בפני
כב’ השופטת אורית בן דור ליבל
תובעים
1. ראובן
ע”י ב”כ עו”ד פרופ’ דב פרימר ועו”ד אילנית וייל
2. בנימין
ע”י ב”כ עו”ד טליה פרדו ועו”ד שני חובב
נגד
נתבעת
רחל
ע”י ב”כ עו”ד אור גל-און
בעניין המנוחה אלמונית
פסק דין
המדובר בבקשה לקיום צוואת המנוחה מיום 25.6.02 והתנגדות לה בה נטען שהמנוחה עשתה צוואה מאוחרת – שגם אותה ביטלה לאחר מכן – ועל כן יש ליתן צו ירושה על פי דין, ולחלופין נטען שהצוואה פגומה בשל נטילת התובעים חלק בעריכתה ובשל השפעה בלתי הוגנת.
רקע והליכים קודמים:
המנוחה נפטרה לבית עולמה ביום 27.2.21 כשהיא אלמנה. בעלה המנוח נפטר לפניה ביום 26.9.81 (להלן: “המנוח”). הצדדים הם שלושה מתוך ששת ילדיהם. בן אחד נפטר לפני המנוחה בשנת 2016.
המנוח הותיר אחריו זכויות ורכוש רב, עמם נמנו גם מניות במספר חברות, חלקם בשותפות עם אחיו ועם ילדיו. לאחר פטירת המנוח התנהלו (ועדיין מתנהלים) הליכים רבים בפני ערכאות שונות בארץ ובארה”ב בקשר עם הרכוש והזכויות שהותיר אחריו (ורק לפני בית משפט זה נדונו למעלה משישים תיקים בין בני משפחה שונים) שאין צורך להידרש אליהם בגדרו של פסק דין זה. די לציין בהקשר התובענות דכאן, על קצה המזלג, שבין היתר בהמשך להליכים המשפטיים שהתנהלו בין בני המשפחה השונים נערכו מעת לעת בין צדדים שונים הסכמים לחלוקת נכסים (בין נכסים שנרשמו על שם היורשים ובין נכסים שעל שם העיזבון). אין חולק שבתוך כך הסכימה הנתבעת להסתלק מעיזבון המנוח בתמורה לקבלת שתי דירות (ראו צו ירושה שצורף ת/ג). למעשה כבר בשנת 2006 בקירוב נותרו המנוחה והתובעים היורשים היחידים של עיזבון המנוח (כולו או כמעט כולו). מאז גם העבירה המנוחה זכויות מזכויותיה במתנה לידי התובעים, שהיו הקרובים אליה ביותר מבין כל ילדיה, ושהתחייבו כלפיה לשלם לה 12,000 ₪ לחודש וכן לשאת בכל הוצאותיה.
התובע 1 (ולהלן ולצורך הנוחות: “ראובן”) שימש משך עשרות שנים כמנהל העיזבון של המנוח והחזיק גם משך 32 שנים בייפוי כח כללי שהעניקה בידיו המנוחה לטפל בכל ענייניה.
ביום 25.6.02 עשתה המנוחה צוואה בעדים בפני עו”ד ר’ ז”ל בה ציוותה את כל עיזבונה לידי התובעים (ולהלן: “הצוואה”; או: “צוואת 2002”). בצוואה הסבירה המנוחה מדוע הורתה כאמור – באלו המילים:
“נאלצת אני לעשות צוואה חדשה, בעקבות הסבל הרב אותו אני עוברת זה זמן רב, כאשר בעלי המנוח ואני בנינו בחיינו מפעל גדול, והנה קמים בני זבולון ויששכר ומבקשים להרסו. לא זו בלבד שנקטו הם בהליכים משפטיים כדי להביא לפרוקה של החברה המשפחתית, שכולנו (כל אחד לפי חלקו) שותפים בה, אלא שבני יששכר בנוסף לכך תבע אותי בבית המשפט מתוך מטרה לנשל אותי מן הבית הנמצא בבעלותי ובו התגוררתי יחד עם ילדי, כבר עשרות שנים. לצערי הרב אף מבנותיי רחל ולאה איני רואה נחת. כאשר בעלי המנוח נפטר הן לא היו בקשר עמי במשך שנה שלמה, והיום הן חוזרות על כך, כאשר עמוק צערי, שהן גורמות אף לילדיהם – נכדי ונכדותי להפסיק כל קשר עם סבתן.
חוסר כיבוד אם מצד בני ובנותי הנ”ל הביא אותי, לאחר מחשבה עמוקה, שלא לתת להם מאומה מעזבוני ולחלק את כל רכושי בין שני בני האוהבים אותי והדואגים לי, ראובן ובנימין בלבד, כאשר כל אחד מהם יזכה במחצית הרכוש” (ההדגשה הוספה – א.ב.ד).
למרבה הצער בחודש 6/13 עלו היחסים בין התובעים על שרטון ומאז הוגשו תביעות רבות בין השניים. לדאבון הלב הסכסוך בין התובעים, שהיו הקרובים ביותר למנוחה, התנהל גם על גבה והשפיע עליה לרעה. בחודש 8/13 ביטלה המנוחה את ייפוי הכוח שהעניקה לראובן 32 שנים קודם לכן והעניקה ייפוי כח לתובע 2 (ולהלן ולצורך הנוחות: “בנימין”), לאחר מכן ביטלה את ייפוי הכח לבנימין וחתמה על ייפוי כח לראובן, וחוזר חלילה. למעשה ביום 21.8.13 חתמה המנוחה שלוש פעמים על ייפוי כח כאשר בכל אחד מהם היא מבטלת את ייפוי הכח הקודם וממנה את אחד מהתובעים. ביום 21.8.13 הגישה גם תלונה כנגד ראובן למשטרת ישראל על זיוף, גניבה ומרמה (נ/ט). המנוחה התגוררה משך למעשה משני עשורים בסמיכות לראובן ובחודש 10/13 בקירוב העביר אותה בנימין על דעת עצמו להתגורר עמו ופיטר את המטפלת שטיפלה בה משך כשנתיים קודם לכן. בהמשך נטען על ידי ראובן שבנימין אינו מאפשר לו לבקר את המנוחה, מונע קשר ביניהם ומסית אותה כנגדו ונדרשה מעורבות מצד בית המשפט גם כדי לאפשר לראובן לבקר את המנוחה.
ביום 16.9.13 עתר ראובן בבקשה למינוי אפוטרופוס על כל ענייניה של המנוחה (א”פ 31587-09-13) בה פירט שהמנוחה אובחנה כחולה במחלת האלצהיימר כבר בחודש 1/13 בעטיה נפגעו כושר שיפוטה ותפיסת מציאותה והיא נתונה ללחצים מצד בנימין אשר נטען שמנצל את מצבה ומחתימה על מסמכים שונים לטובתו או לטובת בא כוחו דאז – עו”ד צ’ (ולהלן: “עו”ד צ'”). הבקשה נתמכה בחוות דעת רפואית מיום 8.9.13 בה נקבע “מדובר בנבדקת בת 87 אשר סובלת מתהליך דמנטי בחומרה בינונית, קרוב לוודאי מסוג מחלת האלצהיימר, מזה מספר שנים, שמתבטאת בירידה בזיכרון, קשב ריכוז, ליקוי בשיפוט ותובנה חלקית למצבה”. המנוחה ויתר ילדיה התנגדו לבקשה ותמכו אף הם את התנגדותם בחוות דעת רפואית מיום 8.11.13 בה נקבע שלא נמצאו שינויים קוגניטיביים לעומת בדיקה קודמת שנערכה למנוחה (ולהלן: “חוות הדעת הרפואית מיום 8.11.13”). עוד נטען שאין צורך במינוי אפוטרופוס משחתמה המנוחה ביום 12.11.13 על ייפוי כח כללי לטובת בנימין ועו”ד צ’ לפיו היא מלאה את כוחם “לעשות ו- לדאוג לכל העניינים שלה במקומה” (פרק ג סעיף 1 לתגובה מיום 14.11.13).
העו”ס גם היא המליצה שלא למנות אפוטרופוס למנוחה (בהסתמך על חוות הדעת מיום 8.11.13 ומבלי להתייחס לחוות הדעת שצורפה על ידי ראובן לבקשה) ופירטה בתסקיר מיום 18.11.13 שהסכסוך בין התובעים משפיע על המנוחה רגשית, נפשית, פיזית ובריאותית. עוד פירטה העו”ס: “התרשמתי מהחשש שלה להביע בצורה חופשית את עמדותיה, מחשש לאבד את אחד הילדים”.
פרופ’ XX שמונה כמומחה בית המשפט (ולהלן: “המומחה”) המליץ בחוות דעת מיום 18.1.14 למנות למנוחה אפוטרופוס ניטראלי לרכוש. המומחה מצא שהמנוחה סובלת משיטיון (דמנציה) בחומרה קלה עד בינונית, מודעת למצבה, השיפוט והתובנה תקינים ויכולה לקבל החלטות בנוגע לגופה אך אינה מבינה בכספים ולא מסוגלת לנקוב בערכו של כסף ו”לבטח” (כלשונו, וכפי שמצא להדגיש בחוות דעתו) אינה יכולה לנהל את ענייניה הכספיים בעצמה. כן מצא שהמנוחה מסוגלת להבין את הצורך במינוי אפוטרופוס אך “עקב מצבה הנפשי והלחץ בו נתונה משני הצדדים, החלטתה מי ישמש כאפוטרופוס מסופקת. כמו כן החלטותיה יכולות להיות מושפעות מהסביבה הקרובה”.
גם בפגישה שקיים בית המשפט עם המנוחה עלה בבירור מדברי המנוחה שהיא אינה מסוגלת לטפל בענייניה בעצמה והיא הסכימה שהיא זקוקה למינוי אפוטרופוס לרכוש. בהחלטה מיום 10.4.14 התקבלה אפוא הבקשה ועו”ד ב’ מונה כאפוטרופוס לרכוש המנוחה (ולהלן: “החלטה למינוי אפוטרופוס”).
בפסק דין מיום 11.7.16 נדחתה תביעה שהגישה הבת לאה כנגד המנוחה להשלים עסקת מתנה מיום 14.11.13 בה התחייבה המנוחה להעביר לידיה ללא תמורה מניות (אשר הקנו לה את הזכות להירשם כבעלת דירה בירושלים). המנוחה (באמצעות האפוטרופוס) התנגדה להשלמת העסקה ונטען, בין היתר, שבעת חתימתה על מסמכי העברת הזכויות לא הייתה כשירה לבצע פעולה משפטית ולא הייתה גמירת דעת מצדה להתקשר בעסקה.
בפסק הדין נקבע שאכן אין תוקף לפעולה המשפטית שנעשתה על ידי המנוחה ביום 14.11.13 בהעדר גמירת דעת מצדה. כן נקבע שלא ניתן להסתמך על חוות הדעת מיום 8.11.13 בקביעת מצבה הקוגניטיבי של המנוחה במועד עריכת העסקה, וכי הגילויים החיצוניים של גמירת הדעת בחתימתה על מסמכי העסקה, כפי שהוסרטו במעמד החתימה, אינם מספיקים כדי לבסס קיומה של גמירת דעת בנסיבות בהן מדובר באשה חולת דמנציה הסובלת מדיכאון והנתונה להשפעת סביבתה הקרובה בקבלת החלטות ואשר מונה אפוטרופוס לרכושה חודשים ספורים לאחר שהוחתמה על מסמכי העברה (א”פ 18981-02-15; ולהלן: “פסק הדין בנוגע לדירות”). ערעור שהוגש על פסק הדין נדחה ביום 8.1.17 (עמ”ש 40227-10-16).
יצוין שהנתבעת אמנם לא הייתה צד לאותו הליך ואולם היא העידה במסגרתו מטעם התובעת (האחות לאה) ובפסק הדין נקבע “עדותם האחידה (של האחים – א.ב.ד) נראתה מגמתית, וניתן לומר כי למצער באשר לעדותה של האחות רחל מסתתרת מאחוריה תכלית מעשית, שכן רחל העידה במפורש כי היא והתובעת הסכימו כי מחצית מהדירה תועבר לבעלותה (עמ’ 25 שורות 20-23 לפרוטוקול). אינני שוללת את האפשרות כי קיימת תכלית נוספת להתגייסות האחים אשר אינה קשורה אך בהליך קונקרטי זה אלא לסכסוך גדול יותר בין האחים ובין המחנות שנוצרו ביניהם, ואשר אינה נהירה לי בשלב זה” (סעיף 41 לפסק הדין).
ההליכים שלפני
המנוחה נפטרה לבית עולמה ביום 27.2.21. ביום 26.7.21 עתרה הנתבעת לרשם לענייני ירושה בבקשה למתן צו ירושה והצהירה שהמנוחה לא הותירה אחריה צוואה (ת”ע 30346-10-21). ראובן התנגד לבקשה וטען שהמנוחה הותירה אחריה צוואה בעדים מיום 25.6.02 (ת”ע 30459-10-21) ועתר לקיומה (ת”ע 30512-10-21). הנתבעת התנגדה לקיום הצוואה וטענה למתן צו ירושה (ת”ע 30541-10-21).
כבוד רשמת הירושה הורתה על העברת ההליכים להכרעת בית המשפט וב”כ היועמ”ש הודיע שאין בכוונתו להתערב בהליכים.
הצדדים הסכימו שהליכים אחרים שהתנהלו לפני בית משפט זה, על ראיות והחלטות שניתנו בהם, ישמשו כראיות בהליכים דכאן (עמ’ 5 שורות 34-36 לפרוטוקול מיום 11.6.23).
תמצית טענות הצדדים:
בהתנגדות העלתה הנתבעת שלל טענות לפסילת הצוואה, עליה לטענתה נודע לה לראשונה עת ביקש ראובן לקיימה (סעיף 13 להתנגדות). בין השאר טענה שהצוואה נעדרת תוקף משום שנחתמה בהשפעה בלתי הוגנת של התובעים על המנוחה “ללא הבנה או יכולת רצייה מצד המנוחה” (סעיף 14), תוך מעורבות פסולה של הנהנים (סעיף 84), ומתוך “טעות, הטעיה, כפיה ואונס” מצד התובעים (סעיף 95). כן נאמר על ידי הנתבעת שהצוואה נשתכחה מלבה של המנוחה ושאינה משקפת את רצונה (סעיף 100). עוד נטען שהמנוחה הצהירה ביום 28.1.14 על קיומה של צוואה אחרת (סעיף 102). הנתבעת טענה שהיא אינה מכירה צוואה כזו, שלא הוצגה על ידי מאן דהוא, ואולם “הצהרת המנוחה מעידה באופן מפורש על ביטול הצוואה”. בדיון שהתקיים ביום 11.6.23 חזרה בה הנתבעת מהטענה שהצוואה נשתכחה מהמנוחה (עמ’ 3 שורה 35) וטענה שהמנוחה ערכה צוואה מאוחרת חדשה והוסלאה ש”אם היא לא קיימת חזקה שהיא הושמדה” (עמ’ 4 שורות 1-2), כן הבהירה שאינה טוענת להעדר כשרות המנוחה לצוות (עמ’ 4 שורה 31).
בסיכומים נשענו עיקר טענות הנתבעת על הפרופוזיציה שהצוואה בוטלה על ידי המנוחה בדרך של עריכת צוואה חדשה. לטענתה במועד מאוחר לצוואה, בסמוך לפני 2.9.13, עשתה המנוחה צוואה מאוחרת בה הנחילה את כל עיזבונה לבנימין (ולהלן: “הצוואה המאוחרת”) ושגם את הצוואה המאוחרת ביטלה המנוחה לאחר מכן. היות ולדבריה הצוואה המאוחרת ביטלה את הצוואה, והיות והמנוחה ביטלה את הצוואה המאוחרת הרי שיש ליתן צו ירושה על פי דין. כן טענה התובעת בסיכומים שהצוואה פגומה גם בשל נטילת התובעים חלק בעריכתה וכן בשל השפעה בלתי הוגנת.
התובעים, ניצים זה לזה, יוצגו בנפרד בהליכים דכאן וטענות כל אחד מהם ביחס לסוגיות קונקרטיות יובאו להלן ככל הנדרש. עמדתם לתובענות הנדונות בעיקרה זהה. שניהם טוענים להעדר פגם חוקי בצוואה ולהעדר הצדקה אחרת לפסילתה. לטענתם המנוחה מעולם לא ביטלה את הצוואה כדין ולא הוכח שעשתה צוואה אחרת שהוראותיה מבטלות את הצוואה, המשקפת את רצונה שלא השתנה עד לפטירתה. עוד נטען על ידיהם שגם אם היה מוכח שנעשתה צוואה מאוחרת וגם אם היה מוכח שהוראות הצוואה המאוחרת מבטלות את הצוואה (ולטענתם לא הוכח) הרי שלאור מצבה של המנוחה במועד הנטען לעשיית הצוואה המאוחרת והלחצים שהופעלו על ידיה מתחייבת המסקנה שהיא אינה תקפה, וגם ביטולה אינו תקף ועל כן ממילא יש לקיים את הצוואה.
דיון והכרעה
במרכז הדיון צוואה שערכה המנוחה בשנת 2002 שהתובעים מבקשים לקיימה, והנתבעת טוענת הן שהצוואה בוטלה על ידי המנוחה בצוואה מאוחרת והן שהצוואה לא תקפה מפאת פגמים שנפלו בה. המחלוקת בין הצדדים מתמצית אפוא בשתי שאלות עיקריות:
האם ביטלה המנוחה את הצוואה. אם נשיב לכך בחיוב נידרש לשאלה האם התוצאה של הביטול היא מתן צו ירושה על פי דין כטענת הנתבעת.
אם נשיב על שתי שאלות אלו בחיוב יסתיים המסע. רק אם נמצא שהצוואה לא בוטלה תיסלל דרכנו לבחינת טענות הנתבעת לפגמים בתוקף הצוואה.
דיון בטענת ביטול הצוואה על ידי המנוחה
האם ביטלה המנוחה את הצוואה היא אפוא השאלה הראשונה העומדת להכרעה. ביטול צוואה על ידי המצווה מוסדר בסעיף 36 לחוק הירושה, תשכ”ה-1965, המורה כדלקמן:
“(א) המצווה רשאי לבטל צוואתו, אם על ידי ביטול במפורש באחת הצורות לעשיית צוואה, ואם על ידי השמדת הצוואה; השמיד המצווה את הצוואה, חזקה עליו שהתכוון בכך לבטלה.
(ב) צוואה חדשה, אף אם אין בה ביטול מפורש של צוואה קודמת, רואים אותה כמבטלת את הקודמת במידה שהוראות הצוואה החדשה סותרות את הוראות הצוואה הקודמת, זולת אם אין בצוואה החדשה אלא הוספה על האמור בצוואה הקודמת.”
הוראת סעיף 36 לחוק הירושה מונה אפוא שלוש דרכים שבהם ניתן לבטל צוואה: השמדת הצוואה; ביטולה במפורש; וביטולה מכללא, על דרך של יצירת צוואה חדשה [שמואל שילה פירוש לחוק הירושה, התשכ”ה-1965, כרך א’ 341-329 (1992) (ולהלן: “שילה”)].
אין חולק בענייננו שהמנוחה לא ביטלה את הצוואה בביטול מפורש באחת הדרכים לעשיית צוואה ולא השמידה את הצוואה, וכי החלופה שיש להידרש לה, מבין אלו הנזכרות בסעיף 36 לחוק הירושה, היא זו המדברת בביטול מכללא על דרך של יצירת צוואה חדשה. הלכה היא שהצורה לבטל צוואה היא ‘כדרך צוואה’, וכי אותם האלמנטים הנחוצים לעשיית צוואה נחוצים גם כדי לבטל צוואה. לא רק שכל הכללים הקבועים בחוק הירושה הנוגעים לצורת הצוואה (המנויים בסימן א’ לפרק השלישי) חלים על ביטול צוואה, אלא נפסק שגם ההוראות בנוגע לתוקף הצוואה (המנויות בסימן ב’) חלות על ביטול הצוואה [ע”א 881/80 גמליאלי נ’ מונסוף ואח’, פ”ד לה(4) 152; ע”א 202/85 קליינה ביק נ’ גולדברג ואח’, פ”ד מא(2) 757]. כלומר, ביטול צוואה על ידי עשיית צוואה מאוחרת יכול להיעשות רק בצוואה מאוחרת תקפה.
כידוע, הטוען טענת ביטול – עליו הראיה [שילה , כרך ג’ (2002), 58]. על אף שטענה בהתנגדותה להעברת הנטל לכתפי התובעים הסכימה הנתבעת “ברור שהנטלים עלי” (עמ’ 4 שורה 18 לפרוטוקול מיום 11.6.23). על הנתבעת, הטוענת למתן צו ירושה היות והמנוחה לדבריה ביטלה את הצוואה בדרך של עשיית צוואה מאוחרת וביטלה את הצוואה המאוחרת מוטל אפוא הנטל להוכיח:
שהמנוחה עשתה צוואה מאוחרת חדשה תקפה על פי דין.
שבצוואה המאוחרת ביטלה המנוחה את הצוואה הקודמת באופן מפורש או שהוראותיה סותרות את הצוואה ואינה יכולה לדור עמה.
שהמנוחה ביטלה את הצוואה המאוחרת כדין.
לאחר העיון בסיכומים, ובמכלול החומר, השתכנעתי – כפי שיפורט להלן – שלא עלה בידי הנתבעת להרים את הנטל המוטל על שכמה ולהוכיח שהמנוחה ביטלה את הצוואה בצוואה מאוחרת תקפה. להלן אפרט את עיקר נימוקיי למסקנתי האמורה.
דרך המלך להוכחת קיומה של צוואה היא על ידי הגשת הצוואה המקורית ואולם בהתקיים נסיבות מיוחדות התיר המחוקק בסעיף 68(ב) לחוק הירושה את הוכחת קיומה של צוואה ב”אופן אחר”. “כלל הראייה הטובה ביותר” חל בדיני הצוואות לא רק ביחס להוכחת תוכנה של הצוואה אלא גם ביחס להוכחת עצם קיומה של הצוואה ולא ניתן להציג ראיות משניות להוכחת עצם קיום צואה אלא אם התיר בית המשפט את הצגתן כחריג לכלל [ע”א 483/80 רוזנפלד נ’ קלפנר, פ”ד לז(3) 552, 555 (1983); ע”א 4182/90 רענני נ’ רענני, פ”ד מו(4) 348, 351]. בכדי לקבל היתר מבית המשפט להציג ראיות משניות לשם הוכחת קיומה של צוואה, יש להראות שמדובר בהיעדר יכולת להגיש את הצוואה עצמה, קרי: יש להוכיח כי נעשה מאמץ סביר לאתר את הצוואה המקורית, ואף על פי כן הצוואה לא נמצאה [ע”א 178/65 בן טובים נ’ דוויק פ”ד כ(1) 113, 119 (1966); ע”א 551/85 קלפנר נ’ בניאל (פורסם בנבו, 31.12.1985)]. על התובע הוכחת צוואה באופן אחר הנטל לשכנע את בית המשפט שהמנוח אכן עשה צוואה באחת מהצורות שהעמיד המחוקק לעשייתה, וכן עליו להוכיח גם את צורתה המדויקת, את תוכנה ואת הוראותיה הענייניות ברמה גבוהה של פירוט [ת”ע (ת”א) 16220/00 חזה נ’ אשכנזי (פורסם בנבו, 23.6.2003), פסקה 7(ב)(1)].
בענייננו טענות הנתבעת לביטול הצוואה התפתחו במהלך ניהול ההליך. תחילה טענה בהתנגדות שהמנוחה עשתה צוואה מאוחרת שעל קיומה היא למדה מתצהיר המנוחה מיום 28.1.14 בו הצהירה שעשתה צוואה לטובת בנימין. הנתבעת הצהירה שהיא “אינה מכירה צוואה שכזו ואיש מהאחים לא הניח או הציג צוואה שכזו” (סעיף 103).
על אף הטענה שהמנוחה עשתה צוואה מאוחרת המבטלת את קודמתה לא ביקשה הנתבעת לקיים את הצוואה המאוחרת הנטענת ולהוכיח אותה באופן אחר על מנת שלא יסוכל רצונה הנטען של המנוחה (וברור על פניו שאין לה כל אינטרס בקיום צוואה מאוחרת שמנחילה את כל עיזבון המנוחה לבנימין). הנתבעת גם לא טענה שנעשה על ידיה כל ניסיון לאתרה (ורק בדיון מיום 11.6.23 טענה “אם היא לא קיימת חזקה שהיא הושמדה”; עמ’ 4 שורות 1-2), אלא ביקשה ללמוד מתצהיר זה של המנוחה כשלעצמו על ביטול הצוואה ולהורות על ירושה על פי דין מבלי לפרש את המקור הנורמטיבי הסולל את הדרך לכך.
תצהיר המנוחה מיום 28.1.14 עוד ידון בהרחבה להלן. אך כבר עתה יש לעמוד על הקושי בטענת הנתבעת בהתנגדותה לפיה על יסוד תצהיר המנוחה שעשתה צוואה לטובת בנימין יש לבטל את הצוואה וליתן צו ירושה על פי דין. אם לשיטת הנתבעת יש ללמוד מתצהיר המנוחה שהיא עשתה צוואה מאוחרת תקפה (ואשר סותרת את הוראות הצוואה ואינה יכולה לכאורה לדור עמה) הרי שיש לקיימה ויש לדחות את בקשתה למתן צו ירושה על פי דין. ואם לשיטת הנתבעת אין המדובר בצוואה מאוחרת תקפה (ועל כן לכאורה גם לא ביקשה לקיימה, ובאופן המתיישב עם טענותיה שבאותה עת הייתה המנוחה “כחומר ביד היוצר של התובעים” (סעיפים 55-56 להתנגדות; עמ’ 90 שורות 29-30 לפרוטוקול) והמנוחה חששה מהם (עמ’ 104 שורות 31-35 ועמ’ 105-107 לפרוטוקול) הרי שאין בכוחה של הצוואה המאוחרת הנטענת לבטל את הצוואה וגם לפי דרך זאת יש לדחות את טענתה למתן צו ירושה על פי דין.
רק במועד דיון ההוכחות כשנשמעה עדותו של עו”ד צ’ (עליה עוד נרחיב להלן) נודע לראשונה גם לנתבעת שהמנוחה השמידה את המסמך אותו כינה עו”ד צ’ כ”צוואה רוחנית” ואשר לטענת הנתבעת הוא הצוואה המאוחרת. רק בסיכומים פירטה אפוא הנתבעת את הגרסה העובדתית המבססות את הדרך למתן צו ירושה על פי דין ולפיה המנוחה ביטלה את הצוואה בדרך של עשיית צוואה מאוחרת, וכן ביטלה גם את הצוואה המאוחרת ולפיכך יש ליתן צו ירושה על פי דין. ניתן אמנם לטעון שיש להקל עם הנתבעת אשר לכאורה לא הייתה מודעת לעשיית הצוואה המאוחרת ועל כן באופן טבעי “ידה על התחתונה” במסירת גרסה עובדתית סדורה בנוגע לכך, וכי רק לאחר שמיעת עדותו של עו”ד צ’ והחשיפה למלוא הראיות הובהרה לה התמונה העובדתית המלאה וכפועל יוצא התפתח גם טיעונה. ברם, סבורתני בכל זאת שיש משמעות ומשקל לעובדה שהנתבעת ביססה את אחת מטענות ההתנגדות לביטול הצוואה על ידי עריכת צוואה מאוחרת (שהפכה טענה עיקרית בסיכומיה) על הטענה העובדתית שקיימת צוואה תקפה מאוחרת, אך לא ביקשה לקיימה על ידי הוכחת קיומה “באופן אחר” ולא ניסתה לאתרה.
בסיכומים טענה הנתבעת לראשונה שפנתה לתובעים בשאלה מי מהם אוחז בצוואה וכשלא נענתה הסיקה ש”בסופו של דבר המנוחה לא הותירה צוואה ולמעשה ביקשה שעיזבונה יחולק על פי דין באופן שווה בין ילדיה” (סעיף 38). די בכך שהטענה נטענה לראשונה במסגרת הסיכומים כדי לדחות אותה משהיא בבחינת הרחבת חזית אסורה [רע”א 496/89 סאלם סלאמה אל-קאלאב נ’ אוניברסיטת בן גוריון בנגב פ”ד מה(4) 343]. על כך יש להוסיף שהטענה לפיה פנתה למי מהתובעים לאתר את הצוואות גם לא הוכחה על ידיה מהבחינה העובדתית.
עוד יודגש בהקשר זה שלכתחילה הגישה הנתבעת בקשה לצו ירושה ולא הזכירה את קיומה של הצוואה או את קיומה של הצוואה המאוחרת. בהתנגדותה הצהירה שלמדה על הצוואה לראשונה עם הגשת הבקשה לקיומה (סעיף 13; ולא פירטה מתי נודע לה על הצוואה המאוחרת). בחקירתה עמדה תחילה על הצהרה זו שלא ידעה שהמנוחה עשתה צוואה (עמ’ 8 שורה 28; עמ’ 9 שורה 8 לפרוטוקול), כפרה בטענה שעוד בחיי המנוחה פנתה לקבל ייעוץ בעניין תקיפת הצוואה והתבצרה בגרסתה (עמ’ 10 שורה 32 לפרוטוקול). ברם, מחומר הראיות ומהמשך חקירתה עלה בבירור שהצהרה זו אינה מדויקת. בשיחה שקיימה עם המנוחה ביום 5.9.13 הציעה הנתבעת למנוחה לעשות צוואה חדשה (נ/33 בעמ’ 262). זאת לאחר שעוד בחיי המנוחה, בשנת 2011, פנתה הנתבעת לקבלת ייעוץ משפטי אצל שני עו”ד בנוגע לאפשרות לבטל את הצוואה (תמלול שיחה שהתקיימה בשנת 2019 בין הנתבעת ובנה והאחות לאה ובנה, הוגש ביום 5.12.23, בעמ’ 88 (ולהלן: “שיחת האחיינים”)). בשיחה זו עלתה גם ההצעה לטעון להעדר ידיעה על קיום הצוואות (“צוואות אתן לא צריכות לדעת שנעשו”; עמ’ 101 שורה 2 לתמלול; ולנצל את חולשתו של ראובן בעקבות ההליכים המשפטיים “לתת לו בומבה”, עמ’ 22 שורה 26; “ואז אולי ניתן לו תביעה, ואז תביא אותם לשולחן.. נכנס בו בכל החזיתות”, עמ’ 100 שורות 20-22; ובאופן המתיישב עם הטענה שההתנגדות הוגשה אך כמכשיר לסחוט מהתובעים כספים; סעיף 1 לסיכומים של ראובן).
רק לאחר חקירה ממושכת הודתה לבסוף הנתבעת שלמצער משנת 2017 ידעה שהמנוחה הניחה אחריה צוואה (עמ’ 14 שורה 25; עמ’ 85 שורות 30-36 לפרוטוקול), ואף קודם לכן מההליך שהתקיים בעניין הדירות (עמ’ 87 לפרוטוקול).
הגשת בקשה למתן צו ירושה והצהרה בכחש להעדר ידיעה על צוואות, כמו גם טענה לצוואה מאוחרת תקפה מבלי לבקש את קיומה ומבלי לנסות לאתרה, עולה עם הדרך החלקלקה שהוצעה בשיחת האחיינים לטעון להעדר ידיעה על הצוואות ולהשתמש במאבק בין התובעים בניסיון להביא לפסילתן או להשיג רווח כלשהו מעצם הגשת ההתנגדות.
בסיכומים טענה הנתבעת כאמור שהמנוחה ביטלה את הצוואה על ידי עשיית צוואה מאוחרת (שגם אותה השמידה מאוחר יותר). על הנתבעת לשכנע אפוא שהמנוחה עשתה צוואה מאוחרת באחת מן הצורות שהעמיד המחוקק לעשייתה, ולהציג בפני בית המשפט בצורה ברורה ומדויקת גם את תוכנה של הצוואה המאוחרת ואת הוראותיה הענייניות של הצוואה הקובעות את זהות הזוכים ומידת הזכייה – למי ציוותה המנוחה ומה ציוותה – כלשון סעיף 33 לחוק הירושה, ואת התנאים לזכייה, אם היו. על הנתבעת המבקשת למעשה להוכיח קיומה של צוואה ב”אופן אחר” (שלא באמצעות בקשה לקיום הצוואה המאוחרת כנדרש בדין) ובהתבסס על ראיות משניות, תצהירים ועדויות בעל פה בלבד, רובץ נטל הוכחה גבוה מזה המוטל על תובע בהליך אזרחי רגיל, הן בנוגע להוכחת צורת הצוואה והן בנוגע לתוכנה.
הצוואה המאוחרת הנטענת לא הוגשה מעולם לקיום על ידי מאן דהוא. הנתבעת מעולם לא ראתה את הצוואה הנטענת המאוחרת ועל כך שנעשתה, על הוראותיה ועל טווח הזמנים בו לכאורה נעשתה, מבקשת היא ללמוד מראיות משניות אשר יפורטו להלן (לא לפי סדר טיעוניהם בסיכומי הנתבעת אלא לפי הסדר הכרונולוגי שלהן):
משיחה שהתקיימה ביום 2.9.13 בה השתתפו בנימין, עו”ד צ’ והמנוחה, ובה לטענתה התבקשה המנוחה לחתום על צוואה שנערכה קודם לכן (ולהלן: “השיחה מיום 2.9.13”), שחלקה יובא להלן:
“עו”ד צ’: זה מה שאת חתמת לי אבל חתמת לא טוב שאת משאירה לבנימין.
המנוחה: מה?
בנימין: פה, פה.
המנוחה: מה זה?
בנימין: (לוחש)
עו”ד צ’: מה שחתמת
בנימין: (לוחש) צוואה
עו”ד צ’: לא קשור לכלום.
בנימין: לא קשור.
המנוחה: אז, זה מה?
עו”ד צ’: מה שנשאר, בגין מאה ועשרים.
בנימין: (לוחש)
עו”ד צ’: רשמת לא טוב. חתמת לא טוב.
בנימין: (לוחש)
המנוחה: מה?
עו”ד צ’: תחתמי לי ברור.
המנוחה: כן, אבל רציתי לדעת,
עו”ד צ’: נו? אז תחתמי ברור.
המנוחה: אני לא רוצה…
בנימין: אמא, זה לא נגד ראובן.
עו”ד צ’: זה לא נגד ראובן. אני לא עושה שום דבר נגד ראובן, שיהיה לך ברור, אני, אין לי שום דבר נגד התובע ראובן. זה אמת.
המנוחה: וזה, ה- ב’ .. לא יצא?
עו”ד צ’: רק… עכשיו יצא. הנה, עכשיו יצא. יופי יופי… אז גם פה תעשי…
המנוחה: מה זה?
בנימין: אמא זה בסדר, דיי!
עו”ד צ’: זה ש-, זה מה שאת אמרת שאת נותנת לתובע בנימין, זה הכל, בסדר?
בנימין: כן, כן”.
(עמ’ 2 שורה 23 – עמ’ 3 שורה 23 לתמלול השיחה שצורף כנספח 32 לתיק המוצגים של הנתבעת; ההדגשות שלי – א.ב.ד).
משיחה שהתקיימה ביום 5.9.13 בהשתתפות הנתבעת, בנימין והמנוחה בה לטענת הנתבעת חזר בנימין בפני המנוחה שקיימת צוואה חדשה (ולהלן: “השיחה מיום 5.9.13”). הנתבעת מפנה לעמ’ 9 לתמלול השיחה:
“בנימין: הוא בא שינה את זה אמא. יש צוואה אחרת. יש לך צוואה אחרת.
המנוחה: אני לא החלפתי, אני כל הזמן אמרתי שתי דירות.
בנימין: … החלפת את זה, חלס, אני יודע את זה (מדברים יחד)”.
(תמלול השיחה צורף כנספח 33 לתיק המוצגים של הנתבעת; ההדגשות שלי – א.ב.ד).
המדובר בשיחה ארוכה ממנה אכן עולה שבנימין והנתבעת ניסו להשפיע על המנוחה לעשות צוואה חדשה אך יאמר כבר שסבורתני שהציטוט מהשיחה אליו הפנתה הנתבעת הוצא מהקשרו ואינו מלמד שהמנוחה עשתה צוואה חדשה מאוחרת לצוואת 2002.
מלבד אמירת המנוחה “אני לא החלפתי” יוזכר שצוואת 2002 מתקנת צוואה קודמת (“נאלצת אני לעשות צוואה חדשה”), ועיון מעמיק בכל השיחה ובשים לב לתוכנה מלמד שבאמירה “יש צוואת אחרת” מתייחס בנימין דווקא לצוואת 2002. ודוק. בשיחה חוזר בנימין על כך שחלקו הוא מחצית מעיזבון המנוחה באופן המלמד שאת צוואה 2002 מבקשים מהמנוחה לשנות, ולא צוואה מאוחרת נטענת שבה הוא זוכה יחיד של כל עיזבונה.
כך בשיחה שואלת הנתבעת את בנימין (בנוכחות המנוחה) “מה יש למנוחה בצוואה” (קרי: מה נכלל בעיזבונה) ובנימין משיב לה “רק שתי הדירות” (עמ’ 5; יוער שבשלב מאוחר יותר בשיחה מאשר בנימין שיש למנוחה גם זכויות בגגות).
ניכר שעניינה של השיחה נסב סביב דירות אלו (בקשר אליהן גם הוחתמה המנוחה כנזכר מאוחר יותר בחודש 11/13 על מסמכי העברה ללא תמורה) ובנימין פונה למנוחה בנוגע אליהן: “במקום לתת לי ולראובן, תני לאחיות שלי.. אם אני אשתוק עכשיו מה אכפת לי? אני גם אקבל עוד דירה” (עמ’ 7 לתמלול). ובהמשך אומר בנימין: “אני את הדירה שאני מקבל נותן לשתי האחיות שלי שיתחלקו בה. תביני אני באתי כבר אמרתי לו אפילו אם אמא תשאיר את מה שהיא משאירה, אני אתן לכם ממני את החלק שלי” (עמ’ 9). אם אכן כטענת הנתבעת דובר על הצוואה המאוחרת בה הנחילה לכאורה המנוחה את כל רכושה לבנימין, מדוע מדבר הוא “על החלק שלו” (שהרי לפי הצוואה המאוחרת הוא היורש היחיד)? כמו כן, בהתייחס לצוואת 2002 בה נישלה המנוחה את יתר ילדיה אומר לה בנימין “זה לא קשור, את יכולה להחליף את זה כל יום” (עמ’ 36).
זאת ועוד. שוב ושוב במהלך השיחה נאמר למנוחה שצוואה אפשר להחליף, אך בשום שלב של השיחה לא מוזכר לה באופן מפורש או מרומז שכבר עשתה צוואה חדשה עליה נדרשה לחתום שוב אך מספר ימים קודם לכן (ראו למשל עמ’ 4 ו- 33 לתמלול).
יתרה מכך, מדברי המנוחה בעצמה עולה שלא שינתה את צוואתה. מלבד האמירה “אני לא החלפתי”, לאמירה של בנימין לפיה “צוואה אפשר לשנות אלף פעם” השיבה המנוחה: “אפשר, לא אלף פעם, אז פעם אחת אני אשנה” (עמ’ 37).
עוד יוער בהקשר זה שטענת הנתבעת לפיה בשיחה זו חזר בנימין על כך (בנוכחותה) שהמנוחה ערכה צוואה מאוחרת חדשה עומדת בסתירה חזיתית לטענתה שבעת הגשת בקשתה לצו ירושה לא ידעה על קיום הצוואות.
מתצהיר המנוחה מיום 28.1.14 שניתן במסגרת תביעה שהגישה המנוחה כנגד ראובן ביום 4.1.14 (באמצעות עו”ד צ’ ועת התנהל הליך האפוטרופסות) לביטול שטר הענקת מניות מיום 27.6.06 (תמ”ש 4078-01-14) בו הצהירה המנוחה “אני כתבתי צוואה ונתתי כל מה שיש לי היום רק לבנימין” (ולהלן: “תצהיר המנוחה”).
מפרוטוקול דיון מיום 8.4.14 שהתקיים במסגרת הליך האפוטרופסות בו נאמר על ידי ראובן מפי בא כוחו “שלפני מספר חודשים” עשתה המנוחה צוואה מאוחרת לטובת בנימין. דבריו בדיון יובאו כלשונם: “לפני כ-5 חודשים וזה כן מופיע בכתבי בית דין שלנו, בנימין על דעת עצמו העביר את האם אליו הביתה והתחיל כפי שהמומחה כותב על שהוא התחיל מסכת של לחצים על האם והסתות נגד ראובן עוד לפני זה כפי שהבאנו בפני בית המשפט התחילו להחתים אותה בעניינים ובמסמכים רכושיים, ביטול יפוי כוח וחתימה על יפוי כוח לצורך הבנק וייצוג בעניינים שונים, כולל צוואה” (עמ’ 3 שורות 24-27 לפרוטוקול; צורף כנספח 22 לתיק המוצגים של הנתבעת).
מפרוטוקול דיון מיום 17.5.17 שהתקיים בבית המשפט המחוזי (במסגרת ת”א XXXX-01-16) בו העיד בנימין שהסיע את המנוחה למשרדו של עו”ד צ’ לצורך עשיית צוואה קודם ליום 2.9.13, וכי ביום 2.9.13 חתמה עליה בנוכחותו:
“ת. אז אני אענה לך לגבי הצוואה. זה היה לפני כן. אמא רצתה לעשות צוואה חדשה. עו”ד איתן צ’ אמר אני לא עושה שום דבר לפני שתבוא ד”ר מומחה שתיתן לי אישור. באה מומחית, בדקה את אמא, נתנה לאמא אישור ואז אמא הייתה אצל עו”ד איתן צ’ במשרד, אני הבאתי אותה לרח’ שמאי..
ש. ב- 2 בספט’ 2013
ת. אני לא זוכר. היא עלתה למעלה, עשתה את הצוואה שלה אצל עו”ד צ’, הוא התקשר אלי להגיע חזרה לרח’ שמאי, אני ירדתי ולקחתי את אמא חזרה…
ש. אני אומר שהתמליל של ההקלטה שקשורה לצוואה זה ב 2.9.13 אתה מאשר את זה?
ת. לא. אני אסביר לך למה, הצוואה הוחתמה לפני כן. אמא שלי חתמה לפני כן. התאריך הזה שאתה אומר בתחילת ספט’, איתן בא לאמא שלי על אחד הדפים שהוא החתים אותה, לא יצאה החתימה בסדר, העט לא היה בסדר, אז הוא בא להחתים אותה על אחד ההעתקים שיהיה לו.
…
ת. בצוואה הזאת אמא נותנת לי את מה שנשאר על שמה”
(צורף כנספח 47 לתיק המוצגים של הנתבעת).
משיחה בהשתתפות הנתבעת וראובן (שלא פורט מועד התקיימותה ואולם ניכר ממנה שהתקיימה לאחר פטירת המנוחה) בה לטענת הנתבעת אומר ראובן שהמנוחה הותירה אחריה שתי צוואות ושבאחרונה הנחילה את כל עיזבונה לבנימין (תמלול השיחה צורף כנספח 37 לתיק המוצגים של הנתבעים). בשיחה אומר ראובן “הוא (בנימין – א.ב.ד) אומר שיש צוואה כזו, כן? אני לא מאמין שהוא יכניס את זה לבית משפט, כמו על הדירה שהוא סתם החתים את אמא, פסלו את זה. גם את זה יפסלו. בשביל זה הוא לא ממהר, בשביל זה הוא לא הולך לבית המשפט. כי הוא יודע שיפסלו את הצוואה”.
(צורף כנספח 37 לתיק המוצגים של הנתבעת ; עמ’ 26 שורה 26 – עמ’ 27 שורה 4 לתמלול).
יוער שגם שיחה זו עומדת בסתירה להצהרת הנתבעת לפיה במועד הגשת הבקשה לצו ירושה לא ידעה על קיום הצוואות.
בנימין העיד שהוא קיווה והאמין שהמנוחה עשתה צוואה לטובתו כפי שביקש ממנה וכפי שהניח שעשתה, ועל כן העיד כפי שהעיד בבית המשפט המחוזי אך מעולם לא ראה את הצוואה. לדבריו לאחר פטירת המנוחה פנה לעו”ד צ’ שהשיב לו שהמנוחה לא ערכה צוואה מאוחרת (עמ’ 146 שורות 33-34 לפרוטוקול) ועל כן הצטרף לבקשת התובע לקיים את צוואת 2002. בנימין הדגיש שאם הייתה צוואה מאוחרת לטובתו, כנטען על ידי הנתבעת, חזקה עליו שהיה עותר לקיומה וכי גם אם הייתה נפסלת הצוואה המאוחרת (בה הוא זוכה יחיד) הייתה מקוימת הצוואה מושא הבקשה דכאן (בה הוא וראובן זוכים בכל עיזבונה של המנוחה).
לטענת ראובן אין לו ידיעה אישית על קיומה של צוואה מאוחרת והוא מעולם לא ראה אותה אלא הסתמך על דברי בנימין מהם למד שהמנוחה עשתה צוואה לטובתו. בהקשר זה יודגש שלמן מועד הגשת הבקשה למינוי אפוטרופוס ועד כה, בהליכים שונים שהתנהלו בין הצדדים, טען ראובן באופן רצוף וקוהרנטי שהחל מפרוץ הסכסוך בין בנימין לבינו ניצל בנימין את מצבה של המנוחה והחתימה עם מי מאחיו שלא כדין על מסמכים שונים בהעדר תובנה שלה. אמירותיו (בדיון או בשיחה עם הנתבעת) שידוע לו מבנימין שהמנוחה עשתה צוואה לטובתו אינן מוכיחות שהמנוחה אכן עשתה צוואה מאוחרת תקפה (ואת הוראותיה) אלא מוכיחות שכך סבר ראובן אותה עת בהתבסס על דבריו של בנימין. יש לדחות את טענות הנתבעת לעדות כבושה שכן גם בבקשה לקיום הצוואה הצהיר ראובן “אחי, בנימין, טען שהוא החתים את אמי, בין השאר על צוואה מאוחרת יותר. זאת בתקופה שכבר לא הייתה כשירה לחתום עליה. אולם, אין לי ידיעה אישית על נכונות טענה זו; לא הועבר אלי כל עותק מכל צוואה כאמור; ולמיטב ידיעתי לא הוגשה לקיום כל צוואה אחרת למעט הצוואה מ- 2002” (סעיף 4).
עו”ד צ’ הוזמן לעדות מטעם הנתבעת לאחר שהשיב שהמנוחה לא עשתה צוואה מאוחרת וסירב למסור פרטים או מסמכים שלא במסגרת עדות. בעדותו טען שהוא ייצג את המנוחה והיה קרוב אליה. לדבריו המנוחה ביקשה ממנו לערוך צוואה רוחנית המורכבת משני חלקים. החלק הראשון הוא פירוט מפעל חייו ומעלותיו של האב המנוח וכמיהה שילדיו ילכו בדרכו, ואילו החלק השני מורכב ממכתבים שכתבה לכל אחד מילדיה ובמכתב לבנימין ביקשה שימשיך את דרכו הרוחנית של האב המנוח (עמ’ 111 שורה 10 – עמ’ 12 שורה 7 לפרוטוקול). לדבריו אותו מסמך לא כלל כל הוראה באשר לרכוש המנוחה או מה יעשה בו לאחר פטירתה ועל כן שלל את הטענה שהמדובר בצוואה, והעיד שהמנוחה הבהירה לו באופן מפורש שהיא אינה מעוניינת לשנות את הצוואה לפיה יחולק כל עיזבונה בין התובעים בלבד (עמ’ 116 שורות 1-7 לפרוטוקול). עוד נאמר על ידו שהמנוחה ביקשה שצוואה רוחנית זו תשמר בסוד מפני כל, וכך עשה (עמ’ 114 שורות 19-24 לפרוטוקול).
לדבריו המנוחה חתמה על הצוואה הרוחנית במשרדו שלא בנוכחות עדים וכי מספר ימים לאחר מכן הגיע לביתה על מנת שתתקן את חתימתה “שלא יצאה טוב” והופתע למצוא שם את בנימין, ועל מנת שלא לחשוף בפניו על מה מדובר השתמש בביטוי צוואה (עמ’ 115 שורות 20-31). לטענתו זמן מה לאחר מכן ביקשה המנוחה לבטל את הצוואה הרוחנית ולמחוק כל זכר לכך, והוא עשה כדבריה (עמ’ 112 שורות 25-29 לפרוטוקול).
ביחס לתצהיר המנוחה הסביר שהמנוחה ביקשה להצהיר עובדה שאינה אמת, שעשתה צוואה לטובת בנימין, אך כדי “לצער את ראובן כדי שהוא ישתנה” (עמ’ 119 שורה 4).
לטענת הנתבעת המדובר בעדות מופרכת וכבושה העומדת בסתירה לראיות ולמסמכים בכתב יד ובסתירה לתצהיר המנוחה שאושר על ידי עו”ד צ’ בעצמו, ובסתירה לשיחה שהתקיימה ביום 2.19.13, במהלכה החתים עו”ד צ’ את המנוחה והבהיר לה שהמדובר בצוואה. לטענת בנימין המדובר בעדות עו”ד ותיק שאינו צד להליך והוא נטול כל אינטרס, ששלל כל היתכנות לעשיית צואה מאוחרת כנטען. חיזוק לעדותו ביקש למצוא בעובדה שבשיחה מיום 2.9.13 כשהחתים את המנוחה על המסמך ולא ידע שהשיחה מוקלטת הדגיש עו”ד צ’ שהמסמך “אינו נגד ראובן” באופן המלמד לדבריו שהמנוחה לא הוחתמה על צוואה לטובתו כנטען.
גרסת עו”ד צ’ לפיה עשתה המנוחה צוואה רוחנית אכן אינה חפה מתהיות. כך למשל לא נהיר מדוע נדרשה החתמת המנוחה על צוואה רוחנית ואף נדרש תיקון חתימתה. אם בעקבות הבלבול והמבוכה מנוכחותו הלא צפויה של בנימין בדירה נטען שנאמר לו שמדובר בהחתמת המנוחה על צוואה מדוע אפוא המנוחה היא ששאלה “מה זה” ובנימין הוא זה שהשיב לה ראשון “צוואה”, והוא זה שהסביר לה ראשון “זה לא נגד ראובן” (עמ’ 224 שורה 2 נספח 31 לנספחי הנתבעת). ואם כבר ממילא נאמר לבנימין שהמדובר בצוואה מדוע לא נתבקש הוא לצאת ולאפשר פרטיות בחתימה עליה (כפי שעשה שהסיעה למשרדו של עו”ד צ’). הדברים גם לא מאוד מתיישבים עם מעורבותו הערה של בנימין בשיחה והלחץ שהוא הפעיל בעצמו על המנוחה לחתום על המסמך. לא ברור גם איך מתיישב רצון המנוחה לשמור את המעשה בסוד מפני כל עם תצהירה בחודש 1/14 שעשתה צוואה לטובת בנימין, ואם תוכן המסמך אכן נותר בסוד מאין שאב בנימין את הסברה שנעשתה צוואה לטובתו (ראו עדות עו”ד צ’ לפיה מעולם לא דיבר עם בנימין על צוואה או על תוכנה; עמ’ 114 שורות 14-16 לפרוטוקול). עם זאת, בתהיות אלו ובראיות המשניות שהובאו אין די כדי להוכיח באופן פוזיטיבי שהמנוחה עשתה צוואה מאוחרת תקינה ותקפה שניתן היה לקיימה והמבטלת כל צוואה קודמת.
עולה לכאורה מהראיות עליהן מבקשת הנתבעת להתבסס שקודם ליום 2.9.13 הסיע בנימין את המנוחה למשרדו של עו”ד צ’ מתוך הבנה שהמנוחה מתעתדת לעשות צוואה. זמן קצר לאחר מכן, ביום 2.9.13, הגיע עו”ד צ’ לבית המנוחה ובנוכחות בנימין החתים את המנוחה על מסמך ששניהם כינו “צוואה”. בשיחה שהתקיימה שלושה ימים מאוחר יותר, ביום 5.9.13, מציעים בנימין והנתבעת למנוחה לעשות צוואה חדשה (ולא נאמר שכבר נעשתה לכאורה צוואה חדשה מספר ימים קודם לכן). חרף האמור בנימין מאמין שנעשתה צוואה חדשה לטובתו, כך הוא מעיד גם בבית המשפט המחוזי ומסר זה הוא מעביר גם לראובן, וגם המנוחה חותמת על תצהיר ביום 14.1.14 לפיו ערכה צוואה חדשה לטובת בנימין.
האם ניתן ללמוד מראיות אלו משום ביטול צוואה? כפי שפורט לעיל, שניים הם התנאים לביטול צוואה. התנאי הראשון, שהביטול יהיה מפורש ולא די בביטול שאינו מפורש והמוסק מכללא. בהתאם להוראת סעיף 36(ב) לחוק הירושה כאשר נערכה צוואה חדשה, ניתן להסיק על ביטולן של הוראות הצוואה הקודמת מהעובדה שהוראות הצוואה החדשה סותרות את הוראות הצוואה הקודמת, אף-על-פי שלא נאמר במפורש בצוואה החדשה, שהיא באה לבטל את הצוואה הקודמת. אך כאשר לא נערכה צוואה חדשה אין צוואה קיימת מתבטלת מכללא, אלא אם המצווה מביע את הביטול בלשון מפורשת שאינה משתמעת לשני פנים. התנאי השני הוא שהביטול המפורש ייעשה באחת מהצורות הקבועות לעשיית צוואה, ולא די באמירה לבד, ותהא מפורשת וחד-משמעית ככל שתהא, בדבר כוונת המצווה לבטל את הצוואה. כדי שלביטול יהא תוקף, צריך שכוונת המצווה לביטול צוואתו תיעשה ותבוא לכלל ביטוי בצורה הפורמאלית הקבועה בסעיפים 18- 25 לחוק הירושה [ע”א 202/85 לקיינה ביק נ’ גולדברג, פ”ד מא (2)757, 768 (להלן: “הלכת ביק”)]. סבורתני שעל שאלה זו יש להשיב בשלילה.
ראשית, לא הוכח שאכן המסמך עליו חתמה לכאורה המנוחה עובר ליום 2.9.13 מקיים את דרישות היסוד על מנת שנראה בו כצוואה. הנתבעת הסתפקה בטענה שהמנוחה עשתה צוואת מאוחרת ולא פירטה באיזו צורה לטענתה נעשתה הצוואה המאוחרת [ראו סעיף 18 לחוק הירושה]. נטען שעו”ד צ’ ביקש להחתים את המנוחה על הצוואה ומכאן עולה שאין הכוונה לצוואה בכתב יד. כן דומה שגם צוואה בעל פה (שהיא צוואת שכיב מרע) אינה שייכת לעניין. ניכר אפוא שהנתבעת כיוונה לעשיית צוואה מאוחרת בעדים. מרכיבי היסוד להוכחת קיומה של צוואה בעדים הם שהצוואה בכתב והמצווה הביאה בפני שני עדים (הוראת סעיף 25 לחוק הירושה). בהעדר קיומם של מרכיבי היסוד לא ניתן לראות במסמך כצוואה. בענייננו לא נטען ולא הוכח שעל גבי אותו מסמך היה אישור של שני עדים כנדרש להוכחת התנאים לתוקפה של צוואה בעדים.
עו”ד צ’ העיד שהמנוחה ערכה “צוואה רוחנית” שלא כללה הוראות אופרטיביות בנוגע לרכוש שבבעלותה. עוד נאמר על ידו שלכן לא התקיימו הדרישות הצורניות של צוואה בעדים וכי החתים את המנוחה ללא עדים (עמ’ 114 שורות 3-4 לפרוטוקול). עו”ד צ’ לא נחקר על כך וההנחה היא אפוא שהנתבעת אינה חולקת על דבריו [ע”פ 9141/10 סטואר נ’ מדינת ישראל, (פורסם בנבו 28.4.14); ת”א (חלאה) 4510/01 קופרמן נ’ אר.אס.אס.די בע”מ (פורסם בנבו, 3.8.14) פסקה 4 – השופט רניאל; ת”א (ירושלים) 11721/01 עיריית ירושלים נ’ שריון גרף (1982) בע”מ (פורסם בנבו, 16.8.05) פסקה 7].
כנזכר לעיל, הלכה היא שהדרישות הפורמאליות המהותיות הנדרשות בצורת עריכת צוואה נדרשות גם בצורת ביטול הצוואה, כדי להבטיח את אמיתות מעשה הביטול וגמירת הדעת של המבטל. בהלכת ביק נקבע ש”דברים שנאמרו לצורך ביטול אין להם דין מיוחד ודינם כדברים בעלמא אלא אם הפכו להיות ביטול על פי דין בתוקף היותם צוואה” [בעמ’ 765]” הנתבעת לא הוכיחה אפוא את קיום הדרישות הצורניות הקונסטיטוטיביות של צוואה בעדים, שבלעדיהן אין בפנינו צוואה.
שנית, לא הוכח שהמסמך הנטען כלל הוראות מעשיות לחלוקת רכוש המנוחה לאחר אריכות ימיה. הלכה היא שכל עוד אין זה ברור מן המסמך שהכותב אכן התכוון לצוות את רכושו הרי שאין עסקינן בצוואה [הלכת ביק; ע”א 1978/05 פלוני נ’ פלוני (פורסם בנבו, 10.1.07)], ושמסמך שאינו מכיל שום הוראה אופרטיבית בנוגע לרכוש שבבעלות המנוח אינו יכול להוות צוואה [ע”א 405/88 ארנסט נ’ לב (פורסם בנבו, 31.12.88); ע”א 493/83 אבו סנינה נ’ טהא, פ”ד לט(4) 639 (פיסקה 5)].
מסמך הצוואה הנטען לא בפנינו וגם לא העתק ממנו, וגם עדות ישירה המוכיחה שהמנוחה הסדירה באמצעותו את חלוקת רכושה לאחר מותה אין. אמירות של ראובן שהבין מבנימין שהמנוחה ערכה צוואה לטובתו בוודאי אינן מועילות להוכחת הטענה שהמנוחה אכן עשתה צוואה תקפה המבטלת את קודמתה ולכל היותר יכולות ללמד שכך שמע או הבין מבנימין. עדותו של בנימין בבית המשפט המחוזי מוכיחה שהוא אכן ידע שהמנוחה נפגשה עם עו”ד צ’ לצורך עשיית צוואה לטובתו וכי ביום 2.9.13 הוחתמה המנוחה שוב על צוואה. ואולם, בנימין לא נשאל בחקירתו בבית המשפט המחוזי אם ראה את הצוואה, אם קרא אותה, איך הבין שאכן נעשתה צוואה ומהן הוראות הצוואה. בעדותו לפני בנימין שב והדגיש שהוא לא ראה את הצוואה, וכי גם ביום 2.9.13 לא ראה על מה חתמה המנוחה [עמ’ 147 שורות 16-17 לפרוטוקול]. עדות זו אמנם מצטרפת לתהיות שעלו מגרסת עו”ד צ’ אבל גם בה לא די כדי להוכיח שהמנוחה אכן עשתה צוואה חדשה תקפה ומה היו הוראותיה הענייניות.
עו”ד צ’, שערך את המסמך, הוא העד היחיד שיכול למסור עדות ישירה על עשייתו ועל תוכנו והוא העיד שהמדובר בצוואה רוחנית שלא כללה הוראות מעשיות בנוגע לרכושה של המנוחה או לחלוקתה לאחר לכתה לבית עולמה.
עוד הדגיש שלא רק שבשום שלב לא ביקשה המנוחה לשנות את צוואתה משנת 2002 אלא הביעה בפניו בפירוש את רצונה שלא לשנותה ולהנחיל את כל עיזבונה לתובעים וכי המסמך לא נערך כצוואה. כבר נקבע שאי-עמידה בדרישות הצורניות המופיעות בסעיף 19 לחוק הירושה עשויה להוות אינדיקציה חיובית לכך שמסמך כלשהו אינו בגדר צוואה [שילה, עמ’ 229-228]. תוכן השיחה מיום 2.9.13, ההסברים שמבקשת המנוחה לקבל (ולא מקבלת), והמענה שאין במסמך עליו היא מתבקשת לחתום כדי לפגוע בראובן מחזק את הספק אם חתמה המנוחה על צוואה.
בהעדר המסמך ולאור עדותו של עו”ד צ’ ובהעדר ראיה ישירה אחרת באשר לתוכנו, ולאור תוכן השיחה מיום 2.9.13 לא ניתן לקבוע באופן פוזיטיבי שהמנוחה התכוונה לראות במסמך את צוואתה בדבר גורל רכושה לאחר מותה.
שלישית, גם אם היינו משתכנעים שהמדובר בצוואה שמתקיימים בה תנאי היסוד והכוללות הוראות מעשיות בנוגע לרכוש המנוחה לאחר פטירתה – ולא השתכנעתי בכך – ישנם פגמים מהותיים שמחייבים היו את פסילתה.
אין חולק שבעת עשיית הצוואה הנטענת לא הייתה המנוחה מודעת להיקף רכושה. כפי שנראה להלן המנוחה גם לא הייתה מודעת לעובדה שהיא ערכה צוואה מאוחרת ולא הייתה לה מודעות באשר לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיה. בשים לב לממצאי מומחה בית המשפט, אשר מתיישבים עם חוות הדעת הרפואית שצורפה על ידי ראובן לבקשה למינוי אפוטרופוס (שניתנה לאחר שהמנוחה נבדקה ביום 8.9.13), ולאמור לעיל, ניכר שהמנוחה לא הייתה כשירה לצוות בעת עשיית הצוואה המאוחרת הנטענת, ועל כן הצוואה בטלה בהתאם להוראת סעיף 26 לחוק הירושה [ע”א 851/79, 160/80 בנדל נ’ בנדל, פ”ד לה(3) 101 (981) (להלן: “עניין בנדל”); ע”א 15/85 מזרחי נ’ רז, פ”ד מא(4) 454 (1987)].
כמו כן, הצוואה הנטענת נחתמה לכאורה בעת שהזוכה, בנימין, היה עד לחתימה ובאופן הפוסל אותה בהתאם להוראת סעיף 35 לחוק הירושה.
מעל הכל מרחפת גם התהייה אם את רצונה עשתה המנוחה בחתימתה על המסמך הנטען, שעה שהייתה נתונה להשפעת ילדיה שהחתימו אותה על מסמכים שונים מבלי שהבינה על מה היא חותמת, תוך השפעה בלתי הוגנת, באופן הפוסל אותה בהתאם להוראת סעיף 30 לחוק הירושה.
לטענת הנתבעת הצוואה המאוחרת נחתמה בסמוך לפני 2.9.13. ביום 16.9.13 הוגשה בקשה למנות למנוחה אפוטרופוס, לה צורפה חוות דעת מיום 8.9.13 בהתבסס על בדיקה שנערכה למנוחה באותו היום (שבוע בקירוב לאחר החתימה על הצוואה המאוחרת הנטענת), לפיה המנוחה לא הייתה כשירה כבר אז לטפל (גם) בענייניה הרכושיים.
מסקנת מומחה בית המשפט מיום 30.1.14 בכל הנוגע לענייני הרכוש הייתה דומה. גם הוא מצא שאין המנוחה מסוגלת לדאוג לענייניה הרכושיים ושהיא נתונה ללחץ והשפעה מצד ילדיה. כפי שנקבע בהחלטה למינוי אפוטרופוס ובפסק הדין בנוגע לדירות אותה עת אכן השפיעו עליה ילדיה בין היתר לחתום על מסמכים משפטיים שונים לטובתם.
בפסק הדין בנוגע לדירות נקבע שאין תוקף לפעולה המשפטית שנעשתה על ידי המנוחה ביום 14.11.13 בהעדר גמירת דעת מצדה. בפסק הדין הפנה בית המשפט לחוות דעת רפואית מיום 30.10.12 ומיום 8.8.13 שכבר בהן נמצאה ירידה קוגניטיבית אצל המנוחה ונקבע שהדמנציה שתוארה בחוות דעת המומחה מיום 30.1.14 על יסוד בדיקה שערך למנוחה ביום 7.1.14 החלה במועד מוקדם יותר.
בהתעלם מקביעות חלוטות בפסק דין זה, ועל אף שבכתב ההתנגדות טענה הנתבעת שכבר בשנת 2002 לא הייתה המנוחה “במצב המאפשר הבנה מדעת בכל הנוגע לעריכת צוואה” (סעיף 123 לתצהירה), עומדת הנתבעת על הטענה שבעת החתימה על הצוואה המאוחרת הנטענת (בחודש 9/13), ובעת ביטולה מאוחר יותר, פעלה המנוחה על פי דעתה העצמאית, ללא השפעה פסולה ומתוך הבנה מלאה של מעשיה (כפי שטענה גם בהליך האפוטרופסות שהמנוחה אינה זקוקה למינוי אפוטרופוס, ולפער בין הגרסאות לא ידעה ליתן הסבר בחקירתה, עמ’ 35-37 לפרוטוקול). לדבריה החלטת בית המשפט למינוי אפוטרופוס או קביעות בית המשפט בפסק הדין של הדירות לא יוצרות מעשה בית דין או השתק השולל את כשרותה של המנוחה לעשות צוואה מאוחרת (סעיף 15).
גם אם נניח לטובת הנתבעת שהקביעה בפסק הדין של הדירות לפיה ביום 14.11.13 נעדרה המנוחה גמירת דעת לחתום על מסמכים משפטיים אינה קובעת ממצא באשר לכשירותה לערוך צוואה חודשיים קודם לכן (בסמוך ליום 2.9.13) הרי שמהראיות עליהן ביקשה להסתמך עולה בבירור שביום 2.9.13 (או במועד סמוך לכך) לא הבינה המנוחה על מה היא חותמת, וביום 5.9.13 כלל לא הייתה מודעת לכך שחתמה לכאורה על צוואה, ובאופן המחזק את המסקנה שגם במועד הנטען לעריכת הצוואה המאוחרת נעדרה המנוחה כשירות להבין בטיבה של צוואה באופן הפוסל את התוקף לפעולה המשפטית שנעשתה על ידיה (אם נעשתה).
מהשיחה מיום 2.9.13 עולה בבירור שהמנוחה לא הבינה את פשר המסמך עליו התבקשה לחתום ונאמר לה שהוא צוואה. ספק אם ניתן לראות במענה שניתן לשאלותיה על ידי בנימין ועו”ד צ’ כהסבר מספיק ממנו ניתן ללמוד שהיא הבינה שהיא חותמת על צוואה.
ניתן לומר אף שהמענה: “זה לא קשור לכלום” “זה לא נגד ראובן” מלמד בהכרח שהמנוחה לא הבינה שהיא חותמת על צוואה חדשה המנשלת את ראובן מעיזבונה. יודגש שגם בהמשך השיחה ולאחר שחתמה אין מענה מצד המנוחה לשאלה שהפנה אליה עו”ד צ’: “זה הכל, בסדר?” ודווקא בנימין (הזוכה היחיד לפי הצוואה הנטענת) הוא שהשיב על כך בחיוב.
כפי שפורט לעיל, גם השיחה מיום 5.9.13 אינה מוכיחה שהמנוחה עשתה צוואה מאוחרת כנטען על ידי הנתבעת. לא זו אף זאת, השיחה אף מחזקת את המסקנה שהמנוחה לא עשתה צוואה מאוחרת קודם למועד זה, או למצער לא הייתה לה כל תובנה ומודעות לכך שהיא עשתה לכאורה צוואה מאוחרת, ביום 2.9.13 או קודם לכן.
בשתי השיחות (מיום 2.9.13 ומיום 5.9.13), ועל אף שנאמרים באוזניה דברים קשים מאוד ביחס לראובן עולה בבירור דאגת המנוחה לראובן, עד כדי כך שבנימין מתרעם עליה (ראו למשל עמ’ 3 ועמ’ 38 לשיחה מיום 5.9.13) באופן המחזק את הספק אם ניתן לייחס לה מודעות לתוצאה לנשלו מצוואתה.
בשתי השיחות, כמו גם בשיחה מיום 23.8.13 (תמלול צורף כנספח 31 למסמכי הנתבעת), ניכר גם שהמנוחה מבולבלת מאוד. בשיחה מיום 5.9.13 תוהה המנוחה אם את הצוואה רשמה בבנק (עמ’ 34 לתמלול). ובנימין אומר בפירוש לנתבעת ובנוכחות המנוחה שהיא לא מבינה על מה היא חותמת: “היא (המנוחה – א.ב.ד) גם לא יודעת על מה היא חותמת. אומרים לה “יהיה טוב, היא חותמת” (עמ’ 38 לתמלול).
השיחות מחזקות אפוא את המסקנה שכבר בחודש 9/13 לא הייתה למנוחה תובנה למשמעות חתימתה על המסמכים עליהם היא מתבקשת לחתום בהשפעת ילדיה, שלוחצים עליה לעשות כרצונם, ומסיתים אותה כנגד ראובן תוך ייחוס לו מעשי מרמה וגזל שלא הוכחו, ושבאותה תקופה חתמה המנוחה על מסמכים משפטיים ללא גמירת דעת באשר לתוכנם.
השיחה מיום 2.9.13 מעוררת גם ספק אם בחתימתה על הצוואה המאוחרת הנטענת את רצונה עשתה המנוחה. בהקשר זה יש לזכור, כפי שעלה מחוות דעת המומחה, וכפי שעלה מהליכים שונים שהתנהלו לפני בין היתר בענייניה של המנוחה משך השנים, שהמנוחה הייתה נתונה אותה עת (סמוך לפני הגשת הבקשה למינוי אפוטרופוס ואילך) להשפעה של ילדיה ו”לבטח” (כלשון המומחה כפי שבחר גם להדגיש) לא הייתה מסוגלת לנהל את ענייניה.
גם ההתרשמות הבלתי אמצעית של האפוטרופוס מהמנוחה הייתה דומה. בעדכון מיום 19.6.14 (לתיק 31587-09-13) נאמר על ידו שעו”ד צ’ סבר שאין במינוי אפוטרופוס למנוחה להגבילה לפעול ברכושה באמצעות ייפוי הכח שמסרה בידיו קודם המינוי. האפוטרופוס הדגיש שאמנם המנוחה לא הוכרזה פסולת דין “עם זאת, ולאור חוות דעת מומחה בית המשפט, והתרשמותו הבלתי אמצעית של הח”מ, אשר תואמת, בכל הכבוד, את חוות הדעת הנ”ל, הרי שעל מנת להגן על המנוחה ועל רכושה, יש לבחון בזהירות רבה ומראש, כל פעולה משפטית אותה מבקשת, לכאורה, המנוחה לבצע” (ההדגשה במקור – א.ב.ד).
להשלמת התמונה יצויין שבתוך כך ביקש האפוטרופוס צו שיורה לעו”ד צ’ ולילדיה למסור לידיו העתק מסמכים של כל פעולה שנעשתה על ידיה או בשמה החל מיום 1.1.13 ואילך (סעיפים 12-15 להודעה). על אף התנגדות המנוחה (באמצעות עו”ד צ’) התקבלה הבקשה ביום 11.12.14 והצדדים נדרשו לגלות את המידע בתוך 15 יום. למיטב ידיעת בית המשפט (ולא נטען אחרת) לא גולה דבר קיומה של צוואה מאוחרת.
החתימה הנטענת נעשתה בסלון ביתה של המנוחה, על ידי עו”ד צ’ (שייצג את בנימין אותה עת), ובנוכחותו. כעולה מהשיחה, המנוחה לא הצליחה להביע עת עמדתה ולא קיבלה מהתובע או מעו”ד צ’ מענה על שאלותיה: “כן, אבל רציתי לדעת”; “אני לא רוצה…”; “מה זה?”, אלא דורבנה על ידיהם לחתום: “נו? אז תחתמי ברור”; אמא זה בסדר, דיי!” באופן שיכול ללמד על שלילת בחירתה החופשית. כנזכר לעיל, בהתאם להוראת סעיף 35 לחוק הירושה מעורבות בנימין בעריכת הצוואה, שהיה עד לעשייתה, פוסלת אותה, ולא כל שכן יכולה ללמד על השפעה בלתי הוגנת.
בנסיבות אלו דומני גם שאמירת המנוחה בתצהיר מיום 8.1.14 שעשתה צוואה לטובת בנימין אינה יכולה לבסס כשלעצמה, או בצירוף הראיות המשניות האחרות, את הטענה לקיומה של צוואה מאוחרת ואת תוכנה. תצהיר המנוחה הוגש במסגרת תביעה שהוגשה על ידיה (באמצעות עו”ד צ’) ונמחקה לבקשת האפוטרופוס (שמונה לאחר הגשתה) בטרם התבררה והמנוחה למעשה לא נחקרה על תצהירה. כמו כן, ההתייחסות לעשיית הצוואה החדשה לא הייתה רלוונטית על פניו, ומכל מקום לא היוותה את העיקר, בהליך שבגדרו ניתן התצהיר. זאת ועוד, לא ניתן ללמוד מאמירה זו אימתי נעשתה הצוואה, באיזו צורה, ומהן הוראותיה ובהתאם לפסיקה כנזכר לעיל עצם הדיווח על עשיית צוואה – בהיעדר ראיות נוספות התומכות בעשייתה – אינו עולה כדי עשיית צוואה תקפה.
עוד יש לזכור שהתצהיר נחתם על ידי המנוחה ביום 28.1.14 בשעה שהתנהל במקביל הליך למנות לה אפוטרופוס. עשרות שנים יוצגה המנוחה על ידי עו”ד כ’. בסמוך לאחר פרוץ בסכסוך בין התובעים עו”ד צ’, שייצג את בנימין, החל לייצג גם אותה. התביעה הוגשה על ידי עו”ד צ’ והוא שאישר את התצהיר, ובמקביל ייצג גם את בנימין (בהליך האפוטרופסות ובהליכים ובעניינים אחרים). בהחלטה למינוי אפוטרופוס נדחתה האפשרות למנות את עו”ד צ’ כאפוטרופוס לרכוש המנוחה “משלא ברור אילו אינטרסים הוא מייצג” (סעיף 22). גם הנתבעת העידה בחקירתה שעו”ד צ’ ייצג את האינטרסים של בנימין ולא של המנוחה, או למצער קודם את האינטרסים של בנימין (עמ’ 45 שורות 23-28; עמ’ 46 שורה 5 לפרוטוקול), והסבירה ש”מה שבנימין אמר לו הוא עשה” (עמ’ 53 שורה 14 לפרוטוקול). כן העידה הנתבעת שבהליך מינוי האפוטרופוס בנימין ועו”ד צ’ “לקחו אותה, והביאו אותה ורשמו לה מה להגיד” (עמ’ 45 שורה 32 לפרוטוקול). בשיחה מיום 5.9.13 אומר בנימין לנתבעת בנוכחות המנוחה שהמנוחה אינה מבינה על מה היא חותמת (עמ’ 38 לתמלול).
בעדותה העידה הנתבעת בעצמה שבמועד הנטען החתים בנימין את המנוחה על מסמכים שונים לפי רצונו [“בוא נחתים את אמא” (עמ’ 42 שורה 31; עמ’ 43 שורה 3 לפרוטוקול)] וכי בנימין ולאה הם שהחליטו להחתים את המנוחה על עסקת המתנה מיום 14.11.13 (עמ’ 54 שורות 23-24 לפרוטוקול), עוד העידה שעו”ד צ’ “אמר לה תחתמי פה, אז היא חתמה” (עמ’ 55 שורה 17 לפרוטוקול). מכאן, שלא ניתן להסיק מתצהיר עליו חתמה המנוחה שאכן נעשתה על ידיה צוואה, לא כל שכן צוואה תקפה, או שהייתה לה מודעות וגמירת דעתה לעשייתה.
עמדת הנתבעת נסמכת על ההנחה העובדתית לפיה עשתה המנוחה צוואה מאוחרת באמצעותה הביעה במפורש את רצונה שהצוואה תבוטל. ואולם, לא עלה בידיה להוכיח עובדתית שהמנוחה אכן עשתה צוואה מאוחרת תקפה שנעשתה על פי כללי הצורה של עריכת הצוואה, וכי הביעה בה את רצונה שייעשה ברכושה לאחר אריכות ימיה. אף אחד לא עתר לקיומה של הצוואה המאוחרת הנטענת או להוכחתה “בהגשת העתק או באופן אחר”. לא נמצא עדות ישירה התומכת בעשייתה, לא נמצאה עדות ישירה של מי שראה את הצוואה, שקרא את הוראותיה (ולא ניתן אף להתעלם מהאפשרות (ולו התיאורטית) שבצוואה מאוחרת ביקשה המנוחה לבטל רק חלק מהצוואה).
אף אם גרסת המסמך הרוחני מעוררת סימני שאלה, המתעצמים לאור עדותו של בנימין בבית המשפט המחוזי, ואף אם נקבל את טענת הנתבעת שהמנוחה חתמה על מסמך שהוסבר לה שהוא צוואה בסמוך לפני 2.9.13 שכלל הוראות לחלוקת רכושה לאחר אריכות ימיה, לא ניתן לטעמי לקבוע באופן פוזיטיבי שהוכח שהמנוחה עשתה צוואה מאוחרת תקפה. משכך מתייתר הצורך לדון בשאלה אם המנוחה ביטלה בצוואתה המאוחרת את הצוואה, ואם ביטול הצוואה המאוחרת נעשה כדין.
למעלה מהדרוש (והגם שהטעה לא נטענה על ידי הנתבעת) יובהר שגם בהתאם לפרשנות המרוככת של הדרישות הצורניות לביטול צוואה לא ניתן לקבוע שבחתימה על אותו מסמך פעלה המנוחה לביטול הצוואה באופן מפורש. בפרשת אהרון הובעה נכונות לוותר על קיומם של מרכיבי יסוד מסוימים במעשה הביטול ובלבד שמתקיים תנאי הסף של שכנוע בית המשפט מבלי ספק בקיומו המפורש של מעשה הביטול, וכי מעשה הביטול משקף את רצונו החופשי והאמתי של המבטל [דנ”א 7818/00 אהרן נ’ אהרוני, פ”ד נט(6) 653 (2005)].
הלכה היא שעל צד המבקש לתת תוקף למעשה ביטול פגום מוטל להוכיח ברמת הסתברות גבוהה מאוד שהודעת הבטלות הייתה אמתית – שאכן המצווה רצה לבטל את צוואתו:
“על צד המבקש מבית המשפט לתת תוקף למעשה ביטול פגום, או חסר מבחינה צורנית, על פי נוסחו של סעיף 25 לחוק הירושה, בשני מופעיו (הקודם והנוכחי) – מוטל להוכיח ברמת הסתברות גבוהה מאוד (גם לשיטתם של המבקרים את הרף הראייתי של: “הוכחה מעל לכל ספק”) כי הודעת הבטלות היתה “אמיתית”, במשמעות סעיף 25 לחוק, ומפורשת, כדרישת סעיף 36 לחוק. אם המבקש עמד בנטל זה, לבית המשפט נתון שיקול הדעת ליתן תוקף להצהרת הביטול, וזאת חרף קיומם של פגמים או חסרים צורניים, אפילו עד כדי היעדרם של חלק מהמרכיבים ה”סטטיים” שבאקט הביטול (או “מרכיבי היסוד בצוואה” על פי נוסח סעיף 25 לחוק בנוסחו הנוכחי, בשינויים המחויבים לביטול)”] בע”מ 11116/08 פלוני נ’ אלמוני (פורסם בנבו, 05.07.2012), סעיף 24 לפסק דינו של כב’ השופט מלצר. ההדגשה במקור – א.ב.ד]. המקרה דנא רחוק מלבסס מסקנה בדבר ביטול המנוחה את הצוואה ברמת ההסתברות הנדרשת.
ראשית יודגש שאפשרות הריפוי טובה היא לצוואה פגומה, ואילו בנדון דידן כלל לא הוכח שהמסמך הוא משום צוואה. כמו כן, לא הוכחה גמירת דעתה של המנוחה לבטל את צוואתה אפילו במאזן ההסתברויות לא כל שכן ברף הגבוה שמציב סעיף 25א לחוק הירושה. אין בנמצא מסמך, או אקט ספציפי כלשהו שיעיד על גמירת דעתה, כוונותיה של המנוחה להורות מה יעשה ברכושה לאחר מותה פרט לחתימתה על התצהיר שלא ניתן ליתן לו משקל ממשי. לא הוכח שהמסמך המדובר שנערך על ידי עו”ד צ’ צוואה הוא, ולא הוכח שבעת שחתמה עליו המנוחה היא גמרה בדעתה לבצע בכך פעולה של ביטול הצוואה, במפורש או במשתמע. לא קיימות ראיות מהימנות בדבר גמירת דעת המנוחה לבטל את צוואתה ועל כן קשה להשתכנע גם באמיתות הודעת הביטול.
בהתחשב בכל האמור לא ניתן אפוא גם לקבוע שתצהיר זה בדבר קיומה של צוואה מאוחרת מהוות הודעת ביטול ממשית שיש בה כדי לשקף רצון חד משמעי של המנוחה לעשות צוואה חדשה או לבטל את צוואת 2002, אף לא במאזן ההסתברויות.
במצב דברים זה שבו לא הובאה כל ראייה ישירה הנוגעת למעשה הביטול עצמו, שאת קיומו מבקשת הנתבעת להוכיח, קשה בעיני לקבוע כממצא פוזיטיבי שהמנוחה ביטלה את הצוואה בעשיית צוואה חדשה באחת הצורות הקבועות לכך בחוק. על אף שלא ניתן להוציא מכלל אפשרות שאכן הוחתמה המנוחה על מסמך צוואה בחודש 9/13 כנטען, לא הוכח שהמדובר בצוואה תקפה. השתכנעתי שהמנוחה חתמה על המסמך בהעדר גמירת דעת ואין ליתן לו תוקף משפטי ולא ניתן למצוא בו גם רצון מפורש לבטל את הצוואה. יהא המסמך עליו נתבקשה לחתום אשר יהא, לא ניתן לראות בכך פעולה קונקרטית בעלת תוקף שנעשתה על ידי המנוחה מתוך גמירת דעת ורצון חופשי על מנת לבטל את צוואת 2002 כדין ולגרום לכך שחלוקת רכושה תעשה בדרך של ירושה על פי דין.
יתרה מכך על יסוד מכלול החומר וההיכרות הטובה של בית המשפט עם ההליכים השונים, עם הצדדים, ואף עם המנוחה, דווקא ההחתמה על אותו מסמך מעלה את החשש לעיוות רצונה של המנוחה.
לאור האמור לעיל נדחית טענת הנתבעת שהצוואה בוטלה על ידי המנוחה.
דיון בטענה לביטול הצוואה בגין פגמים מהותיים
האם נפל פגם מהותי בצוואה היא השאלה העומדת כעת להכרעה. לטענת הנתבעת הצוואה פסולה משום שהתובעים לקחו חלק בעריכתה ומחמת שנערכה תחת השפעה בלתי הוגנת. התובעים טענו כאמור להעדר פגם בצוואה ולהעדר הצדקה אחרת לפסילתה, ודחו מכל וכל את הטענה לפיה נטלו חלק בעריכתה, או שהשפיעו השפעה לא הוגנת על המנוחה, ואף טענו לדחיית ההתנגדות על הסף משאינה מגלה עילה.
המדובר בצוואה בעדים שנערכה בשנת 2002 על ידי עו”ד ר’ ז”ל. אין חולק בענייננו שבצוואה נתמלאו כל הדרישות הצורניות וכן כל מרכיבי היסוד וחזקה שהיא תקפה ותקינה. משכך, מוטל הנטל על כתפי הנתבעת, המתנגדת לקיומה, לשכנע שיש לבטל את החזקה לפיה הצוואה נעשתה על פי רצונה החופשי של המנוחה וזאת בתשתית ראייתית משמעותית ומוצקה [שילה כרך 1 עמ’ 269].
בהתאם להוראת סעיף 35 לחוק הירושה: “הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה”. הדין הנוהג הוא שנוכח תוצאתה הקשה של הוראת הדין האמורה יש לפרשה בצמצום [ראו: ע”א 510/90 כצנשטיין נ’ סידרנסקי, מ”ד מה(2) 221 (1991) (להלן: “עניין כצנשטיין”); ע”א 529/69 רוזנהויזר נ’ כהן, פ”ד כ”ד(2) 93 (1970); ע”א 631/69 ישיבת מדרש פורת בישראל נ’ חומי, פ”ד כ”ד (2) 105 (1970); ע”א 6496/98 בוטו נ’ בוטו, פ”ד נד(1) 19 (2000); ש. שוחט “פגמים בצוואות”, מהדורה שניה – תשס”א, בעמ’ 333 (ולהלן: “שוחט”)]. הביטוי “ערך את הצוואה” פורש על דרך הצמצום ונקבע שיש לפרשו אך כמתייחס למי שעסק בפועל בניסוח או כתיבת מסמך הצוואה [ראו: עניין כצנשטיין; שוחט בעמ’ 343].
לא נטען ולא הוכח שהתובעים ערכו בעצמם את הצוואה או שהיו עדים לעשייתה. אפנה אפוא לבחון האם התובעים לקחו באופן אחר חלק בעריכת הצוואה כנטען על ידי הנתבעת.
הלכה היא שגם את הביטוי “לקח באופן אחר חלק בעריכתה” של הצוואה יש לפרש באופן דווקני ועל דרך הצמצום ולא בדרך ההרחבה [בע”מ 6349/08 פלוני נ’ פלוני, (פורסם בנבו, 2.02.09); ע”א 707/76 צארום נ’ גורן, לב(3) 548; ע”א 99/86 זיידה נ’ זיידה, פ”ד מ(3) 105].
יש ליצוק תוכן לביטוי זה לפי הנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה ולאור מידת המעורבות ואופייה [ע”א 5869/03 חרמון נ’ גולוב, פ”ד נט(3) 1; ע”א 433/77 הררי נ’ הררי, פ”ד לד(1) 776; ע”א 1079/92 גדליה נ’ דאלי, פ”ד מז(5) 431. עניין בנדל].
לא מצאתי בראיות שנפרשו לפני כמקימות תשתית ראייתית למסקנה לפיה נטלו התובעים חלק אחר בעריכת הצוואה. לטענת הנתבעת התובעים היו מעורבים “עד צוואר” בעריכת הצוואה בכך שהכתיבו את תוכנה למנוחה ולעורך הצוואה. לטענת הנתבעת התובעים הכתיבו למנוחה את המכתב שמסרה בידי עו”ד ר’ ז”ל, עורך הצוואה, ו”המציאו את המשבר שלא היה בין המנוחה לבין בנותיה” (סעיף 39 לסיכומים). לדבריה ביום 23.2.16 אישר ראובן בחקירתו (בהליך הנוגע לדירות) שאת ההסבר לצוואתה מסרה המנוחה לעורך הצוואה במכתב שאת העתקו צירף לתצהירו שהוגש באותו הליך (ולהלן: “המכתב”; עמ’ 34 שורות 11-12 לפרוטוקול). לדבריה בשיחה מיום 5.9.13 אמר בנימין שראובן הכתיב את המכתב למנוחה, ובאותה שיחה גם המנוחה התכחשה לכך שכתבה שהבנות היו “רעות” אליה או שנישלה אותן (עמ’ 35 לתמלול). בחקירתה חזרה הנתבעת על הטענה שראובן הוא שהכתיב למנוחה את הצוואה ואת המכתב (עמ’ עמ’ 38 שורות 32-33; עמ’ 65 שורה 7 לפרוטוקול), ועלה בבירור שטענה זו מתבססת אך על הדברים ששמעה מבנימין (כפי שאכן הבהירה בסיכומיה).
לא עלה בידי הנתבעת להוכיח את טענתה העובדתית שראובן הכתיב למנוחה את המכתב. בחקירתו שלל ראובן את הטענה והסביר שאת המכתב קיבל מהמנוחה עם עותק מהצוואה וזאת לאחר עשייתה (עמ’ 128 שורות 13-15). עוד נאמר על ידיו שלאחר פרוץ הסכסוך בין התובעים ייחס לו בנימין דברים “מסמרי שיער” שלא היו ושלא נבראו (עמ’ 129 שורה 31; עמ’ 130 שורות 13-15; עמ’ 135 שורות 29-30), וכי אין לייחס משקל לדברים שאמרה המנוחה אותה עת “אמא שלי חולה בדמנציה. מושכים אותה ומכוונים אותה ומכתיבים לה. זה מה שאומרים לה והיא אמרה דברים קשים. נכון, היא אמרה דברים קשים” (עמ’ 131 שורות 18-20). חיזוק לגרסתו ניתן למצוא בהליך הנוגע לדירות בו התנגדה ב”כ התובעת (באותו הליך) לחקירת הנתבעת (כעדה) בנוגע למכתב שצורף על ידי ראובן בטענה ש”המכתב לא מיועד לראובן. המכתב לא נכתב על ידי ראובן” (עמ’ 20 שורה 10 לפרוטוקול מיום 23.2.16).
גם בנימין חיזק בעדותו את גרסתו של ראובן. בנימין שאמר בשיחה מיום 5.9.13 שראובן הכתיב למנוחה את המכתב אך הסביר שהדברים נאמרו למעשה בכחש וללא כל בסיס. לדבריו את המכתב ראה לראשונה כשהוא צורף לתצהיר של ראובן בהליך שהתנהל בעניין הדירות (עמ’ 156 שורות 5-8) ושאין לא כל ידיעה בנוגע לעריכתו:
“אני לא הייתי נוכח בכלל, לא ראיתי בכלל שהיא כותבת את זה, לא יודע אם היא הייתה איתו והוא גם לא אמר לי שום דבר. אני, מהעצבים שלי עליו, ליד הנתבעת, רציתי שהיא תבוא לכיוון שלי. אמרתי את זה. זה הכל. זה הסיפור” (עמ’ 156 שורות 27-36). גם הוא ייחס את דברי המנוחה באותה שיחה להשפעת הטענות שלו בגנות ראובן עליה בשעה שכבר “הייתה עם דמנציה” (עמ’ 158 שורות 4-11).
גרסת בנימין שלא היה נוכח במעמד כתיבת המכתב וכי דבריו נאמרו ללא כל ביסוס לא הופרכה. אמנם עו”ד ר’, עורך הצוואה, נפטר לבית עולמו זה מכבר. ואולם הנתבעת, אשר הנטל מתחילתו ועד סופו מוטל על שכמה, לא ביקשה לזמן לעדות את העדים לצוואה, ולא ביקשה לקבל ממשרדו פרטים (ככל שישנם) לגבי נסיבות עריכתה.
אכן יש דופי בהתנהלותו של בנימין שלא בחל בהעלאת טענות, גם לא מדויקות, אך כדי לקדם את האינטרסים שלו במאבק מול ראובן. ברם, לא די באמירה שלו בחודש 9/13, לאחר פרוץ הסכסוך המר בין התובעים, בעקבותיו כפי שהודה נאמרו על ידיו אמירות רבות ולא מבוססות כנגד ראובן (בניסיון להרחיק את המנוחה ממנו), על מנת לקבוע מסקנה פוזיטיבית שראובן הוא שהכתיב למנוחה את המכתב או שהיה מעורב בעריכתו.
הנתבעת כשלה גם בהוכחת הטענה שהסבר המנוחה בצוואה לצוות כפי שציוותה לא שיקף לאשורו את מצב יחסיה אותה עתה עם ילדיה שהודרו ממנה. על אף שבהתנגדות הרחיקה הנתבעת את המאבקים המשפטיים שניהלו האחים זבולון ויששכר גם כנגד המנוחה לתקופה מאוחרת לעשיית הצוואה (כדי להראות אולי שהסבר המנוחה להוראות הצוואה אינו מושתת על אדני אמת) אישרה בחקירתה שהצוואה נעשתה לאחר שהאחים הגישו הליכים משפטיים כנגד המנוחה.
כן טענה הנתבעת כזכור שהתובעים המציאו במכתב את “המשבר שלא היה בין המנוחה לבין בנותיה” (סעיף 39 לסיכומים). בחקירה מיום 23.2.16 בהליך הנוגע לדירות העיד ראובן שהנתק בין הנתבעת ולאה לבין המנוחה נמשך בין השנים 2000-2004 וכי גם לאחר שחודש לא היה יציב (עמ’ 35 שורות 17-31). הבת לאה אישרה בחקירתה שנערכה באותו יום שאכן היה נתק בינה לבין המנוחה במועד עשיית הצוואה (עמ’ 8 שורות 18-24).
בניגוד לטענתה כאן שלא היה משבר ביחסיה עם אמה המנוחה, בחקירתה מיום 23.2.16 בהליך הנוגע לדירות אישרה גם הנתבעת שלאחר פטירת האב המנוח היה נתק בינה לבין המנוחה (עמ’ 21 שורות 1-9 לפרוטוקול). על נתק בינה לבין המנוחה ניתן ללמוד גם מתסקיר העו”ס שהוגש בהליך האפוטרופסות.
גם בחקירתה בהליכים דכאן אישרה לבסוף הנתבעת שהיו תקופות בהן היה נתק בינה לבין המנוחה אך טענה שהתובעים הם אלה שלא אפשרו לה להתקרב למנוחה (עמ’ 56-57 לפרוטוקול).
עם זאת, המשיכה לטעון במקביל “כל הזמן הייתי בקשר עם אמא” (עמ’ 68 שורה 24 לפרוטוקול). ולבסוף סיכמה “היה נתק והיה לא נתק.. תלוי באיזה זמנים. מתי שעבדו על אמא ולא רצו, היה נתק” (עמ’ 77 שורות 15-16 לפרוטוקול).
הנה כי כן, בניגוד לטענה שלא היה משבר ביחסיה עם המנוחה אישרה הנתבעת שהיה נתק ביחסיהן לאחר פטירת המנוח וכן בתקופות נוספות אך ביקשה לייחס (גם) זאת לתובעים. בטרם נידרש לטענה זו סבורתני שיש להדגיש נקודה משמעותית. השאלה המונחת בפני בית המשפט נוגעת לנטילת חלק בעריכת הצוואה או להשפעה בלתי הוגנת בעת עריכת הצוואה בשנת 2002. גם אם היה מוכח שהתובעים הרחיקו את הנתבעת מהמנוחה במועדים אחרים מאוחרים לצוואה – ואינני סבורה שהדבר הוכח כדבעי – לכך אין השלכה ישירה לגבי כשרות צווואה שנערכה בשנת 2002.
עוד יש להדגיש שהראיה היחידה שהביאה הנתבעת לגרסתה זו היא עדותה שלה. אף אילו מדובר היה בעדות סדורה שניתן לבסס עליה ממצאים – ועם כל הרצון הטוב אין מדובר בעדות כזו – עדיין פסיקה על סמך עדות יחידה של בעלת דין מחייבת זהירות והנמקה מיוחדת [ראו סעיף 54(3) לפקודת הראיות].
לא ניתן לבסס מסקנה זאת על סמך עדותה היחידה של הנתבעת. הנתבעת התקשתה לזכור מועדים שבהם מנעו ממנה התובעים לכאורה קשר עם המנוחה וזכרה רק מקרה אחד שבו לטענתה לא איפשרו לה לטענתה לטפל במנוחה לאחר ששברה את הכתף אך לא זכרה באיזו שנה (עמ’ 77 לפרוטוקול) וניכר על פניו שהמדובר בתקופה המאוחרת לצוואה. התובעת גם לא ניסתה להביא עדים נוספים לביסוס גרסתה, לרבות האחות לאה או בנה הבגיר שלדבריה בכוחם היה לחזק את גרסתה (סעיף 42 לסיכומים). מעבר לכך שבהעדר עדויות נוספות עדותה של התובעת נעדרת סיוע, יתכן שיש לעצם הבחירה שלא להביא לעדות עדים נוספים השלכה ראייתית שאינה לטובת הנתבעת [השוו: ע”א 8951/10 אורן יורם אריזות בע”מ נ’ שקולניק ח.י בע”מ (פורסם בנבו, 2.11.14); ת”א (מחוזי ירושלים) 31560-10-13 הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים נ’ הולילנד תיירות (1992) בע”מ (פורסם בנבו, 7.1.18) פסקה 65]. ויוער בהקשר זה שגם אף אחד מהאחים האחרים לא הצטרף אליה להתנגדות לקיום הצוואה.
עמדת הנתבעת בהליך האפוטרופסות מחלישה אף היא את גרסתה לפיה התובעים הם שגרמו לנתק שלה עם המנוחה. הנתבעת שללה את הצורך למנות למנוחה אפוטרופוס וביקשה שאם בכל זאת יעתר בית המשפט לבקשה אז שימנה את בנימין כאפוטרופוס. אם מנעו ממנה התובעים קשר עם המנוחה בניגוד לרצונה מדוע התנגדה לצורך במינוי אפוטרופוס? ואם בנימין הוא ששלל ממנה את הקשר עם המנוחה כנטען מדוע ביקשה למנותו?
גם מדברי המנוחה בשיחה מיום 5.9.13 לא ניתן למצוא חיזוק לטענה שהיא לא כתבה את המכתב בעצמה או שהאמור בו לא היה על דעתה. כאמור לעיל, במועד השיחה כבר הייתה המנוחה מבולבלת וסבלה מקשיי זיכרון (ראו גם חוות דעת המומחה וחוות דעת רפואית שצירף ראובן לבקשה למינוי אפוטרופוס). כמו כן, בתמלול אומרת המנוחה בעצמה בהקשר למכתב “אתה רואה שאני לא זוכרת” (עמ’ 35 לתמלול) וקשה לתת משקל לדברים שנאמרו על ידיה בשיחה ולא כל שכן לבסס עליהם מסקנה.
משקלן המצטבר של כל הראיות מוליך לדעתי למסקנה שהעובדות שנכתבו במכתב שיקפו את המציאות האובייקטיבית וכן את המציאות הסובייקטיבית של המנוחה הן באשר לאכזבת המנוחה מבניה שניהלו כנגדה הליכים משפטיים, והן לכך שלא שבעה נחת מבנותיה (הנתבעת והבת לאה) שהתנתקו ממנה לאחר פטירת המנוח ושוב בעת עשיית הצוואה.
לא הוכח אפוא שראובן הכתיב למנוחה את המכתב, והשתכנעתי שהמכתב משקף גם את המציאות העובדתית ששררה אותה עת ביחסי המנוחה עם ילדיה. יתרה מכך, גם אם הייתה מתקבלת טענתה העובדתית של הנתבעת שאכן הייתה מעורבות של ראובן בכתיבת המכתב (ואינני קובעת כה) אין בכך כדי ללמד על נטילת חלק בעריכת הצוואה שיש בה להביא לפסילתה. זאת לאור ההלכה הפסוקה שיש לפרש מושג זה בצמצום, ולפיה גם מקום בו תוכנה של הצוואה נמסר לעורך הדין על ידי הנהנה אין בכך משום נטילת חלק פסול בעריכת הצוואה [ע”א 760/86 רוזן נ’ שולמן, פ”ד מג(3) 586]. גם נהנה מצוואה אשר הביא את המצווה לעוה”ד שטיפל בעבר בענייניו שלו ואף סייע לו בפרטים שונים שנזקקו להם לצורך הצוואה אינה עולה כדי נטילת חלק בעריכת הצוואה [ע”א 2500/93 שטיינר נ’ המפעל לעזרה הדדית של ארגון עולי מרכז אירופה ואח’, פ”ד נ(3) 338].
הדברים אמורים במיוחד לאור העובדה, עליה אין חולק, שלאחר קבלת המכתב נערכה הצוואה ונחתמה על ידי המנוחה כאשר עורך הצוואה נפגש עמה לבד ומבלי שמי מהתובעים נכח בפגישה. יתרה מכך, אין חולק גם שאחד מעדי הצוואה היה עו”ד מ’ ז”ל, שהיה בקשרי חברות קרובים עם המנוחה (רעייתו הייתה “כאחות למנוחה” עמ’ 127 שורות 5-15 לפרוטוקול; עמ’ 36 לתמלול), ולדברי ראובן הוא ליווה את המנוחה מאז פטירת האב המנוח בכל ענייני הצוואה (שם).
בעניין בנדל נקבע שפעולתו של עוה”ד בעריכת הצוואה עשויה ליצור התחלה חדשה המנתקת את הקשר של אירועי העבר, ועשויה להיות המשך של פעולות הנהנה אצל המצווה: “המבחן הינו, בסופו של דבר, מבחן השכל הישר. על-כן, אם המצווה נפגש עם עורך-דין ומוסר לו הוראותיו, ניתן, לרוב, לגרוס, כי הפעלתנות הקודמת של הנהנה אצל המצווה אין בה משום נטילת חלק בעריכת הצוואה, שכן שיקול-דעתו העצמאי של עורך הדין והקשר הישיר, שנוצר בינו לבין המצווה, יש בהם כדי לנתק את הקשר בין אירועי העבר לבין פעולתו של עורך הדין, ויש בהם כדי ליצור התחלה חדשה בכל הנוגע לעריכת הצוואה..”. בהקשר זה גם ראו ע”א 7506/95, שוורץ נ’ בית אולפנא בית אהרון וישראל, פ”ד נד(2) 215, 228 בו ראה השופט ריבלין בפועלו של הנוטריון שטרח לברר עם המנוח את רצונו ואת טעמיו כשהוא יושב עמו, לבדו, במשרדו חסם של מעורבות הנהנים בשלב המכריע של עשיית הצוואה.
לא מצאתי אפוא בראיות שנפרשו לפני כמקימות תשתית ראייתית (ולו קלושה) למסקנה לפיה נטלו התובעים חלק אחר בעריכת הצוואה.
הוראת סעיף 30א לחוק הירושה, קובעת: “הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה”. מטרת סעיף 30 לחוק הירושה כמו מטרת כל דיני הצוואות היא כיבוד רצונו של המת [עמ”ש (מרכז) 39988-09-17 ש. נ’ ש. (פורסם בנבו, 27.12.18) סעיף 22]. בפסיקה נקבע שלא קיומה של ההשפעה פוסל את הצוואה כי אם קיומו של יסוד בלתי הוגן בה, שעיקרו הוא ניצול תלותו, חולשתו או חוסר יכולתו של המצווה על מנת לערוך צוואה לטובת הנהנה [ת”ע (חי’) 638/90 סטיינבוק נ’ מזרחי, פ”מ תשנ”א (ג) 407; שוחט, פיינברג ופלומין, דיני ירושה ועיזבון, מהדורה שביעית, תשע”ד, עמ’ 101]. יש לבחון אפוא האם “בהתקיים אחת מאותן רעות (המפורטות בסעיף 30: אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה ותרמית- א.ב.ד) לא את רצונו שלו עושה המצווה אלא את רצונו של האחר, ועל פי רוב תהיה השאלה עד כמה עמוקה הפגיעה ברצונו האמיתי של המצווה, והאם נצדק באמרנו כי לא את רצונו שלו ביטא המצווה בצוואתו אלא את רצון הזולת” [שוחט בעמ’ 175]. ועוד נזכיר, כי “הנטל להוכיח שהמצווה, עשה צוואתו מחמת השפעה בלתי הוגנת, מוטל על הטוען לקיומה וכל ספק בעניין זה פועל לטובתו של מבקש הקיום” [ת”ע (משפחה חלאה) 5167-12-08 עזבון המנוח י.ל. ז”ל נ’ י.כ (2.2.14) פסקה 19].
קיומה של השפעה בלתי הוגנת או היעדרה תקבע על-פי עובדותיו של כל מקרה ומקרה. בפרשת מרום [ע”א 5185/93 היועץ המשפט לממשלה נ’ מרום, פ”ד 318] מנה כב’ השופט מצא ארבע אבני-בוחן, שבית המשפט עשוי להסתייע בהן בבואו להכריע בשאלה האם הצוואה היא תוצר של השפעה בלתי הוגנת, ואלה הן: תלות ועצמאות, תלות וסיוע, קשרי המצווה עם אחרים ונסיבות עריכת הצוואה.
לגבי השפעה בלתי הוגנת טוענת הנתבעת שהתובעים השתלטו על המנוחה לאחר פטירת האב המנוח, גזלו אותה והפכו אותה תלותית בהם באופן מוחלט, עד שהותירו אותה בחוסר כל (סעיף 41 לסיכומים). כן נטען שראובן שלט על המנוחה, הסית אותה נגד בנותיה והרחיקה מהן, שלט בחשבונותיה, וכי התובעים הפעילו על המנוחה “לחצים מהותיים” (סעיף 42). עוד נטענו טענות בנוגע להסתלקות מעיזבון האב המנוח וטענות אחרות שאין להן רלוונטיות להליכים כאן.
לטענת ראובן הנתבעת מבקשת להסתמך על נסיבות שהחלו בשנת 2013 לאחר שהחלה המנוחה לסבול משיטיון ולהיות מנוצלת באופן פסול על ידי הנתבעת בעצמה ויתר האחים שהחתימו אותה על מסמכים מבלי שהבינה על מה היא חותמת, ושאינן רלוונטיות לתוקף הצוואה שנעשתה בשנת 2002. עוד נאמר על ידיו שהוא נאבק בשנת 2013 להפסיק את ניצול המנוחה בידי הנתבעת ויתר האחים על ידי מינוי אפוטרופוס ושילם על כך מחיר אישי כבד. הנתבעת, שהתנגדה לכך, מבקשת כעת לדבריו, ובחוסר תום לב, שכר על פעולותיה הפסולות (סעיף 65 לסיכומים).
יאמר כבר שמכל טענות הנתבעת לא הוכח דבר וחצי דבר ונימוק התנגדות זה נדחה מכל וכל. לא הובא בדל של ראיה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת מצד התובעים על המנוחה במועד עשייתה, שני עשורים בקירוב עובר לפטירתה. טענות הנתבעת באשר לקיומה של השפעה בלתי הוגנת מבוססות על סברות וחשדות בעלמא, ועל ניסיון ללמוד מהמצב ששרר בשנת 2013 ולאחר שהחלה לסבול משיטיון, על המצב ששרר במועד עשיית הצוואה (עמ’ 28 שורה 19 – עמ’ 29 שורה 10; עמ’ 50 שורות 16-35 לפרוטוקול; סעיפים 39-42 לסיכומים).
הלכה פסוקה היא שחשש לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, העלאת סברות וחשדות בעלמא, אין בהם כדי להביא לבטלותה של צוואה מטעם זה [ע”א 53/88 מנלה נ’ ברנדווין פ”ד מ”ו(1)48; ע”א 1099/90 שרוני נ’ שרוני פ”ד מ”ז(4) 785; שוחט , עמ’ 230].
כמו כן, כל עילות הבטלות שבחוק הירושה נעוצות באירועים ועובדות הרלוונטיים לתקופה שלפני או במועד עריכת הצוואה. לפיכך כדי לפסול צוואה מהטעם של השפעה בלתי הוגנת יש להוכיח שההשפעה הלא הוגנת קדמה לעריכת הצוואה וכי הצוואה הייתה פועל יוצא של אותה השפעה אסורה. והרי השאלה היא “מה הייתה כוונת המנוח בעת עריכת הצוואה?” ולא לאחריה [בע”מ 1471/15 פלוני נ’ פלונית (פורסם בנבו, 9.12.2015)].
אמנם קיימת גם פסיקה לפיה “ניתן ללמוד על קיומה של השפעה בלתי הוגנת גם מראיות ישירות על קיומה המתמשך לגבי התקופה שלאחר עשיית הצוואה” [עמ”ש (מחוזי תל אביב) 45610-09-12 צ’ ג’ א’ נ’ נ׳ ג׳ א’ (פורסם בנבו, 19.5.14); ע”א 157/89 ששון נ’ מרזב, פ”ד מ(2) 209, 213 (1992)], ולפיכך יבחן בית המשפט את עיקרי טענות הנתבעת בהקשר זה, אך יש לזכור שאירועים שאירעו לאחר עריכת הצוואה אינם יכולים לבסס, כשלעצמם, עילת בטלות ולכל היותר מדובר – בסופו של דבר – בראיה עקיפה בכל הנוגע למועד עריכת הצוואה.
עוד יודגש שמלבד פער הזמנים הרב, בין מועד עשיית הצוואה בשנת 2002 לבין האירועים שהתרחשו משנת 2013 ואילך עליהם מבקשת הנתבעת לבסס את טענתה להשפעה בלתי הוגנת, והעובדה שלא נטען ולא הוכח מה היו הנסיבות בטווח שבין שני זמנים אלו, הרי שבעוד שבשנת 2002 הייתה המנוחה צלולה, עצמאית, וכשירה, החל משלהי שנת 2012 החלה היא לסבול משיטיון, דכאון וירידה בזיכרון. מצב שהחמיר בעקבות הסכסוך בין התובעים שפרץ בחודש 6/13, ובעקבותיו החל בנימין להחתימה, עם הנתבעת ויתר אחיו, על מסמכים שונים על פי רצונותיהם וגחמותיהם, תוך הפעלת לחץ פסול עליה ומבלי שיש לה הבנה על מה היא נדרשת לחתום. מכאן שלא אך שמדובר בראיות עקיפות שאינן יכולות לבסס כשלעצמן עילת בטלות אלא דומה שגם המשקל שלהן אינו רב. שהרי, לא ניתן ללמוד ממצב זה, וממעשים פסולים בהם גם הנתבעת נטלה חלק, על מצבה של המנוחה או על נסיבות עריכת הצוואה, למעלה מעשור קודם לכן עת היו הנסיבות שונות בתכלית. קשה שלא להסכים עם ראובן שיש טעם לפגם בניסיון של הנתבעת להיבנות כעת מהניצול הציני שלה ושל יתר האחים של אי כשירותה של המנוחה והליקויים בשיפוטה בשנת 2013 לצורך הרחקתה ממנו וקידום ענייניהם האישיים והאינטרסים שלהם.
בחקירתה השיבה הנתבעת בשלילה לשאלה אם המנוחה סיפרה לה על השפעה פסולה של התובעים עליה, והסבירה שזו סברה שלה העולה מן הנסיבות [עמ’ 28 שורה 29; עמ’ 29 שורה 3 לפרוטוקול). בסתירה לכך השיבה מאוחר יותר בחקירתה “ואמא גם סיפרה לי מתעללים בי לוחצים עלי” (עמ’ 88 שורה 26 לפרוטוקול), ובהמשך הוסיפה “שהם לוחצים עליה והם רוצים, אז היא חותמת” (עמ’ 96 שורה 10 לפרוטוקול).
טענת הנתבעת ליחסם הפסול והפוגעני של התובעים כלפי המנוחה כל השנים, יחס שעלה לדבריה כדי “טרור”, “שטיפות מח”, “השלטת פחד”, “שליטה”, “גזל”, “ותרמית” (סעיף 42 לסיכומים), לרבות אלימות פיסית ונפשית שהפעילו כלפיה (עמ’ 104 שורות 32-36 לפרוטוקול, ויוער שמאוחר יותר חזרה בה הנתבעת מהטענה לאלימות פיזית, עמ’ 106), יחס הגובל בפלילים ואף העובר את הגבול, כמו גם הטענה שהתובעים הם שמנעו מהמנוחה קשר עם בנותיה, אינה מתיישבת עם העמדה שמסרה בהליך האפוטרופסות שהמנוחה אינה זקוקה לאפוטרופוס ואם כן יש למנות את בנימין כאפוטרופוס לרכושה. בחקירתה לא ידעה ליתן לכך הסבר, לא כל שכן הסבר מניח את הדעת (עמ’ 30; עמ’ 107 לפרוטוקול), והמשקל של כך בהתאם.
גם יישום המבחנים שנקבעו בפסיקה לבחינת קיומה של השפעה בלתי הוגנת מוביל למסקנה ברורה שדין הטענה להידחות. לא הוכח שהמנוחה הייתה נתונה להשפעה במועד עשיית הצוואה, לא הוכח שלתובעים הייתה האפשרות להפעיל על המנוחה השפעה בלתי הוגנת והצוואה אינה נחזית להיות תוצאה של השפעה בלתי הוגנת.
בכתב ההתנגדות טענה הנתבעת “בשנת 2002 המנוחה לא הייתה במצב המאפשר הבנה מדעת בכל הנוגע לעריכת צוואה” (סעיף 123 לתצהירה) אך בדיון קד”מ הודיעה שאינה טוענת להעדר כשירות לצוות (יוער שטענה שהמנוחה לא הייתה כשירה לעשות צוואה בשנת 2002 אכן עומדת בסתירה לטענה לתקפות צוואה מאוחרת בשנת 2013 או לעשיית פעולות משפטיות אחרות לטובת הנתבעת (ולהצהרת הנתבעת בהליך האפוטרופסות שהמנוחה לא זקוקה לאפוטרופוס) ולא ניתן לשלול את האפשרות שאי עמידה על הטענה להעדר הבנה מדעת בשנת 2002 נועדה לשרת את הטענה לתקפות צוואה מאוחרת משנת 2013, שהייתה שולית בהתנגדות והפכה מרכזית בהמשך). מכל מקום, אין חולק שבעת עשיית הצוואה בשנת 2002 הייתה המנוחה עצמאית הן מהבחינה הפיזית והן מהבחינה השכלית-הכרתית, לא נזקקה לסיוע ולא הייתה תלויה בזולת. המנוחה הייתה בעלת רכוש רב ואמצעים גם בעת פטירתה, קל וחומר במועד עשיית הצוואה. בחקירתה הודתה הנתבעת שבעת עשיית הצוואה הייתה הנתבעת “עשירה מאוד” (עמ’ 96 שורות 1-18 לפרוטוקול) ואין שחר גם לטענה שבעת עשיית הצוואה היא הייתה תלויה בתובעים מבחינה כלכלית.
המנוח הותיר אחריו זכויות במקרקעין, מניות בחברות ועוד, ולאחר פטירתו נדרשו התובעים והמנוחה להתמודד עם הליכים משפטיים מורכבים רבים בארץ ובארה”ב, תשלום חובות ושיקום החברות (ראו עדות ראובן עמ’ 133 שורות 14-16 לפרוטוקול). אמנם אין חולק שמשך השנים לא שלטה המנוחה בנעשה בכספה וברכושה והיא ייפתה את כוחו של ראובן לפעול בשמה והוא היה גם מנהל עיזבון האב המנוח. ברם, במשך 32 שנים (עד לחודש 8/13 עת פרץ הסכסוך בין התובעים וכבר סבלה משיטיון) לא ביטלה המנוחה את ייפוי הכוח ולא הובאה כל ראיה שביקשה להגביל את ההרשאות שמסרה בידיו של ראובן, או שהלינה (אף לא ברמז) שהדברים נעשו בניגוד לרצונה ולהסכמתה או שיצרו אצלה תלות בתובעים.
גם אם נאמר שכבר במועד עשיית הצוואה בשנת 2002 התקיימה הסתמכות מסוימת של המנוחה בתובעים, במובן זה שהם היחידים מבין ילדיה שלא הסתכסכו עמה ושיחד נדרשו לנהל מאבקים משפטיים מורכבים ושיחד נדרשו לנהל חברות ונכסים לרוב, והמנוחה התקשתה לנהל את ענייני הרכוש הרב והמורכב בעצמה ללא הסיוע מצדם, וגם אם נניח שמדובר היה בהסתמכות משמעותית אין בה ללמד על תלות בתובעים, לא כל שכן תלות שמבחינת עוצמתה והיקפה עלולה הייתה לשלול את רצונה החופשי של המנוחה.
די להזכיר שלטענת הנתבעת בעצמה המנוחה לא הייתה מנותקת מאחרים, ולאורך כל השנים היה גם לה קשר רצוף קבוע וקרוב עמה (וכן גם עם אחותה לאה), והמנוחה אף מצאה אצלה אוזן קשבת (עמ’ 28 שורות 24-28 לפרוטוקול). דומה אף שאין מחלוקת שבעת עשיית הצוואה למנוחה היו קשרים חברתיים ומשפחתיים ענפים, וכן היו לה קשרים עם עו”ד כ’, המייצג את החברה, עם עו”ד ר’ שייצג אותה ואת התובעים בהליכים שונים, והיו לה גם קשרי חברות עם עו”ד מ’ ז”ל (אשר לדברי ראובן הוא ליווה אותה מעת פטירת האב המנוח ובעשיית צוואתה; עמ’ 127 שורות 5-15 לפרוטוקול) ועם רעייתו אשר הייתה לה כאחות.
במסגרת המבחנים לזיהוי תלות שיכולה ללמד על השפעה בלתי הוגנת, התייחסה הפסיקה למבחן “קשרי המצווה עם אחרים”, וציינה כי “ככל שיתברר כי בתקופה הרלוונטית לעריכת הצוואה היה המצווה מנותק לחלוטין מאנשים אחרים… תתחזק ההנחה שהמצווה אכן היה תלוי בנהנה” [עניין מרום עמוד 829]. גם במסגרת מבחן ה”תלות וסיוע” הבחינה הפסיקה בין מקרים בהם הנהנה לפי הצוואה “היה היחיד שסייע למצווה בכל צרכיו, או שהמצווה הסתייע גם באחרים” [עניין מרום עמוד 828]. אף אם אניח אפוא שבמסגרת עם ניהול הרכוש וההליכים המשפטיים סייעו התובעים למנוחה והיא הסתמכה עליהם עדיין לטענת התובעת בעצמה עמדו לצדה לא רק התובעים, אלא גם הנתבעת ולאה, היו לה קשרים עם עו”ד אחרים וחברים שהסתייעה גם בהם.
הנה כי כן, המנוחה לא הייתה תלותית לא מהבחינה הפיזית ולא מהבחינה ההכרתית. היא לא הייתה תלויה בתובעים גם במבחינה כלכלית, ואף אם הסתמכה על הסיוע שלהם בניהול הרכוש והחברות היא לא הייתה מבודדת ומנותקת מאחרים, היו לה קשרים רבים אחרים והזדמנויות להתבטא בחופשיות בפניהם. לא הוכח אפוא שהמנוחה הייתה תלויה בתובעים ולא כל שכן תלות “מקיפה ויסודית” ממנה ניתן ללמוד על קיומה של השפעה בלתי הוגנת ועל שלילת רצונה החופשי של המנוחה [ע”א 3828/98 מיכקשווילי נ’ מחקשווילי, פ”ד נד(2) 337, 343; ע”א 423/75 בן נון נ’ ריכטר, פ”ד לא(1) 372, 378].
אין גם יסוד לטענת הנתבעת לפיה גזלו התובעים משך השנים את המנוחה שהעניקה להם בחייה במתנה זכויות מזכויותיה. גם טענה זו נטענה ללא אחיזה בראיות או בעדויות נוספות ושוב ביקשה הנתבעת להסתמך על אמרי פיה בלבד. דווקא בשיחת האחיינים, שצירפה הנתבעת, שולל האחיין את טענת הנתבעת לפיה התובעים השתלטו על רכוש המנוחה: “מה זה השתלטו? היא נתנה להם” (עמ’ 23 שורות 15-17).
עוד טוענת הנתבעת שהצוואה משוללת היגיון ואינה משקפת את רצון המנוחה להעניק לכל ילדיה את רכושה. הנתבעת פרשה שורה ארוכה של הקלטות שיחות וסרטונים וביקשה להעלות מהם שהמנוחה כעסה על ראובן ושבינה לבין המנוחה שררה אהבת נפש. זאת על מנת ללמד על רצונה הנטען של המנוחה שביקשה לכאורה לדאוג לכל ילדיה, על אף מתחים שהיו לה עם מי מהם לאורך השנים. אין באפשרות בית המשפט, ואין צורך, לצלול לתוך מאות המסמכים ותמלולי השחות וההקלטות שהוגשו. די להבהיר שמתוך כל החומר שהוגש עולה המסקנה שהמנוחה לא ביטלה את הצוואה ולא ביקשה לחלק אחרת את עיזבונה. מבחינה עובדתית לא הוכח שרצונה האמיתי של המנוחה היה לשנות את הצוואה ולחלק את עיזבונה באופן שווה בין ילדיה כנטען, ולא הוצגה כל ראיה שתתמוך בכך (עמ’ 83 לפרוטוקול).
כמו כן, מתוך מכלול הנסיבות שעמדנו עליהן לעיל השתכנעתי שרצונה האמיתי של המנוחה בעת עשיית הצוואה 2002 (ולמעשה עד שנפטרה לבית עולמה) היה שהתובעים בלבד יירשו את כל רכושה. מעת פטירת האב המנוח ועד לפרוץ הסכסוך המר בין התובעים בחודש 6/13 בקירוב, סכסוך אשר למרבה הצער השפיע גם על המנוחה (שהחלה לסבול משיטיון כבר בשלהי שנת 2012) מבחינה פיסית, בריאותית ונפשית, התקיימו בין המנוחה לבין התובעים יחסים מיוחדים במינם. יחד הם עמדו כדבוקה אחת בהליכים משפטיים מורכבים, סבוכים וארוכים מול בני משפחה שונים, יחד הגיעו להסכמים עם אותם בני משפחה ויחד נשאו בחובות כלפיהם, ויחד ניהלו את נכסיהם.
המנוחה העניקה לתובעים במתנה רכוש רב במהלך חייה (לאחר עשיית הצוואה) באופן שמלמד לטעמי על יחסה המיוחד כלפיהם. התובעים מצידם היו מסורים מאוד למנוחה, דאגו לכל צרכיה, והיו כאמור הקרובים אליה ביותר מבין כל ילדיה ומעולם לא הסתכסכו עמה (כמו יתר ילדיה). שיחת האחיינים שהוגשה על ידי הנתבעת מחזקת את העובדה שהבנות היו פחות (הרבה פחות) קרובות ללבה של המנוחה (עמ’ 101 שורה 34- ע’ 102 שורה 3 לפרוטוקול).
אף מבלי לצלול לים הרגשות וליחסי האהבה – והאיבה בתוך המשפחה, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, גרסת הנתבעת לפיה התכוונה המנוחה להנחיל את רכושה בשווה בין כל ילדיה מעוררת גם את התהייה מדוע אפוא ערכה לטענתה המנוחה צוואה חדשה המעניקה את כל עיזבונה לבנימין והמנשלת את כל ילדיה? ואם האיבה כלפי ראובן הייתה כה עזה (איבה שהתעוררה לכאורה רק לאחר פרוץ הסכסוך בין התובעים אליו נקלעה המנוחה שלא ברצונה; ראו גם סעיף 1 לחוות דעת המומחה) מדוע אפוא ביקשה לשיטתה המנוחה להנחיל את רכושה לכל ילדיה לרבות לראובן? והכיצד הרצון להנחיל לכל ילדיה באופן שווה מתיישב עם חוסר הרצון להעניק לזבולון וליששכר שתבעו אותה? ואם ביקשה המנוחה לשנות את צוואתה בשנת 2013, והייתה כשירה ועצמאית כנטען על ידי הנתבעת, הדעת נותנת שהייתה עושה כן ומוסרת העתק ממנה לידי ילדיה על מנת להבטיח שרצונה לא יסוכל.
ודוק. בשיחה מיום 5.9.13 סוגיית אפשרות שינוי הצוואה עלתה בבירור, באופן שסותר את טענת הנתבעת שלא שוחחה עם המנוחה על צוואה, ובאופן שסותר גם את טענתה בהתנגדות (עליה לא עמדה בהמשך) שהצוואה נשתכחה מלבה של המנוחה.
על פי הבנת הגיונה של המנוחה, מן הראיות הרבות שהוערמו לפני והיכרותי הטובה את בני המשפחה השונים, המציירות את תמונת חייה של המנוחה עובר לעשיית הצוואה, נראית הצוואה הגיונית וסבירה והיא מחזקת את ההערכה שהצוואה משקפת את רצון המנוחה.
כידוע, בספקות לא די על מנת לרוקן מתוכן את דבריה של המנוחה בצוואתה. בענייננו התמונה הכוללת אינה מעוררת לטעמי ספקות. סבורתני, אף הרבה מעבר למאזן ההסתברויות, כי הוכח כדבעי שהצוואה משקפת את רצונה של המנוחה בעת עריכתה (ומסתבר שגם לאחר כן), ואין מקום שלא לקיימה.
טרם סיום אעיר כי הצדדים העלו מקבץ רחב של טענות, מהן רלוונטיות ומהן לא, יש להניח כי בתקווה שאם לא “תתפוס” טענה אחת, תצלח דרכה של אחרת. לא מצאתי בפסק הדין לעיל להידרש לכל “תג ותג מטענות הצדדים” בסיכומים אלא נתתי דעתי לסוגיות המרכזיות הדרושות להכרעה [השוו: ע”א 84/80 קאסם נ’ קאסם, לז(3) 60 (1983)]. די להבהיר שלא מצאתי “בטיעוניהם האחרים של הצדדים או בשיקולים אחרים, כדי לשנות את תוצאות הדיון לגופו של עניין” [השוו ת”א (מחוזי תל אביב) 27053-11-13 גיא & דורון לוי הנדסה בנייה והשקעות בע”מ נ’ Nassar Stone Investment & General Contracting Ltd (פורסם בנבו, 22.12.20)].
אני קובעת אפוא שלא עלה בידי הנתבעת לעמוד בנטל השכנוע ולהוכיח שהצוואה בוטלה על ידי המנוחה או שנפל פגם בצוואה או שקיים טעם אחר המצדיק את פסילתה.
לקראת סיום יש להידרש גם לסוגיית ההוצאות. לבקשת ראובן איפשר בית המשפט לצדדים להוכיח את שכר הטרחה בו נשאו לצורך ההליך. בשים לב לתוצאה, להיקף ההתדיינות, לשכר שנטען ששולם על ידי כל אחד מהצדדים, הפעולות והאמירות של בנימין עליהן התבססה למעשה עיקר ההתנגדות, מצאתי לחייב את הנתבעת בהוצאותיו של ראובן בסך של 100,000 ₪ ולא לחייבה בהוצאותיו של בנימין.
אשר על כן, הריני מורה כדלקמן:
דין הבקשה לצו קיום צוואה (ת”ע 11710-03-16) להתקבל.
התובעים יגיש נוסח צו לחתימה בהתאם לתקנות הירושה בתוך 7 ימים.
דין ההתנגדות לקיום הצוואה (ת”ע 17396-12-17) להידחות.
דין הבקשה למתן צו ירושה להידחות.
הנתבעת תישא בהוצאות התובעים כמפורט בסעיף 72 לעיל.
בהעדר התנגדות עניינית שתוגש בתוך 10 ימים יפורסם פסק הדין בהשמטת פרטים מזהים.
ניתן היום, ל’ ניסן תשפ”ד, 08 מאי 2024, בהעדר הצדדים.
