בפני
כב’ השופטת שושנה ברגר, שופטת בכירה
התובעות:
1. XXX ת.ז. XXX
2. XXX ת.ז. XXX
ע”י ב”כ עו”ד פאדיה אנדראוד-עווד
נגד
הנתבע:
XXX ת.ז. XXX
ע”י ב”כ עו”ד ג’אנם עלא אלדין
החלטה
מבוא:
בפניי בקשה למחיקת התביעה אשר הוגשה על ידי מר XXX (להלן: “המבקש”) במסגרת ההליך המתנהל בינו לבין הגב’ XXX (להלן: “פלונית”) ובתה הגב’ XXX (להלן: “המשיבות”).
רקע בקצרה והשתלשלות ההליך:
פלונית הינה אלמנת אחיו של המבקש, מר XXX (להלן: “האח המנוח”).
ביום 21.7.08 חתם אביהם של המבקש והאח המנוח, מר XXX (להלן: “האב המנוח”) על צוואה בבית הדין הXXX בXXX, לפיה ציווה את הזכויות בחלקה X בגוש XXX בXXX (להלן: “החלקה”) למבקש ולאח המנוח בחלקים שווים (הצוואה המתורגמת לעברית צורפה להודעת המבקש מיום 28.5.24- לא סומנה).
ביום 19.9.11 ניתן צו ירושה אחר האח המנוח (נספח “ב” לתביעה) לפיו המשיבות הינן יורשות האח המנוח (חלקה של כל אחת: 1/2). בהמשך, ביום 20.6.23 הזכויות בחלקה הועברו ע”ש המשיבות בלשכת רישום המקרקעין (ראו: נספח “א” לתביעה- נסח טאבו).
ביום 10.10.23 הגישו המשיבות תביעה לפירוק שיתוף כנגד המבקש (להלן: “התביעה”). ביום 2.11.23 הגיש המבקש כתב הגנה.
ביום 3.11.23 הגיש המבקש את הבקשה למחיקת התביעה בה עסקינן (להלן: “הבקשה”), במסגרתה טען כי יש להורות על מחיקת התביעה בהעדר סמכות עניינית ומקומית. ביום 29.11.23 הוגשה תגובת המשיבות (להלן: “התגובה”), במסגרתה עתרה לדחות את הבקשה בשל העובדה כי לשיטתה לבית משפט זה מסורה הסמכות לדון בתביעה.
ביום 26.5.24 התקיים דיון, במהלכו חזרו הצדדים על טענותיהם בסוגיית הסמכות.
להשלמת התמונה העובדתית אציין כי המבקש הגיש תביעה שמהותה: “פסק דין הצהרתי לביטול רישום הזכויות בטאבו” כנגד פלונית בבית המשפט לענייני משפחה בXXX (תמ”ש 13896-04-24) להלן: “תביעת המבקש”. המבקש לא ציין מהו מועד הגשת התביעה המדויק, עם זאת ברור כי התביעה הוגשה לאחר הגשת התביעה על ידי המשיבות בבית משפט זה (בחודש 4/24).
משכך, נדרשת אני כעת למתן החלטה.
טענות הצדדים בתמצית:
טענות המבקש:
לטענת המבקש (סעיף 1 לבקשה):
“1. בנוגע לטענת חוסר סמכות מקומית הנתבע יטען כלהלן:
א. הנתבע יטען כי ביהמ”ש הנכבד הזה מחוסר סמכות מקומית לדון בתביעה וזאת מאחר והנתבע הנו תושב העיר XXX.
ב. בנוסף, הנכס נשוא התביעה נמצא בתחום שיפוט של העיר XXX.
ג. בכותרת כתב התביעה, התובעות ציינו בפרטי הנתבע, כי הוא תושב XXX וכן כתובת הנכס נשוא התביעה הנו בעיר XXX.
ד. כמובן בס’ 2 לכתב התביעה, התובעות מודות כי הנתבע הנו תושב העיר XXX.
ה. בס’ 3 לכתב התביעה התובעות מצהירות כי הנכס נשוא התביעה נמצא בעיר XXX.
ו. התובעות לא פעלו בהתאם להוראות התקסד”א בכך שהחסירו, במתכוון, את הסעיף המהותי שחובה לנמק בכתב התביעה והמתייחס לעניין הסמכות של ביהמ”ש אליו מוגשת התביעה, כאשר באותו סעיף חלה החובה על התובעות לנמק את הסיבות המעניקות סמכות מקומית ועניינית לביהמ”ש שבפניו מוגשת התביעה.
ז. הנתבע טוען כי סעיף זה לא מופיע בכלל בכתב התביעה, וטוען כי הדבר נעשה בחוסר תום לב, כי ידוע כבר לתובעות שאין לביהמ”ש הנכבד הזה סמכות, מקומית ועניינית, לדון בתביעה, והחסירו סעיף מהותי זה מכתב התביעה על מנת שלא יצהירו על הצהרת שקר, והעדיפו להתעלם מסוגייה זו בכלל מכתב התביעה, הכל, כמובן, נמנה על רשימת העילות לשימוש בהליכי המשפט בחוסר תום לב”.
בנוסף, טען המבקש כדלקמן (סעיף 2 לבקשה):
לטענת המשיבות (סעיפים 3-4 לתגובה):
וכן (בסעיפים 7-8 לתגובה):
“7. מהעובדות שהובאו במסגרת כתב התביעה, עולה כי הסכסוך סב סביב ירושת האח המנוח, כאשר היורשים הינם אשתו ובתו, קרי, התובעות.
8. בעניינינו סעיף 2 לחוק חל על המקרה שלנו ומכניס את הצדדים לגדרי הוראת החוק ולמונח “בן משפחתו”.
וגם (סעיף 11 לתגובה):
דיון והכרעה:
אקדים אחרית לראשית ואציין כי מצאתי כי הסמכות לדון בתובענה נתונה לבית משפט זה, והכל כפי שיבואר להלן.
האם לבית המשפט לענייני משפחה סמכות עניינית לדון בתובענה?
לדידי, התשובה לשאלה זו היא חיובית. ואלו טעמיי.
סעיף 3(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ”ה-1995 (להלן: “חוק בית המשפט לענייני משפחה”) קובע כדלקמן: “עניני משפחה לפי חוק זה יידונו בבית המשפט לעניני משפחה”. סעיף 1(2) לחוק האמור, קובע בהא לישנא:
“1. בחוק זה, “עניני משפחה” – אחת מאלה:
(1) תובענה בעניני המעמד האישי, כמשמעותם בדברי המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1947-1922, למעט הנהלת נכסי אנשים נעדרים;
(2) תובענה אזרחית בין אדם או עזבונו לבין בן משפחתו, או עזבונו, שעילתה סכסוך בתוך המשפחה, יהא נושאה או שוויה אשר יהא; לענין פסקה זו –
“בן משפחתו” –
(א) בן זוגו, לרבות הידועה בציבור כאישתו, בן זוגו לשעבר, בן זוגו שנישואיו עמו פקעו ובלבד שנושא התובענה נובע מהקשר שהיה ביניהם בתקופה שבה היו בני זוג;
(ב) ילדו, לרבות ילדו של בן זוגו;
(ג) הוריו, הורי בן זוגו או בני זוגם;
(ד) נכדו;
(ה) הורי הוריו;
(ו) אחיו ואחיותיו, שלו או של בן זוגו”;
הלכה היא כי: “…נדרשים שני תנאים לכינון סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה: האחד, כי התובענה הנדונה מתנהלת בין בני משפחה, כהגדרתם לעיל; והשני, כי מדובר בתובענה אזרחית שעילתה סכסוך בתוך המשפחה” (ראו: רע”א 672/22 פלוני נ’ פלוני [פורסם בנבו] (27.6.22) להלן: “רע”א 672/22” בפסקה 13 לפסק דינה של כב’ השופטת יעל וילנר).
לעניין התנאי הראשון לכינון סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה- נפסק לעניין סעיף 1 (2) (ו) לחוק בית המשפט לענייני משפחה כי גם לאחר פטירת אדם יש לראות בו “בן זוג” לעניין סעיף 1(2)(ו) לחוק האמור, החל על סכסוכים בין אחי המנוח לבן זוגו (ראו: בע”מ 3885/18 פלוני נ’ פלוני [פורסם בנבו] (24.6.2019)). במקרה דנן, כמפורט לעיל, התביעה שבפניי הינה תביעה לפירוק שיתוף בחלקה, אשר הוגשה על ידי פלונית, שהיא אלמנת האח המנוח. נוכח ההלכה האמורה, המבקש הוא אחי בן זוגה המנוח של פלונית, ויש לראות בו “בן משפחה” לעניין הסמכות העניינית של בימ”ש לענייני משפחה. מכאן כי התנאי הראשון מתקיים בנדון.
לעניין התנאי השני לכינון סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה- ראו דברי כב’ השופטת יעל וילנר ברע”א 672/22 (בפיסקאות 13-14 לפסק דינה): “התנאי השני פורש בפסיקה כנוגע למקור עילת התביעה או לסיבתה, ויש לבחון בגדרו אם הסכסוך המשפחתי תרם תרומה משמעותית לגיבוש עילת התביעה. עוד נקבע, כי לא די בקשר רחוק וזניח, אך גם אין צורך שהסכסוך המשפחתי יהא הסיבה הבלעדית להיווצרותה של עילת התביעה (ראו: עניין חבס, בעמ’ 344; רע”א 6147/21 פלונית נ’ פלוני, פס’ 20 [פורסם בנבו] (18.11.2021)). כפי שציינתי אך לאחרונה, הלכה מושרשת היא כי השאלה אם עילת התביעה נעוצה בסכסוך משפחתי, תוכרע, בראש ובראשונה, על-פי העובדות והטענות העולות מכתבי הטענות של הצדדים – ראש וראשון בהם הוא כתב התביעה (ראו בהרחבה: עניין חבס, בעמ’ 339; עניין פלונית, בפס’ 23). עוד נקבע כי לצורך סיווג הסמכות, נבחנים גם נתונים אובייקטיבים שברקע הסכסוך המשפחתי, כמו משכו; מידת השותפות של בני המשפחה בסכסוך והאופן בו הם תופשים את אופי הסכסוך ביניהם; היקף הסכסוך. שאלה רלוונטית נוספת לצורך סיווג הסמכות, היא אם גורמים מקצועיים העומדים לרשות בית-המשפט לענייני משפחה יסייעו לפתרון המשבר המשפחתי (ראו בהרחבה: ע”א 1662/99 חיים נ’ חיים, נו(6) 295, 309 (2002))”.
במקרה דנן, כתבי הטענות של הצדדים מלמדים על האופי המשפחתי של הסכסוך, באופן החורג מסכסוך אזרחי “רגיל” (ראו והשוו: רע”א 672/22). כך, בכתב ההגנה טען המבקש כדלקמן (סעיף 15):
“15. הנתבע מכחיש את האמור בס’ 6 לכתב התביעה, וטוען כי התובעת 1 אינה יכולה לרשת את החלק מזכויותיו של בעלה המנוח, XXX, וזאת מאחר בעלה המנוח ירש את הזכויות מאביו המנוח XXX, כאשר לפי צוואת האב המנוח XXX, אביו של האח המנוח XXX, סעיף 6 לצוואה ציווה כי (הנני מצווה בכל זכויותיי בחלקה X גוש XXX כך שיהיו לילדיי XXX ת.ז XXX ו XXX- ת.ז. XXX שווה בשווה, כולל כל הבנוי עליה יהיה שלהם, ומאחוריהם יהיה לילדיהם, במידה ואחד מהם יהיה חפץ למכור את זכויותיו אז יוכל לעשות זאת רק לבן השני)”.
דהיינו, עולה כי טענת ההגנה של המבקש מתייחסת לפרשנות צוואת האב המנוח, קרי המקור לסכסוך בין הצדדים הוא הסכסוך הירושתי, וקיים קשר בנו לבין התובענה כפי שהוגשה, קשר שאיננו רחוק וזניח, אשר תרם להתגבשותה של עילת התביעה.
בהקשר זה ייאמר כי כידוע: “ככל שעילת הסכסוך ומקורו בעניינים הקשורים בקשר הדוק יותר לענייני הירושה, כך גובר הצידוק לרכז בבית המשפט לענייני משפחה את הדיון בתובענה זו יחד עם היבטים אחרים הקשורים לסכסוך בקשר לאותה ירושה” (ראו: רע”א 5267/14 אמיר דוד לוין נ’ דליה שיוביץ [פורסם בנבו] (5.10.14) בפיסקה 23 להחלטתו של כב’ השופט נעם סולברג) אמנם ההלכה האמורה מתייחסת לסעיף 1(6)(ה) לחוק בית המשפט לענייני משפחה אך סבורני כי ניתן להקיש מכך לענייננו.
גם שיקולים הנוגעים למומחיותו של בית משפט זה ולמקצועיותו בתחום הסוגיות שיידונו, באופי הסכסוך ומיהות הצדדים, מטים את הכף לכך שעדיף כי התביעה תידון לפניו. מדובר בסכסוך בעל אופי משפחתי, שמקורו בצוואת האב המנוח- מצריך את מומחיותו ומקצועיותו של בית המשפט לענייני משפחה בסוגיות העולות באורח תדיר על הפרק בסכסוכים בקשר לירושה ובסכסוכים בתוך המשפחה, שבהם קנו בתי המשפט לענייני משפחה מומחיות רבה עקב רוב עיסוקו בעניינים כגון דא, והוא אף מחייב רגישות מיוחדת למרקם העדין של יחסי המשפחה (ראו והשוו: דברי כב’ השופט נעם סולברג ברע”א 5267/14 לוין נ’ שיוביץ לעיל בפיסקאות 26 ו-29 להחלטתו).
זאת ועוד, אני מוצאת כי יש בעובדה שהמבקש עצמו הגיש את תביעתו כנגד פלונית בבית המשפט לענייני משפחה בעניין החלקה (כאמור, תביעה לפס”ד הצהרתי לביטול רישום הזכויות על שמה) כדי להעיד על כך שהמבקש עצמו משקיף על המחלוקת בין הצדדים כמחלוקת אשר פתרונה לא אמור להימצא במסגרת הכרעה שיפוטית אזרחית רגילה כי אם בבית המשפט לענייני משפחה (ראו: רע”א 5267/14 לוין נ’ שיוביץ לעיל בפיסקה 24 להחלטתו של כב’ השופט נעם סולברג. כאמור, סבורני כי יש להקיש מהאמור לענייננו).
יתרה מכך, ניתן לראות כי הסכסוך בין הצדדים הינו סכסוך משפחתי עצים, והדבר בא לידי ביטוי בהגשת צווי הגנה: ה”ט 70938-06-23 וה”ט 64374-07-23 שהגישה פלונית כנגד המבקש בבית משפט זה, וכן ה”ט 76584-05-24 שהגיש המבקש כנגד פלונית בביהמ”ש לענייני משפחה בXXX (אותו ציין המבקש בסעיף 2 להודעת ההבהרה מטעמו מיום 1.9.24).
עיון בחומר שבתיק הקשור ה”ט 64374-07-23 מעלה כי הסכסוך בין הצדדים הינו סכסוך משפחתי גרידא. ראו לעניין זה דברי המבקש בדיון מיום 3.8.23 (בעמ’ 4 בשורה 35): “…יש לי סכסוך עם אישתי והיא מדברת עם פלונית והן מפילות עלי שתיהן יחד ואין לי זמן לזה…”.
בנסיבות אלו, הנני מוצאת כי עילתה של התביעה הנדונה נובעת בעיקרה מן הסכסוך המשפחתי בין פלונית (ובתה) לבין המבקש, וכרוכה ביחסים המשפחתיים שבין הצדדים. הלכה למעשה, הקשר המשפחתי תרם תרומה משמעותית לגיבוש עילת התביעה.
הנה כי כן, המקרה דנן עונה על שני התנאים האמורים להגדרת סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה.
אשר על כן, הסמכות העניינית לדון בתביעה נתונה לבית משפט זה.
האם לבית המשפט לענייני משפחה סמכות מקומית לדון בתובענה?
לדידי, גם התשובה לשאלה זו היא חיובית. ואבאר דבריי.
תקנה 6 (ב) לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ”א-2020 (להלן: “תקנות בית המשפט לענייני משפחה”) מורה לנו כדלקמן:
“תובענה אחרת בענייני משפחה, לרבות תובענה שהצדדים לה הם בני זוג או הורים וילדיהם שלא נקבע לה מקום שיפוט לפי תקנת משנה (א), תוגש לבית המשפט שבתחום שיפוטו מצוי מקום מגורי התובע; תובענה הכוללת כמה תובעים, תוגש לבית משפט שבתחום שיפוטו מצוי מקום מגורי אחד מהם”.
בעניינו, עסקינן בתובענה שלא נקבע לה מקום שיפוט לפי תקנת משנה (א) שהרי התקנה האמורה אינה רלבנטית לענייננו, שכן היא מורה כי:
“תובענה ראשונה בענייני משפחה שהצדדים לה הם בני זוג או הורים וילדיהם תוגש לבית המשפט שבתחום שיפוטו מצוי מקום מגוריהם המשותף, ואם אין להם מקום מגורים משותף – מקום מגוריהם המשותף האחרון בישראל, ובלבד שאחד הצדדים עדיין מתגורר באותו מקום מגורים; ואולם אם התובענה בעניינו של קטין, רשאי בית המשפט להורות על העברת הדיון בתובענה ובתיקים נוספים בין אותם צדדים, לבית משפט במקום אחר”.
משכך, על פי תקנה 6 (ב) לתקנות לעיל, התובענה תוגש לבית המשפט שבתחום שיפוטו מצוי מקום מגורי התובע. במקרה דנן, אין חולק כי פלונית (התובעת) מתגוררת בXXX (ראו: הכתובת שציין המבקש בכותרת תביעתו בביהמ”ש לענייני משפחה בXXX- צורף להודעתו מיום 28.5.24). מכאן כי על פי התקנות, הסמכות המקומית מסורה לבית משפט זה.
עוד ייאמר כי בהחלטתי מיום 29.8.24 התבקש ב”כ המבקש להגיש לתיק הודעת הבהרה במסגרתה יפרט את מספרי התיקים שהתנהלו בבית המשפט לענייני משפחה בXXX בעבר (כנטען על ידו בסעיף 10 לתביעת המבקש) וכן את מהותם, וזאת לנוכח הוראות תקנה 6 (ד) לתקנות בית המשפט לענייני משפחה הקובעת כדלקמן:
“תובענה חדשה נוספת בענייני משפחה תוגש לאותו בית משפט לענייני משפחה שדן בתובענה קודמת בין הצדדים, אלא אם כן הורה בית המשפט אחרת כאמור בסעיף 6(ד) לחוק; החל בית משפט לדון בתובענה חדשה בענייני משפחה בלא שניתנה הוראה בעניין לפי סעיף 6(ד) לחוק, ונוכח לדעת כי בית משפט אחר דן בתובענה קודמת בעניינם, בין שהסתיים בה הדיון ובין שהיא עדיין תלויה ועומדת, יעביר את התובענה לאותו בית משפט שימשיך לדון בה מהשלב שאליו הגיע בית המשפט שהעבירה, אלא אם כן מצא, מטעמים מיוחדים שיירשמו, כי לשם בירור התובענה עליו לדון בה כאילו לכתחילה הובאה לפניו”.
ואולם, ב”כ המבקש הבהיר בהודעתו מיום 1.9.24 בסעיף 2:
“2. המבקש מודיע כי לאחר בדיקה, התברר כי מעבר לתיקים שמתנהלים בין הצדדים היום, תיק זה והתיק הנוסף בXXX, התנהל תיק ה”ט 76584-05-24 בביהמ”ש לענייני משפחה בXXX”.
מכאן כי תקנה 6 (ד) לתקנות בית המשפט לענייני משפחה אינה רלבנטית לענייננו, שעה שתביעת המבקש הוגשה לאחר הגשת התביעה על ידי המשיבות בבית משפט זה.
הנה כי כן, הסמכות המקומית לדון בתביעה נתונה לבית משפט זה.
סיכומה של נקודה:
לנוכח כל האמור והמפורט, הבקשה למחיקת התביעה- נדחית.
הנני קובעת כי הסמכות העניינית והמקומית נתונה לבית משפט זה.
אני קובעת מועד לישיבת קדם משפט ליום XXX בשעה 09:00.
ההחלטה מותרת לפרסום בהשמטת כל פרט מזהה, תיקוני עריכה והגהה.
המזכירות תמציא העתק החלטתי לב”כ הצדדים.
ניתנה היום, ו’ אלול תשפ”ד, 09 ספטמבר 2024, בהעדר הצדדים.
