עם דרישתי” (סעיפים 2-1 ת/ב) נאמרו מפי המנוחה “זה מה שהיא אמרה לי” (עמ’ 17, ש’ 23; ר’ גם א’- סעיף 19 לתצהיר), נתמכו ברישום בכתב יד על כספים שניתנו (מועד, אופן התשלום, מטרה) (ת/ב; עמ’ 6, ש’ 31); עו”ד פ’ החליט להעלות את הטענה על הכתב “ברגע שהיא אמרה לי את העובדות אמרתי לה שנעלה את זה על תצהיר” (עמ’ 17, ש’ 8-7, 14, 28-27).
בפועל מי שערך את התצהיר היה עו”ד ב’ (עמ’ 20, ש’ 34) על בסיס “(ל)נתונים שקיבלתי מעו”ד פ'” (עמ’ 21, ש’ 3, 9). עו”ד ב’ תיאר בחקירה נגדית: “שמעתי ממנה שזה היה כספי הלוואה” (עמ’ 22, ש’ 32-30), ועמד על כך ש”היה חשש שהכסף הזה ישכח היא רצתה שיהיה כתוב שהיא נתנה הלוואות כדי שאם קורה לה משהו יוכלו לקבל את זה חזרה” (עמ’ 23, ש’ 2-1).
עו”ד פ’ העיד על חשיבות התצהיר בעיני המנוחה: “כל מילה נבחנה על ידה וזה מה שהיא רצתה” (עמ’ 17, ש’ 31-30; עו”ד ב’- עמ’ 21, ש’ 5-4).
עו”ד פ’ הסכים בחקירתו שהאינטרס שייערך תצהיר הוא אינטרס של האחיין (עמ’ 17, ש’ 33). עם זאת, הדגיש “להגיד לך שהתייעצתי או דיברתי איתו- לא” (שם, שם). התשובה מתקבלת על הדעת, בייחוד שהתובע, כמו בני משפחה אחרים, לא ידע שהועברו כספים למשפחת ו’ בתנאי “שהכסף יושב לי” (ת/ב; ד’- עמ’ 43, ש’ 29-28, 34; התובע- עמ’ 49, ש’ 12-11, 19; עמ’ 50, ש’ 32). בנסיבות אלה, לא מן הנמנע, כי המנוחה סברה שנדרש תצהיר כדי שהטענה תעמוד לזוכה על פי הצוואה, בייחוד לאחר שהחליטה לא לתת לנתבע חלק כלשהו מעיזבונה והתאכזבה מהלחצים של משפחת ו’ (א’- סעיף 15 לתצהיר).
אני סבורה כי הדרישה שיערך וייחתם מסמך בנוגע לכספים שהועברו מחזק את מעמד עריכת הצוואה ואת מה שדובר באותה פגישה ויש בכך להעיד על כשירותה של המנוחה ועל הגיונה של הצוואה.
ולבסוף, המתנגד בשום שלב לא הפנה למומחה שאלות הבהרה למשל בעניין פרק זמן מינימאלי/מקסימאלי למצב של דליריום ובעניין מי יכול לקבוע; המתנגד נמנע מלהציג למטפלת שאלות על מצבה של המנוחה לאחר הימים 12.11.2019- 13.11.2019.
בע”א 9656/05 שוורץ נ’ רמנוף חברה לסחר בציוד בנייה בע”מ (27.7.2008) נקבע כי: “לעתים, הדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, באופן דומה לראיה נסיבתית, וניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הגשת ראיה”.
במקרה זה, הימנעותו של המתנגד נושאת, לטעמי, משמעות ראייתית נכבדה, בייחוד כשמדובר בחוות דעת הסתברותית על פי הכתוב בה, המתבססת על פרשנות של מסמכים רפואיים הנשענים בעיקרם על דיווחים של צדדים שלישיים, חלקם בכלל מכלי שני (ר’ סעיף 39 לעיל).
זאת ועוד; המתנגד לא ביקש לזמן את המומחה לחקירה לאחר שנשמעו עדויות על מצבה הקוגניטיבי והמנטלי של המנוחה ועדותו של ד”ר ש’ בעניין אפשרות/אי אפשרות לקביעה הסתברותית של דליריום: “ש: אתה מכיר את ד”ר גולד? ת: לא. ש: הוא רופא פסיכוגריאטר, סליחה הוא פסיכיאטר. הוא מומחה מטעם בית המשפט. בית המשפט נתן לו הוראה להכין את חוות הדעת על בסיס מסמכים של המנוחה. ..הוא כותב שניתן לקבוע בסבירות גבוהה שלכל הפחות ב3.11 (צ”ל 13.11-ס.א) שזה 5 ימים לפני שאתה היית שהיא הייתה מצויה בדליריום …והוא כותב שבתקופה הזאת ב13.11 היא לא הייתה כשירה להבין בטיבה של צוואה. יותר מזה הוא אומר שבעקבות הדליריום היא איבדה את חזקת הכשרות המשפטית. מה אתה אומר? ת: זה משפט לא נכון וחסר אחריות וגם מצביע על חוסר מקצועיות כי דליריום ניתן לקבוע רק על פי בדיקת רופא אמיתית לא אחוזים של סבירות” (עמ’ 28, ש’ 28-עמ’ 29, ש’ 4) ובהמשך: “אף קרוב משפחה לא יכול לקבוע אבחנות רפואיות אין דבר כזה. אי אפשר על בסיס זה להגיד דליריום, זו סתם אמירה של מי שהוא לא רופא. ש: ד”ר גולד כן מתייחס לזה בצורה רצינית? ת: לאחות אין שום זכות או סמכות לקבוע אבחנות פסיכיאטריות שהנבדקת הייתה מבולבלת או לא מבולבלת, אז לא צריך לקחת את זה ברצינות” (עמ’ 29, ש’ 18-10).
כמו כן, המתנגד טען בסיכומים כי רופאת המשפחה ביקרה את המנוחה במסגרת ההכנות לצוואה (שם, סעיף 95). מדובר בטענה עובדתית, שנטענה בעלמא, בלי שהמתנגד טורח לזמן לעדות את הרופאה שמכירה היטב את המנוחה.
בנוסף, המטפלת נשאלה על קיומם של סרטונים מצולמים של המנוחה, לא אישרה ולא הכחישה, ובלשונה “לא יודעת. ..לא זוכרת” (עמ’ 37, ש’ 32-30). למרות זאת טען המתנגד שהסרטונים מצויים בידי התובע ומתעדים את מצבה של המנוחה. המתנגד לא ביקש, בשום שלב, גילוי מסמכים אלה; לא עימת את המטפלת עם הטענה על אמירה לחוקר מטעמו בעניין קיומם של סרטונים כאלה; לא זימן לעדות את החוקר ששמע מהמטפלת אודות הסרטונים הנטענים. מדובר, אפוא, בטענה בעלמא.
במקרה זה, ההימנעות מהבאת העדויות פועלת לחובתו של הנתבע [בעניין הימנעות מהבאת ראיה ראו ע”א 795/99 פרנסואה נ’ פוזיס, פ”ד נד (3) 107 (2000)].
המתנגד העלה “נקודות למחשבה” מי הזמין את ד”ר ש’ לערוך את חוות הדעת, כאשר ישנו קרוב משפחה אחר, רופא בכיר, בן זוגה של ס’, שבוודאי מכיר רופאים רבים אחרים. במקרה זה, בחר המתנגד מטעמים שמורים עמו להימנע מבירור עובדתי חרף האפשרות שניתנה לו (עמ’ 42, ש’ 30; החלטה מיום 29.5.2023 עמ’ 56, ש’ 19-17). משכך, אין מקום לעסוק בתהיות שהועלו בסיכומים בעניין זה.
סיכום ביניים: נוכח כל הטעמים שהובאו לעיל, כל שכן במשקלם המצטבר, נחה דעתי כי הנתבע לא הצליח להוכיח כי המנוחה לא ידעה להבין בטיבה של צוואה.
האם המנוחה הייתה נתונה להשפעה בלתי הוגנת מצד התובע או מי מטעמו?
מתווה נורמטיבי:
סעיף 30(א) לחוק הירושה קובע כי: “הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה”.
הכלל המשפטי, קובע, כי לכאורה “אין פסול בניסיון להשפיע על אדם שיכתוב צוואה לטובתו או לטובת אחר, מה שפסול הוא – השפעה בלתי הוגנת” [ספרו של פרופ’ שילה “פירוש לחוק הירושה תשכ”ה 1965, הוצאת “נבו” כרך 1 עמוד 269 (להלן – שילה)].
נטל ההוכחה לעניין ההשפעה הבלתי הוגנת מוטל על הטוען להשפעה כזו, וכל ספק בעניין זה פועל לטובתו של מבקש קיום הצוואה [ע”א 190/68 סוטיצקי נ’ קלינברוט, פ”ד כב (2) 138 (1968); שילה בעמ’ 232, 270].
על הטוען להשפעה בלתי הוגנת להביא ראיות משמעותיות [עמ”ש (ת”א) 55098-12-11 א.נ. עו”ד נ’ א.ר. (לא פורסם; ניתן 24.10.2013)].
הכיצד מוכיחים השפעה בלתי הוגנת? “ראשית, נבהיר, כי על המתנגד לקיום הצוואה להוכיח שהצוואה …הייתה פועל יוצא של אותה השפעה אסורה. שנית, נדגיש, כי מקום שמדובר בצוואה תקינה מבחינה פורמלית וצורנית …קמה חזקה לפיה מדובר בצוואה תקינה ותקפה מלאכת הוכחת ההשפעה הבלתי הוגנת הופכת קשה יותר… . שלישית, … והואיל ועניין ההשפעה הבלתי הוגנת כמעט בלתי אפשרי להוכחה בראיות פוזיטיביות…, הקלה הפסיקה עם המתנגד וקבעה, כי די בראיות נסיבתיות שעולה מהן מסקנה מבוססת וממשית להשפעה בלתי הוגנת” [ת”ע (נצ’) 7835-02-12 עזבון המנוחה ר.ר. ז”ל נ’ י.ר (8.12.2013), סעיפים 88-86].
הפסיקה הציעה ארבעה אלמנטים מצטבריים הדרושים לקביעת קיומה של השפעה בלתי הוגנת: מצווה הנתון להשפעה; נהנה שהייתה לו האפשרות להפעיל השפעה בלתי הוגנת; נהנה שהיו לו האמצעים להפעיל השפעה בלתי הוגנת; הצוואה נחזית להיות תוצאה של השפעה בלתי הוגנת [ע”א (ע”א 4902/91 גודמן נ’ ישיבת בית מדרש גבוה להוראה ודיינות, פ”ד מט (2) 441 (1995)]. על קיומם של אלמנטים אלה ניתן ללמוד מגורמים שונים ומשתנים: מצבו הפיזי של המצווה, מצבו המנטלי והנפשי, מידת חולשתו וסוג התלות שהוא תלוי בזולת, בדידותו וניתוקו מאנשים אחרים, מערכת הקשרים בינו לבין האדם שהוא נזקק לו וקשריו עם אחרים. כל אלה יש בם כדי להשפיע על מידת השתעבדות רצונו ואובדן השליטה של המצווה או על חשש מפני קיומו של מצב שכזה [ע”א 2500/93 שטיינר נ’ המפעל לעזרה הדדית של ארגון עולי מרכז אירופה, פ”ד נ (3) 338, 344 (1996)].
בדנ”א 1516/95 מרום נ’ היועמ”ש, פ”ד נב (2) 813 (1998) סוכמו אבחני הבוחן שיש בהם כדי לסייע לבית המשפט להכריע בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת: תלות ועצמאות; תלות וסיוע; קשרי המצווה עם אחרים, נסיבות עריכת הצוואה. יוער, כי רשימת המבחנים אינה סגורה, ובפסיקה הוצעו מבחני עזר נוספים (מבחן הקרבה הרגשית; מבחן הנישול; מבחן השימוש לרעה בתלות; מבחן ההשפעה המותרת; מבחן הגיונה של הצוואה) [דיני ירושה ועזבון, בעמ’ 125].
השימוש במבחנים הנ”ל צריך שייעשה בזהירות רבה, תוך הבנה שבתלות כשלעצמה אין משום ראיה מספקת לקיומה של השפעה בלתי הוגנת ואף לא להקמת חזקה בדבר קיומה. לפיכך, יש ליתן את הדגש באי ההגינות שבהשפעה כתוצר של אופי מערכת היחסים שבין המשפיע למושפע. לא קיומה של ההשפעה פוסל את הצוואה, אלא קיומו של יסוד בלתי הוגן בה שעיקרו ניצול תלותו, חולשתו או חוסר יכולתו של המצווה לעשות צוואה לטובת הנהנה. יסוד אי ההגינות בהשפעה נלמד, אם כך, מנסיבות הפעלתה, ולאו דווקא בשל מטרת המעשה או בשל התוצאות שאותן מבקש המשפיע להשיג [דיני ירושה ועיזבון, בעמ’ 125].
ככל שתקום החזקה בדבר השפעה בלתי הוגנת, אזי עובר נטל הבאת הראיות למבקש קיום הצוואה, ועליו ליישב את קיומן של אותן נסיבות שהוכחו עם היעדרה של השפעה בלתי הוגנת [ע”א 423/75 בן נון נ’ ריכטר, פ”ד לא(1) 372 (1976); רמ”ש (ת”א) 27644-11-17 מ.מ.ח נ’ ת.מ (26.3.2018); דנ”א 1516/95 פסקה 27]. וכפי שנקבע בעמ”ש (ת”א) 55098-12-11 הנ”ל: “מבקש הקיום יכול לעמוד בנטל זה באמצעות הבאת ראיות לסתירת החזקה, ולחלופין באמצעות שלילת קיומו של אלמנט חוסר ההגינות בנסיבות הנטענות, דבר שיש בו כדי לנטרל את “העוקץ”- “ארס” המלווה את “ההשפעה”, שלכשעצמה יכולה להיות גם לגיטימית”.
מן הכלל אל הפרט:
אבחן, אפוא, את התשתית הראייתית שהונחה בפניי, בפריזמה של מבחנים אלה.
מבחן “התלות והעצמאות”– מבחינה “שכלית הכרתית” הייתה המנוחה נחרצת בדעותיה במועדים הרלוונטיים.
בעניין זה העידה א’ כי המנוחה: “אכן הייתה חולה מוד בימים הללו, אולם מחשבתה הייתה צלולה, היא דיברה לעניין וידעה מה היא רוצה” (סעיף 18 לתצהיר). גם המטפלת העידה כי עד ליומה האחרון המנוחה “הייתה צלולה לחלוטין ואנחנו היינו מדברות ומנהלות שיחות רבות” (סעיף 7 לתצהיר).
כמו כן, העיד עו”ד פ’ כי המנוחה “(ש)מסרה לי הנחיות (ברורות) כיצד היא מבקשת לצוות את הרכוש, היא זו שתיאמה עמי מועד להגעה אליה לצורך חתימת שתי הצוואות האחרונות” (סעיף 5 לתצהיר; עמ’ 10, ש’ 23, 27-25) ועו”ד ב’ חיזק את עדותו: “מהשיחות שאני אומר ששמעתי, כי ביני לבין החדר של פ’ יש קיר דק, וברור לי שאני שמעתי שפשוט נותנת הוראות” (עמ’ 20, ש’ 14-13). עורכי הדין העידו, שניהם, כי המנוחה הייתה מעורבת בפרטים, לרבות פרטים הקשורים בתצהיר שנחתם במקביל לצוואה: “היא נתנה לי בפגישה השלישית את מקור ההלוואות שהיא רשמה לעצמה…היא הייתה פדנטית” (עו”ד פ’- עמ’ 10, ש’ 32-29), “בזמן עריכת הצוואה ובזמן שהקראתי לה, בזמן שהיא קראה בעצמה היא ידעה בדיוק מה היא רוצה וXX הייתה אחת כזאת שמקפידה על כל תג” (עו”ד פ’- עמ’ 15, ש’ 16-15), “היא חתמה באותו מועד גם על התצהיר, היא שלפה פתק צהוב בכתב ידה, בדקה את הסכומים, בדקה שזה תואם את מה שכתוב בתצהיר, לא השאירה לנו שום דבר שאני סומכת עליכם, לא היה דבר כזה” (עו”ד ב’- עמ’ 20, ש’ 32-29), “היא קראה את הדברים ובדקה שהדברים נעשו לשביעות רצונה רק אחר כך חתמה” (עו”ד ב’- עמ’ 22, ש’ 5-4).
י’ העיד שהמנוחה ביקשה להיפגש עמו בדחיפות בדירתה “וביקשה לקבל את הסכמתי לבקשתו של האחיין לצמצם באופו ניכר את חלק של מ’ בדירתה על פי הצוואה” (סעיפים 24, 26 לתצהיר; עמ’ 6, ש’ 7, 16-12; עמ’ 7, ש’ 34). אף בהנחה שמדובר בתירוץ (נ/א הודעת וטסאפ על סקיצה של הדירה; התובע- עמ’ 52, ש’ 33-26; עמ’ 53, ש’ 5-3) יש בכך ללמד על עצמאותה השכלית של המנוחה.
לאור העדויות הנ”ל, נראה כי מגבלותיה הפיזיות של המנוחה לא השפיעו על עצמאותה השכלית הכרתית של המנוחה.
מבחן “התלות והסיוע” – על פי מסמך של ד”ר לוסטיג לון מיום 12.11.2019 המנוחה “בקושי הולכת…זקוקה לעזרה רבה בנידות…עזרה נחוצה בכל הADL למעט אכילה” (עמ’ 3 לחוות הדעת). אכן, במטלות הנ”ל הייתה המנוחה זקוקה לסיוע. אולם, המנוחה לא הייתה תלויה בתובע: המטפלת עמדה לרשותה תמיד “הייתי איתה 24 שעות ביום” (סעיף 3 לתצהיר); המנוחה נמצאה בטיפול בית של קופ”ח ובני משפחה, חברים והמטפלת עמדו עימם בקשר טלפוני (עמ’ 3 לחוות הדעת; ש’- עמ’ 45, ש’ 34-30); ד’ הייתה אצל המנוחה כל יום (עמ’ 44, ש’ 9); ש’ “הייתה באה, עושה קניות, מביאה תרופות כל מה שהייתה צריכה הייתה מביאה” (י’- עמ’ 41, ש’ 4); א’ הגיעה לבקר “הייתה מגיעה כמעט מידי יום לפעמים גם מספר פעמים ביום” (י’- עמ’ 7, ש’ 34; י’- סעיף 6 לתצהיר). לעומת זאת, התובע נמצא בכלל בחו”ל בתקופה הרלוונטית (עמ’ 52, ש’ 15-13; סעיף 38 לתצהיר), לא התובע איתר את שירותיה של המטפלת ולא העסיק אותה (עמ’ 39, ש’ 27; י’- סעיף 2 לתצהיר; התובע- סעיף 31 לתצהיר).
בנסיבות אלה, איני מקבלת את טענת הנתבע על תלות מירבית ומוחלטת של המנוחה במטפלת ובאלו אשר שכרו את שירותיה.
מבחן “קשרי המצווה עם אחרים” – המנוחה ניהלה מערכת יחסים קרובה עם בני משפחתה ועם חברים/ מכרים נוספים (י’- סעיף 6 לתצהיר; א’- סעיף 15 לתצהיר; עמ’ 44, ש’ 28-26). המנוחה נמצאה בקשר קרוב גם עם משפחת ו’ בסמוך למועד עריכת שתי הצוואות האחרונות: י’ ביקר את המנוחה ביום 7.11.2019 (עמ’ 7, ש’ 34-33; עמ’ 39, ש’ 14); רעייתו א’ הייתה בקשר טלפוני עם המנוחה והגיעה לבקר “יום שישי אחד באותה התקופה” (א’- סעיף 15 לתצהיר; י’- סעיף 8 לתצהיר); חתנו י’ הגיע אף הוא לבקר את המנוחה, לכאורה “לפי הזמנתה” והשניים שוחחו “בנוגע לצוואתה” של המנוחה (עמ’ 6, ש’ 18, 25; עמ’ 36, ש’ 7-2); הנתבע היה בקשר טלפוני עם המנוחה (י’- סעיף 31 לתצהיר).
אכן, מהעדויות שהובאו בפניי מתברר כי בשלב מסוים לאחר שהתקיימו בין המנוחה וא’, אמו של הנתבע, “שיחות טלפוניות קשות עד שממש הפסיקו לדבר”, סירבה המנוחה לקבל שיחות “מירושלים” (א’- סעיף 15 לתצהיר; י’- סעיף 10 לתצהיר; י’- עמ’ 6, ש’ 28). לא מן הנמנע כי המנוחה בחרה לעשות כן על רקע לחצים דווקא מצד משפחתו של המתנגד (א’- סעיף 15 לתצהיר; י’- סעיף 10 לתצהיר; עמ’ 35, ש’ 35-34; עמ’ 53, ש’ 7; עמ’ 54, ש’ 32-21; עמ’ 55, ש’ 19-17). לעומת זאת, המנוחה בחרה לשוחח עם הנתבע עצמו (י’- סעיף 31 לתצהיר; עמ’ 6, ש’ 31).
בנסיבות אלה, איני מקבלת את טענת הנתבע על כך שהבית של המנוחה “היה סגור ונעול” בפני המתנגד ומשפחתו.
מבחן “נסיבות עריכת הצוואה” – אין ספק כי בתפקודה היומיומי הייתה המנוחה מוגבלת (ר’ תעודת הרופא; עמ’ 23, ש’ 34; מסמך דיון צוות מיום 12.11.2019 עמ’ 3 לחוות הדעת). לעומת זאת, בהתנהלותה בקשר לשינוי הצוואה לא עמדה בפני המנוחה מגבלה בדרך למימוש רצונה.
ואכן, נסיבות עריכת הצוואה נעשו כדין. על כך למדים מעדותה של המטפלת על כך שהמנוחה ביקשה ממנה ליצור קשר טלפוני עם עו”ד פ’ “היא אמרה לי שיש לי טלפון והמשקפיים בחדר, תביאי את הטלפון ותתקשרי לי.פ” (עמ’ 38, ש’ 8-5) ובחקירתו הנגדית עו”ד פ’ אישר שהמנוחה היא שיצרה עמו קשר בעניין הצוואות, נתנה הנחיות ו”תאמה עימי מועד להגעה אליה לצורך חתימת שתי הצוואות האחרונות” (סעיף 5 לתצהיר; עמ’ 10, ש’ 21; עו”ד ב’- עמ’ 20, ש’ 17-14); צדדים שלישיים נכחו בדירה, אך הפגישות עם המנוחה התקיימו בפרטיות (י’- סעיף 13 לתצהיר; עו”ד ב’- סעיף 3 לתצהיר; עמ’ 14, ש’ 18-11; עמ’ 19, ש’ 32- עמ’ 20, ש’ 5); בני המשפחה והחברים עמדו על כך שלא שוחחו עם המנוחה בענייני צוואתה, אלא כאשר המנוחה יזמה זאת, וגרסתם לא נסתרה (סעיף 38 לתצהיר התובע; סעיף 16 לתצהיר ד’; סעיף 12 לתצהיר א’; סעיפים 8, 13 לתצהיר י’; עמ’ 26, ש’ 31; עמ’ 34 ש’ 21, 30-29, 34-32; עמ’ 36, ש’ 21; עמ’ 38, ש’ 16-10; עמ’ 39, ש’ 21; עמ’ 42, ש’ 2-1; עמ’ 53, ש’ 1; עמ’ 55, ש’ 16-15); התובע ידע על הצוואה מיום 5.3.2019 (סעיף 38 לתציר) דחה בחקירה נגדית אפשרות של לחצים מצד בני המשפחה על המנוחה: “לא היה שום לחץ של בני המשפחה” (עמ’ 52, ש’ 13-11) או התערבות מצדו: “ש: י’ מתעקש וגם הצהיר על זה שאXX שמעה ממך אמירה שמספיק שמ’ יקבל רק חלק מהדירה..אמרת את זה אי פעם לXX? ת: לא זכור לי שאמרתי משהו כזה לXX. ..ש: יכול להיות שאמרת לה שהאחיינים יהיו זקוקים לעזרה שלה? ת: לא” (עמ’ 52, ש’ 25-26), עמד על כך שנודע לו על הצוואה השנייה בדיעבד “(ש)היא מספרת לי רק לאחר שהיא כבר דיברה עם י'” (עמ’ 52, ש’ 17-13) ולא נסתרה גרסתו שלא ידע על הצוואה האחרונה אלא לאחר חתימתה (סעיף 38 לתצהיר); ד’ – עמדה על כך שלא התקיים בין האחיות שיח בעניין הצוואה: “ש: דיברתן על הצוואה? ת: אף פעם. ש: ..ש: את כותבת שלא שאלת אותה מה היה השינוי בצוואה? ת: אני ולא שאלתי אותה מה הייתה הצוואה ולא השנייה לא היה לי מושג” (עמ’ 44, ש’ 14, 20-19); ש’ – עמדה על כך שלא שוחחה בעניין צוואה של המנוחה: “ש: זה נכון שבאחת השיחות שהיו לך עם א’ את אמרת לה שאת לא מתערבת בצוואה של א’ אבל אמא שלך מאוד לא תאהב את זה אם הדירה תעבור למ’? ת: אני ממש לא זוכרת שאמרתי דבר כזה, בחיים לא. אני לא דיברתי על הצוואה אז אולי זו הייתה איזה תיאוריה שאמרתי שאני לא מאמינה שאף אחד מהמשפחה יקבל אך אני לא דיברתי לא עם אמא ולא עם צ’ ולא עם אף אחד וזה לא מעניין אותי” (עמ’ 48, ש’ 5-1). האמור לעיל מתיישב עם עדותו של י’: “ש: האם היית נוכח בפגישה עם המנוחה שגם צ’ היה שם ושמעת את צ’ מדבר עם המנוחה בנוגע לדירה, למי להוריש אותה? ת: לא נכחתי. ש: האם נכחת בפגישה שבה דובר עם המנוחה על צוואתה שמישהו אחר נכח בה? ת: אף פעם לא היה. לא” (עמ’ 5, ש’ 32-עמ’ 6, ש’ 1).
לעניין מעורבות באמצעות אחר מטעמו- לא נעלם מעיני כי המטפלת טענה תחילה שלא הביעה דעה לעניין הצוואה: “זה לא עניין אותי זה לא שלי. אני לא דיברתי איתה על הצוואה ולא אמרתי לה כלום” (עמ’ 38, ש’ 33-26; עמ’ 39, ש’ 21) אך בהמשך החקירה הנגדית אישרה כי אמרה למנוחה “אם את שומעת את דעתי דם לא מחליפים במים” (עמ’ 40, ש’ 10; עמ’ 41, ש’ 32).
לא שוכנעתי כי השמעת אמירה כנ”ל, אפילו נאמרה מספר פעמים, מבססת השפעה על המנוחה באמצעות אחר, להלן אפרט טעמיי:
המנוחה מתוארת על ידי בני המשפחה ומכריה, כולל אביו של המתנגד, כאשה דעתנית “במיוחד מאוד” (י’- עמ’ 5, ש’ 12; התובע- עמ’ 50, ש’ 29 ), פקחית “מאוד” (עמ’ 5, ש’ 7), נאמנה לדרכה: “ש: עמדה על שלה ללא בושה? ת: וודאי. ש: כאשר היא חשבה משהו או רצתה משהו …היה בלתי אפשרי להזיז אותה? ת: אכן. פיה וליבה שווים” (י’- עמ’ 5, ש’ 19-15; התובע- עמ’ 51, ש’ 7-6). בהתחשב באישיותה של המנוחה, בצירוף העובדה שהייתה בעלת צלילות מחשבתית (ר’ לעיל), אין סבירות שתושפע מהאמירה שהשמיעה מטפלת שהיכרותה עמה קצרה במועד הרלוונטי (כנזכר, י’ התחילה לעבוד כמטפלת של המנוחה ביום 3.11.2019 (עמ’ 39, ש’ 9 והצוואה נערכה ביום 19.11.2019). כך התרשמה גם חברתה של המנוחה: “ש: יכול להיות שי’ השפיעה עליה? ת: י’ הייתה מטפלת שבאה לחודש חודשים, מה זה שייך לי’? מטפלת אומרת לבן אדם שהיא מטפלת בו מה לעשות?” (עמ’ 36, ש’ 26-24);
המטפלת אישרה לבסוף השמעת אמירה כנ”ל, אך הכחישה הפעלת לחצים על המנוחה: “אני לא ישבתי על XX. זה לא היה עניין שלי. לא זכור לי דבר כזה” (עמ’ 40, ש’ 26-25). הנתבע אוחז לטענתו בהקלטה של המטפלת שהשמיעה אמירות שליליות באוזני המנוחה על משפחת ו’, לרבות אמירה מאיימת כלפי המנוחה “את לא מתה עד שאת לא מעבירה הכל לאחיינים” (עמ’ 39, ש’ 24-22; עמ’ 40, ש’ 16; עמ’ 41, ש’ 31-28; עמ’ 42, ש’ 4, 6; עמ’ 53, ש’ 20, 30). הנתבע בחר מטעמים שמורים עמו לא להגיש הקלטה ותמלול ולא לזמן לעדות את החוקר שביצע את ההקלטה. הימנעותו של הנתבע מהגשת הראיה פועלת לחובתו, וההלכה לעניין זה ידועה [ר’ למשל ע”א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע”מ נ’ רוזנברג, פ”ד מז (2) 605, 615 (1993)]. יתר על כן, ה”איום” לא פעל פעולתו שהרי רק התובע (אחיין ולא אחיינים) היה זוכה שיורי לפי שלוש הצוואות, זכה תחילה ב3/4 מהדירה ורק בהמשך בכל הדירה.
אין היכרות מוקדמת בין המטפלת לבני משפחת המוצא של המנוחה בכלל והתובע בפרט, והמתנגד לא הצביע על אינטרס כלשהו שהניע את המטפלת “לעשות עבודה” בשביל התובע (י’- עמ’ 39, ש’ 27; עמ’ 53, ש’ 34).
א’ שמעה מהמנוחה שהיא שוקלת לשנות את הצוואה “חככה בדעתה האם לתת למ’ את כל הדירה בשרת או רק חלק ממנה” (סעיפים 17-14), להשאיר את העזבון גם לאחיינים ולא רק לנתבע (עמ’ 35, ש’ 33). כלומר, המחשבה קיננה אצל המנוחה הרבה לפני שנשמעה האמירה מפי המטפלת.
לאור האמור לעיל, לא עלה בידי הנתבע להוכיח קיומה של השפעה בלתי הוגנת שהביאה להדרתו מהצוואה.
הטענה בדבר “הלכת החוטים השזורים” –
פסיקה נקבע, כי בבוא בית המשפט לבחון קיומן של עילות פסלות, עליו להידרש לכך מתוך בחינה כוללת ורחבה של מכלול הנתונים; בהתאם לכך, בבע”מ 4459/14 פלונית נ’ פלונית (6.5.2015) אומצה “הלכת החוטים השזורים” שנקבעה בעמ”ש (ת”א) 45610-09-12 ז’ ג’ א’ נ’ נ’ ג’ א’ (19.5.2014): “חוטים שונים של עילות שונות – הגם שלא היה בכוחם לבסס עילה עצמאית – יכולים להישזר יחד לרבדים המחזקים ומבססים את מסקנת בית המשפט המחוזי. ההשפעה הבלתי הוגנת העולה עד כדי שלילת הבחירה החופשית של המצווה הינה מבחן דינאמי ורחב כקשת החיים. בית המשפט המחוזי נעזר בחוטים השונים כדי להגיע לראייה כוללת המשקפת את מלוא התמונה”.
בענייננו, מבקש הנתבע בסיכומיו לאמץ את הלכת החוטים השזורים לעניין צוואת המנוחה; אולם, אני סבורה שבנסיבות העניין אין מקום להחיל בענייננו את ההלכה הנ”ל, שהרי הנתבע לא הוכיח מקצתה של עילה לבטלות הצוואה – לא מתקיים אף אחד ממבחני המשנה שנקבעו בפסיקה להוכחת השפעה בלתי הוגנת ולא הוכחה מעורבות בעריכת הצוואה – ועל כן אין בהצטברות הטענות ו/או העילות כשלעצמה כדי לבסס את הלכת החוטים השזורים.
סיכום ביניים: מכל המקובץ לעיל הגעתי למסקנה כי לא עלה בידי הנתבע להוכיח במאזן ההסתברויות הנדרש ואף לא בקירוב, כי המנוחה לא הייתה כשירה או נמצאה תחת השפעה בלתי הוגנת. מכאן, שכל טענות הנתבע כנגד תוקף הצוואה – דינן להידחות.
סוף דבר
לפיכך, אני קובעת כדלקמן:
ההתנגדות שהוגשה בת.ע 19131-07-20 – נדחית
אני קובעת כי צוואה מיום 19.11.2019 היא צוואה בת תוקף.
הבקשה ליתן צו קיום צוואה שהוגשה בת.ע. 19295-07-20 – מתקבלת.
פסיקתא ערוכה בהתאם לתקנה 5 לתקנות הירושה, התשנ”ח-1998 מצורפת בהחלטה נפרדת.
פסק הדין ניתן לפרסום בהשמטת שמות פרטים מזהים.
אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 35,000 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 ימים אחרת ישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק ממועד החיוב ועד למועד התשלום בפועל.
המזכירות תשלח לצדדים את פסק הדין.
ניתן היום, ט”ז אב תשפ”ד, 20 אוגוסט 2024, בהעדר הצדדים.
