לפני
כבוד השופט בן שלו
התובע
ש.א. ת”ז XXX
ע”י ב”כ עוה”ד איתיאל שליט ואח’
נגד
הנתבע
י.א. ת”ז XXX
ע”י ב”כ עו”ד רמי בביאן
פסק דין
מחלוקת על רקע כספי בין אב ובנו, שבמוקדה עתירת האב למתן חשבונות ולצידה אף השבת סך של כ – 3,200,000 ₪ שלטענתו העביר לבן בסיטואציות שונות, עת זה ניצל לטענתו פגמים שונים ברצונו.
רקע כללי ודיוני
התובע, יליד 8.1.68 ואב לארבעה, הוא בין היתר אביו של הנתבע, כבן 26 עתה.
במהלך השנים צבר התובע (שהיה עצמאי) נכסים שונים, בהם זכויות בדירה ברחוב XXX ב XXX (גוש X חלקה X ב XXX; להלן: “הדירה”), דירה נוספת ב XXX (XXX) המושכרת עתה בתמורה לדמי שכירות חודשיים בסך 10,000 ₪ (ראו למשל עמ’ 43 לפרוטוקול) וכן כספי פיצויים שקיבל בגין תאונת דרכים שעבר בשנת 2012 ובהקשרה ניהל הליכים משפטיים.
דומה שאין מחלוקת כי במהלך השנים לפרקים שררו בין התובע ובין ילדיו יחסים מורכבים, זאת אגב גירושיו מאמם.
אף אין מחלוקת, כי ביום 15.7.18 העביר התובע לנתבע בהעברה ללא תמורה את זכויותיו בדירה, תוך שבין היתר ערך תצהיר מתנה בפני עורך דין ס’ (להלן: “תצהיר המתנה” ו”עורך התצהיר”; ראו למשל נספח 1 לכתב ההגנה).
עוד אין מחלוקת כי ביום 4.10.21 העביר התובע לנתבע במתנה בהעברה בנקאית סך של 1,100,000 ₪ (להלן: “ההעברה”; ראו למשל: נספח 3 לכתב ההגנה, פנייתו הכתובה של התובע לשם ביצוע העברה).
לנוחות הקריאה, יכונו להלן העברת הזכויות בדירה ביום 15.7.18 כמו גם ההעברה מיום 4.10..21, בצוותא, “עסקות המתנה”.
טענתו של התובע, היא כי העברות אלו נעשו בהשפעתו של הנתבע, בנו הצעיר, אשר הציג בפניו מצג לפיו יש לו יכולות וכישורים להשיא ולהגדיל את הונו של התובע, ואגב כך גם ערכו הסכם נוסף שבו הוגדר כי העברת הכספים היא אך בגדר פיקדון, אלא שהסכם זה אינו מצוי בידיו. התובע טוען כי למעשה תכלית העברות הזכויות בדירה והכספים הייתה שהנתבע יעביר לו בכל עת רווחים וכספים לבקשתו ויפעל לרישום זכויות עתידיות על שמו, אלא שלא כך פעל הנתבע.
על פי התובע, הנתבע מכר את הזכויות בדירה, רכש במקומה בית שהושכר ואת כספי השכירות לא העביר לידיו ואף הקים עם שותף חברה פרטית.
מאחר שלפי הנטען הנתבע נמנע מלהיעתר לפניותיו בכל הנוגע לגורלם של הכספים שהעביר לו, הגיש התובע את התביעה, במסגרתה עתר גם למתן חשבונות וגם להשבת ההעברה, כמו גם שווי הדירה ופירות דמי השכירות שלה עד שנמכרה, בסך מצרפי של 3,200,000 ש”ח.
לצד התביעה הוגשה גם בקשה למתן צווי עיקול זמניים שנדונה בפני כבוד הרשם, במסגרתה גם ניתנו החלטות. כחלק מההליכים הקשורים עם צווי העיקול שהתבקשו, הגיש התובע ביום 24.10.22 תמליל שיחה מיום 6.4.22, אשר לדבריו עולה בקנה אחד עם גרסתו ( להלן: “התמליל”).
ביום 21.11.22 הוגש כתב ההגנה, שבמסגרתה בתמצית עמד הנתבע על כך שעסקינן בזכויות שהועברו לידיו במתנה, ולא בכדי על מנת להכיר תודה לנתבע על תמיכתו הנמשכת באביו במהלך שנים רבות בהם היה מסוכסך עם בני משפחה אחרים תוך שלמעשה הכח המניע מאחורי הגשת התביעה הוא בנו הבכור של התובע ואחיו של הנתבע, א’, אשר אינו שבע רצון מהחלטותיו של התובע (להלן: “א'”). לכתב ההגנה צירף הנתבע בין היתר תמליל שיחה שיזם ובמסגרתה קיים התובע שיח עם א’ בנסיונו להפיס דעתו של א’, משנודע לו על דבר המתנות.
ניסיונות להביא את הצדדים לכלל הסכמה הן בקדם המשפט ביום 2.11.22 והן בקדם משפט נוסף ביום 22.3.23 לא צלחו ולפיכך נשמעו הראיות ביום 29.10.23. במסגרת זאת העידו בבית המשפט הצדדים וכן העידו מטעם התובע אחיו נ’; בן משפחתם של הצדדים, אחיינו של התובע מר י.א. ואח נוסף של התובע, מר ד.א.. כבר עתה אעיר, שעורך התצהיר לא זומן למתן עדות וכך גם פקידת הבנק שלפניה ביצע התובע את העברת הכספים. איש מהצדדים אף לא מצא להעיד את א’.
תמצית טענות הצדדים
התובע מדגיש את מצבו הרפואי, המשליך על מצבו הקוגניטיבי לטענתו, שכן לדבריו תאונת הדרכים הקשה שעבר השפיעה על מצבו הקוגניטיבי. התובע מודע לכך שלא הוגשה בקשה למינוי מומחה בהקשר זה אולם עותר לקבוע ממצאים על בסיס הטיעון שהציג. לשיטתו של התובע למעשה לא מדובר בעסקאות מתנה כי אם בעסקאות נאמנות שבמסגרתן העביר התובע את הנכסים דלעיל לנתבע לצורך ביצוע עסקאות עבורו. גרסתו של הנתבע לשיטתו, איננה עקבית בהקשר זה.
התובע מבקש להסתמך בין היתר על התמליל כדי להצביע על אותה נאמנות שהיא המסגרת הנכונה יותר לשיטתו בהינתן שמדובר ביחסי אב ובנו. התובע מבקש גם להסתמך על עדויות עדיו שתומכים לשיטתו בכך שלא מדובר במתנה גרידא כי אם בעסקה בעלת אופי של נאמנות, הגם שבסיכומיו, לשאלת בית המשפט לא שלל שיכול ומאפיינים של מארג היחסים הם של שותפות.
לשיטתו לאור מצבו הרפואי, יש לקבוע השפעה בלתי הוגנת של הנתבע כרקע ומסד להעברות הנכסים ממנו אל הנתבע; קונסטרוקציה המוכרת גם באנלוגיה מדיני הירושה, שביחסים משפחתיים אחרים עסקינן. עוד לשיטתו טוען הנתבע שמארג היחסים בין הצדדים טומן בתוכו גם את עילת העושק הנקובה בחוק החוזים (חלק כללי), התשל”ג- 1973 ( להלן :”חוק החוזים”).
הנתבע חוזר על הרקע האמור למתנות, קרי הכרת התודה של האב לבנו עמו שמר על קשר במהלך כל השנים במובחן ממארג היחסים המורכב והלעומתי של התובע עם יתר בני משפחתו הגרעינית. הנתבע מתנגד להעלאת טענות בעל פה כנגד מסמך בכתב, בדגש על התמליל, שלשיטתו הואיל והאמור בתמליל סותר את האמור במסמכי העברת הזכויות והעברת הכספים, הרי שאין בכך ראיה קבילה. הגם שאיננו מתעלם מתוכן דברי התמליל בעל פה. למעשה, לשיטתו, דווקא התמליל והעדויות שנשמעו מפי התובע ועדיו, מחזקים את גרסתו לפיו מדובר במתנה, על אחת כמה וכמה כשמדובר ביחסים בין אב לבנו, בשים לב לחזקת המתנה הקבועה בדין ביחס לבני משפחה.
הנתבע מלין על כך שהתובע בחר שלא להעיד את פקידת הבנק, או את עורך התצהיר וגם לשיטתו עדיו אישרו שמדובר במתנה. לדברי הנתבע התובע לא עמד בנטל לשכנע שמדובר במתנות לכל דבר שאין מאחוריהן כל כוונה או תכליל אחרת, זאת גם בשים לב לשיהוי בהגשת התביעה המצביעה על כך שהתובע כלל לא היה לחוץ בטרם זו הוגשה.
דיון והכרעה
לאחר שמיעת כלל העדויות והעיון במסמכים אני מוצא כי יש לדחות את גרסותיהם של הצדדים שניהם בכל הקשור למארג היחסים הכלכלי שניהלו. אני דוחה את גרסתו של התובע לפיה העברת הזכויות בדירה והעברת הכספים לנתבע היתה בבחינת “פקדון”, “נאמנות” או אולי, כפי שבמשתמע טען בעדותו ולו בחלקה, למראית עין. לצד זאת, אף אינני מקבל כל עיקר את גרסתו של הנתבע לפיה למעשה מדובר בשתי עסקות מתנה נפרדות שנבעו אך ורק מהכרת התודה של התובע ליחסיו עם הנתבע ורצונו לדאוג לעתידו.
תחת אלה, מארג הראיות שהוצג לפני משכנע אותי ששתי עסקות המתנה אינן דרות בחלל הריק לבדן, והן משקפות ככלל מערכת יחסים מעורבת בין האב והבן, שטמנה בחובה מאפיינים עסקיים משותפים מובהקים.
ככזו, התובע כשל מלשכנע שהעברות הנכסים שביצע לנתבע היו למראית עין גרידא, או ב”נאמנות”. יש לזכור כי התובע עצמו היה פעיל באופן אקטיבי במהלכים אלה – ערך תצהיר מתנה שאיפשר רישום זכויות בדירה על שם הנתבע, העביר סכום כסף משמעותי לנתבע, תוך גיבויו בהוראה כתובה וחתומה מטעמו ואישר בעדותו כי היה שותף לכל הפחות במישור הידיעה לחלק מעסקיו של הנתבע ואף זכה לרווחים מתוכם, בדמות כספי שכירות הדירה, מימון טיפולי שיניים בסכום ניכר וכן רכב ספורט שרכש עבורו הנתבע. לא הוצגה לפני כל ראיה – לבטח לא חפצית – לפיהן העברת הזכויות בדירה על שם הנתבע או העברת הכספים היו למראית עין גרידא, כך שבמישור הנקודתי, כשל התובע כפי שאפרט מלשכנע שמדובר אמנם בנכסיו הבלעדיים.
מנגד, גרסתו של הנתבע עומדת בסתירה חזיתית לדברים שציין לפני התובע כמפורט בתמליל. התמה המשתמעת מדבריו שלו בתמליל היא שתכלית העברת הזכויות בדירה והכספים, היתה לשם השאת רווחיהם של הצדדים שניהם בצוותא, משל התובע היה ה”משקיע” ואילו הוא עצמו שימש כיזם. דבריו של הנתבע עצמו בתמליל מלמדים, אפוא, על יחסים עסקיים משותפים של ממש בין הצדדים, גם אם אלה לא נרשמו.
יותר מכך, מסקנה זו – עסקים משותפים, לא נאמנות או עושק של ממש כטענת התובע, ולא מתנות גרידא כטענת הנתבע – נתמכת גם בעדויות החיצוניות של בני המשפחה שמצא התובע להעיד.
אולם בטרם אדרש למסקנות הנלמדות מן התמליל ודברי העדים, אדרש בקצרה גם להערכת גרסות הצדדים שניהם, שהיו מגמתיות עד מאד.
גרסות הצדדים
התרשמתי לשלילה מעדויות הצדדים שניהם שהיו נגועות שתיהן בסתירות, במגמתיות לפרקים ובניסיונות להציג באופן חד ממדי את מערכת היחסים הנמשכת ביניהם; כל אחד על מנת לנסות ולשמר את עמדתו.
עדותו של התובע
כך למשל, פרס התובע בעדותו גרסה חדשה שלא נזכרה בכתב התביעה, לפיה העברת הזכויות בדירה בוצעה למעשה על רקע סכסוך שכנים, אשר הוביל להצעת הנתבע להעביר לידיו במשתמע “למשמורת” את הזכויות בדירה על מנת שהוא יוכל לבחון אפשרויות לרכישת דירה אחרת עבורו ב XXX (עמ’ 45 לפרוטוקול). לא זו בלבד שאותו סכסוך שכנים לא נזכר בכתב התביעה הרי שהגיונו של מהלך שכזה – קרי העברת זכויות בדירה במתנה לנתבע על מנת לבצע בסופו של יום רכישת דירה אחרת – לא הוסבר כל עיקר על ידי התובע (וכפי שהבהרתי לעיל, אינני מקבל את הטענה שכישוריו הקוגניטיביים של התובע בעקבות התאונה הם שגרמו לשיקול הדעת המוטעה של התובע).
זאת ועוד – בעדותו טען התובע כי התייעץ גם עם עורכי דינו ב XXX, עוה”ד י’ וג’ בטרם עריכת תצהיר המתנה, ובתגובה אלה לדבריו “החמיצו פנים”, אלא שגם אותם לא מצא התובע לנכון להעיד, וגם גרסה זו היא בבחינת גרסה כבושה (עמ’ 47 לפרוטוקול וכן ראו בעמ’ 67 לפרוטוקול).
יתרה מכך. כזכור, טען התובע בכתב התביעה כי ערך עם הנתבע הסכם כתוב בדבר זכאותו לנכסים שהעביר לנתבע, הסכם שאינו ברשותו הואיל והנתבע מסרב להעבירו לידיו. אלא שבעדותו מצא התובע לפרט גרסה כבושה חדשה, לפיה הוא עצמו הניח את ההסכם האמור בתא המטען של רכבו מסוג XXX, אלא שהנתבע מכר עבורו את הרכב ובנסיבות אלה נעלמו עקבותיו של ההסכם האמור (עמ’ 47 – 48 לפרוטוקול). במיוחד בהינתן נפקותה הראייתית של טענה זו, שינוי הגרסה של התובע הוא משמעותי ומדבר בעד עצמו.
כן התחמק התובע ממתן מענה ישיר לתזה העובדתית מולה עומת בחקירתו הנגדית, בדבר מערכת יחסיו המורכבת עם ילדיו, לרבות הבן א’, תוך שרק בשלב מתקדם יחסית של קו החקירה “התרצה” לאשר כי אחיו נ’ הזהירו מפני הבן א’ (עמ’ 60 – 61 לפרוטוקול).
כך, למשל, התחמק התובע ממענה לשאלה האם כינה איזה מילדיו “בן סורר”, ורק בעקבות שאלת בית המשפט התרצה וציין כי כך כינה את הנתבע (עמ’ 52 לפרוטוקול). לא זו אלא שהתרשמתי שהתובע ביקש להתחמק ממענה ישיר לשאלות עת עומת עם מערכת היחסים ההדוקה שלפי הנטען התקיימה בינו ובין הנתבע בעת שזה היה קטין, בצל הפילוג המשפחתי הרחב יותר. זאת, כפי הנראה במטרה להציג את מערכת יחסיו עם הנתבע באור חדד ממדי (עמ’ 53 -54 לפרוטוקול). אותו דפוס מתחמק, כפי הנראה מאותו הרקע, אף נהג התובע עת עומת עם התזה (שלבסוף לא הוכחשה) כי הנתבע היה נמענו הראשון, אליו התקשר בעת שהיה מעורב בשנים האחרונות בתאונת דרכים (עמ’ 55 – 56 לפרוטוקול).
לא זו אלא שכאשר עומת עם העובדה שהורה בכתב ידו על ביצוע ההעברה בבנק (הוראה שלא צירף לכתב התביעה ואך הוצגה בכתב ההגנה), מצא לפרט גרסה עובדתית שלמה בדבר לחץ וצעקות של הנתבע במעמד פקידת הבנק ומנהלו (עמ’ 57 לפרוטוקול). בהמשך, אף מצא להכחיש את קיומה של ההוראה הכתובה, הגם שככלל דומה שעד אותה העת הוראה זו לא היתה שנויה במחלוקת (עמ’ 58 לפרוטוקול). לאחר מכן, שב התובע וחזר על הטענה כי למעשה ההוראה נכתב בלחצו של הנתבע, תוך שהוא חוזר על טענת ה”מהומה” שעורר הנתבע בבנק (עמ’ 59 לפרוטוקול וכן ראו גם בעמ’ 68 לפרוטוקול).
שלוש גרסות שונות במהלך דברים קצר אחד, המלמדים מאליהם סימני שאלה של ממש. בנוסף, לא למותר לציין כי לא פקידת הבנק ולא מנהל הבנק זומנו למתן עדות בכל הנוגע למעמד ההעברה, והדברים אומרים דרשני ויותר מכל מוסיפים נדבך לדחיית גרסותיו של התובע.
כך גם הכחיש התובע נחרצות את טענת הנתבע לפיו א’ הלין בפניו על העברת הזכויות בדירה כמו גם העברת הכספים לנתבע. זאת, חרף תמליל שיחה אחרת שצירף הנתבע לכתב הגנתו, של שיחה מוקלטת בה לבקשת הנתבע עצמו קיים התובע שיחה עם א’, במהלכה א’ הלין בפניו על האמור (עמ’ 64 – 65 לפרוטוקול והשוו לתמליל שצורף לכתב ההגנה).
לא זו אלא שהתובע עצמו למעשה אישש בעדותו את המסקנה שלפיה התרשמותו מכישוריו העסקיים של בנו (ולו סובייקטיבית) הם שהובילו למהלך הדברים העסקי שביניהם, עסקים בהם שיתף אותו הנתבע בפועל (עמ’ 45 -46 וכן עמ’ 49 לפרוטוקול). כך גם הודה התובע כי הנתבע עצמו שיתף אותו שרכש רכב מסוג XXX שישמש אותו בעסקים, ומנגד הודה שהנתבע רכש עבורו רכב ספורט מסוג XXX, וכן העביר לו את תמורת כספי שכירות הדירה כמו גם מימן את טיפולי השיניים שערך, בסך של כ- 65,000 ש”ח (עמ’ 49 – 50 לפרוטוקול).
עדות הנתבע
בדומה לאביו, גם בעדותו של הנתבע ניכרה מגמתיות של ממש, במיוחד בנסיונותיו להתחמק מדבריו הנכוחים בתמליל. עם סיומו של שטף דברים שבו תיאר בצער את מהלך הדברים המשפחתי המורכב ובמהלכה גם לא בחל בהשחרה של בני משפחה אחרים, לרבות א’ (שהוא עצמו לא מצא לזמנו לעדות), ביכר לציין כי למעשה התחייב מוסרית לפני אביו, אמו ומשפחתו כי ידאג להם. רוצה לומר, התחייבות שנתונה אך לרצונו הטוב (עמ’ 77 – 78 לפרוטוקול). כך גם תירץ את הרכישות שרכש לאביו בטעם שעשה זאת כדי “לשמח אותו”, ותו לא (עמ’ 85 לפרוטוקול וראו גם בעמ’ 99 לפרוטוקול ).
כך גם כשל הנתבע ממענה ישיר לשאלת בית המשפט מדוע היה צריך להנחות את אביו בטרם החל את השיחה המוקלטת עם א’, שתמלילה צורף לכתב הגנתו (עמ’ 78 – 79 לפרוטוקול).
כך, שלל הנתבע אף לשאלת בית המשפט את התזה לפיו אביו הוא שותפו העסקי ומצא בעיקר להטיח את האשם בהליכים המתנהלים באחיו א’, חרף אי זימונו למתן עדות (עמ’ 81 – 85 לפרוטוקול).
כך, ואולי יותר מכל, ביכר הנתבע להשיב באופן מתחמק כאשר עומת עם הדברים שיוחסו לו בתמליל, מהם ניתן ללמוד לא פעם על השיתוף שהנתבע עצמו ייחס לשניהם בכל הנוגע לעסקים ולרווחים מהם, תוך שייחס את הנזכר בתמליל אך לאופן שבו בני משפחה נוהגים לדבר אחד עם השני (עמ’ 100 – 103 לפרוטוקול).
יוצא, אפוא, כי ספק רב אם גרסותיהם של התובע והנתבע כאחד, משקפות לאשורן את מצב הדברים שהוביל למחלוקת שלפניי. כפי שאבהיר עוד בהמשך, דווקא הראיות החיצוניות, מלמדות מסקנה אחרת שכפי הנראה היתה קרובה יותר למצב הדברים בפועל.
אולם בטרם אדרש לכך, מצאתי להתייחס לטיעון המשתמע שהיה שזור לכל אורך הדרך בתביעה וניהולה אולם באופן מפתיע כמעט ולא נזכר על ידי התובע עצמו (במובחן מבא כוחו) – הוא הטיעון בדבר השפעת מצבו הרפואי על כושרו לקבל החלטות.
מצבו הרפואי של התובע
אין כפי הנראה מחלוקת כי בעברו של התובע תאונת דרכים משנת 2012 ככל הנראה, שבעקבותיה נפגע, ניהל הליך משפטי גלל נזקיו הרפואיים, וכפי הנראה אף חווה פגיעה נוירולוגית .
אלא כבר עתה אציין כי התובע כשל מלשכנע כי מצבו הרפואי מנע ממנו לבצע מהלכים כאלה או אחרים ברכושו. על פי הדין, הוכחת טענה שברפואה, במיוחד בבית המשפט לענייני משפחה על סדר הדין הייחודי שבו, מצריכה הגשת בקשה למינוי מומחה, עת בית המשפט איננו מוחזק כמומחה ברפואה (השוו: תקנה 25 לתקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ”א – 2020). לא ניתן לצפות כי בית המשפט יסיק מסקנות אגביות שבעובדה אך על יסוד תיעוד חלקי שהוצג לו.
גם לו אדרש לאבחון נוירו-פסיכולוגי משנת 2021 שצורף לכתב התביעה ובו תלה התובע יהבו, הרי שגם זה איננו בבחינת חוות דעת רפואית של ממש. יותר מכך, במידה רבה כפי שגם בהליך שלפני התרשמתי כי לא ניתן לייחס מהימנות של ממש לגרסתו של התובע לפני, גם במסמך האמור הבהירה המעריכה (שכפי הנראה ביצעה את ההערכה לצורך אחר), כי לא היה שיתוף פעולה מלא עם התובע ומצאה לציין כי ממצאיה הם ברמת אמינות נמוכה (ראו הנספח שצורף לכתב התביעה). האמנם ניתן להסיק ממסמך זה כי חל שינוי בכישוריו הקוגניטיביים של התובע שמנע הימנו להתקשר שנים קודם לכן בעסקות מתנה עם בנו? דומני שהתשובה לכך ברורה.
הוא הדבר עם אבחון נוירו- פסיכולוגי משנת 2014 שצורף לכתב התביעה אשר כפי הנראה נערך כבדיקת עזר לטובת חוות דעת מומחה בתחום הנוירולוגיה אשר ממילא איננו רלוונטי למועדים הקשורים עם התובענה שלפניי.
לו חפץ התובע לנסות ולהוכיח כי למצבו הרפואי היתה השפעה של ממש – גם אם השפעה שאיננה מגיעה כדי שלילת כושרו – היה עליו כאמור לבקש מינויו של מומחה רפואי ומשלא כך עשה, חרף הזדמנות של ממש לעשות כן, לא יוכל להיבנות מקו טיעון זה. הדברים יפים במשנה תוקף מקום בו התובע בחר לצרף בעיקר מקטעי תיעוד רפואי ישנים בהקשרו ולא בחר לחשוף את מלוא תיקו הרפואי העדכני והתיעוד שבו – לא בפני בית המשפט ולא בפני הנתבע.
גם אם נניח תיאורטית, כפי שאולי ציינו חלק מבני משפחתו שהעידו מטעמו, כי יכול ולתאונת הדרכים שעבר היתה השפעה כלשהיא על התנהלותו של התובע, עדיין אין בכך בכדי להוביל למסקנה כי מצבו זה היה בבחינת “גולגולת דקה” ששימש כמסד לניצולו על ידי הנתבע. התיעוד הדל והבחירה שלא לפעול בדרך של מינוי מומחה בהקשר זה עומדים לנתבע לרועץ.
יותר מכך, הרי שהתובע עצמו היה מעורב באופן פעיל באיסוף ראיות כנגד בנו ובין היתר אף הקליט את השיחה נושא התמליל, אשר ארכה כעולה הימנו למעלה מ- 40 דקות (באופן שמטיל צל על הטענה המשתמעת בדבר מצבו הרפואי והשפעתו על יכולותיו).
ממילא, בעיקרה המכריע של השיחה, כפי שאף אפרט להלן, לא הלין התובע כנגד הנתבע כל עיקר בהקשרים אלה. הדברים אומרים דרשני.
אני דוחה, אפוא, את טענתו של התובע לפיו למצבו הרפואי היתה השפעה של ממש על ביצוע עסקות המתנה – הן עריכת תצהיר המתנה והן ביצוע ההעברה.
הימנעות התובע מהבאת עדים ומנגד, מעמדו ומשקלו של התמליל
יש לתמוה על הימנעותו של התובע מלהעיד לכל הפחות את פקידת הבנק ואת עורך התצהיר, שכן חזקה שלכל הפחות עורך התסקיר יכול היה להאיר פינות מוצנעות בכל הנוגע לנסיבות העברת הזכויות בדירה במתנה. כך גם יש להניח שפקידת הבנק יכולה הייתה לכל הפחות להידרש אולי לנסיבות החריגות שבמשתמע לאורן העביר התובע את הכספים לנתבע. אלא שהתובע נמנע כאמור מלזמנם למתן עדות וככאלה חזקה שהעדתם של אלה הייתה תומכת ולו בנסיבותיה החיצוניות של גרסת הנתבע; קרי, שלעדים פוטנציאליים אלה הוצג המצג שלפיו מדובר במתנה גמורה.
שמענו בעדותו של התובע, כאמור, כי גם עורכי דינו הנוספים, עוה”ד י’ וג’, לא היו שבעי רצון ממהלכיו של התובע. מה מנע הימנו מלזמנם? מסקנתי דלעיל יפה גם בהקשר זה.
באותה מידה אבהיר שאינני מקבל כל עיקר את טענתו של הנתבע, שלא ברור לי האם עמד עליה די הצורך בסיכומיו בכל הנוגע להעדר קבילותו כראיה של התמליל.
ככל שסבר שאין לקבל את המסמך, המשקף שיחה שלא ראיתי שהנתבע עצמו הכחיש שנערכה, היה עליו להבהיר זאת מפורשות מבעוד מועד על מנת לאפשר לנתבע להוכיח כדבעי את קבילות ההקלטה. ממילא גם בסיכומיו נדרש הנתבע לניתוח של הדברים שהוחלפו בשיחה נושא התמליל. לא ניתן לאחוז במקל בשני קצותיו, עד כדי הסתמכות בסיכומים על פרשנותו של התמליל כשמנגד נטענת בעלמא טענה בדבר העדר קבילות. באותה המידה, לא יכול הנתבע לאחוז במקל בשני קצותיו, וברצותו לצרף לכתב הגנתו תמליל שיחה אחרת מבלי שהוכיח את קבילתו, ומנגד לטעון באופן רפה להיעדר קבילות תמליל אחר, שכפי הנראה הוא עצמו מבין את נפקותו לענייננו.
מה, אפוא, ניתן ללמוד על מארג היחסים שהתברר לפניי? על כך אפרט להלן.
על יחסיהם העסקיהם המשותפים של הצדדים
כאמור לעיל, התרשמותי ממכלול הראיות שהוצגו לפניי, ובכלל זה עדויותיהם המגמתיות של התובע והנתבע כאחד, משקפת שמחד, אין עסקינן במתנה גרידא, אולם מאידך, לא עלה בידי התובע לשכנע כי נעשק או נוצל על ידי בנו.
אף לא עסקות נאמנות לפניי, להן לא הוצגה כל ראיה. בוודאי עת עסקינן בהעברת זכויות במקרקעין כמו גם העברה כה משמעותית של כספים מאחד למשנהו, ככל שעסקינן היה בנאמנות היה על התובע להבהיר זאת מפורשות ולרשום את הנאמנות כדבעי, זאת על מנת שגם צדדי ג’ יידועו בדבר אותה נאמנות.
דווקא עדויות עדי התובע, בני משפחת הצדדים, והתמליל עצמו מלמדים מסקנה שהרקע לעסקות מגלם יותר מכל מערכת יחסים עסקית משותפת שנרקמה בין האב ובנו. זאת, בין היתר אמנם על רקע רצונו של האב לדאוג לעתידו של בנו הצעיר מתוך הכרת תודה על יחסיהם הנמשכים ובמסגרתה אכן הסכים להעביר לו נכסים תוך סיכון יחסיו עם ילדיו האחרים ; גם אם ניתן להניח שהנתבע עצמו היה אקטיבי בייזום העסקי המשותף (ראו למשל: הודאתו של האב בתמליל בשורות 54-57; שורות 108-109 לתמליל). אופי מערכת יחסים זו מתאפיין יותר מכל, כעולה מהראיות שלפני, כעסקים משותפים שבהם האב שימש למעשה כמשקיע והבן, כיזם.
לכך יש משמעות עת בסעדים הנתבעים ובגורל יחסי העסקים המשותפים עסקינן. שכן במצב דברים שכזה, הרי ששני הצדדים אחראים לגורלעסקיהם המשותפים – הן להתחייבויות והן לרווחים. במצב דברים שכזה כל אחד מן הצדדים נוטל גם את הסיכון להפסדים וגם את הסיכון לרווחים. לפיכך בסיטואציה שכזו, ככל שאיזה מן הצדדים חפץ בפירוק מארג היחסים המשותף, הרי שהפירוק מתבצע על בסיס מסת הנכסים הקיימת אותה העת ולא על בסיס הכספים או הנכסים שהוזרמו עם תחילת העסקים המשותפים וכחלק מן ההשקעה בהם.
התמליל
על אופי היחסים ועל אודות מארג היחסים העסקי המשותף מלמד יותר מכל התמליל.
אין כפי הנראה מחלוקת שהתמליל משקף שיחה שהתובע יזם, והוא עצמו מצא להקליטה תוך שכפי הנראה יכול ולצדו של התובע היה גם אחר (ראו למשל: שורות 622-623 לתמליל).
מכאן יש להסיק לא זו בלבד שהתמליל מלמדנו מה היתה התזה העובדתית שהתובע עצמו דבק בה (במובחן מתזות אחרות שהעלה מאוחר יותר, דוגמת מצבו הרפואי) כי אם התמליל משקף גם את הודעותיו ועמדותיו הספונטניות של הנתבע. מעמדות אלה אנו למדים, כי לכל הפחות לשיטתו מארג היחסים בינו ובין האב לא היה מארג של מתנות גרידא כי אם כאמור עסקים משותפים מובהקים.
במקומות רבים באותה השיחה ניתן היה להתרשם מעמדתו זו של הנתבע. כך למשל, בתחילת השיחה הבהיר הנתבע: ” י’: זה עסקים, עסקים, אתה מתעסק בקטנות, אין מה לעשות, אבל בעזרת ה’ אנחנו נרוויח בענק במכלול הרחב, אין מה לעשות, יש הרבה להתמרמר למה מכרנו, למה לא, מכרנו נקנה משהו יותר טוב, אל תדאג. ש’: כן אבל אתה גם אמרת לד’ בזמנו שהכול של אבא שלי והודית בזה ופתאום אתה אומר אם אתה תיתן לי עוד הפעם מסמך אז אני אלך לבית משפט. י’: אבא עוד הפעם אתה חוזר על זה שבע פעמים? אני מסביר לך אנחנו ביחד, אתה דואג סתם, סתם אתה דואג…” (שורות 16-22 לתמליל).
כך גם: “…ש’: לא אבל אני רוצה שתודה שכל ה- 3 מיליון מאה כולל תאונת דרכים זה הכסף שלי. י’: אבא מה שאחרים ייקחו את זה? לא מבין. ש’: מי זה אחרים? מי זה אחרים? לבינתיים אתה נתתי לך את הכל סמכתי עליך. י’: נו בסדר גמור אתה רואה פירות, זה לא שאתה… אתה רואה תוצאות טובות. ש’: אבל אני לא רואה בינתיים שום דבר, אתה רואה שאין פירות. י’: אבל אתה ראית עד היום נכון? ש’: מה ראית? ראית, לא ראיתי כלום מכל מה שקיבלת בשכירויות מח’ ול’ ,אמרת לי, אמרת לי 200 אלף שקל נתת לר’, לא נתת לר’ 200 אלף שקל. י’: רגע אבא בוא לא נעבור עכשיו נושא לר’. לא צריך לערב אלף נושאים ולא לצאת עם מסקנה בנושא האמיתי, צריך להתמקד בנושא האמיתי ולא להעלות מלא נושאים. אני אומר לך מה שעשיתי רווחים שמה, הוצאתי, קניתי רכב, הלכתי קניתי לך רכב, עשיתי דברים איתם הנה עכשיו שיניים ברוך ה’. הוצאות של שיניים…” (שורות 33-44לתמליל ;ראו גם שורות 130-134 לתמליל).
וכן: ..”י’: אתה לא חיכית. לא חיכית שנתיים, דיי כל פעם לחזור לך על אותן תשובות? מה? אחרי 4 וחצי חודשים מכרנו. קנינו. מה עשינו, שנה שנתיים אתה עושה את זה יותר מדי הרבה זמן. אתה מחפש רק להגיד את הרע, שום שנתיים, שנה שנתיים חיינו טוב ועשינו בכסף הקטן. עכשיו מחכים לכסף הגדול ומחכים בסבלנות. אתה לא תחכה בסבלנות הכול ירד לטמיון רק בגללך”…” (שורות 211-214 לתמליל).
כך גם טרח הנתבע להרגיע את התובע כי “הכסף לא הולך לשום מקום” (שורה 221 לתמליל) וחזקה שלא היה צריך למסור לתובע דין וחשבון על אודות גורל איזה מנכסיו אלמלא סבר ולו כלפי חוץ שיש לתובע זיקה כלשהי לנכסים אלה.
כך גם ציין הנתבע “… אבא אמרתי לך מה הפשרה, תחכה בסבלנות תראה ברכה, לא תחכה בסבלנות אין בעיה, כמו כל החיים מלחמות, בוא נראה מה יצא ממלחמות…” (שורות 258-259 לתמליל). מדוע ציין הנתבע פוטנציאל ל”ברכה” אלמלא אמנם היה ממד של שיתוף ביחסיהם הכלכליים? לכך לא קיבלתי תשובה של ממש מפי הנתבע.
אם לא די בכך, הרי שבהמשך השיחה ציין מפורשות הנתבע כי הוא והתובע מצויים רק בתחילת העסקים – קרי, עסקים משותפים של הצדדים: “…י’: אבא אבל אני מסביר לך אתה רוצה לחכות בסבלנות? ש’: כמה זמן? חיכיתי כבר שנתיים, שלוש. י’: אבא לא חיכית שנתיים, שלוש, איך חיכית שנתיים- שלוש ורק עכשיו התחלנו את העסקים? ש’: איזה עכשיו? אתה הבטחת שתיקח אותי מ XXX תעלה אותי לדירה ב XXX ולא קיימת. י’: אבל אני אומר לך מילה שלי ה’ יזכה אותי אני מעלה אותך, מה נראה לך אני לא חושב על זה יום ולילה? אתה מבין את הבעיה שלך? שאתה רק מסתכל…”( שורות 344-350 לתמליל).
וכך, מתייחס הנתבע למארג היחסים שביניהם כאל מארג יחסים עסקי של ממש.. “י’: לא, לא נכון, אל תנסה להעכיר את האווירה, להקצין, אנחנו רק עכשיו התחלנו את העסקים. ב- 5 שנים עשינו את זה בהיקפים קטנים וחיינו בהתאם להיקפים הקטנים…” (שורות 521-522 לתמליל).
במסגרת זאת הבהיר הנתבע מפורשות כי מארג היחסים בינו ובין התובע לא היה מארג של מתנות גרידא כי אם יחסים שבהם גם הייתה ציפייה של התובע לרווחים, שלשיטתו אכן במהלך הזמן אף ניתנו לו, וזאת כאמור במסגרת עסקיהם המשותפים “…ש’: מה זאת אומרת? מה זאת אומרת לא יאמינו? אתה יודע שהדירה שקניתי לך ב XXX ומכרת אותה וקנית ב XXX זה יותר כבר מ- 5 שנים על מה אתה מדבר? י’: אבא אבל עוד הפעם, מה עשינו שם? בכסף הזה קניתי, עשיתי, פינקתי, לא יש לי בכיס כסף, זה היה עד עכשיו כסף קטן, לא יכולתי לקנות ממנו דירה ב XXX, עכשיו אני אומר לך מתפתח לדברים גדולים יותר, עכשיו זה המבחן, שם לא היה מבחן. שם היה מבחן בהיקפים קטנים כי הכסף גם היה קטן. כמה כסף עשינו רווח? 200-300 אלף? חיינו ב- 300 אלף האלו, אז מה אתה רוצה? ש’: במה חיינו? לא ראיתי מהם שקל, במה חייתי? י’: לא ראית שקל, 100 אלף שקל, במה הייתי? ש’: נו הרכב, ואיפה עוד 200 אלף? י’: רגע, רגע, 100 אלף רכב, שיניים ברוך ה’ עכשיו. ש’: כמה? 23. י’: אמרו 30 אלף כמעט 130 אלף חיינו, מסעדות, דלקים, עניינים, זה 200 אלף שקל. ש’ (צוחק) י’: אתה לא חי בחינם. ש’: אתה אוהב לטייח, לטייח. י’: מה לטייח? הגענו ל- 200 אלף. מה אתה לא קונה פה ושם דברים? ש’: נו ואיפה עוד 100 אלף שקל? י’: מה זה איפה? אני קונה, גם אני חי, שנינו חיים. ש’: אה אתה חי בעוד 100 אלף שקל? במה? י’: מה זה במה? קניתי לעצמי בגדים, קניתי לעצמי רכב, נהניתי, גם אני נהניתי שנינו פורחים ברוך ה’. עד היום אל היינו עושים רווחים כאלו ולא היינו נהנים. היום ברוך ה’ יש כסף גם לי וגם לך ושנינו ביחד נהנים. אנחנו נהנים ומתפתחים אבל אתה לא מסתכל על ההתפתחות כחיובית…” (שורות 395-407 לתמליל).
ברוח זו אף הזכיר הנתבע בשיחה את הרווחים שכבר נוצרו לפי הנטען לשניהם כתוצאה ממארג היחסים שביניהם …”ש’: לא משנה, משמה כבר לקחת את הכספים על שמך אז מה אתה רוצה? י’: אבל כמה הכנסנו? אתה אומר לי 5 שנים הכנסנו כספים, כמה הכנסנו? כמה מאות אלפי שקלים. ובמאות אלפי שקלים האלה חיינו. ש’: לא משנה גם את המיליון שקל ושלוש מאות של התאונת דרכים זה הרבה כסף. י’: אבא אבל אתה לא יכול לתבוע ממני משהו שלא נתתי לי זמן להתפתח. אתה תובע ממני דברים גדולים שלא נתת לי זמן אפילו להוכיח לך. עד היום הוכחתי לך מה שעבדנו, עשינו כמה מאות אלפי שקלים, חיינו במאות אלפי שקלים, הוכחתי לך, וואלה הייתי היום…” (שורות 534-540 לתמליל).
יוצא אפוא, כי בניגוד לעמדתו המצמצמת וכפי הנראה המלאכותית של הנתבע, אשר תולה יהבו בעיקר בכך שהן העברת הזכויות בדירה והן ההעברה בוצעו ללא תמורה, ובחזקת המתנה הנוהגת בין מי שבעניינם יחסים קרובים דוגמת יחסי משפחה, הרי שהמצג שהוא עצמו ביקש להציג בדבריו למול אביו, הוא מצג של יחסים עסקיים משותפים שתכליתם השאת רווחים. די בתמליל לבדו כדי ללמדנו כי גרסת הנתבע בדבר מתנות גרידא דינה דחייה.
על הזיקה למארג יחסים רכושי ועל האינטרס של הנתבע בכך ניתן ללמוד גם ממודעותו של הנתבע לצוואה שלפי הנטען ערך התובע, שבהקשרה אף הבהיר הנתבע לתובע באותה השיחה כי ברצותו, יכול התובע לערוך צוואה חילופית במשתמע לא רק לטובתו, וכי לכאורה אין לו עניין בכך (שורות 476-486 לתמליל).
אם כן, מקום בו לא בהעברת נכסים בנאמנות או כ”פיקדון” כגרסת התובע, או “במתנות סתם” כגרסת הנתבע עסקינן, מהו, אפוא יסודה של מערכת היחסים העסקית – משפחתית? דומני שהראיות מגבשות יותר מכל תמונה עובדתית של מערכת יחסים עסקית משותפת, כפי שהבהרתי לעיל.
דומה שכך גם סברו העדים מטעם התובע עצמו.
כך למשל, הסביר דודו של התובע י’ את מצב הדברים כפי שנמסר לו מפי התובע:…”אני רק יכול להגיד בנקודות מעבר היתה קניה של דירה ב XXX, ששם אני הבנתי את ההיקפים ואת המהלכים שנתבקשתי על ידי אחייני ש’ התובע, לעזור לו בפיתוח כי אני קבלן בניין וקבלן פיתוח בעצמי. וזהו, אני יעצתי מה שיכולתי לייעץ, בשלב מסוים הבן התקשר איתי וניסיתי לייעץ, תוך כדי הדברים האלה אני מגלה, הוא מספר לי דברים שהוא מתחיל להעביר כספים לבן, ואני ממש ממש התרעמתי בענין. עו”ד איתיאל שליט: איך הוא תיאר את העברת הכספים, לאיזו מטרה? מר י.א.: ככה, אז הוא כל הזמן דיבר איי, היו שני תיאורים ציוריים, אני אמנף את העסק, אני אמנף את הכסף הזה ואני אביא לך ארגזים של כסף, התיאור הציורי הזה היה כל הזמן חזר על עצמו. עו”ד איתיאל שליט: מי אמר את המשפט הזה? מר י.א.: הוא אמר את זה בשם הבן, הוא אמר שהוא נותן לו את הכסף על דעת זה שהוא ימנף את הכסף והוא יביא לו ארגזים של כסף…(ראה: עמ’ 20 לפרוטוקול שורות 25-30 ועמוד 21 שורות 1-6).
דברים דומים, קרי על אודות עסקת השקעה, שמע גם אחיו של התובע, נ’, מפיו:
“… עו”ד איתיאל שליט: ש’ הציג בפניך התלבטות, הוא התייעץ איתך לגבי הפעולה הזאת? מר נ.א.: בטח. עו”ד איתיאל שליט: מה ההתלבטות שהוא הציג? מר נ.א.: התלבטות שהוא מפקיד בידי הבן שלו הרבה כסף, שבעצם הוא טוען שהוא הולך למנף את זה, וגם י’ אמר את זה בעצם שכאילו כל הזמן הכסף אבא שלך, אנחנו רק משקיעים רווחים, ומה שיוצא כאילו, יהיה פה הרבה כסף בגדול, אנחנו הולכים להיות מיליונרים….” (עמ’ 30 לפרוטוקול שורות 4 – 9 וכן עמק 31 שורות 5 – 7 לפרוטוקול).
גם אחיו הנוסף של התובע, ד’, פירט בבית המשפט כי שמע מפי התובע ואף מפיו של הנתבע על אודות העסקים המשותפים שניהלו הוא והנתבע: “… הוא היה שבוי, הוא רק דיבר על י’ רק טוב, שהוא כן, הוא ימנף את הכסף שהוא נותן לו ושהם עושים עסקים ביחד, והכל היה נראה יותר מידי ורוד…” (עמ’ 36 לפרוטוקול שורות 29 – 30 וכן גם בעמ’ 37 שורות 1 – 12 , עמ’ 38 שורות 1 – 8 ועמ’ 40 לפרוטוקול שורות 17 – 24).
לא מצאתי הצדקה לפקפק בדברים אלה של העדים.
אם כן, גם המצג שהציג התובע עצמו בפני בני משפחתו – דודו ואחיו – לא היה של מתנות גרידא, ומנגד גם לא היה מצג של “פקדונות” או “נאמנויות”, כי אם מצג של עסקים משותפים, במובן שבו התובע הוא שהשקיע לשיטתו את הכספים ואילו הנתבע היה אמור להשיא את הרווחים באמצעות יוזמותיו העסקיות.
במיוחד נוכח עדויותיהם המוקשות, לשון המעטה, של הצדדים שניהם, דווקא ניתוחו של התמליל ועדויותיהם של העדים החיצוניים הוא שמוביל למסקנה, כי הלכה למעשה מארג היחסים שנקשר בין האב ובנו היה מארג של יחסים עסקיים משותפים, כמפורט לעיל.
הדברים אף מתיישבים הרבה יותר עם הוראותיו של הדין. כידוע, נאמנות ולו באשר לזכויות בדירה, טעונה היתה רישום (השוו: סעיף 4 לחוק הנאמנות, התשל”ט – 1979). משלא נרשמה הערה בדבר נאמנות שכזו – בוודאי שהטענה בדבר קיומה ולו ביחס לנכס הספציפי דוגמת הדירה – מוקשית היא. זאת במיוחד בנסיבות בהן עורך תצהיר ההעברה כלל לא זומן למתן עדות מטעם התובע. מנגד, דבר קיומם של עסקים משותפים – במנותק מגורלו או מעמדו של נכס ספציפי זה או אחר – איננו בהכרח תלוי בשאלה האם אלה נרשמו כדין או אם הוטלה חובה לרשמם כדין (השוו, למשל: סעיף 6 לפקודת השותפויות [נוסח חדש] התשל”ה – 1975 ; להלן: “פקודת השותפויות”).
מכאן, שגם לו אמנם יצרו התובע והנתבע כלפי צדדי ג’ מצג ולפיו הזכויות בדירה כמו גם כספי ההעברה ניתנו לנתבע שלא בתמורה, הרי שהראיות שהוצגו לעיל מבהירות הבהר היטב שהעברות אלה היו חלק ממסגרת הסכמית רחבה יותר ביניהם, שבמסגרתה למעשה כוננו ביניהם מערכת יחסים עסקית משותפת שבה שימש הנתבע כיזם ואילו התובע שימש כמשקיע, וזאת באמצעות הנכסים ביניהם.
היוצא מכלל אלה הוא שאני קובע כממצא עובדתי כי בין התובע ובין הנתבע שררה מערכת יחסים עסקית משותפת במסגרתה התובע השקיע לכל הפחות בשתי פעימות גם כספים נזילים שלו וגם נכס מקרקעין שלו, שהועברו לחזקתו ולשליטתו של הנתבע, אשר התחייב במסגרת זאת לשמש כיזם ולהשיא את רווחי הצדדים שניהם מן הנכסים שהועברו לידיו.
עושק והשפעה בלתי הוגנת
כאמור, התובע טוען כי הנתבע עשקו, או לחילופין מבקש לקבוע כי בבסיסן של עסקות המתנה השפעה בלתי הוגנת מצדו, באנלוגיה מדיני הירושה. איני מוצא באלה ממש.
סעיף 18 לחוק החוזים מבהירנו, כי “… מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה…” (שם).
אלא שכזכור, קבעתי לעיל כי לא עלה בידי התובע לשכנע בדבר קיומו של מצב רפואי – שכלי או אחר – שהוביל ליחסיו הכלכליים עם הנתבע. אף לא ניתן להסיק כי התובע – שעל פי עדותו הוא ניהל עסק עצמאי במשך כעשרים שנה (עמ’ 42 לפרוטוקול) ואף צבר נכסים- לכל הפחות שתי דירות – כאדם לא מנוסה. אף יש לזכור כי גם לו ההתקשרויות בעסקות המתנה חרגו מיחסים ללא תמורה כלל, הרי שעסקינן במעין שותפות בצילה של מארג יחסי אב ובן, תוך שלא לחינם מניח הדין גם יחסי קרבה משפחתיים בין בני משפחה אשר שונים הם באופיים מיחסיהם של שותפים עסקיים גרידא (כך, למשל, השוו לחזקת המתנה הקבועה בדין בכל הקשור עם יחסי בני משפחה קרובים, כמפורט בין היתר בע”א 34/88 רייס נ’ עזבון אברמן ז”ל פד”י מד (1), 278; ע”א 4396/90 רוזמן נ’ קריגר, פ”ד מו’ (3), 254).
כאשר מוסיפים לכך את מחדליו הראייתיים של התובע, שנמנע כאמור מלזמן עדים מהותיים לתמיכה בגרסתו, כמפורט לעיל, המסקנה המתבקשת היא כי לא עלה בידיו לשכנע כי דין עסקות המתנה ביטול מחמת פגם ברצון.
ברוח זו, אף אין ניתן לקבל את טענתו של התובע להשפעה בלתי הוגנת כלפיו. גם לו אניח כי בנסיבות מסוימות ניתן לבחון יחסים פנים משפחתיים בראי דיני ההשפעה הבלתי הוגנת, המוכרים מדיני הירושה, הרי שבמקרה שלפני לא עלה בידי התובע לשכנע כי אמנם יחסיו עם הנתבע היו נגועים בהשפעה בלתי הוגנת. מבחני העזר הקבועים בקשר עם ההשפעה הבלתי הוגנת בהקשרה של צוואה הם ארבעה עיקריים: האחד, עצמאותו הגופנית והשכלית של המצווה ; השני, מבחן התלות והסיוע שבין הזוכה על פי הצוואה ובין המצווה ; השלישי – קשרי המצווה עם אחרים זולת הזוכה על פי הצוואה ; הרביעי – נסיבות עריכת הצוואה ומידת מעורבותו של הזוכה על פי הצוואה בעריכתה (דנ”א 1516/95 מרום נ’ היועץ המשפטי לממשלה פ”ד נב 2, 813).
אם נקיש ממבחני עזר אלה על נסיבותיו העובדתיות של מארג היחסים הכלכלי שבין הצדדים ועל עסקות המתנה, נגיע לכלל מסקנה כי דין טענת התובע דחייה. באשר למצבו הרפואי – הגופני והשכלי – של התובע, כבר הבהרתי לעיל כי התובע כשל מלשכנע שהיה בו כדי לשמש נדבך כלשהו לחובת הנתבע. באשר לתלות ולסיוע שבין הצדדים, לא זו בלבד שהתובע בחר כאמור לעיל למזער את יחסיו עם הנתבע, הרי שלא ראיתי כי טען בכל דרך כי היה תלוי בו תלות של ממש, ואולי ההיפך הוא הנכון, מקום בו התובע הוא שהשקיע כספים ונכס ביוזמתו של הנתבע. התובע עצמו לא טען כי נמנע ממנו קשר עם בני משפחה אחרים, ואולי ההיפך הוא הנכון.
לבסוף, ראינו כמפורט לעיל כי התובע עצמו היה אקטיבי בכל הנוגע לעסקות המתנה – ערך תצהיר מתנה לפני עורך דין, כתב הוראה בכתב ידו לביצוע ההעברה – ונמנע מפורשות מלזמן את העדים נטולי הפניות לכאורה שהיה בעדותם אולי כדי לבסס תמיכה ראייתית כלשהיא לטענותיו, בין אם טענות בדבר לחצו של הנתבע בבנק, ובין אם טענותיו למערכת הסכמית כפולה (האחת מתנה, ולצידה פקדון). כפועל יוצא, אף לא ניתן ללמוד כל עיקר מנסיבות עסקות המתנה ראיה לבטלותן.
פועל יוצא של האמור, הוא כי איני מוצא ממש בטענות התובע בדבר פגמים ברצון בקשר עם עסקות המתנה וגם הן נדחות.
לאור מכלול המסקנות דלעיל, נידרש עתה לשאלת הסעד ההולם בהליך שלפני.
הסעד האופרטיבי – מתן חשבונות וזכאות על בסיס הנכסים המשותפים בעת הגשת התביעה
כאמור, קבעתי לעיל, כי המסד לביצוע עסקות המתנה היה מארג יחסים עסקי משותף של הצדדים, בהם שימש התובע כמשקיע ואילו הנתבע כ”יזם”.
כמובן שבמצב דברים זה, על הצדדים לגלות האחד לשני מידע שלם ונכון בכל הקשור עם עסקיהם המשותפים (השוו למשל: סעיף 29 לפקודת השותפויות).
מכאן, ובמיוחד בהתחשב בערפל ראייתי מסוים שבחר הנתבע להיתלות בו עד כה עת נקט בקו הגנה לפיו זכה למתנות גרידא ; ומקום בו הלכה למעשה קבעתי שיחסיהם הכלכליים של הצדדים היו בבחינת יחסי שיתוף עסקי; בנסיבות אלה קמה חובה על הנתבע ליתן לתובע דין וחשבון מלא ומפורט על אודות נכסי הצדדים המשותפים, מאז למעשה החלו במארג העסקים המשותף בעת עריכת תצהיר המתנה, עובר במועד הגשת התביעה, וכלה בנכסיהם היום, גם אם לא נרשמו על שם הצדדים מפורשות וגם אם עיקרם מוחזק דה-פקטו רק בידי הנתבע (השוו למשל: סעיף 32 לפקודת השותפויות). על הנתבע לספק דין וחשבון מפורט שכזה לתובע, על מנת שזה ידע לכלכל צעדיו.
הלכה למעשה, עצם הגשת התביעה מלמדת מאליה על רצונו של התובע בפירוק מארג היחסים הכלכלי המשותף בינו ובין הנתבע (השוו: סעיף 41 לפקודת השותפויות).
באין כל התניה אחרת, הרי שברירת המחדל היא כי כוחו של כל שותף עסקי לחייב את כלל שותפיו בכל עניין הנובע מן העסקים המשותפים (השוו: סעיף 14 לפקודת השותפויות) ולצד זאת ברירת המחדל בחבות היא “ביחד ולחוד” (השוו: סעיף 19 לפקודות השותפויות). כפועל יוצא, נקודת המוצא לשאלה כיצד יחלקו התובע והנתבע בנכסיה החיוביים והשליליים של מערכת יחסיהם העסקיים המשותפת, תהא על בסיס הנכסים בעת הגשת התביעה, ולא על בסיס הנכסים ששימשו כבסיס להשקעה.
כפועל יוצא, ובשים לב לכך שלא הוכח כל עיקר כי הצדדים כוננו יחסים עסקיים לא שוויוניים עת כל אחד מהצדדים החזיק בגישה קוטבית (התובע – עתר למלוא הנכסים, הנתבע – עתר אך לקבלת תזת ה”מתנה”), ברירת המחדל גם בעת בחינת זכאותו של התובע לחלקו בנכסיהם המשותפים של הצדדים (המוחזקים כאמור בעיקרם בידי הנתבע), תהא זכאות למחצית שווי הנכסים בעת הגשת התביעה (כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק).
פועל יוצא של מכלול האמור הוא כדלקמן:
אני קובע כי לתובע זכאות למחצית מכלל נכסי מערכת היחסים העסקית המשותפת בינו ובין הנתבע כפי שנתגבשו בעת הגשת התביעה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין עד למועד תשלומם בפועל. הואיל והלכה למעשה אין כפי הנראה מחלוקת כי עיקרם המכריע של הנכסים מצוי בהחזקתו ובידיו של הנתבע, על הנתבע מוטלת החובה להעביר לתובע את חלקו בנכסים אלה ו/או לשלם לו את שווים כאמור.
אני מורה לנתבע למסור לתובע בתוך 60 יום מהיום דין וחשבון מפורט ומלא, נתמך בכל האסמכתאות הרלוונטיות, באשר לכלל נכסיהם המשותפים של הצדדים, בין אם נרשמו על שם הנתבע לבדו, בין אם נרשמו על שם אחרים בעבורו, ובין אם שימשו להשקעה בנכסים אחרים ו/או תאגידים אחרים. זאת, לרבות כל נכס המוחזק בפועל בידי תאגיד שהנתבע הוא בעל עניין בו.
היה והנתבע לא יפעל כאמור, יוכל התובע לעתור בתיק זה בחלוף המועד שנקצב, גם לאחר סגירתו, למתן צו גילוי מידע מפורט בהתאם לאמור לעיל, וכן יוכל לעתור בתובענה נפרדת למינויו של בעל תפקיד בעל סמכויות חקירה לאיתור הנכסים המשותפים ושומתם; זאת לצורך הגדרת הסכום הקונקרטי שעל הנתבע יוטל לשלם, קביעה שתהא אכיפה במידת הצורך בפני רשות האכיפה והגבייה. בשכר טרחת בעל התפקיד יישא הנתבע, גם אם התובע עצמו יישלמו כמימון ביניים.
בהתחשב בהתנהלותם של הצדדים שניהם כמו גם בתוצאה לה הגעתי, כל צד יישא בהוצאותיו.
פסק הדין מותר בפרסום, בהשמטת מלוא פרטיהם המזהים של הצדדים ובני משפחתם.
המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.
ניתן היום, י”ט אלול תשפ”ד, 22 ספטמבר 2024, בהעדר הצדדים.