לפני
כבוד השופטת רונית גורביץ
תובע:
ת”ז
ע”י ב”כ עוה”ד מועאד עונאללה
נגד
נתבעים:
1.- ז”ל (המנוח) ת”ז
2.ת”ז
3.ת”ז
ע”י ב”כ עוה”ד מועין ח’ורי ו/או ולילא ח’ורי – מועמר
פסק דין
האם צד שחויב ביחד ולחוד עם חייב אחר בפסק דין שקיבל את תביעתו של הנושה, יכול לכפור בחבותו כלפי החייב האחר ששילם את החוב לאותו הנושה, מכוח מערכת היחסים הפנימית ביניהם, או שחלה עליו מניעות מכוח השתק פלוגתא.
הצדדים להליך הינם בני משפחה.
הנתבעים הינם יורשי אחיו המנוח של התובע, מר XXX ז”ל (להלן :”המנוח”) על פי צו ירושה שניתן ביום..
המנוח נפטר ביום ..
הנתבעת 2 אלמנתו והנתבע 3 בנו, בחלקים שווים.
התובע והמנוח הינם אחים (ייקראו להלן : “הצדדים”).
הסעד המבוקש חיוב הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובע סכום של 2,328,767 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל בנוסף להוצאות משפט שכ”ט עו”ד ומע”מ כחוק.
במסגרת הליך קודם, בו דודם (להלן : “הדוד”) הגיש בשנת 2005 תביעה כספית כנגד התובע והמנוח מכוח הסכם ונספח לו במסגרת ת”א XXX בגדרם “הוסכם מפורשות כי הנתבעים (התובע והמנוח – ר.ג. ) חייבים לתובע (הדוד- ר.ג. ) סכומים מסוימים, הוסכם על אופן סילוק החוב, והוסכם כי החוב נוצר עקב תמיכה כספית שהושיט התובע לנתבעים” (להלן: “ההליך הקודם” ציטוט מסעיף 17 לפסק הדין).
ביום 11.7.11 ניתן פסק דין על יד מותב אחר שחייב את התובע והמנוח ביחד ולחוד בתשלום סך של 3,450,671 ₪. בנוסף, חויב התובע לבדו בסכום של 62,026 ₪ (להלן :”פסק הדין”)
הדוד הגיש את פסק הדין לביצוע בלשכת ההוצל”פ ביום 10.10.11.
יתרת החוב עמדה ביום 26.1.21 על סך של 6,896,508 ₪.
על פי תעודת עובד ציבור של לשכת ההוצל”פ הומצא ריכוז תשלומים ששולמו בתיק : סך התשלומים שבוצעו בו מאז עליית מערכת “כלים שלובים” 830,543.26 ₪, סך התשלומים שבוצעו טרם עליית מערכת “כלים שלובים” 26,993 ₪, בעת פתיחת התיק דיווח הזוכה במסגרת בקשת הביצוע על תשלום על חשבון החוב בסך 76,123 ₪.
ביום 19.2.21 נחתם הסכם פשרה בין יורשי הדוד לתובע לפיו הוקטן החוב והועמד לצרכי פשרה על סך של 3.8 מיליון ₪ בנוסף לכל הסכומים ששולמו בעבר על ידי התובע ו/או צד ג’ במסגרת תיק ההוצל”פ.
בסעיף 11 להסכם הפשרה נרשם כי : “מייד לאחר ביצוע כל התשלומים כאמור בסעיף 6 להסכם זה, XXX יהיה רשאי לבקש מראש ההוצאה לפועל להצטרף כזוכה בתיק ההוצאה לפועל כנגד עזבון המנוח”.
בסעיף 10 להסכם הפשרה נרשם כי : “למען הסר ספק מובהר בזאת כי כל עוד לא סולק סכום החוב המופחת במלואו אין בהוראות הסכם זה כדי לפגוע בהמשך ההליכים נגד עיזבון החייב המנוח”.
כאמור ביום 21.4.21 הגיש התובע תביעה נגד יורשי המנוח לחיובם במחצית הכספים ששילם ליורשי הדוד לאחר שהצליח להקטין את החוב ולהעמידו על סך כולל של 3.8 מיליון ₪ בנוסף לסכומים ששולמו על ידו בעבר מאז פתיחת תיק הוצל”פ בסך של 857,535 ₪.
סך הכול שולם על ידו, לטענתו, הן טרם סגירת תיק הוצל”פ והן בהסדר הפשרה 4,657,535 ₪.
עילת התביעה הינה מכוח “פסק דין” שחייב את התובע והמנוח בסכום הפסוק “ביחד ולחוד”.
הנתבעים טענו בכתב הגנתם כי בתביעה לחיוב השתתפות המנוח בסגירת החוב, יש לבחון את עסקת היסוד במישור היחסים הפנימיים בין התובע למנוח, כאשר התובע הוא “החייב העיקרי” והמנוח הוא “החייב המשני”. ועל כן, אין לתובע עילת תביעה כנגד המנוח. לחילופין, המנוח שימש “כערב” או כמעין ערב, ובכל מקרה מדובר בחוב של התובע בלבד, וכי לא צמחה למנוח שום תועלת או טובת הנאה כלשהיא מסכומי ההלוואה הנטענים, ועל כן אין לתובע זכות או עילה להשתתפות מאת המנוח. ולחילופי חילופין, שבחלוקה הפנימית ביניהם חלקו של התובע בחוב הוא 99.6% ואילו של המנוח הוא 0.4% ולא מחצה על מחצה כפי שטוען התובע.
לאחר ניהול ק.מ. התיק נקבע להוכחות.
והתובע ואלמנת המנוח הגישו תצהירי עדות ראשית.
בפתח דיון ההוכחות, ובמהלכן, התנגד התובע לכל טענה או שאלה שעסקה במערכת היחסים הפנימית בין התובע למנוח שעשויה להשליך על ההתחשבנות בחלוקת החוב ביניהם, בטיעון שפסק הדין מקים מעשה בית דין שמשתיק את יורשי המנוח מלטעון להעדר חבות או לכל טענה לחלוקת כספים שלא מחצה על מחצה.
הואיל ומדובר במתן החלטה מהותית להתנגדות לקו חקירה, שחורצת את גורל התביעה, הוריתי על עצירת שמיעת הוכחות ובקשתי כי הצדדים יגישו את סיכומיהם בכתב בשאלה: האם הממצאים והעובדות שנקבעו בפסק דין של כבוד המותב בתביעה שהגיש הדוד כנגד התובע כאן והמנוח מהווים בגדר מעשה בי-דין בשאלת מערכת היחסים ביניהם בתביעה הנוכחית שהוגשה על ידי התובע כנגד המנוח לחייב אותו לשאת במחצית החוב ששולם על ידו לדוד במסגרת הסכם פשרה שנערך בינו לבין יורשיו של הדוד ביום 19/2/2021.
עמדת התובע
התובע בסיכומיו טען כי פסק הדין שניתן מהווה השתק פלוגתא.
שני הצדדים היו מיוצגים ע”י עוה”ד מטעמם.
המנוח הגיש תצהיר עדות ראשית בו פרס את גרסתו וטענותיו.
בית משפט הוציא תחת ידו פסק דין חלוט בו מצא לנכון לחייב את המנוח והתובע ביחד ולחוד לאחר שדן בכל טענותיהם. ועל כן, הנתבעים מושתקים מלהעלות טענות שהוכרעו בפסק הדין.
עמדת הנתבעים
הנתבעים בסיכומיהם טענו כי יש לאפשר להם לחקור, להביא ראיות, לפרוס תשתית עובדתית לגבי מערכת היחסים הפנימית בין התובע למנוח, כדי להוכיח כי התובע הוא שנטל את כל הכספים מהדוד וחזקה שרק הוא נהנה מהם.
לגישתם הקביעות שבפסק הדין אין בהן כדי להשתיק או למנוע מהם מלטעון את טענותיהם לעניין מערך היחסים וההתחשבנות הפנימית בין התובע למנוח, על מנת לחלק את הנטל בהתאם לחלקם היחסי בעסקת היסוד.
לגרסתם לא היו הצדדים יריבים בהליך הקודם, אלא היו צדדים משותפים בינם לבין עצמם אל מול הדוד, ועל כן לא התמלא התנאי של “היה לו יומו בבית המשפט” של כל אחד מהם כלפי רעהו, שהינו יריבו בהתדיינות השנייה.
והראייה לכך שהוגש בהליך הקודם מטעם שניהם כתב הגנה אחד, בו הודו בקבלת הסכומים מהדוד. בהמשך המנוח קיבל ייצוג משפטי נפרד, וביקש לסטות מהמחלוקת בכתב ההגנה. ב”כ של התובע התנגד מהטעם שמערכת היחסים ביניהם לא הייתה נושא להכרעה בהליך הקודם ואף ציין כי לא הוגשה הודעת צד ג’ כנגד המנוח.
לטענתם, אמנם בית משפט דן בטענות שהמנוח העלה בתצהירו אלא שביחס שלו מול הדוד בלבד ולא ביחס שבין שניהם, שכן לא נפתחה חזית ביניהם.
למעשה, לגרסתם, שאלת האחריות הפנימית וחלוקת החבות כלל לא התעוררה בהליך הקודם, וממילא לא נקבע שום ממצא פוזיטיבי באותה “פלוגתא” שלא הייתה חיונית לתביעה העיקרית.
דהיינו, הקביעות המתחייבות ומתבקשות בהליך הנוכחי, נוגעות לעצם החבות (אם בכלל) ולאופן חלוקת החוב בין הנתבעים בהליך הקודם לבין עצמם, בהסתמך על עובדות החוזרות אחורנית עד לעסקה המשותפת, וכלל אינן חותרות תחת הקביעה שבפסק הדין בדבר חיוב הנתבעים “ביחד ולחוד”.
מוצגות כדוגמאות לכך, חבות של עסקה משותפת, חבות של שני חייבים לשיפוי קרנית, הערב זכאי להשבה מלאה מן הערב העיקרי ומקרים של “חיובי חסד” והסכם הלוואה.
לפיכך, טוענים שאין בפסק הדין שום פלוגתא המונעת או משתיקה אותם מלטעון היעדר חבות ביחסם מול התובע ולחילופין את חלקם האפסי (אם בכלל) בעסקה המשותפת (הסכם הלוואה).
הכרעה
הכלל הוא כי לצורך הפעלתו של מעשה בית דין בין בעלי דין משותפים, בינם לבין עצמם, לא די בעובדה שכל אחד מהם נמנה עם בעלי הדין בהתדיינות הראשונה, שביחס אליה ניתן פסק הדין, אף לא די בעובדה שלכל אחד מהם הייתה ההזדמנות המלאה להתדיין בהשמעת טיעוניו ובהבאת הוכחותיו באותה שאלה מסוימת השבה ועולה ביניהם למחלוקת בהתדיינות השנייה. נדרש יסוד נוסף על מנת להקנות להכרעה השיפוטית שניתנה לגבי אותה שאלה כוח מחייב בהתדיינות השנייה כהשתק פלוגתא, והוא כי ההתדיינות ביחס לאותה שאלה התקיימה בהליך הראשון בין אותם בעלי הדין, שהיו צדדים משותפים, בינם לבין עצמם, כיריבים. רק אז ניתן להבטיח, מן ההיבט של תהליך עשיית הצדק במשפט, שאומנם כבר ניתנה לכל אחד מהם הזדמנות למצות את זכות הטיעון או זכות השמיעה שהוא מבקש לממש עתה במסגרת ההתדיינות השנייה…במילים אחרות, הביטוי “היה לו יומו בבית משפט”…אינו מתייחס ל”יומו” של כל אחד מבעלי הדין כלפי מי שהיה יריבם המשותף בהתדיינות הקודמת, אלא ל”יומו” של כל אחד מבעלי הדין כלפי רעהו, שהינו יריבו בהתדיינות השנייה”.
(פרופ’ זלמן מעשה בית דין בהליך אזרחי (1991) בעמ’ 380).
בפסק הדין קיימת התייחסות למערכת יחסים של אימון בין הצדדים:
“גם לגופו של עניין אין אני מאמין לגרסת הנתבע 1 (המנוח – ר.ג.) לפיה הוא חתם על מסמך שכלל לא הכיר את תוכנו, לא קרא אותו, ולא הבין את משמעותו. ייתכן מאוד כי XXX נהג בקלות דלת משום האמון שנתן באחיו XXX, עת חתם על ההסכם והנספח, כפי שנהג לעשות גם לגבי מסמכים אחרים, אך ככל שטענותיו מועלות כלפי התובע אין לו להלין אלא על עצמו. מה גם, שהוא העיד על עצמו כמי שיודע קרוא עברית, נושא שלושה תארים אקדמאיים בכימיה, ביולוגיה ורוקחות, ועובד כרוקח (ר’ עדותו במ’ 22, ש’ 7 עד 9). אין מדובר במי שהוחתם על מסמך תוך ניצול חולשתו השכלית, או תוך מעשה עושק.
“באשר לנסיבות חתימתו על ההסכם העיד XXX בתצהירו, כי בעת שעבד במסעדה ניגש אליו XXX וביקשו לחתום על מסמך, שהיה כבר מוכן, בפני עו”ד דיפאללה עוואד, והוסיף:
“11.ז…. באותה העת שאלתי אותם על מה מבקשים ממני לחתום, ואחי XXX השיב על הסכם בגין חוב לדודנו XXX (התובע – ס.י).
ח. אני כמנהגי נעניתי לדרישת אחי, לא קראתי את ההסכם או כל נייר אחר, הסכמתי לחתום על המסמכים עליהם נדרשתי לחתום מאחר והאמנתי לאחי XXX וכן לדודי XXX וגם לעו”ד שהיה מייצג את כל המשפחה ושנכח במקום”.
(ר’ סעיפים 11.ז.ח לתצהיר הנתבע 1) (ההדגשה שלי – ס.י)”
ציטוט מתוך פסק הדין סעיפים 27-28 בעמ’ 10.
אמנם, הצדדים לא נקטו בדרך הפרוצדורלית המקובלת של הודעות צד שלישי, אלא שניתן להסיק קיומה של “חזית” לצורת התקיימותה של דרישת היריבות, מדרך ניהולה של מערכה אדוורסרית ביניהם, המגוללת את האחריות או החבות כלפי התובע איש על כתפיו של האחר.
(פרופ’ זלצמן בספרה עמ’ 383).
בענייננו הצדדים הציגו בתחילת הדרך בהליך הקודם, בכתב ההגנה, חזית אחידה כנגד הדוד, אבל בהמשך, נפרדו דרכיהם. ולמעשה, כל אחד מהם עמד מצדו האחר של המתרס. ייאמר כי תצהירו של המנוח הכשיל במכוון את קו ההגנה של התובע, והביא לקריסתה, ולקבלת התביעה, וכפי שכבוד המותב בהליך הקודם ביטא זאת גרסתו של המנוח “הפכה את הקערה על פיה”.
“עדותו של XXX שהייתה אמורה לתמוך בגרסת XXX, בכל הקשור לעסקאות מכר המקרקעין לתובע, הפכה את הקערה על פיה, ולא סיפקה לXXX כל ישועה. XXX התכחש מכל וכל למכר מקרקעין לתובע… הנה אם כן, ונוכח המקובץ לעיל, לא הוכח דבר וחצי דבר באשר למכירת מקרקעין לתובע, ע”י הנתבעים, ודינה של הגנת הנתבע 2 להידחות”. (סעיפים 23 ו- 24 לפסק הדין).
הפלוגתא שמעלים יורשי המנוח באשר למערכת היחסים הפנימית בין הצדדים, התבררה בהליך הקודם, ביוזמתו של המנוח, שפתח חזית כנגד התובע, ו”אילץ” את המותב להידרש לכך (וייאמר כי המותב קיבל את תצהירו של המנוח חרף התנגדות ב”כ התובע).
ראה קביעות כבוד המותב בפסק הדין:
“בתצהירו זנח למעשה XXX טענות ההגנה שהועלו בתצהיר XXX (אשר משמש, כזכור, גם הגנה מטעמו) ואף התכחש לעיקריות שבהן. טוען XXX בתצהירו, כי אין לו ידיעה אישית אודות החובות והסכומים הנטענים ע”י התובע, ואין לו ידיעה לגבי סכומים מדויקים כלשהם…
בניגוד לנטען בהגנה, טוען XXX בתצהירו כי מעולם לא קיבל סכום כלשהו מהסכומים המפורטים בהסכם נשוא התביעה, וכי ידע בדיעבד, כי הסכומים ניתנו לאחיו XXX כהלוואה מערטול (אותה סילק התובע).
גם באשר לטענה בדבר מכירת קרקעות לתובע, מעיד XXX, בסתירה לנטען בהגנה, כי מעולם לא מכר קרקעות לתובע, וכי לא ידוע לו על העברת זכויות במקרקעין כלשהם בין אחיו XXX לתובע.
בצדק, טוען, אם כן, ב”כ התובע כי יש בהתכחשותו של XXX לעצם קבלת הסכומים הנתבעים משום שינוי חזית. הרי שבהגנתם אישרו שני הנתבעים, כי אכן הסכומים הנתבעים שולמו להם ע”י התובע.
די בכך, כדי לדחות כל טענה שהעלה XXX בתצהירו ושיש בה הכחשה לעצם קבלת הסכומים הנתבעים, או שינוי חזית אחר בהשוואה לתצהיר XXX.
XXX נתפס למעשה בהגנתו (תצהיר XXX) כי הוא אכן קיבל את הסכומים הנתבעים, אך זנח מרצונו את טענת ההגנה כי הסכומים שולמו ע”ח רכישת מקרקעין, מן העבר, ע”י התובע. בכך נותר XXX בקלקלתו וללא כל הגנה”.
(סעיפים 9 ו- 11 לפסק הדין ההדגשה שלי – ר.ג.).
אני מתרשמת כי בפועל, ניצלו הצדדים את המשפט הקודם לצרכיהם הם, היינו גם לשם הכרעה בסכסוך שבינם לבין עצמם.
אני לומדת זאת מעצם העובדה כי כבוד המותב בהליך הקודם נדרש לכל טענותיו של המנוח בתצהירו שסתרו את גרסת התובע, ולא קיבל אותן.
“יחד עם זאת, לא אפטור עצמי מדיון בטענותיו של XXX כפי שהועלו בתצהיר עדותו הראשית לגופן…
נקודת המוצא, אם-כן, היא ששני הנתבעים מודים ומאשרים כי הם קיבלו יחדיו, מאת התובע, את הסכומים הנטענים בתביעה. מכאן ואילך נפרדות דרכי ההגנה של הנתבעים, כאמור לעיל.
XXX זנח בתצהיר עדותו הראשית את הטענה כי הסכומים ששולמו אינם אלא תשלומים ע”ח התמורה שהיה על התובע לשלם לנתבעים בגין רכישת מקרקעין שלהם, ואף התכחש כליל לעסקאות מעין אלו. כל אשר היה בפיו בתצהיר עדותו הראשית בעיקר טענות כנגד התנהלותו של אחיו XXX כלפיו. ועוד, הגם שלטענתו חתם על ההסכם, מעולם לא קיבל כספים כלשהם מאת התובע, וחתימתו ניתנה אך משום שנתבקש ע”י XXX לחתום, ומשום האמון שנתן באחיו XXX ובדודו – התובע”.
(סיפת סעיף 11 ו- 12 לפסק הדין, ההדגשה שלי – ר.ג.).
פרופ’ זלצמן בספרה מציינת כי : “גישת המשפט הישראלי, כפי שהיא משתקפת במספר פסקי דין של בית משפט העליון, נוטה לאמץ את האפשרות השנייה, הגמישה יותר, שלפיה אין צורך בהחלפת כתבי טענות דווקא בין הנתבעים לבין עצמם על מנת להקיש קיומה של יריבות ביניהם, אלא ניתן גם ללמוד מפרשות ההגנה שהגיש כל אחד מן הנתבעים כלפי התובע שאומנם מתכוונים הם לפתוח חזית מריבה בינם לבין עצמם, ובכך להשתמש במשפט שהוגש נגדם ע”י התובע גם כדי להגיע להכרעה בעניין שהוא במחלוקת בינם לבין עצמם, זאת להבדיל מן המקרה שבו בחרו הנתבעים לנהל מערכה אחת משותפת נגד התובע”.
(עמ’ 384)
וראה גם פרופ’ פרידמן בספרו דיני עשיית עושר ולא במשפט (עמ’ 377): “אם שני החייבים נתבעו באותה תביעה ונקטו עמדה “עוינת” בשאלה מסוימת יחייבו ממצאי פסק הדין, בנקודה זו, את החייבים ביחסים ביניהם”.
בעניינו כאמור גרסת המנוח סתרה את קו ההגנה של התובע, “הפכה את הקערה על פיה”, הביאה לקריסת גרסת התובע וסייעה לקבלת תביעת הדוד.
האמור עולה גם מתצהיר האלמנה כי על אף שהמנוח “נתבע” בהליך הקודם, הרי שהוא פעל בתאום פעולה מלא עם הדוד, שכר שירותי עו”ד, התנער מטענות הגנה של התובע, והכול כאשר הדוד הבטיח לו שהוא מוותר ומוחל לו על כל חוב (סעיף 8.4 לתצהיר).
אם המנוח תפס עמדה כנגד התובע, אין ליורשיו להלין כנגד קביעות פסק הדין בדבר אחריותו בנשיאה ביחד ולחוד בחיוב הכספי.
ראה לעניין זה ע”א 493/63 קופת חולים של הסתדרות כללית נ’ קבוצת כנרת, פ”ד יח (2) 225 עמ’ 234:
“מן האמור לעיל יוצא, שיש ונתבעים-ביחד אינם מסתפקים בהדיפת התקפתו של התובע, אויבם המשותף, אלא תופסים במשפט עמדות נוגדות זה כנגד זה ומגלגלים את האחריות כל אחד על שכמו של האחר, כגון ששניים נתבעו בעילתן נזיקים וכל אחד מן השניים טוען, שהשני נושא באחריות באשר לרשלנותו היא אשר גרמה לתאונה. במקרה זה, ניתן לומר שלא רק התובע התדיין עם כל אחד משני הנתבעים, אלא גם הנתבעים הביאו את דבר אחריותם לפני השופט והעמידוהו להכרעתו, ומשבית-המשפט פסק בו ונתן גם להם, בינם לבין עצמם, את ״יומם בבית-המשפט״, על שום מה לא יהא מעשה-בית-דין ביניהם?”
ראה גם ע”א 181/67 גרינשפן נ’ שרעבי, פ”ד כא (2) 630, 635:
“אמנם לכאורה, פסק-דין שיצא בתביעתו של פלוני נגד אלמוני ופלמוני אינו מעשה-בית-דין אלא בין פלוני מזה ואלמוני ופלמוני מזה, וטעמו של דבר ברור:
התובע התדיין עם שני הנתבעים, אך שני הנתבעים לא התדיינו אחד עם השני, ולפיכך בית-המשפט גם לא פסק בריבם. אך יש והנתבעים הם רק למראית עין שותפים להגנה בפני היריב המשותף. כאשר הנתבעים אינם רק מתגוננים מפני התביעה, אלה בכתב ההגנה שלהם גללו את האשמה אחד על השני, הרי בכך פתחו חזית חדשה ותפסו עמדות יריב ונעשו בעלי דין שכנגד בינם לבין עצמם”
על שום כך, נדרש כבוד המותב בהליך הקודם גם לבירור הסכסוך ביניהם, לאחר ששמע את טענותיו של המנוח כי לא נהנה מהכספים שניתנו לתובע, לא היה מעורב במו”מ בין השנים ולא חתם מדעת על חוזה מחייב, ודחה את כולן, ואף פסק לגבי העדר מהימנותו, כי אינו מאמין לגרסתו.
אלו קביעותיו של כבוד המותב בהליך הקודם:
“סבורני, כי מעורבותו המזערית של הנתבע 1 במו”מ לקראת חתימת ההסכם אין די בה כדי לפטור אותו מהתחייבויותיו עפ”י ההסכם. גם הטענה כי הוא חתם על ההסכם (והנספח להסכם) נשוא התביעה, רק משום שהאמין באופן מוחלט לאחיו XXX, וכי מעולם לא קרא ולא עיין במסמכים שחתם עליהם לפי בקשת XXX (ר’ סעיפים 9 ו-10 לתצהירו), אין בה כדי להושיע….
גם לגופו של עניין אין אני מאמין לגרסת הנתבע 1 לפיה הוא חתם על מסמך שכלל לא הכיר את תוכנו, לא קרא אותו, ולא הבין את משמעותו. ייתכן מאוד כי XXX נהג בקלות דלת משום האמון שנתן באחיו XXX, עת חתם על ההסכם והנספח, כפי שנהג לעשות גם לגבי מסמכים אחרים, אך ככל שטענותיו מועלות כלפי התובע אין לו להלין אלא על עצמו. מה גם, שהוא העיד על עצמו כמי שיודע קרוא עברית, נושא שלושה תארים אקדמאיים בכימיה, ביולוגיה ורוקחות, ועובד כרוקח (ר’ עדותו בעמ’ 22, ש’ 7 עד 9). אין מדובר במי שהוחתם על מסמך תוך ניצול חולשתו השכלית, או תוך מעשה עושק.
באשר לנסיבות חתימתו על ההסכם העיד XXX בתצהירו, כי בעת שעבד במסעדה ניגש אליו XXX וביקשו לחתום על מסמך, שהיה כבר מוכן, בפני עו”ד ….באותה העת שאלתי אותם על מה מבקשים ממני לחתום, ואחי XXX השיב על הסכם בגין חוב לדודנו XXX …
אני כמנהגי נעניתי לדרישת אחי, לא קראתי את ההסכם או כל נייר אחר, הסכמתי לחתום על המסמכים עליהם נדרשתי לחתום מאחר והאמנתי לאחי XXX וכן לדודי XXX וגם לעו”ד שהיה מייצג את כל המשפחה ושנכח במקום…
(ר’ סעיפים 11.ז.ח לתצהיר הנתבע 1) (ההדגשה שלי – ס.י).
הנה אם כן, XXX התעניין, אמנם “על קצה המזלג”, בתוכן המסמך בטרם חתם עליו, והתשובה שניתנה לו הייתה אף היא “על קצה המזלג”. הוא לא הצביע על כל מניעה שהיא לעיין בתוכן ההסכם, לא ביקש לדחות חתימתו עד לאחר עיון מדוקדק בהסכם, והביע הסכמתו המיידית להוסיף חתימתו. בנסיבות, אין אלא לדחות טענתו, כי “לא נעשה דבר”.
התחייבותו של XXX מקבלת משנה תוקף נוכח חתימתו בתאריך 10/03/00 על הנספח להסכם (בחלוף כ-3 חודשים). אילו אכן היו בלבו ספקות, או הרהורים, באשר לתוקף או כשירות חתימתו על ההסכם, אין זה הגיוני ואין זה סביר להסכים לחתום גם על הנספח (והפעם לא נטען דבר באשר לנסיבות החתימה). להזכיר, הנספח להסכם הינו המשך להתחייבות המקורית של הנתבעים ובא להוסיף הסדר תשלומים חדש, בעקבות אי-עמידת הנתבעים בהסדר התשלומים כפי שנקבע בהסכם.
גמירות דעתו של הנתבע 1 מצאה ביטויה הן בחתימתו על ההסכם, והן בחתימתו, מאוחר
יותר, על הנספח להסכם.
נוכח האמור לעיל, לא נותר אלא לקבוע כי הגנתו של הנתבע 1 אף היא כשלה, ולא נותר אלא לקבל את התביעה נגדו”. (סעיפים 26-28 לפסק הדין).
המנוח לא ערער על פסק הדין, ולא נקט כל הליך לאחר קבלת פסק הדין ובארבע השנים לאחר מכן עד לפטירתו.
יורשי המנוח הם אלה שמבקשים כעת, בעקבות התביעה שהוגשה לפתוח מחדש את המערכה לבחינת מערכת היחסים הפנימית, כשאין בפיהם הסבר מדוע הם יכולים לבוא בנעלי המנוח משהוא לא פעל בעניין זה.
ליורשי המנוח יש טענות רק לגבי מערך היחסים בין הצדדים לפני פסק הדין, ולא לאחריו. והם התנגדו להגבלת בירור העובדות רק לאחר פסק הדין (עמ’ 30 ש’ 28-30 לפרוטוקול).
יורשי המנוח טענו שהדוד לא פעל נגד המנוח בתיק ההוצל”פ.
אלא שתיק ההוצל”פ נפתח כנגד התובע והמנוח והיה פעיל במשך 11 שנים.
הדוד הטיל עיקולים גם על אדמות שלמנוח חלק בהן.
יורשי המנוח טוענים שהדוד לא ביקש להיפרע מהמנוח ומפנים לנספח י”ג לתצהירם מיום 28.10.08 בו נרשם כי הדוד מוותר ומוחל על הכספים המגיעים לו מהמנוח ולא לנקוט נגדו בהליכים משפטיים בקשר לת.א. XXX ותיק הוצל”פ …
אלא שהנספח עוסק בתקופה שקדמה למתן פסק הדין וביחס לתביעה ותיק הוצל”פ אחרים. מה גם שמחילה וויתור של הדוד אינה מחייבת את יורשיו.
ובנוסף, טענתם על מחילה על החוב אינו עולה בקנה אחד עם שמירת זכותם של יורשי הדוד להיפרע מיורשי המנוח בגין חובו כלפיו בהסכם הפשרה, בו נרשם כי : “למען הסר ספק מובהר בזאת כי כל עוד לא סולק סכום החוב המופחת במלואו אין בהוראות הסכם זה כדי לפגוע בהמשך ההליכים נגד עיזבון החייב המנוח”.
עוד טוענים הנתבעים כי : “באי כוחו של XXX הוקלטו בהודאה שלהם שXXX לא היה חייב פרוטה והמנוח לא ביקש לגבות ממנו אף גרוש אחד” (עמ’ 32 ש’ 21-24 לפרוטוקול).
גם טענה זו לא הוכחה. לא צורפה הקלטה, ולא נתבקש זימונם כעדים מטעמם.
זאת ועוד, יודגש כי יורשיו של הדוד התנגדו לתביעת אלמנת המנוח להסרת העיקולים שהטילו מכוח תיק ההוצל”פ על זכויותיה במקרקעין מכוח הסכם ממון לגביהן נרשמה הערת אזהרה לטובתה (תמ”ש ..)לו ויתרו למנוח על חלקו בחוב, לא היו מתנגדים להסרת העיקולים.
ולבסוף, לא ניתן לטעון להתיישנות התביעה, בשל חלוף 16 שנים מאז הוגשה התביעה על ידי הדוד (2005) או בשל חלוף 10 שנים ממועד מתן פסק הדין, שעה שעילת התביעה קמה עם פרעון החוב.
מקום שתשלום חייב כלפי נושה, שיחרר אדם אחר מתשלום חיובו כלפי אותו נושה, מתעוררת שאלת התעשרותו של מי שחובו נפרע על ידי התשלום. סעיף 56 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל”ג – 1973 קובע את נטל החיוב בין החייבים : “חייב שנתן לנושה לקיום החיוב יותר מכפי חלקו בנטל החיוב, זכאי לחזור על החייב השני ולהיפרע ממנו לפי חלקיהם”.
סעיף זה חל גם על חיוב הנובע מפסק דין.
(פרופ’ פרידמן בספרו עמ’ 306).
ניתן להשוות את מעמדו של התובע – לדוד, כדי להבטיח זכותו כלפי המנוח. כפי שהדוד יכול היה להסתמך על פסק הדין, כך ראוי גם לתובע שפרע לעשות כן. העילה היא מכוח פסק הדין של “ביחד ולחוד”.
ראה גם הע”ש 238 בספרו של פרופ’ פרידמן: “אפשר שניתן לבסס אנלוגיה לסעיף 58 לחוק החוזים המקנה לחייב ששילם סברוגציה לשעבודים וביטחונות שניתנו לנושה, כדי להבטיח זכותו כלפי החייב האחר. בענייננו, אין מדובר בביטחון אלא בפסק דין. אך מכיוון שהנושה יכול היה להסתמך על פסק הדין ראוי לאפשר גם לחייב שפרע לעשות כן”.
אמנם הנתבעת הצהירה כי לא עודכנה על המו”מ בין התובע ליורשי הדוד לסגירת החוב, והסכם הפשרה נחתם מבלי ליידעה, אך לא ניתן לטעון לגבי היקף החוב משזה הופחת במסגרת הסכם הפשרה. מה גם שקיימת גרסה נגדית של התובע כי נעשתה פנייה אליה מספר פעמים והוא נענה כי אין לה כסף, ובשל העיקולים שהוטלו על המקרקעין הוא נדרש להסדיר את החוב (פרוטוקול מיום 14.3.22 עמ’ 2 ש’ 11-14).
מכל מקום, מי שפורע חוב של הזולת (בין אם הוא עצמו חייב אותו ובין אם לאו) לא צריך להודיע לחייב לפני התשלום, על כוונתו לעשות כן, כתנאי להשתתפות או להשבה.
הודעה כזו רצויה, אולם אינה מהווה תנאי לתביעה נגד החייב. תנאי שאינו נזכר בחוק החוזים או בחוק עשיית עושר וחוקים אחרים, ואין סיבה להוסיפו באמצעות פרשנות.
(פרידמן בספרו עמ’ 379).
למעשה, הנתבעים נכנסים בנעליו של המנוח כחייבים בתיק עד גובה הירושה שזכו מכוח סעיף 127 (א) לחוק הירושה : “אין יורש אחראי לחובות שלא סולקו אלא אם הוכח שידע עליהם בזמן החלוקה ועד כדי שוויו של מה שקיבל מן העיזבון”.
לפי סעיף 11 א (א) (ד) לתקנות ההוצל”פ תש”ם-1979 שתוקן בשנת 2023, בקשת זוכה לרשם ההוצאה לפועל, בתיק הוצאה לפועל תלוי ועומד, בדבר החלפתו כזוכה על ידי אדם אחר על סמך המחאת זכות לא תאושר אם מי שהגיש אותה הוא אדם הנמחה בהמחאת הזכות.
בהסכם הפשרה בסעיף 11 נרשם כי : “מייד לאחר ביצוע כל התשלומים כאמור בסעיף 6 להסכם זה, XXX יהיה רשאי לבקש מראש ההוצאה לפועל להצטרף כזוכה בתיק ההוצאה לפועל כנגד עזבון המנוח”.
אלא שבעקבות התיקון לתקנות, טען התובע כי לאחר ביצוע התשלום על פי הסכם הפשרה נמנע ממנו החלפתו של הדוד כזוכה בתיק כנגד המנוח באופן אוטומטי מה שחייב אותו להגיש תביעה כספית (ראה עמ’ 31 ש’ 13-21 לפרוטוקול).
טענתו זו לא נסתרה בכתבי הנתבעים.
לאור כל האמור לעיל, אני פוסקת כי חל השתק פלוגתא מכוחו מנועים היורשים של המנוח להעלות טענות כנגד חיובו של המנוח עם התובע “ביחד ולחוד” בסכום שנפסק בפסק הדין בהליך הקודם.
לפיכך, אני קובעת כי על הנתבעים לשלם לתובע מחצית מסכום הסכם הפשרה, קרי 1.9 מיליון שקלים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.
מקובלת עלי טענת הנתבעים, כי עילת התביעה בגין כל סכום ששולם על ידי התובע על חשבון החוב בתיק ההוצל”פ מעל 7 שנים טרם מועד הגשת התביעה התיישנה.
משום כך, לגבי יתר הכספים ששולמו במסגרת תיק ההוצל”פ (שלא על פי הסכם הפשרה), משלא הוכיח התובע מועד ביצוע כל תשלום, ולא המציא כל אסמכתא כדי לוודא כי שולם עד 7 שנים אחורה ממועד הגשת התביעה, ואף לא ניתן ללמוד זאת מתעודת עובד ציבור שהוגשה מלשכת ההוצל”פ, אני דוחה את תביעתו לגבי השבת כספים אלו.
בנוסף מורה כי יישאו הנתבעים בתשלום הוצאות משפט ושכ”ט עו”ד בסך של 10,000 ₪ בתוספת מע”מ אשר ישולמו תוך 45 ימים ממועד מתן פסק הדין ולא יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.
להמציא לצדדים ולסגור את התיק.
ניתן היום, כ’ סיוון תשפ”ד, 26 יוני 2024, בהעדר הצדדים.
