לפני
כבוד השופטת רונית גורביץ
תובע:
ת”ז
ע”י ב”כ עוה”ד הייתם שדאפנה
נגד
נתבעת:
ת”ז
ע”י ב”כ עוה”ד אמיל זועבי
פסק דין
הסוגיה הטעונה הכרעה היא, האם ניתן להורות על פירוק שיתוף בדירת הצדדים בחלוקה בעין בנסיבות בהן מכירתה בשוק החופשי לא תותיר כל תמורה לחלוקה לצדדים לאור העיקולים והחובות הרובצים עליה.
בהליך שבכותרת עותר התובע לפירוק שיתוף בדירה ולדמי שימוש ראויים.
התובע עתר במסגרת תביעתו לסעדים הבאים: ימונה שמאי שיעריך את דמי השימוש הראויים, לחייב את הנתבעת בדמי שימוש ראויים החל מחודש 7/20 ועד למכירתה בפועל, להורות על פירוק השיתוף בדירה ומכירתה כפנויה בשוק החופשי למרבה במחיר וחלוקת התמורה תוך קיזוז דמי השימוש כפי שיקבעו על ידי בית משפט והוצאות נלוות וחובות הרובצים על חלקו של התובע.
הצדדים הינם בני זוג לשעבר, נשאו בשנת 1995 התגרשו בחודש 7/2020, ומנישואיהם נולדו להם שבעה ילדים, מתוכם שישה בגירים (שנים במאסר) וילד אחד קטין יליד 2.11.10 כיום בן 14 שנה.
התובע לאחר גירושיו נישא מחדש ולו שני ילדים נוספים מקטני קטינים.
הצדדים הינם בעלים בחלקים שווים של דירה הנמצאת ברחוב XXX בעיר XXX ופרטיה גוש XXX חלקה XXX תת חלקה XXX (להלן: “הדירה”).
הדירה נרכשה ע”י הצדדים במימון משרד הביטחון ורבצה עליה משכנתא לטובתו שבוטלה.
על הדירה רשומים עיקולים רבים מגורמים שונים.
העיקולים הרשומים על זכויות התובע:
מע”מ הערה לפי פקודת מיסים גבייה בסכום של 43,000 ₪ מיום 23.4.14.
מע”מ הערה לפי פקודת מיסים גבייה בסכום של 72,141 ₪ מיום 13.9.20.
הערה על מינוי מנהל מיוחד בפש”ר 54744-10-15 מיום .3.3.16
שני צווי עיקול מתיק הוצל”פ מיום 15.6.20 וצו עיקול נוסף מיום 28.12.20.
הערות שרשומות על זכויות הנתבעת:
צו עקול בתיק הוצל”פ מיום 10.12.17 וצו עיקול נוסף מיום 1.7.20.
הערה על מינוי נאמן בתיק הוצל”פ מיום 22.7.21
הערה שרשומה על שם שני הצדדים:
עירייה לפי פקודת מיסים גבייה בסכום של 14,044 ₪ מיום 2.5.19
מוסכם כי פירוק השיתוף על ידי מכירתה לא יותיר כל יתרת תמורה בידי הצדדים לנוכח העיקולים והחובות הרובצים עליה.
בהליך קודם נקבעה האחריות ההורית על הקטינים בידי הנתבעת (תלה”מ 57721-04-18).
החל מיום 27.1.20 הועמדו מזונות הקטין ושלושת אחיו על מחצית קצבת הבטחה ליחיד שקיבל התובע כ- 850 ₪ לחודש עקב היותו עצור עד תום ההליכים בבית אחותו ובהתחשב בכך שהנתבעת קבלה קצבת הבטחת הכנסה בסך של 3400 ₪ בנוסף לקצבת ילדים בסך של 800 ₪ (תלה”מ 757634-04-18).
הליך נוסף שננקט על ידי הנתבעת היה לפירוק שיתוף בדירה (18957-04-19).
ההליך לא קודם בשל היות התובע בהליך פש”ר, הליך שבוטל בחודש 5/2020.
חוסר שיתוף פעולה של הנתבעת ואי היענות לדרישת משרד הביטחון לחתימה על מסמכים להסרת משכנתא, עניין שהוסדר בהמשך.
והערה לטובת רשות המיסים שעודנה בתוקף.
והנתבעת הסתפקה דאז בסעד הצהרתי כי היא בעלים של מחצית מהזכויות בדירה.
ביום 13.2.24 התקיים דיון במעמד הצדדים בו הציע התובע חלופה של פירוק שיתוף על דרך של חלוקת בעין באופן ששני הצדדים יוכלו לעשות שימוש בדירה ובכך יתייתר הצורך למכור אותה, אך הנתבעת סירבה להצעה זו. הוצעה גם חלופה על ידי בית המשפט כי פירוק השיתוף יידחה ל-4 שנים עד הגיעו של הקטין לגיל 18 שנים, ואולם גם הצעה זו לא אומצה על ידי התובע שעמד על תביעתו.
בסופו של דיון הוסכם על מתווה דיוני לפיו יוזמן תסקיר כדי שתונח תמונה מלאה על המצב הסוציאלי של כל אחד מהצדדים, המפרט: מצב משפחתי, מצב הילדים, גילאיהם, צרכים מיוחדים הדורשים טיפול רפואי, הגורם שמטפל בהם ודואג לספק את צרכיהם הפיזיים והרגשיים, מצבם הבריאותי של הצדדים עצמם, המקום שבו מתגורר כל צד וכל פרט רלוונטי אחר.
לאחר קבלת התסקיר נדרשו הצדדים להגיש סיכומים בכתב.
טענות התובע
לטענתו, לאחר גירושיהם, נאלץ לעזוב את הדירה המשותפת בכפייה, מתוך חשש לעימותים או הסתבכויות שעלולות לנבוע מפרי דמיונה של הנתבעת, בעוד היא ביחד עם הקטין המשיכו להתגורר בדירה.
מפנה לכך שבעבר הוגשה ע”י הנתבעת תביעה לפירוק שיתוף והוגשה בקשה למינוי כונס נכסים למכירת הדירה. לשיטתו האמור מעיד על גמירות דעתה ועל רצונה לפרק את השותפות ולמכור את הדירה. ועל כן, אין היא רשאית במסגרת ההליך הנוכחי לחזור בה ממימוש הפירוק רק לאור העובדה שהתובע מצוי מחוץ לדירה בעוד היא משתמשת בלעדית בדירה המשותפת.
לטענתו בהיותו בעלים של מחצית הזכויות בדירה, זכותו לדרוש פירוק שיתוף בה לרבות מכירתה כפנויה בשוק החופשי למרבה במחיר. אולם עקב העיקולים הרבים אשר ימנעו מכירתה, הדרך הנכונה והצודקת היא, על ידי פירוק שיתוף בדירה דרך חלוקה בעין בהיותה אפשרית בנסיבות העניין לאור מצבה התכנוני של הדירה.
התובע הפנה להוראות החוק והפסיקה לפיהן כל שותף במקרקעין זכאי בכל עת לדרוש את פירוק השיתוף. לטענתו שיקול הדעת של בית משפט בעניין מצומצם ביותר.
לשיטתו לפי סעיף 40 לחוק המקרקעין, האפשרות המועדפת היא של חלוקה בעין, אלא אם המקרקעין אינם ניתנים לחלוקה או שהחלוקה תגרום נזק ניכר לשותפים או מי מהם.
בעניינינו, חלוקה בעין על ידי חלוקת הדירה לשתי יחידות דיור נפרדות ניתנת לביצוע לאור מצבה התכנוני וגודלה והיא לא תגרום שום נזק למי מהשותפים. נהפוך הוא פירוק שיתוף על ידי מכירתה לא יותיר כל יתרת תמורה בידי הצדדים לנוכח העיקולים והחובות הרובצים על הדירה.
על כן, בסיכומיו בנוסף לסעד של פסיקת דמי שימוש ראויים, עותר להורות על פירוק שיתוף בדירה בעין ולמנות מהנדס אשר יבצע חלוקה שוויונית בדירה או חלוקה בהתאם לצרכים של כל אחד מהצדדים לרבות מספר הנפשות המתגוררים עמו ולחייב את הנתבעת בהוצאות משפט ובשכ”ט עו”ד.
טענות הנתבעת
הנתבעת מתנגדת לפירוק השיתוף בדירה בהיותה משמשת מקום מגורים לה ולבני משפחתה, ואין לה מקום אחר.
לטענתה, היא סובלת ממחלות, התובע לא משלם מזונות מאז שעזב את הדירה, והוא לא בקשר עם ילדיו.
מפנה לסעיף 6 א לחוק יחסי ממון וסעיף 40 א (א) לחוק המקרקעין כי ניתן לעכב פירוק שיתוף עד להסדרת מדור חליפי להורה המחזיק בקטין ולקטין עצמו.
טוענת כי התובע רוצה למכור את הבית כדי לחסל את חובותיו ולקחת מחלקה באמצעות דמי שימוש, בנסיבות בהן היא מפרנסת לבד את ילדיה מקצבת הבטחת הכנסה ומגדלת בגפה את הקטין ונושאת בהוצאות הבית. בעוד התובע גר בשטחים בבית משלו עם אישה אחרת.
מבקשת לעכב את הליך הפירוק בחמש שנים.
הכרעה
דירת המגורים המשותפת מהווה נכס יחיד של הצדדים.
התובע הורחק מדירת המגורים במסגרת צו הגנה לשלושה חודשים החל מיום 9.3.21 ועד ליום 9.6.21 (ה”ט 19079-03-21).
מאז הגירושין ומזה למעלה מארבע שנים מתגוררת הנתבעת בדירה עם ילדיה כיום עם הקטין ועוד שני ילדים בגירים.
בתסקיר שהוגש ביום 18.3.24 צוין כי לצדדים שבעה ילדים משותפים אחד מהם קטין. הם חוו מערכת יחסים קונפליקטואלית במהלך השנים עם האשמות לאלימות ולאחר פרידה תלונות הדדיות על תפקוד הורי לקוי.
בחודש ינואר 2024 היה אירוע במהלכו התובע הגיע לדירת המשפחה והואשם על ידי הנתבעת בתוקפנות כלפיה. אותו אירוע הסתיים במעורבות משטרתית.
האם היא ההורה העיקרי שטיפל בקטינים.
זמני שהות של האב עם הילדים התאפיינו בחוסר רצף וקביעות.
לגבי האם, היא אינה עובדת, דיווחה על קשיים בריאותיים וכלכליים מתקיימת מקצבת הבטחת הכנסה (צורפו אישורים רפואיים ואבחון מל”ל מיום 2.11.23).
לגבי הקטין המשותף, תואר בדו”ח החינוכי : “כילד שמגיע באופן סדיר למסגרת, מטופח עם הציוד הנדרש. יש שיפור בתפקודו הלימודי בבית הספר בשלל המקצועות והחל בהליך שילוב בכיתה רגילה אחרי שלמד בכיתה קטנה. מגלה מוטיבציה בלמידה בבית הספר….משתתף בכל החוגים…תואר כילד מקובל ואהוב בכיתה. צוין כי ישנם בעיות התקשורת של המסגרת החינוכית מול האם שלא תמיד זמינה וכי האב משתף פעולה מול המסגרת ומגיע כאשר נדרש”.
לגבי זמני השהות, נקבע כי אלו יתקיימו בסופ”ש מחמישי עד שבת כשביקר בבית האב בשטחים. כיום לא מתקיימים זמני שהות, הוא נמצא בקשר טלפוני עמו, ופוגש אותו בבית הסבתא בעיר מגוריו באופן לא רציף ובתיאום בין האב לקטין.
לגבי האב, הוא נשוי בשנית לאישה מהשטחים, ויש לו שני ילדים נוספים ממנה בגילאים שנה ושלוש שנים.
למשפחה יש בית בשטחים שם האישה שוהה באופן קבוע והאב מגיע לשם בסופי שבוע.
הקטין הצעיר מתמודד עם בעיות רפואיות באופן שמצריך ממנו לשהות בארץ בקרבת המוסדות הרפואיים (צורף סכום אשפוז בי”ח XXX מיום 8.2.24).
בהעדר מקום מגורים קבוע בארץ, שוהה האב ביחד עם הקטין בבית אמו.
לגבי תנאי דיור, בביקור שערכה העו”ס בבית הסבתא, הבית מורכב משלושה חדרי שינה וסלון, תנאי הדיור סבירים מבחינת סדר, ניקיון וריהוט.
האב אינו עובד ומתקיים מקצבת נכות של בנו הצעיר.
האב מתאר קשיים בשל היותו המטפל העיקרי בקטין מאחר ואשתו אינה תושבת הארץ ושוהה בשטחים.
כפי שעולה מהמכלול, בדירת המגורים המשותפת גרו הצדדים מיני יום הנישואין ועד למועד הגירושין ושם נולדו וגדלו הקטינים.
בביקור שערכה העו”ס בדירה התרשמה כי היא מורכבת מארבעה חדרי שינה וסלון, לקטין ולאחותו הבגירה חדר משלהם כשהריהוט בבית חלקי, והנתבעת תיארה קושי כלכלי ומאמץ רב לשפר את התנאים.
כאמור המחוקק השווה מצב של מכירת דירת מגורים משותפת עקב פירוק שיתוף למצב של איזון משאבים, ובשני המצבים נדרשת הערכאה האחראית על פירוק השיתוף ו/או עריכת האיזון להתחשב בטובתם של הקטינים ולוודא כי לילדי בני הזוג ולהורה המחזיק בהם הסדר מגורים חליפי כתנאי למכירת הדירה במסגרת הפירוק.
פרופ’ ליפשיץ במאמרו מצביע על הצורך להתחשב בטובתם של הילדים, גם במחיר פגיעה בזכויותיו הקנייניות של בן הזוג הלא משמורן.
במאמרו ישנה הפנייה למחקרים פסיכולוגיים שעסקו בהשפעותיהם ארוכות הטווח של גירושים על ילדים ועמדו על חשיבות היציבות בחייהם של הילדים למשפחות גרושות, ועל הצורך של הילדים הללו להמשיך ולהתגורר בבית המגורים המשפחתי גם לאחר הגירושים (ראה המאמרים המצוינים בה”ש 193 במאמרו של שחר ליפשיץ, “ברצוני להתגרש ומייד! על ההסדרה האזרחית של הגירושים”, עיוני משפט כח (תשס”ו-תש”ז) עמ’ 671 בעמ’ 732 (להלן: “מאמר ראשון”) וכן ראה מאמרו “יחסי משפחה וממון: אתגרים ומשימות בעקבות תיקון מס’ 4 לחוק יחסי ממון” חוקים א 2009, עמ’ 227 בעמ’ 306-310 (להלן: “מאמר שני”).
כך למשל, נקבע במספר מדינות כי טובת הילדים חייבת להיות שיקול מנחה לא רק בדיני מזונות אלא גם בדינים נוספים העוסקים ביחסים הכלכליים במשפחה, לרבות דיני הרכוש. וברוח זו הוצגו רפורמות משפטיות בכמה ממדינות המערב, אשר העניקו להורה המחזיק בילדים זכות מדור בדירת המגורים של בני הזוג גם לאחר הגירושים במנותק מהזכויות הקנייניות (מאמר ראשון עמ’ 736).
לגישתו, ניתן לעשות שימוש בסעיף 6(ד)(4) לחוק יחסי ממון אשר משלב באופן מימוש איזון המשאבים גם שיקולים של טובת הקטינים ומניעת פגיעה ברווחתם, ולאורו להקנות עדיפות, במקרים שבהם מסת הנכסים המאוזנים מאפשרת זאת, לטכניקת חלוקה קניינית שתותיר את בית המגורים בידי ההורה המשמורן (מאמר שני עמ’ 306).
סעיף 40 א’ (א) לחוק המקרקעין קובע כי : “החליט בית המשפט לפי סעיף 40 על פירוק השיתוף במקרקעין משותפים שהם דירה של בני זוג המשמשת להם למגורים, בדרך של מכירה, לא יורה על ביצועה והמכירה תעוכב, כל עוד לא נוכח בית המשפט כי לילדי בני הזוג הקטינים ולבן הזוג המחזיק בהם, יחדיו, נמצא הסדר מגורים אחר המתאים לצרכיהם, לרבות הסדר ביניים למגורים זמניים המתאים לצרכיהם, לתקופה שיקבע. במידה ובית משפט דן בתביעה לפירוק שיתוף בדירה שבה מתגוררים גם ילדים קטינים, בסמכותו להורות על עיכוב פירוק השיתוף בדירה המשותפת, עד למועד בו ימצא סידור מגורים מתאים עבור הילדים וההורה המשמורן”.
גם סעיף 6 א’ לחוק יחסי ממון בין בני זוג, קובע שעל בית המשפט לדחות את מכירת דירת המגורים עד שימצא הסדר מחייה מתאים לילדים הקטינים ולהורה בעל המשמורת. הוראות אלו נועדו להבטיח את טובת הילדים במהלך הליך פירוק השותפות בדירת המגורים בגירושין.
עוד נקבע בסעיף 6 בחוק יחסי ממון כי כאשר אין ביכולתם של בני הזוג להגיע להסכמה, בית המשפט אחראי לקביעת אופן חלוקת המשאבים והנכסים ביניהם, לרבות קביעת המועדים ותנאים נוספים.
בענייננו, לנתבעת לקטין ולשני הילדים הבגירים שגרים עמה, אין סידור מגורים אחר.
על הדירה רשומים עיקולים רבים מגורמים שונים, ואין מחלוקת כי פירוק השיתוף על ידי מכירתה לא יותיר כל יתרת תמורה בידי הצדדים למציאת סידור מחייה אחר.
לצדדים אין אפשרות לקנות את חלקו של האחר בדירה.
ובמכירת הדירה אין כל מענה למדור הנתבעת ולקטין שבחזקתה כמו גם לשני הבגירים הנוספים שגרים בה.
לתובע יש אופציית מגורים בבית אמו בזמן שהותו בגבולות הארץ, שגם אם היא אינה מיטבית, עדיין מהווה קורת גג עבורו ולקטין הצעיר שנדרש לטיפולים רפואיים.
עוד יש לקחת בחשבון את טובתו של הקטין בהישארותו בסביבת מגורים מוכרת ובמסגרת חינוכית בית ספרית תומכת אליה הוא מורגל. אין חולק כי יציבות זו חשובה לבריאותו הנפשית של הקטין. בהקשר האמור, די להפנות לתסקיר העו”ס לאורו על פי הדו”ח החינוכי הקטין מצליח לשמור על רמת הישגים ומקובל חברתית למרות המצב המשפחתי הקשה.
מצבם הכלכלי של כל אחד מבני הזוג קשה, התובע לא הוכיח כי הוא משלם מזונות מאז הגירושין ולא הוכיח כי הוא משתתף בהוצאות אחזקת הבית. כך שגם לא יעלה בידה של הנתבעת לממן מדור חליפי עבורה ועבור הקטין, ואין ספק שתיפגע רווחתו.
איזון כלל השיקולים מכריע את הכף להשארת המצב בעינו וכנגד מכירת הדירה.
שאגב ספק אם לא תמומש על ידי מי מהנושים במסגרת ההליכי חדל”פ או תיק הוצל”פ.
התובע שהינו מודע למבוי הסתום באשר למכירת הדירה, שינה בדיון ובסיכומיו את הסעד הנתבע בכתב התביעה, לפירוק שיתוף על דרך חלוקה בעין.
סעיף 39 (א) לחוק המקרקעין קובע כי : “במקרקעין הניתנים לחלוקה יהיה פירוק השיתוף בדרך של חלוקה בעין”.
סעיף 40 (א) לחוק המקרקעין קובע כי :”במקרקעין שאינם ניתנים לחלוקה, וכן אם נוכח בית המשפט כי חלוקה בעין תגרום הפסד ניכר לשותפים, כולם או מקצתם, יהיה פירוק השיתוף בדרך של מכירת המקרקעין וחלוקת הפדיון.
(ב) המכירה תהיה בדרך שנמכרים מקרקעין מעוקלים בהוצאה לפועל, זולת אם הורה בית המשפט על דרך אחרת שנראית לו יעילה וצודקת יותר בנסיבות העניין”.
חוק המקרקעין נותן עדיפות לחלוקה בעין על פני מכירה ובתנאי שהדבר אפשרי מבחינה תכנונית.
התובע לא הציג אישור מרשויות התכנון והבנייה כי ניתן לפצל דירה לשתי יחידות בבניין משותף.
גם אם ניתן טכנית ופיסית לחלק את הדירה, הרי כשהדבר אינו אפשרי מבחינת רשויות התכנון ובלשכת רישום המקרקעין לא יוכלו הצדדים לרשום את הדירה כשתי יחידות נפרדות, חלוקה כזו היא בלתי חוקית ועל כן לא ניתן לפעול בדרך זו של חלוקה בעין.
מעבר לאמור, כשמערכת היחסים קונפליקטואלית מלוויית בהאשמות הדדיות, לא ניתן לאפשר חלוקה בעין, שכן תכנון חלוקה ושיפוץ כרוכים בשיתוף פעולה בין הצדדים, דבר שלא צפוי שיקרה ואין אפשרות לכפות אותו. כך גם יימנע חשש להתלקחות אלימות בין הצדדים ולא תעורער היציבות בחייהם של הנתבעת והקטין.
בנסיבות, אני דוחה את הסעד לחלוקה בעין של הדירה.
סבורני כי לאור האמור לעיל, הדרך הנכונה והמאוזנת לפירוק השיתוף בדירה, הינה לעכבו עד הגיעו של הקטין לגיל 18 שנים.
באשר לסעד הנתבע של דמי השכירות או דמי שימוש ראויים מאז עזיבת התובע את הדירה, אציין כי סכום המזונות הזעום שנפסק הביא בחשבון את העובדה שהנתבעת והקטינים מתגוררים בבית המגורים והנתבע נמצא במעצר בית אצל אחותו‚ ועל כן התקזז מול דמי שכירות או דמי שימוש שהתובע סבור שמגיעים לו. מעבר לכך, שהתובע לא הוכיח כי שילם בכלל מזונות מאז פסיקתם, כאשר הנתבעת מתקיימת מקצבת הבטחת הכנסה בלבד. לפיכך, אינני מוצאת לנכון לפסוק הסעד המבוקש בשלב זה. דיון שיידחה לעת מצוא.
אין חיוב בהוצאות.
להמציא לצדדים ולסגור את התיק.
ניתן היום, ג’ חשוון תשפ”ה, 04 נובמבר 2024, בהעדר הצדדים.
