לפני
כבוד השופטת מיכל ברגר בלום
תובעת
O.G, ע”י ב”כ עוה”ד דוד חיגר
נגד
נתבע
ב.ג, ע”י ב”כ עוה”ד יורם בלום
פסק דין
פתח דבר
לפניי תביעה בגין עוולת פרסום לשון הרע ובגין עוולת פגיעה בפרטיות במסגרתה עתרה התובעת לתשלום פיצוי של 250,000 ₪.
עיקרי העובדות הצריכות לעניין
הצדדים הם בני זוג לשעבר אשר הכירו זה את זה בשנת 2010, עת הייתה התובעת אזרחית ותושבת מולדובה ואילו הנתבע אזרח ותושב ישראל.
הצדדים נישאו ביום—- ולאחר כחמישה חודשים הגיעה התובעת לישראל. מאז ניהלו השניים משק בית משותף בישראל. לאחר הגעת התובעת לארץ נפתח במשרד הפנים תיק איחוד משפחות על מנת להסדיר את מעמדה של התובעת בארץ. התובעת קיבלה מעמד ארעי שהסתמך על היותה בת זוגו של הנתבע.
כעבור כארבע שנים, עת היתה התובעת בהיריון, עלו יחסי הצדדים על שרטון, הם נפרדו ובגין כך בוטל מעמדה הארעי של התובעת בארץ והיא הצטוותה לעזוב את ישראל. כיוון שכך היא עזבה את הארץ כשהיא בהיריון. בנם המשותף של הצדדים נולד ביום כחצי שנה לאחר מכן.
נישואיהם של הצדדים הותרו ביום —–.
בחודש אפריל 2021 החל הנתבע לפרסם פרסומים שונים ברשתות החברתיות הנוגעים לתובעת. בנוסף, פנה באופן ישיר למכרים ולבני משפחתה של התובעת תוך שהוא מזהיר אותם מפניה.
לאחר שהתובעת נחשפה לפרסומים היא פנתה אל הנתבע וביקשה ממנו להסירם ואף הזהירה אותו מההשלכות של מעשיו, אך הנתבע סירב והמשיך בפרסומים עד הגשת התביעה.
ביום 13.12.22 התקיים קדם משפט ראשון בתיק. לאור התבצרותו של כל צד בעמדתו נקבע התיק להוכחות ליום 17.10.23 ובהתאמה נקבע כי הצדדים יגישו תצהירי עדות ראשית. תצהירי התובעת הוגשו ביום 7.5.23. תצהירי הנתבע הוגשו ביום 1.8.23.
דיון ההוכחות בתיק נדחה מאוקטובר 2023 בשל סירובו של הנתבע לאפשר לתובעת להעיד בהיוועדות חזותית, בקשה שהתבקשה בשל המלחמה שפרצה בארץ. גם דיון ההוכחות שנקבע ליום 1.2.24 נדחה בשל מחלת הקורונה בה לקה ב”כ הנתבע. בשל כך נאלצה התובעת לוותר על הטיסה לישראל שהזמינה מבעוד מועד לצורך השתתפות בדיון. בהחלטה מיום 30.1.23 נקבע כי שאלת פסיקת ההוצאות בגין ביטול הדיון תידון במסגרת פסק הדין.
בסופו של יום התקיים הדיון ביום 22.5.24 ובמסגרתו גם נשמעו סיכומים בע”פ. בסיום הדיון הציע בית המשפט לצדדים הצעה אשר הנתבע סירב לה. משכך ניתן פסק דין זה.
הפרסומים
בכתב התביעה ובתצהיר התובעת הופנה בית המשפט למספר פרסומים שערך הנתבע ופניות מצידו למכרים של התובעת וביניהם:
פרסום מיום 15.4.21 הכולל תמונה של התובעת ושל אמא שלה (נספחים ד’ ו- ה’ לכתב התביעה). בפרסום כתוב: “אנשים טובים, היזהרו מזאת שבצד מימין – היא רמאית, מחפשת גברים ברשת ומבקשת מהם כסף!!!”. בהמשך נכתב: “שימו לב!!! קוראים לה —-, היא מחפשת גברים ברשת כדי למשוך בדרך מרמה מהם כסף, ואז לעזוב אותם.
היא הורסת משפחות, מפלרטטת עם גברים נשואים והורסת להם את הנישואים… מחפשת גברים עם כסף כדי לסחוט מהם כסף… מצלמת סצנות פורנוגרפיות בווידאו צ’אט תמורת כסף. תקופה מסוימת היא שהתה בישראל וגרמה לבנק נזק בסך 20,000 דולאר, כרגע היא מבוקשת על ידי בנקים ורשויות אכיפת החוק בישראל. עכשיו היא בשוויץ, כנראה שהיא מצאה שם איזה טיפש כדי לסחוט ממנו כסף”.
פרסום מיום 1.7.21 ובו נכתב: “—- תשני את שמך, לפיהם את עושה מסמכים מזויפים וממשיכה לעבוד תחת שמי עם מסמכים מזויפים, לכי לעזאזל, תפסיקי לשדוד אנשים”.
הודעה של חברה של התובעת המפנה לפנייה של הנתבע אל אותה חברה (עמ’ 46 לתצהיר התובעת).
שיתופים שעשתה בת הזוג של הנתבע של הפרסומים שפרסם הנתבע (עמ’ 48 לתצהיר התובעת).
טענות התובעת
החל מחודש אפריל 2021 החל הנתבע להטריד את התובעת ופתח נגדה במסע פרסומים פוגעניים ומכפישים רחב היקף במרשתת, ברשתות חברתיות ובאמצעות פניות ישירות יזומות למכרים ולבני משפחתה של התובעת. לטענת התובעת, אין המדובר במעשה חד פעמי או פזיז מצד הנתבע כי אם בפרסומים אשר הוכפלו על ידו באתרים שונים בניסיון לגרום לתפוצה רבה ככל האפשר של הפרסומים. לטענתה מטרתו היחידה של הנתבע בפרסומיו היא להזיק, לפגוע ולגרום לה לעוגמת נפש.
טענות הנתבע
הנתבע טען לטענת אמת דיברתי וקיומו של עניין ציבורי בפרסום. לטענתו פרסומיו היו אמת ומטרתו האחת והיחידה היתה להזהיר אנשים תמי לב אחרים ממעשי הנוכלות ומ”עקיצות” התובעת. הנתבע טען כי יש בידיו ראיות מוצקות לסרטונים ארוטיים בהם מככבת התובעת אולם מפאת כבוד בית המשפט וצנעת הפרט הוא אינו מצרף אותם לכתב הטענות וככל שיעלה הצורך הוא יגישם בהמשך.
דיון והכרעה
חוק איסור לשון הרע, התשכ”ה – 1965 (להלן: “חוק איסור לשון הרע”), משקף איזון בין זכויות אדם בסיסיות. מחד – זכות יסוד של האדם לשמו הטוב, ומאידך – זכותו של אדם לחופש ביטוי. שתי זכויות יסוד אלה נגזרות מהזכות לכבוד האדם ומחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (ר’ למשל תמ”ש (אשד’)24117-10-17 [פורסם בנבו, 15.11.21]).
בע”א 751/10 פלוני נ’ אילנה דיין – אורבך, פד”י סה(3) 369 (08.02.12) קבע כב’ השופט עמית שלושה שלבים לשם בחינת קיומה של עוולת לשון הרע:
“א. בחינת השאלה האם הביטוי מהווה לשון הרע על פי אחת מארבע החלופות בהגדרה שבסעיף 1 בחוק והאם מתקיים יסוד הפרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק.
רק אם התשובה חיובית יש לעבור לשלב הבא –
ב. האם הביטוי נהנה מאחת החסינויות המוחלטות אשר מנויות בסעיף 13 לחוק, פרסומים מותרים: אם הפרסום חוסה תחת אחת החסינויות המוחלטות הרי שדין התביעה להידחות, אחרת ממשיכים לשלב הבא –
ג. בחינה, האם הפרסום מוגן על פי הוראות סעיף 14 לחוק על שתי רגליו – אמת בפרסום וענין ציבורי. אם הפרסום אינו מוגן תחת סעיף זה יש להמשיך ולבחון האם חלה הגנת תום הלב המנויה בסעיף 15 לחוק. בחינת הגנת תום הלב נעשית ביחד עם הוראות סעיף 16 בחוק העוסק בחזקת תום הלב. אם ימצא כי הפרסום אינו חוסה תחת ההגנות הללו, יש לעבור לשלב נוסף ואחרון והוא פסיקת הפיצוי.
על פי האמור בפסק הדין הנ”ל “בחינת כל אחד מהשלבים לא נעשית באופן ‘סטרילי’ במנותק מהשלבים האחרים. יש יחסי גומלין בין השלבים השונים והקו התוחם ביניהם איננו חד כפי שעשוי להשתמע”.
האם הפרסומים האמורים מהווים לשון הרע?
סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, מגדיר לשון הרע:
“לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול-
להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם;
לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;…”
סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע מגדיר פרסום כדלקמן:
“(א) פרסום, לעניין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות,
תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
(ב)רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:
אם הייתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
אם הייתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע.”
אין צורך להוכיח פגיעה בפועל השמו הטוב של האדם אלא די בכך שהפרסום ״עלול״ להביא למצבים הנמנים בחלופות הקבועות בסעיף 1 לחוק (ע״א 8345/08 נתן נ׳ בכרי, פ״ד סה(1) 567).
מצאתי כי הפרסומים שפרסם הנתבע ביחס לתובעת, כמו גם הפניות של הנתבע אל מכריה מהווים לשון הרע כהגדרתה בחוק. הדברים שאותם כתב התובע, דבר שאיננו מכחיש, מייחסים לתובעת התנהגות של עוברת חוק, רמאית, נצלנית ומופקרת. דברים אלה אשר אכן הובילו לתגובות קשות של הקוראים ואף לפניות של מכריה אליה פגעו בשמה הטוב וביזו אותה.
משמצאתי כי פרסומים ופניות אלה חוסים תחת איסור לשון הרע, לא מצאתי מקום לדון בשאלה האם נעשתה בענייננו גם עוולה של הפרת הפרטיות, שכן כידוע, אין מקום לפסוק כפל פיצוי בגין אותה מסכת עובדתית.
הגנת אמת דיברתי ועניין ציבורי בפרסום
כאמור, הנתבע טוען כי הפרסומים אותם פרסם חוסים תחת הוראות סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע:
“במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש”.
לטענת הנתבע, כל רצונו היה להזהיר את הציבור מפני התובעת על מנת שלא ייפול קורבן כמוהו ל”עוקץ” שהתובעת נוהגת כשיטה ולראייה לכך הוא מפנה לכך שפתח את הפרסום במילים “אנשים טובים, היזהרו….”
אלא שטענות הנתבע נטענו בעלמא מבלי שהוצגו לבית המשפט ראיות שיש לתמוך בהן. אפרט.
לצורך ביסוס הגנתו טוען הנתבע כי במשך חיי הנישואים של הצדדים התובעת ניהלה אורח חיים מופקר, התרועעה עם גברים זרים, צילמה את עצמה בתמונות ובסרטוני פורנו בעירום אותם הפיצה בין גברים שונים תמורת תשלום והכל מאחורי גבו. אלא שהנתבע לא הרים את נטל הראייה לטענתו זו. כך, טען כי ברשותו סרטונים שמפאת צנעת הפרט לא הגישם לבית המשפט ושאם יעלה הצורך יעשה זאת, אולם עד לסיום ההליך לא הגיש דבר מסוג זה לתיק. בנוסף, סיפר בעדותו ששכן אמר לו שכך נהגה התובעת לאחר שעזבה את הארץ, אולם לא הביא תצהיר מטעם השכן לביסוס טענתו זו. כן הגיש הנתבע הצהרה מטעם אדם בשם דינו צאבור (נספח ו’ לתצהיר הנתבע), אשר לטענת הנתבע הוא שהעביר לו תמונות וסרטונים אינטימיים של התובעת, אלא שאותו אדם, בחקירתו הנגדית שנערכה בהיוועדות חזותית, הכחיש שיש בידיו סרטונים או תמונות מסוג זה של התובעת (עמ’ 38 שורות 1-5 לפרוטוקול מיום 22.5.24).
בנוסף, כדי לבסס את הטענה בדבר התנהגותה המופקרת של התובעת הנתבע הביע ספק ביחס לאבהותו על הקטין, בנה של התובעת אשר נולד בחו”ל לאחר עזיבת התובעת את הארץ. הנתבע הגדיל והוסיף כי ביקש מהתובעת לערוך בדיקת רקמות והיא לא פעלה לצורך כך. אלא שהנתבע בעצמו לא פעל על מנת לברר את אבהותו על הקטין באמצעות הגשת תביעה לבית המשפט, שכן לטענתו אין לו כסף לצורך כך (עמ’ 29, שורות 1-3 לפרוטוקול מיום 22.5.24). העובדה כי במהלך התקופה הממושכת בה מתנהל ההליך לא מצא הנתבע מקום להגיש תביעה לבירור האבהות מלמדת כי אין ממש בטענותיו. בנוסף, יש לזקוף לחובתו את התעלמותו, שלא לומר זניחתו של הקטין, שכן מאז נולד, הנתבע לא טרח לבקר אותו ולו פעם אחת והוא גם אינו נושא במזונותיו.
הנתבע הוסיף להוכחת טענותיו כי התובעת “עוקצת” אנשים ומבוקשת על ידי רשויות החוק בארץ כי טרם עזיבתה את ישראל נעצרה התובעת על ידי משטרת ישראל בחשד לגניבה בעקבות תלונה שהוגשה נגדה על ידי מעסיקתה אצלה עבדה במשק בית. אלא שהראיות מלמדות כי מדובר היה בחשד בלבד שלא הבשיל לכדי הליך חקירתי או משפטי כלשהו.
טענה נוספת המבססת לעמדת הנתבע את האמת בפרסומיו היא כי טרם עזיבתה את הארץ השאירה התובעת חובות רבים בעשרות אלפי שקלים לחברות ישראכרט, פרטנר, בנק דיסקונט ועוד והוא לבדו נאלץ להתמודד עם חובות אלה. גם אם אקבל את הטענה כי נשארו אחרי התובעת חובות מסוימים, אין הדבר מצדיק פרסום ברבים בדבר חובותיה האישיים של התובעת, אין הדבר מצדיק אמירה כי היא “מבוקשת” על ידי בנקים ורשויות האכיפה ובוודאי שאין בכך כל עניין לציבור. גם העובדה כי הנתבע פעל אל מול הבנק להסדרת החוב לבנק אין בה כדי ללמד דבר, שכן הנתבע עשה זאת על דעת עצמו, בלי לפנות אל הנתבעת קודם לכן וממילא מדובר בחובות משותפים לצדדים שכן הם נצברו במהלך חייהם המשותפים. הנתבע בעצמו הודה בכך כי כיסה את החוב על דעת עצמו מתוך תמימות וללא התייעצות (עמ’ 32 שורות 24-32).
אציין עוד כי הנתבע מעולם לא טען כי התובעת סחטה אותו, אלא הפנה לעניין זה לעדותו של העד צאבור. אלא שהמידע מהעד צאבור הגיע אל הנתבע לאחר שפרסם את פרסומיו, שכן צאבור פנה אל הנתבע בעקבות אותם פרסומים. אציין כי לא מצאתי מקום להסתמך על דבריו של אותו עד. עדותו נערכה בהיוועדות חזותית, באמצעות מתורגמן, דבר שלא אפשר להתרשם כהלכה מאותות האמת בעדותו. זאת ועוד, בינו ובין התובעת סכסוך משל עצמם ועל כן עדותו לא הייתה נטולת פניות (ר’ נספח ד’ לתצהיר התובעת).
מעדותו של הנתבע עולה כי המניע האמיתי לפרסומים היה נקמה בתובעת על כך שהיא אינה מסכימה לשנות את שם המשפחה שקיבלה על עצמה עם נישואיה אליו. בנוסף, בעדותו אמר הנתבע כי מצא לנכון לפנות עם הפרסומים לחבריה של התובעת כדי שיכירו מי זאת החברה שלהם וידעו מה מקור הפרנסה האמיתי שלה (עמ’ 34-35 לפרוטוקול). אין המדובר אם כך בדאגה כנה לאינטרס הציבורי, כי אם בניסיון פסול להפעלת לחץ על התובעת לשנות את שם משפחתה. אפנה בהקשר זה גם לדברי הנתבע כי לא היה מפרסם את הפרסומים אם התובעת היתה משנה את שם משפחתה (עמ’ 38 שורות 1-3). לעניין סוגית שינוי שם משפחתה של התובעת, לא מצאתי כי סירובה זה של התובעת הוא עניין שיש בו כדי להצדיק את הפרסומים שפרסם הנתבע. דבר מקובל הוא כי גם לאחר גירושין אין האישה חוזרת לשם נעוריה, ובפרט כאשר לצדדים יש גם בן משותף.
באופן כללי מצאתי את גרסתה של התובעת כמסתברת יותר מזו של הנתבע. התובעת עזבה את מדינת ישראל כשהיא בהיריון וויתרה על מעמד של קבע שיכולה היתה להיות זכאית לו תוך 6 חודשים בלבד. קשה להעלות על הדעת כי היתה נוקטת צעד כזה אלמלא הקושי לחיות עם הנתבע. גרסתו של הנתבע לעומת זאת לא התיישבה עם זו של העד מטעמו. זאת ועוד, חלקים רבים מהדברים שסיפר היו עדות מפי השמועה שאותה לא ניתן לקבל (ר’ למשל עמ’ 26, שורות 22-26, עמ’ 36 שורות 4-7 לפרוטוקול מיום 22.5.24).
גובה הפיצוי
התובעת העמידה תביעתה על סכום של 250,000 ₪ שכן זהו לטענתה הפיצוי המקסימלי ללא הוכחת נזק הקבוע בסעיפים 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע. כן ביקשה פסיקת הוצאות ריאליות תוך הפנייה להחלטת בית המשפט מיום 30.1.24 בעניין זה.
לצורך קביעת היקף הפיצוי על בית המשפט לשקול את הנזק שנגרם לנפגע, את התנהגות הצדדים לאחר הפרסום ובמהלך ההליכים המשפטיים, את תפוצת הפרסום ואת המניעים של המפרסם ותום ליבו.
בענייננו, הנתבע יכול היה למנוע את הגשת התביעה אם היה שועה לפניותיה של התובעת ומסיר את הפרסומים. ראיה לפניותיה של התובעת אל הנתבע צורפה לכתב התביעה ולתצהירה בדמות התכתבות בין הצדדים מיום 25.11.21 במסגרתה ניתן לראות כי הנתבע משיב לתובעת בגסות רבה. בנוסף, הנתבע לא הביע חרטה כנה בדבר הפרסומים ולמרות שבעדותו אמר שהוא מצטער על כך, התפרצויותיו באולם בית המשפט מלמדות שלא כך הוא הדבר. דומה כי הנתבע מצטער על כך כי הדברים הגיעו לידי תביעה, אולם הוא אינו מביע צער על עצם הפרסום.
הנתבע יכול היה להקטין את הנזק הנלווה לפרסומים במספר הזדמנויות נוספות, אולם גם לאחר הגשת התביעה, הוא התעקש על בירור התביעה ועמד על טענת ההגנה של אמת בפרסום ועניין לציבור.
בהתאם לפסיקה מקום בו מדובר בסכסוך משפחתי, על בית המשפט לנקוט משנה זהירות בבואו לפסוק פיצוי בגין פרסום לשון הרע שכן סכסוכים מסוג זה הם מטבע הדברים טעונים מאוד מבחינה רגשית ועלולים לגרור ביטויים חריפים שנאמרים בסערת רגשות. גם כעניין שבמדיניות אין לעודד צדדים לסכסוך משפחתי להגיש תביעות לשון הרע בגין כל ביטוי פוגעני (עמ”ש (ת”א) 47311-10-23 פלוני נ’ פלמונית [פורסם בנבו, 19.5.14]). אלא שבענייננו, מדובר בפרסומים שהתרחשו תקופה משמעותית לאחר פרידת הצדדים ולא במועד בו היה הסכסוך בעיצומו ועל כן לא ניתן לראות בדברים ככאלה שנכתבו בסערת רגשות הנובעת מהפרידה. זאת ועוד, הגישה לרשתות החברתיות והקלות בה ניתן לבזות אדם ולהשפילו תוך שיתוף אנשים רבים מכל קצווי העולם מצדיקה לטעמי, מבחינת מדיניות שיפוטית, פסיקת פיצוי על הרף הגבוה, שאם לא כן נמצא כמי שמצדיקים פרסומים מזיקים ופוגעניים ושיח גס ואלים כמו אלה שנקט הנתבע.
כאמור לעיל, מדובר במספר פרסומים ופניות למכרים, אשר הנתבע באמצעות בת זוגו דאג להגדיל ולהכפיל הפצתם. כפי שהעידה התובעת, הפרסומים הגיעו לפורומים שכללו היקף המשול לעיר שלמה (ר’ עדותה של התובעת מיום 22.5.24, עמ’ 20, שורות 33-36 לפרוטוקול).
אשר על כן מצאתי מקום לקבל את התביעה באופן הבא:
בגין הפרסום מיום 15.4.21 ישלם הנתבע לתובעת סכום של 50,000 ₪.
בגין הפרסום מיום 1.7.21 ישלם הנתבע לתובעת סכום של 50,000 ₪.
בגין הפנייה לחברתה של התובעת ישלם הנתבע לתובעת סכום של 25,000 ₪.
לא מצאתי כי יתר הפרסומים להם טענה התובעת הובאו לפני בית המשפט באופן שהוכיח את היקף הפרסום או את נמען ההתכתבות.
פסיקת ההוצאות
בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט – 2018 בתום הדיון יפסוק בית המשפט הוצאות סבירות והוגנות, זולת אם מצא שקיימים טעמים מיוחדים שלא לחייב בהוצאות כאמור (תקנה 152). חיוב בעל הדין בתשלום הוצאות נועד לשפות את בעל הדין שכנגד על הוצאותיו בהליך בהתחשב בתוצאותיו, במשאבים שנדרשו לניהולו ובהתנהלות בעל הדין (תקנה 151(א)).
הנתבע, בהתנהלותו, לא רק שלא פעל להקטנת הנזק של התובעת, אלא שגם הגדיל את הוצאותיה בניהול ההליך, כאשר עמד, פעם אחר פעם, על כך שתגיע לארץ, גם בתקופת מלחמה. מחלת בא כוחו הביאה לדחיית דיון ההוכחות לאחר שהיא כבר הזמינה כרטיס טיסה וכיוון שעמד על הגעתה לארץ היא נאלצה לרכוש כרטיס טיסה נוסף.
הנתבע נמנע מסיום ההליך בהתאם להצעת בית המשפט והתובעת נאלצה בנסיבות אלה להמתין לפסק הדין.
כיוון שכך מצאתי מקום לפסוק את הוצאות הנתבעת ושכר טרחת עו”ד בסכום של 30,000 ₪ אשר תשולמנה תוך 30 ימים.
פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.
ניתן היום, ט”ז אב תשפ”ד, 20 אוגוסט 2024, בהעדר הצדדים.
