לפני
כבוד השופטת יעל בלכר
המבקשת
התובעת
רונית פרמנד
ע”י ב”כ עו”ד צמח גרין
נגד
המשיב
הנתבע
אלעד פרהמנד
ע”י ב”כ עו”ד איתן ארז
החלטה
המבקשת הגישה תביעה לסעד הצהרתי לפיו חזרה בה כדין מהמתנה שנתנה למשיב, בדמות זכויות בשיעור 13% בבניין המצוי ברחוב הצפירה 17 בתל אביב, הידוע כגוש 6976 חלקה 205 (הזכויות במקרקעין או הנכס). עם התביעה הוגשה גם “בקשה דחופה למתן צו מניעה זמני (במעמד צד אחד)” שבה התבקש בית המשפט ליתן צו המורה למשיב להימנע מביצוע כל פעולה בזכויותיו במקרקעין (צו איסור דיספוזיציה), ולהימנע משינוי ברישום זכויותיה של המבקשת כבעלת הזכויות במקרקעין (צו להקפאת המצב הרישומי), עד להכרעה בתביעה העיקרית; היא הבקשה שלפניי (הבקשה או הבקשה לצו זמני).
לעת הזו, הזכויות במקרקעין רשומות על שם המבקשת, ולטובתו של המשיב רשומה הערה שנרשמה לפי הוראת בית המשפט בהליך קודם שהתנהל בין הצדדים (ת”א (מחוזי-ת”א) 52413-08-22 אלעד פרהמנד נ’ רונית פרמנד (ההליך הקודם). בהליך הנזכר ניתן פסק דין המצהיר על זכויותיו של המשיב במקרקעין (ניתן ביום 7.11.2024, כבוד השופט שילה. להלן: פסק הדין או פסק הדין בהליך הקודם). ביום 2.1.2025 נחתמה פסיקתה להעברת הזכויות על שם המשיב (הפסיקתה). מכאן התביעה והבקשה לסעד זמני, שהוגשו ביום 6.1.2025.
המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין, אשר תלוי ועומד לפני בית המשפט העליון (ע”א 67263-12-24 מיום 25.12.2024, נספח 10 לבקשה) (הערעור). קודם לערעור הגישה המבקשת בגדרי ההליך הקודם, בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. בהחלטה מיום 8.12.2024 נדחתה הבקשה לעכב את רישום הזכויות על שם המשיב, אך ניתן צו איסור דיספוזיציה בזכויותיו אלה עד להכרעה בערעור, בכפוף להפקדת סך של 150,000 ₪ בתוך 15 ימים (הבקשה לעיכוב ביצוע ו- ההחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע, לפי העניין). אין חולק כי הסכום לא הופקד ועל כן הצו אינו בתוקף.
למעשה, מבקשת המבקשת כאן את אותם הסעדים שביקשה בבקשה לעיכוב ביצוע, על שני ראשיה. זאת, לאחר שבקשתה שם התקבלה באופן חלקי בלבד (נדחתה הבקשה להקפאת המצב הרישומי וניתן צו איסור דיספוזיציה שהותנה בהפקדת ערובה). לבקשה לצו זמני לא צירפה המבקשת את ההחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע; דבר קיומה נזכר בבקשה שלפניי בשפה רפה ובחצי פה, ומבלי שתוכן ההחלטה במלואו הובא לפני בית המשפט (כפי שיפורט בהמשך).
אקדים מסקנה לדיון ואציין כי סבורני שהתנהלות המבקשת כאמור היא בבחינת חוסר נקיון כפיים וחוסר תום לב, ואף עולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט שאין ליתן לו יד ובכך לאפשר “מסלול עוקף” להליך ערעורי כנדרש על ההחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע. מצאתי אפוא נוכח האמור ובנסיבות העניין, לדחות את הבקשה. הכל כמבואר בהרחבה בהחלטה.
ההליך הקודם, הבקשה שלפניי ועיקרי טענות הצדדים בבקשה
המשיב, המתגורר בארצות הברית, הוא אחיין של בעלה של המבקשת. בהליך הקודם תבע המשיב להצהיר כי הזכויות במקרקעין שרשומות על שם המבקשת שייכות לו (נספח 3 לבקשה). לתביעתו שם צירף המשיב, בין היתר, הסכם מתנה מיום 20.3.2013 בכתב שלפיו התחייבה המבקשת לתת למשיב במתנה גמורה, בלתי חוזרת, ללא תנאי וללא תמורה את הזכויות במקרקעין, בסמוך לאחר רישומן על שמה (הסכם המתנה). בית המשפט קיבל את התביעה והצהיר כי המשיב הוא הבעלים של הזכויות הנדונות. לאור טענות הצדדים באותו הליך, השאלה העיקרית שהתעוררה שם בדרך אל סעד המבוקש, הייתה שאלת תוקפו של הסכם המתנה. בפסק הדין התקבלה תביעת המשיב במלואה, ובין השאר, נקבע כי:
“הנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה ולא הוכיחה שהסכם המתנה הוא הסכם למראית עין. התובע הוכיח שהסכם המתנה הוא הסכם תקף ולפיכך יש להיעתר לתביעה ולקבוע שהתובע זכאי לקבל ללא תמורה 13% מהמקרקעין הרשומים ע”ש הנתבעת. על התובע לדווח כדין על העסקה ולשלם את המיסים החלים עליה” (פסקה 26 לפסק הדין).
הערות:
– ההדגשות בקו בכל הציטוטים המובאים בהחלטה זו, הן שלי.
– בתיאור ההליך הקודם על ידי יתוארו הצדדים כמעמדם בהליך זה שלפניי (“המבקשת” ו”המשיב”). בציטוטים מפסק הדין בהליך הקודם מכונים הצדדים כמעמדם שם (“התובע” ו”הנתבעת”).
בהמשך לפסק הדין בהליך הקודם, הגיש המשיב לבית המשפט שם בקשה לחתום על פסיקתאות: האחת, על מנת להעביר את הזכויות על שם המשיב והשניה, להסמכת בא כוחו לחתום על טופס מש”ח. המבקשת התנגדה בטענה שלאחר פסק הדין חזרה בה מהמתנה. בהחלטה מיום 2.1.2025 הורה בית המשפט כדלקמן (ההחלטה בבקשה לחתימה על פסיקתה):
“לאחר עיון יש לקבל את הבקשה ביחס לפסיקתה הראשונה בלבד.
בסעיף 14 לתביעה עותר התובע במפורש לצו עשה שיורה ללשכת רישום המקרקעין לרשום את הזכויות ולכן אין יסוד לטענת הנתבעת שסעד זה לא התבקש.
ברם, האמור בפסיקתה השנייה לא התבקש בהליך זה ולא משקף את פסק הדין. ככל שהנתבעת לא תשתף פעולה עם הדיווח לרשויות או בכל פעולה הנדרשת לביצוע פסק הדין, התובע רשאי לפעול לקבל סעדים לביצוע פסק הדין בלשכת ההוצאה לפועל.
לפיכך, הפסיקתה הראשונה תחתם.
שליחת המכתב בדבר ביטול המתנה נעשה לאחר מתן פסק הדין ולכן אין לו נפקות בכל הנוגע לפסיקתה שצריכה רק לשקף את פסק הדין…”.
(לכל הנ”ל ראו סעיף 14 לבקשה והמסמכים שצורפו בנספח 9).
כאמור, ביום 25.12.2024, הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט העליון על פסק הדין של כבוד השופט שילה שניתן בהליך הקודם.
ועוד – לאחר פסק הדין, הודיעה המבקשת למשיב במכתב מיום 1.12.2024 כי היא חוזרת בה מהמתנה (הודעת הביטול) (ההודעה צורפה נספח 6 לבקשה). על יסוד הודעת הביטול, הגישה המבקשת, ביום 6.1.2025, את התביעה כאן, להצהיר כי המתנה בוטלה כדין. לטענתה, היא זכאית לחזור בה מהמתנה משעה שהמתנה לא הושלמה ברישום על שם המשיב, הן בשל הרעה ניכרת במצבה הכלכלי והן בשל התנהגות מחפירה של המשיב כלפי המבקשת ובעלה.
מבחינת לוח הזמנים של האירועים הרלבנטיים, התביעה דנן הוגשה, אפוא, לאחר הגשת הערעור, לאחר שנחתמה הפסיקתה הנזכרת לעיל בהליך הקודם ולאחר שניתנה שם החלטת כבוד השופט שילה בבקשה לעיכוב ביצוע.
כפי שכבר ציינתי בפתח הדברים, עם התביעה הוגשה “בקשה דחופה למתן צו מניעה (במעמד צד אחד)” שנתמכה בתצהיר המבקשת. בתיאור הרקע העובדתי ציינה המבקשת כי הגישה ערעור על פסק הדין ולשיטתה, כלשון הבקשה, “פסק הדין לא יעמוד ליום פקודה ועוד חזון למועד (המבקשת גם עתרה לבית משפט קמא בבקשה לעיכוב ביצוע, וזו ניתנה בתנאי להפקדת כסף להבטחת הוצאות המשיב, והתנאי לא התמלא).” (סעיף 15 לבקשה). בכך התמצה עיסוק המבקשת בהחלטה לעיכוב ביצוע. ההחלטה עצמה לא צורפה ותוכנה לא פורט בבקשה. בנימוקי המבקשת למתן הסעד בבקשה דנן טענה כי זו הוגשה “בצל חשש כבד להכבדה ולפגיעה ביכולת האכיפה של פסק הדין”, שכן אם המשיב ירשום את הנכס על שמו הוא יוכל למכור אותו ולמבקשת לא יהיה דרך להשיב את המצב לקדמותו, לאור מגוריו של המשיב בחו”ל וכיוון שלפי הידוע למבקשת, אין לו נכסים בארץ או בחו”ל. מנגד, לטענתה, צו המניעה לא יגרום למשיב כל נזק. המבקשת ציינה עוד כי בהליך הקודם ניתן לבקשת המשיב צו איסור דיספוזיציה שנותר על כנו בהסכמתה. מכאן, לשיטתה, יש ללמוד שהמשיב עצמו סבור שיש מקום לצו כזה שהתבקש על ידה, ולא יעלה על הדעת, כלשון הבקשה, שלא ינתן אותו סעד למבקשת, ובמשנה תוקף בנסיבות מגורי המשיב בחו”ל. אף התבקש להסתפק בכתב ההתחייבות ולא להידרש לערובה “בדיוק כפי שהמשיב לא הפקיד כל ערובה.”
לא ראיתי ליתן צו במעמד צד אחד ומבלי לקבל תשובה (החלטה מיום 6.1.2025 בבקשה מס’ 1). בין היתר ציינתי כי “המבוקש מעורר קושי לכאורי ניכר שעה שלמעשה מבוקש לעכב ביצועו של פסק הדין שניתן בהליך קודם בין הצדדים … ותלוי ועומד בגינו ערעור שהגישה המבקשת לבית המשפט העליון; ולנוכח קביעות בית המשפט בפסקה 25 לפסק הדין”.
וכך נקבע בסעיף 25 לפסק הדין בהליך הקודם:
“25. טענת הנתבעת בסיכומיה כי מאחר שהסכם המתנה הוא רק התחייבות לתת מתנה ולאור שינוי לרעה במצבה הכלכלי, היא זכאית לחזור בה מהמתנה בהתאם לסעיף 5(א) לחוק המתנה, נטענה לראשונה בסיכומיה (סעיף 135) ומדובר בהרחבת חזית אסורה. יתר על כן: ההגנה של הנתבעת התבססה על כך שהסכם המתנה כלל לא היה הסכם אמיתי אלא למראית עין ולפיכך טענתה לפיה היא רשאית לחזור בה מכוח סעיף 5(ג) לחוק המתנה סותרת חזיתית את קו ההגנה שלה ולכן יש לדחות טענה זו מכל וכל”.
המשיב מתנגד לבקשה. לטענת המשיב, יש לסלק את הבקשה על הסף בהיותה ניסיון לעקוף את הוראות הדין לפיו יש להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (בר”ע) על החלטת הערכאה המבררת בבקשה לעיכוב ביצוע. למעט הטענה הרפה בסעיף 15 לבקשה, הסתירה המבקשת את העובדה שניתן לה בבקשתה בהליך הקודם צו זמני המותנה בהפקדה, והיא בחרה לוותר עליו. זהו חוסר תום לב, הסתרת פרטים מהותיים, וניסיון פסול להתל בבית המשפט. אם רצתה להשיג על ההחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע היה עליה להגיש בר”ע, ואין להעלות על הדעת כי תגיש הליך חדש ותעתור במסגרתו בבקשה שהיא למעשה בקשה נוספת לעיכוב ביצוע פסק הדין, בכסות של בקשה חדשה למתן צו זמני. מדובר בעזות מצח קיצונית ובשימוש לרעה בהליכי משפט. הכל כלשון תשובת המשיב.
עוד לטענת המשיב, יש לסלק את הבקשה על הסף שכן הבקשה (והתביעה) מבוססות על טענות סותרות. כך, בעוד שבהודעת הערעור על פסק הדין בהליך הקודם טענה המבקשת כי אין מדובר בהסכם מתנה, בתביעה דנן היא עותרת לסעד הצהרתי לפיו חזרה בה כדין מהמתנה שנתנה למשיב. אלו הן טענות עובדתיות סותרות שאינן יכולות לדור בכפיפה אחת (סעיף 45). בפסק הדין נקבעו עובדות שהוכרעו באופן פוזיטיבי בפסק הדין, וממילא המבקשת מושתקת ומנועה מלטעון טענות הפוכות לאלו שהיא טענה בהליך הראשון.
לטענת המשיב, פסק הדין בהליך הקודם מדבר בעד עצמו, ובסעיף 25 לו דן בית המשפט גם בטענתה הכבושה של המבקשת בדבר חזרתה מהסכם המתנה. בניגוד לטענת המבקשת, לא רק שנקבע בפסק הדין כי הסכם המתנה תקף, אלא שנקבע גם כי התביעה התקבלה במלואה. גרסת המשיב התקבלה לאחר שהתקיימו שלושה דיוני הוכחות ונשמעו 13 עדים. נקבעו ממצאים עובדתיים היוצרים מעשה בית דין או לכל הפחות השתק פלוגתא. נקבעו, בין היתר, גם קביעות ביחס למהימנות המבקשת. סיכויי הערעור קלושים כבר מטעם זה. בנוסף טען המשיב, כי המבקשת ויתרה בכתב על הרשות לחזור בה מהמתנה כך שאין עומדת לה אפשרות זו לפי סעיף 5 חוק המתנה; ואף לא התקיימו התנאים האחרים המאפשרים חזרה מהמתנה לפי סעיף זה.
לטענת המשיב הבקשה לסעד זמני אינה עומדת בתנאים שבדין, ויש לדחותה גם אם לא תסולק על הסף. סיכויי התביעה אפסיים נוכח האמור לעיל, ומאזן הנוחות אינו נוטה לטובתה. המשיב ממתין שנים ארוכות לקבל את זכויותיו. אם לא יועברו לבעלותו, ייגרם לו ולבעלים הנוספים נזק כבד, שכן בשל הזכויות הרשומות על שמה של המבקשת יתאפשר לה לסכל את האפשרות להגיש תכניות לפיתוח המקרקעין. אף אין יסוד לטענה שלא ניתן יהא להיפרע ממנו אם יידרש, בשל מגוריו בחו”ל. כפי שציין כבוד השופט שילה, בנוסף לנכס שבמחלוקת ירש המשיב 13% מהזכויות שירש בצוואת המנוחה ואין חשש שלא ניתן יהיה להיפרע ממנו. טענתה זו היא, כך נטען, ניסיון חסר תום לב לסמא את עיני בית המשפט, אף שהמבקשת יודעת למשיב נכסים בישראל. הדבר מצטרף לחוסר תום הלב של המבקשת בהסתרת המידע בקשר לבקשה לעיכוב ביצוע, ובניסיון לעשות בהליך זה שימוש לעקיפת הדין המחייב הגשת בר”ע על ההחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע. על פי הדין, די בכך שמבקש הסעד הזמני פעל בחוסר תום לב כדי לדחות את בקשתו, אף אם לפי שאר המבחנים הוא זכאי לסעד.
כדי לרדת לסוף טענותיו של המשיב, יש להביא כלשונה את החלטת בית המשפט בבקשה לעיכוב ביצוע. בדומה להשתלשלות האירועים בפועל, בחרתי להביאה רק בשלב זה, אף שמיקומה הנכון הוא במסגרת תיאור ההליך הקודם, ועל ציר הזמן מקומה הוא במועד שקדם להגשת הערעור ולהגשת התביעה והבקשה כאן. כפי שכבר ציינתי, ההחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע לא צורפה לבקשה לצו מניעה זמני במעמד צו אחד שהגישה המבקשת ומלוא תוכנה לא הובא שם לפני בית המשפט גם בדרך אחרת. היא צורפה רק לתשובת המשיב. זו החלטת כבוד השופט שילה בבקשה לעיכוב ביצוע מיום 8.12.2024:
“לצורך הכרעה בבקשה יש לבחון את סיכויי הערעור ואת מאזן הנוחות.
בכל הנוגע לסיכויי הערעור – מטבע הדברים לא ארחיב בנושא זה ואציין רק שפסק הדין מבוסס בעיקרו על ממצאי עובדה ומהימנות שככלל ערכאת הערעור לא מתערבת בהם.
בכל הנוגע למאזן הנוחות – המשיב הודיע שבשלב זה הוא ממילא לא מעוניין למכור את זכויותיו בנכס ולכן, על מנת שלא ייווצר מצב בלתי הפיך ככל שהערעור יתקבל, ניתן להשלים את הרישום ע”ש המוכר [צ”ל המשיב – י’ב’] ואולם ניתן בזאת צו זמני שעד להחלטה אחרת, המבקש [צ”ל המשיב – י’ב’] לא ימכור את ה- 13% שהוענקו לו במתנה כמפורט בפסק הדין.
ברם, על מנת שניתן יהיה לפצות את המשיב אם יוכיח שנגרם לו נזק מעיכוב הביצוע ככל שהערעור יידחה, תנאי למתן צו המניעה הזמני הוא שהמבקשת תפקיד בקופת בית המשפט בתוך 15 יום סך של 150,000 ₪ להבטחת נזקי המשיב ככל שיוכחו.
בכל הנוגע לחיוב הכספי – אין עילה לעיכוב ביצוע. מדובר במעשה הפיך ולמרות שהמשיב מתגורר בארה”ב, בבעלותו 13% שירש ולכן אין חשש שלא ניתן יהיה להשיב את הכספים ככל שהערעור יתקבל …”.
בתגובה לתשובה טענה המבקשת כי הליך זה הוא תביעה עצמאית, המבוססת על עילה חדשה שנולדה לאחר פסק הדין בהליך הקודם (ביטול המתנה); וכי בניגוד לטענת המשיב, אין היא מעלה טענות עובדתיות סותרות. לטענת המבקשת, המחסום להעלות טענות סותרות חל רק כשמדובר באותו הליך. כשמדובר בהליכים שונים, לעיתים ישנה מניעות מכוח דוקטרינת “השתק שיפוטי”, אך לא כך בענייננו, שכן טענת המבקשת בהליך הקודם לא התקבלה. משקבע בית המשפט בהליך הקודם כי ניתנה למשיב מתנה, אז כל עוד לא בוטל פסק הדין הקביעה מחייבת, וכיוון שהמתנה לא הושלמה ברישום, אין מניעה שהמבקשת תחזור בה מהמתנה. המבקשת חזרה בה לאחר פסק הדין, וסוגיית החזרה מהמתנה לא הוכרעה שם. אף כבוד השופט שילה ציין בבקשה לפסיקתה כי פסק הדין אינו מתייחס לאירועים שקרו לאחריו. לעניין מאזן הנוחות, טוענת המבקשת כי המשיב לא הציג כל טיעון בעניין ההכבדה במימוש פסק הדין לכשיינתן. שיקולי יושר מובילים אף הם, לטענתה, למתן הצו.
בכל הקשור לטענה כי הסתירה בחוסר תום לב את ההחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע ואת הקשור בה, טענה המבקשת כי “אכן הוגשה… בקשה ל’עיכוב ביצוע’, (ולא צו מניעה כנטען), וזה ניתן בתנאים, וכפי שפורט בבקשה, והמבקשת לא עמדה בתנאים. הווה אומר, עצם ההחלטה של בית המשפט בהליך האחר, תומכת בבקשה לצו מניעה, שכן סבר שיש הצדקה למנוע מהמשיב לבצע דיספוזיציה במקרקעין, בעוד שהתנאים לקבל עיכוב ביצוע של פסק דין, קשים מהתנאים לקבלת סעד זמני, שדי בעילת תביעה לכאורית” (סעיף 5).
דיון והכרעה
כאמור, לאחר שעיינתי בבקשה לצו מניעה זמני, בתשובה לה ובתגובה לתשובה, מצאתי לדחות את הבקשה.
סבורני כי יש לדחות את הבקשה כבר מהטעם שהמבקשת לא צירפה לבקשתה לסעד זמני שהוגשה במעמד צד אחד, את החלטת כבוד השופט שילה בהליך הקודם בבקשתה לעיכוב ביצוע ואף לא הביא לפני בית המשפט את מלוא תוכנה בדרך אחרת, אלא הסתפקה באזכור דבר קיומה בשפה רפה ובחצי פה; ומהטעם שבקשה זו היא בבחינת כסות לערעור על ההחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע וניסיון ליצור “מסלול עוקף” לדין המחייב הגשת בר”ע על החלטה זו (אם מבוקש לשנותה). הכל תוך הפרת החובה לפרוש לפני בית המשפט את מלוא העבודות הדרושות לבקשה ובנסיבות העולות כדי חוסר תום לב ואף שימוש לרעה בהליכי משפט. לכך אין ליתן יד. נדמה כי הדברים ברורים מתוך השתלשלות העניינים ותיאור הטענות וההליכים לעיל, אך לא אסתפק בכך ואוסיף ואנמק הכרעתי.
תקנה 94 לתקנות סדר הדין האזרחי תשע”ט-2018 (התקנות) קובעת כי “מטרת הסעד הזמני היא להבטיח זכות לכאורה במהלך ההליך המשפטי ואת קיומו התקין והיעיל של ההליך או את ביצועו הראוי של פסק הדין”. בתקנה 95 (ב) נקבע כי “הוגשה בקשה למתן סעד זמני במסגרת תביעה, רשאי בית המשפט לתת את הסעד המבוקש, אם שוכנע, על בסיס ראיות מספקות לכאורה בקיומה של עילת תביעה, בקיום התנאים למתן הסעד כאמור בפרק זה ובנחיצות הסעד הזמני לצורך הגשמת המטרה”. בתקנה 95(ד) נמנו השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו להכריע בבקשה למתן צו זמני. נזכר במפורש גם שיקול תום הלב של הצדדים ובכלל זה תום הלב של המבקש בקשר להגשת התביעה ובקשת הסעד הזמני. זו לשון התקנה:
“95(ד) בהחלטתו אם לתת סעד זמני וכן בקביעת סוג הסעד, היקפו ותנאיו, ישקול בית המשפט, בין השאר, את השיקולים האלה:
(1) הנזק שעלול להיגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שעלול להיגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן נזק העלול להיגרם לאדם אחר או לעניין ציבורי;
(2) אם אין סעד אחר שפגיעתו במשיב קלה יותר, המשיג את התכלית שלשמה נועד הסעד הזמני;
(3) תום לבם של בעלי הדין, הן בקשר לגוף העניין והן בקשר להגשת התביעה ובקשת הסעד הזמני, והאם המבקש לא השתהה יתר על המידה בנסיבות העניין בהגשת כתב התביעה או בהגשת הבקשה לסעד הזמני”.
דרישת תום הלב בהקשר זה נזכרה גם בנוסח הקודם של התקנות (תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984). בתקנה 362(ב)(2) נקבע כי בהחלטה בדבר הסעד הזמני, היקפו ותנאיו, לרבות הערובה, יביא בית המשפט בחשבון גם “אם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות הענין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש”.
אזכיר כאן גם את תקנה 4 בחלק א’ לתקנות שכותרתו “עקרונות יסוד” החלים על כלל ההליכים האזרחיים, ועניינה “שימוש לרעה בהליך השיפוטי”. זו קובעת כי “לא יעשה בעל דין או בא כוחו שימוש לרעה בהליכי משפט ובכלל זאת פעולה בהליך שמטרתה או תוצאתה לשבשו, להשהותו או להטריד בעל דין, לרבות פעולה בלתי מידתית לאופי הדיון, לעלותו או למורכבותו”. תקנה 5 מוסיפה עוד כי “בית המשפט יאזן, לפי הצורך, בין האינטרס של בעלי הדין ובין האינטרס הציבורי; לעניין זה, “אינטרס ציבורי” – נגישות הציבור למערכת בתי המשפט לרבות קיומו של דיון משפטי צודק, מהיר ויעיל, חיסכון במשאבי זמן ועלויות, מניעת הכרעות סותרות ומניעת שימוש לרעה בהליך השיפוטי”.
על בית המשפט, אפוא, ליתן סעד כמבוקש אם שוכנע “על בסיס ראיות מספקות לכאורה בקיומה של עילת תביעה, בקיום התנאים למתן הסעד כאמור בפרק זה ובנחיצות הסעד הזמני לצורך הגשמת המטרה”. בהתאם לתקנה 95(ד) ולפי הפסיקה “בבחינת בקשה לסעד זמני על בית המשפט להידרש הן לסיכויי התביעה, הן לשיקולים של מאזן הנוחות. בין שיקולים אלה מתקיים יחס של מקבילית כוחות, כאשר ניתן משקל בכורה לשיקולים של מאזן הנוחות”. כמו כן על בית המשפט לבחון “שיקולי יושר וצדק, בגדרם ייבחן בין היתר תום לבו של מבקש הסעד הזמני (רע”א 66583-11-24 בסה נ’ דגן (1.12.2024) בפסקה 8 והאסמכתאות ששם. ועוד פסקי דין רבים אחרים).
כאמור, המבקשת לא צירפה את החלטת כבוד השופט שילה מיום 8.12.2024 בבקשתה לעיכוב ביצוע פסק הדין. כאמור, המבקשת גם לא פרשה לפני בית המשפט בבקשה או בתצהיר, את מלוא תוכנה של ההחלטה בדרך אחרת. עניין הבקשה לעיכוב ביצוע נזכר בשפה רפה וחצי פה ונדמה כי אף נכון יהא לומר שהוצנע בבקשה. כך, לאחר שהמבקשת ציינה שהגישה ערעור על פסק הדין ולטעמה, פסק הדין לא יעמוד בערעור הוסיפה בסוגריים כי “(המבקשת גם עתרה לבית משפט קמא בבקשה לעיכוב ביצוע, וזו ניתנה בתנאי להפקדת כסף להבטחת הוצאות המשיב, והתנאי לא התמלא)” (ראו סעיף 15 לבקשה וסעיף 17 לתצהירה). למותר לציין כי בהקשר זה בחרה המבקשת לצרף את הודעת הערעור לבקשה (נספח 10 לבקשה). בהמשך הדרך צירפה המבקשת לבקשתה גם את בקשתו של המשיב בהליך הקודם למתן צו מניעה לטובתו עד להכרעה בתביעתו שם (ראו סעיף 16 ונספח 11). ובכלל, כעולה מעיון בבקשה, המבקשת לא חסכה בצירוף נספחים עבי כרס, אך בצירוף ההחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע, שקשה להפריז ברלבנטיות שלה לעניין, בחרה לקמץ ידה. בתגובה לתשובה לא סיפקה המבקשת כל הסבר משכנע (אם בכלל) לשאלה מדוע כך פעלה. לנוחות הקורא, אביא שוב, גם כאן, את מלוא התייחסותה שם לעניין. כך ציינה: “אכן הוגשה… בקשה ל’עיכוב ביצוע’, (ולא צו מניעה כנטען), וזה ניתן בתנאים, וכפי שפורט בבקשה, והמבקשת לא עמדה בתנאים. הווה אומר, עצם ההחלטה של בית המשפט בהליך האחר, תומכת בבקשה לצו מניעה, שכן סבר שיש הצדקה למנוע מהמשיב לבצע דיספוזיציה במקרקעין, בעוד שהתנאים לקבל עיכוב ביצוע של פסק דין, קשים מהתנאים לקבלת סעד זמני…” (סעיף 5).
סיכומם של דברים עד כה, שהמבקשת לא צירפה את החלטת בית המשפט בבקשה לעיכוב ביצוע והצניע את כל הקשור בה (הן בבקשה והן בתצהיר שנוסח באותו אופן); ואף לא הביאה לפני בית המשפט הדן בבקשתה לצו מניעה זמני במעמד צד אחד, את מלוא תוכנה של ההחלטה בדרך אחרת. הסבר לכך אין בנמצא, ובוודאי שלא הסבר משכנע.
ודוק: החלטת בית המשפט בהליך הקודם בבקשה לעיכוב ביצוע מתייחסת לשני ראשי הבקשה שלפניי – צו איסור דיספוזיציה וצו להקפאת המצב הרישומי. כבוד השופט שילה דחה את הבקשה להקפאת המצב הרישומי, אך ניתן צו איסור דיספוזיציה בכפוף להפקה של 150,000 ₪ שלא בוצעה. בהחלטתו התייחס גם לסיכויי הערעור וציין כי “מטבע הדברים לא ארחיב בנושא זה ואציין רק שפסק הדין מבוסס בעיקרו על ממצאי עובדה ומהימנות שככלל ערכאת הערעור לא מתערבת בהם”. לעניין מאזן הנוחות ציין בין היתר, כי המשיב אינו מתכוון למכור את הנכס ואולם נדרשת ערובה להבטחת נזקיו ככל שיהיו כתוצאה מצו זה. בית המשפט הוסיף עוד בהקשר לסעדים הכספיים שלא ראה מקום לעכב את ביצועם, כי “מדובר במעשה הפיך ולמרות שהמשיב מתגורר בארה”ב, בבעלותו 13% שירש ולכן אין חשש שלא ניתן יהיה להשיב את הכספים ככל שהערעור יתקבל”. ההחלטה, כך עולה מעיון בה, כוללת קביעות שאינן נוחות למבקשת, אך אין צריך לומר שאין היא רשאית שלא לגלותה כולה, מהחל ועד כלה, ומחובתה גם לצרפה לבקשה. בוודאי שכך כשמדובר באותה בקשה בשינוי אדרת. מדובר בעניינים הנוגעים ללב ליבה של הבקשה דנא. נוח יותר, ללא ספק, להגיש בקשה לצו במעמד צד ולבקש שהצו לא יותנה בהפקדת ערובה, כשהחלטת בית המשפט בבקשה לעיכוב ביצוע, שחייבה את המבקשת בהפקדה של 150,000 ₪ לצורך צו איסור דיספוזיציה, אינה מצויה לנגד עיני בית המשפט בתיק זה. נוח יותר לבקש את הקפאת המצב הרישומי שאין ההחלטה האמורה, הדוחה את בקשתה לסעד זה, מצויה לנגד עיני בית המשפט בהליך זה. נוח ופשוט יותר לבקש סעד כאמור, ובמעמד צד אחד, מבלי שבאו לפני בית המשפט גם אמירות נוספות של בית המשפט בגדר ההחלטה, באשר לסיכויי הערעור ומאזן הנוחות כמפורט לעיל. באופן שבו אוזכר דבר קיומה של ההחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע כמובא לעיל, ומבלי לצרפה, גם קיים חשש להטעיית בית המשפט, כך שיעלם כלל מעיני בית המשפט עצם קיומה של החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע.
כפי שמציין ד”ר יעקב שקד בספרו סדר הדין האזרחי החדש (מהדורה שלישית, תשפ”ג – 2023) “שיקול חשוב שעל בית המשפט להביא בחשבון בעת הדיון בבקשה לסעד זמני הוא בחינת תום ליבו של המבקש. זהו למעשה שיקול של יושר: בחינה אם הוגשה הבקשה בתום לב ואם מתן סעד צודק וראוי בנסיבות העניין. מכך גם נגזרת החובה להביא לפני בית המשפט את כלל המידע הרלוונטי לבקשה” (עמוד 540) (ראו גם ע”א 10013/17 אמסלם נ’ קרול (20.2.2018) (עניין אמסלם)).
עוד לפי הפסיקה “… מי שפונה לבית המשפט בבקשה למתן סעד זמני חייב לגלות את כל העובדות העשויות להיות רלוואנטיות לבקשתו, ובמקרה של ספק עליו להשאיר את שאלת הרלוואנטיות להחלטת בית המשפט ולא לקבוע בעצמו, תוך שיקול האינטרס הצר שלו, מה יש לגלות לבית המשפט” (רע”א 4196/93 שפע בר ניהול ושירותים (1991) בע”מ נ’ שפע מסעדות ייצור ושיווק ארוחות מוכנות 1984 בע”מ (27.9.1993) בפסקה 4). בית המשפט העליון חזר על הדברים בעניין אחר והבהיר כי “תום הלב שעליו מדובר כאן אינו תום ליבו ה’סובייקטיבי’ של תובע הסעד, לא כל שכן פרקליטו, אלא שורת תום הלב במובנה האובייקטיבי, שהפרתה אינה נמדדת רק במעשה זדוני אלא עשויה להתבטא גם ב’עצימת עיניים’ ואף במחדל רשלני, לבדוק כרואי את העובדות …”. כמו כן נקבע שם, כי “… לחובה לנהוג בהגינות ובסבירות החלה על בעלי דין בדרך-כלל נודע משקל רב במיוחד כשהמדובר בבקשה לקבלת סעד במעמד צד אחד” (רע”א 8113/00 שפר נ’ תרבות לעם (1995) בע”מ (13.6.2001)). הדברים נטועים במשפט הישראלי מימים ימימה ועוגנו וקיבלו ביטוי גם בתקנות סדר הדין האזרחי, שנוסחן הובא לעיל.
בענייננו המבקשת, כאמור, נמנעה מלפרט כדבעי בבקשתה לצו מניעה אודות ההחלטה בבקשת עיכוב הביצוע לבקשה לצו מניעה זמני, ולא צירפה את אותה החלטה. יש בכך בנסיבות העניין ובאופן שבו נעשו הדברים, משום חוסר ניקיון כפיים, חוסר תום לב ואף שימוש לרעה בהליכי משפט, המשמיטים את הקרקע תחת הבקשה לצו מניעה. לדידי, לא יכול להיות חולק על הרלבנטיות של ההחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע לבקשה דנן. אולם כפי שנקבע בפסיקה לעיל, גם אם הרלבנטיות אינה חד משמעית (ואיני סבורה שכך בענייננו), ואם התעורר ספק אצל המבקשת או בא כוחה בעניין הרלבנטיות הרי שבמקרה של ספק, עליה לצרף ולהותיר לבית המשפט הדן בבקשה להחליט בעניין הרלבנטיות. על אחת כמה וכמה כשבבקשה לצו זמני המוגשת במעמד צד אחד עסקינן. המבקשת סבורה (כטענתה בתגובה לתשובה) כי למרות ההחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע פתוח לפניה גם נתיב זה של בקשה חדשה בהליך החדש. אלא שהיה עליה לציין את דבר מתן ההחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע במפורש, בראש חוצות ובאותיות קידוש לבנה, ולצרפה במלוא הדרה, ולהבהיר עמדתה זו במסגרת הבקשה. לא כך עשתה המבקשת וטיעוניה בתגובה לתשובה, רחוקים מלהניח את הדעת.
די באמור כדי להורות על דחיית הבקשה לסעד זמני. דומני כי זהו מקרה מובהק של חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט, המצדיק את דחיית הבקשה על הסף. על פי הדין “אם מצא בית המשפט כי מבקש הסעד הזמני התנהג בצורה חסרת תום לב, רשאי הוא לדחות רק בשל כך את הבקשה לסעד זמני, אף אם לפי מבחני הזכות לכאורה, ומאזן הנוחות היה מקום להורות על מתן הסעד” (שקד, שם, טקסט סמוך לה”ש 53 והאסמכתאות הנזכרות שם) (ראו גם עניין אמסלם, פסקה 4).
על מנת לסבר את האוזן אוסיף ואציין כי סבורני שאין מקום לקבל את הבקשה גם לפי מבחני הזכות לכאורה ומאזן הנוחות. מבלי להידרש לפרטי העניין לגופם של דברים ומבלי לטעת מסמרות, נראה כי סיכויי התביעה הלכאוריים בהליך זה אינם נחזים להיות גבוהים. ראשית, מעיון בפסק הדין בהליך הקודם עולה לכאורה כי התקבלה תביעתו של המשיב להצהיר על בעלותו במקרקעין. לא הייתה זו תביעה להצהיר כי הסכם המתנה בתוקף (גם אם לצורך מתן הסעד בית המשפט דן גם בתוקף הסכם המתנה). שנית, בית המשפט בפסק הדין בהליך הקודם דחה את הטענה שההסכם בוטל לפי סעיף 5(ב) לחוק המתנה הן מחמת שמדובר בהרחבת חזית (הטענה הועלתה שם רק בסיכומים) והן מהטעם שהיא סותרת את כל טענותיה ודרך הילוכה של המבקשת באותו הליך. כך קבע “ההגנה של הנתבעת התבססה על כך שהסכם המתנה כלל לא היה הסכם אמיתי אלא למראית עין ולפיכך טענתה לפיה היא רשאית לחזור בה מכוח סעיף 5(ג) לחוק המתנה סותרת חזיתית את קו ההגנה שלה ולכן יש לדחות טענה זו מכל וכל”. אם המבקשת רוצה לשנות קביעה זו, המסגרת הנכונה לכך היא הערעור. מעיון בכתב הערעור שצירפה המבקשת עולה כי אכן, במסגרת הערעור, טוענת המבקשת שבפסק הדין בהליך הקודם טעה בית המשפט גם בקביעותיו בסעיף 25 לפסק הדין (ראו סעיפים 74, 102-105 להודעת הערעור). עוד אעיר בהקשר זה, כי לתמיכה בטענת המבקשת בהליך שלפני כי המשיב התנהג באופן מחפיר כלפיה וכלפי בעלה הציגה המבקשת הודעות וואצאפ של אביו של המשיב משנת 2022, חלקן עוד בטרם הוגשה התביעה בהליך הקודם. כמו כן כדי לתמוך בטענתה כי מצבה הכלכלי הורע בשל הסתבכות כלכלית של בעלה, היא צירפה מסמך ממנו עולה כי הליכי חדלות הפירעון נגד בעלה נפתחו בחודש אוגוסט 2021 (נספח 7). דומה, אם כך, כי לכאורה היה על המבקשת להעלות טענותיה אלו כבר בהליך הקודם. כפי שצוין בפסק הדין שם, הן הועלו על ידה רק בשלב הסיכומים, ובית המשפט קבע את שקבע בפסקה 25 לפסק הדין. ערעור, כאמור, תלוי ועומד. לעניין מאזן הנוחות אציין כי מדובר בזכויות (13%) בנכס עסקי, אין זו דירת מגורים של המבקשת ואין לה זיקה מיוחדת לנכס; וכפי שציין בית המשפט בהחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע, מעבר לזכויות במקרקעין מושא הליך זה, המשיב גם ירש 13% מנכסים אחרים של סבתו. ממילא גם בנסיבות העניין ונוכח סיכויי התביעה, שיקולי מאזן הנוחות אינם יכולים להכריע את הכף (ראו עניין בסה, רע”א 6455/23 פלונית נ’ פלוני כבוד השופטת רונן (3.11.2023)), ובוודאי שכך נוכח חוסר תום הלב של המבקשת בהגשת הבקשה, שעליו הרחבתי לעיל.
לבסוף אציין כי לא ראיתי שיש בטענות האחרות של הצדדים כדי לשנות מהכרעתי.
סוף דבר
מכל המקובץ לעיל, הבקשה לצו מניעה זמני נדחית בזאת. המבקשת תשלם למשיב הוצאות ושכר טרחת עו”ד בסך של 25,000 ₪. בקביעת ההוצאות הבאתי בחשבון את התוצאה ואת קביעותיי לעיל באשר להתנהלות המבקשת, כמו גם את ההשקעה לה נדרש המשיב בהגשת התשובה לבקשה.
המזכירות תדוור לצדדים
ניתנה היום, כ”ב טבת תשפ”ה, 22 ינואר 2025, בהעדר הצדדים.
