בפני
כבוד השופט בן שלו
תובע
F
נגד
נתבעים
1.XXXX בע”מ
2. A
3.B
4.C
5.D
6.E
ב”כ התובע:עו”ד איתן לירז ואח’
ב”כ נתבעת 1 :עו”ד יוסף וקנין
ב”כ נתבעים 2 – 6: עו”ד דורון טאובמן ואח’
פסק דין
תביעה שהגיש בעל מניות בתאגיד (חברת קבלנית) במסגרתה עותר להורות לתאגיד ו/או לאחיו, בעלי מניות אף הם, לבצע רכישה כפויה של מניותיו בתאגיד.
במוקד הדיון שני נראטיבים מתחרים. האחד, שביקש לקדם התובע, הוא של הדרתו שלא כדין מניהול התאגיד וקיפוחו, באופן אשר מזכה אותו ברכישה כפויה של מניותיו בשווי עשרות מליוני ש”ח. השני, לו טענו הנתבעים, הוא של מנהל תאגיד אשר סרב לקבל מציאות חדשה לפיה יתר בעלי המניות – אחיו – מבקשים אחריות גדולה יותר בפעילות התאגיד, וכפועל יוצא ביקש ומבקש לסכל את פעילותם ואת פעילות התאגיד, אגב נסיון למוטטו כלכלית.
לנוחות הקריאה, יכונו הצדדים גם בשמותיהם הפרטיים. נתבעים 2 – 6 יכונו גם “האחים”.
רקע כללי
התובע, בין היתר לצד אחיו נתבעים 2 – 6, הם בעלי מניות בחברת XXX בע”מ (להלן: “התאגיד” או “החברה”, לפי העניין).
אין כפי הנראה מחלוקת כי החברה הוקמה בין היתר על ידי אביהם המנוח, XX’ ז”ל, וכי חלק מילדיו, בהם גם התובע וגם נתבע 3, פעלו במסגרת החברה לצד האב המנוח. אף אין לכאורה מחלוקת כי לאחר מותו של האב המנוח בשנת 2002 נרשמו ילדיו כבעלי מניות בחברה.
החברה עצמה, שהיא חברה פרטית, עוסקת בבנייה ושיווק של דירות למגורים, בהיקפים נכבדים. משרדי החברה ממוקמים ב XXX.
על שיעור האחזקה במניות החברה נודעת עתה מחלוקת מסוימת בין הצדדים בעקבות פעולות שבוצעו במהלך השנים. מחלוקת מסוימת נודעת גם על השאלה האם אח נוסף של הצדדים, M’ (המכונה גם M’, להלן: “M'”), עודנו בבחינת בעל מניות של ממש בחברה. אולם אין כפי הנראה מחלוקת על כך כי הלכה למעשה אין בעל שליטה אחד בחברה וכי במרשם החברות רשומות האחזקות במניות באופן הבא:
E’ (נתבעת 6) – 7 מניות רגילות; D’ (נתבעת 5) – 12 מניות רגילות; B’ (נתבע 2) – 12 מניות רגילות ; C’ (נתבע 4) – 15 מניות רגילות ; M’ – M’ (שאיננו בעל דין) – 18 מניות רגילות ; B’ (נתבע 3) – 27 מניות רגילות ; ‘F (התובע) – 27 מניות רגילות (ראו למשל נספח 3 לכתב ההגנה של נתבעים 2 – 6, וכן נספח יב’ לתצהיר F’ ).
כאמור, בין הצדדים – כמו גם יכול ובינם ובין עצמם – נודעת מחלוקת באשר לשיעור האחזקות ה”אמיתי” בחברה ודומה שכל אחד מהם טוען כי שיעור המניות הרשום במרשם החברות אינו משקף את תמונת המצב בפועל (עת גם F’ טוען כי שיעור אחזקותיו במניות צריך לעמוד על 24.5%, כמו גם זה של B’ – ראו למשל סעיפים 42 – 44 לתצהיר F’). הצדדים אף השקיעו תשומות לא מבוטלות להצגת טענות וראיות לשיטתם בהקשר זה. אלא שכפי שעוד אבהיר להלן, אינני רואה נפקות של ממש להכרעה אגבית בשאלת שיעור האחזקות בתביעה שלפני, המצומצמת בסעדיה, בעיקר מקום בו בכל דרך שלא ייבחן שיעור זה, אין מחלוקת כי אין בקרב הצדדים בעל מניות אחד שהוא למעשה בעל שליטה של ממש כמו גם בשים לב לתוצאה לה הגעתי. לצד זאת, אדרש עוד להלן גם לשאלת נפקות הדרתו של M’ מהשתתפות בהליך (במובחן ממתן עדות בו).
הדירקטורים המכהנים בחברה, על פי דו”ח רשם החברות האחרון שהוצג, הם C’, A’, D’, F’ ו-B’. M’ חדל מלכהן כדירקטור ביום 28.6.16 (ראו למשל בנספח 3 לכתב ההגנה של נתבעים 2 – 6).
עוד אין מחלוקת, כי לאחר פטירת האב המנוח, Z’ ז”ל, נטל לידיו F’ את מושכות ניהול החברה ושימש במשך שנים לא מבוטלות כמנכ”ל יחיד לחברה, תוך שיתר האחים (או לכל הפחות מרביתם) שימשו בתפקידים שונים בחברה.
בשלב כלשהוא, כפי הנראה בשנת 2013, ביקשו חלק מן האחים להגדיל את מוטת הפיקוח שלהם בקשר עם ניהול החברה, או-אז החלו להתגלע מחלוקות ביניהם למול F’ . בעוד F’ הלין על מה שנחווה בעיניו כהצרת תחומי אחריותו (לרבות הוספת מורשי חתימה בחברה מלבדו ומלבד B’), החלו האחים להלין כנגדו על אופן ניהולו את החברה.
בעת הגשת כתב התביעה כיהנו F’ וB’ כמנכ”לים משותפים, A’ כיהן כמנהל מחלקת ההנדסה בחברה, C’ כיהן כמנהל מחלקת הרכש וD’ כיהנה כמנהלת מחלקת כספים והמחלקה המשפטית (ראו למשל סעיף 17 לכתב ההגנה מטעם החברה).
סוגיה מרכזית הנעוצה בלב המחלוקת שלפני מצויה בהחלטה שנתקבלה בישיבת בעלי מניות מיום 7.8.14 במשרדי החברה (נספח 1 לכתב התביעה ; להלן: “ההחלטה”). בתמצית אעיר, כי לשיטת התובע, יש בהחלטה זו כדי לחייב את כלל הנתבעים לרכוש את מניותיו בחברה ללא תנאי נוסף.
הואיל והתובע תולה יהבו העיקרי (אם כי לא היחיד) בהוראות ההחלטה, מצאתי להביאה במלואה:
“…פרוטוקול מישיבת בעלי המניות של חברת XXX בע”מ … שהתקיימה ביום חמישי 7.8.14 במשרדי החברה ב XXX.
נוכחים ה”ה: F, B, C, A, D., E.
נעדרו מהישיבה: M.
על סדר היום: 1. הקצאת מניות מההון הנפרע של החברה למנכ”ל, F ולסמנכ”ל B. 2. אישור מנגנון למכירת מניות של בעלי מניות לחברה (מניות באוצר). 3אישור יציאה לתהליך של הערכת שווי חברה.
דיון והחלטות: לאחר שנתקיים דיון בהשתתפות כל הנוכחים הוחלט פה אחד.
הוחלט להורות לבורר/יועץ החברה לבצע הקצאת מניות מתוך ההון המונפק והנפרע של החברה למר F ולמר B כך שלאחר ההקצאה יחזיקו כל אחד מהם בשיעור של 23% מהון המניות של החברה,
הוחלט כי בעל מניות בחברה המועסק בחברה שיחפוץ שלא להמשיך בפעילות בתוך החברה ויחפוץ למכור את מניותיו או חלקן לחברה יהיה זכאי להטבות הבאות:
לממש מניותיו מול החברה או מול אחד מבעלי המניות הקיימים בחברה לפי שווי החברה הידוע באותה עת, היה ומעת ביצוע הערכת השווי חלפה שנה ויותר או שאירע אירוע מהותי בחברה, יהיה החבר או החברה זכאים לדרוש עדכון הערכת השווי.
באירוע של מכירת מניות, יהיה החבר זכאי, בכפוף לתזרים המזומנים בחברה, למקדמה בשיעור של 25% מהתמורה הצפויה מהמכירה ולא יותר מ-1 מליון ₪, היתרה תשולם בתקופה של עד 48 תשלומים.
החבר שמימש מניות יהיה זכאי להמשיך להיות מועסק בחברה לתקופה של 24 חודשים מיום המכירה בהיקף משרה מלאה או חלקית כרצונו, עלות השכר בתקופה זו לא תפחת מ-80% מעלות שכרו ערב מכירת מניותיו.
החברה תמנה גורם אובייקטיבי לנהל משא ומתן עם בעל המניות הפורש על כל זכויותיו או טענותיו לרבות בגין תקופות קודמות ובלבד שאינן קשורות לשיעור החזקתו במניות בחברה.
בעלי המניות מחליטים להורות על ביצוע תהליך של הערכת שווי לחברה בהקדם האפשרי, הערכת השווי תהיה ליום 30.9.14.
מוסכם שכל האמור לעיל בכפוף להחלטות רוב בעלי המניות בחברה….” (ראו למשל נספח 1 לכתב התביעה).
אין מחלוקת כי ההחלטה (למעט סעיף 4) הודפסה מראש על ידי רואה החשבון של החברה דאז, ג.מ., וכי במהלך הישיבה נוסף סעיף 4 להחלטה לעיל, בכתב יד (אין מחלוקת כי סעיף זה הוא חלק מן ההחלטה ; ראו למשל סעיף 77 לתצהירו של F’; ראו גם עמ’ 57 – 58 לפרוטוקול השני).
על ההחלטה חתמו כלל הנוכחים, תוך שF’ וB’ מציינים בכתב לצד החתימה את תפקידם כדירקטורים, C’ ציין כי הוא מתנגד להחלטה מיום 11.9.14 (או תאריך דומה לכך) וD’ ציינה כי היא “דורשת פיצוי בגין מניות שאבא הבטיח לי”.
הקצאת המניות שעל אודותיה הוסכם במסגרת ההחלטה דווחה לרשם החברות (ראו למשל נספח 2 לכתב התביעה).
ביום 30.1.17, ברקע המחלוקות שבין הצדדים, מונה B’ כמנכ”ל משותף, לצד F’.
הואיל ורצונו של F’ לפרוש מן החברה ולמכור את מניותיו לחברה או מי מבעלי מניותיה לא הוגשם בהסכמה, הוגשה לבסוף התביעה שלפני.
אין מחלוקת כי במהלך 30.6.20, אגב ניהול ההליכים, הועבר F’ מתפקידו כמנכ”ל משותף (הגם שנשאר כבעל תפקיד בחברה) תוך שB’ נשאר כמנכ”ל יחיד.
רקע דיוני
התביעה הוגשה ביום 23.1.19 ונוהלה תחילה בפני כב’ השופטת א. שוהם דליות. לצד כתב התביעה הגיש F’ בקשה לצירוף החברה כנתבעת.
במוקד התביעה שלוש טענות מרכזיות: האחת, כי ההחלטה מחייבת את החברה ו/או בעלי המניות מחויבים לרכוש את מניותיו או לשלם לו את שוויין, משל זו בבחינת “זכות אופציה”, כדבריו. השניה, כי קיפוחו מחייב רכישה כפויה של מניותיו. השלישית, כי אבדן האמון שנוצר בחברה מחייב אף הוא רכישה כפויה של מניותיו.
בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת אי תשלום אגרה נדחתה בעיקרה בהחלטת כב’ הרשמת הבכירה (כתוארה אז) צ’ כהן אביטן מיום 1.4.19, בד בבד עם הוראה לנקוב בסכום התביעה ולשלם בגינו אגרה.
בהתאם, עתר F’ לתקן את כתב התביעה באופן שהסעד שבו יהא חיובם של הנתבעים לרכוש את מניותיו או להעביר לו את שוויין, בסך שהעריך על כ – 37,720,000 ₪ כמו גם למנות מעריך שווי לחברה . בהתאם שילם התובע את האגרה.
כתב הגנה מטעם האחים הוגש ביום 30.5.19.
בתמצית, טענו האחים, כי ההחלטה איננה בבחינת זכות אופציה והדגישו כי ממילא ההחלטה הכפיפה עצמה להכרעת רוב בעלי המניות בחברה (סעיף 4 להחלטה). עוד הטעימו כי תוכן ההחלטה התייחס ברובו לפעולות אל מול החברה ולא לבעלי המניות ואף הטעימו כי F’ כלל לא פעל על פי ההחלטה ולא ביקש מן החברה למנות גורם אובייקטיבי לניהול משא ומתן למולו. עוד טוענים האחים כי טענות הקיפוח ואבדן האמון של F’ משוללות תום לב מקום בו בין היתר הוא עצמו מסכל מזה זמן את פעילות החברה (לרבות בדרך של הקמת חברה מתחרה והעברת הסיווג הקבלני שלו לאותה החברה ) ; ומקום בו הוא כלל לא קופח כבעל מניות תוך נסיון שלו לייצר מראית עין פסולה של קיפוח או אבדן אמון. לכל היותר יכול וטענותיו, כך האחים, צריכות היו להיות מנותבות לבית הדין לעבודה ככל שהוא מלין על מעמדו כעובד (מנכ”ל ודירקטור).
ביום 10.6.19 ניתנה החלטתה המנומקת של כב’ השופטת שוהם דליות בדבר צירופה של החברה כנתבעת, כפי עתירת התובע.
בהתאם, הוגש כתב הגנה מטעם החברה ביום 16.7.19. החברה הבהירה כי F’ הוא שהחליט לפרוש מן החברה, ובחר בדרך של יצירת סכסוכים יזומים ומראית עין של קיפוח, תוך גרימת נזק לחברה. החברה הדגישה כי F’ אף איננו מתפקד בפועל כמנכ”ל משותף מבחירתו עת הוא איננו מתייצב במשרדי החברה וחרף האמור החברה ממשיכה לשלם את שכרו, להחזיק את רכבו וכיוצ”ב תוך שאיננה גורעת איזו מזכויותיו. זאת, הגם שהוא עצמו אחראי לאי סדרים כספיים. ממילא, טענותיו מצויות במישור יחסי העבודה ואינן רלוונטיות לדיון התאגידי. החברה הבהירה כי ההחלטה איננה יכולה לחייבה עת החלטה בדבר הפחתת הון או חלוקה מצויה בסמכות דירקטוריון החברה, כמתחייב מהוראות סעיף 92(א)(10) לחוק החברות, התשנ”ט – 1999 (להלן: “חוק החברות”) או לחילופין על דרך של החלטה מיוחדת של האסיפה הכללית, כמתחייב מתקנון החברה. זאת, בנוסף להוראות סעיף 4 להחלטה שממילא מחייבת רוב בעלי מניות. עוד הבהירה החברה כי איננה “מעין שותפות”, בניגוד לטענותיו של F’, בהתחשב באופיה, היקפי ודרך פעילותה, מספר עובדיה (כ-30) ומספר בעלי המניות שלה.
כלל הנתבעים ציינו בכתבי הגנתם כי קבלת התביעה תגרום להם לנזק בלתי הפיך ולמעשה לשיתוק ופירוק החברה.
בעקבות מניעות שנודעה למותב הקודם במהלך ניהול ההליך, הועבר ביום 18.7.19 ההליך לטיפולי.
ביום 1.12.19 קיימתי קדם משפט שבמהלכו הסכימו הצדדים על פניה להליכי גישור.
אלא שאלה לא נשאו פרי וכאמור, במהלך חודש יוני 2020 אף הועבר F’ מתפקידו כמנכ”ל משותף.
ניתנה הוראה בדבר הגשת תצהירי עדות ראשית וביום 27.5.19 קיימתי קדם משפט מסכם, שעם סיומו נקבעה התובענה לשמיעת ראיות, ואלה נשמעו בשני מועדים – 20.12.21 ו – 30.12.21. במסגרת זאת נחקרו בעלי הדין על תצהיריהם, למעט C’ אשר מטעמים רפואיים ויתר על תצהירו ועל עדותו עם תום יום הדיונים. כן העידו שני עורכי דין – עו”ד ש.א., ששימש כעו”ד של החברה ואשר תצהיר מטעמו צורף כנספח למוצגי התובע, וכן עו”ד מ.פ., שהגיש תצהיר בקשר עם חלוקת מניות החברה (לאור תקלה בעימוד הפרוטוקול, לנוחות הקריאה יכונה פרוטוקול יום 20.12.21 “הפרוטוקול הראשון” ואילו פרוטוקול יום 30.12.21 “הפרוטוקול השני”).
עם תום שמיעת הראיות סיכמו הצדדים בכתב.
תמצית טענותיו של F’.
כאמור, טענתו העיקרית של F’, היא כי ההחלטה מעניקה לו זכות אופציה, מכוחה על הנתבעים כולם לרכוש את מניותיו, ביחד ולחוד.
לצד זאת, טוען F’, כי קמה חובה לרכישה כפויה של מניותיו גם מכח עילות הקיפוח ואבדן האמון. המחלוקות והסכסוכים הקשים בחברה מחייבים לשיטתו את המסקנה בדבר אבדן האמון וקיפוחו.
חלק ניכר מסיכומיו מקצה F’ להוכחת טענותיו לפיהן שיעור אחזקותיו בחברה עומד על 24.5 אחוזים, ואף מבהיר כי בדיוק בשיעור זה זכה לדיבידנד (גם לאחר פרוץ הסכסוך).
באשר להחלטה, טוען F’ כי סעיף 4 נוסף בכתב יד אך ורק על מנת לתקן את הרישא לפרוטוקול, ולהבהיר שההחלטה התקבלה בדעת רוב ולא פה אחד לאור התנגדותו של C’.
לטענתו, פרשנות הנתבעים להחלטה מרוקנת אותה מתוכן. F’ אף מבהיר כי העובדה שB’ הציע בשנת 2016, על גבי נייר מכתבים של החברה, לפעול למינוי מערך שווי לחברה ולהעביר את חלקו על פי השווי (נספח כ’ לתצהירו).
F’ טוען כי עצם העובדה שM’ נעדר מהישיבה שבה התקבלה ההחלטה איננה פוגמת בה, לאור העובדה שעניינו של M’ בחברה הצטמצם ברבות שנים לאחר שפרש ממנה עוד בשנת 2009. ראיה לכך הוא גם הסכם הפרישה מן החברה וגם העובדה שדיבידנדים חולקו לו במהלך השנים לא כפי שיעור אחזקותיו הרשום, אלא בשיעור של 5 אחוזים בלבד.
עוד טוען F’. כי יש לדחות את טענת החברה לפיה ההחלטה ניתנה שלא בסמכות הואיל וכלל הדירקטורים ובעלי המניות של החברה נכחו בישיבה, וממילא הצדדים לא הקפידו לדבריו על ניהולה הפורמלי בעבר.
באשר לטענת הקיפוח, טוען F’. כי הוא קופח קשות על ידי הנתבעים, בשלילת כספים וזכויות שלא כדין. הכוונה, בעיקר בנטילת ימי חופה ומחלה שלו שלא כדין, בשינויים בכרטסת הנהלת החשבונות של החברה, שאיננה בבחינת תקלת תוכנה כפי שביקשו הנתבעים לטעון, וכן בדרך של חלוקת דיביבדנד לנתבעים 2,4,ו – 5 בסך עשרות אלפי ש”ח במסווה של בונוס. כן, לטענתו, קופח בגריעת סמכויות הניהול שלו והותרתו כאחראי בדק זוטר בעוד הנתבעים גיבשו מולו בלוק שליטה שמנע ממנו מעורבות בניהול עסקיה. זאת, בעוד טרם פרוץ המחלוקות כיהן כמנכ”ל יחיד.
לבסוף טוען F’ כי המחלוקות שבין הצדדים הובילו לאבדן אמון, אשר בו לא ניתן לנהל את החברה עוד, ואשר מחייב הוראה בדבר רכישה כפויה של מניותיו. התובע טוען כי הוכח שלא הקים מעולם חברה מתחרה וכי החברה שהקים נועדה לשמש את ילדיו, כפי שגם עו”ד א’ העיד. ממילא, טוען F’ כי החברה שהקים בשנת 2014 ממילא איננה ברת תחרות עם החברה, לאור סיווגה הקבלני המוגבל יותר ותחומי עיסוקה המצומצמים יותר. לדבריו, ההחלטה להעביר את סיווגו הקבלני מן החברה אל החברה שהקים התקבלה בתיאום עם B’ וD’, וכי הוא עצמו מילא תפקידו כראוי ללא שנטל מעולם כספי חברה לשימושו הוא.
כפועל יוצא מכלל הנמקותיו, עותר F’ להורות על “הפרדת כוחות” ולחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לרכוש כאמור את מניותיו ובתוך כך למנות מעריך שווי לחברה.
תמצית טענות האחים
האחים חוזרים על טענותיהם בתצהיריהם ובכתב ההגנה.
לדידם, ההחלטה איננה בגדר הסכם אופציה ולראיה אף F’ כלל לא ביקש לאכוף את ההסכם. האחים מביעים תמיהה כיצד ומדוע בכל פניותיו הראשונות מאז חודש פברואר 2015 (למשל 19.2.15 ו – 12.3.15 ; נספחים 15 – 16 למוצגי האחים) בהן הביע בכתב את רצונו לפרוש מהחברה, כלל לא הזכיר F’ את הסכם האופציה.
רק לאחר שB’ פנה אליו בהצעת פשרה שניתנה על דעתו בלבד, והציע לרכוש את מניותיו בהתאם להחלטה, רק אז בחר F’ להיתלות בהחלטה. אלא, ש F’ עצמו פירש את ההחלטה כלשונה עת הוא עצמו טען בכתובים כי B’ איננו מוסמך להציע הצעות אלה על דעת עצמו (נספח 21 לתיק מוצגי האחרים ונספח כב2 למוצגי F’). קרי – F’ עצמו אישר שסעיף 4 להחלטה מחייב את החלטת רוב בעלי המניות. עוד טוענים האחים כי ככלל ההחלטה עצמה מתייחסת לרכישה על ידי החברה וממילא לא ניתן היה לחייב את בעלי המניות לרכוש מניות בעתיד ללא הסכמתם המפורשת.
עוד טוענים האחים, כי F’ כלל לא קופח ובוודאי שאין ליתן לו סעד מן היושר מקום בו הוא עצמו נהג שלא בתום לב תוך ייזום סכסוכים באמצעות באי כוחו. F’ התחמק ממתן תשובה לשאלות בדבר פרוץ המחלוקות והאחריות להן, ולטענתם הרקע למחלוקות נעוץ בכלל בהתנהלותו של F’, אשר נהג למדרם מכלל ענייני החברה בעיקר בענייניה הכספיים, ובמיוחד לאחר שגילו חסר כספי בן מאות אלפי ₪ כפועל יוצא מעסקה עם בן של חברו של F’. לדבריהם, F’ הוא שיזם את המחלוקות בין הצדדים עת טענתו לפיה הוא זכאי למניות נוספות לא התקבלה. עוד מתברר כי הוא הקים בשנת 2014 חברה מתחרה וטוענים כי גרסתו של F’ לפיה מדובר בחברה שהקים עבור ילדיו איננה נכונה. מדובר בחברה שהוקמה לאור רצונו של F לפרוש מהחברה, כעולה גם מסמיכות הזמנים שבין הדברים. F’ גם התחמק משאלות כאשר עומת עם פנייתו למנהל עבודה של החברה, לשדלו לעבור לעבוד אצלה. F’ סיכל פרויקטים ולדברי האחים אף מעל בכספיה תוך שחדל מלעסוק בפועל בענייניה של החברה. F’ אף החזיק בכרטיסי אשראי שונים של החברה ומשך באמצעותם כחצי מיליון ₪ בשנים 2013-2017.
חרף כל אלה, F’ לא קופח וגם עו”ד א”, עו”ד של החברה, העיד כך. F’ לא פוטר מהחברה ; החלטות בדבר הוספת מורשי חתימה הן החלטות לגיטימיות שאינן החלטות מקפחות שעה שגם F’ הוא מורשה חתימה ; העברתו של F’ מתפקיד המנכ”ל נעשתה לטובת החברה ולשם שמירה על ניהולה התקין ; טענותיו של F’ בדבר הפחתות ימי חופשה ומחלה הן טענות מומצאות, שניצלו שגיאות תוכנה שהתרחשו ביחס לכלל בעלי המניות ותוקנו לאחר שהחברה עברה לתוכנה חדשה, תוך ש F’ הסתיר טעויות תוכנה שנעשו לטובתו. הוא הדבר בנוגע לטענותיו בדבר הפחתת כספים מהכרטסת, שמקורה אף היא במענק שלא חולק בפועל ותוקן בדיעבד מכרטסותיהם של כלל בעלי המניות.
טענותיו של F’ בדבר קיומו של בלוק שליטה אינן ממין העניין. F’ נוהג להתנגד אך לשם ההתנגדות והפרובוקציה אולם ממילא , בעל מניות איננו בעל זכות ווטו על החלטות חזרה.
גם בטענות באשר לאבדן אמון אין ממש. ריבים בין האחים תמיד התרחשו אולם לא היה בהם מעולם כדי להוביל להפרדת כוחות. ממילא, F’ מנוע מלטעון לכך שעה שהוא עצמו יצר מערכת יחסים עכורה בחברה. ממילא, לא מתקיימות נסיבות חריגות בהן בית המשפט יורה על “הפרדת כוחות” מקום בו לא הוכחה עילת הקיפוח. שכן עסקינן בחברה גדולה המתנהלת באופן מסודר ואיננה בבחינת מעין שותפות כל עיקר ; מדובר בחברה פעילה ומתפקדת כך שאיננה מצויה בפני מבוי ניהולי סתום ; ובמיוחד בהתחשב במשמעות מרחיקת הלכת של הוראה בדבר הפרדת כוחות כפויה מקום בו עד כה לא הוכח ש F’, כבעל מניות, לא קופח וכי גם האחים העידו כי אין הם מתנגדים להמשיך ולעבוד עימו יחדיו. לבסוף, גם הסכומים מרחיקי הלכת אותם דורש התובע בוודאי שימיטו על הנתבעים אסון כלכלי.
עוד מלינים האחים על כך שM’ הודר כבעל דין מן ההליך. במיוחד, מקום בו גם F’ לא התכחש לכך שM’ הוא בעל מניות (גם אם לשיטתו רק בעל 5 אחוזים מן המניות).
לבסוף, טוענים הנתבעים, כי ככל שבית המשפט יקבל את התביעה, או-אז יש להכריע גם בשאלת שיעור אחזקת המניות.
תמצית טענות החברה
חלק ניכר מטענות החברה דומות לאלה של טענות האחים ולפיכך לא אפרטן פעם נוספת.
לטענת החברה מדובר בשימוש מובהק לרעה בהליך שיפוטי מכח הוראות סעיף 191 לחוק החברות. הגם שאין בפיו של F’ כל טענה אמיתית בדבר קיפוח המיעוט, יצר פעם אחר פעם סכסוכי סרק אך ורק לשם בניית תשתית להצגתה לפני בית המשפט.
בפועל, F’, שלא היה שבע רצון מבקשתם של יתר בעלי המניות לייצר שקיפות בניהולה של החברה ולהיות מעורבים יותר בכך, הוא שהחל לטעון שיש לפרקה. F’ הוא שהקים בסמוך לכך חברה מתחרה אליה העביר את סיווגו הקבלני ; הפסיק להגיע למשרדי החברה ולתפקד כמנכ”ל וחרף האמור ממשיך לקבל משכורות עתק ותנאים נלווים ; F’ עשה בכספי החברה כבשלו ; וכפועל יוצא הוטלה חובה על החברה ובעלי התפקיד שבה להוסיף מורשי חתימה ובעלי תפקיד ולשנות את הגדרת תפקידו.
יתר טענותיו של F’ לקיפוח לא נשמעו עד להגשת התביעה מעולם וממילא הן בסמכות בית הדין לעבודה.
ההחלטה איננה מהווה הסכם כלל, תוך שזו התקבלה על ידי האורגן הלא נכון (קרי לא הדירקטוריון), שכלל לא בחן האם ההחלטה ישימה וברת פירעון. קבלת החלטה בדבר רכישה כפויה תוביל את החברה לעברי פי פחת.
החברה טוענת אף היא כי בזמן אמת F’ עצמו כלל לא סבר שההחלטה היא בבחינת מסמך מחייב (כעולה מפניותיו הכתובות הראשונות). עוד טוענת החברה כי ממילא, ההחלטה איננה יכולה לחייבה בהתחשב בהוראות סעיפים 1 ו – 92(א)(10) לחוק החברות, הואיל ולא התקבלה בישיבת דירקטוריון. גם טענת F’ לפיה כלל הדירקטורים נכחו באותה הישיבה דינה להידחות הואיל והוא עצמו מאשר כי גם M’ כיהן כדירקטור עד לשנת 2016. לא זו בלבד, אלא ש F’ עצמו טרח והקפיד להדגיש כל העת כי על החברה להתנהל באופן חוקי כמפורט גם במכתביו השונים מאז שפרצו המחלוקות, ועמד על קבלת החלטות בפני האורגנים המתאימים והמוסמכים לכך (סעיף 12 לסיכומי החברה). אין מדובר בטענה פרוצדורלית – טכנית גרידא, שכן הדירקטוריון הוא שצריך לבחון האם הרכישה עומדת במבחני רווח ויכולת פירעון.
החברה איננה מעין שותפות שכן התנהלותה ומאפייניה כלל לא דומים לחברות בהן הכירה הפסיקה באופן חריג שהן “מעין שותפות”. משטר הניהול בחברה מתחילת דרכה איננו שוויוני – תחילה על ידי אב המשפחה, Z’ ז”ל, ולאחר מכן F’ עצמו, קרי לא היתה כל כוונה שבעלי המניות ינהלו את החברה בצוותא. פעילותה של החברה ענפה מאד, היא מעסיקה עשרות עובדים והתקשרה בחוזים עם עשרות קבלניי משנה תוך שהיא מציגה עצמה כחברה אמינה לכל דבר ולא כשותפות (כעולה גם מהערכת השווי ש F’ עצמו צירף). הדברים אף עולים מפורשות מהערכת השווי ש F’ עצמו צירף. אף לא מדובר בחברת אחזקות גרידא, כי אם בחברה “ריאלית”. מדובר גם בחברה לה שבעה בעלי מניות, בשיעורי אחזקה שונים, ואין יחס אישי מאפיין את פעילות בעלי המניות הואיל וכל אחד מהם אמון על תחומי אחריות משלו. אף לא קיימת הגבלת עבירות במניות בחברה למעט הסכמת הדירקטוריון. לבסוף – החברה עצמה מקפידה על התנהלות פורמלית, לרבות לישיבות דירקטוריון, אסיפות כלליות, רושמת פרוטוקול, מעסיקה יועצים משפטיים ומזכיר.
גם החברה טוענת כי F’ איננו זכאי לכל סעד שביושר לאור התנהלותו הקלוקלת. קבלת התביעה תשדר מסר שלפיו לבעל מניות משתלם לפעול שלא בתום לב על מנת לקבל סעד. החברה מדגישה בהקשר זה , בין היתר, את השימוש שעשה F’ בכספי החברה וגם את הקמת החברה המתחרה כמו גם את הפסקת עבודתו דה-פקטו מיוזמתו.
החברה מבהירה כי לטענת הקיפוח שהעלה אין כל יסוד וזו נשללה בחקירתו. החברה מדגישה כי רוב טענותיו של F’ מושתתות על טענות לקיפוחו כעובד, אלא שטענת הקיפוח כמשמעותה בחוק החברות מתייחסת לקיפוחו של בעל מניות. גם הדחתו של F’ בסופו ל יום מתפקיד המנכ”ל אין בה כדי לבסס עילת קיפוח של בעל מניות וממילא החלטה זו התקבלה משיקולים ענייניים ולטובתה של החברה.
גם החברה מטעימה, כי הנזק שייגרם ככל שתתקבל התביעה הוא בלתי הפיך, בהיעדר תשתית מזומנים נדרשת לבצע רכישה כפויה בערכים להם טוען F’.
דיון והכרעה
לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי במכלול המצוי בתיק, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות. זאת, בין היתר מנימוקי הנתבעים.
אני מבכר את הנראטיב שהציגו לפני הנתבעים בכל הנוגע לרקע למחלוקות שהובילו לתביעה שלפני, אשר מבוסס יותר בתמונת הראיות שהוצגה. נראטיב המשקף בעיקר תחושה של עלבון צורב שחש F’ מביזור תפקידי הניהול שבמשך שנים רבות היה אמון עליהם בלבדית.
ככלל, דומני שדווקא עו”ד ש.א., בא כוחה של החברה אשר תצהיר שערך גם צורף כנספח ד’ למוצגי F’, ואשר העיד במסגרת שמיעת הראיות, היטיב לצייר את סיפור המסגרת והרקע לתביעה שלפני:
“… היה, אני לא זוכר אם זה היה M’, היה ויכוח שתמיד אמרו, F’, תשתף אותנו, במה שקורה, אנחנו שותפים שלך, שתף אותנו במה שקורה בתוך החברה. היו לי שיחות אמרתי לו שמע, F’, לF’ אתה נותנים לך את הכבוד בתור האח הגדול, תשתף אותם. תזמין את B’ את M’ את A’ בואו תשתפו אותי, בואו הנה תראו, אני בונה פה, אני הולך לבנקים, בוא תיקח אותם מה, כאילו, זה היה שהוא, פעם זה עבד, פעם זה לא עבד, זה עבד תקופה ושמה היה ויכוח הגדול ביניהם, זה הכל היה, אדוני, לטעמי מהצד, זה הכל היה פסיכולוגית נטו, במובן הזה שF’ היה רגיל שהוא עושה את הכל לבד בתחום שלו, ועכשיו אמרו לו אדוני תשתף אותנו, ותשתף אותנו זה בנקים, קח את האנשים לבנקים, קח את האנשים, לא יודע איזה פגישות שיש להם, אני כעו”ד של החברה, וזה היה, מפה התחיל כל, לדעתי, התחיל השבר, בין האחים ….. היום ביניהם הם מסתדרים יופי, היום יש ישיבות, יש, הם מסתדרים, זאת אומרת הויכוחים שהיו אז, לא קיימים היום….” (עמ’ 22 לפרוטוקול הראשון).
נראטיב זה מתיישב גם עם עדותו של F’ עצמו, שכשלה בסוגיות היורדות לשורש העניין. כך, למשל, ניכר היה כי לא עלה בידו להסביר מדוע החלה למעשה המחלוקת ; מדוע החלו למעשה אחיו הצעירים לנסות ולבקש להרחיב את תחומי אחריותם בהפעלת החברה? עדותו בהקשרים אלה היתה במובנים רבים מתחמקת ולא בהירה כל עיקר.
כך, למשל, התחמק F’ מתשובות ברורות וסדורות בשאלה מרכזית והיא מתי לשיטתו החל הסכסוך (עמ’ 16 – 17 לפרוטוקול השני), מבלי שמצאתי לכך כל הסבר הגיוני. האמנם בסוגיה כה מרכזית לשיטתו היה F’ צריך להפוך ולהפוך עד אשר יאשר כי המחלוקות למול אחיו בעניין ההליך שלפני החלו בשנים 2013 או 2014 לערך? יוזכר, כי עסקינן במי שגם לשיטתו ניהל לבדו ביד רמה תאגיד קבלני ששוויו עמד על כ- 132,000,000 ₪ (סעיף 367 לתצהירו). האם אין מסתברת יותר המסקנה כי יכול וF’ הבין, כי ככל שהמחלוקות למול אחיו אמנם החלו אותה העת, יתכן שסמיכות הזמנים להקמת התאגיד הקבלני הנוסף על ידו תעורר חשד ותמיהה? לטעמי התשובה לכך ברורה.
כך גם, השיב F’ תשובות מתחמקות לשאלות הקשורות עם אופי חילוקי הדעות שהתגלעו בינו ובין אחיו (עמ’ 22 – 23 לפרוטוקול השני).
כך גם התחמק F’ במישרין מתשובה ישירה לשאלות בדבר מעורבותו בגיוס עובד של החברה לטובת התאגיד שהוא עצמו הקים (עמ’ 28 לפרוטוקול השני).
כך גם התחמק F’ ממתן תשובות ישירות לשאלות בית המשפט, שנשאלו בזיקה לטענותיו של F’ בקשר עם מעמד קבלת ההחלטה, בכל הנוגע לתיחום גדרי תפקידיו השונים בחברה: “.. כ.ה שלו: מר F’ איך אני יודע בנקודת זמן ספציפי באיזה כובע אתה משמש? ת.: יש לנו כמה כובעים. כ.ה שלו: איך אני יודע אדוני, איך אני יכול לדעת בנקודת זמן ספציפית באיזה כובע אתה משמש, היית גם מנכ”ל גם דירקטור וגם בעל מניות. ת: קודם כל והכל. כ.ה. שלו: איך אני יודע אדוני? בנקודת זמן ספציפית לדעת באיזה כובע שימשת? ת: מתוך מסמך של רשם החברות, זה יכול לעזור כבודו…” (עמ’ 40 שורות 6 – 14 לפרוטוקול השני).
אולם יותר מהתרשמות כללית ביחס לעדויות, אני מוצא שדין עמדתו של F’ ביחס לשלוש הסוגיות המרכזיות שעמדו במרכז תביעתו, דחייה. אדרש להן להלן.
רכישה כפויה מכח ההחלטה
כזכור, F’ טוען כי ההחלטה היא בבחינת “הסכם אופציה”. אלא שעיון מדוקדק בלשונה של ההחלטה מלמדנו כי אין אלה פני הדברים כל עיקר.
די אם ניזכר בלשונו של סעיף 4 להחלטה, אשר מורנו, “…שכל האמור לעיל בכפוף להחלטות רוב בעלי המניות בחברה….” (שם) כדי להוביל למסקנה שפרשנותו הטבעית של הטקסט מכפיפה את מכלול רבדי ההחלטה, לאישור של רוב בעלי המניות.
לטענת F’, מדובר בהוראה שנוספה כדי להבהיר אך את העובדה שC’ התנגד במהלך הישיבה להחלטות שנתקבלו בה ולפיכך, בניגוד לכותרת ההחלטה, אין מדובר בהחלטה פה אחד. אלא שטענה זו איננה מסתברת מפרשנותו הטבעית של הטקסט. שהרי פשוט יותר היה לכתוב, באופן טבעי, כי “ההחלטה התקבלה בדעת רוב ולא פה אחד”. באותו הקשר, מדוע לא נמחקה, למשל, כותרת ההחלטה שבה הודפס מבעוד מועד כי היא התקבלה פה אחד? מה היתה הסיבה להוסיף סעיף נפרד ושלם שלשונו מדברת בעד עצמו?
לא מצאתי לכך תשובה מבוררת מפי F’, למעט הטענה שנטענה גם בכתבי טענותיו, לפיה סעיף זה נוסף כדי לבטא את העובדה שC’ התנגד להחלטה (עמ’ 58 לפרוטוקול השני).
במיוחד הואיל וF’ מפרש את ההחלטה גם כהסכם בין בעלי המניות, יפה לענייננו הוראת סעיף 25(א) סיפא לחוק החוזים (חלק כללי), התשל”ג – 1973, אשר מבהירה, כי “… אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו…”. כאמור לעיל, הפרשנות הטבעית של הטקסט מתיישבת עם עמדתם של הנתבעים. משמע, בהיעדר הסכמה של רוב בעלי המניות, אין לכפות רכישת מניותיו של בעל מניות אחר על בעלי המניות או החברה.
אלא שלא אך על פרשנותה הטקסטואלית של ההחלטה לבדה נמצאנו נשענים, כפי שגם הבהירו הנתבעים.
במכתבו של F’ מיום 19.2.15, חודשים ספורים לאחר ההחלטה, שטח F’ לאחיו הצעה לפרישתו מהחברה בתנאים מפורטים וקונקרטיים שפורטו בו (בכללם פיטורין, דמי הסתגלות, פיצויי פיטורין, 13,00,000 ₪ נטו, חלק יחסי ברווחי החברה עד אותו מועד ודיווידנד שטרם נוצל) ואף ביקש הצעה נגדית (ראו למשל נספח 8 לכתב ההגנה ומוצג 15 לתצהירי האחים).
אלא שבמכתב זה לא נמצא כל זכר להחלטה, על אודותיה מסתמך עתה F’. הדברים אמנם מעוררים תהיה וסימן שאלה של ממש.
כך גם במכתבו של F’ מיום 12.3.15, שנכתב לאחר שקיימו הצדדים נסיון גישור אצל הרב פ.ה., ציין F’ כי ככל שהצעת הפשרה של הרב לא תקובל, הוא דורש לקיים את בקשתו לפי מכתבו מיום 19.2.15 (ראו למשל מוצג 16 למוצגי האחים). מדוע לא הפנה F’ בזמן אמת גם במכתב זה להחלטה (שהרי עתה הוא מפרש את ההחלטה באופן שזו איננה מאפשרת לאחיו או לחברה כל שיקול דעת מלבד רכישה כפויה של מניותיו)? לא מצאתי לכך תשובה מבוררת.
גם מאוחר יותר, כאשר אין מחלוקת כי B’ (ר’ ) הציע לF’ הצעת פשרה לרכישת חלקו – שהאחים והחברה מבהירים כי היתה על דעתו של B’ בלבד – גם אז הטיל F’ ספק בסמכותו של B’ להציע הצעות על דעת עצמו בלבד (נספח כב’ 2 למוצגי F’, סעיף 4 למכתב מיום 25.9.16). כלומר, גם אז, בליבה של המחלוקת, לא מצא F’ לנכון להפנות דווקא להחלטה, שלכאורה איננה מותירה פתח לספקות לשיטתו ואשר לשיטתו הוא סעיף 4 לה כלל איננו מכפיף את הרכישה הכפויה להכרעת רוב בעלי המניות. מדוע, אפוא, אם לא היה מקום לפרש את סעיף 4 כלשונו הטבעית, דווקא F’ עצמו מצא להטיל ספק בסמכותו של B’ להציע הצעות ללא תמיכת רוב בעלי המניות? גם לכך לא מצאתי תשובה מבוררת.
המסקנה המסתברת, אם כן, היא כי בהיעדר רוב של כלל בעלי המניות, אין ההחלטה מחייבת את מי מבעלי המניות ו/או החברה ברכישה כפויה של מניותיו של F’.
יש לזכור כי אין מדובר במי שהתנהלות תאגידית או חוזית איננה מוכרת להם. F’ לבדו, על פי הודאתו, ניהל במשך “עשרות שנים” לבדו את החברה וחזקה שהתקשר לא בהסכם אחד ולא בשניים. עו”ד א’ העיד בין היתר, כי גם החברה התנהלה באופן קבוע ומסודר אורח קבע וחזקה שישיבות ואסיפות שונות בהם נרשמו פרוטוקולים לא היו זרות לו. מדוע היה צורך להוסיף סעיף להחלטה, שכברו הלשוני שונה מהותית מן הפרשנות שמבקש F’ עתה להעניק לו? לכך לא מצאתי פתרון של ממש ודווקא העובדה שעסקינן באנשי עסקים ויזמים מנוסים מובילה למסקנה כי ההיצמדות לפרשנותו הלשונית של הטקסט היא ההולמת והטבעית בנסיבות העניין.
אלא שבכך לא סגי. שכן בכל הנוגע לחברה, נימוקיה הנוספים מקובלים עלי אף הם.
סעיף 1 לחוק החברות, התשנ”ט – 1999 (להלן: “חוק החברות”), כולל בגדריה של “חלוקה”, גם “רכישה”, כמפורט להלן:
“… ‘חלוקה’ – מתן דיבידנד או התחייבות לתיתו, במישרין או בעקיפין, וכן רכישה ; ולענין זה, ‘רכישה’ – רכישה או מתן מימון לרכישה, במישרין או בעקיפין, בידי חברה או בידי חברה בת שלה, בידי חברה או בידי חברה בת שלה או בידי תאגיד אחר בשליטתה, של מניות החברה או של ניירות ערך שניתן להמירם למניות החברה או שניתן לממשם במניות החברה, או פדיון של ניירות ערך בני פדיון שהם חלק מהונה העצמי של החברה … ולרבות התחייבות לעשיית כל אחד מאלה, והכל, ובלבד שהמוכר אינו החברה עצמה או תאגיד אחר בבעלותה המלאה של החברה ….” (שם ; הדגשה לא במקור – ב.ש).
לצד הגדרה זו, מצינו בהוראות סעיף 92(א) לחוק החברות מהם גדרי סמכויותיו של דירקטוריון החברה, בהן גם הרשות להחליט על חלוקה, כמשמעותה בחוק וכמפורט לעיל:
“… הדירקטוריון יתווה את מדיניות החברה ויפקח על ביצוע תפקידי המנהל הכללי ופעולותיו, ובכלל זה- …..(10) רשאי להחליט על חלוקה כאמור בסעיפים 307 ו-308….” (שם).
סעיף 308 (א) לחוק החברות הוא העוסק ברכישת מניות החברה, על ידי החברה עצמה.
מבלי להידרש לשאלה האם הוראות אלה קוגנטיות אם לאו, הרי שF’ עצמו כלל לא טען שתקנון החברה התנה על הוראות אלה בדרך כל שהיא. יתר על כן, עיון בתקנון ההתאגדות של החברה מיום 5.11.89 איננו מלמד כל עיקר על רשות לביצוע העברת מניות באמצעות אסיפת בעלי המניות (נספח א’ לכתב ההגנה מטעם החברה).
מכאן, שכטענת החברה, כל החלטה בדבר האופן שבו תבוצע רכישה כפויה של מניות החברה על ידה, טעונה היתה אישור מפורש של הדירקטוריון.
הרציונל לכך אכן ברור, במיוחד בשים לב לשווי המניות לו טוען F’. שכן התחייבות עתידית לרכוש מניות (גם אם בפריסה לשיעורין), בוודאי שהיא מהלך שיש בו כדי להשפיע על תזרים המזומנים של החברה, על שורת הרווח שלה כמו גם על יכולתה לפרוע את התחייבויותיה. ודוקו – הדברים יפים במשנה תוקף מקום בו גם אליבא דהתובע עסקינן בתאגיד קבלני גדול בעל התחייבויות רבות העוסק בפרויקטים רבים בפריסה רחבה (ראו הערכת השווי שF’ עצמו צירף למוצגיו, נספח נט’1, למשל עמ’ 14 – 22 לנספח זה). הדברים מקבלים נפקות מיוחדת מקום בו F’ עצמו אישר, למשל, לשאלת בית המשפט כי בעת הגשת כתב התביעה שיעור המינוף של החברה הגיע לכדי 40,000,000 ₪ (עמ’ 44 לפרוטוקול השני).
אלא שכאמור לעיל, ההחלטה היתה החלטה שנתקבלה באסיפת בעלי מניות, ולא בישיבת דירקטוריון. גם אם נכחו באסיפה שניים מהדירקטורים, הרי שלא מדובר בישיבת דירקטוריון מן המניין, וכטענת הנתבעים, F’ עצמו טרח להדגיש בלב הסכסוך כי הוא מבקש ש”החלטות בחברה יתקבלו ויבוצעו בהתאם למסמכי היסוד של החברה…” (סעיף 4 למוצג 17, מכתב אחד מבאי כוחו של F’ מיום 13.9.16). מה לו כי ילין עתה, אם הוא עצמו עותר לדבוק ולשמור על גדרי האחריות ותיחומי התפקידים השונים בהתאם לכללי ההתאגדות של החברה?
אולם גם לו נניח כי F’ וB’ חתמו על ההחלטה “בכובעם” כדירקטורים, הרי שמאותה הישיבה אין מחלוקת כי נעדר M’. אלא שבעת קבלת ההחלטה, גם M’ היה דירקטור (שכן כמפורט לעיל, אין מחלוקת שM’ חדל מלכהן כדירקטור רק בשנת 2016). היעדרותו של M’ מישיבה שהוכתרה כאסיפת בעלי מניות, איננה מאפשרת להסיק מסקנה לפיה ככל שהיה יודע M’ כי מדובר בישיבת דירקטוריון, היה בוחר להיעדר גם מישיבה זו. אף לא ראיתי שM’ נחקר על כך מפורשות על ידי F’, ומשמעות הדברים ברורה. מכאן שלא ניתן להידרש לאסיפת בעלי המניות כ”ישיבת דירקטוריון דה-פקטו”. הדברים אף אינם עולים בקנה אחד עם עדותו של עו”ד א’, היועץ המשפטי של החברה, שאישר בעדותו כי החברה היא חברה “מסודרת”, במסגרתה היו מתקיימות ישיבות דירקטוריון ייעודיות (עמ’ 25 לפרוטוקול הראשון). לעניין זה אזכיר כי לא מצאתי כל סיבה לפקפק בדבריו של עו”ד א’, שזיקתו האישית לכלל המעורבים ניכרה בעדותו ואשר F’ עצמו ביקש כאמור להסתמך על תצהיר שערך וצורף למוצגיו.
על אופייה של החברה אבהיר עוד גם כשאעסוק בטענת אבדן האמון, אולם אבהיר כי אינני מקבל את התזה שניסה להציג F’ לפיה מדובר בחברה “משפחתית” ובמשתמע “בלתי מסודרת” ; טענה שאיננה עולה בקנה אחד גם עם הראיות שהוצגו, לרבות ניתוחה של החברה באמצעות הערכת השווי שהוא עצמו צירף (נספח נט1 למוצגיו).
סימן שאלה נוסף המעיב על טענתו של F’ נעוץ באי זימונו של מי שלדבריו הוא, היה אחראי להכנת והדפסת ההחלטה, רו”ח ג.מ. (ראו למשל עמ’ 41 לפרוטוקול השני, שורות 22 – 25 כמו גם עמ’ 56 – 57 לפרוטוקול השני). רו”ח מ’, שכפי הנראה איננו מועסק בחברה עוד לדברי F’, אף נכח כך נראה באותה הישיבה. מדוע, אפוא, לא זומן הלה למתן עדות לתמיכה בגרסתו של F’, שכאמור איננה מתיישבת עם פרשנותו הלשונית של הטקסט? לכך לא מצאתי תשובה מבוררת מטעמו של F’. הכלל בדבר הימנעות מהצגת ראיה רלוונטית ברור וידוע ואיני מוצא לחזור ולפרטו.
כל האמור לעיל מוביל למסקנה לפיה דין טענתו של F’ לפיה ההחלטה היא בבחינת “הסכם אופציה” המחייב את החברה ו/או מי מהנתבעים, דחייה.
טענת הקיפוח
סעיף 191 (א) לחוק החברות מורנו, כי “… התנהל ענין מעניניה של חברה בדרך שיש בה משום קיפוח של בעלי המניות שלה, כולם או חלקם, או שיש חשש מהותי שיתנהל בדרך זו, רשאי בית המשפט, לפי בקשת בעל מניה, לתת הוראות הנראות לו לשם הסרתו של הקיפוח או מניעתו, ובהן הוראות שלפיהן יתנהלו עניני החברה בעתיד, או הוראות לבעלי המניות בחברה, לפיהן ירכשו הם או החברה כפוף להוראות סעיף 301, מניות ממניותיה…” (שם).
אימתי יימצא בעל מניות מקפח את עניינו של בעל מניות אחר? סעיף 192 לחוק החברות משרטט את מסגרת חובותיו של בעל המניות, כלפי החברה וכלפי יתר בעלי המניות. בין היתר מורה הסעיף לבעל המניות להתנהל כלפי החברה וכלפי בעלי המניות האחרים בתום לב, בדרך מקובלת, ולהימנע מניצול לרעה של כוחו בחברה. זאת, בין היתר, בהצבעה בעניינים הכרוכים בשינוי התקנון, הגדלת הון המניות הרשום, מיזוג, ואישור פעולות הטענות אישור האסיפה הכללית. עוד מורה הסעיף מפורשות כי על בעל מניה להימנע מלקפח בעלי מניות אחרים.
אלא שטענותיו של F’ לקיפוח, למצער בחלקן המכריע, כטענת הנתבעים, כלל אינן נוגעות לקיפוחו כבעל מניות. טענותיו של F’ מתמצות בעיקרן המכריע בהפרה נטענת של זכויותיו כעובד – בין אם עובד מן המניין ובין אם כמנהלה הכללי בעבר של החברה.
F’ איננו טוען כי נמנעה ממנו זכות ההצבעה באסיפות הכלליות של בעלי המניות והטענה בדבר “בלוק שליטה” של יתר אחיו נגדו איננה יכולה לעמוד לו מקום בו הלכה למעשה גם האחים בינם ובין עצמם איננם מקשה הומוגנית אחת לכל אחד מהם טענות עצמאיות בכל הנוגע לזכויותיהם כבעלי מניות. M’ טוען כי מניותיו נלקחו ממנו שלא כדין (ועל עניינו של M’ עוד ארחיב להלן). הוא הדבר גם עם ד’ וטענות שלה כנגד דילול מניותיה על ידי F’ וB’ (עמ’ 179 לפרוטוקול השני). D’ – עוד במסגרת ההחלטה – טוענת כי היא זכאית לפיצוי שהובטח לה בעבר וגם אישרה במהלך עדותה כי התנגדה להצעת הפשרה שB’ הציע בזמנו לF’ (עמ’ 171 לפרוטוקול השני שורות 6 – 11). גם C’ עצמו התנגד להחלטה וחרף התנגדותו זו למעשה התקבלה.
לחלקם של האחים טענות גם כנגד B’ והקצאת המניות גם לו. האם רק לאור העובדה שסמכויות הניהול הכללי של F’ תחילה בוזרו ולבסוף ניטלו ממנו, ניתן לטעון לקיפוחו כבעל מניות? מסופקני. לא בכדי טענו כלל הנתבעים כי סוגיה זו היא עניין לערכאה המוסמכת לבחינתם של יחסי עובד ומעביד.
כך, למשל, טרונייתו של F’ על כך שנוספו גם מורשי חתימה. האם בכך יש משום קיפוח? ספק רב מאד. די אם ניזכר בהערכת השווי שF’ עצמו מצא לצרף למוצגיו (נט’1) כדי ללמדנו כי גם לשיטתו עסקינן בתאגיד גדול בעל היקפי פעילות ניכרים במיוחד. ככזה, לכל הפחות גרסת הנתבעים לפיה הוספת חלק מן האחים כמורשי חתימה נועדה לאפשר מענה יעיל לפעילותה השוטפת של החברה, מסתברת הרבה יותר מגרסתו של F’, שיותר מכל יש בה כדי לשקף את עלבונו מן המהלך. על כך אפרט גם להלן.
גם עדותו של עו”ד א’, שספק רב כאמור לעיל אם F’ עצמו רואה בו משום עד מוטה לרעתו, איננה מסייעת לראות בכך משום קיפוח. שכן עו”ד א’ אף הוא כלל לא פירש את המהלך כקיפוחו של F’:
“…עו”ד טאובמן: האם אתה מכיר איזשהו מעשה קיפוח שF’ קופח בו? העד, עו”ד א’: רוחבית אני לא מכיר מעשה קיפוח. עו”ד טאובמן: האם אתה היית נותן יד למעשה קיפוח כלשהו כנגד F’? העד, עו”ד א’: לא הם גם ידעו גם החברה ידעו שF’ חבר טוב שלי, ואני, והוא חשוב לי ברמה האישית מאוד מאוד מאוד, כמו שהם חשובים לי, הם גם יודעים את זה היום, איך אומרים, הם אפילו בכל הויכוח הזה פה, הם אפילו לא פנו אליי פעם אחת להתייעץ איתי לשאול אותי, אם צריך לעשות משהו כזה, למה, כי הם ידעו, אני לא מתעסק עם הסיפור הזה, כי F’ חשוב לי, ואותו דבר גם F’, F’ לא פנה אליי, ולא דיבר איתי, כי אך אומרים זה היה הקו האדום שלי, אני בסיפור הזה לא מתערב לא מתעסק, ולי לא ידוע שמישהו ניסה לקפה מישהו, לא מהצד הזה ולא מהצד השני. עו”ד טאובמן: אז איך אתה מסביר את כל שורת המכתבים של עורכי הדין שטוענים מעשי קיפוח שמוסיפים מורשי חתימה בחברה חלילה, אומרות שנגדיל את הדירקטוריון או כל מיני מעשים כאלה. אתה רואה בזה משום מעשה קיפוח? העד, עו”ד א’: אתה שואל אותי כעורך דין? עו”ד טאובמן: כעו”ד. העד, עו”ד א’: אני שואל אותך, כעו”ד, הוספת מורשי חתימה בחברה היא לא מעשה קיפוח, אני אומר את זה כעורך דין, אם א’ רואה את זה כמעשה קיפוח זה בעיה. אבל הוספת מורשי חתימה בחברה היא לא מעשה קיפוח. עו”ד טאובמן: הוספת חברים לדירקטוריון: העד, עו”ד א’: גם לא מעשה, זה לא תורם כלום בסופו של יום, זה לא שמונעים לקבל החלטות זה לא שאם יש צורך לצאת לפרוייקטים, לפחות כך זה היה וכך זה היום, הם שמים את זה על השולחן, הם דנים, כן כדאי, עושים חשבון, פעם בזמנו היה F’ עושה את הדוחות 0, את החשבונות, כן כדאי לא כדאי, עו”ד טאובמן: והיום מי עושה א הדוחות 0: העוד, עו”ד א’: הם עושים אותם בעמם. D’, B’, A’, כל אחד עושה את זה, תראה, החברה הזאת היופי שבה, שכל אחד מהם היה לו תפקיד מהיום שהיא נולדה, כל אחד היה לו תפקיד…. “(עמ’ 24 לפרוטוקול הראשון ; ראו גם עמ’ 35 לפרוטוקול הראשון)/
גם לו תמצי לומר שתנאיו של F’ כעובד הורעו באופן כה משמעותי שיש בהם כדי להשליך בדרך כזו או אחרת על זכויותיו כבעל מניות (וכאמור לעיל אינני קובע כך כל עיקר), הרי שנמצאנו למדים כי גם כאן לא דייק F’ בטיעוניו בכתב התביעה, לכל הפחות.
שכן בסופו של יום, F’ עצמו אישר בעדותו כי הלכה למעשה עיקר תנאיו בחברה שומרו גם שומרו (עמ’ 30 – 31 לפרוטוקול השני). כך אישר גם עו”ד א’ (עמ’ 22 – 23 לפרוטוקול הראשון).
שימור יכולותיו של F’ להתנהל כבעל אחריות ותפקיד בחברה איננו מתמצה אך בשכר, זכאות לרכב, למשרד, לזכויות פנסיוניות וסוציאליות כפי שאישרו הוא ועו”ד א’ לעיל, אלא מגיע עד כדי הותרתו בקבוצות המדיה החברתית של החברה, כפי שד’ העידה ולא ראיתי שעדותה נסתרה (עמ’ 185 לפרוטוקול השני).
אף מבלי להידרש לטענותיהם של הנתבעים לפיהן F’ חדל מלהתייצב במשרדי החברה כחלק מנסיונו הפסול לאלץ את החברה ו/או הנתבעים לרכוש את מניותיו, הרי שהמציאות שעל אודותיה כפי הנראה אין חולק, והיא שמאז שנת 2014 נעדר F’ עקב חופשות מחלה במשך חודשים ארוכים (ויכול כי ככלל נעדר יותר משהיה נוכח), מובילה למסקנה הטבעית כי היה הכרח שגם אחרים ייטלו לידיהם את מוסרות הניהול של החברה (לעניין זה ראו למשל סעיף 115 לתצהירה של D’, המפרט את החודשים הארוכים בהם נעדר F’ עקב חופשת מחלה, כמו גם נספח 60 לתיק מוצגי האחים). זאת בין אם היתה הצדקה רפואית של ממש לחופשות אלה ובין אם לאו. בוודאי שבכך אין משום נדבך ראייתי להוכחת טענת קיפוח של בעל מניות (טענה שכאמור F’ עצמו בעדותו סתר).
מבלי לעסוק בסוגיות שהסמכות להכריע בהן איננה מסורה לבית המשפט לענייני משפחה אציין, כי גם לטענותיו של F’ בדבר גריעת ימי חופשה ו/או מחלה אין כדי להשליך כהוא זה על טענתו לקיפוח. ראשית, כאמור, הואיל וכזכור, טענת הקיפוח עוסקת בזכויותיו של בעל מניות ולא בזכותו של עובד. שנית, ולא פחות חשוב מכך, הואיל ולטענת החברה כמו גם הנתבעים, לפיהם אותה גריעה היא למעשה פועל יוצא תקלה בתוכנת הנהלת החשבונות, תקלה שהשפיעה גם על אחרים בחברה, דוגמת A’ (ראו למשל סעיף 198 לתצהיר D’ ומוצג 120 למוצגי האחים – תלוש השכר ; ראו גם בעדותה של D’ עמ’ 172 לפרוטוקול השני). לא בכדי הצביעו האחים על כך שאותן תקלות תוכנה גם הוסיפו הטבות שלא במקומן שעל אודותיהן לא הלין F’ – דוגמת הוספתן של 50 (!) ימי חופשה לF’ בתוך חודש אחד, בין נובמבר 2013 ו- דצמבר 2013 (נספח 121 למוצגי האחים). גרסה זו של תקלת תוכנה מסתברת לכל הפחות באותה מידה כמו טענותיו של F’, שממילא המקום להידרש להן איננו בערכאה זו, וכך או אחרת אין בהן כדי לבסס עילה של קיפוח בעל מניות.
F’ טען כנגד הפחתת כספים מהכרטסת שלו. אלא שכטענת הנתבעים, מדובר בהפחתת שבוצעה ביחס לכלל בעלי המניות עקב אי חלוקתו של מענק בפועל (ראו למשל פרק ה.2 לתצהירה של D’ וכן מוצגים 125 – 127 למוצגי האחים).
מכתב משרד רואי החשבון XXX מיום 21.5.19 מבהיר לכאורה את פשר ההפחתה בכרטסת הנהלת החשבונות של F’, וקושר אותה למענק מנהלים שבוטל וחרף ביטולו נרשם בטעות בספרי הנהלת החשבונות של החברה ביחס לכלל בעלי המניות לשנת הדיווח 2016 (רישום שגוי זה נלמד גם למשל מן העמוד הראשון של מוצג 125 למוצגי האחים, עמוד מכרטסת הנהלת החשבונות של החברה). כך, מגלה כרטסת הנהלת החשבונות של A’ תיקון דומה לזה שבוצע בכרטסתו של F’ (העמוד השני למוצג 125) ; כך מגלה תיקון שבוצע בכרטסתה של D’ (העמוד הראשון של מוצג 127 למוצגי האחים) ; כך מגלה תיקון דומה שבוצע בכרטסתו של C’ (העמוד השני של מוצג 127 למוצגי האחים) ; וכך מגלה תיקון בסכום זהה לזה שנעשה בכרטסות של F’, בסך 348,214.5 ₪, מתוך הכרטסת של B’ (האמוד האחרון למוצג 127 למוצגי האחים).
היכן, אפוא, קיפוחו של F’ כבעל מניות? ברי כי פעולה חשבונאית – גם אם בעלת משמעות כספית – שבוצעה ביחס לכלל בעלי המניות, איננה יכולה לשמש עילה להוכחת קיפוח בעל מניות.
טענה נוספת של F’ נסובה על בונוס שחולק והוא למעשה לשיטתו חלוקת דיבידנד פסולה (סעיף ד(1)(3) לתצהירו). F’ עצמו מאשר בתצהירו כי סכום זה חולק אך ורק לA’, C’ וD’, קרי ליתר בעלי המניות ( B’, E’ וF’) לא חולק סכום זה. כבר בכך מתעורר ספק של ממש האם יש בכך משום קיפוח של בעל מניות עת דווקא לB’ ולF’ (המחזיקים בשיעורים הנכבדים ביותר מבין כלל האחים) וגם לE’ לא חולק הסכום.
אלא שעיון במסרון שF’ עצמו צירף לתצהירו (מוצג כז1) מגלה מפורשות כי מאפייני הסכומים שחולקו שונים מהותית ממאפייניהם של הדיבידנדים שנהגה החברה לחלק לכלל בעלי מניותיה לרבות F’. מדובר בסכומים צנועים הרבה יותר – לD’ 25,000 ₪ נטו ; לC’ – 22,000 ₪ נטו ; ולA’ – 28,000 ₪. גם תכלית חלוקת הכספים הוסברה בפנייתו של B’ כבונוס על כך שD’, C’ וA’ הסכימו ליטול על עצמם אחריות נוספת לאור היעדרותו של F’ מעבודה בפועל, לאור דחיית הבקשה להעלאת שכרם של אלה כעובדים (מוצג כז1). ברי, שהראיה שF’ עצמו הציג מתיישבת הרבה יותר עם הגרסה לפיה אמנם מדובר בבונוס, ובוודאי שלא בדיבידנד.
גם בכך אין כדי לבסס עילה של קיפוח המיעוט.
בפי F’ היו טענות נוספות, דוגמת טענה בדבר פיטוריה של מזכירתו (עובדת שלדברי החברה והאחים כלל לא היתה מזכירתו האישית כי אם עובדת חברה). אלא שבוודאי שטענה שכזו איננה יכולה לבסס עילה של קיפוח בעל מניות. הוא הדבר עם טענה בדבר פריצת דלת חדרו של F’, טענה שהוסברה אחרת על ידי הנתבעים, אלא שכך או אחרת אין בה כדי ללמד כל עיקר על קיפוחו כבעל מניות.
כבר נקבע, כי תכליתו של סעיף 191 לחוק החברות נועדה “…להקנות לבית המשפט כלים להתמודדות עם מצבים בהם קיים חשש כי ניהולה של החברה מתבצע באופן המביא לחלוקה בלתי הוגנת של פירות פעילותה בין בעלי המניות בחברה. דהיינו, להתנהלות שאינה מכוונת לטובת החברה בכללותה, קרי ל’הגדלת העוגה’ בעבור כלל בעלי המניות, אלא לשרת את האינטרסים של חלק מבעלי העניין בה, כלומר ל’שינוי באופן חלוקת העוגה’ בין בעלי המניות…” (ע”א 2786/18 בכר נ’ קופרלי (מצוי במאגרים המשפטיים ; 30.12.21) עמ’ 15 לפסק הדין).
חרף טענותיו הרבות של F’, הכרכים הרבים של מסמכים וראיות שגם הוא מצא לצרף לבית המשפט, וכפי שאף הוא עצמו הודה בחקירתו, לא עלה בידו של F’ להצביע על “שינוי באופן חלוקת העוגה”, כמפורט בפרשת בכר לעיל.
בנוסף, כפי שאצביע עוד להלן כשאדרש לטענת אבדן האמון, דומני שF עצמו לא טמן ידו בצלחת כל עיקר ולא ניתן לקבוע שהתנהלותו – בין אם כעובד ובין אם כבעל מניות – היתה תמת לב.
כפועל יוצא, כלל המפורט לעיל מובילנו למסקנה שדין טענת הקיפוח דחייה, וכך אני קובע.
אבדן אמון
טענתו נוספת של F’ נוגעת לאבדן האמון בין בעלי המניות בחברה, ושלדבריו מתאפיינת בכך שהיא מנוהלת כ”מעין שותפות”. גלל כך, סבור F’ שיש להורות על הפרדת כוחות בדרך של מתן הוראה בדבר רכישה כפויה של מניותיו.
תנאי להפעלת מנגנונים כפויים להפרדת כוחות במקרים של אבדן אמון הוא שעסקינן בתאגיד המתנהל כ”מעין שותפות” [לעניין זה השוו, למשל, ע”א 6270/17 מגנזי נ’ לוי (מצוי במאגרים המשפטיים ; 11.2.18)]. בפרשת מגנזי הנ”ל, למשל דובר בבעל מניות שהיה הרוח המקצועית החיה בהפעלתו של כרם ויקב, ולצידו בעלי מניות ששימשו כמשקיעים גרידא. באופן זה, בצירוף נסיבות אחרות, אפיין בית המשפט העליון את התאגיד שהיה נושא להליך כ”מעין שותפות”.
אלא שבמקרה שלפני אין מדובר באיש מקצוע אחד ובמשקיעים גרידא. כל אחד מן האחים – לרבות M’ ובמובנים מסוימים אף E’ – עבד בחברה, שימש בה כבעל תפקיד כזה או אחר, תוך שרובם המכריע שימשו בתפקידי ניהול בחברה. איש מן האחים לא שימש כ”משקיע גרידא” (ראו גם דבריו של עו”ד א’ בעמ’ 24 לפרוטוקול הראשון שורות 28 – 31 וגם הערכת השווי מטעמו של F’ עצמו, מוצג נט’1 בעמ’ 13).
גם העובדה שמדובר בחברה “משפחתית” איננה הופכת את התאגיד מאליה ל”מעין שותפות”. שאחרת, יכול ונימצא חוטאים לתכלית ההתאגדות שבבסיס חוק החברות.
גם אופן קבלת ההחלטות בחברה, כפי שהעיד M’ וכעולה מהתכתובות הרבות שגם F’ תלה יהבו בהן, מלמד על תהליכים מוסדרים וסדורים ; תהליכים המאפיינים חברה סדורה, ולא תאגידים שהם בבחינת פועלו של אדם אחד בלבד, מפעל שיכול באותה המידה היה להתנהל כעיסוקו האישי או כשותפות בינו ובין משקיעים.
וכך, בהקשר זה העיד עו”ד א’ “… אני אתן לך דוגמא, למשל B’, עשיתי, הייתי עו”ד של שני פרוייקטים …. אחד של חברה באר שבעית אני לא אגיד את שמה ואחד של חברת XXX, אותו פרוייקט, אני במקרה הזה גם, זה שקישרתי את שתי החברות לאותו, אותו פרוייקט, אותו בית, אותם דירות, ההבדל בפער במחיריםXXX 100,000 יותר, למה? כי זה XXX, כי B’ היה עסוק בביצוע שהוא בונה, כולם יודעים בבאר שבע, שB’ בונה אין תקלות, A’ בתיכנון, F’ בחלק שלו, כי זה XXX, זה שם דבר, זה מותג, מי שמכיר את ענף הבנייה בבאר שבע, XXX היא מותג, יש חברות אחרות שהם לא מותג. עו”ד טאובמן: כן, במהלך, אני אומר לך ותאשר לי, שכל אסיפות בעלי המניות בישיבות הדירקטוריון, היו נערכות בהתאם לחוק נכון? העד, עו”ד א’: חד משמעית. . עו”ד טאובמן: ואם חלילה אחד מהדירקטורים שלח הודעה על זימון לישיבת דירקטוריון, ואחד מבעלי המניות שלח זימון על אסיפה של בעלי המניות וזה לא נעשה בהתאם לחוק בהתאם לתקנון? העד עו”ד א’: הייתי משנה את זה. עו”ד טאובמן: אתה משנה ומטפל בהכל. העד, עו”ד א’: כן…” (עמ’ 24 – 25 לפרוטוקול הראשון).
חשוב לא פחות מכך, הערכת השווי שF’ עצמו הזמין, צירף ונסמך עליה איננה תומכת בטיעונו של F’ כל עיקר (מוצג נט’1). לא זו שלא מצאתי בהערכת השווי אפיון של החברה כ”מעין שותפות או אנלוגיה לכך, כי אם הערכת השווי עצמה מתייחסת לחברה כאל תאגיד פעיל, מוביל ובעל מוניטין בתחומו, בדיוק באופן שבו החברה האחים התייחסו לה:
“… החברה ביססה לעצמה מוניטין של חברה אמינה ובעלת מומחיות בענף הבניה תוך שימוש בשיטות מתקדמות ומגוונות. ייחודה של החברה הינו בכך שהחברה יוזמת, מקימה ומשווקת את הפרויקטים שבבעלותה ומקיימת סטנדרטים גבוהים של בניה ואיכות. עובדה זו מעניקה לחברה יתרון ניכר על פני המתחרים וחיסכון גדול בעלויות הנובעות בעיקר מהפחתת מעורבותם של גורמים נוספים בפרויקטים לאורך כל השלבים. החברה הנה מהמובילות בביצוע פרויקטים של מבנה מגורים, והיא רשומה ברשם הקבלנים בסיווג הגבוה ביותר המאפשר לה להשתתף במכרזי בנייה בסכומים בלתי מוגבלים. משרדיה הראשיים של החברה שוכנים ב XXX וכן כל המחלקות הנלוות להנהלת החברה. בכל פרויקט של החברה קיים משרד מכירות ומשרד ביצוע המקיימים קשר ישיר עם המשרדים הראשיים. בחברה מועסקים כיום כ-60 עובדים בעלי ניסיון נרחב. כמו כן, מעסיקה החברה קבלני משנה לעבודות ספציפיות בפרויקטים השונים…” (עמ’ 13 למוצג נט’1 למוצגי F’).
אנו רואים שהערכת השווי שF’ עצמו נסמך עליה ותלה בה את יהבו, שוללת למעשה את אפיונה של החברה כ”מעין שותפות”.
אף לא ניתן להתעלם מכך, שבמקרה שלפני אין מספר מצומצם של בעלי מניות, כי אם שבעה בעלי מניות – בשיעורי אחזקה שונים (ודווקא F’ נמנה על בעלי המניות העיקריים שבהם). זאת, בשונה מהמקרים להם התייחסה הפסיקה כמאפיינים חברות – לרוב “קטנות” – שהן בבחינת “מעין שותפות” [לעניין זה השוו: פרשת מגנזי לעיל וכן בע”א 8712/13 אדלר נ’ לבנת (מצוי במאגרים המשפטיים ;1.9.15)].
גם לשיטתו של F’, מעולם לא התנהלה החברה תוך ציפיה שכלל בעלי המניות ו/או בעלי התפקיד שבה יחזיקו בניהול שוויוני (לעניין זה ניתוחה של החברה בסעיף 19 לסיכומיה מקובל עלי).
כפועל יוצא, כיצד ניתן להידרש לטענתו של F’ שלאור אבדן האמון ב”מעין שותפות”, על האחים לרכוש את מניותיו? לכך לא מצאתי תשובה מבוררת מפי F’.
הלכך, אני דוחה את טענתו של F’, לפיה החברה היא “מעין שותפות”. בנפול טענה זו, דינה של העילה הנטענת בדבר אבדן האמון דחייה.
קיפוח המיעוט ואבדן אמון במבט על
בין אם נידרש לטענת אבדן האמון כעילה נפרדת המייחדת תאגידים שהם בבחינת מעין שותפות [כעמדתו של כב’ השופט כתארו אז י’ דנציגר בע”א 8712/13 אדלר נ’ לבנת (מצוי במאגרים המשפטיים ;1.9.15)] ; ובין אם נידרש לטענה כאל מקרה מיוחד של קיפוח בעל מניות מיעוט “… במצבים של אובדן אמון בחברות קטנות דמויות שותפויות…”, כהגדרתה של כב’ השופטת ד’ ברק ארז בפרשת אדלר לעיל, מצבים הטומנים בחובם חשש אובייקטיבי לקיפוח בעל מניית מיעוט, הרי שבמקרה שלפני לא מצאתי שיש להעניק לF’ סעד בדמות הוראה בדבר רכישה כפויה.
על פי הפסיקה, גם במקרים בהם בית המשפט יקבל טענה בדבר קיפוח בעל מניות לפי סעיף 191 לחוק החברות, על בית המשפט לשקול קשת רחבה של שיקולים על מנת שיקבע מהו המנגנון שיסיר את הקיפוח: שיקולי צדק ; תום ליבם של הצדדים ; נכונות לפתור הסכסוך בדרכי שלום ; מידת הקיפוח ; אחזקותיו של כל צד וגובה השקעותיו ; התועלת שכל צד יפיק אל מול הנזק שייגרמו לכל צד ; נזקים לצדדים שלישיים, דוגמת עובדים וספקים ; זיקתו של כל צד לחברה ; ופערי הכוחות בין הצדדים (פרשת מגנזי לעיל, עמ’ 9 לפסק דינו של כב’ השופט עמית).
הדברים יפים במשנה תוקף גם בשאלה שלפני, קרי האם יש להורות “הפרדת כוחות” בדמות רכישה כפויה של מניות F’, גם במקרה בו לא הוכח קיפוחו כבעל מניות ונקבע שאין מתקיימת עילת אבדן אמון? על כך יש לענות בשלילה.
ראשית – הואיל וספק של ממש האם F’ עצמו פנה לקבל את הסעד האמור בידיים נקיות. בראש ובראשונה הכוונה לכך שF’ – ולא איזה מילדיו – הוא שאמנם הקים חברה קבלנית מתחרה בשנת 2014, העביר לטובת חברה זו את סיווגו הקבלני, ודומה שאף ניסה לגייס לעבודה בה עובד של נתבעת 1. אפרט.
ביום 29.1.14 הקים F’ תאגיד חדש, הוא “XXX בע”מ” בו הוא עצמו שימש כבעל המניות היחיד (10,000 מניות רגילות ; להלן: “התאגיד החדש”). את מסמכי ההתאגדות אישר עו”ד א’ עצמו, תוך שגרסת F’ כפי שסופרה גם לעו”ד א’ היא שמדובר בתאגיד שהקים לטובת ילדיו (ראו גם בעדותו של עו”ד א’ בעמ’ 19 -21 לפרוטוקול הראשון).
פחות מחודש לאחר מכן, מצא F’ לפנות במכתב לM’ ובו הציע בין היתר לפרק את החברה מנכסיה:
“…M’, טרם אכנס ואבהיר את עמדתי בכלל, לעניות דעתי, נוכח המציאות בה מצויה החברה ובשל חוסר האמון, חוסר הפרגון ועוד, החברה מצויה במצב שאינה יכולה להמשיך ולעבוד כך יותר !!!! ההצעה שלי היא שיש למכור את החברה מרצון ו/או למכור את כל נכסי החברה מרצון דהיינו: הפרויקטים החדשים: דימונה, ירושלים, שדרות ולגבי יתרת הפרויקטים שנמצאים בביצוע – לסיים במהירות ואח”כ לחלק את יתרת העודפות בניכוי מס ויש להשאיר עבור מרכיב הבדק וניהול המצומצם …..” (מכתבו של F’ מיום 25.2.14 ; נספח 35 למוצגי האחים).
סמיכות הזמנים מעוררת ההשתאות ממש בין מועד הקמת התאגיד החדש ובין דרישתו הכתובה של F’ לפירוק החברה, מעוררת יותר מסימן שאלה בכל הנוגע לתכלית הקמתו של התאגיד החדש.
אין גם מחלוקת, כי F’ גם העביר את סיווגו הקבלני לתאגיד החדש (ראו גם אישורו של F’ שנתיים מאוחר יותר, עת דרש בכתב בין היתר תגמול על שירות זה שסיפק לחברה, מוצג 41 למוצגי האחים). בניגוד לגרסתו לפיה התאגיד החדש הוקם לטובת ילדיו, בעדותו הבהיר כי למעשה, התאגיד החדש הוקם “… רק למטרה להעביר את הסיווג ההנדסי שלי. שמרתי אותה (את התאגיד החדש – ב.ש) למשמורת לילדים…” (עמ’ 27 וכן עמ’ 62 – 63 לפרוטוקול השני). למה התכוון F’? האם על מנת שהוא עצמו יוכל לעשות שימוש בסיווגו הקבלני לטובת תאגיד מתחרה? האם על מנת שילדיו יעשו ביום מן הימים שימוש בסיווג זה? ואם אמנם שמר את “הסיווג” למשמורת לילדיו, מה התכלית לשמירה זו, עת לכאורה השימוש שעתידים היו הילדים לעשות בסיווג זה בפעילות קבלנית היה עתידי גרידא? מדוע אותה העת, שעה שלכאורה ילדיו היו אמורים רק בעתיד לעשות שימוש בתאגיד החדש, היה צריך להעביר מן החברה את סיווגו הקבלני, לגרוע אותו (על כל המשתמע גם אולי לעניין המוניטין של F’ עצמו), ולהעביר אותו לתאגיד שאותה העת לא היה אמור לעשות בו כל שימוש? לכך לא מצאתי כל תשובה מבוררת .
F’ טען, כי הודיע לB’ על “יציאתו” מתפקיד מהנדס החברה (קרי הסיווג הקבלני ; עמ’ 63 לפרוטוקול השני, שורות 1 – 2). אולם באופן תמוה, לא ראיתי שהיה בידי F’ להציג הודעה פורמלית אחת בדבר האמור, הגם שדומני שאין מחלוקת בדבר חשיבות התפקיד בכל הנוגע לרישוי ותקינה של החברה וחרף הכרכים הרבים של מסמכים שטרח להגיש גם הוא.
בכך נוסף נדבך מהותי לתהיות שמעוררת הקמת התאגיד החדש.
אין אמנם מחלוקת כי כשנתיים לאחר מכן, העביר F’ את מניותיו בתאגיד החדש לילדיו ושם התאגיד אף שונה. האם, אמנם, כי ילדיו “הגיעו לפרקם” ויכולים היו להפעיל ולנהל תאגיד קבלני מתחרה, או שמא, אולי, בראיה צופת פני סכסוך עתידי בין F’ ובין הנתבעים? מצופה היה שF’ יזמן את ילדיו למתן עדות על מנת לתמוך בגרסתו, ועצם ההימנעות מלעשות כן אומרת דרשני.
אם אמנם סבר F’ בזמן אמת שעסקינן בתאגיד שהקים “למשמורת” עבור ילדיו גרידא, מדוע היה צריך להקימו על שמו הפרטי? מדוע היה צריך לקבל בעלות על מניותיו? מדוע לא נזכר בכל מסמך פורמלי דבר ה”משמורת”? ה”נאמנות”? מדוע לכל הפחות לא העידו ילדיו לתמיכה בגרסתו? לשאלות אלה לא נמצא לי מענה מבורר.
לעומתו, גרסותיהם של האחים לפיהם מהלכים אלה נעשו בהיחבא, לא נסתרו (סעיפים 79 – 82 לתצהיר D’ וכן סעיפים 79 – 82 לתצהיר B’).
עוד מבלי להידרש לטענות האחים והחברה בדבר התנהלותו הכספית הפסולה של F’, בעצם הקמתו של התאגיד החדש, נסיבות הקמתו, הסמיכות לתחילת המחלוקות שהחל F’ לעורר במהלך שנת 2014 ; בכל אלה יש כדי לגלם סממן מובהק של חוסר תום לב, אשר משמש נדבך כבד משקל במסקנה שגם לו היה מוכח קיפוח, רכישה כפויה כעתירתו של F’ לא היה הפתרון ההולם.
בפי האחים והחברה היו טענות בדבר אי סדרים כספיים שהתבטאו בעשיית שימוש בכספי החברה בשיעורים גבוהים באמצעות כרטיסי אשראי של החברה ; בעשיית שימוש חריג ברכב החברה גם לצרכי המשפחה ; באי סדרים הקשורים עם מכירת דירה למכר של F’ וכיוצ”ב. גם אם חלקן של טענות אלה מעורר סימן שאלה (דוגמת היקף משיכותיו של F’ בכרטיסי אשראי ותכליותיהן) וחלקן נדמה כזניח עד קטנוני (דוגמת הטענות בדבר השימוש ברכב הצמוד), הרי שספק רב בעיני אם מסקנה אופרטיבית לכאן או לכאן בכל אותן הטענות ישנה מהותית את המסקנה לה הגעתי לעיל, בדבר ממד של היעדר תום לב, הנובע בראש ובראשונה מהקמת התאגיד החדש. לפיכך, וגם לאור הרצון שלא לפגוע עוד ויתר על המידה שלא לצורך במרקם היחסים שבין בעלי המניות – שהם בראש ובראשונה אחים – איני מוצא שיש בכך כדי להעלות או להוריד רבות ממסקנתי דלעיל.
באשר לתום ליבם של האחים, הרי שהפכתי והפכתי בכל התיעוד שלפני. שבתי ועיינתי גם בדבריו של מי שיכול ומכיר את ההתנהלות שבין בעלי המניות גם בהיבטיה האישיים, קרי עו”ד א’. לא מצאתי – חרף המטען והכעס הרב שניכר היה מן העדויות שA’, D’ וגם B’ נושאים כנגד F’ – טעם אמיתי לראות במהלכיהם של האחים כמשוללי תום לב. כפי שהבהרתי לעיל, ככל שביחסי עובד-מעביד עסקינן, די היה בהיעדרויותיו המרובות של F’ כדי ללמד מסקנה בדבר הצורך בהוספת שדרת ניהול מורשית חתימה לצידו של F’, או מאוחר יותר במקומו. גם עצם הרצון של האחים עצמם לבוא לידי ביטוי רב יותר בניהולה של החברה – שכן כזכור בנוסף להיותם בעלי מניות שימשו האחים (כמו גם M’) כבעלי תפקידים בחברה – איננו משולל תום לב. גם הנעת מהלך שיוביל להגדלת היקף מעורבותם בהפעלת החברה איננו בבחינת מהלך משולל תום לב. להזכירנו, עסקינן בחברה שתכליתה השאת רווחיה של כלל בעלי מניותיה ; ולא איבר מאיברי גופו של אחד מהם בלבד.
באשר לנכונות לפתור את המחלוקות בדרכי שלום, גם בכך ובכשלון הליכי הגישור אין כדי לסייע לF’. הצדדים כולם הסכימו לנסות ולפתור את המחלוקת בגישור ובסופו של יום (מבלי להידרש לשאלה האם העילה לכך היתה מוצדקת אם לאו) F’ הוא שביקש לחזור להתדיינות המשפטית. בהקשר זה יוזכר כי קבעתי לעיל שF’ עצמו הוא שבחר להתנהל באופן שמטיל צל של ממש על תום ליבו, עת הקים את התאגיד החדש. במובן זה, בין אם היתה נכונות ובין אם לא היתה נכונות להתנהל בדרכי שלום, אין בכך כדי לסייע לF’ לאור הצל הנכבד שהוא עצמו הטיל בהתנהלותו עוד קודם לכן.
באשר לשיעור האחזקות של כל אחד מן הצדדים, הרי שאין מחלוקת אמיתית שF’ – כמו גם B’ – הוא אחד משני בעלי האחזקות הגדולות ביותר בחברה ; חברה שכפי הנראה אין מחלוקת אמיתית על כך שתפקדה ועודנה מתפקדת באופן שוטף מבלי שהמחלוקת שבין האחים תשפיע על פעילותה כלפי חוץ ; יוצא שלמעשה פעילות החברה עצמה איננה מצויה במבוי סתום לאור המחלוקות שבין בעלי מניותיה (על כך ראו למשל בדבריו של עו”ד א’ בפרוטוקול הראשון בעמ’ 23 שורות 12 – 23).
באשר למבחן התוצאה, דומני שתוחלת הנזק לאחים ולחברה גדולים מהתועלת לF’. שכן לאור הצהרת האחים לפיה אין מניעה שF’ ימכור אחזקותיו בחברה לצדדי ג’ כמו גם האפשרות שיוותר אך כ”משקיע” בחברה וימשיך לזכות לכלל פירות פעילותה, עומד מנגד השיעור המשמעותי שF’ עותר לו בכל הנוגע לשווי החברה וכפועל יוצר לשווי אחזקותיו בה – 37,720,000 ₪. אף מבלי להידרש לתצהירי האחים המבהירים את שיעור ההכבדה האישי עליהם ככל וייאלצו לרכוש את אחזקותיו של F’, הרי ברי, כי תשלום בשווי כ- 28 אחוזים משווי החברה לו טוען F’, הוא בבחינת השקעה ברת משמעות נכבדה למצער בכל הנוגע עם פעילות החברה. די אם אציין, כי F’ עצמו אישר כי בעת הגשת התביעה היקף האשראי שהחברה נטלה מבנקים עמד על כ- 40,000,000 ש”ח כדי להמחיש את משמעו הדברים (עמ’ 44 לפרוטוקול). קרי – ככל והחברה היתה נאלצת לרכוש את מניותיו של F’, יכול והיתה נאלצת להגדיל את היקף התחייבויותיה בשיעור ניכר עד מאד, או לחילופין, בהחלט יתכן ועצם הרכישה היתה משפיעה על היקף המינוף העתידי של החברה כמו גם על היכולת של החברה לקבל אשראי עתידי. הוא הדבר גם אם איזה מהאחים או כולם היו מחויבים לרכוש את מניותיו של F’, שכן סביר מאד להניח שככל שהאחים היו נדרשים ליטול אשראי אישי לשם רכישת אחזקותיו של F’, היה האמור משפיע על יכולתם לערוב כבעלי מניות במידת הצורך להתחייבויות החברה. לעניין זה אני מקבל את עמדתם של הנתבעים כולם בסיכומיהם (סעיף 44 לסיכומי האחים ופרק ו’ לסיכומי החברה).
בכל הנוגע לצדדי ג’, אין לשכוח כי כטענתו של F’ עצמו בהערכת השווי שצירף, עסקינן בתאגיד גדול ופעיל, המעסיק באופן ישיר עשרות עובדים ומתקשר באופן שוטף עם קבלני משנה רבים וספקים ; לא כל שכן נוטל אשראי מבנקים ומתקשר עם רוכשי דירות בהיקפים גדולים. בוודאי שסיכון פוטנציאלי להשלמת פרויקטים לבניה ; סיכון לפרנסתם של עובדים ; סיכון פוטנציאלי לרוכשי דירות ; ונזק כספי לקבלני משנה לספקים איננו סיכון של מה בכך.
חרף כל האמור, דומה שF’ דווקא מוצא להתייחס לסיכונים אלה בקלות ראש מעוררת תמיהה. כפי שעשה עוד בשנת 2014 במכתבו הנזכר לעיל לM’ (נספח 35 למוצגי האחים), ביתר שאת עתה:
“…ש: תקשיב האם החברה מחויבת עכשיו פשוט לסגור את הפעילות שלה ולקנות את כולה? ת: על פניו כן…” (עמ’ 59 לפרוטוקול הראשון).
וכן: “…ש: להבנתך אתם התכנסתם איפה שהוא שם בשנת 2014 ואמרתם כזה משפט, מכאן ועד סוף כל הדורות, עד סוף כל הדורות, כולנו ביחד קבוצה מאתנו תבוא לחברה, תקנה בום החברה מחויבת לקנות אותנו בלי לבדוק, בלי לעשות הערכה אם מסוגלת, בלי להבין מה המשמעות שלה, היא מחויבת לקנות אותנו, לשיטתך גם ב-48 תשלומים שווים. סתם אני רק רוצה לסבר את האוזן, אם אתה ביקשת 37.7 מליון שקל, אתה בעצם מבקש לקבל כמעט מליון שקל בחוש כל חודש כל חודש בלי קשר לתזרים החברה. זה מה שאתה אומר לי. ת: ברוטו. ש: זה מה שסיכמתם? ת :זה מה שכתוב. ש: זה מה שסיכמתם? אל תגיד מה שכתוב, אנחנו יודעים מה שכתוב. ת: מה שכתוב. ש: זה מה שסיכמת? ת: מה שכתוב בהסכם. ש: תסתכל אלי עזוב את ההסכם. כ.ה שלו: שניה מר א’ אתה היית שם נכון? ת: כן. כ.ה שלו שואלים אותך לא מה כתוב, מה סיכמתם? ת: כן זה מה שסוכם. ש: אתה מנכ”ל החברה עם ניסיון של 30 שנה נתת ידך להחלטה כזאת שהחברה תשלם? אתה ביקשת 37. יבוא עכשיו אדון B’ יגיד גם אני רוצה 37 יבואו כל המסכנים האחרים שנשארים בחברה וירשמו לכם שיק כל חודש 2 מיליון שקל, מיליון אתה מיליון B’, בלי קשר להכנסות הראיתי לך שהפרויקטים כרגע לא הכניסו כסף, בלי קשר למאזן, בלי קשר לתקציב בום בום בום שני מיליון שקל 48 חודש, זה אתה כמנכ”ל סיכמת? ת: כמו שסוכם עם כולם …” (עמ’ 59 – 60 לפרוטוקול).
אני נכון להתעלם מהאופי המתחמק משהו של תשובותיו של F’ לשאלות בית המשפט – שמצופה היה שכיזם כה מנוסה ו-ותיק יידע להשיב תשובות ישירות לשאלות בית המשפט לכל הפחות.
אלא דומה ששוויון הנפש שF’ בחר להתמודד עם האפשרות שהחברה תינזק משמעותית מהמהלך שיזם ; הלך רוח זה משקף יותר מכל את המסקנה לפיה F’ – ולא האחים, שכאמור בחרו להותיר את F’ כעובד של החברה (גם אם הוא בחר שלא לפעול ולעבוד בה דה-פקטו) – בוחר במדיניות של “אדמה חרוכה”. זאת, חרף ההבנה בדבר המשמעויות הנכבדות לחברה כמו גם לצדדי ג’ כתוצאה מכך. בוודאי שיש בכך משום נדבך כבד משקל המוביל לדחיית הסעד לו עותר F’.
לבסוף, אף אין כל פערי זיקה בין F’ ובין איזה מאחיו בכל הנוגע לחברה. כולם – למעט במובנים מסוימים ד’ – היו בעלי תפקידים ניהוליים בחברה ואף לא ניתן לומר ככלל שF’ הוא “צד מוחלש” בכל הנוגע לחברה. זאת, מכלל האמור לעיל. במיוחד שלנוכח התשומות הכלכליות שחזקה F’ הוציא בקשר עם ניהולו של ההליך (ודי בשיעורה של האגרה כנזכר לעיל כדי לשקף זאת) כדי לשלול טענה פוטנציאלית בדבר פערי כוחות כלכליים או אחרים, לבטח שלא משמעותיים, בין F’ ובין האחים.
כל אלה מובילים למסקנה כי גם במבט על, דווקא דחייתן של טענות הקיפוח והטענה בדבר אבדן האמון הן בבחינת התוצאה הצודקת והמסתברת יותר במקרה שלפני.
ניהולו של ההליך מנקודת מבטו של M’ – נוכח נפקד לו
כזכור, מקומו של M’ כנתבע נפקד מכתב התביעה (גם לאחר שתוקן ונקצב). M’ זכה להיות חלק הימנו רק בכך שהעיד מטעם האחים.
אלא שF’ עצמו טען תחילה בחקירתו הנגדית כי M’ שימש כ”בעל מניות 5% רק בדיבידנד” (עמ’ 23 לפרוטוקול השני שורה 8). לא ברורה לי משמעותה האופרטיבית של טענה שכזו.
דומה שאין מחלוקת כי כך או אחרת F’ גם ידע כי לM’ טענות ביחס לזכאותו לאחזקות בחברה.
חרף האמור, בחר F’ להדיר את M’ מהשתתפות בהליך.
זכות יסוד במשפט הישראלי היא זכות הטיעון של כל מי שעלול להיפגע כתוצאה מניהולו של ההליך. במובנה העמוק ביותר, מגלמת אפשרות זו את החובה לאפשר השתתפות בהליך לאותו נפגע פוטנציאלי.
במובנים אלה, בצדק רב טען M’ כנגד הדרתו מההליך ורק מטעם זה היה מקום לסלק את התובענה.
אלא שמקום בו מצאתי לדחות את התביעה לגופה, התוצאה למעשה זהה היא.
בפי הצדדים היו טענות נוספות. בהן כאמור לעיל הטענות בדבר שיעור האחזקה המדויק של כל אחד ; טענות זוטא בדבר המניעים של כל אחד מבעלי המניות בקשר להפעלתה ההיסטורית והשוטפת של החברה ; טענות בדבר הבעלות בתאגיד אחר ; טענות בדבר משיכות כספיות באופן שוטף מחשבונות החברה ; ועוד. כל אותן טענות בסופו של יום נמצאו כאינצידנטליות להכרעה במחלוקת העיקרית שבין הצדדים, כאמור לעיל. כמובן שבדחיית עמדתו של F’ אין עוד הצדקה להידרש לסעד האחר והוא מינוי מעריך שווי לביצוע הרכישה הכפויה, מקום בו שללתי את התזה לפיה יש הצדקה לכפיית רכישת מניותיו.
עם תומו של ההליך, ובמיוחד בהתחשב במאפייניה של החברה אף דומה, כי לכתחילה המקום הראוי להידרש לתובענה זו לא היה בבית המשפט לענייני משפחה, שכן בבחינה רחבה של מהות המחלוקת, זו היתה בעיקרה עסקית, וכך גם עילתה. גם אם בראשית הדרך ניתן היה לסבור אחרת, דומני שעם תום שמיעת הראיות התחזקה המסקנה לפיה היותם של הצדדים בני משפחה יכול ואולי תרמה במובנים מסוימים לנתוני הרקע של המחלוקות; אולם ספק רב אם בעתיד יהא מקום לנהל מחלוקות אחרות בעלות אופי דומה, בנסיבות דומות, ביחס לחברה, בין כתלי בית המשפט לענייני משפחה.
סיכום ותוצאה אופרטיבית
דחיתי את עמדתו של F’ לפיה יש מקום להורות על רכישה כפויה של מניותיו על ידי האחים ו/או החברה.
כפועל יוצא מכלל האמור לעיל, דין התביעה להידחות, וכך אני מורה.
באשר להוצאות ההליך. כידוע, על פסיקת ההוצאות להיות ריאלית, ולצד זאת מידתית. היקפו של ההליך היה חריג בכל קנה מידה. לבד מ-418 שורות משימה, יצרו הצדדים ערפל ראייתי משמעותי בכך שהציגו לבית המשפט כרכים רבים ובליל של מסמכים. לשם המחשה, יצוין, כי כתבי הטענות ותצהירי הצדדים לבדם, על המסמכים שנלוו להם, הקיפו יותר מ – 2,500 עמודים. אלא שחלקם הנכבד לא היה רלוונטי למחלוקת הספציפית שלפני, חלקם כפי הנראה נועד ליצור “אווירה” לתמיכה בנראטיבים שביקשו לשרטט לפני בית המשפט ; ורק מיעוטם היה רלוונטי למחלוקת שלפני. כפועל יוצא, אני מוצא שיש לפסוק את הוצאות הנתבעים באופן שיתאם יותר את היקפו הריאלי של ההליך ופחות את ההיקפים והתשומות המיותרים שהצדדים בחרו להקצות לניהולו של ההליך.
כפועל יוצא, יישא F’ בהוצאות האחים ביחד ולחוד בסך כולל של 35,000 ₪ ובהוצאות החברה בסך כולל של 15,000 ₪.
בזה הסתיים הטיפול בתובענה. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.
ניתן היום, כ”ב סיוון תשפ”ג, 11 יוני 2023, בהעדר הצדדים.
