לפני כבוד השופט אביים ברקאי
התובעת:
ARVEN CONSULTING&INVESTMENTS
נגד
הנתבעת:
קד-איט מערכות בע”מ
ב”כ התובעת: עו”ד ד”ר דבבורה אביטבול, עו”ד אןריאל עמר
ב”כ הנתבע: עו”ד דני בלנקין, עו”ד ליעד ז’יטניצקי
פסק דין
פסק הדין מוקלד על ידי במהלך דיון שמוקלט. ככל שיהיו הבדלים בנוסח בין פסק הדין בתמלול לבין פסק הדין שניתן כעת – הרי הנוסח המוקלד על ידי כעת הוא הקובע.
עניינו של פסק הדין הוא תביעה לאכיפת פסק חוץ שבכותרתה התייחסה לסך בש”ח של 120,000 יורו. התביעה הוגשה בהתאם לחוק אכיפת פסקי חוץ, תשי”ח – 1958. פסק הדין ניתן כעת באולם, לאחר ששמעתי ארוכות את דברי עו”ד ד”ר דבבורה אביטבול, שהיא ב”כ התובעת והיא גם המומחית לדין הזר שמסרה חוות דעת לענין זה.
תוך כבוד רב לתובעת ולב”כ, הרי בנסיבות הענין לא חצה ההליך את דרישת הסך העומדת בשערי הוראות החוק אכיפת פסקי חוץ. ובמילים פשוטות – אין לפני פסק דין אשר מבקשים לאכוף. מכאן, אין מקום לקבל התובענה. לענין זה יובאו בהרחבה הדברים הבאים:
חוק אכיפת פסקי חוץ, הוא חוק ספציפי אשר נועד לקדם ולאפשר אכיפה מידית של פסקי דין אשר ניתנו מחוץ לישראל. ההכרעה תובענות בהתאם להוראות החוק, היא הכרעה שאמורה להיות מהירה ומתייחסת לכיבוד בינלאומי של ערכאות שיפוטיות. ברגיל, הכרעה בתובענות בהתאם לחוק אכיפת פסקי חוץ – אינה מתייחסת למלוא המחלוקות בין בעלי הדין; הנכון לומר הוא שברגיל ייאכף פסק חוץ למעט אם לא התקיימו התנאים המפורטים בסעיף 3 לחוק.
האמור לעיל מביא לכך שאין להקשות על אכיפת פסק חוץ. אך האמור לעיל גם מביא לכך שיש להקפיד, קלה כחמורה, בהגדרות החוק ובתנאים שנקבעו בו. על כך גם בפסק הבאה.
הכלל המנחה בהכרעה בתובענה לאכיפת פסקי חוץ, הוא בן שני שלבים:
בשלב הראשון – יש לבחון בהקפדה את קיום תנאי הסף הנדרשים בהתאם להוראות החוק. זאת על מנת להעביר את הדיון בהליך מעבר לאותו “סף” שקבע המחוקק.
בשלב השני – לאחר שהתובע עבר את הסף הנדרש ו”נכנס” לטרקלין הדיון – הרי עומדת לפני הנתבע משוכה משפטית משמעותית שעליו לצלוח. במקרה כזה, על הנתבע לנמק ולשכנע מדוע אין לכבד פסק דין שניתן מחוץ לישראל.
בעניינינו, כשלה התובעת לעבוד את סף הדיון, ועל כך בפסקה הבאה.
אין לפני “פסק דין” כמשמעו בחוק אכיפת פסקי חוץ
תנאי עיקרי וראשון בתובענה לאכיפת פסק חוץ, הוא שאכן יוצג לבית המשפט כאן בישראל “פסק חוץ”. לענין זה הגדיר סעיף 1 לחוק אכיפת פסקי חוץ כך (ההדגשות לא במקור):
“פסק-חוץ” – פסק דין שניתן על ידי בית משפט במדינה זרה בענין אזרחי, לרבות פסק דין לתשלום פיצויים או נזקים לצד שנפגע, אף כשלא ניתן בענין אזרחי.
כלומר – קמה חובה להציג “פסק דין” שניתן במדינה זרה. בעניינינו לא הוצג פסק דין. התובעת הגישה את התביעה תוך שהיא מתייחסת למסמך משפטי שכותרתו, בצרפתית, היא “צו ביניים”. כך עולה גם מתרגום הצו כפי שצורף לתובענה. כאשר אין לפני “פסק דין”, הרי לא אוכל להורות על אכיפתו. באשר למונח “צו ביניים” ארחיב בפסקה הבאה.
התייחסות למונח “צו ביניים”
ב”כ התובעת טענה שבמקרה זה אותו “צו ביניים” דינו כדין פסק דין. לענין זה הרחיבה ב”כ התובעת, מידיעתה גם כמומחית שמסרה חוות דעת, וציינה שמדובר בהחלטה חלוטה שניתנה מבלי שהנתבעת התגוננה. עוד ניתן יהיה לראות בפרוטוקול טענות מקצועיות שהועלו ביחס לכך שעלי לקרוא את הכותרת “צו ביניים” כאילו מדובר ב”פסק דין”.
לא ניתן לקבל טענה לפיה “צו ביניים” דינו כ”פסק דין” לצורך חוק אכיפת פסקי חוץ. לא ניתן לקבל טענה זו בשל שניים:
ראשית, הוראות החוק ברורות. המחוקק קבע במפורש והתייחס לכך ש”פסק חוץ” צריך להיות “פסק דין”. אין מקום שאקרא לתוך הוראות החוק, מילים שהמחוקק לא כתב. כך בכלל וכך במיוחד, כאשר מדובר בחוק ספציפי שנועד לקבוע פסקי דין בישראל תוך “העתקתם” מפסקי דין שניתנו מחוץ לישראל. המחוקק לא העניק לבית המשפט כאן כמעט כל שיקול דעת, למעט שיקול הדעת “הטכני” של בדיקת התנאים הנדרשים באשר לפסק הדין שניתן מחוץ לישראל. מכאן, אותם תנאים נדרשים, חייבים לעבור במסננת קפדנית של הוראות החוק ואין מקום לפרוץ אותם בדרך של התעלמות מהחוק.
שנית, כנימוק מכריע לכך שאין לאכוף “צו ביניים” כאילו היה “פסק דין”, אפנה להוראות סעיף 8 לחוק אכיפת פסקי חוץ. במסגרת הוראות סעיף 8 לחוק, נקבע חריג בו אכן ניתן להתייחס ולאכוף “צו ביניים”, ואולם חריג זה חל רק במקרים של “ענייני מזונות”. לענין זה קובע סעיף 8 לחוק אכיפת פסקי חוץ כך (ההדגשות לא במקור) – “רשאי בית המשפט, אם ראה צידוק לכך בנסיבות הענין, לאכוף פסק-חוץ זמני או צו ביניים בעניני מזונות, אף כשהוא ניתן עוד לערעור, ובלבד שנתקיימו בו שאר התנאים האמורים בחוק זה”.
כלומר, כשרצה המחוקק שבית המשפט בישראל יאמץ גם “צו ביניים” הוא כתב זאת במפורש, והגביל את בית המשפט בישראל רק לאימוץ “צו ביניים בענייני מזונות”. ר’ לענין זה גם התייחסות מסוימת במסגרת בש”א (מחוזי חיפה) 6414/03 (מיום 27/11/2003, הש’ כתוארו אז ר’ שפירא).
למען הסר ספק, נתתי דעתי לת”א (מחוזי ירושלים) 48290-04-14 (מיום 7/2/2017, הש’ א’ רומנוב) אליו הפנתה רבות ב”כ התובעים. לדברי ב”כ התובעים, אשר שימשה כמומחית אחד הצדדים בת”א 48290-04-14, הרי ניתן ללמוד מפסק דין זה שאכן יש לאכוף את “צו הביניים” כאילו היה פסק דין. לא אוכל לקבל טענה זו בשל האמור להלן: ראשית, במלוא הכבוד לא מצאתי בפסק הדין במסגרת תא 48290-04-14 כל קביעה פוזיטיבית או קביעה בכלל לפיה דינו של “צו ביניים” הוא כדין “פסק דין”. יותר מכך – הנושא כלל לא נדון ולא הוכרע במסגרת ת”א 48290-04-14. מכאן, לא קיים לפני תקדים מנחה שיש להתייחס אליו; שנית, למעלה מהנדרש אציין שפסק הדין מיום 7/2/2017 לא אוזכר לאחר מכן בפסיקה, פסק הדין לא הפך לפסק דין מחייב של בית המשפט העליון. אפילו היה בית המשפט המחוזי קובע שלמרות מצוות המחוקק הרי “צו ביניים” משמעו “פסק דין” – הרי היה מקום לאפשר לנתבעת לנמק ולשכנע מדוע יש ללכת בעקבות הוראת המחוקק. כך או כך, פסק הדין במסגרת 48290-04-14, ממילא לא קבע כך.
סוף דבר
לאור האמור לעיל התובענה נדחית. יובהר שהתובענה לאכיפת “צו הביניים” נדחית, ואין בכך כדי לקבוע דבר באשר לגופה של המחלוקת, וממילא אין בכך כדי לגרוע מזכותה של התובעת להגיש תביעה, בכפוף לדין, באשר למחלוקת עצמה.
בכל הקשור לחיוב בהוצאות משפט ושכ”ט עו”ד, תוך שנתתי דעתי להוראות סעיף 153(א) לתקנות סדר הדין האזרחי תשע”ט – 2018, איני עושה צו להוצאות. כטעמים מיוחדים לכך שאיני מחייב את התובעת בתשלום שכר טרחה אפנה לכך שההליך נדחה בשלב מוקדם ביותר, כבר בדיון הראשון. עוד אפנה לכך שאפשר ובין הצדדים ימשיכו עוד הליכים משפטיים – בין בצרפת שהודעת הנתבעת על נקיטת הליך מיום 19/9/2024 הוגשה אתמול, ובין בישראל ביחס למחלוקת עצמה.
ניתנה היום, בכ’ אלול תשפ”ד, ב23 ספטמבר 2024, בהעדר הצדדים.
