בפני
כב’ השופטת שושנה ברגר, שופטת בכירה
התובע:
XXX ת.ז. XXX
ע”י ב”כ עוה”ד טל איטקין
נגד
הנתבעת:
XXX ת.ז. XXX
ע”י ב”כ עו”ד שלמה בר עוז ואח’
פסק דין
הקדמה:
בפניי תביעה להפחתת מזונות אשר הוגשה על ידי מר XXX (להלן: “התובע” או “האב”) כנגד גרושתו, הגב’ XXX (להלן: “הנתבעת” או “האם”).
רקע עובדתי וההליכים המשפטיים הרלבנטיים לענייננו שהתנהלו בין הצדדים:
הצדדים נישאו ביום 20.9.04, ובמסגרת הנישואין נולדו הקטינות: XXX ילידת 2006, בעוד מספר חודשים ימלאו לה 19 שנים, וXXX ילידת 2005, בעוד כחודש ימלאו לה 18 שנים- להלן: כל אחת תיקרא בשמה הפרטי וביחד: “הבנות” או “הקטינות”.
הצדדים מוכרים למותב זה למן שנת 2011, אז החלו בהליכים משפטיים בבית משפט זה. הצדדים התגרשו ביום 13.2.11.
ביום 18.5.16 ניתן פסק דין בתביעת מזונות ומדור שהגישה האם (תמ”ש 2920-08-11) להלן: “פסה”ד למזונות”, במסגרתו נקבע כי האב יישא במזונות הקטינות בסך של 1,700 ₪ לחודש לכל קטינה. עוד נקבע כי האב יישא בתשלום הוצאות המדור של הקטינות בסך של 1,360 ₪ לחודש. כמו כן, נקבע כי הצדדים יישאו בחלקים שווים בהוצאות חינוך של הקטינות: שכר לימוד והזנה בבית הספר XXX, אגרות חינוך, תשלומי חובה הנדרשים על ידי בית הספר, שיעורים פרטיים, אבחונים, והוצאות הכרוכות בלקויות למידה של מי מהקטינות, ככל שתהיינה, כפי המלצת מחנכת הכיתה/המורה המקצועי/המורה היועצת. כמו כן, נקבע כי הצדדים יישאו בחלקים שווים בהוצאות קייטנה, תעריף עירייה/מתנ”ס, מחזור אחד בתקופת החופש הגדול וכן, יישאו הצדדים בחלקים שווים בהוצאות בריאות של הקטינות שאינן מכוסות על ידי חוק בריאות ממלכתי, לרבות: טיפולי שיניים, טיפולים אורתודנטיים, משקפיים, ניתוחים חס וחלילה, וכיוצ”ב, הכל כפי המלצת רופא המשפחה או המומחה הרפואי הרלוונטי בתחום. החיוב בהוצאות חינוך ובריאות כאמור, ייעשה בכפוף להצגת קבלות.
ביום 22.11.16 ניתן פסק דין בערעור שהוגש על ידי האב על פסה”ד למזונות (עמ”ש 65910-06-16) לפיו נקבע כדלקמן:
“לאור הסכמת הצדדים אנו קובעים כדלקמן:
לנוכח החלטת בית הדין הרבני מיום 8/11/16 כי המשמורת על הקטינות תהיה משותפת, אנו מורים כי מסכום המזונות שנפסק ע”י בית משפט קמא בסעיף 41.1 לפסק דינו המתוקן, יופחת סכום בשיעור של 25% ויעמוד על סך של 1,275 ₪ החל מיום 1/11/16.
יתר רכיבי פסק הדין יעמדו בעינם ולרבות הוצאות המדור (כאמור בסעיף 41.3 לפסק דינו של בית משפט קמא).
כמו כן, אנו קובעים כי החוב בגין מזונות העבר ישולם ע”י המערער ב-16 תשלומים שווים ורצופים החל מיום 1/12/16 וכל בכל 1 בחודש עוקב.
ככל שאחד מהתשלומים או יותר לא ישולם במועד, יעמוד מלא סכום החוב לפירעון מיידי, בקיזוז סכומים שכבר שולמו, ככל שהם ישולמו, לרבות הפרשי הצמדה וריבית, ואולם איחור של עד 10 ימים לא ייחשב כאיחור לצורך סעיף זה.
אין צו להוצאות בערעור.
ככל שהמערער הפקיד פיקדון, המזכירות תחזיר לו את הפיקדון באמצעות בא כוחו”.
בהמשך, ביום 11.1.18 הגיש האב תביעה לביטול מזונות ומדור קטינות (תלה”מ 26022-01-18). ביום 20.11.19 ניתן פסק דין בתביעת האב, במסגרתו התביעה נדחתה. ביום 18.2.20 ניתן פסק הדין בערעור שהגיש האב על פסק הדין (עמ”ש 5164-01-20) לפיו בהסכמת הצדדים הערעור נדחה ללא חיוב בהוצאות.
סקירה דיונית של ההליך הנוכחי:
ביום 25.6.20 הגיש האב בקשה ליישוב סכסוך (י”ס 62644-06-20). בהיעדר הסכמות, הגיש האב ביום 20.12.20 את התביעה בה עסקינן. ביום 3.5.21 הוגש כתב הגנה.
הדיונים בתיק התקיימו במועדים כדלקמן: ביום 26.12.21, וביום 26.10.22.
ביום 13.2.22 הגיש האב תצהיר עדות ראשית מטעמו (ת/1). ביום 6.4.22 הגישה האם תצהיר עדות ראשית מטעמה (נ/2).
ביום 26.3.23 התקיימה ישיבת הוכחות במהלכה נחקרו הצדדים. בסיום הישיבה, ניתנה החלטתי במסגרתה נקצבו מועדים להגשת סיכומים בכתב. משהוגשו סיכומי הצדדים, ניתן כעת פסק הדין.
טענות הצדדים בתמצית:
בתביעתו, האב עתר להורות על הפחתת דמי המזונות של הקטינות כדלקמן (סעיף 78 א’-ב’):
לטענת האב, השינויים בנסיבות שחלו הינם כדלקמן (סעיף 12 לתביעה):
“12. שינוי הנסיבות העובדתיים יפורטו בתמצית ובהרחבה להלן:
א. שינוי נסיבות מהותי מוכח במצבו הכלכלי של האב לאור קריסת בית העסק ע”ש אביו של האב ופגיעה במטה לחמו, על רקע הליכי הוצל”פ שנפתחו נגד האב, והיותו חייב מוגבל באמצעים אשר אינו יכול לפרוע את חובו;
ב. שינוי נסיבות מהותי אודות הרחבת האחריות והמעורבות ההורית של האב על חיי הקטינות וקיום זמני שהות מוגברים של הקטינות בקרב האב, היותה של הבת XXX בת למעלה מ-15 והיותה של הבת XXX קרובה לגיל 15 אף היא, וההפחתה הנדרשת במזונות כתוצאה מכך על יסוד הקווים המנחים אודות גובה מזונת קטינים מעל גיל 15 מדין צדקה כקבוע בהלכה ובהלכת בע”מ 919/15;
ג. שיפור כושר השתכרות האם ושינוי בפערי השתכרות הצדדים לאור העובדה כי שיפרה את השתכרותה בפועל ולאור העובדה כי יש לה מקור הכנסה נוסף מבן זוגה”.
לטענת האם, יש לדחות את התביעה. האב לא הוכיח שינוי נסיבות, קל וחומר שינוי נסיבות מהותי.
דיון והכרעה:
שתי הערות כלליות ומקדימות-
כל ההדגשות אינן במקור, אלא אם צוין אחרת.
טענות הצדדים ישולבו, במידת הצורך, במסגרת פסק הדין.
לאחר שבחנתי את התשתית הראייתית שהובאה בפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות, כפי שיבואר להלן.
לדידי, דין התביעה להידחות לנוכח הנסיבות דנן, לפיהן הבקשה ליישוב סכסוך הוגשה כ-4 חודשים בלבד לאחר מתן פסק הדין בערעור (עמ”ש 5164-01-20 שנדחה בהסכמת הצדדים) על פסק הדין שניתן בתביעה שהגיש האב לביטול מזונות. ויוטעם- בית המשפט דן ופסק בתביעת האב לביטול מזונות (תלה”מ 26022-01-18) לאחר שהתנהל הליך בפניו ולאחר שערכאת הערעור אישררה את פסק הדין שניתן. בנסיבות אלו, אינני סבורה כי יש מקום לנהל הליך דומה שוב, כ- 4 חודשים לאחר מכן, שהרי מסד הנתונים לא השתנה בתקופה כה קצרה באופן המצדיק דיון מחדש בסוגיה. סבורני כי מוטב היה אילו תביעה זו לא הייתה מוגשת מלכתחילה, ובפרט בשים לב לעיתוי הגשת התביעה.
הדברים מקבלים משנה תוקף לנוכח אי תשלום מזונות כלל על ידי האב, אף לא חלקו (בהתאם לסכום שהאב סבור כי ביכולתו לשלם) דבר המלמד על חוסר תום ליבו של האב ומחזק את המסקנה המשפטית אליה הגעתי לעיל. יפים לענייננו דברי כב’ השופטת ליאת דהן חיון בהחלטתה מיום 9.9.23 בתלה”מ 17951-07-23 (לא פורסם) אשר צוטטו בהחלטתו של כב’ השופט חננאל שרעבי ברמ”ש 15247-10-23 ג’ נ’ ק’ [פורסם בנבו] (13.11.23) שדחתה את בקשת רשות הערעור שהוגשה על ההחלטה האמורה (בפיסקה 12 להחלטת השופט שרעבי האמורה):
“את תום הלב לעניין בקשה זמנית להפחתת מזונות יש לפרש, בין היתר, בתשלום דמי המזונות בהתאם לסכום שהמבקש סבור שעליו לשלם. בענייננו עותר המבקש להפחתת סכום המזונות לסך של 1,000 ₪ בחודש. אולם, כעולה מתגובת המשיבה, הוא אינו משלם את תשלום מזונות הקטין כסדרו ואף לא חלקו, עת משנת 2012 מתנהל כנגדו תיק בהוצל”פ לגביית מזונות, כמו גם נאלצה לפנות למל”ל לגביית פס”ד, וגם שם צבר חוב בסך 56,592 ₪. בנסיבות אלה, התרשמתי שהבקשה הוגשה בחוסר תום לב שכן שומה על המבקש, למצער לשלם באופן סדיר את דמי המזונות להם עותר ובכלל זה תשלום מחציות והוצאותיו החריגות של הקטין וכן לפעול לתשלום חוב העבר בדמי המזונות. משלא עושה כן, משך למעלה מעשור מהלכו האם היא זו שמכלכלת את הקטין ודואגת לצרכיו, מצאתי שבטרם אדרש לבקשה לגופה על המבקש לעמוד בהתחייבויותיו ובהחלטות בית המשפט ולהוכיח שפועל בתום לב, ועושה כל שאל ידו על מנת לעמוד בחובתו לזון את הקטין. עובדה זו מקבלת משנה תוקף עת כעולה מכתבי הטענות בין המשיב לבין הקטין לא מתקיים קשר, זולת מספר מפגשים בודדים לאחרונה, ואשר גם עליהם חלוקים הצדדים”.
הוא הדין בענייננו.
מן הראוי היה כי בטרם יפנה האב לקבלת סעד מבית המשפט, עליו לפעול בתום לב ולשלם בגין מזונות הבנות, ולו את הסכום שהוא סבור כי ביכולתו לשלם. במקרה דנן, האב לא שילם בגין מזונות הבנות מזה מספר שנים, כדבריו בדיון מיום 26.3.23 (בעמ’ 1 בשורות 22-27):
“ש: תגיד לי מר XXX, כמה זמן אתה לא משלם מזונות, ואת החיובים הכספיים שלך?
ת: יוני או יולי 2020.
ש: סליחה?
ת: יוני או יולי 2020, למעט פעמיים ששילמתי צו מאסר, פעמיים, ועוד פעם אחת 3000 ומשהו, 3900 ₪”.
כל זאת נאמר, מבלי להידרש להשלכות של הימשכות ההליכים המשפטיים בין הצדדים (הגשת תביעות להפחתת/ביטול מזונות פעם אחר פעם) על מצבה הנפשי של הבת XXX (ראו לעניין זה: סיכום ביקור מיום 4.7.23 שצורף לתגובה לסיכומי הנתבעת מיום 1.11.23 (נספח “3”)).
גם לגופו של עניין, לא מצאתי כי חל שינוי מהותי בנסיבות.
להלן אדרש לכל אחת ואחת מטענות האב, בשים לב להלכה הידועה והמושרשת אותה סקר סגן הנשיא כב’ השופט שאול שוחט בעמ”ש (ת”א) 22962-03-20 פלוני נ’ פלונית [פורסם בנבו] (30/03/21) להלן: “עמ”ש 22962-03-20” בעמ’ 4-5 לפסק דינו: “פסק דין למזונות אינו יוצר מחסום החלטי בפני התדיינות חוזרת. ניתן לשוב ולפנות לבית המשפט ולבקש ‘לפתוח את העניין מחדש’ בהתרחש שינוי נסיבות מהותי/משמעותי בנסיבות ששררו סובב לפסיקת החיוב שאת שינויו מבקשים (אז) לעומת הנסיבות שסובבות את המצב ששורר בעת הפנייה החדשה לבית המשפט (כעת). לפיכך, על הטוען לשינוי לפרט בכתב התביעה החדש את הנסיבות ששררו אז ואת הנסיבות ששוררות כעת (שהרי זו עילת התביעה ובלא פירוט כאמור עלולה תביעתו להימחק מחוסר עילה) וכמובן לעמוד בנטל השכנוע, שמוטל במלואו עליו, להוכיח את השינוי הנטען. חובת הפירוט שמוטלת על הטוען חובקת בתוכה את חובת הגילוי. מי שפונה לבית המשפט ומבקש ממנו לדון בעניינו מחדש, גם אם עקב שינוי נסיבות, דומה למי שמבקש סעד מן הצדק. בבקשתו מבקש הוא מבית המשפט להידרש לעניינו מחדש משום שהותרת פסק הדין המקורי על כנו, בנסיבות החדשות, אינה צודקת. משכך, חובה עליו לנהוג בתום לב ובניקיון כפיים ולהציג לפני בית המשפט, כבר בכתב התביעה, ובגילוי מלא, את מלוא הנתונים בדבר מצבו האישי, הבריאותי והפיננסי. ההלכה הנוהגת, שעל עיקריה עמדנו לעיל, חלה הן כאשר החיוב המקורי נקבע בפסק דין שניתן לאחר הליך משפטי, הן כאשר החיוב המקורי נקבע בהסדר מזונות בין ההורים שקיבל תוקף של פסק דין, הן כאשר החיוב המקורי נקבע במסגרת הסכם גירושין ויחסי ממון כולל שנחתם בין ההורים (בע”מ 7670/18 פלונית נ’ פלוני ואח’ [פורסם בנבו]; 20.1.21). ברם, מידת הנטל משתנה בין זה לזה. כאשר החיוב נקבע בהסדר מזונות הנטל מוגבר יותר והוא גבוה אף יותר כשהחיוב נקבע במסגרת הסכם גירושין כולל שכן “הסכם גירושין הוא מעשה רקמה עדינה, שמזונות ילדים הוא אחד החוטים המרכזיים בו. אם פרמת חוט זה, נמצאת מפר את מערכת האיזונים שבבסיס ההסכם” (בג”צ 4407/12 פלוני נ’ בית הדין הרבני הגדול [פורסם בנבו]; 7.2.13). כשהחיוב המקורי נקבע בפסק דין, לאחר הליך משפטי, הנסיבות ששררו לעת מתן פסק הדין ששינויו מתבקש, ואשר באו לידי ביטוי בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט בפסק דינו, אמורות לשמש כנקודת מוצא מחייבת ועל הטוען לשינוי להצביע על ולהוכיח את הנסיבות החדשות. כשהחיוב המקורי נקבע בהסכמה, בין בהסדר מזונות בין בהסכם גירושין כולל – באין קביעות עובדתיות של בית המשפט – על הטוען לשינוי לטעון ולהוכיח את המצב ששרר אז, לעת ההסכמה, להצביע על השינוי שחל מאז ולהוכיח אותו”.
בענייננו ניתן פסק הדין לאחר הליך משפטי, ועל כן יש בפסק הדין המקורי- פסה”ד למזונות- קביעות עובדתיות המשמשות כנקודת מוצא, כאשר על הטוען לשינוי, התובע בענייננו, להצביע על ולהוכיח את הנסיבות אז, לעומת הנסיבות כעת.
טענת האב לפיה חל שינוי נסיבות מהותי במצבו הכלכלי:
לטענת האב (סעיף 6 לסיכומיו):
אין בידי לקבל הטענה.
ייאמר כי לא מצאתי כי חל שינוי נסיבות מהותי במצבו הכלכלי של האב למן מועד מתן פסה”ד למזונות (22.11.16) ועד מועד הגשת הבקשה ליישוב סכסוך (25.6.20) או התביעה (20.12.20). ואבאר דבריי.
לעניין יכולתו של האב בעת מתן פסה”ד למזונות קבעתי בפיסקה 18 לפסק הדין מיום 20.11.19 את הדברים הבאים (יוזכר כי פסה”ד האמור אושרר בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 18.2.20):
“יכולת האב בעת מתן פסק הדין ביום 22.11.16:
18. בהליך הקודם, טען האב כי כושר השתכרותו הפוטנציאלי עומד על סך של 6,000 ₪ לחודש. בפסק הדין מיום 18.5.16 קבעתי כי הכנסות הצדדים שוות פחות או יותר, כאשר נקבע כי הכנסת האם עומדת ע”ס כ- 12,000 ₪ (הכנסה ברוטו בניכוי ניכויי חובה – מס הכנסה, ביטוח לאומי, ביטוח בריאות, וועד עובדים, לא כולל ניכוי פנסיה)”.
בהליך הנוכחי: לטענת האב (סעיפים 12-13 לסיכומיו):
“12. כיום התובע מתפעל את העסק ללא שכר על מנת שהעסק יוכל לעמוד בתשלומי ההלוואות החודשיים (סך ההלוואות עומד על מיליון ₪ לערך) ומניעת קריסתו הכלכלית וסגירתו. כמו כן, התובע עובד בחברת ציוד של XXX.
13. עם תחילת עבודתו כשכיר בחברת XXX כאמור, שכרו החודשי הממוצע עמד על סך של 4,500 ₪ (ראה תלושי שכר שצורפו לבקשה להפחתת מזונות מיום 11.04.22). כיום, שכרו הממוצע הינו בסך של 6,000 ₪. התובע יטען כי זהו פוטנציאל ההשתכרות האמיתי שלו, וניכר כי זהו בגדר מיצוי פוטנציאל השתכרותו”.
גם אם אקבל את טענת האב לפיה שכרו הממוצע מעבודתו כשכיר בחברת XXX בלבד עומד ע”ס 6,000 ₪ לחודש, הרי שגם בהליך שבסיומו ניתן פסה”ד למזונות, טען האב כי כל שכרו החודשי עומד ע”ס 6,000 ₪ לחודש (סעיף 1 לסיכומיו מיום 20.9.15):
מכאן כי גם לשיטת האב עצמו- הוא השתכר במועד מתן פסה”ד למזונות סך דומה לסך שהוא משתכר היום- קרי לא חל כל שינוי בנסיבות.
אציין כי האב צירף לתצהירו (ת/1) תלושי שכר (נספח “3”) בגין החודשים 11-12/21 מהם עלה כי בחודשים אלו השתכר סך חודשי של 4,500 ₪ נטו לחודש. כן צירף האב לת/1 חוזה העסקה מיום 28.10.21 (נספח “4”) ממנו עולה כי הוסכם כי האב יקבל משכורתו כוללת בסך 4,500 ₪ (סעיף 6 א’). גם לסיכומיו צירף האב את 2 תלושי השכר האמורים בלבד, והדבר נזקף לחובתו.
זאת ועוד, ייאמר כי טענות התובע בדבר קיומם של חובות בעסק של אביו לא הוכחו. לא הוצגו מסמכים, קל וחומר מסמכים עדכניים, אשר יש בהם כדי להעיד אודות מצבו של העסק. משכך, לא הוצגה בפניי תשתית על בסיסה ניתן לקבוע ממצא עובדתי לעניין זה.
זאת ועוד, בדיון מיום 26.3.23 העיד התובע כי הוא עובד בשתי עבודות, שעות רבות, ואולם הוא אינו משתכר מהעסק, כלשונו (החל מעמ’ 9 בשורה 24 ועד עמ’ 10 בשורה 29):
“ש: בסיכומים. תאמר לי מר XXX, בכמה עבודות אתה עובד?
ת: היום? שתיים.
ש: אתה עובד אצל החבר שלך, נכון?
ת: לא.
ש: אדון XXX, XXX. הוא לא חבר שלך?
ת: ממש לא.
ש: ממש לא?
ת: פעם אחת גם ראיתי אותו, פעם וחצי אפשר להגיד.
ש: מה? מה?
ת: אולי פעם וחצי או פעמיים ראיתי אותו גם.
ש: או-קיי.
ת: הוא לא נמצא באזור הזה גם. הוא נמצא בXXX.
ש: ואתה עובד בשתי עבודות. וכמה אתה מקבל ביחד בשתי העבודות?
ת: 5800.
ש: כן.
כב’ השופטת : בלי, בלי, בלי לגלוג, די. כן?
ב”כ התובע: למה את צוחק?
ש: בשתי העבודות 5800?
ת: כן.
ש: בעבודה אצל אבא שלך, אתה עובד, נכון ?
ת: כן.
ש: אתה עובד אצל אבא? תענה, כן, שישמעו.
ת: אמרתי כן, אמרתי כן.
כב’ השופטת : אבל אל תצעק.
ת: אמרתי כן.
כב’ השופטת : עו”ד בר-עוז אתה צועק.
ת: והוא לא
כב’ השופטת : ואז גם לא שומעים אותו. כן.
ש: אמרת כן?
כב’ השופטת : כן, הוא אמר כן.
ש: או-קיי. כמה אתה מקבל בעבודה שאתה עובד אצל אבא שלך?
ת: כלום. אי אפשר לקבל משם.
עו”ד בר עוז: איך אני לא אלגלג, כבודה.
כב’ השופטת : לא. אז תטען בסיכומים.
עו”ד בר עוז: טוב, בסדר.
כב’ השופטת : כן.
ש: כמה שעות אתה עובד בעבודה אצל אבא שלך?
ת: אין לזה שעות, זה ביחד, 12, 14.
ש: שעות? ביום?
כב’ השופטת : תשיב במילים, לא שומעים.
ת: לפעמים פחות, לפעמים עוד יותר גם. וגם שישי וגם שבת אני צריך.
ש: בהתנדבות?
ת: התנדבות? תקרא לזה התנדבות.
ש: כן, כי אתה לא מקבל שכר.
ת: יותר חוסר ברירה”.
ובהמשך דבריו (החל מעמ’ 11 בשורה 2 ועד עמ’ 12 בשורה 226):
“ש: מי משלם ביטוחים של הרכב?
ת: הרכב שייך לעבודה.
ש: איזה רכב?
ת: הרכב שאני נוסע עליו, הוא שייך לעבודה.
ש: איזה? איזה?
ת: XXX
ש: שייך לעבודה. על שם מי הוא?
ת: אבא.
ש: ומי משלם את הביטוחים?
ת: מהעסק.
ש: מהעסק. ויש רכב קירור נכון?
ת: זה הרכב הובלה, זה מסחרי, זה לא.
ש: על שם מי הוא?
ת: על שם העסק, אבא.
ש: מי משלם ארנונה?
ת: אני.
ש: אני לא רואה את זה בדפי החשבון.
ת: איך אתה רוצה לראות דפי חשבון, כשהחשבון מעוקל ואני לא לעשות בו כלום? לא למשוך, לא להוציא, אין כרטיסי אשראי, אין שם כלום.
ש: אז אתה לא משלם ארנונה?
ת: אני משלם.
ש: איך במזומן?
ת: מאוחר, כן.
ש: כן.
ת: אין לי ברירה אחרת.
ש: שאלה הבאה. בוא, בוא, עוד רגע נגיע לאן המזומנים שלך מר XXX. נגיע, נגיע להר המזומנים.
ב”כ התובע: הבימה, זה.
כב’ השופטת : כן?
ש: זאת אומרת שהכל אתה משלם במזומנים. מזונות אתה משלם במזומנים, נכון?
ת: לא.
ש: אתה לא משלם בכלל.
ת: נכון.
ש: טוב, סתם, הייתה בדיחה עכשיו.
ת: שמח שזה מצחיק אותך.
ש: הלאה, בוא נתקדם. ארנונה, מזומנים. פוליסות ביטוח?
ת: איזה?
ש: לא יודע, אין לך פוליסות?
ב”כ התובע: אתה צריך לענות במילים, XXX, XXX, תענה במילים בבקשה.
ת: אין לי, אין לי שום דבר.
ב”כ התובע: אז תגיד.
ת: אני לא יודע על מה.
ש: יש לך קרן השתלמות?
ת: לא.
ש: יש לך ביטוח מנהלים?
ת: היה פעם מהעסק, אני לא יודע אפילו מה איתו, אין שם שום דבר.
ש: אתה לא יודע אם יש לך ביטוח מנהלים? תסתכל בתלושי המשכורת שהאבא מנפיק לך.
ת: שהאבא מנפיק?
ש: או שאתה מנפיק לעצמך.
ת: אין לי תלושים מאבא, אם עוד לא הבנת, אני אחזור על זה שוב, אין שם תלושים, אין רווח, יש שם חובות של מעל מיליון ומשהו שקל, ותיצמד למספרים יהיה יותר קל.
ש: בכתב התביעה אתה טענת שהעסק נסגר. עכשיו העסק פתוח?
ת: מחכים לרוב האישורים, כן.
ש: אני רק רוצה להגיד לך שבדצמבר 2022 אתה אמרת לרשם ההוצאה לפועל שהעסק כבר פתוח.
ת: חלקית, עוד לא אישרו הכול.
ש: אז בכל זאת אתה עובד 10 שעות, 12 שעות, בעבודה הזאת?
ת: כן.
ש: למרות שהוא עדיין לא פתוח, אלא רק חלקית?
ת: כן. כי אני עובד בעוד עבודה, ואני עובד לבד. זה לא משהו קל, זה עבודה פיזית די קשה, לא משהו שהיית יכול לעשות, לדעתי”.
מעדות התובע אני מוצאת כי רב הנסתר על הגלוי בכל הנוגע להכנסותיו מהעסק של אביו.
כל זאת נאמר בשים לב לשתי ההערות כדלקמן:
קביעתי בפיסקה האחרונה בעמ’ 8 והפסיקה הראשונה בעמ’ 9 לפסה”ד למזונות לפיה: “…שוכנעתי כי הכנסתו המוצהרת של הנתבע כמשתקף מתלושי שכרו אינה משקפת את הכנסתו האמיתית. משמדובר בעסק משפחתי, תלושי השכר הינם למעשה כ”חומר ביד היוצר” ולא ניתן להסיק מהם כי גובה השכר הנקוב בהם אכן משקף את הכנסתו בפועל של הנתבע” (יוזכר כי בית המשפט המחוזי בפסק דינו מיום 22.11.16 בעמ”ש 65910-06-16 לא התערב בקביעות העובדתיות של פסה”ד למזונות).
המסמכים שצירף התובע לתגובה לסיכומי הנתבעת מיום 1.11.23 לעניין מצבו הרפואי של אביו (נספח “1”).
בניסוח עדין ייאמר כי גרסת התובע באשר להכנסתו החודשית, כמו גם באשר למצבו של העסק בו הוא עובד- לא הוכחה בהליך דנן.
לכל האמור לעיל יש להוסיף את העובדה כי בבעלות התובע דירת מגורים ברחוב XXX בXXX, כאשר במועד מתן פסה”ד למזונות נאמר בהתייחס לכך (בפיסקה 35 לפסה”ד): “יש לזכור כי האב הינו בעלים של דירה באזור יוקרתי (לא נעלמה מעיני העובדה כי על הדירה רובצת משכנתא)…”. ואילו כיום, המשכנתא נפרעה. כך, לדברי התובע בדיון מיום 26.3.23 (בעמ’ 5 בשורות 7-30):
“ש: יש לך חובות. תסתכל יש לך דירה על שמך, באיזה רחוב?
ת: XXX.
ש: XXX, XXX, נכון?
ת: כן.
ש: הדירה הזאת עברה על שמך בשנת 2002, נכון?
ת: כן.
ש: נכון?
ת: כן, כן.
כב’ השופטת: אתה יכול להגביר קצת את הקול? לא ישמעו את התשובה.
עו”ד בר עוז: בוא, אתה לא בחור עדין כל כך.
כב’ השופטת: תקשיבו, אתה צועק מדי, והוא מדבר בלחש מדי, וזה מאוד קשה לשמוע. לא אז תנמיך את הקול, זה מאוד קשה. כן.
ש: 2002?
ת: כן.
ש: קיבלת דירה של 185 מטר, שני מפלסים, נכון?
ת: כן.
ש: נכון. יש לך משכנתא על הדירה?
ת: נגמרה.
ש: סליחה?
ת: נגמרה.
ש: מתי היא נגמרה?
ת: 2019 או תחילת 2020.
ש: זאת אומרת, וכמה היית משלם החזר חודשי של המשכנתא עד 2019?
ת: 4100 או 200, משהו כזה”.
דהיינו, גם כאן חל שינוי לטובה במצב התובע, שהרי המשכנתא אשר רבצה על דירתו נפרעה.
לנוכח כל המבואר לעיל, אני קובעת כי לא הוכח שינוי נסיבות מהותי בהשתכרותו החודשית ובמצבו הכלכלי של התובע.
טענת האב לפיה חל שינוי נסיבות מהותי בזמני השהות בינו לבין הבנות:
לטענת האב (סעיפים 15-18 לסיכומיו):
גם כאן- אין בידי לקבל הטענות.
טענת האב לענין השינוי בזמני השהות בינו לבין הבנות לא הוכחה בפניי, ונטענה בעלמא ללא כל ביסוס.
יצוין כי אין בהתכתבויות שצורפו לסיכומי התובע (נספח “9”) כדי להעיד על זמני השהות בין האב לבנות ומשכך אין בהן כדי לבסס את טענתו.
עוד יצוין כי מחקירתה הנגדית של האם בדיון מיום 26.3.23 עלה כי חלוקת זמני השהות בין הצדדים הינה שוויונית (בעמ’ 24 בשורות 23-24):
“ש: או-קיי. והבנות שלך נמצאות לפחות חצי מהשבוע בבית אצל התובע?
ת: חצי, לא לפחות”.
דהיינו, מדברי האם עלה כי לא חל כל שינוי בחלוקת זמני השהות, שהרי עוד ממועד החלטת ביה”ד הרבני האזורי מיום 8.11.16 החלוקה נותרה באותה המתכונת. ראו לעניין זה האמור בפסק הדין מיום 20.11.19 (בפיסקה 26):
“26. לעניין השינוי הנטען בזמני השהות של האב עם הקטינות: לטענת האב, מעבר לקבוע בהחלטת בית הדין הרבני האזורי, נוסף עוד יום (יום ג’) אחת לשבועיים במהלכו הקטינות שוהות עמו. כמו כן, לטענתו, הקטינות שוהות עמו בחופשות באופן לא שוויוני אל מול האם.
ראשית, על פי החלטת ביה”ד הרבני האזורי בXXX מיום 8.11.16 ניתן תוקף של החלטה לתסקיר עו”ס מיום 30.10.16 (נספח “ג” לסיכומי האם) במסגרתו הומלץ על משמורת משותפת, וזמני שהות של האב עם הקטינות כדלקמן: שבוע 1: ב’, ג’, ה’. שבוע 2: ב’, ה’, סופ”ש. דהיינו, אין כל שינוי בימים מאז החלטת ביה”ד הרבני האזורי. זמני השהות ביום ג’ אחת לשבועיים כבר נקבעו בהחלטת ביה”ד הרבני. על כן, אין בידי לקבל את טענות האב לעניין זה. יתרה מכך, טענות האב לפיהן נוספו לו ימי שהות בימי חג וחופשות לא עלתה כלל מתסקיר עו”ס שהוגש לבית המשפט ביום 20.3.19.
שנית, מקבלת אני את עמדת האם לפיה המשמורת המשותפת כבר נלקחה בחשבון. אכן, פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי ביום 22.11.16 התחשב בעובדה כי הקטינות מצויות במשמורת משותפת של שני ההורים, קרי התחשב בשינוי בעקבות החלטת ביה”ד הרבני מיום 8.11.16. דהיינו, פסק הדין של בית המשפט המחוזי ניתן בהתבסס על מצב עובדתי של משמורת משותפת. לפיכך, טענות האב בדבר שינוי בזמני השהות- נדחות”.
להשקפתי, כוחם של הדברים יפה גם עתה.
לפיכך, אני דוחה טענה זו.
טענת האב בדבר גילאי הבנות:
לטענת האב (סעיפים 19-20 לסיכומיו):
דין הטענה להידחות שכן לא מדובר בשינוי מהותי בנסיבות, כי אם שינוי זה צפוי וידוע מראש. ראו לעניין זה דברי כב’ השופט י. זפט (בדימ’) במ”א (ת”א) 2412/92 אלחלל נ’ אלחלל, [פורסם בנבו] (2.3.93): “אינני סבור שהשינוי בגיל הנתבעות כשלעצמו מהווה שינוי נסיבות מהותי עליו ניתן לבסס הפחתת מזונות. השוני בגיל הינו נתון צפוי, כמוהו צפוי השינוי בבסיס המשפטי של החיוב בהגיעו קטין לגיל 15”.
אי לכך, אין בשינוי בגילאי הבנות כדי להצדיק הפחתת חיובו של התובע במזונותיהן, והטענה נדחית.
טענת האב לפיה חל שינוי נסיבות מהותי במצבה הכלכלי של האם:
לטענת האב (סעיפים 21-22 לסיכומיו):
“21. השינוי נסיבות הרביעי הינו שיפור בהכנסתה החודשית והשתכרותה של הנתבעת.
22. התובעת עובדת בכירה בXXX, אשר וותק העבודה שלה הינו מעל 20 שנה. התובעת חיה ברמת חיים גבוהה, מחזיקה ברכב חדש ומצבה הכלכלי מאפשר לה לסגור נסיעות לחו”ל חדשות לבקרים, כמו גם לחופשות יוקרתיות בארץ”.
ייאמר כבר עתה כי אני מוצאת כי הטעמים אשר פורטו לעיל מביאים למסקנה שאין הצדקה להורות על הפחתת דמי המזונות, וזאת מבלי להידרש ליכולת האם (בעת מתן פסה”ד למזונות אל מול יכולתה במועד הגשת התביעה).
עם זאת, בחינת הנתונים שהוצגו מעלה כי לא חל שיפור במצבה של הנתבעת כלל. כך, הנתבעת צירפה לתצהירה (נ/2) תלושי שכרה בגין החודשים 2/21 ועד 1/22 (נספח “נ/10”) מהם עלה כי בחודשים אלו היא השתכרה סך של כ-12,500 ₪ נטו בממוצע.
זאת ועוד, הנתבעת צירפה לתצהירה בקשה למלגה והחלטת ועדת המלגות (נספח “נ/8 לנ/2) וכן ריכוז יתרות בבנק, יתרות הלוואה ודפי חיוב כרטיסי אשראי המעידים על התחייבויותיה (נספח “נ/9” לנ/2) אשר יש בהם כדי לדחות את טענות התובע לעניין ההטבה במצבה של הנתבעת. ראו גם: דברי הנתבעת בדיון מיום 26.3.23 (בעמ’ 29 בשורות 28-38):
“ש: תגיד לי בבקשה מתי פעם ראשונה שביקשתי עזרה, או מלגה, או הנחה בשכר הלימוד של הבנות?
ת: פעם ראשונה זה היה בגלגול הקודם שהוא לא שילם לי כמעט שנתיים מזונות, אז ביקשתי, כשהם היו ביסודי. ועכשיו ביקשתי עוד פעמיים, גם כשXXX הייתה ב- י’ שזה אומר לפני שנתיים, וגם שנה שעברה. אבל לא פטרו אותי עליהם נתנו לי הנחה, אבל הם לא נתנו לי פטור.
ש: תגידי, חוץ מההלוואה של 100,000 שקלים שציינת שלקחת אותה במאי 2019 יש לך עוד הלוואות נוספות?
ת: כן. יש לי הלוואות דרך כרטיסי אשראי שאני לוקחת תדיר, מאז שהוא לא משלם מזונות אני בערך כל 3 חודשים לוקחת בין חמשת אלפים שבעת אלפים שקל”.
כאן המקום לציין את הדברים שכבר קבעתי בפיסקה 25 לפסק הדין מיום 20.11.19 בתלה”מ 26022-01-18:
“25. עוד ייאמר כי טענות האב לעניין השתכרות האם ומצבה הכלכלי אף הן עלו בהליך הקודם, וגם כאן אין לי אלא לחזור על הממצאים שקבעתי בפסקה 32 לפסק הדין מיום 18.5.16. לעניין זה יצוין כי האם צירפה מסמכים רפואיים המעידים על כך כי היא סובלת מכאבי גב, אשר כתוצאה מכך היא נעדרה רבות מעבודתה, וכן בשנת 2018 הומלץ על ידי מומחית לרפואה תעסוקתית כי על האם לעבוד יום עבודה מקוצר (ראו: מסמכים רפואיים, אישור מחלה ומכתבים ממומחית לרפואה תעסוקתית אשר צורפו להודעה מיום 7.7.19). המסמכים שהציגה האם מעידים דווקא על שינוי לרעה במצבה”.
לכך יש להוסיף את העובדה כי האם צירפה לתצהירה (נספח “נ/11” לנ/2) מסמכים רפואיים המעידים על החרפת מצבה הרפואי מאז מתן פסה”ד מיום 20.11.19.
לעניין הדירה שבבעלותה של הנתבעת (ברחוב XXX, בXXX): מקבלת אני את טענת הנתבעת לפיה מדובר בדירה שממונה בעיקרה מהלוואות. ראו: נספח נ/12 לנ/2 (נסח טאבו ודף יתרת משכנתא). ראו גם: דברי הנתבעת בדיון מיום 26.3.23 (החל מעמ’ 29 בשורה 39 ועד עמ’ 30 בשורה 27):
“ש: תאמרי לי בבקשה מתי קנית את הבית איזה שנה?
ת: לפני 3 שנים.
ש: את יכולה לספר בבקשה לבית המשפט באיזה את צורת מימון הבית איך רכשת אותו?
ת: כן. אמא שלי ואחי עזרו לי בהון העצמי שהייתי צריכה כדי לקבל למשכנתא. ו-1,000,000 שקל לקחתי את המקסימום משכנתא, עד גיל 80, מהבנק.
ש: ומה ההחזר החודשי שלך?
ת: התחלתי ב-3,600, ועכשיו בגלל כל העליות כבר הגעתי ל-4,200.
ש: מה שווי הדירה?
ת: אני קניתי אותה ב-1,300,000 ,דירה של 80 מטר. אני מניחה שזה פחות או יותר אותו דבר.
עו”ד בר עוז : בבניין שהוצא עליו צו הריסה, דרך אגב.
כב’ השופטת: כן.
עו”ד בר עוז : צו הריסה שמהנדס העיר הוציא.
ש: סיפרת בסעיף 42 בתצהיר שלך,
עו”ד בר עוז : את לא שומעת.
כב’ השופטת: לא ביחד, כן.
ש: סיפרת בסעיף 42 לתצהיר שלך הצהרת,
ת: כן,
ש: שהבית עלה 1,300,000. מיליון לקחת משכנתא, ו-300,000 לקחת בהלוואה.
עו”ד בר עוז : 1,012,000, תדייקי.
ת: כן, נכון.
ש: נכון?
ת: נכון.
ש: נכון. איך הבנק נתן לך משכנתא של מיליון?
ת: מה זאת אומרת? אני מרוויחה, אני עובדת, יש לי משכורת, אני הוכחתי שאני גם שאני מקבלת מזונות, שזה חלק מההכנסה שלי. ביחד זה, עכשיו, היום, אם הייתי באה לבקש, לא הייתי מקבלת, בגלל שהוא לא משלם מזונות”.
משכך, אני דוחה את טענות התובע לפיהן חל שיפור במצבה של הנתבעת.
בבחינת למעלה מן הצורך, ראויים לציון דברי כב’ השופט נפתלי שילה בעמ”ש 22962-03-20 בעמ’ 10: “יידע כל מי שתובע הקטנת מזונות, שאם יתברר שפעל שלא בתום לב ולא הציג את מלוא התמונה אודות הכנסותיו ורכושו באופן כן ואמתי, וקל וחומר אם ביצע “תרגילים חשבונאיים”, שביהמ”ש לא ישעה לתביעתו, אף אם יוכח שהכנסות הצד שכנגד גדלו”.
סיכומה של נקודה: לנוכח כל האמור והמפורט- דין התביעה להידחות, וכך אני מורה.
לעניין עתירת האב בסעיף 80 לסיכומיו (לבטל את חיובו של האב לשאת בהוצאות ביה”ס XXX באופן רטרואקטיבי), אין בידי להיעתר לעתירה. ואלו טעמיי.
הטענות עלו לראשונה בבקשת התובע מיום 11.4.22, כאשר כידוע, על פי ההלכה הנוהגת לא ניתן להעניק לתובע סעד שלא נתבקש בכתב התביעה (אלא במקרים חריגים בלבד ובהתקיים שלושה תנאים מצטברים: מדובר בסעד הנובע ישירות מן הסעד המקורי שהתבקש; כל העובדות הדרושות להענקת אותו הסעד נתבררו בפני בית המשפט; הצדק או הצורך ללבן את המחלוקת, מחייבים את מתן הסעד אף שלא התבקש. אציין כי ההלכה האמורה אינה רלוונטית לענייננו. זאת משום שלא נטען דבר לעניין זה על ידי מי מהצדדים. ראו לעניין זה: רע”א 7409/22 יואל בר נ’ עומרי ישר [פורסם בנבו] (2.3.2023) בפיסקה 10 לפסק דינו של כב’ השופט י’ כשר.
גם לגופו של ענין- התובע לא הוכיח את טענתו לפיה לאחר פסה”ד למזונות הייתה הסכמה בין הצדדים כי הקטינות יירשמו לבית הספר XXX. הנתבעת העידה בדיון מיום 26.3.23 על הנסיבות כדלקמן (החל מעמ’ 27 בשורה 30 ועד עמ’ 29 בשורה 8):
“ש: בחפץ לב. תאמרי לי בבקשה XXX, לגבי הרישום של הבנות, סעיף 32 בתצהיר שלך, הרישום של הבנות לביה”ס XXX.
ת: כן. אגב, ביה”ס XXX, כשאת אומרת XXX.
ש: אני לא שאלתי את השאלה.
כב’ השופטת: תקשיבי לשאלה.
ש: כשאת רשמת את הבנות לביה”ס XXX, את ביקשת את הסכמתו? שאלת אותו?
ת: באיזה שלב של ביה”ס XXX? זה מה שרציתי לשאול. כי הם בXXX מגיל 3, אז כאילו על מה, על איזה תקופה את מדברת?
ש: XXX זה בית ספר פרטי, נכון?
ת: חלק פרטי. היסודי זה פרטי, החטיבה ציבורית, והתיכון הוא חצי חצי.
ש: כמה העלות?
ת: חצי פרטי חצי ציבורי.
ש: כמה העלות?
ת: של התיכון?
ש: כן.
ת: 1000 שקל בחודש לילדה.
ש: כלומר 2000 שקלים בחודש?
ת: פחות 20% שיש הנחה על הילד השני, אבל כן בסביבות.
ש: אז את שאלת אותו? אם, בסמוך לתיכון, שאלת אותו אם הוא מסכים לזה? לאור העלות?
ת: אני לא צריכה לשאול אותו, כי שוב ושוב לאורך השנים הוא התנגד בכלל לרישום שלהן לבית הספר. למרות הצעה של הפסיכולוגית ושל המטפלת המשפחתית שלהן, לנתק אותן, ניתקנו להם את הבית, ואסרו אלינו בפירוש לנתק אותם גם מהמסגרת החברתית שהן נמצאות בה מגיל 3. וגם בזה דנו שוב ושוב, בבית המשפט הזה גם, אצל כבוד השופטת.
ש: את יכולה בבקשה להראות לנו איזושהי, יש איזושהי אינדיקציה לזה שיש יועצת חינוכית, שאמרה שטובת הבנות היא להמשיך בביה”ס XXX?
ת: כן.
ש: במב”ר?
עו”ד בר עוז : כן.
ת: מה זה קשור למב”ר או לא? זה קשור לשמור על המסגרת של החברה שלהם שהם גדלות מה מגיל 3.
ש: הבנתי.
ת: שזה אותה מסגרת, גם אם הם לא באותה כיתה פיזית, כי לא היה אפשר לשים אותן, אבל זה מסגרת שהם הכירו. הן בשום אופן לא הסכימו גם לשמוע על בית ספר. אני,
עו”ד בר עוז : כבודה, האם מישהו שאל, אני אסייע לחברתי.
כב’ השופטת: כן.
עו”ד בר עוז : האם יש אינדיקציות,
ב”כ התובע: זה בסדר, זה בסדר, זה בסדר, אחר כך, בסדר?
כב’ השופטת: כן,
ב”כ התובע: אין לי עוד הרבה זמן ברשותך.
כב’ השופטת: תן לה להשיב, כן.
ת: ואגב, אגב, כשהיה דיונים לגבי המעבר מהחטיבה לתיכון,
ש: כן.
ת: שפה הוא דיבר על זה שאנחנו הסכמנו, קודם כל לא הסכמנו בינינו על שום דבר.
ש: כן, ברור.
ת: שנינו היינו אצל היועצות, שנינו היינו אצל הרכזות, היה שיתוף פעולה מלא גם מולו, זה לא שהוא היה ממודר ממשהו, אבל הוא ידע על כל התהליך. גם אני לא הייתי בעד, אני ניסיתי להילחם שהם יגיעו לכיתה רגילה, אבל בגלל הציונים שלהם, ובגלל זה שהן נעדרו הרבה מבית ספר, לא יכולנו להגיע. אבל עדיין העדפה הייתה שהן יהיו באותה המסגרת של, של החברה שלהם, כי הן המשיכו שם, כל החברים שלהן שם. הן, הרי, זה שהן לא באותה כיתה, יש שם 11 כיתות בשכבה, זה לא אומר שכל המסגרת החברתית שלהם נשארה כפי שהיא, הם נפגשים”.
מקבלת אני את גרסת הנתבעת לעניין זה.
לנוכח דברי הנתבעת, כמצוטט לעיל, אני דוחה את גרסת התובע וכפועל יוצא מכך- את עתירתו.
פסיקת הוצאות:
כידוע, “פסיקת הוצאות נועדה לשפות את בעל הדין שכנגד על הוצאותיו בהליך, וזאת בהתחשב, בין היתר, בתוצאות ההליך, במורכבותו, במשאבים שנדרשו לניהולו ובהתנהלות בעלי הדין – כך על פי הקבוע בתקנות 151(א) ו-153(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט-2018 (להלן: התקנות)). ההוצאות נדרשות להיות סבירות והוגנות, ועל שיעורן לבטא איזון ראוי בין הבטחת זכות הגישה לערכאות ובין הגנה על זכות הקניין של הפרט, תוך שמירה על שוויון בין בעלי הדין (תקנות 152 ו-151(ב) לתקנות). בשונה מן ההסדר שנקבע בתקנות סדר הדין האזרחי הישנות, בתקנות החדשות ברירת המחדל היא חיוב בהוצאות, כאשר נדרשים טעמים מיוחדים על מנת שלא לעשות כן (תקנה 152 לתקנות, וראו: רע”א 7650/20 Magic Software Enterprises Ltd נ’ פאיירפלאי בע”מ, פסקה 14 [פורסם בנבו] (28.12.2020)). לבית המשפט סמכות לחייב בעל דין בהוצאות גם לטובת אוצר המדינה, בנסיבות שבהן עשה שימוש לרעה בהליכי משפט או לא מילא אחר התקנות (תקנה 151(ג) לתקנות), או אם האריך את הדיון שלא לצורך, למשל באמצעות העלאת טענות סרק, וזאת ללא קשר עם תוצאות ההליך (תקנה 156 לתקנות, וראו: רע”א 162/24 מידן נ’ איגמה ניהול ומסחר בע”מ, פסקה 11 [פורסם בנבו] (11.1.2024))” (ראו: רע”א 2507/24 אמירן לבון נ’ ד”ר שולמית שרון [פורסם בנבו] (14.4.24) בפיסקה 9 להחלטת כבוד השופטת ג’ כנפי-שטייניץ).
בענייננו, לאור התוצאה, שעה שקבעתי כי לא היה כל מקום להגיש את התביעה, משהנתבעת נאלצה לנהל הליך משפטי ממושך (הכולל הגשת תצהיר עדות ראשית (בהיקף של 176 עמודים), ישיבת הוכחות, סיכומים בכתב וכיו”ב) אני מחייבת את התובע בהוצאות משפט בסך של 10,000 ₪, בצירוף מע”מ כחוק, אשר ישולמו תוך 45 יום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי ריבית והצמדה כחוק עד לתשלום המלא בפועל.
סוף דבר:
בטרם חתימה ייאמר כי לא נעלמו מעיני טענותיהם הנוספות של הצדדים. ואולם, לא מצאתי לנכון לפרט את מלוא הטענות שהועלו על ידם, שכן לטעמי, די במה שפורט לעיל, כדי לבסס את התוצאה אליה הגעתי.
לאור כל האמור והמפורט לעיל, הנני מורה כדלקמן:
התביעה להפחתת מזונות- נדחית.
אני מחייבת את התובע בהוצאות משפט בסך של 10,000 ₪, בצירוף מע”מ כחוק, אשר ישולמו תוך 45 יום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי ריבית והצמדה כחוק עד לתשלום המלא בפועל.
פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת כל פרט מזהה, תיקוני עריכה והגהה.
המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב”כ הצדדים ותסגור התיק.
ניתן היום, ג’ אב תשפ”ד, 07 אוגוסט 2024, בהעדר הצדדים.
