לפני
כבוד השופט רמי בז’ה
תובעים
XXX ת”ז 00000000
ע”י ב”כ עו”ד אילן שם טוב
נגד
נתבעים
1. XXX ז”ל ת”ז 00000000
2. XXX ת”ז 00000000
ע”י ב”כ עו”ד שמוליק רוזן
בעניין: עיזבון המנוחה XXX ז”ל
פסק דין
בפני תובענה לאכיפת צוואתה של המנוחה XXX ז”ל (להלן: “המנוחה”) מיום 17.09.2018, במסגרתה עתר התובע להורות על ביטולו של הסכם מכר מיום 21.12.2021 בעניין מכירת דירת מגורים ברח’ XXX באשדוד הידועה כגוש XXX חלקה X תת חלקה X (להלן: “הדירה”).
תמצית העובדות
הנתבע 1 (להלן : “הנתבע” ו/או “האב”) והמנוחה היו בני זוג אשר נישאו זל”ז, ולהם שני ילדים משותפים: התובע והנתבעת 2.
בני הזוג החזיקו בבעלותם והתגוררו בדירת המגורים המשותפת שפרטיה לעיל.
בשלהי שנת 2018 אובחנה המנוחה כסובלת ממחלה קשה, ובעקבות כך היא אושפזה בבית החולים אסותא באשדוד.
ביום 17.09.2018 ערכה המנוחה, בסיועה של עוה”ד XXX (להלן: “עורכת הדין”), צוואה בעדים עליה חתמה, במסגרתה הורישה את עיקר רכושה וזכויותיה לאב, למעט זכויותיה ברכב ותכשיטיה- אותם ציוותה לשני ילדיה כמפורט לעיל בחלקים שווים.
באותו מועד חתם גם האב על צוואה במסגרתה ציווה למנוחה את כלל רכושו וזכויותיו.
ביום 20.09.2018, מספר ימים לאחר עריכת צוואתה הנ”ל, נפטרה המנוחה לבית עולמה.
התובע הגיש לרשם לענייני ירושה בבאר שבע בקשה לקיום צוואת המנוחה, וביום 13.05.2019 ניתן צו לקיום הצוואה כמבוקש. בהמשך לכך, נרשמו מלוא זכויות הבעלות בדירה בלשכת רישום המקרקעין ע”ש האב.
ביום 21.12.2021 חתם האב על הסכם למכירת זכויותיו בדירה לה”ה XXX (להלן: “הקונים”), תמורת סך של 1,630,000 ₪, וביום 22.12.2021 נרשמה הערת אזהרה על זכויות המנוח בדירה, לטובת הקונים הנ”ל, בלשכת רישום המקרקעין.
ביום 26.12.2021 נחתם בין האב והנתבעת הסכם מתנה מותנה, במסגרתו הוסכם שהאב יעביר לנתבעת במתנה את מלוא התמורה שתתקבל בידיו ממכירת הדירה וזאת לצורך מימון חלקי של רכישת דירה בת 5 חדרים שהנתבעת התעתדה לרכוש. בהסכם המתנה הנ”ל ניתנה לאב זכות מגורים לכל ימי חייו בדירת הנתבעת הנ”ל. כן התחייבה הנתבעת לסעוד את המנוח ולדאוג לכל צרכיו לשארית חייו.
האב אכן העביר את מלוא כספי התמורה שהתקבלו מידיו ממכירת הדירה לנתבעת, והנתבעת עשתה בכספים אלה שימוש לצורך רכישת דירת מגורים בצוותא עם בעלה.
המנוח התגורר עם הנתבעת ומשפחתה בדירה הנ”ל, עד לפטירתו ביום 7.12.2023.
ביום 12.01.2022 הגיש התובע את התובענה שבפני כנגד הנתבע, במסגרתה עתר להורות על ביטול הסכם המכר מיום 21.12.2021. הקונים לא צורפו כצד להליך זה.
במסגרת דיון ההוכחות שהתקיים בפני ביום 16.02.2023, במהלך חקירתה של עורכת הצוואה ואחת משתי עדות קיום לצוואה, עוה”ד XXX, הציג ב”כ התובע את צוואתו של האב מיום 17.09.2018 וביקש להגישה כראיית הזמה מטעמו. בהחלטה אשר ניתנה בתום דיון ההוכחות הנ”ל נקבע שעל התובע להגיש בקשה מפורטת ומנומקת מטעמו בעניין זה אשר תועבר לתגובת הנתבע.
בהחלטה אשר ניתנה ביום 08.05.2023 נקבע כי במהותה בקשתו של התובע אינה בקשה לצירוף ראיית הזמה מטעמו, אלא מדובר בבקשה לתיקון כתב התביעה, ועל כן על התובע להגיש כתב תביעה מתוקן מטעמו באופן שיאפשר לצדדים להשלים טיעוניהם המשפטיים והעובדתיים ביחס לצוואת האב. כן נקבע כי ככל שמי מהצדדים יעתור להשלמת החקירות/התצהירים של העדים שכבר נחקרו ו/או להעיד עדים נוספים בעקבות תיקון כתב התביעה הנ”ל, יש לעתור לעשות כן בבקשה מתאימה בתוך המועד שנקבע.
כתב התביעה המתוקן הוגש ביום 18.05.2023. כתב ההגנה המתוקן מטעם המנוח הוגש ביום 25.05.2023.
דיון ההוכחות הנוסף התקיים בפני ביום 21.09.2023. כפי שפורט לעיל, ביום 7.12.2023 גם האב נפטר לבית עולמו.
לאחר פטירת האב, הגישה בתו- הנתבעת- בקשה לקיום צוואה מאוחרת עליה חתם האב ביום 7.4.2022, וביום 5.3.2024 ניתן ע”י הרשם לענייני ירושה צו לקיום צוואה זו.
ביום 10.03.2024 ניתנה החלטה בדבר חילוף בעלי דין בשל פטירתו של המנוח, המורה על צירופה של הנתבעת להליך זה.
הצדדים הגישו סיכומים בכתב מטעמם, ומכאן פסק דין זה.
עיקר טענות התובע
המנוחה והאב חתמו ביום 17.9.2018 על צוואות הדדיות והסתמכו זה על צוואת בן הזוג האחר. המנוחה הסתמכה על הוראות צוואת האב וציוותה לו את רכושה, ביודעה שעפ”י צוואת האב הוא ציווה את כלל רכושו לשני ילדיהם של הצדדים.
המנוחה ציוותה בצוואתה את זכויותיה בדירה לנתבע, ברם צוואתה כוללת גם הוראת “יורש אחר יורש” בהתאם להוראות סעיף 42 לחוק הירושה, ולפיה הזכויות בדירה יועברו לתובע ואחותו לאחר אריכות ימיו ושנותיו של האב- הנתבע. מטעם זה לטענת התובע, הנתבע לא היה רשאי למכור את הדירה לצד ג’ כפי שעשה.
מכירת הדירה ע”י הנתבע לאחר פטירת המנוחה וקיום צוואתה, נעשתה בחוסר תום לב ובניגוד למגבלה שנקבעה בסעיף 4 לצוואה לפיה נאסר עליו לממש את העיזבון במלואו ו/או בחלקו וכן נאסר עליו להעבירו לצד ג’ כלשהו למעט לילדי הצדדים או לנכדיהם.
הנתבע יישם את צוואת המנוחה בניגוד לחוק ולפסיקה.
משהנתבע בחר לערוך צוואה חדשה, היה עליו לפעול בהתאם להוראות סעיף 8א 2(ב) לחוק הירושה, ולהשיב את כל שירש מעיזבון המנוחה לעיזבון, או את שווי המנה או החלק שירש.
על מנת לעשות צדק יש לאכוף את הוראות צוואתה המנוחה וכן להורות על ביטול הסכם המכר מיום 21.12.2021 ולחילופין לחייב את הנתבע לשלם לתובע את חלקו היחסי בתמורה שהתקבלה ממכירת הדירה (רבע- בגין מחצית חלקה של המנוחה בדירה).
עיקר טענות האב
התביעה מחוסרת כל בסיס משפטי ועובדתי, ויש לדחותה מכל וכל.
הנתבע מונה ע”י המנוחה בצוואתה כיורש הבלעדי של עיזבונה (למעט זכויות ברכב ובתכשיטים), ובהתאם להוראותיה הוא היה רשאי לממש את העיזבון לרווחתו הכלכלית עפ”י שיקול דעתו.
פרשנותו של התובע להוראות צוואת המנוחה הינה שגויה, ובכל מקרה בצוואת המנוחה לא נקבעה הוראת יורש אחר יורש עפ”י סעיף 42 לחוק הירושה כטענת התובע, אלא הוראת יורש במקום יורש, בהתאם להוראות סעיף 41 לחוק הירושה.
צוואותיהם של המנוחה והנתבע אינן צוואות הדדיות הן על פי לשונן והן על פי מהותן, וזאת חרף הדמיון ביניהם והעובדה שנחתמו באותו מועד. זאת משום שהצוואות נחתמו בנפרד, וכל אחד מבני הזוג שמר על זכותו/ה לשנות את צוואתו בכל עת וללא מגבלה, כך שלא הייתה כל הסתמכות על צוואת בן הזוג האחר.
אף אם היה מדובר בצוואות הדדיות, אזי נוכח הוראות הצוואות הקובעות מפורשות שבני הזוג רשאים לערוך בכל עת צוואה אחרת והוראות סעיף 8א(ג) לחוק הירושה, לא הייתה כל מניעה שהנתבע ישנה את הוראות צוואתו לו חפץ בכך.
פרשנותו של הנתבע להוראות סעיף 4 לצוואה הינה שגויה ומסולפת, והנכון הוא שאין בהוראות סעיף זה כדי למנוע מהנתבע למכור את הדירה לצד ג’ כפי שעשה. הנתבע היה רשאי לממש את העיזבון לצורך רווחתו האישית לפי שיקול דעתו מבלי ליתן על כך דין וחשבון לתובע.
צוואתו של הנתבע עצמו בוודאי לא מנעה ממנו מלבצע עסקאות ברכושו כרצונו, טרם פטירתו, וממילא מחצית הזכויות בדירה היו שייכות לנתבע מלכתחילה.
דיון והכרעה
לצורך ההכרעה בשאלות שבמחלוקת יבחנו להלן הנושאים הבאים :
האם במקרה שלפנינו מדובר בצוואות הדדיות, וככל שאכן מדובר בצוואות הדדיות, מה הנפקות לכך על התובענה שבפני.
האם ההוראה בצוואת המנוחה היא הוראת “יורש במקום יורש” לפי סעיף 41 לחוק הירושה (כטענת הנתבע) או הוראת “יורש אחר יורש” לפי סעיף 42 לחוק הירושה (כטענת התובע).
מה הפרשנות לסעיף 4 לצוואת המנוחה, ומה טיבה של ההגבלה שנקבעה ע”י המנוחה בסעיף זה לצוואתה.
האם מכירת הדירה על ידי הנתבע לקונים היא פעולה משפטית שיש לבטלה?
עניינים נלווים נוספים.
האם ההוראה בצוואת המנוחה היא הוראת “יורש במקום יורש” לפי סעיף 41 לחוק הירושה או הוראת “יורש אחר יורש” לפי סעיף 42 לחוק הירושה
תחילה אבחן את טענות התובע במנותק מהמחלוקת בשאלת הצוואות ההדדיות. האם ההסדר שקבעה המנוחה בצוואתה הוא הסדר של “יורש אחר יורש” (כפי שטוען התובע) או הסדר של “יורש במקום יורש” (כפי שטוען הנתבע)?כבר עתה אבהיר כי מקובלת עלי עמדת הנתבע לפיה ההסדר הקבוע בצוואה הוא הסדר של “יורש במקום יורש”.
הוראת צוואה על דרך “יורש במקום יורש” מוסדרת בסעיף 41 לחוק הירושה, הקובע כלהלן:
“41. יורש במקום יורש
(א) המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אם לא זכה הראשון; השני יזכה אם מת הראשון לפני המצווה או שנמצא פסול לרשת או שהסתלק מן המגיע לו שלא לטובת בן זוגו, ילדו או אחיו של המוריש .
(ב) זכה השני דינו כמי שהמצווה ציוה לו לכתחילה. ”
ואילו הוראת צוואה על דרך “יורש אחר יורש” מוסדרת בסעיף 42 לחוק הירושה :
“42. יורש אחר יורש
(א) המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אחרי שזכה הראשון; השני יזכה במות הראשון…
(ב) הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון; אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה. ”
ביהמ”ש העליון עמד על נפקותם של שני הסדרי ציווי אלה, במסגרת פסק הדין בבע”מ 10807/03 אליקום זמיר נ’ רות גמליאל, תק-על 2007(1), 1216 , 1221 (2007), וכהאי לישנא:
” עיון בשני ההסדרים מראה כי ההבדל ביניהם הוא גדול. בהסדר של “יורש אחר יורש”, הקבוע בסעיף 42 לחוק, המוריש מורה כי במותו, יירש אותו יורש א’; וכן מורה המוריש כי לאחר מותו של יורש א’, יירש את העזבון יורש ב’. עד להגעת הרכוש ליורש ב’, ישנה, בלשונו של הנשיא ברק בעניין מלמד (בע’ 712), “תקופת ביניים”, בה יורש א’ הוא הבעלים של הרכוש. יורש א’, בתקופה זו, רשאי “לעשות במה שקיבל כבתוך שלו” (סעיף 42(ב)). יורש ב’ יירש רק “מה ששייר” יורש א’ (שם). ואולם, על יורש א’ מוטלת מגבלה: הוא רשאי, אמנם, לנהוג ברכוש כמנהג בעלים, אך לא רשאי הוא לגרוע מחלקו של יורש ב’ על ידי צוואה משלו (שם)… שונה ההסדר של “יורש במקום יורש”, הקבוע בסעיף 41 לחוק. לפיו, המוריש מורה כי רכושו יעבור ליורש א’, אך אילו יורש א’ לא יירש את המוריש, מהסיבות המנויות בחוק, יבוא בנעליו יורש ב’. ייעודו של הסדר זה הוא להסדיר מקרה בו המוריש צופה כאפשרות מצב בו מי שקבע כיורשו, לא יוכל לרשת אותו. המוריש קובע חליפין ליורש הראשון אותו קבע. אין בהסדר זה “תקופת ביניים” כמו בהסדר הקודם. היה ויורש א’ ירש את הרכוש, הרי שההסדר מוצה, ותם ונשלם. יורש א’ יכול להעביר את הרכוש הלאה בחייו, ולהוריש אותו – בין בצוואה, בין על פי דין – למי שיחפוץ”
עיון בלשון צוואתה של המנוחה מלמד, ללא צל של ספק, כי בכל הקשור לדירת המגורים עסקינן בציווי על דרך “יורש במקום יורש”, ולא הסדר של “יורש אחר יורש”.
בסעיף 3 לצוואת המנוחה נקבע כלהלן:
” בנוסף אני מצווה לבעלי, XXX ת.ז 000000 את כל זכויותיי ובכלל זה זכויותיי בבית XXX באשדוד, הנמצא בקומה הראשונה, (להלן: “הבית”) וכן זכויותיי בחשבון מס’ XXX, לרבות פקמי”ם, חסכונות שקיימים על שמי בבנק אוצר החייל (14), סניף XXX, וכן כל יתרת רכושי מכל סוג ו/או מין שיש לי כיום ושאר (הטעות במקור-ר.ב) יהיה בבעלותי ביום מותי.”
ובסעיפים 6-7 לצוואה נקבע:
“6. באם חס וחלילה ימות בעלי יחד איתי או לפניי, יעבור כל רכושי אשר יהיה לי ביום פקודתי ליורשיי כפי שיצוין להלן:
7. כל זכויותיי בבית ברחוב XXX באשדוד, הנמצא בקומה הראשונה, (להלן: “הבית”) וכן זכויותיי בחשבון מס’ XXX, לרבות פקמי”ם, חסכונות שקיימים על שמי בבנק אוצר החייל (14), סניף XXX וכן כל יתרת רכושי מכל סוג ומין שהוא, אשר יהיה לי ביום מותי, ובכלל זה כספים, ניירות ערך, זכויות בנכס דלא ניידי, מניות בחברות שונות אם ישנם, ביטוחי חיים וקופות גמל ותגמולים למיניהם ובפרט- כל הכספים הנמצאים בחברת אלטשולר שחם בית השקעות, בחברת הביטוח הכשרה חברה לביטוח בע”מ, וכן כל יתרת רכושי מכל סוג ו/או מין שיש לי כיום ושאר (הטעות במקור-ר.ב) יהיה בבעלותי ביום מותי, יחולק שווה בשווה בין שני ילדיי המשותפים לי ולבעלי, כדלקמן:
1. XXX ת.ז 00000.
2XXX ת.ז 00000.”
המנוחה קבעה כי מי שיירש אותה הוא הנתבע. אולם, היא צפתה שייתכן והנתבע לא יהיה בחיים בעת פטירתה, ולכן הורתה כי במקרה שכזה (בו האב ילך לעולמו לפניה ו/או יחד עמה), יבואו ילדיהם המשותפים במקומו. אין בצוואה כל התייחסות ליורש שיבוא אחר הנתבע, במקרה בו הנתבע הוא היורש (כפי שאירע בפועל). דהיינו: המדובר בהסדר מפורש של “יורש במקום יורש”.
העובדה שגם הנתבע ערך צוואה ביום 17.9.2018, וציווה במסגרתה את כלל רכושו למנוחה וכן קבע כיורשים חליפיים (למקרה שהמנוחה תלך לעולמה לפניו) את שני ילדיהם של הצדדים, אינה מהווה הוראת “יורש אחר יורש” ביחס לצוואתה של המנוחה- מקום בו לשון צוואתה אחרת כאמור, ואין בידי לקבל את הטענה לפיה “צירוף הצוואות” הוא שיוצר, יש מאין, הוראת “יורש אחר יורש” בצוואת המנוחה.
בנסיבות אלה, טענת התובע לפיה הצוואה כוללת הוראת ‘יורש אחר יורש’ נדחית, והנני קובע כי לשון הציווי הקבועה בצוואה הינה בדרך של ‘יורש במקום יורש’ עפ”י הוראות סעיף 41 לחוק.
שני ילדיה של המנוחה (ובהם התובע) יורשים את זכויות המנוחה ברכב XXX וכן את תכשיטיה- כקבוע בסעיף 5 לצוואה. ואיל האב ירש את יתר רכושה של המנוחה מכל מין וסוג.
למעלה מן הצורך יוער כי אף אם הייתי מניח שרצון המנוחה אכן היה שלאחר מות הנתבע רכושה יעבור לילדיה בהוראת “יורש אחר יורש” (וכאמור טענה זו נדחתה), הרי שעדיין דין הוא שהאב היה “רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו” בהתאם להוראות סעיף 42 לחוק הירושה, וכ”א מילדיהם של בני הזוג לא יזכה אלא במה ששייר האב. לשון אחר: גם בהנחה לה טוען התובע, הנחה שנדחתה על ידי כאמור, שמדובר בהוראת ‘יורש אחר יורש’, אין ללמוד מכך, מיניה וביה, שנאסר על האב לבצע דיספוזיציה בזכויות בדירה.
האם במקרה שלפנינו מדובר בצוואות הדדיות?
במסגרת תיקון מס’ 12 לחוק הירושה, הוסדר, בסעיף 8א (א) לחוק הירושה, נושא הצוואות ההדדיות, הקובע כלהלן:
” בני זוג רשאים לערוך צוואות מתוך הסתמכות של בן הזוג האחד על צוואת בן הזוג האחר; צוואות כאמור יכולות להיעשות בין אם הזוכה על פי כל אחת מהצוואות הוא בן הזוג ובין אם הוא גורם שלישי, בין בשני מסמכים שנערכו באותה עת ובין במסמך אחד (בסעיף זה – צוואות הדדיות).”
במסגרת פסק דינו של כב’ השופט ש. שוחט בעמ”ש 36694-10-16 ב.א. נ’ י.ל. (נבו 26.11.2017), נקבע שצוואות הן הדדיות כאשר נוכח עיקרון ההסתמכות, ההסדרים שקבע אחד המצווים בצוואתו מבוססים על ההסדרים שקבע בן הזוג האחר בצוואתו, והם לא היו נערכים לולא הסדרים אלה, וכהאי לישנא:
” … צוואות הן הדדיות כאשר ההסדרים שקבע אחד המצווים מבוססים על ההסדרים שקבע האחר (עיקרון ההסתמכות) ולא היו נערכים לולא הסדרים אלה. דוגמאות קלאסיות: צוואות הכוללות הסדר של “יורש אחר יורש” או צוואות המורות על הורשה לאותם יורשים, למשל, הן קרובים מצד המצווה האחד הן קרובים מצד המצווה השני.”
נושא הצוואות ההדדיות כלל לא נזכר בתביעתו המקורית של התובע, ועניין זה הועלה לראשונה רק במהלך חקירתה הנגדית של עורכת הדין, ואח”כ במסגרת כתב התביעה המתוקן שהוגש.
לגופו של עניין, מהבחינה הפורמלית, נראה שאכן שתי הצוואות שנחתמו ע”י המנוחה והנתבע ביום 17.9.2018 הינן אכן צוואות הדדיות.מדובר בשתי צוואות נפרדות שתוכנן דומה (אך לא זהה), אשר נערכו שתיהן ע”י עורכת הדין XXX, ואשר נחתמו (בנפרד) ע”י המנוחה והנתבע באותו מועד (ביום 17.9.2018)- ועל כן על פני הדברים מדובר “בשני מסמכים שנערכו באותה עת” כדרישת סעיף 8א(א) לחוק.
גם מהפן המהותי נראה שצוואות המנוחה והנתבע מיום 17.9.2018 הינן צוואות הדדיות.המנוחה ציוותה את מרבית רכושה לנתבע (למעט זכויות ברכב XXX ותכשיטיה אותם ציוותה לשני ילדיה), וקבעה כי ככל שהנתבע לא יהא בחיים בעת פטירתו או ילך לעולמו יחד עמה, יחולק רכושה בשווה בין שני ילדיהם של בני הזוג.
מנגד, הנתבע ציווה את כלל רכושו למנוחה, וקבע שככל שהמנוחה לא תהא בחיים בעת פטירתו או תלך לעולמה יחד עמו, יחולק רכושו בשווה בין שני ילדיהם של בני הזוג.
דין הוא שכאשר צוואות (כדוגמת הצוואות דנא) כוללות אותן הוראות באופן הדדי, המסקנה המתבקשת היא שהצוואות כנ”ל נערכו בשל הסתמכות הדדית של המצווים, ולכן חזקה שמדובר בצוואות הדדיות (וראו לעניין זה ע”א 4402/98 מלמד נ’ סולומון, פ”ד נג(5) 703, עמ”ש (מרכז) 66014-03-15 י.ס נ’ ש.א [פורסם בנבו] (14.4.2016)).הנטל לסתור חזקה זו מוטל על הטוען שאין מדובר בצוואות הדדיות- ובנדוננו על הנתבע.
מהראיות שהוצגו בפני לא עולה שהנתבע הרים את הנטל המוטל עליו על מנת לסתור חזקה זו.
עורכת הצוואה, עורכת הדין XXX, אישרה בחקירתה הנגדית שהיא הסבירה למנוחה טרם חתימתה על צוואתה שהנתבע עומד לחתום על צוואה דומה (עמ’ 27, שורות 34-35), ובהמשך חקירתה אישרה גם שהמנוחה ידעה שילדיהם של בני הזוג נקבעו כיורשים בצוואתו (עמ’ 29, שורות 30-31), וזאת חרף טענתה הנוספת לפיה המנוחה לא הסתמכה על צוואתו של הנתבע (עמ’ 30 שורות 7-10).
זאת ועוד; הנתבע עצמו אישר במהלך עדותו בחקירתו הנגדית שבני הזוג ראו חשיבות לכך שצוואותיהם יהיו דומות ויחייבו את שניהם באופן הדדי (עמ’ 12, שורות 24-26).
כפי שיפורט להלן, אין בידי לקבל גם את טענת הנתבע לפיה נוכח העובדה שבצוואותיהם של המנוחה והנתבע הנ”ל נקבע שהם רשאים לשנות/לבטל בכל עת את צוואותיהם (ראו סעיף 10 לצוואת המנוחה, וסעיף 9 לצוואת הנתבע), משמעות הדבר בהכרח שאין מדובר בצוואות הדדיות.
דין הוא כי צוואות הדדיות יכולות לכלול גם סעיף המאפשר שינוי/ביטול כנ”ל, ואין בקיומו של סעיף שכזה כדי לשלול באופן מובנה סיווגן של צוואות כהדדיות ולו מטעם זה בלבד (ראו ע”א 4402/98 מלמד נ’ סולומון הנ”ל, וכן עמ”ש (ת”א) 51823-03-11 פלונית נ’ פלוני [פורסם בנבו] (9.4.2013)). ויודגש; סעיף 8א(ג) לחוק הירושה קובע מפורשות שניתן לקבוע בצוואה הדדית הוראות אחרות המאפשרות ביטולן.
על כן, אני קובע שצוואת המנוחה מיום 17.9.2018 וצוואת הנתבע מאותו מועד (נספחים 1-2 לכתב התביעה המתוקן) הינן צוואות הדדיות.
יחד עם זאת, וכפי שיפורט להלן, אין בידי לקבל את טענת התובע בדבר החלת הוראות סעיף 8א(ב)(2) לחוק הירושה על המקרה שבנדוננו.
בסעיף 8א (ג) לחוק הירושה נקבע שהוראות סעיף 8א(ב) לחוק יחולו רק ככל שאין בצוואות ההדדיות הוראה אחרת. דהיינו: בחוק נקבע מפורשות שהוראות סעיף 8א(ב) הנ”ל יחולו רק מקום בו אין בצוואות ההדדיות הוראה אחרת המאפשרת שינוי או ביטול של הצוואה ההדדית.
ברם, במקרה שבפני, יש בשתי הצוואות מיום 17.9.2018 (הן של המנוחה והן של הנתבע) סעיף הקובע מפורשות שבני הזוג רשאים לשנות או לבטל בכל עת את צוואותיהם.
סעיף 10 לצוואת המנוחה (נספח 1 לכתב התביעה המתוקן) קובע כהאי לישנא:
” הנני קובעת במפורש כי אני רשאי בכל עת שארצה לבטל ו/או לשנות את צוואתי האחרונה שאני ציוויתיה מרצוני החופשי והגמור, בהיותי בדעה צלולה ולאחר שיקול דעת.”
וסעיף 9 לצוואת הנתבע מיום 17.9.2018 (נספח 2 לכתב התביעה המתוקן) נקבע כלהלן:
” הנני קובע במפורש כי אני רשאי בכל עת שארצה לבטל ו/או לשנות את צוואתי האחרונה שאני ציוויתיה מרצוני החופשי והגמור, בהיותי בדעה צלולה ולאחר שיקול דעת.”
דהיינו: במקרה שבפני בני הזוג קבעו בצוואותיהם ההדדיות ‘הוראה אחרת’, כמשמעותה בסעיף 8א(ג) לחוק.
במצב דברים זה, ונוכח הוראות סעיף 8א(ג) לחוק, ובשים לב להוראות צוואות בני הזוג מיום 17.9.2018 בהן נקבע במפורש שבני הזוג רשאים לשנות או לבטל את צוואותיהם כמפורט לעיל, ממילא לא חלות הוראות סעיף 8א(ב)(2), והנכון הוא שכל אחד מבני הזוג היה רשאי לשנות את צוואתו- כפי שעשה הנתבע בפועל עת ערך צוואה מאוחרת ביום 7.4.2022 (אשר ניתן צו לקיומה ביום 5.3.2024).
לכך יש להוסיף שיחסיהם של התובע והנתבע היו עכורים מזה שנים רבות (ראו סעיפים 2-5 וכן לתצהירו עדותו הראשית של התובע), ובחקירתו הנגדית התובע אישר מפורשות שהמנוחה ידעה על כך (עמ’ 11 לפרוטוקול מיום 16.2.2023 שורות 16-20). דהיינו: האפשרות לפיה הנתבע יבקש לממש את זכותו כקבוע בצוואה ההדדית וישנה את צוואתו באופן שהוא יצווה את רכושו כפי שיחפוץ, תוך הדרת התובע, הייתה ריאלית וממשית וידועה גם למנוחה.
כפי שפורט לעיל, צוואתו המאוחרת הנ”ל של הנתבע המנוח, על פיה הנתבעת היא היורשת הבלעדית של כלל עיזבונו, הוגשה ע”י הנתבעת לקיום לאחר פטירתו, וביום 5.3.2024 ניתן ע”י הרשם לענייני ירושה צו לקיומה. התובע בחר שלא להתנגד לקיום צוואה זו, והוא מושתק ומנוע מלהעלות טענות “התנגדות” במסגרת ההליך שבפני שהוגש עוד קודם לכן.
הפרשנות לסעיף 4 לצוואת המנוחה, וטיבה של ההגבלה שנקבעה בסעיף זה.
להלן יובא להלן נוסח סעיף 4 לצוואת המנוחה כלשונו:
” בעלי XXX שיבדל”א רשאי לעשות בעיזבון כל שימוש מקובל וסביר לרווחתו הכלכלית ו/או לטובת ילדינו המשותפים ונכדינו המשותפים בלבד וזאת לפי שיקול דעתו, אולם אין הוא רשאי לממש את עיזבוני במלואו ו/או חלקו לשם העברתו לכל צד “ג” שהוא למעט לילדינו ונכדינו המשותפים.”
המחלוקת בסוגיה זו עניינה הפרשנות השונה של כ”א מהצדדים להוראות סעיף 4 לצוואת המנוחה.
עמדת התובע- סעיף זה אוסר על הנתבע למכור ו/או להעביר את זכויותיו בעיזבון לצד ג’ ולממש את העיזבון בדרך זו. בכל הקשור לדירת המגורים, הותר לנתבע להתגורר בה בלבד (ראו עדות התובע בעמ’ 12 שורות 33-34). על כן, ונוכח העובדה שהנתבע מכר את הדירה לצד ג’ והעביר את תמורתה לבתו, הוא פעל בניגוד להוראות צוואתה של המנוחה.
עמדת הנתבע- הסעיף מאפשר לנתבע לעשות בעיזבון כל שימוש מקובל וסביר לרווחתו הכלכלית ולפי שיקול דעתו הבלעדי, והמגבלה שהוטלה עליו הינה אך ורק ביחס לאפשרות להעביר את זכויותיו בעיזבון או חלקו לצד ג’.
המסגרת הנורמטיבית למלאכת פרשנות צוואה, קבועה בסעיף 54(א) לחוק הירושה, התשכ”ה 1965, וכהאי לישנא:
” מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה – כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות.”
עקרון העל העומד בפני בית המשפט בבואו לפרש צוואה הוא כיבוד רצון המנוח (ראו ע”א 1182/90 שחם נ’ רוטמן פ”ד מו(4), 330, 335; ע”א 1212/91 קרן לב”י נ’ בינשטוק פ”ד מח(3), 705, 725; ע”א 4660/94 היועץ המשפטי לממשלה נגד לשיצקי, לא פורסם [פורסם בנבו]). האינטרס לקיים אחר רצון המצווה הוא האינטרס היחידי הראוי להגנה, והאינטרסים האחרים, יהיו אשר יהיו, נדחים מפניו.
לאורך השנים, נהגו בתי המשפט לפרש צוואות באמצעות פרשנות דו שלבית, כאשר בשלב הראשון נלמדה כוונת המצווה מתוך לשון הצוואה עצמה, ורק אם לא עלה בידי בית המשפט לפרש את הצוואה בדרך זו, פנו לשלב השני לבחון את כוונת המצווה מתוך נסיבות חיצוניות ע”א 239/89 רוזה (רוזליה) שרש נ’ יוסף גלילי, מו(1) 861 (1992)).
בפסיקה מאוחרת יותר, התעוררה מחלוקת בעניין השיטה הפרשנית בה על בית המשפט לנקוט בבואו לפרש צוואה:
גישה אחת קובעת כאמור כי תחילה יש לפנות לצוואה עצמה, ורק באם לא ניתן יהיה להבין מתוכה מהי כוונת המצווה, יש לפנות לנסיבות חיצוניות.
גישה אחרת, אשר הובעה בפסק הדין שניתן ע”י כב’ הנשיא השופט א. ברק במסגרת ע”א 1900/96 איזבל טלמצ’יו נ’ האפוטרופוס הכללי, נג(2) 817 (1999), גורסת כי במקרים מסוימים הדין מאפשר הגשמת אומד דעתו של המצווה, גם אם לאומד דעת זה אין עיגון מפורש בלשון הצוואה.
בפסקי דין מאוחרים שניתנו בבית משפט העליון, הובעה הסתייגות מגישה זו (וראו לעניין זה פסק דינו של כב’ השופט דנציגר בע”א 7631/12 ישראל אמסטר נ’ קרן קיימת לישראל (פורסם בנבו, 12.08.2015), וכן פסק דינו של כב’ השופט הנדל בבע”מ 8300/11 פלונית נ’ פלוני (פורסם בנבו,2.8.2012)).
בין כך ובין כך, אין חולק כי העיקרון המנחה הינו הניסיון להתחקות אחר רצון המנוח, “והמחלוקת הינה בסוגיה כיצד ניתן לעמוד על אומד דעתו של המצווה בצורה המיטבית” (דברי כב’ השופט י. שקד בת”ע 51618-07-15 פלונים נ’ אלמונים [פורסם בנבו]).
כפי שיפורט להלן, אין בידי לקבל את הגישה הפרשנית שהציע התובע. מסקנתי הינה כי רצונה של המנוחה היה להעניק לאב שיקול דעת מלא לממש את עיזבונה לצורך רווחתו הכלכלית, והמגבלה שהוטלה עליו בשיקול דעת זה, הייתה אך ורק בכך שנאסר עליו להעביר את העיזבון (או חלקו) לצד ג’ כלשהו. מלשון הצוואה וכלל הנסיבות שהוכחו בפני, עולה כי המגבלה הנ”ל חלה אך ורק ביחס להעברת הזכויות ללא תמורה ולא ביחס למימוש העיזבון בדרך של מכירת נכסי העיזבון לצד ג’, ושימוש בתמורה שתתקבל ממכירה זו לרווחתו של הנתבע.
חיזוק לכך ניתן למצוא באפשרות שניתנה לנתבע בהמשך סעיף זה, ולפיה המגבלה בהעברת נכסי העיזבון לא תחול ביחס להעברתם לילדיהם או לנכדיהם של בני הזוג. ברי כי במקרה כזה מדובר בהעברה ולא במכירה, כך שגם הרישא מתייחסת להעברה ללא תמורה לצד ג’- להבדיל מהאפשרות למכור את נכסי העיזבון לצד ג’.
להלן אפרט את טעמיי לקביעה זו.
הוראות צוואת המנוחה הינן ברורות וכוונת המנוחה עולה מתוך הוראותיה כך שממילא אין הכרח להידרש לנסיבות חיצוניות לצורך פרשנות הוראותיה. ברישא לסעיף 4 הנ”ל לצוואה נקבע מפורשות שהנתבע יהא רשאי לעשות כל שימוש מקובל וסביר בעיזבון לרווחתו הכלכלית. ברי כי שימוש כנ”ל אינו עולה בקנה אחד עם הטענה לפיה נאסר על הנתבע באופן גורף לממש את נכסי העיזבון לרבות איסור במכירת דירת המגורים. המגבלה בסיפא לסעיף 4 מתייחסת לאפשרות למימוש העיזבון בדרך של העברתו לצד ג’- פשוטו כמשמעו- העברה של נכסי העיזבון, כולם או חלקם, לצד ג’ כלשהו בהעברה ללא תמורה.
עורכת הצוואה ואחת מעדי הקיום, עו”ד XXX, העידה מפורשות שמגבלה זו הוספה לבקשת המנוחה, על מנת למנוע העברה ללא תמורה של הזכויות לאישה אחרת אשר תתפוס את מקומה בחייו של הנתבע לאחר פטירתה, וכלהלן:
” ש. תסבירי לי את מבחן הסבירות בצוואה, למה הכנסת את המילה סביר, מה המושג בתוך צוואה?
ת. בעיניי המנוחה, שיהיה שימוש סביר זאת אומרת שהוא לא ייקח את הבית וייתן אותו לאיזו בחורה שתופיע פתאום ותכבוש את ליבו.
ש. מה עוד?
ת. אני לא זוכרת שהיה עוד איזה עניין. אני זוכרת את היום הזה ממש טוב כי זה ממש ממש כאב לי. אני זוכרת שמה שהפריע לה היה נטו אישה חדשה.
ש. אם זה מה שהפריע למנוחה, למה לא כתבת בצוואה? את מסכימה שאת רוצה לשקף את רצון המצווה, למה זה לא מופיע?
ת. רשמתי צד ג’ וחשבתי שזה מובן שמי שיקרא יבין. לא רציתי להיכנס של פינה של אם יתחתן עם האישה, או ידועה בציבור, או עובדת זרה שישאיר לה את הירושה.” (עמ’ 24, שורות 12-22)
עורכת הדין העידה בנוסף שניסוח בו בחרה בסעיף 4 בצוואת המנוחה לא שיקף במדויק את רצונה של המנוחה כפי שפורט בפניה. היינו: המנוחה כלל לא ביקשה למנוע מהנתבע למכור את הדירה, אלא אך ורק את האפשרות שהוא יעביר את נכסי העיזבון לאישה אחרת, וכהאי לישנא:
” ש. מכירת הדירה שלXXX, היא עומדת בקנה מידה עם הסעיף הזה?
ת. זה בסדר שהוא מכר את הדירה, לפי הצוואה ורצונה זה בסדר. שאתה מציג את זה שככל הנראה עשיתי טעות בכתיבת הצוואה, זה לא בסדר. לא כתבתי את רצון המצווה שהוא יכול למכור את הנכס רק לא להעביר אותו לאישה אחרת וזאת טעות מקצועית שעשיתי. ” (עמ’ 26, שורות 10-13).
ובהמשך:
” ש. אז אם כך בנוסח הנוכחי של סעיף 4 הוא לא יכול למכור בכלל את הדירה?
ת. לא זה לא נכון, לפי תחילת הסעיף הוא יכן יכול לפי שיקול דעתו והמגבלה שבהמשך הסעיף מתייחסת למעט צד ג’, מבחינתי ומבחינת המנוחה המצווה ורצונה ומה שהיא דרשה ממני באותו יום זה רק לצד ג’ כלומר לאישה אחרת. ” (עמ’ 26, שורות 30-33)
בהמשך, לשאלת בית המשפט, השיבה עו”ד XXX כלהלן:
” …היא שאלה אותי, בפירוש ואמרה שהיא רוצה לדעת, שלאחר מותה אם XXX בעלה יכיר מישהי, או אפילו תבוא אליו עובדת זרה ותחתים אותו, שהחלק שלה לא ילך לאישה אחרת.”
(עמ’ 30, 22-24)
במענה לשאלה האם היא שוחחה עם המנוחה על האפשרות שהנתבע ימכור את הדירה השיבה:
” לשאלת ביהמ”ש האם עלה עניין של מכירת הדירה? אני משיבה, שאני שאלתי אם הוא ימכור את הדירה וייסע לתאילנד אמרה שלא אכפת לה, אלא, שרק החלק שלה, לא ילך לאישה אחרת, כי אמרה שהיא הכירה מספר מקרים והיא לא סומכת על נשים.”
(עמ’ 30, שורות 25-27)
בסיום חקירתה, לשאלות בית המשפט, הבהירה עוה”ד XXX את עדותה, והדגישה שהמניעה שהתבקשה ע”י המנוחה ביחס למימוש העיזבון הייתה בהעברת הזכויות לאישה אחרת, וכן העידה כלהלן:
” לשאלת ביהמ”ש, מה המשמעות עכשיו לאחר קריאת סעיף 4? אני משיבה, שאני רושמת שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, ולמעט צד ג’ מבחינתי, זה היה אישה נוספת, וכיום הם רבים על פרשנות אחרת.” (עמ’ 31 שורות 1-3)
עדותה של עורכת הדין לא תומכת בטענות התובע (בלשון המעטה) אלא ההפך הגמור מכך. מעדותה עולה שכל שביקשה המנוחה למנוע הוא את אפשרות שהאב יעביר את הזכויות בדירה לאישה אחרת אשר תתפוס את מקומה בחייו של האב לאחר פטירתה, ולא ביקשה לאסור באופן גורף על מכירת הדירה. עדותה של עורכת הדין הייתה מהימנה, והעובדה שהודתה בעדותה ששגתה בניסוח סעיף 4, שכן החמירה בניסוח ביחס לדברי המנוחה, אף היא אינה מחזקת את טענות התובע.
לכך יש להוסיף שהתובע עצמו בעדותו לא ידע לפרט מהו השימוש הסביר בעיזבון שנקבע בסעיף 4 הנ”ל לצוואה, באם אכן כטענתו נאסר על הנתבע לממש את נכסי העיזבון לרווחתו האישית (עמ’ 13, שורות 27-28), וכן התחמק מלהשיב לשאלה באם האב היה רשאי למכור את הדירה על מנת לממן מעבר לבית אבות והאם שימוש שכזה ייחשב כשימוש סביר (עמ’ 14, שורות 7-9), וכן התחמק מלהשיב לשאלה באם הנתבע היה רשאי למכור את הדירה לילדיו או נכדיו (עמ’ 16 שורות 5-16).
במהלך חקירתו התובע שינה את גרסתו, וטען שהמגבלה במכירת הדירה מקורה גם בהבטחה שניתנה על ידי הנתבע למנוחה לאחר החתימה על הצוואה ( עמ’ 14, שורות 1-4). טענה זו (שלא הוכחה ולא בא זכרה בתצהירו של התובע) אינה עולה בקנה אחד עם טענתו המקורית לפיה הצוואה כוללת הוראה האוסרת על מכירת הדירה. ובאם אכן כך היה והצוואה כללה מגבלה כנ”ל, מדוע נדרשה “הבטחה חיצונית” של הנתבע למנוחה בעניין זה? היינו: טענה זו סותרת חזיתית את פרשנותו של התובע להוראות סעיף 4 לצוואה.
מצאתי כי פרשנותו של הנתבע לסעיף 4 לצוואה מרוקן מתוכן את הוראותיה. אין חולק כי האב הינו היורש של מרבית נכסי העיזבון (למעט המכונית והתכשיטים), ובסעיף 4 לצוואה אף נקבע כי הוא יוכל לממש את העיזבון לרווחתו הכלכלית. כיצד יוכל האב לממש את נכסי העיזבון לרווחתו הכלכלית, באם נאסר עליו כביכול למכור אותם לצד ג’?! ושוב יודגש; ככל שהמנוחה חפצה לאסור את מכירת הדירה כטענת התובע, היה באפשרותה לכלול הוראה זו בצוואתה (ביחס לחלקה בדירה)- ברם לא כך נעשה בנדוננו.
למעלה מן הצורך מצאתי להעיר עוד זאת- גם אם פרשנותו של הנתבע להוראות סעיף 4 לצוואה הייתה הפרשנות הנכונה (וכאמור זה אינו המצב), אזי בהתאם לסעיף זה הנתבע היה רשאי להעביר את זכויותיו בדירה לילדיו או למי מהם. הצוואה אינה קובעת כי העברה לילדי בני הזוג משמעותה בהכרח העברה לשניהם, והנתבע עצמו עתר כטענה חלופית לקבל רבע מכספי התמורה שהתקבלו ממכירת הדירה תוך התעלמות מהוראות ההענקה גם לנכדיה של המנוחה- כלומר גם לשיטתו אין הכרח כי החלוקה תהא בין כלל הילדים והנכדים.
אין חולק שבפועל הנתבע העביר את מלוא כספי התמורה שקיבל ממכירת הדירה לבתו- הנתבעת. דהיינו: הלכה למעשה הנתבע העביר את “הדירה” לאחד מילדיו (ולמעשה את תמורתה), ולא שוכנעתי כי פעולה זו עומדת בניגוד להוראות הצוואה, ההפך הוא הנכון, ו/או שבנסיבות העניין אין מדובר בשימוש שאינו מקובל וסביר.
האם מכירת הדירה על ידי הנתבע לקונים היא פעולה משפטית שיש לבטלה?
כפי שיפורט להלן, לא מצאתי לקבל גם את טענת התובע לפיה יש לבטל את מכירת הדירה לצד ג’ וכן את טענתו לפיה יש לחייב את הנתבע לשלם לתובע רבע מהתמורה שהתקבלה ממכירת הדירה בגין חלקו של התובע בדירה.
התובע בחר שלא לצרף את הקונים כנתבעים נוספים לתביעתו, ובמצב דברים זה ממילא לא ניתן היה להיעתר לעתירתו לביטול עסקת המכר. בחקירתו התובע העיד כי המחלוקת הינה בינו לבין אביו- הנתבע- והוא בחר במודע שלא לצרף את הקונים להליך ובפועל רצונו אינו בביטול עסקת המכר אלא במימוש צוואת המנוחה (עמ’ 17 שורות 26-34).
נוכח קביעותיי כמפורט לעיל, ומשטענותיו של התובע באשר להוראות הצוואה נדחו, לא מצאתי שמכירת הדירה ע”י הנתבע לצד ג’ היא פעולה משפטית אשר יש לבטלה, והנני דוחה טענה זו.
הסעד העיקרי שנדרש בתביעתו של התובע היה אכיפת צוואתה של המנוחה. ברם, מכלל החומר שהונח בפני נוכחתי שצוואתה של המנוחה נאכפה וקוימה כלשונה, והוראות ‘האכיפה’ להן עתר התובע בתביעתו כלל אינן תואמות את הוראות הצוואה, וקיומן לא יהא בגדר אכיפת צוואת המנוחה אלא ההפך מכך, ומקורן בפרשנות שגויה שביקש התובע להעניק להוראות הצוואה- פרשנות אשר נדחתה על ידי כמפורט לעיל.
גם טענתו החלופית של התובע לחיוב הנתבע בתשלום כספי בגין “חלקו” בדירה נדחית בזאת, וזאת מכלל הטעמים הבאים:
ראשית : מחצית הדירה ממילא הייתה שייכת לנתבע מלכתחילה ואין בהוראות צוואתה של המנוחה (נשוא ההליך שבפני) כדי לפגוע בזכויותיו הקנייניות של הנתבע בדירה.
שנית : לתובע אין ולא היו כל זכויות בדירת המגורים, ומטעם זה הוא לא היה זכאי לקבל חלקו כלשהו בכספי התמורה שהתקבלו בידי הנתבע ממכירתה.
שלישית : עפ”י הוראות צוואת המנוחה, האב הינו היורש הבלעדי של כלל זכויות המנוחה בדירת המגורים (מחצית).
רביעית : בניגוד לטענת התובע, אין בצוואת המנוחה הוראת ‘יורש אחר יורש’ ביחס לזכויות בדירה.
חמישית : כפי שנקבע לעיל, אין בצוואת המנוחה כל הוראה האוסרת על הנתבע למכור את הדירה- אלא ההפך מכך: הצוואה קובעת שניתן לנתבע שיקול דעת לעשות בעיזבון שימוש מקובל וסביר לרווחתו הכלכלית.
שישית : לא מצאתי שהשימוש שעשה הנתבע, בכך שבחר למכור את הדירה להעביר את כספי התמורה שקיבל לבתו הנתבעת בתמורה לזכות מגורים עד אחרית ימיו ושנותיו שהוענקה לו בדירת מגורים גדולה ומרווחת שרכשה הבת, מהווה שימוש שאינו מקובל או אינו סביר.
שביעית : גם אם פרשנותו של התובע להוראות הצוואה הייתה מתקבלת (וכאמור זה אינו המצב), אזי מצאתי שהנתבע היה רשאי להעניק את הדירה/תמורתה לבתו- כפי שבחר לעשות תוך הסדרת מגוריו בדירתה לכל ימי חייו (כפי שאירע בפועל).
שמינית: עניינה של התובענה שבפני אינו אכיפת צוואת האב מיום 17.9.2018, וממילא צוואה זו לא קוימה, אלא צוואה מאוחרת מיום 7.4.2022 על פיה הנתבעת נקבעה כיורשת הבלעדית של כלל עיזבון האב המנוח.
סוף דבר
אשר על כן, ולאור כל שפורט לעיל, התביעה שהגיש התובע כנגד הנתבע נדחית בזאת על כל חלקיה.
נוכח התוצאה אליה הגעתי, ובשים לב להיקף ההליכים שהתנהלו בתובענה, וכן להתנהלותו של התובע בהליכים שהתקיימו בפני לרבות תיקון כתב התביעה בעיצומו של הליך ההוכחות- עניין אשר היה בו להאריך ולסרבל את ההליך שלא לצורך, מצאתי לחייב את התובע בהוצאות בסך של 45,000 ₪ אשר ישולמו לידי הנתבעת תוך 30 יום, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית חוק.
המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק שבכותרת.
פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים ובכפוף לשינויי עריכה.
ניתן היום, כ”ד תמוז תשפ”ד, 30 יולי 2024, בהעדר הצדדים.
