לפני
כבוד השופט רמי בז’ה
תובעת
XXX ת”ז XXX
ע”י ב”כ עוה”ד ליאת פסטרנק אלקיים
נגד
נתבע
XXX ת”ז XXX
ע”י ב”כ עוה”ד טל קולסקי
פסק דין
מונחות להכרעתי שלוש תביעות אשר הגישו הצדדים:
תלה”מ 61481-12-20 – תביעה רכושית לחלוקת רכוש, מוניטין, נכסי קריירה ומתן חשבונות שהגישה התובעת כנגד הנתבע ביום 7/12/2020. במסגרת תביעה זו עתרה התובעת להורות על חלוקת ואיזון כלל הזכויות שצברו הצדדים במהלך חייהם המשותפים, וכן עתרה לחייב את הנתבע בתשלום סך של 20,000 ₪ לחודש כתשלום עיתי בגין מוניטין אישי/נכסי קריירה/כושר ייצור הכנסה/כושר השתכרות גבוה ולמנות מומחה לצורך איזון נכסי הקריירה של הנתבע ואיזון הזכויות סוציאליות שצברו הצדדים. בנוסף עתרה התובעת לחייב את הנתבע לשלם את החובות שנצברו בח-ן המשותף לצדדים ובכרטיסי אשראי שע”ש התובעת.
תלה”מ 61552-12-20– תביעה למזונות ילדים ואישה ודמי שיקום שהגישה התובעת כנגד הנתבע ביום 27/12/2020, במסגרתה עתרה לחייב את הנתבע בין היתר בתשלום מזונות קטינים ומזונות אישה וכן בתשלום דמי שיקום לתובעת “על הרף הגבוה”.
תלה”מ 20347-11-21 – תביעה לפירוק שיתוף ותשלום דמי שימוש ראויים שהגיש הנתבע כנגד התובעת ביום 8/11/2021, במסגרתה עתר להורות על פירוק השיתוף בדירת המגורים המשותפת לצדדים בשד’ קדש XXX בXXX (להלן: “הדירה”). עוד עתר הנתבע לחייב את התובעת בתשלום דמי שימוש ודמי שכירות ראויים ממועד עזיבת הנתבע את הדירה בחודש מאי 2020.
התובעת בתלה”מ 61481-12-20 ותלה”מ 61552-12-20 (והנתבעת בתלה”מ 20347-11-21) תכונה להלן למען הנוחות ‘התובעת’, והנתבע בתלה”מ 61481-12-20 ותלה”מ 61552-12-20 (והתובע בתלה”מ 20347-11-21), יכונה להלן למען הנוחות ‘הנתבע’.
העובדות בתמצית
התובעת והנתבע נישאו זל”ז ביום 11/3/2004 והתגרשו זמ”ז ביום 18/1/2022. לנתבע היו אלה נישואיו הראשונים, ואלו לתובעת נישואין שניים.
במהלך נישואיהם נולדו לצדדים שני ילדיהם המשותפים:
XXX ת”ז XXX (יליד 23/4/2005)- כבן 19 כיום.
XXX ת”ז XXX (קטין- יליד 11/9/2008)- כבן 15 ושבעה חודשים כיום.
(להלן: “הילדים”)
הנתבע למד רפואה בחו”ל וקיבל את הרישיון לעסוק ברפואה ואף השלים התמחות ברפואה פנימית טרם נישואי הצדדים, ולאחריהם השלים התמחות בתחום הקרדיולוגיה בה החל עוד טרם הנישואין, וכן תת התמחות בתחום XXX.
התובעת עבדה בשנים הראשונות לנישואין בעבודות מזדמנות שונות. במהלך הנישואין השלימה התובעת לימודיה כהנדסאית מכשור רפואי, ובשלהי הנישואין השלימה תואר ראשון בניהול מערכות בריאות באוניברסיטת אריאל.
נישואיהם של הצדדים נקלעו לכלל משבר, ובמהלך חודש מאי 2020 הנתבע עזב את דירת המגורים המשותפת, ועבר להתגורר בדירה שכורה.
ביום 19/10/2020 הגישה התובעת בקשה לישוב סכסוך (י”ס 35590-10-20). ביום 21/10/2020 פוטרה התובעת בהסכמתה מעבודתה כXXX בבית החולים XXX.
לאחר תום תקופת עיכוב ההליכים הגישה התובעת את התביעות המפורטות לעיל. הנתבע הגיש את תביעתו הרכושית כנגד התובעת ביום 8/11/2021.
ביום 4/2/2021 הושת על הנתבע ע”י המותב המקורי- כב’ השופטת כ. חדד- חיוב מזונות זמניים בסך של 5,000 ₪ לחודש (סך של 2,500 ₪ בגין כ”א מהילדים), ובתוספת מלוא חיוב המשכנתא והוצאות אחזקת הבית וכן מלוא הוצאות החינוך והוצאות הרפואה החריגות של הקטינים. חיוב זה עמד בתוקף עד ליום 22/3/2022, אז ניתנה החלטה נוספת ע”י המותב הקודם (כב’ השופט ממן) המורה על ביטולו חיובו של הנתבע במזונות התובעת החל ממועד הגירושין (18/1/2022). בהחלטה זו נקבע שהצדדים יישאו בשווה בתשלומי המשכנתא שרבצה על הדירה עד למכירתה- תוך שהובהר כי בפועל הנתבע ימשיך ויישא במלוא תשלום המשכנתא, והסכום שישולם ביתר יושב לו מחלקה של התובעת בכספים שיתקבלו ממכירת הדירה. בנוסף גם הופחת חלקו של הנתבע בתשלום הוצאות אחזקת הבית, וזאת לשיעור של 40% מההוצאה הכוללת.
בהחלטה מיום 1/10/2023 (בבקשה מס’ 23) נקבע כי הנתבע ימשיך לשאת במזונות הבן XXX עד למועד גיוסו לשירות חובה בצה”ל, ולאחר גיוסו יופחת החיוב לסך של 833 ₪ לחודש וסכום זה ישולם עד הגיעו של הבן XXX לגיל 21 או תום שירות חובה בצה”ל. בהחלטה זו בוטל חיוב המדור בגין הבן XXX בעקבות בגירתו.
בהחלטה נוספת אשר ניתנה ביום 10/10/2023 (במסגרת בקשה מס’ 27) חויב הנתבע לשאת בסך של 1,000 ₪ לחודש בגין השתתפות בהוצאות מדורו של הקטין XXX בדירת התובעת, וכן ב-30% מהוצאת אחזקת המדור עד לסך של 400 ₪ לחודש.
בהחלטת המותב הקודם (כב’ השופט א. ממן) מיום 22/3/2021 מונה האקטואר מר אבי יחזקאל כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: “המומחה” ו/או “האקטואר”) על מנת לשום את זכויותיהם הכלכליות של הצדדים, לרבות פערי ההשתכרות ביניהם. בהחלטה נוספת מיום 15/6/2021 נקבע מועד הקרע ליום 30/11/2020 (להלן: “המועד הקובע”).
בהתאם להחלטת כב’ השופט ממן, הוגשה ביום 16/12/2021 חוות דעתה של השמאית הגב’ אביגיל ביטון מיום 21/11/2021 בעניין שווי דירת המגורים המשותפת לצדדים ודמי השכירות הראויים. השמאית העריכה את שווי על הסך של 2,900,000 ₪, ואת גובה דמי השכירות הראויים על סך של 7,000 ₪ לחודש.
ביום 3/1/2022 נחתם בין הצדדים הסכם גירושין אשר אושר וקיבל תוקף של פסק דין ע”י ביה”ד הרבני ביום 3/1/2022 (נספח 1 לתצהירו של הנתבע), במסגרתו נקבע בין היתר שהצדדים יתגרשו זמ”ז, וכן נקבע שכנגד סידור הגט הנתבע ישלם לתובעת סך של 180,000 ₪ ע”ח חלקה בזכויותיו הסוציאליות והפנסיוניות (להלן: “התשלום המוסכם”), וכן נקבע כי התשלום המוסכם יילקח בחשבון במסגרת ההתחשבנות הרכושית הסופית בין הצדדים. בפרוטוקול הדיון שהתקיים בביה”ד הרבני ביום 3/1/2022 לצורך אישור הסכם הגירושין, צוין שהסכום המוסכם יקוזז מהסכומים הראשונים אותם תקבל התובעת (ראו נספח 7 לתצהירו של הנתבע). אין חולק שהנתבע אכן שילם את הסך של 180,000 ₪ במלואו לתובעת והצדדים התגרשו זמ”ז ביום 18/1/2022 על יסוד הסכמתם.
בהחלטת כב’ בית המשפט מיום 22/3/2022 ניתן צו לפירוק השיתוף בדירה, וביום 28/6/2022 נחתם הסכם למכירת זכויות הצדדים בדירה לצד ג’ תמורת סך של 3,300,000 ₪.
לאחר דברים אלה התובעת רכשה דירת 4 חדרים בXXX, בעוד שאת חלקו של הנתבע בכספי התמורה שהתקבלו ממכירת הדירה עתרה לעקל (בקשה מס’ 53 בתלה”מ 61481-12-20), ובקשתה זו נדחתה בהחלטת כב’ הרשם ע. אביטל (כתוארו דאז) מיום 6/10/2022.
חוות דעתו של האקטואר מר יחזקאל הוגשה לתיק בית המשפט ביום 5/5/2023. ביום 20/8/2023, לאחר משלוח שאלות הבהרה למומחה וקבלת התייחסותו, הודיעה התובעת כי היא מוותרת על זימון המומחה להיחקר על חוות דעתו לאור תשובותיו. הנתבע לא חלק על ממצאי חוות הדעת ועל קביעות המומחה. בסיכומיו הנתבע חלק על קביעות חוות הדעת בעניין פערי ההשתכרות שבין הצדדים, ועל כך ארחיב בהמשך.
הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם, וביום 12/9/2023 התקיים דיון הוכחות במהלכו הצדדים נחקרו בחקירות נגדיות. הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב- ומכאן פסק דין זה.
תמצית טענות התובעת
להלן תמצית טענות התובעת ביחס לכל אחת מהתובעות שבפני.
1) תלה”מ 61481-12-20 (התביעה הרכושית שהגישה התובעת)
הצדדים נישאו בשנת 2004 וחלות עליהם הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל”ג-1973, הקובע שהצדדים שותפים בכל הנכסים הממוניים, ובכלל זה הזכויות הסוציאליות והפנסיוניות, ומוניטין אישי/נכסי קריירה/כושר ייצור הכנסה/כושר השתכרות.
בעת נישואי הצדדים הנתבע היה מתמחה בקרדיולוגיה והשתכר סכומים זעומים, ובמהלך הנישואין למד בחו”ל וכן השלים תת התמחות בXXX ופיתח קריירה מצליחה ומשגשגת כרופא בכיר מוכר ומוערך בעל מוניטין וכיום הנתבע הינו בעל הכנסה גבוהה ביותר לרבות הכנסות במזומן שאינן מדווחות.
זאת בזמן שהתובעת, אשר עפ”י הנטען, תמכה בקידומו של הנתבע ואפשרה את פיתוח הקריירה שלו, עבדה במשרות חלקיות וטיפלה בילדים. כתוצאה מיחסי כוחות אלה- לפיהם התובעת הייתה “שרת הפנים” והנתבע “שר החוץ”- נוצר בין הצדדים פער עצום בהשתכרותם לטובת הנתבע. עפ”י הנטען, הכנסתו של הנתבע עומדת כיום על סך של 100,000-150,000 ₪ לחודש, בעוד שהכנסתה של התובעת טרם פיטוריה עמדה ע”ס של 5,900 ₪ לחודש בלבד.
התובעת הפנתה בהקשר זה לפסיקה בעניין חלוקת נכסי קריירה ומוניטין, אשר לטענתה תומכת בטענותיה.
התובעת עתרה להורות על חלוקת ואיזון כלל הזכויות שצברו הצדדים במהלך חייהם המשותפים. כן עתרה התובעת לחייב את הנתבע בתשלום סך של 20,000 ₪ לחודש כתשלום עיתי בגין מוניטין אישי/נכסי קריירה/כושר ייצור הכנסה/כושר השתכרות גבוה, וכן למנות מומחה לצורך איזון נכסי הקריירה של הנתבע ואיזון הזכויות סוציאליות שצברו הצדדים. בנוסף עתרה התובעת לחייב את הנתבע לשלם את החובות שנצברו הן בח-ן המשותף והן בכרטיסי אשראי שע”ש התובעת, וכן להשית עליו הוצאות משפט ושכ”ט עו”ד.
בסיכומיה עתרה התובעת בנוסף, גם להורות למומחה לחשב את הסכומים בחוות דעתו נכון למועד הקרע ולא למועד מאוחר אחר ולחילופין להורות לו לערוך חישוב מחדש לסכומים ולשערכם נכון למועד מתן פסק הדין, וכן לחשב מחדש את פערי ההשתכרות בין הצדדים.
עוד עתרה התובעת לחייב את הנתבע לשלם לה את הסכומים כדלקמן:
סך של 35,000 ₪ בגין הפרשי שווי רכבו של הנתבע ממועד רכישתו למועד חוות הדעת.
סך של 106,916 ₪ בגין כספים שלטענתה הוברחו ממנה ע”י הנתבע.
סך של 16,000 ₪ בגין כספי תמורת מכירת רכב.
2) תלה”מ 61552-12-20 (תביעת המזונות שהגישה התובעת)
יחסיהם של הצדדים עלו על שרטון בעטיו של הנתבע, ובחודש מאי 20′ הנתבע עזב את הבית, דילל את הפקדותיו לח-ן המשותף והותיר את התובעת והילדים ללא אמצעי מחיה כך שהתובעת נאלצה להגיש כנגדו בקשה לסעד דחוף (במסגרת הליך הי”ס), ולאחר מכן את תביעת המזונות הנ”ל. עפ”י הנטען, עד לפירוד ועזיבת הנתבע כנ”ל הצדדים חיו ברמת חיים גבוהה מאוד, כעולה מפירוט כרטיסי האשראי.
השתכרותה של התובעת עד לפיטוריה עמדה על סך של 5,900 ₪ נטו לחודש, בעוד שהשתכרותו של הנתבע, מ-8 מקורות הכנסה שונים (לרבות הכנסות במזומן שאינן מדווחות), הוערכה ע”י התובעת בסך של כ- 100,000-150,000 ₪ לחודש.
צרכיו של הבן XXX הועמדו בכתב התביעה על סך של 6,000 ₪ לחודש, צרכיו של הקטין XXX על סך של 4,500 ₪ לחודש, וצרכיה של התובעת הועמדו על הסך של 5,400 ₪ לחודש. באשר להוצאות המדור נטען שהחזר המשכנתא החודשי עמד על סך של 6,000 ₪ לחודש, והוצאות אחזקת הדירה הוערכו על סך של 4,000 ₪ לחודש. התובעת עתרה לחייב את הנתבע במלוא הסכומים המפורטים לעיל ובהוצאות המדור ואחזקתו, ובנוסף עתרה לחייב את הנתבע גם במלוא הוצאותיהם הרפואיות והחינוכיות של הילדים וכן בהוצאות אחזקת הכלב המשפחתי.
בנוסף עתרה התובעת לחייב את הנתבע בתשלום דמי שיקום/מזונות משקמים לתקופה של עשר שנים לאחר גירושי הצדדים למצער, וזאת נוכח פערי ההשתכרות הנטענים בצירוף הטענה שהתובעת השקיעה את כל מרצה בבית ובגידול הילדים, ונוכח התלות שהתובעת פיתחה בנתבע לאורך שנות הנישואים. התובעת הפנתה גם בעניין זה לפסיקה אשר לטענתה תומכת בטענותיה.
בסיכומיה של התובעת נטען בנוסף כי יש לחייב את הנתבע גם בתשלום חלקה של התובעת בתשלומי המשכנתא בסך של 325,000 ₪ וזאת מכח מזונות משקמים ו/או מוניטין/נכסי קריירה, וכן טענה שיש לחייב את הנתבע בתשלום מדורם של הילדים מיום 7/12/2022 (המועד בו עברו להתגורר עם התובעת בדירה שרכשה) ועד ליום 10/10/2023.
3) תלה”מ 20347-11-21 (התביעה לפירוק שיתוף ודמי שימוש שהגיש הנתבע)
בכתב ההגנה שהוגש מטעמה, התובעת עמדה על כך שדירת הצדדים תימכר בשווי ריאלי ותמורתה תתחלק בין הצדדים בשווה. עוד טענה שיש לדחות את עתירת הנתבע לחיובה בתשלום דמי שימוש ראויים, ולטענתה סעד זה נדרש בחוסר תום לב ומטרת התביעה הינה להחליש אותה ולגרום לה להוצאה כספית.
תמצית טענות הנתבע
להלן תמצית טענות הנתבע ביחס לכל אחת מהתובעות שבפני.
1) תלה”מ 61481-12-20 (תביעתה הרכושית של התובעת)
לטענת הנתבע הוא סיים את לימודי הרפואה ואת התמחותו עוד בטרם נישואי הצדדים, ובאותה עת כבר היה רופא כשש שנים והשתכר סך של כ- 15,000 ₪ נטו לחודש. עוד נטען שבניגוד לטענת התובעת, הנכון הוא שבמהלך נישואי הצדדים התובעת בנתה לעצמה קריירה למדה ואף השלימה לימודים אקדמאים. בתחילת הנישואין התובעת עבדה כקופאית והשתכרה שכר מינימום, ובמהלך הנישואין התובעת התקדמה, השלימה לימודי תואר בהנדסאות מכשור רפואי, ועבדה במרכז הרפואי XXX במשך כ-12 שנים והשתכרה כ- 10,000 ₪ נטו לחודש. עוד טען הנתבע שהתובעת השלימה גם תואר בניהול מערכות בריאות באוניברסיטת XXX בסיוע ותמיכתו, והקטנת אחוזי משרתה נעשתה באופן זמני לצורך לימודיה שנועדו להגדיל את הכנסתה העתידית. הנתבע הכחיש את טענות התובעת בדבר מעורבותו בפיטוריה, והדגיש שלא רק שאין שחר לטענות אלה, אלא שבפועל התובעת נתנה את הסכמתה לפיטוריה, וזאת יומיים בלבד לאחר שהגישה את הבקשה לישוב הסכסוך.
הנתבע הכחיש את טענות התובעת לפיהן הוא לא היה שותף לגידול הילדים, וטען שבמקביל לעבודתו הוא נטל חלק משמעותי הן בגידולם והן בתחזוקת הבית. הנתבע טען בנוסף שלא רק שהתובעת לא סייעה לו בפיתוח הקריירה והמוניטין שלו, אלא ההפך הגמור מכך. לטענתו התובעת סבלה מהתמכרות לאלכוהול, והיא נהגה להתפרץ כלפי הנתבע ואף לנקוט כנגדו באלימות מילולית ופיזית, ופגעה במוניטין של הנתבע במקום עבודתו בהתנהגותה האלימה והבריונית.
לטענת הנתבע יש לדחות את טענות התובעת באשר לפערי ההשתכרות בין הצדדים ומקרה זה אינו נמנה על אותם מקרים בהם יש לעשות שימוש בהוראות סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון. הנתבע פירט שהכנסתו עומדת על סך של כ- 35,000 ₪ לחודש וזאת משלושה מקורות שונים ולא שמונה כטענת התובעת, ולטענתו אין לו כל הכנסות במזומן ו/או הכנסות משר”פ או הכנסות נוספות כלשהן שאינן מדווחות.
2) תלה”מ 61552-12-20 (תביעת המזונות שהגישה התובעת)
כתב התביעה- במסגרתו עתרה התובעת לחייב את הנתבע לשלם לה סך של כ-61,000 ₪ לחודש- מעיד על חוסר תום לבה ועל ניסיונה הלא ראוי לעשוק את הנתבע. עוד טען הנתבע שהתובעת היא שיזמה את גירושי הצדדים והגישה כנגדו תביעת גירושין, וממילא היא לא הייתה רשאית לעתור לפסיקת מזונות אישה ודמי שיקום במסגרת אותה תובענה ובכל מקרה יש לדחות טענות אלה.
בכל הקשור למזונות הילדים טען הנתבע שלאור גילם וזמני השהות המתקיימים, מוטלת על שני הצדדים החובה לשאת בשווה במזונותיהם. הנתבע הכחיש את טענות התובעת בדבר זניחת התובעת והילדים לאחר עזיבתו, ופירט כי העביר מדי חודש סכומים נכבדים.
לטענת הנתבע השתכרות התובעת עמדה על סך של כ- 10,000 ₪ לחודש, ובשל לימודיה לתואר נוסף הפחיתה היקף משרתה והכנסתה פחתה לסך של כ- 6,500 ₪ לחודש, ברם הפחתה זו נועדה בסופו של דבר להגדיל את הכנסתה לאחר השלמת לימודיה. ביחס להשתכרותו טען הנתבע שמדובר בסך של 35,000 ₪ נטו לחודש וזאת מ-3 מקורות בלבד: XXX. הנתבע הכחיש את טענות התובעת בדבר הכנסות נוספות וכן בדבר הכנסות שאינן מדווחות.
עוד טען הנתבע שההוצאות המיוחסות לקטינים הינן מופרזות ואינן תואמות את ההוצאות בפועל, אשר אינן עולות לשיטתו על סך של 2,000 ₪ לחודש לשני הילדים גם יחד. עוד נטען כי התובעת לא צירפה אסמכתאות להוכחת הסכומים הנטענים, ומהמסמכים שצורפו על ידה עולה שישנן הוצאות שהתובעת ביצעה מאחורי גבו לרבות בגין רכישת אלכוהול. לטענת הנתבע הוצאות הצדדים המשוערות מסתכמות בסך של כ- 4,400 ₪ לחודש. הנתבע אישר שתשלומי החזר המשכנתא עומדים על סך של כ-6,100 ₪ לחודש ונתן הסכמתו לשאת בתשלומים אלה עד למכירת דירת הצדדים, בתנאי שמחצית התשלומים תושב לו בהמשך מחלקה של התובעת בתמורה שתתקבל ממכירת הדירה.
הנתבע הכחיש הן את טענות התובעת לתשלום מזונות אישה מכח הדין האישי, והן את טענותיה לתשלום דמי שיקום, ולטענתו אין כל מקום לפסיקת מזונות אישה ו/או דמי שיקום כלשהם לתובעת. באשר למזונות הקטינים הנתבע ביקש להעמידם על הסך של 1,500 ₪ לחודש לכ”א מהילדים בתוספת מחצית מהוצאות החינוך והרפואה. עוד טען הנתבע שנוכח מגוריה של התובעת בדירת הצדדים עליה לשאת בהוצאות המדור, בעוד שחלקו בהוצאות אלה יעמוד על 40% לכל היותר בהתאם לחובתו עפ”י הפסיקה וגילאי הקטינים.
3) תלה”מ 20347-11-21 (התביעה לפירוק שיתוף ודמי שימוש שהגיש הנתבע)
במסגרתה תביעתו הנ”ל טען הנתבע שנאלץ להגישה שכן התובעת לא עתרה בתביעתה הרכושית להורות על פירוק השיתוף בדירת הצדדים ודמי שימוש ראויים, ובמקביל טען שלא אצה לתובעת הדרך לקבלת חוות דעת האקטואר ולסיים ההליך שיזמה, ועל כן אין מקום להמשיך לעכב עוד את פירוק השיתוף בדירה.
בנסיבות אלה עתר הנתבע להורות על פירוק השיתוף בדירת הצדדים, ועל חלוקת תמורתה בניכוי יתרת המשכנתא והוצאות המכירה, בין הצדדים בחלקים שווים. בנוסף עתר הנתבע לחייב את התובעת בתשלום דמי שימוש ראויים בגין מגוריה בדירה ממועד עזיבת הנתבע (מאי 20′) עד שתחדל מלעשות בה שימוש, וזאת מתוך חלקה של התובעת בכספי התמורה שיתקבלו ממכירתה. כן עתר הנתבע לחייב את התובעת להשיב את מלוא הכספים שמשכה מקופות פנסיה/גמל/השתלמות, וליתן הוראות מתאימות למומחה בעניין זה.
דיון והכרעה
התביעות הרכושית ההדדיות (תלה”מ 4506-05-21 ותלה”מ 20347-11-21)
הצדדים נישאו בשנת 2004 וחלות עליהם הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל”ג-1973 (להלן: “החוק”), והסדר איזון המשאבים הקבוע במסגרתו.
סעיף 4 לחוק קובע שאין בעצם כריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע ברכושם של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני, או להטיל עליו אחריות לחובותיו.
סעיף 5(א) לחוק קובע שעם פקיעת הנישואין, לכל אחד מבני הזוג עומדת הזכות לאיזון משאבים, באופן שכל אחד מבני הזוג זכאי למחצית שווי כלל נכסי בני הזוג, בקיזוז החובות של בני הזוג.
בסעיף 8(2) לחוק נקבע שנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת רשאי בית המשפט לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, גם בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג.
כפי שנקבע בפסיקה (ראו עמ”ש (מרכז) 19796-09-17 י.צ. נ’ ש.ס.צ, [פורסם בנבו]), הליך איזון המשאבים ייעשה באופן כדלקמן:
קביעת מועד הקרע.
קביעת כלל נכסי בני הזוג אותם יש לאזן.
איזון הנכסים הנ”ל ע”י הערכת שווים וחלוקת הפער שבין ערך נכסי בן הזוג האחד לערכם של נכסי בן הזוג השני.
כאמור, מועד הקרע נקבע ליום 30/11/2020. כעולה מכתבי הטענות, לרבות סיכומי הצדדים, אלו הנכסים והסוגיות נשוא המחלוקות לגביהם נדרשת הכרעתי:
דירת מגורים בXXX – דירה זו נמכרה לצד ג’ והתמורה חולקה בין הצדדים. המחלוקות שנותרו בקשר לדירת המגורים הינן בעניין טענת הנתבע לחיוב התובעת לשלם לו דמי שימוש בגין מגוריה בדירה, וכן ביחס לטענות הנתבע לפיהן על התובעת להשיב לידיו מחצית מתשלומי המשכנתא ששולמו על ידו.
איזון שווי כלי רכב שהיו בבעלות הצדדים נכון למועד הקובע- לנתבע היה רכב מסוג ניסאן, והתובעת עשתה שימוש ברכב מסוג סוזוקי.
חשבונות בנק שבבעלות הצדדים, לרבות החשבון המשותף בבנק יהב
איזון הצבירות והזכויות הסוציאליות והפנסיוניות ע”ש כ”א מהצדדים.
האם זכאית התובעת למחצית נכסי קריירה שצבר הנתבע, לרבות הפרשי השתכרות עתידיים בין השתכרות הצדדים.
א.1 דירת המגורים
כאמור, דירת המגורים נמכרה לצד ג’ ביום 28/6/2022 תמורת סך של 3,300,000 ₪. החזקה בדירה נמסרה לקונים הנ”ל ביום 15/1/2023. המחלוקת שנותרו להכרעתי בהקשר זה הינה בטענת הנתבע לפיה יש לחייב את התובעת בתשלום דמי שימוש ראויים על יסוד חוות דעתה של השמאית הגב’ אביגיל ביטון.
לאחר ששבתי ועיינתי בטענות הצדדים, ונוכח הראיות שהוצגו בפני לרבות חקירות הצדדים, לא שוכנעתי שבנסיבותיו של המקרה שבפני יש מקום לחייב את התובעת בתשלום דמי שימוש לנתבע בגין מגוריה בדירה עד למכירתה ופינויה, והנני דוחה טענה זו.להלן טעמי לקביעה זו :
ראשית: גרסתו המקורית של הנתבע, לפיה התובעת “תקפה אותו וסילקה אותו מבית הצדדים באלימות וזאת בעקבות גילויו את מסתור האלכוהול שלה” (ראו סע’ 32 לכתב התביעה בתלה”מ 20347-11-21), שונתה במסגרת תצהיר עדותו הראשית וחקירתו הנגדית. בתצהירו טען הנתבע שהוא נאלץ לעזוב את הדירה מחשש פן יבולע לו (סע’ 61 לת.ע.ר), ובחקירתו הנגדית טען שהוא עזב בעקבות התנהגות התובעת לאורך תקופה ולא מחמת שהוא “סולק” על ידה (עמ’ 48 לפרוטוקול בשורות 14-19, וכן עמ’ 49 שורות 27-33). הנתבע לא הוכיח את טענותיו בנוגע לשימוש מופרז של התובעת באלכוהול ולנסיבות שהביאו לעזוב את הדירה- ומנגד הוכח שהתובעת לא סילקה את הנתבע.
שנית : תביעתו של הנתבע, במסגרתה עתר להורות על פירוק השיתוף בדירה, הוגשה רק ביום 8/11/2021- כשנה וחצי לאחר שעזב את הדירה. הנתבע לא פירט איזו מניעה הייתה לו להגיש את תביעתו במועד מוקדם יותר.
שלישית : לא שוכנעתי שאכן הייתה מניעה שהנתבע ימשיך להתגורר בדירה עם התובעת במועד עזיבתו, והטענות לפיהן הנתבע נאלץ לעזוב מחמת התנהגותה של התובעת והתמכרותה לאלכוהול (אשר הוכחשו על ידה) לא הוכחו. כמו כן לא שוכנעתי שהתובעת עשתה שימוש גם בחלקו של הנתבע בדירה באופן שמנע מהנתבע מלעשות שימוש בדירה באופן גורף.
רביעית: הנתבע הודה בחקירתו שדמי השכירות בגין הדירה ששכר לעצמו בסמוך לעזיבתו לחודשים אוגוסט-אוקטובר 2020, שולמו מחשבונם המשותף של הצדדים (ראו עמ’ 54 שורות 16-21, וכן עמ’ 55 שורות 4-5, וכן שורות 10-14). דהיינו: התובעת אף השתתפה בעלויות שכר הדירה בגין דירתו של הנתבע אשר שולמו מחשבונם המשותף, ובנסיבות אלה סבורני שחיוב התובעת גם בתשלום דמי שימוש תהווה מעין חיוב בכפל.
חמישית: הצדדים התגרשו ביום 18/1/2022, הצו לפירוק השיתוף בדירה ניתן ביום 22/3/2022 (כארבעה חודשים לאחר הגשת התביעה), וביום 28/6/2022 כבר נחתם הסכם המכר (אשר הנתבע היה צד לו ונתן הסכמתו להוראותיו לרבות למועד הפינוי המוסכם). בנסיבות אלה לא שוכנעתי שהתובעת אכן עיכבה את ביצוע פירוק השיתוף באופן המצדיק חיובה בתשלום דמי שימוש ראויים.
שישית: בחינת כלל נסיבותיו של המקרה שבפני, ונוכח הפער הכלכלי הקיים בין הצדדים לטובת הנתבע כעולה מחוות דעת המומחה מחד, ואיזון הסכומים הנזילים מאידך, מביאים אף הם למסקנה לפיה אין מקום לחיוב התובעת בתשלום דמי שימוש לנתבע בגין איזה מהתקופות להן עתר, לרבות לאחר גירושי הצדדים.
שביעית: בנוסף, מקובלת עלי גם טענת התובעת לפיה העיכוב שחל במכירת הדירה הביא להשאת התשואה שהתקבלה בסופו של דבר בעת מכירתה (מסך של 2.9 מיליון ₪ שנקבע בחוות דעת השמאית לסך של 3.3 מיליון ₪ בעת המכירה בפועל), ובכך קיבל כ”א מהצדדים סך נוסף של 200,000 ₪ בשל מכירת הדירה במועד בו נמכרה בפועל. סכום עודף זה ממילא עולה על סך דמי השכירות הנטענים ע”י הנתבע.
מחלוקת נוספת שהובאה להכרעתי בהקשר זה הינה בסוגיית תשלומי המשכנתא ששילם הנתבע לאחר גירושי הצדדים וההחזר המגיע לו מהתובעת עקב כך.
בהחלטה מיום 22/3/2022 שניתנה ע”י המותב הקודם, כב’ השופט ממן, נקבע שהחל מהמועד הנ”ל הצדדים יישאו בשווה בתשלומי המשכנתא- תוך שהובהר שבפועל הנתבע ימשיך ויישא במלוא החזר המשכנתא, וחלקה של התובעת בתשלומי המשכנתא יושב לנתבע מחלקה בכספים שיתקבלו ממכירת הדירה.
בהסכמת מאוחרת בין הצדדים מיום 28/6/2022 הוסכם שהתשלום המגיע לנתבע בגין תשלומי המשכנתא הינו 18,250 ₪ ולבקשת התובעת, הוסכם בין הצדדים שסכום זה ישולם ע”י התובעת ב-5 תשלומים שווים ורצופים. (ראו עמ’ 38 שורות 23-34, וכן עמ’ 39 שורות 1-9).
התובעת הודתה בחקירתה הנגדית שבפועל היא שילמה רק שלושה תשלומים מבין חמשת התשלומים שהוסכמו, ובשל כך נותרה חייבת לנתבע סך של 7,300 ₪ (עמ’ 39, שורות 6-9).
בנסיבות אלה מצאתי לקבל את טענת הנתבע, והנני מחייב את התובעת לשלם לנתבע את סך של 7,300 ₪ בגין יתרת התשלום בגין חלקה במשכנתא.
א.2 איזון שווי כלי הרכב שבבעלות הצדדים
כעולה מטענות הצדדים, במועד הקובע לנתבע היה רכב מסוג ניסאן אולטימה (ראו רישיון רכב שצורף כנספח ח’ לתצהירו הרכושי של הנתבע מיום 20/5/2021), ולתובעת רכב מסוג סוזוקי.
שווי רכבו של הנתבע נכון למועד הקובע הועמד בחוות דעת של האקטואר אבי יחזקאל על סך של 130,000 ₪ (ראו טבלה בסוף עמ’ 7 לחוות הדעת), ונלקח בחשבון במסגרת חישוביו. כעולה מחוות דעת המומחה, שווי רכב הסוזוקי לא נלקח בחשבון במסגרת חוות דעתו (ראו הערה בעמ’ 3 לחוות הדעת במסגרתה הבהיר המומחה שלא ידוע לו באם קיים רכב לתובעת וככל שקיים ביקש לקבל רישיון הרכב ומחירון לוי יצחק). בהסכמת הצדדים מיום 18/9/2022 אשר קיבלה תוקף של החלטה, נקבע שרכב הסוזוקי יימכר, ומתמורתו תסולק ההלוואה מחברת האשראי ‘מקס’ שנלקחה לצורך רכישתו, והיתרה שתוותר תתחלק בין הצדדים בשווה. עוד הוסכם שהחזרי ההלוואה ששולמו ע”י הנתבע לאחר המועד הקובע יילקחו בחשבון ע”י האקטואר.
לא מצאתי לקבל את טענת התובעת בסיכומיה לפיה היא זכאית בנוסף גם לסך של 35,000 ₪ בגין פער נטען בין שווי רכב של הנתבע במועד רכישתו, לבין שוויו במועד הקובע כפי שנקבע בחוות הדעת. מעבר לעובדה שטענה זו הועלתה לראשונה רק במסגרת סיכומי התובעת, אזי גם לגופו של עניין אין חולק שהרכב היה בבעלותו של הנתבע, ולא הוכח בפני שיתוף ביחס לזכויות ברכב זה. היינו: מדובר בנכס בר איזון, והתובעת זכאית למחצית שוויו במועד הקובע- כפי שנקבע בחוות דעת המומחה.
כעולה מחוות דעת המומחה, שווי רכבה של התובעת לא נלקח בחשבון במסגרת חוות דעתו (ראו הערה בעמ’ 3 לחוות הדעת במסגרתה הבהיר המומחה שלא ידוע לו באם קיים רכב לתובעת וככל שקיים ביקש לקבל רישיון הרכב ומחירון לוי יצחק). בהסכמת הצדדים מיום 18/9/2022 אשר קיבלה תוקף של החלטה, נקבע כי רכב הסוזוקי יימכר, ומתמורתו תסולק ההלוואה שנלקחה לצורך רכישתו מחברת האשראי מקס, והיתרה תתחלק בין הצדדים בשווה. עוד הוסכם כי החזרי ההלוואה הנ”ל ששולמו ע”י הנתבע לאחר מהמועד הקובע יילקחו בחשבון במסגרת חוות דעת האקטואר.
התובעת לא הכחישה בחקירתה שרכב הסוזוקי אכן נמכר תמורת סך של 32,000 ₪ ומתמורתו נפרעה יתרת הלוואה לחברת מקס בסך 9,868 ₪, כטענת הנתבע (עמ’ 37, שורות 16-24), וטענתה בהקשר זה הייתה שהנתבע לא העביר לה חלקה בכספי התמורה (שם, שורות 26-27).
דהיינו: בהתאם להסכמות הצדדים וההחלטה מיום 18/9/2022, התובעת זכאית לסך של 11,066 ₪ בגין חלקה ברכב הסוזוקי. הטענות שהעלה הנתבע בדבר קיזוז סכומים נוספים בגין הרכב אינן עולות בקנה אחד עם הסכמות הצדדים, ובכל מקרה הן לא הוכחו במאום.
הנתבע טען בסעיף 12 יב’ לסיכומיו שעל התובעת להשיב לו מחצית מתשלומי ההלוואה ששילם בגין הרכב מאז חודש מאי 20′. טענה זו אינה תואמת את הסכמות הצדדים מיום 18/9/2022 ואינה עולה בקנה אחד גם עם מועד הקרע שנקבע. ככל שהנתבע סבר שהמומחה לא כלל בחוות דעתו את תשלומי ההלוואה ששולמו על ידו לאחר המועד הקובע, היה עליו להתייחס לעניין זה במסגרת שאלות הבהרה מטעמו ולהוכיח טענות אלה בראיות- זאת לא עשה.
מנגד, אין בידי לקבל גם את טענת התובעת בסיכומיה לפיה יש לחייב את הנתבע לשלם לה סך של 16,000 ₪ בגין רכב הסוזוקי. גם טענות אלה אינה עולות בקנה אחד עם הסכמות הצדדים כמפורט לעיל, והתובעת התעלמה שלא כדין מיתרת ההלוואה לחברת האשראי מקס אשר סולקה מכספי התמורה שהתקבלו ממכירת הרכב. התובעת לא המציאה כל אסמכתא בגין יתרה אחרת של ההלוואה הנ”ל, ומנגד הודתה כי היא לא השתתפה בהחזרי הלוואה זו מאז חודש מאי 20′ (ראו עמ’ 36, שורות 29-32).
אשר על כן, מצאתי לחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך של 11,066 ₪ בגין חלקה ברכב הסוזוקי (מחצית כספי מכירת הרכב בערכי נטו לאחר הפחתת יתרת ההלוואה).
א.3 איזון חשבונות הבנק וכן הצבירות והזכויות הסוציאליות והפנסיוניות ע”ש כ”א מהצדדים
כלל חשבונות הבנק הצבירות והזכויות הסוציאליות והפנסיוניות של הצדדים או מי מהם נלקחו בחשבון ואוזנו במסגרת חוות דעתו של המומחה.
הלכה פסוקה היא כי “משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן, עד מומחה כמוהו ככל עד – שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט, אך כאמור, לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהיעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן”. (ע”א 3056/99 רועי שטרן נ’ המרכז הרפואי של שם חיים שיבא, פ”ד נו(2) 936, עמ’ 950-951.(
הנטל להוכיח שנפל בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט פגם המצדיק חריגה מקביעתיו ומסקנותיו של המומחה, מוטל במלואו על בעל הדין המעלה טענות אלה (ראו תמ”ש (קר’) 16591/05, בש”א 2097/07 י.ד. נ’ י.מ. (27/08/2007 [פורסם בנבו]); תמ”ש (ב”ש) 17661/04 ט.מ נ’ ט.נ (17/07/2008 [פורסם בנבו]) ; ת”ע (ב”ש) 1472/05 ב.י. נ’ א.ע. (2/4/2009, [פורסם בנבו]) ; תמ”ש (טב’) 58528-10-10 ח.כ. נ מ.כ. (26/02/2012, פורסם במאגרים [פורסם בנבו])).
יחד עם זאת, ההכרעה השיפוטית יוצאת מתחת ידיו של השופט עפ”י מכלול הראיות שבפניו. בית המשפט אינו משמש כחותמת גומי לקביעות המומחה ואין שיקול דעתו של המומחה מחליף ומאיין שיקול הדעת של בית המשפט.
התובעת שלחה למומחה שאלות הבהרה מטעמה, ולאחר שהתקבלו תשובותיו לשאלות אלה, הודיעה כי היא מוותרת על חקירתו (ראו הודעת התובעת מיום 20/8/2023 במסגרת בקשה מס’ 61). על אף האמור, בסעיפים 24-34 לסיכומיה העלתה התובעת טענות שונות החורגות מקביעות המומחה בחוות דעתו.
לא מצאתי שעלה בידי התובעת להוכיח שבמקרה שבפני נפל פגם המצדיק חריגה מקביעות ומסקנות המומחה כמפורט בחוות דעתו. זאת בשים לב למכלול הראיות שהובאו בפני לרבות חקירות הצדדים, ונוכח והתרשמותי מחוות הדעת, מיסודיות הבדיקות שנערכו על ידי המומחה והתרשמותי מן המומחה ומתשובותיו לשאלות ההבהרה שנשלחו לו ואשר הוצגו בפני.
להלן אתייחס בתמצית, ולמעלה מן הצורך, לטענות התובעת באשר לחוות דעת המומחה לגופן.
‘חישוב מחדש’ של הסכומים המפורטים בחוות הדעת (סעיפים 24-26 לסיכומי התובעת)- המומחה ציין מפורשות בחוות דעתו שמועד חלוקת הרכוש הינו המועד הקובע- 30/11/2020, ומטבלאות ריכוז זכויות הצדדים (עמ’ 5 עד 8 לחוות הדעת) עולה שבדיקת הסכומים (ביחס לשני הצדדים) נעשתה לחודשים נובמבר/דצמבר 2020 בהתאם למסמכים שהומצאו למומחה ע”י הצדדים. המומחה אף ציין בהערתו בעמ’ 25 לחוות הדעת כי במקום בו לא היו בפניו נתונים נכון למועד הקובע, בוצע על ידו שיערוך של הסכומים על סמך מיטב ידיעתו עפ”י תוצאות ההשקעות של קופות הגמל. כעולה מחוות הדעת, שיערוך הסכומים נעשה למועד עריכת חוות הדעת כמקובל. במצב דברים זה לא שוכנעתי שנפל פגם כלשהו בחוות דעתו של המומחה בהקשר זה המצריך ביצוע ‘חישוב מחדש’ של הסכומים המפורטים בחוות דעתו, ואני דוחה טענה זו.
‘חישוב מחדש’ של פערי ההשתכרות (סעיפים 27-28 לסיכומי התובעת) – טענה זו תידון בהרחבה ותוכרע להלן, בפרק אשר יוחד לטענות לחלוקת נכסי הקריירה ומוניטין. לענייננו יפורט רק שלא מצאתי לקבלה וגם טענה זו נדחית. הנימוקים לכך יובאו להלן כאמור.
חיוב הנתבע בתשלום 117,416 ₪ בגין טענה להברחת כספים (ס’ 29-30 לסיכומי התובעת)- המומחה סקר בחוות דעתו את טענות הצדדים בנוגע להברחת כספים מחשבונותיהם טרם המועד הקובע, וזאת בהתאם להחלטת המותב הקודם (כב’ השופט ממן) מיום 26/9/2021. המומחה לא קבע בחוות דעתו סכום שיושת על מי מהצדדים בהתאם למנדט שניתן לו בהחלטת כב’ השופט ממן הנ”ל. על כן, עלי להכריע כעת האם יש לחייב מי מהצדדים בתשלום כלשהו בגין רכיב זה.
סיכום ממצאי חוות הדעת לעניין טענות ההברחה מעלה שהמומחה ייחס לתובעת הברחת כספים טרם המועד הקובע בסך כולל של 20,000 ₪ (בגין העברת כספים לאביה ומשיכת מזומן- ראו סעיפים 4.1.2. וכן 4.1.3 בעמ’ 66 לחוות הדעת מיום 5/5/2023), ולנתבע הברחת כספים בסך כולל של 85,000 ₪ (בגין תשלום שכ”ט לעו”ד קארו ומשיכת מזומן- ס’ 4.5.1 וכן 4.5.2 בעמ’ 67 לחוות הדעת הנ”ל).
לאחר ששבתי ועיינתי בחוות הדעת, בטענות הצדדים ובכלל החומר המצוי בפני, מצאתי לקבל את ממצאי המומחה כמפורט בחוות דעתו, וכפועל יוצא לחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך של 32,500 ₪ בגין רכיב ‘הברחת הכספים’. סכום זה מהווה מחצית ההפרש בין ‘כספי ההברחה’ שיוחסו לנתבע (היינו 42,500 ₪ המהווה מחצית מהסך של 85,000 ₪ הנ”ל) לבין ‘כספי ההברחה’ שיוחסו לתובעת (10,000 ₪ המהווים מחצית מהסך של 20,000 ₪ הנ”ל). יתר טענות התובעת התייחסו להכנסות של הנתבע בתקופה שקדמה למועד הקובע. המומחה לא סבר שכספים אלה הינם בגדר “הברחה”, ולא מצא שמדובר בסכומים המהווים פעילות חריגה בהתנהלות בחשבונות הבנק של הנתבע, וממילא טענות אלה גם לא הוכחו ע”י התובעת, ועל כן לא מצאתי מקום לחרוג מקביעות המומחה ומסקנותיו גם בהקשר זה.
חיוב הנתבע בתשלום סך של 35,000 ₪ בגין רכבו (ס’ 31 לסיכומי התובעת)- טענה זו נדונה ונדחתה בפרק א.2 לעיל.
טענות בקשר ‘ליתרת חובה’ בסך של 360,000 ₪ בחשבון הנתבע (סעיף 32 לסיכומי התובעת)- טענה זו אין לה על מה שתסמוך ומקורה בשגגה שנפלה אצל התובעת. הנכון הוא כי בניגוד לנטען, המומחה לא קבע שקיימת ‘יתרת חובה’ בסך של 360,000 ₪ באיזה מחשבונות הנתבע, אלא הוסיף יתרה שלילית בסך של 360,000 ₪ וזאת לצורך הפחתת סכום האיזון (הסך של 180,000 ₪) בהתאם להסכם הגירושין שנחתם בין הצדדים. סכום זה מופיע בעמ’ 7 בטבלת “חשבונות בנק ע”ש הבעל” בחוות הדעת, והוא הוגדר כ”החלטה להפחתה במסגרת האיזון” (ראו לעניין זה גם תשובה לשאלה מס’ 7 לשאלות ההבהרה שנשלחו למומחה). על כן מצאתי לדחות גם טענה זו, וכן את טענת התובעת ביחס “להלוואה” בסך של 223,450 ₪ שנלקחה ללא ידיעתה. סכום זה אין מקורו בכל ‘הלוואה’ אלא ביתרה השלילית שנוצרה בחישובי המומחה בשקלול היתרות בחשבונות הנתבע והוספת הסך של 360,000- ₪ הנ”ל לצורך ביצוע ההפחתה בסך של 180,000 ₪ בגין התשלום ששילם הנתבע לתובעת ע”ח איזון המשאבים עפ”י הסכם הגירושין.
השתתפות התובעת בכיסוי יתרת חובה בסך 45,537 ₪ בח-ן המשותף (סע’ 34 לסיכומי התובעת)- הוכח בפני שבמועד הקובע עמדה יתרת החובה בח-ן המשותף ע”ס של 45,537 ₪ (ראו עדות התובעת בעמ’ 44 שורות 32-34). ככל שהתובעת סברה שאין עליה להשתתף בכיסוי יתרת חובה זו, הנטל להוכיח טענה זו היה מוטל עליה במלואו. לא שוכנעתי שהתובעת עמדה בנטל זה. בחקירתה התובעת הודתה שהנתבע הוא שכיסה את יתרות החובה בח-ן המשותף לאחר המועד הקובע (עמ’ 33 שורות 17-18 וכן עמ’ 45 שורות 1-2), וכן הודתה כי היא לא הפקידה בתקופה זו כספים לחשבון המשותף (שם, שורות 24-25). במצב דברים זה לא מצאתי לקבל את טענותיה בהקשר זה והן נדחות בזאת. משהתובעת הודתה שהנתבע הוא שפרע את יתרת החובה בח-ן המשותף במלואה, הנני מחייב את התובעת לשלם לנתבע סך של 22,768 ₪ בגין מחצית הסכום ששילם.
בחוות דעת המומחה נקבעו שתי חלופות לביצוע איזון המשאבים בין הצדדים:
שיטה א’- שיטת היוון הזכויות.
בחוות דעתו של המומחה נקבע כי עפ”י שיטה א’ על הנתבע לשלם לתובעת סך של 766,383 ₪.
שיטה ב’- חלוקה מידית של הזכויות הנזילות, חלוקה דחויה של הזכויות העתידיות שאינן פנסיוניות עפ”י נוסחאות, וחלוקה של הזכויות הפנסיונית עפ”י הוראות החוק לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו, תשע”ד-2014.
בחוות דעתו של המומחה נקבע כי עפ”י שיטה ב’ על התובעת לשלם לנתבע סך של 169,113 ₪ והזכויות הפנסיוניות יחולקו בהתאם להוראות החוק לחלוקת חסכון פנסיוני הנ”ל על יסוד הפסיקתאות שצורפו ע”י המומחה לחוות דעתו.
התובעת לא טענה בסיכומיה (לרבות בסיכומי התשובה שהוגשו מטעמה) דבר לגבי שיטת החלוקה הנבחרת על ידה, ומהאמור בסע’ 36ט’ לסיכומיה עולה כי היא השאירה את הבחירה בעניין זה בידי הנתבע. בנסיבות אלה יש לראות את התובעת כמסכימה לחלוקה עפ”י שיטה ב’- כמפורט בחוות דעת המומחה. התוצאה הינה שעתירת הנתבע בסעיף 12א לסיכומיו, לחלוקת הזכויות עפ”י שיטה ב’, מתקבלת.
לסיכום פרק זה, מצאתי לקבל את מסקנות וקביעות המומחה בחוות דעתו מיום 5/5/2023 בכל הקשור לאיזון המשאבים בין הצדדים. איזון המשאבים יבוצע בהתאם לשיטה ב’ כמפורט בעמ’ 9 לחוות הדעת, וכלהלן:
הנתבע מחויב בתשלום סך של 43,566 ₪ לתובעת בגין הרכיבים הבאים:
(1) סך של 11,066 ₪ בגין חלקה של התובעת בתמורת רכב הסוזוקי (ראו סע’ 48 לעיל).
(2) סך של 32,500 ₪ בגין הברחת כספים מח-ן הנתבע (ראו סע 56 לעיל).
התובעת מחויבת בתשלום סך של 199,181 ₪ לנתבע בגין הרכיבים הבאים:
(1) סך של 7,300 ₪ בגין יתרת חלקה של התובעת בתשלומי המשכנתא (סע 43 לעיל).
(2) סך של 22,768 ₪ בגין מחצית החוב בח-ן משותף (סע 59 לעיל).
(3) סך של 169,113 ₪ בגין איזון הסכומים הנזילים עפ”י שיטה ב’ בחוות דעת המומחה (סע’ 60 לעיל).
התוצאה הינה שלאחר קיזוז הסכומים שעל הנתבע לשלם לתובעת, על התובעת לשלם לנתבע סך של 155,615 ₪ בגין איזון הזכויות הנזילות. חלוקת הזכויות הפנסיוניות והזכויות שאינן נזילות כיום תבוצע בהתאם להוראות החוק לחלוקת חיסכון פנסיוני על יסוד הפסיקתאות שצורפו לחוות דעת המומחה, אשר ייחתמו בנפרד.
א.4תשלום פיצוי כספי לתובעת בגין פערי השתכרות
אמנם, נכסי קריירה ופערי השתכרות לא הוגדרו כנכס בר איזון בסעיף 5(ג) לחוק יחסי ממון, ברם הוראות החוק מאפשרות לבית המשפט להתחשב בפערים בכושר השתכרותם של הצדדים לצורך ביצוע האיזון וחלוקת הרכוש ביניהם. בפסיקה נקבע שהלכה למעשה אפשרות זו הינה אחד מהכלים העיקריים ‘בארגז הכלים’ המונח לפני בית המשפט לצורך ביצוע חלוקה צודקת וראויה של כלל נכסי בני זוג. (ראו לעניין זה עמ”ש (מחוזי מרכז) 23025-08-21 א. א נ’ ד. א (נבו 28.04.2022)).
יפים לעניין זה דבריו של כב’ הש’ י. עמית בבג”ץ 2533/11 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול לערעורים ואח’, [פורסם בנבו] (2011) :
” מטרת סעיף 8(2) היא לאפשר לבית המשפט להקטין פערים כלכליים בין בני זוג תוך התחשבות במכלול הנסיבות האישיות של בני הזוג, לרבות גיל, מצב בריאותי, ו”נכסי עתיד” או “נכסי קריירה” (קרי, נכסים הקשורים להון האנושי של בני הזוג, כגון תארים אקדמיים, רישיון, ניסיון מקצועי, כושר השתכרות, מוניטין וכיו”ב). דהיינו, החלוקה הלא שוויונית של הנכסים מכוח סעיף 8(2) לחוק נועדה אפוא למנוע תוצאה בלתי שוויונית ובלתי צודקת ולאפשר שוויון הזדמנויות מהותי לבן הזוג “החלש”. זאת, כחלק מארגז הכלים שעומד לרשות בית המשפט לשם צמצום הפער בכושר ההשתכרות בין בני הזוג (שחר ליפשיץ “יחסי משפחה וממון: אתגרים ומשימות בעקבות תיקון מס’ 4 לחוק יחסי ממון” חוקים א 227, 304-296 (2009)).”
ישנן שלוש גישות רווחות ביחס לקביעת אופן חלוקת פערי השתכרות, אשר פורטו בהרחבה ע”י המלומד פרופ’ שחר ליפשיץ בספרו ‘השיתוף הזוגי’:
כלל החלוקה הקנייני- פוטנציאל ההשתכרות הינו נכס לכל דבר, ועל כן בכל מקום בו קיים פער “בנכסים העתידיים” של בני הזוג, יש לערוך ביניהם איזון, וזאת במובחן מהשאלה מי מבני הזוג ערוך וויתורים או הקרבה לטובת הגדלת כושר השתכרותו של בן הזוג האחר (ראו עמ’ 306 לספרו של פרופ’ שחר ליפשיץ ‘השיתוף הזוגי’). גישה זו לא זכתה לתמיכה רחבה בספרות או בפסיקת בתי המשפט וזאת משום שהיא יוצרת קשיים וסיכונים משמעותיים, בעיקר משום קביעת חיוב בהווה על סמך כושר השתכרות עתידי.
“המודל האקוויטבלי”- עפ”י גישה זו אין לאזן בכל מקרה נכסים עתידיים, אלא על בית המשפט- שהינו בעל שיקול דעת רחב- לעשות שימוש “בארגז הכלים” שברשותו, ולשקול בכל מקרה המובא בפניו באם יש מקום לערוך איזון הנוצר בשל פערי השתכרות בין בני הזוג. גישה זו אומצה ע”י המחוקק במסגרת סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון. יחד עם זאת, מלשון סעיף זה עולה שהשימוש בסמכות זו יעשה רק “בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת”. בפסיקה נקבע כי אותן נסיבות מיוחדות הן פער משמעותי בהכנסות הצדדים מחד, וכן וויתור או הקרבה של בן הזוג שהפער שנוצר הינו לרעתו, לטובת הקריירה והתפתחותו של בן הזוג האחר, מאידך.
מודל זה ע”י פותח ע”י פרופ’ שחר ליפשיץ והובא בהרחבה בספרו הנ”ל, אומץ גם בפסיקה הרווחת של בתי המשפט.
צמצום פער ההכנסות- הצמצום ייעשה בדרך של תשלום סכום כסף לתקופה מסוימת לאחר הגירושין, וזאת על מנת ליתן מענה לירידה ברמת החיים בתקופה הסמוכה לאחר הגירושין. סכום זה אינו תוצאה של חישוב מדויק של התוספת לכושר ההשתכרות, ובמקומו בוחנים את הפערים בכושר ההשתכרות שבין בני הזוג, ומזכים את בן הזוג בעל כושר ההשתכרות הנמוך בפיצוי היוצר הגנה לתקופה מסוימת לאחר הגירושין.
ההנחה שבבסיסה של שיטה זו הינה שבמהלך חיי הנישואין בני הזוג מקבלים החלטות המבוססות על הסתמכות הדדית בנוגע למשאבים המשותפים, לרבות בדבר כושר ההשתכרות. על כן ראוי שבית המשפט יגן על בן הזוג שהסתמך על כושר ההשתכרות של בן זוגו, וזאת לתקופה זמנית לאחר הגירושין. יישום השיטה נעשה באמצעות חיוב בן הזוג שהשתכרותו גבוהה לפצות את בן הזוג בעל ההשתכרות הנמוכה, וזאת לאחר בחינת פערי ההשתכרות ביניהם. ויודגש; הפיצוי שישולם אינו מותנה בכך שכושר ההשתכרות צמח במהלך הנישואין, והחישוב נעשה לפי ערך של אחוז אחד מהפער בהשתכרות הצדדים עבור כל שנת שיתוף.באשר לשיקולים אותם יש להביא בחשבון לעניין קביעת תקופת החיוב בפיצוי נקבע ע”י כב’ השופט נ. שילה בפסק דינו בתמ”ש (משפחה תל אביב-יפו) 47769-01-12 פלונית נ’ אלמוני (נבו 26.08.2014), כהאי לישנא:
” נראה לי כי את משך הזמן שבו ישולם פיצוי זה, יש לגזור מהיקף הפער וכן בהתחשב בהיקף הנכסים שקיבל בן הזוג הביתי במסגרת האיזון הכולל ויכולתו למצות את פוטנציאל הכנסתו מכאן ואילך. נראה כי משך הזמן שבו ישולם פיצוי זה ייקבע בהתאם לקריטריונים הבאים שלא יהוו רשימה סגורה: היקף הפער בכושר ההשתכרות, גיל בן הזוג הביתי ואפשרות כניסתו למעגל העבודה, האם בן הזוג הביתי נושא בנטל העיקרי של גידול הילדים וגיל הילדים שנותרו במשמורתו, היקף הרכוש שבן הזוג הביתי מקבל כתוצאה מאיזון המשאבים, היקף השכלתו של בן הזוג הביתי והמועד שהוא עתיד לקבל את חלקו בפנסיה של בן זוגו.”
במסגרת תביעתה הרכושית עתרה התובעת לאזן את כלל הזכויות שנצברו בתקופת נישואי הצדדים, וכן הקדישה פרק נפרד למוניטין ונכסי קריירה של הנתבע תוך הפנייה להלכה שנקבעה במסגרת בע”מ 4623/04 פלוני נ’ פלונית, סב(3) 66 (2007) (להלן: “הלכת פלוני”), וכן להוראות סעיף 8 לחוק יחסי ממון, ועתרה גם לחלוקת נכסים אלה לרבות קביעת תשלום עיתי שיושת על הנתבע.
במסגרת תצהיר עדותה הראשית עתרה התובעת, בין היתר, גם להורות על חלוקת מוניטין ונכסי קריירה של הנתבע וקביעת פיצוי הולם בגינם.
בחלק האופרטיבי בסיכומיה התובעת לא חזרה על עתירתה לחיוב הנתבע בתשלום עיתי כלשהו, ומיקדה טענותיה בעניין תשלום פיצוי כספי בגין פערי ההשתכרות בין הצדדים (ראו סעיף 36י’ לסיכומי התובעת). בסיכומיה התובעת לא עתרה לקבלת לסעד נוסף כלשהו בקשר לנכסי הקריירה של הנתבע.
בהחלטה מיום 22/3/2021, אשר ניתנה ע”י המותב הקודם כב’ השופט א. ממן, מונה מר אבי יחזקאל כמומחה מטעם בית המשפט על מנת לשום את הזכויות הכלכליות של הצדדים. בסע’ 3 להחלטה הנ”ל התבקש המומחה להתייחס בחוות דעתו גם לעניין פערי ההשתכרות בין הצדדים. בהחלטה מאוחרת שניתנה ביום 12/4/2021 נדחתה בקשת הנתבע להורות למומחה שלא להתייחס בחוות דעתו לפערי ההשתכרות.
חוות דעתו של המומחה אשר הוגשה ביום 5/5/2023 כללה פרק נפרד אשר יוחד לפערי ההשתכרות בין הצדדים (עמ’ 26-27 לחוות הדעת). המומחה חישב את רכיב הפיצוי בגין פערי כושר השתכרות הצדדים, בשיטת צמצום פער ההכנסות המפורטת לעיל, וקבע בחוות דעתו שפער ההשתכרות שבין הצדדים הינו בסך של כ-31,000 ₪ לחודש. סכום הפיצוי חושב על ידו באופן שבגין כל שנת שיתוף (ממועד הנישואין ועד למועד הקובע) חושב 1% מפער ההשתכרות הנ”ל וזאת לתקופה של 4 שנים. המסקנה אליה הגיע המומחה בחוות דעתו הייתה ששווי פער ההשתכרות בין הצדדים הינו בסך של 254,841 ₪.
המומחה לא התייחס בחוות דעתו לאיזה מהשיקולים והפרמטרים שהובאו לעיל, ועניין זה גם לא זכה להתייחסות מפורטת של מי מהצדדים לרבות בשלב משלוח שאלות ההבהרה למומחה.
בנסיבותיו של המקרה שבפני סבורני שהגישה הראויה לחישוב פערי כושר ההשתכרות בין הצדדים הינה אכן שיטת צמצום פער ההכנסות אשר נבחרה גם ע”י המומחה. זאת נוכח שילובן של מספר נסיבות ובהן: גילו של הנתבע כיום, מעמדו המקצועי והכשרתו המקצועית של הנתבע, וכן תוצאות האיזון הכולל בין הצדדים. עוד הבאתי בחשבון גם שהתובעת סיימה לאחרונה לימודי תואר ראשון ובכך הגדילה את כושר השתכרותה מעבר לזה שנקבע בחוות דעת המומחה, ובכך יהיה בידיה לגשר, ולו באופן חלקי, על הפער הקיים כיום בהכנסות הצדדים.
שני הצדדים חלקו בסיכומיהם על קביעת המומחה בחוות דעתו בקשר לפערי ההשתכרות, ברם לא טענו מפורשות דבר וחצי דבר בעניין השיטה שנבחרה על ידו לצורך חישוב פערי ההשתכרות.
לטענת התובעת לא היה מקום להפחתת חיוב דמי המזונות משכרו נטו של הנתבע (אשר הועמד ע”י המומחה על הסך של 42,557 ₪), כן טענה ששכר הנטו של הנתבע לא חושב נכון ע”י המומחה, ובנוסף נטען שיש להאריך את תקופת החיוב בפיצוי לתקופה של 10 שנים (במקום ארבע שנים כפי שקבע המומחה). התובעת הפנתה בהקשר זה לפסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי בחיפה במסגרת עמ”ש 5420-10-21 א’ נ’ ב’ (פורסם בנבו 18.04.2022).
לטענת הנתבע אין לפסוק במקרה זה פיצוי בגין הפרשי השתכרות. עוד טען הנתבע שחלק מהותי מפער ההשתכרות שבין הצדדים כלל לא נוצר בתקופת הנישואין בהינתן שטרם הנישואין הנתבע כבר עבד כרופא והשתכר סך של כ-20,000 ₪ לחודש, ועל כן פער ההשתכרות בין הצדדים הינו 12,000 ₪ בלבד, ולא 31,755 ₪ כפי שקבע המומחה. עוד טען הנתבע שיש להעמיד את תקופת החישוב על 3 שנים בלבד, ועל כן גובה הפיצוי המקסימלי לשיטתו הינו לכל היותר 72,230 ₪, וסכום זה עתר לשלם ב-36 תשלומים עיתיים ע”ס 2,006 ₪ כ”א בהתאם לסע’ 48 לכתב התביעה.
להלן אתייחס לטענות הצדדים הנ”ל.
בכל הקשור לטענות התובעת –
כפי שיפורט להלן, אין בידי לקבל את טענות התובעת לפיהן היה על המומחה להתייחס להכנסתו הכוללת של הנתבע ללא הפחתת דמי המזונות שהושתו עליו, כמו גם את הטענה לפיה היה מקום לקבוע תקופת חיוב למשך 10 שנים ולא 4 שנים בלבד כפי שקבע המומחה.
בעניין הפחתת דמי המזונות: אין בידי לקבל את טענות התובעת לפיהן אין להפחית את חיוב המזונות מהכנסתו של הנתבע. הנכון הוא כי לצורך בחינת פערי ההשתכרות יש לבחון את הכנסות הצדדים בערכי נטו, ואת הכנסתם הפנויה בפועל.
וכך נקבע לעניין זה בפסק הדין שניתן בבית משפט המחוזי בעמ”ש (מחוזי חיפה) 31035-09-16 ש.ג נ’ ד.ג (נבו 20.04.2017):
” פערי כושר השתכרות תלויים בתשלומי חובה שעל המערער לשלם, בדיוק כמו שהמומחה ניכה את תשלומי המסים, היה עליו להפחית מהכנסתו של המערער את חיובי המזונות בתקופת החיוב, ולאחר מכן להגיע לפער ההכנסות נטו.”
(וראו לעניין זה . כפי שנקבע ע”י כב’ השופט שילה בפסק הדין עליו הסתמך המומחה בחישוביו (תמ”ש 47769-01-12 הנ”ל), יש לקחת בחשבון את תשלום המזונות ולהפחיתו משכרו של הנתבע, וזאת מאחר והפיצוי ישולם בתקופה שבה הנתבע יישא בתשלומי מזונות בגין ילדיי בני הזוג. התובעת אינה רשאית להסתמך מחד על אופן החישוב ועל קביעות פסק הדין הנ”ל, ברם מאידך להתעלם מההפחתה שבוצעה בגין תשלומי המזונות שהינה נדרשת בנסיבות העניין.
לא זו אף זו; כעולה מחוות הדעת, לצורך חישוביו המומחה התייחס להכנסתה של התובעת בסך של 5,800 ₪ נטו לחודש. ברם, מתלושי השכר שצורפו על ידי התובעת עולה ששכרה עמד על הסך של 6,512 ₪ נטו בממוצע לחודש (לאחר ניכויי חובה), וגם זאת בגין משרה בהיקף של 80% בלבד- כאשר בחקירתה התובעת הודתה שההפחתה בהיקף המשרה נעשתה לצורך לימודיה (עמ’ 24 שורות 2-4).
בעניין חישוב שכר הנטו של הנתבע: טענת התובעת נטענה בעלמא, מבלי שנתמכה בראיות. ויודגש; קביעות המומחה נעשו על בסיס המסמכים שהומצאו לו, לרבות נספח 9 לתצהיר אליו הפנתה התובעת בסיכומיה. המומחה קבע את שכרו של הנתבע על יסוד המסמכים שהובאו בפניו, ולא עלה בידי התובעת לסתור את קביעותיו אלה של המומחה. כזכור התובעת גם וויתרה על חקירת המומחה בבית המשפט לאחר שהתקבלו תשובותיו לשאלות ההבהרה על כל המשתמע מכך. טענות אלה גם אינן עולות בקנה אחד עם עדותו של הנתבע וחקירתו הנגדית בפני.
על כן טענות אלה שהעלתה התובעת נדחות בזאת.
בעניין הגדלת תקופת הפיצוי ל-10 שנים: כפי שפורט לעיל, עפ”י הפסיקה (לרבות זו אליה הפנתה התובעת בסיכומיה) משך הזמן שבו ישולם הפיצוי ייקבע בהתאם לקריטריונים הבאים (שאינם מהווים רשימה סגורה): היקף הפער בכושר ההשתכרות של בני הזוג, גילו של בן הזוג בעל ההכנסה הנמוכה יותר ואפשרות כניסתו למעגל העבודה, בחינת השאלה באם בן הזוג שהכנסתו היא הנמוכה יותר נושא בנטל העיקרי של גידול הילדים תוך התייחסות לגילאי הילדים, היקף הרכוש שבן הזוג בעל ההכנסה הנמוכה יותר יקבל במסגרת איזון המשאבים, היקף השכלתו של בן הזוג שהכנסתו נמוכה יותר, והמועד שהוא עתיד לקבל את חלקו בפנסיה של בן זוג האחר.
לטעמי, בחינת ושקלול כלל הקריטריונים הנ”ל מביאים למסקנה לפיה יש להעמיד את תקופת הפיצוי על 4 שנים ולא עבר לכך.
להלן יובאו הטעמים והנימוקים לכך:
ראשית : הפער בהכנסות הצדדים הועמד על סך של 31,000 ₪. פער זה צפוי להצטמצם נוכח השלמת לימודיה של התובעת ומימוש פוטנציאל השתכרותה עקב כך.
שנית : התובעת צעירה מהנתבע בכ-4 שנים, והינה כיום כבת 49 שנים. התובעת החלה בלימודיה באוניברסיטה בשנת 2017, ולצורך כך הפחיתה את היקף משרתה. התובעת הודתה מפורשות בחקירתה הנגדית שעזיבת עבודתה ותחילת לימודיה נעשו על מנת לקדם את הקריירה שלה וכחלק מהשקעתה בעצמה (עמ’ 30 שורות 16-18). דהיינו: אין מדובר בוויתור גורף על פיתוח קריירה עצמאית מצד התובעת, וגם קודם לכן התובעת עבדה כמנהלת מחקר במשך כ-12 שנים.
שלישית: בכל הקשור לנטל הטיפול בילדים התברר כי כטענת הנתבע אמה של התובעת אכן סייעה רבות לצדדים בטיפול בילדים באופן קבוע (וראו לעניין זה עמ’ 24 בשורות 28-34), ומחקירת הנתבע עולה כי בניגוד לטענת התובעת הוא נטל חלק מסוים בנטל גידולם והטיפול בהם. הנתבע העיד שהוא ערך את הקניות עם הילדים ועבורם עפ”י דרישת התובעת (עמ’ 56 שורות 8-9 וכן 11), השקיע בהם רבות חרף שעות עבודתו המאומצות (שם, שורות 14-16), סייע להם בלימודיהם (שם, 18-19, וכן 22-25). התובעת אישרה כי הנתבע השתתף בהסעת הילדים למוסדות החינוך (עמ’ 32 שורות 16-19), וכן סייע להם בלימודיהם (31, 29-30)
לעניין זה יצוין כי ילדי הצדדים הינם כיום כבני 19 (הבן XXX) ו-15.5 (הבן XXX), כך שאין מניעה שכיום התובעת תמצה את מלוא פוטנציאל השתכרותה הנוכחי המוגדל.
רביעית : דירת הצדדים נמכרה תמורת סך של 3,300,000 ₪, והתובעת קיבלה מחצית מכספי התמורה בערכי נטו (כ-1.4 מיליון ₪ בקירוב). התובעת הודתה שהיא רכשה דירת מגורים אחרת תמורת סך של כ-2 מיליון ₪ (עמ’ 38 שורות 11-18). כמו כן התובעת הודתה בחקירתה גם כי היא משכה את כלל זכויותיה וצבירותיה לרבות הפנסיוניות (עמ’ 33 שורות 28-29, עמ’ 34 שורות 27-28, עמ’ 35, 22-25). מנגד, מחוות דעת המומחה עולה שלתובעת חלק לא מבוטל בזכויותיו וצבירותיו הלא נזילות של הנתבע אותן הוא צפוי לקבל בגיל פרישה (בשנת 2038 לערך). חלקה המהוון בזכויות אלה עפ”י שיטה א’ בחוות דעת המומחה עומדת על סך של למעלה מ- 700,000 ₪.
חמישית: התובעת המשיכה לעשות שימוש בדירת הצדדים ממועד עזיבת הנתבע בחודש מאי 21′, ועד למכירתה- וגם לעניין זה משמעות כספית לא מבוטלת. אמנם לא מצאתי להיעתר לתביעת הנתבע לחיוב התובעת בדמי שימוש בגין מגוריה בדירה, ברם נתון זה רלוונטי לצורך קביעת תקופת הפיצוי.
גם פסיקת בית המשפט המחוזי במסגרת עמ”ש (מחוזי חיפה) 5420-10-21 א’ נ’ ב’ (נבו 18.04.2022) אליה הפנתה התובעת בסיכומיה אין בה כדי להצדיק הגדלת תקופת הפיצוי ל 10 שנים, כפי שעתרה התובעת.
בניגוד לטענת התובעת, בפסק הדין הנ”ל לא נקבעה ‘הלכה חדשה’ כטענתה, והנכון הוא שבית המשפט חזר והפנה במסגרת פסק דינו הנ”ל להלכה הפסוקה הקיימת בעניין פערי השתכרות, לרבות פסק דינו הנ”ל של כב’ השופט שילה והקריטריונים שהוצעו על ידו לצורך קביעת תקופת הפיצוי תוך בחינתם ביחס לעובדות המקרה. התערבות בית המשפט המחוזי באותו מקרה שנדון בפניו נעשתה בהתאם לנסיבות הקונקרטיות כפי שהובאו בפניו, נסיבות השונות מהותית מנסיבות המקרה שבפני. בפסק הדין שניתן בעמ”ש 5420-10-21 הנ”ל התחשב בית המשפט בין היתר גם בעובדה שהמערערת שם לא פיתחה קריירה של ממש או רכשה השכלה בתקופת הנישואין, ופוטנציאל השתכרותה היה נמוך בהתאם- זאת לעומת הבעל באותו מקרה אשר כל תקופת לימודיו והכשרתו והתקדמותו המקצועית נעשתה במהלך הנישואין, וכן בכספים נפרדים שהביאה המערערת שם לנישואין ואשר שימשו לרכישת נכס משותף. בכל מקרה, התערבות ערכאת הערעור בפסק הדין שניתן במסגרת עמ”ש 5420-10-21 הנ”ל הייתה בעיקרה ביחס לקביעת הערכאה הדיונית שם שלא ליישם את הוראות סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בכל הקשור לחלוקה לא שוויונית של דירת המגורים. זאת ועוד; שניים מתוך שלושת חברי ההרכב בעמ”ש 5420-10-21 הנ”ל סברו שהגדלת תקופת הפיצוי ל-10 שנים (לעומת 4 שנים שנקבעו בפסק דינה של הערכאה הדיונית) הינה מופרזת יתר על המידה- וזאת אף ביחס לנסיבות המיוחדות של המקרה הנ”ל (אשר נסיבותיו שונות מעובדות המקרה שבפני).
בכל הקשור לטענות הנתבע-
אין בידי לקבל גם את הטענות שהעלה הנתבע ביחס לקביעות המומחה בהקשר של הפיצוי בגין פערי ההשתכרות.
מהמסכת העובדתית שהוצגה לפניי התרשמתי שהנתבע פיתח חלק ניכר מהקריירה המקצועית שלו, בתקופת נישואיו לתובעת, ובין היתר בחר לצאת לחו”ל לתקופה של שנה לצורך השלמת תת ההתמחות שלו, תוך שהתובעת אמונה על גידול הילדים בתקופה זו. הנתבע אישר בחקירתו שבמהלך הנישואין הוא היה ‘עסוק מאוד’ ועיקר הזמן שבילה עם ילדיו נעשה בסופי השבוע (עמ’ 56, שורה 22). עוד אישר שבעת מחלת הילדים התובעת היא שנאלצה להפסיד ימי עבודה ולהישאר עמם בבית (עמ’ 69, שורות 16-22). כן עלה מחקירתו שהבן XXX כלל אינו לן אצלו וגם הקטין XXX לן אצלו בימי ו’ בלבד (עמ’ 62 שורה 22). בהמשך חקירתו הודה הנתבע מפורשות שטענתו המקורית לפיה הילדים שוהים עמו מחצית הזמן אינה נכונה (64, שורות 7-9), וכן אישר שגם בחופשות ממוסדות החינוך הילדים לא שהו עמו אלא בימי ו’ בלבד כמפורט לעיל (63, 9-14). סבורני כי גם העובדה שהתובעת התפנתה ללימודיה האקדמאיים רק בשלהי נישואיהם של הצדדים, לאחר שילדיי הצדדים גדלו, מוכיחה אף היא שמדובר בוויתור שעשתה התובעת על מנת לאפשר פיתוח הקריירה של הנתבע.
על כן מצאתי שמתקיימים במקרה שבפני התנאים שנקבעו בפסיקה לחלוקת פערי השתכרות, וכדלקמן: חיי נישואים ממושכים משך כ- 17 שנה, פערי השתכרות ניכרים בין בני הזוג, כמו גם תפקודה של התובעת במרחב הביתי והמשפחתי, עניין שסייע לנתבע בפיתוח הקריירה המקצועית שלו כרופא.
ביחס לטענה לפיה חלק מכושר השתכרותו של הנתבע נצבר לפני הנישואין- אין בידי לקבל גם טענה זו. כפי שנקבע בפסיקה, לבית המשפט במסגרת ‘ארגז הכלים’ שניתן לו, מוסמך להתחשב גם בפערי השתכרות בהכנסות בני הזוג, וזאת לרבות במקרים בהם הפערים היו קיימים עוד מראשית הנישואין ונשמרו לכל אורכם. לעתים תהא הצדקה לחלוקה בלתי שוויונית המעדיפה את הצד המוחלש, גם אם אותו צד הגיע אל הנישואין כחלש יותר מלכתחילה, וזאת על מנת לאפשר יציאה הוגנת מן הנישואין ככל האפשר. כל אלה מתחזקים במקום בו מדובר בבן זוג אשר אפשר לרעהו לפתח קריירה משגשגת.
(וראו לעניין זה עמ”ש (מחוזי מרכז) 23025-08-21 א. א נ’ ד. א (נבו 28.04.2022))
במקרה שבפני התובעת אפשרה לנתבע לעבוד ולפתח את הקריירה שלו כרופא מומחה- הכשרה אשר חייבה בין היתר את נסיעתו למדינה אחרת לתקופה ממושכת תוך שהיא נותרה בארץ לטפל בילדיהם של הצדדים. כעולה מהראיות שהובאו בפני, עיקר נטל הטיפול בילדים במהלך שנות הנישואין נפל על כתפיה של התובעת, ובשל כך היא התפנתה לקידומה האישי רק בשלהי הנישואין.
זאת ועוד; כפי שפורט בהרחבה לעיל, החישוב שערך המומחה נעשה עפ”י שיטת צמצום פערי ההכנסות, וממילא לפי שיטה זו הפיצוי שנקבע כלל אינו מותנה בכך שכושר ההשתכרות צמח כולו במהלך הנישואין. הנתבע לא חלק על שיטת החישוב שנבחרה ע”י המומחה ולא עתר לזמנו להיחקר על חוות דעתו.
העמדת תקופת החישוב על 3 שנים בלבד- כפי שפורט לעיל בהרחבה, מצאתי כי שקלול כלל הקריטריונים שהובאו לעיל, ובחינת כלל נסיבות המקרה שבפני, מביאים למסקנה לפיה תקופת הפיצוי הראויה הינה למשך 4 שנים, כפי שנקבע גם ע”י המומחה. לעניין זה יוזכר כי גם הנתבע לא עמד על חקירת המומחה בקשר לקביעותיו ומסקנותיו בחוות דעתו, לרבות תקופת החיוב שנקבעה על ידו.
תשלום סכום הפיצוי ב-36 תשלומים עיתיים-
בפסיקה נקבע כי “על דרך הכלל, תהא שיטת התשלום החד-פעמי עדיפה על שיטת התשלומים העיתיים” (בע”מ 4623/04 פלוני נ’ פלונית [פורסם בנבו] ( 26.8.07)). עוד נקבעו בפסיקה שיקולים מנחים לפיהם יש להעדיף את התשלום החד פעמי, ובין היתר: העובדה שהתשלום העיתי עלול “לשמר” את הקשר הכלכלי בין בני הזוג שאינו רצוי, תשלום עיתי עלול להביא להסלמת הסכסוך ולריבוי הליכים בין הצדדים בשעה שהנכון הוא שיש דווקא לשאוף לסיום ההליכים המשפטיים בין בני הזוג, הקושי המובנה המתעורר במקרה של תשלום עיתי ביחס לאפשרות של בן הזוג בעל ההכנסה הגבוהה לעמוד בחיוב עיתי בעתיד (וראו לעניין זה עמ”ש (חי’) 45297-05-14 פלוני נ’ פלונים, [פורסם בנבו], 2.2.15)).
בכלל נסיבות נדוננו לא מצאתי שיש להעדיף תשלום הפיצוי בתשלומים עיתיים. סבורני כי בחינת השיקולים המנחים הנ”ל ביחס לעובדות ונסיבות המקרה שבפני, ובשים לב גם לאיזון הנכסים הנזילים כמפורט לעיל, מביאים למסקנה לפיה אין מקום להורות על תשלום עיתי בנדוננו.
לאור כל האמור לעיל, אני קובע שאיזון פערי כושר ההשתכרות לעבר ולעתיד יהא על דרך תשלום חד פעמי, אשר ישקלל פערים אלה.
אשר על כן, ולאור כל שפורט לעיל, מצאתי לחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך של 250,000 ₪ (במעוגל) בגין פיצוי פערי ההשתכרות בין הצדדים.
א.5סיכום
נוכח החיובים ההדדיים שהושתו על כל אחד מהצדדים כמפורט לעיל, ועל מנת להביא לידי סיום סופי ומוחלט של כלל ההתחשבנות הרכושית/כספית שבין הצדדים, מצאתי להורות שסך החיובים שהושתו על התובעת כמפורט לעיל, יקוזזו מהחיובים שהושתו על הנתבע כמפורט לעיל באופן שלאחר קיזוז הסכומים הנ”ל, על הנתבע לשלם לתובעת סך של 94,000 ₪ (במעוגל) וכך אני מורה.
חלוקת הזכויות הפנסיוניות והזכויות שאינן נזילות כיום תבוצע בהתאם להוראות החוק לחלוקת חיסכון פנסיוני על יסוד הפסיקתאות אשר צורפו לחוות דעת המומחה, אשר ייחתמו על ידי בנפרד.
תביעת המזונות (תלה”מ 61552-12-20)
מהו סכום המזונות שאותו היה ראוי לפסוק עבור מזונות שני ילדיהם המשותפים של הצדדים על בסיס התשתית העובדתית והראייתית שהונחה לפני בית המשפט, וזאת לאחר מתן ההחלטה למזונות זמניים מיום 4/2/2021 (כב’ השופטת כ. חדד) והחלטות נוספות שניתנו ביום 22/3/2022 (כב’ השופט א. ממן) וכן בתאריכים 1/10/2023 ו- 10/10/2023?
האם הייתה התובעת זכאית למזונות אישה עד למועד הגירושין (18/01/2022)?
האם התובעת זכאית לתשלום מזונות משקמים לאחר הגירושין?
אילו עיקר השאלות שהונחו לפתחי ואשר הדורשות הכרעה במסגרת פסק דין זה.
תמצית העובדות הרלוונטיות לתביעת המזונות
ביום 4/2/2021, בעת מתן ההחלטה למזונות זמניים, שני ילדיהם של הצדדים היו קטינים, והצדדים היו נשואים זל”ז. כיום הנסיבות השתנו: הבן הבכור XXX בגר ביום 23/4/2023 וסיים את לימודיו התיכוניים בחודש יוני 2023, והצדדים התגרשו זמ”ז בג”פ ביום 18/1/2022. כמו כן, בהחלטה המקורית למזונות זמניים הנתבע חויב לשאת במלוא החזר המשכנתא שרבצה על דירת המגורים המשותפת, וכן חויב לשאת במלוא הוצאות אחזקת הדירה- כאשר חלקה של התובעת בסכומים אלו שולם בגדר השלמת מזונות אישה.
לעניין זמני השהות- לא הונחה בפני תובענה בעניין אחריות הורית וזמני שהות. בדיון שהתקיים בפני המותב הקודם ביום 22/3/2021, גובש בין הצדדים מתווה מוסכם של זמני שהות אשר אושר וקיבל תוקף של החלטה. במסגרת הליך ההוכחות התברר שמתווה זה אינו מתקיים, ובפועל זמני השהות בין הנתבע לקטין XXX מתקיימים רק בסופי השבוע.
ההחלטה למזונות זמניים ניתנה עוד בטרם שמיעת ההוכחות ובטרם בחינה וניתוח של כלל הראיות. משום כך, יש להכריע כעת בתביעת המזונות לאחר בחינה וניתוח של מלוא התשתית העובדתית והראייתית בתיק.
האם התובעת זכאית למזונות אישה עד למועד הגירושין?
מקור החיוב במזונות אישה בדין הישראלי, קבוע בסעיף 2(א) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), התשי”ט-1959 (להלן – “חוק המזונות”).
בעניינו, הדין החל על הצדדים הוא הדין העברי, שעל פיו חיוב בעל במזונות אשתו מתחיל ביום נישואיהם ותם עם סיומם (ראו ע”א 87/49 לוין נ’ לוין פ”ד ה’ 921, 935 (1951); ע”א 560/82 פלונית נ’ פלוני פ”ד לח (3) 744 (1984); בר”ע (י-ם) 1081/05 פלוני נ’ אלמונית [פורסם בנבו] (8.8.2006)).
משהצדדים התגרשו זמ”ז ביום 18/1/2022, התובעת אינה זכאית למזונות אישה ממועד זה ואילך. המחלוקת הינה בשאלה באם יש מקום לפסיקת מזונות אישה לתובעת לתקופה שממועד הגשת התביעה (27/12/2020) ועד למועד הגירושין (18/1/2022).
לעניין זה יצוין שבסיכומיה התמקדה התובעת בעיקר בטענות לפיהן יש לפסוק דמי שיקום עבורה לתקופה של 10 שנים (ראו סע’ 36 ב’ לסיכומי התובעת)- ולטענות אלה אתייחס בהמשך.
על פי הדין העברי יש לפסוק מזונות אישה על פי רמת החיים שאליה הורגלה, תוך יישום הכלל ההלכתי “עולה עמו ואינה יורדת עמו”. ואולם, לצד כלל זה, אם האישה עובדת ומשתכרת למחייתה, יכול הבעל לטעון “צאי מעשה ידיך במזונותיך” (ראו ע”א 239/85 מירה עמיצור נ’ אורי עמיצור, פ”ד מ(1), 147).
בכתב התביעה ובתצהירה הועמדו צרכיה של התובעת על הסך של 5,400 ₪ לחודש עפ”י הפירוט כדלקמן: סך של 1,000 ₪ לחודש בגין כלכלה, סך של 800 ₪ לחודש בגין ביגוד והנעלה, סך של 800 ₪ לחודש בגין תרבות ופנאי, סך של 1,000 ₪ לחודש בגין מאמן אישי, סך של 300 ₪ לחודש בגין הוצאות רפואיות, וסך של 1,500 ₪ לחודש בגין הוצאות קוסמטיקה וטואלטיקה.
בנוסף נטען שהוצאות אחזקת דירת הפנטהאוז המשותפת לצדדים הינן בסך של 4,000 ₪ לחודש (חשמל 1,000 ₪ לחודש, ארנונה ומים 200 ₪, גז 150 ₪, תקשורת 300 ₪ מוצרי ניקוי 500 ₪, עוזרת בית 1,000 ₪), והחזר המשכנתא הינו בסך של 6,000 ₪ לחודש.
לעניין זה יוער שבתקופה הרלוונטית לנדוננו שולמו מלוא החזרי המשכנתא והוצאות אחזקת הבית, לרבות בגין חלקה של התובעת, ע”י הנתבע (בהתאם להחלטה למזונות זמניים מיום 4/2/2021).
טענות התובעת ביחס לצרכיה כמפורט לעיל לא הוכחו. מהראיות עולה, שהסכומים שנדרשו לא נתמכו באסמכתאות שיהא בהן להוכיח את ההוצאות הנטענות. הנטל להוכיח את גובה ההוצאות מוטל במלואו על התובעת, ומצאתי שהתובעת לא הרימה נטל זה.
באשר להשתכרותה של התובעת נטען על ידה שעד סמוך לפתיחת ההליכים המשפטיים היא השתכרה סך של 5,900 ₪ נטו לחודש וזאת בגין משרתה כXXX בהיקף של 80%. מנגד הנתבע טען שהכנסתה הייתה גבוהה יותר, ובכל מקרה לטענתו התובעת אינה ממצה את פוטנציאל השתכרותה. במהלך חקירתה הנגדית של התובעת התברר שטרם פיטוריה התובעת התבקשה להגדיל את היקף משרתה מעבר ל-80% משרה, ברם סירבה לכך והחליטה לסיים את עבודתה (עמ’ 25, שורות 16-20). בהמשך חקירתה, התובעת העידה שלאחר מכן היא עשתה הסבה מקצועית והחלה לעבוד בתחום אבטחת איכות במפעל המייצר מכשור רפואי והשתכרה סך של כ- 8,000 ₪ נטו לחודש (עמ’ 30 שורות 11-31).
בנסיבות אלה אני קובע שפוטנציאל השתכרותה של התובעת כיום הינו בסך של 8,000 ₪ לחודש נטו למצער. סכום זה עולה על היקף הוצאותיה הנטענות של התובעת במסגרת התובענה שבפני.
במצב דברים זה, ומשהתובעת לא הוכיחה את ההוצאות הנטענות על ידה מחד, ומאידך עולה שסך פוטנציאל השתכרותה עולה על הוצאותיה הנטענות, לא מצאתי לפסוק מזונות אישה ו/או השלמת מזונות עבורה עד לגירושי הצדדים, ועתירת התובעת בהקשר זה נדחית.
מנגד, ולאור העובדה שבמסגרת ההחלטה למזונות זמניים מיום 4/2/2021 חויב הנתבע בתשלום מלוא תשלומי המשכנתא והחזקת הבית חלף השלמת מזונות התובעת, והחלטה זו עמדה בתוקף עד ליום 22/3/2022, ומכח ההלכה הידועה לפיה ‘מזונות שנאכלו לא יושבו’, לא מצאתי להורות על החזר התשלומים ששולמו ע”י הנתבע לתקופה זו בכפוף לקביעות שנקבעו בהכרעתי בסוגיית המשכנתא בתביעות הרכוש כמפורט לעיל.
האם התובעת זכאית לדמי שיקום לאחר הגירושין?
בסעיף 58 לתצהיר עדותה הראשית טענה התובעת שיש לפסוק לה דמי שיקום חודשיים אשר ישולמו עד אשר היא תקבל את חלקה ברכוש המשותף במוניטין ונכסי הקריירה של הנתבע. בסיכומיה טענה כי יש לחייב את הנתבע בתשלום מזונות שיקום למשך 10 שנים לפחות וכן בפיצוי בגובה מחצית מתשלומי המשכנתא שעל התובעת לשאת בהם.
כפי שיפורט להלן בהרחבה, לא מצאתי לקבל טענה זו והיא נדחית בזאת.
בפסק הדין שניתן ע”י בית משפט העליון בבע”מ 3151/14 פלונית נ’ פלוני (פורסם במאגרים) אליו הפנתה התובעת בכתב התביעה, נקבע, בין היתר, שגם ביחס לבני זוג אשר נישאו זל”ז כדמו”י ישנה אפשרות לפסיקת מזונות אזרחיים בעלי תכלית שיקומית במצבים שבהם בן הזוג אינו זכאי עוד למזונות לפי הדין האישי, וזאת מכוח עקרונות כלליים של הדין האזרחי ובשל הסתמכות על קשר הנישואין ועל “חלוקת התפקידים” בין בני הזוג במהלכם. מזונות “משקמים” כנ”ל ייפסקו במקרים מתאימים שבהם אחד מבני הזוג נותר לאחר הגירושין ללא יכולת השתכרות או שהינו בעל יכולת השתכרות מוגבלת. כן נקבע שזכאות זו נועדה להשיג תכלית שיקומית של השתלבות בשוק העבודה, שעניינה קיום בכבוד לאותה תקופה של “השתקמות”.
בחינת הזכאות תיעשה ביחס לכל מקרה לגופו, ובכלל זאת האפשרות של בן הזוג להשתלב בשוק העבודה וההסדר הרכושי הכולל בין בני הזוג לעת הפרידה והגירושין, תוך מתן משקל גם לשיקולי תום לב והגינות.
בחינת עובדות המקרה שבפני וכלל הראיות שהוצגו, הביאוני למסקנה לפיה אין מקום לפסיקת מזונות משקמים/דמי שיקום בנדוננו, והנני דוחה טענה זו.
להלן הנימוקים והטעמים לכך:
ראשית : לא שוכנעתי כי התובעת נותרה לאחר הגירושין ללא יכולת השתכרות ו/או בעלת יכולת השתכרות מוגבלת מאוד. התובעת עבדה במהלך הרוב המוחלט של חיי הנישואין. במהלך הנישואין השלימה התובעת לימודיה כהנדסאית מכשור רפואי, ובשלהי הנישואין השלימה בנוסף גם תואר ראשון בניהול מערכות בריאות מאוניברסיטת XXX. בחקירתה העידה התובעת כי לאחר הגירושין היא עשתה הסבה מקצועית, החלה לעבוד בתחום אבטחת איכות במפעל המייצר מכשור רפואי, והשתכרה לטענתה סך של כ- 8,000 ₪ נטו לחודש עפ”י חוזה העסקה אישי (עמ’ 30 שורות 11-31). נוכחתי שאין כל מניעה שהתובעת (שהינה כבת 49 כיום) תשוב ותשתלב במעגל העבודה (ככל שטרם עשתה כן).
שנית : לא הוכח בפני שבין הצדדים אכן התקיימה חלוקת תפקידים דיכוטומית לפיה התובעת הייתה בן הזוג “הביתי” באופן מוחלט, והנתבע היה בן הזוג “הקרייריסט”. התובעת אף העידה בחקירתה כי עד לגירושי הצדדים היא כלל לא ידעה שחלה עלייה בהכנסתו של הנתבע במהלך הנישואין (עמ’ 29, שורה 11).
שלישית: פערי ההשתכרות הקיימים בין הצדדים מצאו ביטוי במסגרת תביעתה הרכושית של התובעת כמפורט לעיל, ובגינם כבר חייבתי את הנתבע בתשלום פיצוי לתובעת בסך של 250,000 ₪ בגין פערי ההשתכרות כמפורט לעיל.
רביעית: בחינת חלוקת כלל הרכוש, לרבות התמורה ששולמה בגין מכירת הדירה המשותפת והסכומים בהם נשא הנתבע לבדו לאחר מועד הקרע, בצירוף העובדה שהתובעת המשיכה להתגורר בדירת הצדדים עד למכירתה, ולאחר מכן רכשה דירה אחרת למגוריה (עמ’ 28, שורות 15-18), וכיום יש בבעלותה דירת מגורים (בשונה ממצבו של הנתבע), תומכים במסקנה לפיה אין מקום לפסיקת מזונות משקמים במקרה זה.
חמישית: שיקולי תום הלב וההגינות תומכים אף הם במסקנתי הנ”ל. התובעת עצמה העידה בחקירתה כהאי לישנא:
” ש:האם נכון שרצית להציג עצמך כמסכנה בפני בימ”ש, שאין לה עבודה וצריך לקבל מזונות.
ת: שקר וכזב, אני לא מסכנה.”
(עמ’ 26, שורות 27-28- ההדגשה שלי-ר.ב)
והדברים מדברים בעד עצמם.
מזונות שני ילדיהם המשותפים של הצדדים
הצדדים שלפניי הם יהודים. משכך, החיוב במזונות ילדיהם של הצדדים הינו על פי הדין העברי. בשים לב לגילאיהם של הקטינים כמפורט לעיל, חלה בעניינם ההלכה שנקבעה במסגרת בע”מ 919/15 פלוני נ’ פלונית (פורסם במאגרים), ולפיה החיוב במזונותיהם מוטל על ההורים שניהם (ולא על הנתבע בלבד), מכח דיני הצדקה, כאשר חלוקת החיוב ביניהם תקבע ע”פ יכולותיהם הכלכליות היחסיות וזמני השהות בהם שוהים הקטינים עם כל אחד מהם.
לצורך ההכרעה במזונות קטינים נדרש בית המשפט לבדוק את הפרמטרים הבאים: צרכי הקטינים; היכולות הכלכליות של ההורים; קביעת היחסיות של היכולת הכלכלית של ההורים, האחד מול רעהו; חלוקת זמני השהות בפועל. עוד נקבע, כי במסגרת שיקוליו, על בית המשפט לבחון את התא המשפחתי הספציפי הניצב לפניו, כדי להבטיח כי חלוקת הנטל תהא הולמת וראויה, וזאת בשים לב להכנסות הצדדים, חלוקת זמני השהות בפועל ומעל לכל – שמירת טובת הקטינים (ראו עמ”ש (ת”א) 14612-10-16 פ.ב. נ’ א.ב. [פורסם בנבו] (20.12.2017)).
להלן אבחן את כלל הנתונים הרלוונטיים לצורך ההכרעה במחלוקת בין הצדדים בעניין החיוב במזונות שני ילדיהם המשותפים והיקפו.
הכנסות הצדדים, פוטנציאל השתכרותם ומצבם הכלכלי
יכולותיו הכלכליות של הנתבע
הנתבע למד רפואה בחו”ל וקיבל רישיון לעסוק ברפואה, ואף השלים התמחות ברפואה פנימית, עוד טרם נישואי הצדדים. לאחר הנישואין השלים הנתבע התמחות בתחום הקרדיולוגיה, וכן תת התמחות בתחום XXX.
הנתבע מועסק ב-3 מקומות עבודה שונים: XXX.
בתצהיר עדותו הראשית טען הנתבע שסך הכנסתו הממוצעת, משלושת מקומות העבודה הנ”ל, מסתכמת בכ-41,000 ₪ ברוטו לחודש.
מתלושי השכר מביה”ח XXX אשר צורפו לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע (נספח 11), לחודשים אוגוסט 21′ ועד ינואר 22′, עמד ממוצע שכרו של הנתבע על סך של 23,946 ₪ נטו לחודש.
מתלושי השכר מXXX בביה”ח XXX אשר צורפו לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע (נספח 12), לחודשים יולי 21′ ועד ינואר 22′, עמד ממוצע שכרו של הנתבע על סך של 10,096 ₪ נטו לחודש.
מהעתקי זיכויים שהתקבלו מקופת החולים “XXX” אשר צורפו לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע (נספח 13), לחודשים אוגוסט 21′- פברואר 22′, עולה כי מדובר בהעברה בסך של 20,223 ₪ (כולל מע”מ) בממוצע לחודש. סכומים אלה משולמים לנתבע כנגד חשבונית מס.
לטענת התובעת הכנסתו ברוטו של הנתבע מגיעה לסך של כ- 100,000 ₪ לחודש (ראו סעיף 7 לסיכומי התובעת).
נתוני הכנסתו של הנתבע נבחנו גם ע”י המומחה מר אבי יחזקאל במסגרת חוות דעתו מיום 5/5/2023. בחלקה של חוות הדעת המתייחס לפערי ההשתכרות בין הצדדים נקבע ששכרו ברוטו של הנתבע לחודש הינו בסך של 85,033 ₪, ושכרו החודשי בערכי נטו (לאחר ניכוי מיסוי/הפרשות התחייבויות) הינו בסך של 42,557 ₪. נתונים אלה שנקבעו ע”י המומחה מתבססים על הראיות שהוצגו בפניו, ולא עלה בידי מי מהצדדים לסתור ו/או להפריך קביעות אלה.
על יסוד הראיות שהונחו לפני ולאור עדותו של הנתבע (ראו עמ’ 58 בשורה 3) והראיות שהוצגו מטעמו, וכן על יסוד חוות דעתו של המומחה, מצאתי לקבוע שהשתכרותו של הנתבע הינה בסך של 42,557 ₪ נטו לחודש כפי שקבע המומחה. לא מצאתי לקבל טענת התובעת לפיהן הכנסתו של הנתבע הינה כ- 50,000 – 60,000 ₪ נטו לחודש כנטען בסע’ 12 לתצהירה. כאמור, לא עלה בידי התובעת להוכיח טענות אלה ו/או לסתור את קביעות המומחה. ויודגש; המסמכים והראיות עליהן ביקשה התובעת להסתמך בטענותיה, לרבות נספח 9 לתצהירה, היו בפני המומחה, נבחנו על ידו וממצאיו וקביעותיו נעשו בין היתר גם בהתבסס על ראיות אלה.
מנגד, בחקירתו הנגדית, כאשר הנתבע נחקר בקשר להכנסותיו, הנתבע עצמו הפנה לחוות דעתו של המומחה וקביעותיו (עמ’ 58 שורה 3, עמ’ 64 שורה 24, עמ’ 68 שורה 7).
לא מצאתי לקבל את טענות התובעת באשר להכנסות נוספות “במזומן” וכן טענות שהעלתה באשר להכנסות נוספות שמקבל הנתבע בגין השתתפות בכנסים. טענות אלה לא הוכחו ע”י התובעת, ובחקירתו הנגדית הנתבע הכחיש אותן באופן גורף והבהיר שאין לו הכנסה מכנסים בהם הוא משתתף, והסכומים שהועברו לו בשל השתתפות בכנסים מהווים החזרי הוצאות ואין מדובר בהכנסה נוספת. עדותו בהקשר זה הינה מהימנה ומקובלת עלי (ראו חקירת הנתבע בעמ’ 58-60 לפרוטוקול, וכן עמ’ 64 שורות 17-34, וכן בעמ’ 68 שורות 6-13).
על הכנסתו של הנתבע כנ”ל יש להוסיף את חלקו בתמורת הדירה המשותפת של הצדדים אשר נמכרה לצד ג’, וגם סכום זה עומד לרשותו.
מהכנסתו של הנתבע יש להפחית סך משוער של 4,000 ₪ בגין הוצאות המחייה האישיות המשוערות שלו.
נוכח כל שפורט לעיל מצאתי להעמיד את הכנסתו הפנויה של הנתבע על הסך של 38,557 ₪ בחודש.
יכולותיה הכלכליות של התובעת
התובעת עבדה עד לחודש אוקטובר 20′ כמתאמת מחקר במרכז הרפואי XXX בהיקף של 80% משרה, ובתצהיר עדותה הראשית טענה שהכנסתה הינה בסך של כ- 5,900 ₪ נטו בממוצע לחודש. מתלושי השכר שצורפו על ידי התובעת עולה ששכרה עמד על הסך של 6,512 ₪ נטו (לאחר ניכויי חובה) בממוצע לחודש. בחקירתה התובעת העידה כי היא עבדה בהיקף של 80% עד לפיטוריה כנ”ל, וזאת בשל לימודיה (עמ’ 24 שורות 3-4). דהיינו: שכרה של התובעת בהיקף של 100% משרה היה עומד על סך של כ- 8,000 ₪ לחודש.
טענות הנתבע לפיהן הכנסתה הפוטנציאלית של התובעת הינה בשיעור של 10,000 ₪ לחודש לא הוכחו.
בהמשך חקירתה הנגדית התובעת העידה שהיא עשתה הסבה מקצועית בשל רצונה להתקדם, והחלה לעבוד בתחום אבטחת איכות במפעל המייצר מכשור רפואי, והשתכרה מעבודתה זו סך של כ- 8,000 ₪ נטו לחודש עפ”י חוזה העסקה אישי (עמ’ 30 שורות 11-31).
על טענות אלה חזרה התובעת גם במסגרת סיכומיה, וזאת מבלי שפירטה דבר לעניין הכנסותיה הפנויות.
בנסיבות אלה מצאתי להעמיד את פוטנציאל השתכרותה של התובעת על סך של 8,000 ₪ לחודש למצער. מסכום זה יש להפחית סך של 4,000 ₪ בגין הוצאות מחייה אישיות משוערות של התובעת.
בנסיבות אלה מצאתי להעמיד את הכנסתה הפנויה של התובעת על סך של 4,000 ₪ לחודש.
על ההכנסות הנ”ל יש להוסיף שלאחר מכירת דירת הצדדים, התובעת רכשה דירת מגורים אחרת תמורת סך של כ-2,000,000 ₪ (עמ’ 38 שורות 15-18), וגם נתון זה יש להביא בחשבון לעניין יכולותיה הכלכליות של התובעת. בנוסף יש להתחשב גם בעובדה שתשלומי קצבת הילדים מטעם הביטוח הלאומי (כיום בגין הקטין XXX בלבד) שולמו ומשולמים גם כיום לידי התובעת.
דהיינו: הכנסתו של הנתבע מהווה כ-90% מסך ההכנסה המצרפית של הצדדים, ויחס ההכנסות בין הצדדים הינו: 90:10 (בקירוב)- לטובת הנתבע.
חלוקת זמני שהות של הקטינים עם הצדדים-
אין חולק שלא הונחה בפני תובענה בעניין אחריות הורית וזמני שהות.
יחד עם זאת, בדיון שהתקיים בפני המותב הקודם (כב’ השופט ממן) ביום 22/3/2021, גובש בין הצדדים מתווה מוסכם של זמני שהות אשר אושר וקיבל תוקף של החלטה באותו מועד.
עפ”י הסכמות אלה זמני השהות של הנתבע עם הילדים היו אמורים להתקיים בימים ב’ ו- ג’ בשבוע, באופן שהנתבע יאסוף את הילדים ישירות ממסגרות החינוך וישיבם לשם למחרת בבוקר. וכן אמור להתקיים מפגש נוסף עם הילדים בכל סוף שבוע שני מיום ו’, בתום מסגרות החינוך ועד ליום א’, עת האב ישיב את הילדים ישירות למסגרות החינוך. עוד הוסכם על חלוקה של זמני שהות בתקופת חגי ישראל עפ”י טבלה שיגישו הצדדים.
במסגרת הליך ההוכחות התברר שמתווה מוסכם זה לא התקיים במתכונת שהוסכמה ונקבעה. בפועל, הבן XXX כלל אינו לן בדירת הנתבע, וזמני השהות בין הנתבע לקטין XXX מתקיימים רק בסופי השבוע עת הקטין לן אצלו בימי שישי (ראו עדות הנתבע בעמ’ 62 שורות 21-31, וכן עמ’ 63 שורות 2-6).
מהאמור לעיל עולה שהתובעת נושאת במרבית נטל גידול הילדים. הקטין XXX לן אצל הנתבע 4 לילות מתוך 14 בתקופה של שבועיים, ובחלוקה יחסית מדובר בשהות של כ-70% מהזמן (במעוגל) עם התובעת, לעומת שהות של כ-30% בלבד אצל הנתבע.
צרכיהם של הקטינים
התובעת אמדה את צרכיו הכוללים של הקטין XXX בסכום של 4,500 ₪ לחודש ואת צרכיו של הבן הבגיר XXX בסכום של 6,000 ₪ לחודש, בהתאם לפירוט כלהלן: סך של 2,000 ₪ לחודש בגין כלכלה לרבות טייק אווי, סך של 1,000 ₪ בגין ביגוד והנעלה, סך של 1,000 ₪ בגין תרופות פנאי וטל’ נייד, סך של 100 ₪ בגין הוצאות רפואיות, וסך של 400 ₪ בגין קוסמטיקה וטואלטיקה.
בגין הבן XXX נדרש גם סך של 1,500 ₪ לחודש בגין מאמן אישי.
בנוסף עתרה התובעת לחייב את הנתבע בתשלום הוצאות אחזקת מדור בסך מוערך של 4,400 ₪ לחודש, וכדלקמן: 1,000 ₪ בגין חשמל, 1,100 ₪ בגין ארנונה, 300 ₪ בגין מים, 150 ₪ בגין גז, 300 ₪ בגין טלוויזיה ואינטרנט, 500 ₪ בגין מוצרי ניקוי, 1,000 ₪ בגין עוזרת בית. עוד עתרה התובעת לחייב את הנתבע בהוצאות המשכנתא עד למכירת דירת הצדדים, ולאחר מכן לחייבו במלוא הוצאות המדור ואחזקתו לאור פערי ההשתכרות.
ביום 29/9/2023, לאחר קיום ישיבת ההוכחות, הגישה התובעת בקשה בכתב לפסיקת דמי מדור עבור הילדים. התובעת עתרה לחייב את הנתבע בתשלום מלוא המשכנתא הרובצת על דירת המגורים שבבעלותה בסך של 3,400 ₪ לחודש (כאמור מדובר בדירה שנרכשה על ידי התובעת לאחר מכירת דירת המגורים המשותפת). בהחלטה מיום 10/10/2023 חויב הנתבע לשאת בסך של 1,000 ₪ בגין השתתפות בהוצאות המדור של הקטין XXX בדירת התובעת, וכן ב-30% מעלויות אחזקת המדור וזאת עד לסך של 400 ₪ לחודש. עתירת התובעת לחיוב מדור בגין הבן הבגיר XXX נדחתה, וכן נדחתה גם עתירתה לחיוב הנתבע במלוא החזר המשכנתא הרובצת על הדירה שבבעלותה.
לטענת הנתבע, הסכומים שנדרשו ע”י התובעת הינם מופרזים ומוגזמים וחסרי אחיזה במציאות אשר לא נתמכו בכל אסמכתא מתאימה והם אינם משקפים נכונה את הוצאותיהם של הילדים בפועל. בנוסף טען הנתבע שלאור גילם של הילדים וזמני השהות המתקיימים, מוטלת על שני הצדדים החובה לשאת בשווה במזונותיהם, ועל כן יש לחייבו בתשלום סכום ריאלי ומידתי.
טענות התובעת ביחס לצרכיהם של הילדים לא הוכחו. מהראיות עולה, כי רכיבי המזונות לא נתמכו באסמכתאות מתאימות. התובעת הסתפקה בהפניה לפירוט כרטיסי אשראי לתקופת החיים המשותפת וזאת לצורך הוכחת רמת החיים הגבוהה הנטענת, ברם לא צירפה כל אסמכתאות שיהיו בהם לתמוך בגובה הסכומים הנטענים. ויודגש; מטענות התובעת עולה שההוצאות השנתיות לשני הילדים היו בסכומים הבאים: בגין כלכלה סך של 48,000 ₪, בגין ביגוד והנעלה וכן תרבות ופנאי סך של 48,000 ₪, בגין קוסמטיקה סך של 9,600 ₪- וזאת בשעה שהתובעת לא צירפה לתצהירה ולו קבלה או חשבונית אחת בגין הוצאות נטענות אלה (מעבר לקבלות בגין תשלום למאמן אישי לבן XXX).
התובעת לא הוכיחה גם את הוצאות המדור הנטענות, ועל פני הדברים הסכומים שנדרשו בגין אחזקת המדור הינם מופרזים ומוגזמים, ובחלקם אף נחזים כתשלומים דו חודשיים. מנגד, גם הנתבע לא הוכיח את טענותיו לגבי הוצאות הקטינים והסכומים המשולמים על ידו עפ”י טענתו. בחקירתו הנגדית הנתבע העיד שהוצאות המשפחה עמדו על סך של כ- 16,000 ₪ לחודש (עמ’ 71 שורות 21-27). ובהמשך כאשר נשאל באם הוא מסכים להוצאות המשפחה כפי שעלו מתדפיסי ח-ן הבנק וכרטיסי האשראי שצורפו ע”י התובעת השיב: “אם זה מודפס, כן.” (עמ’ 72 ש’ 2-4).
הלכה פסוקה ידועה היא כי תביעת מזונות הינה ככל תביעה כספית אחרת, ויש להוכיחה היטב ולבססה בראיות. עוד נקבע שמקום בו אין טיעון עובדתי סביר בנוגע לצרכים הנתבעים, אין לשלול אפשרות של דחיית תביעת המזונות מן הטעם שלא הוכחה במידה נאותה (ראה: ע”א 130/85 כהן נ’ כהן, פ”ד מ(1) 69).
יחד עם זאת, לא אחת נקבע שמקום בו הראיות חסרות, רשאי ביהמ”ש לאמוד את ההוצאות גם עפ”י ניסיון חייו כשופט אשר בתוך עמו הוא יושב, ועל בסיס ידיעתו השיפוטית הכללית (ראה: ע”א 687/83 מזור נ’ מזור, פ”ד לח(3) 23; ע”א 613/85 שגב נ’ שגב, פ”ד לט(3) 825).
זאת ועוד; בהתאם לפסיקה, עת קיימים במשפחה מספר קטינים, הסך הכולל של הוצאותיהם אינו כפולה אריתמטית של הוצאותיו של כל אחד מהם. (ראו לעניין זה ע”א 552/87 ורד נ’ ורד פ”ד מב(3), 599).
בנסיבות בהן צרכי הילדים לא הוכחו, על בית המשפט לאמוד את צרכיהם על פי שיקול דעתו תוך שקלול הראיות שהובאו בפניו ותוך בחינת כלל נסיבות המקרה שהובא בפניו ונסיבותיהם הספציפיות של הצדדים ויכולותיהם הכלכליות, ובהתאם לסמכותו כשופט אשר בקרב עמו הוא יושב, לאור ניסיון החיים (ע”א 93/85 שגב נ’ שגב, פ”ד לט(3) 822).
בעבר הוערך שיעור המזונות ההכרחיים המינימלי לקטין בסך של 1,350-1,400 ₪ לחודש (ראו ברע (תל-אביב-יפו) 1895/02 – ב’ י’ נ’ ב’ נ’ , [פורסם בנבו] (2003); עמ (ירושלים) 658/04 – ס’.א’.כ’ נ’ ט’.ש’.כ’., [פורסם בנבו] (2005) ועוד רבים אחרים), אלא שלימים סבר בית המשפט כי נוכח חלוף הזמן יש מקום לעדכון הסכומים הנ”ל, והעמידם בשיעור של 1,600- 1,700 ₪ לחודש (ראו עמ”ש (ת”א) 46291-01-16 פלונית נ’ פלוני [פורסם בנבו] (2017) וכן עמ”ש 1057/09 פלונים נ. פלונים [פורסם בנבו] (2010)).
הסכומים הנ”ל מתייחסים לצרכים ההכרחיים בלבד, וגם זאת על הצד המינימלי.
בפסיקה מאוחרת יותר נקבע שמאז הלכת בע”מ 919/15 הנ”ל, אין עוד מקום לחלק בין צרכים הכרחיים לאלו כאלה שאינם, אלא שיש לאמוד את הצרכים בכללותם. עוד נפסק כי נוכח העובדה שלאחר פירוד תתכן כפילות בהוצאות הקטינים, עניין שיש בו להעלות את שיעור צרכיהם, ועל כן בפסיקה מאוחרת זו נאמד סך צרכיו של קטין בשיעור כ– 2,250 ₪ לחודש למצער (ראו פסק דינו של כב’ השופט צ. ויצמן ברמ”ש 59188-10-18 י.נ נ. א.נ [פורסם בנבו] (2018)).
הקטין XXX והבן XXX היו בני למעלה מ-6 שנים בעת הגשת התביעה, ובעניינם חלה ההלכה שנקבעה במסגרת בע”מ 919/15 הנ”ל, ולפיה החיוב במזונותיהם מוטל על ההורים שניהם (ולא על האב בלבד), מכח דיני הצדקה, כאשר חלוקת החיוב ביניהם תקבע ע”פ יכולותיהם הכלכליות היחסיות וזמני השהות בהם שוהים הקטינים עם כל אחד מהם.
יחד עם זאת, בפסיקה הובהר שלעניין חישוב וקביעת המזונות אין הכרח לדבוק בגישה מתמטית פורמליסטית “ויש להתייחס לכלל ההיבטים של ההורות – דוגמת מיהו ההורה הדומיננטי, מי זה שרוכש את עיקר צרכיו של הקטין שאינם תלויי שהות, מי זה שהולך עמו לרופא, לאירועים חינוכיים וכיוצ”ב”. (ראו לעניין זה עמ”ש (מרכז) 38131-07-21 י. ל נ’ ש. א (נבו 10.04.2022)).
בשים לב לטענות הצדדים ולכלל החומר המצוי בפני, לרבות חקירות הצדדים, שוכנעתי שסכומי ההוצאות המינימליות שנקבעו בפסיקה שהובאה לעיל, אינם תואמים לסכומים הוצאות ילדיהם של הצדדים, והמקרה שבפני אינו המקרה בו יש לקבוע את צרכי הילדים הכוללים באופן שישקפו צרכים מינימליים בלבד. ויודגש; הנתבע עצמו העיד בחקירתו שהוצאות המשפחה טרם הפירוד עמדו על סך של כ-16,000 ₪ לחודש. חיזוק לכך ניתן למצוא גם בעובדה שהצדדים מימנו בין היתר גם עלות מאמן אישי לבן XXX, וגם על כך לא חלק הנתבע.
על פי הנתונים שהובאו בפני לרבות הכנסות הצדדים, כפי שפורטו להלן, שוכנעתי שהילדים אכן הורגלו לרמת חיים גבוהה מהממוצע, וקביעת צרכיהם באופן שישקפו צרכים מינימליים בלבד לא תהלום נסיבותיו הקונקרטיות של תיק זה. משכך מצאתי לאמוד את צרכי כל אחד מהילדים בסך של 2,000 ₪ לחודש, לא כולל הוצאות מדור ואחזקתו ולא כולל הוצאות חינוך והוצאות רפואיות חריגות, וזאת בהתאם לפירוט כלהלן: כלכלה 1,000 ₪, ביגוד והנעלה 400 ₪, תרבות פנאי וטל’ נייד 300 ₪, הוצאות רפואיות 100 ₪, קוסמטיקה וטואלטיקה 200 ₪.
בכל הקשור להוצאות מדורם של הילדים- הילדים מתגוררים עם התובעת בדירתה, וקודם לכן התגוררו עמה בדירת הצדדים (עד למכירתה), ומדורם סופק להם שם. התובעת נושאת כיום בהוצאות החזר משכנתא בסך של 3,400 ₪ לחודש וכן בהוצאות אחזקת דירתה. מנגד, הנתבע מתגורר בדירה שכורה, ונושא בהוצאות שכ”ד בסך של 3,600 ₪ לחודש וכן בהוצאות אחזקה.
בפסיקה הובהר כי לצורך חישוב מדורו של קטין בשני הבתים יש לקבוע עלות מדור סבירה השווה לשני ההורים להוסיפה לסכום המזונות ולחלק אותה בהתאם לאותם פרמטרים של יכולת כלכלית וחלוקת זמני שהות כפי שנקבע בבע”מ 919/15 הנ”ל (ראו לעניין זה – עמש (מרכז) 31135-07-20 – ד. ש. נ’ מ. מ. ש. , [פורסם בנבו] (2021); עמ”ש (מרכז) 65692-11-19 ס. נ’ ס. [פורסם בנבו] (2020) וכן עמ”ש (מרכז) 38131-07-21 י. ל נ’ ש. א (פורסם בנבו 10.04.2022)).
בנסיבות אלה, ובהיעדר ראיות לעניין גובה הוצאות אחזקת הבית, ובשים לב להוצאות המדור עד למועד פירוק השיתוף ומכירת דירת הצדדים, מצאתי לקבוע כי עלות המדור ואחזקתו הסבירים הינם בסך של 4,800 ₪ לחודש (סך של 3,600 ₪ בגין שכר דירה, וסך של 1,200 ₪ בגין הוצאות אחזקה). עד לבגירת הבן XXX עמד חלקם של הקטינים בסכום זה על סך של 1,920 ₪ לחודש (40% מסכום ההוצאה הכולל), וכיום, לאחר בגירת הבן XXX, עומד חלקו של הקטין XXX בסכום זה על סך של 1,600 ₪ (שליש מסכום ההוצאה הכולל).
כאמור, בנדון, אני סבור כי יש להעריך את צרכי כ”א מהילדים בשיעור של 2,000 ₪ לחודש, ובכל הקשור לעלות מדורם, ראוי להעמיד את חלקו של הקטין XXX ברכיב זה על כשליש היינו 1,600 ₪ לחודש. בהינתן שכך הרי שעלות צרכיו של הקטין XXX לרבות מדורו מגיעה לסך של 3,600 ₪ לחודש (2,000 ₪ + 1,600 ₪).
יחס ההכנסות שבין הצדדים נקבע בשיעור של 90%: 10% לטובת הנתבע כמפורט לעיל. דהיינו: על הנתבע לשאת בסך של 3,240 ₪ מתוך הסכום הנ”ל, ועל התובעת לשאת ב- 360 ₪ הנותרים.
נוכח זמני השהות המתקיימים כיום, הנתבע נושא ישירות ב-30% מהוצאות הקטין- היינו בסך של 1,080 ₪. התוצאה הינה שעליו לשלם לתובעת סך של 2,160 ₪ (הסך של 3,240 ₪ בהפחתת הסך של 1,080 ₪).
נוכח זמני השהות המצומצמים המתקיימים כמפורט לעיל, ומשהנתבע הודה מפורשות בחקירתו שזמני השהות שהוסכמו לא התקיימו, ובפועל רק הקטין XXX שוהה עמו בסופי השבוע בלבד, באופן שהוא לן אצלו בימי ו’ בכל שבוע, ולאחר בחינת התמונה המשפחתית בכללותה ושקלול כלל הנתונים שהובאו בפני, מצאתי להעמיד את חיוב המזונות והמדור שישלם הנתבע לתובעת בגין הקטין XXX על הסך של 2,300 ₪ לחודש.
אשר על כן, ולאור הדין החל ונטל החיוב, לאחר שקלול הכנסותיהם של שני הצדדים ויכולותיהם הכלכליות; ולאור גילאי הילדים; בשים לב להערכת צרכי הקטינים כמפורט לעיל; ונוכח העובדה שהתובעת נושאת הלכה למעשה בעיקר נטל גידולם של הילדים בשים לב לזמני השהות המצומצמים שמקיים עמם הנתבע, מצאתי להורות כדלקמן:
בכל הקשור למזונות הבן XXX- בשים לב כי הבן XXX בגר עוד ביום 23/4/2023 והינו כיום כבן 19 שנה, מזונותיו הקבועים של הבן הבגיר XXX יהיו בהתאם להחלטות שניתנו ביום 4/2/2021, 22/3/2022, וכן החלטתי מיום 1/10/2023. לא מצאתי להוסיף על הסכומים ששילם הנתבע למזונות הבן XXX מחד, ומאידך ונוכח ההלכה הפסוקה הידועה לפיה מזונות שנאכלו לא יושבו, גם לא מצאתי להורות שהנתבע זכאי להחזר ו/או לקיזוז בגין הסכומים ששילם בעודף.
בתקופת שירותו הצבאי יעמוד חיוב המזונות בגין הבן XXX על הסך של 833 ₪ לחודש. סכום זה ישולם עד הגיעו של XXX לגיל 21 שנה או עד לתום שירות חובה בצה”ל. ככל שהבן XXX לא יתגורר עם התובעת בתקופת שירותו הצבאי, הנתבע ישלם את דמי המזונות הנ”ל ישירות לידיו.
בכל הקשור למזונותיו ומדורו של הקטין XXX- עד למועד זה, ובשים לב להלכה הפסוקה לפיה מזונות שנאכלו לא יושבו, ובכלל נסיבות העניין, מצאתי להורות שחיוב המזונות הזמניים שנקבע בהחלטות הקודמות, לרבות חיוב המדור שנקבע בהחלטה מיום 10/10/2023, יעמדו על כנם עד למועד פסק דין זה.
החל ממתן פסק דין זה יעמוד חיוב מזונותיו ומדורו של הקטין XXX על סך של 2,300 ₪ לחודש (במעוגל), באופן שהנתבע ישלם לידי התובעת סכום זה החל מחודש מאי 2024 ועד הגיעו של הקטין XXX לגיל 18 או עד לתום לימודיו התיכוניים. לאחר מכן ישולם סכום מופחת בשיעור של שליש מגובה דמי המזונות כפי שיהיו באותה עת, וזאת עד הגיעו של הקטין XXX לגיל 21 שנה או עד לתום שירות חובה בצה”ל. ככל שהקטין XXX לא יתגורר עם התובעת בתקופת שירותו הצבאי, הנתבע ישלם את דמי המזונות הנ”ל ישירות לידיו.
עוד ובנוסף יישא הנתבע ב-90% מהוצאות החינוך של הקטין XXX בכפוף להצגת קבלות על תשלום בפועל ובקיזוז כל הטבה או הטבה שתקבל התובעת בגין הוצאה זו, מכל גורם שהוא, ככל שתהא זכאית לכך, ובכלל זה תשלומים שוטפים למוסדות החינוך לרבות תשלומי הורים ותשלומי רשות, שיעורי עזר, אבחונים, שני חוגים בתעריף עירוני, תנועת נוער, מסע לפולין, קייטנה בתקופת החופש הגדול בתעריף עירוני. במקרה של מחלוקת בדבר נחיצות הוצאה תכריע המלצת הגורם החינוכי המוסמך במוסד החינוכי בו לומד הקטין (מורה מחנכת, יועצת ביה”ס/פסיכולוג/ית ביה”ס).
בנוסף יישא הנתבע גם בתשלום 90% מההוצאות הרפואיות החריגות של הקטין XXX אשר אינן מכוסות ע”י הביטוח הרפואי, בכפוף להצגת קבלות על תשלום בפועל. במקרה של מחלוקת בדבר נחיצות ההוצאה תכריע המלצת רופא המשפחה ו/או הרופא המקצועי לפי העניין.
דמי המזונות יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן הידוע כיום, והם יעודכנו כל שלושה חודשים ללא תשלום הפרשים למפרע.
כל תשלום שלא ישולם במועד יישא הפרשי הצמדה וריבית מהמועד שנקבע לתשלומו ועד התשלום בפועל.
קצבת הילדים של המל”ל המשולמת ו/או ששולמה עבור הקטינים או מי מהם וכל הטבה אחרת בגינם תשולם לידי התובעת ותתווסף לדמי המזונות שנפסקו לעיל.
סוף דבר
בכל הקשור לתביעות הרכושיות ההדדיות אשר הגישו הצדדים –
נוכח החיובים ההדדיים שהושתו על כל אחד מהצדדים במסגרת פסק דין זה, ועל מנת להביא לידי סיום סופי ומוחלט של כלל ההתחשבנות הרכושית/כספית שבין הצדדים, מצאתי להורות שהחיובים הכספיים שהושתו על התובעת בגין איזון הזכויות הנזילות כמפורט בסעיף 75 לעיל לפסק הדין, יקוזזו מהחיובים הכספיים שהושתו על הנתבע בגין פערי ההשתכרות כמפורט בסעיף 74 לעיל לפסק הדין.
התוצאה הינה שעל הנתבע לשלם לתובעת סך של 94,000 ₪ (להלן: “סכום האיזון הכולל”).
הנתבע ישלם לידי התובעת את סכום האיזון הכולל בתוך 30 יום מהיום, אחרת סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין עד למועד התשלום בפועל.
חלוקת הזכויות הפנסיוניות והזכויות שאינן נזילות כיום תבוצע בהתאם להוראות החוק לחלוקת חיסכון פנסיוני, על יסוד הפסיקתאות אשר צורפו לחוות דעת המומחה, אשר ייחתמו על ידי בנפרד.
תביעת המזונות (תלה”מ 61552-12-20–
העתירה לחיוב הנתבע בתשלום מזונות אישה נדחתה כמפורט בסעיף 85 לפסק הדין.
חיוב מזונות הילדים יהיה כפי שנקבע בסעיף 109 לפסק הדין.
נוכח התוצאה אליה הגעתי לא מצאתי לעשות צו להוצאות, וכל אחד מהצדדים יישא בהוצאותיו.
בכך מסתיים בירורן של שלושת התביעות שבפני. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים ותסגור את כלל התיקים.
ניתן היום, ט”ז ניסן תשפ”ד, 24 אפריל 2024, בהעדר הצדדים.
