לפני
כבוד השופטת מיכל ברגר בלום
תובעת
א’, ע”י ב”כ עוה”ד שירין הלפרט
נתבע
א’, ע”י ב”כ עוה”ד יפתח תייר
פסק דין
פסק דין זה עניינו תביעה לאכיפת הסכם אשר הגישה התובעת.
עיקרי העובדות הצריכות לעניין
הצדדים בני זוג לשעבר אשר התגרשו לאחר שתים עשרה שנות נישואין. כשנתיים קודם לגירושין חתמו הצדדים על הסכם גירושין והוא אושר וקיבל תוקף של פסק דין (תיק י”ס 6756-04-18 בבית משפט זה).
לאחר חתימת הסכם הגירושין נחתמו על ידי הצדדים שני הסכמים נוספים. הסכם אחד נחתם ביום 7.7.2020 ובו צויין כי למרות האמור בהסכם הגירושין, מתוך סכום מכירת הדירה של הצדדים יקבל הנתבע סך של 100,000 ₪ יותר מהתובעת (נספח ו’ לכתב התביעה). הסכם שני נחתם ביום 16.7.2020 ובו נקבע הסדר לעניין חלוקת דמי השכירות בגין יחידות הדיור של הצדדים לאחר סילוק המשכנתה (נספח ב’ לכתב התביעה). שני הסכמים אלה לא אושרו בבית המשפט ולא קיבלו תוקף של פסק דין.
דירת הצדדים נמכרה ביום 16.7.2020. מתמורת הדירה נותרו בידי עוה”ד שייצג את הצדדים בעסקת המכר (להלן: “עו”ד כ'”), 440,000 ₪ שהופקדו בנאמנות. על אופן חלוקת הכספים הללו ישנה מחלוקת בין הצדדים אשר לימים הבשילה לכדי תביעה זו המתבררת בפניי. בין לבין, בהסכמת הצדדים, חולקו חלק מן הכספים וכיום יתרתם, בסכום של 300,000 ₪, מופקדת בקופת בית המשפט.
במסגרת התביעה מעלה התובעת שלוש סוגיות בהן אדון בהמשך פסק הדין אחת לאחת.
נשיאת התובעת בחובות העסק של הנתבע בהתאם להסכם הגירושין
השתלשלות העניינים במסגרת ההליך בעניין זה
סעיף 10.4 להסכם הגירושין קובע – “האישה תישא במחצית מן החובות הרובצים על העסק עד לגובה של 200,000 ₪ לכל היותר, בתנאי שהאיש ימציא מסמכים המוכיחים את גובה החוב לחובת העסק”.
בכתב התביעה נטען על ידי התובעת כי היא אינה מתכחשת לחובתה זו, אלא שהנתבע לא המציא מעולם אסמכתאות לגובה החוב הנטען על ידו.
בכתב ההגנה טען הנתבע כי עורך הדין כ’, אשר כאמור החזיק את הכספים בנאמנות, ערך חישוב ממנו עלה כי יש לשלם לנתבע סכום של 420,000 ₪ לצורך סיום ההתחשבנות בין הצדדים. לצורך כך אף צורף מסמך שערך עו”ד כ’ (מוצג נ/1).
בדיון קדם המשפט שהתקיים ביום 21.6.22 נקבע כי עו”ד כ’ יוזמן לעדות מטעם בית המשפט כך שכל אחד מן הצדדים יוכל לחקור אותו בחקירה נגדית ביחס לטענותיו.
בסופו של אותו דיון נקבע: “לאחר ששמעתי את עדותו של עו”ד כ’ היום, ממנה עולה כי מן המסמכים שהציג בפניו הנתבע, לא יכול היה לדעת כי אכן מתקיימים תנאי סעיף 10.4 להסכם הגירושין בין הצדדים, מצאתי מקום לקבל את בקשת התובעת ולמנות רואה חשבון על מנת שייתן תשובה לשאלה האם במועד הרלוונטי, כלומר מועד ההסכם, 15.7.2018, רבצו על העסק של הנתבע חובות ואם כן באיזה גובה”. מומחה מטעם בית המשפט אכן מונה.
חוות דעת המומחה הוגשה ביום 18.6.23. בסיכום הממצאים נכתב: “מטרת דוח זה הינה בחינת החובות בגין הפעילות העסקית של האיש אשר טרם נפרעו נכון למועד הקרע ביום 15.7.2018 בהתבסס על מסמכים שהתקבלו מהאיש וכן בהתאם לבחינת הפעילות בחשבון בו התנהלה הפעילות העסקית ….” אבקש להבהיר כי חשבון זה הינו חשבון פרטי לכל דבר ועניין ובחשבון זה התנהלה גם פעילות שאינה עסקית…..” כן צויין כי החובות הניתנים לייחוס באופן ספציפי לפעילות העסקית נאמדים בסך כולל של 420,121 ₪.
התובעת השיגה על מסקנות חוות הדעת וביקשה להגיש חוות דעת מטעמה. בהחלטה שניתנה ביום 2.8.23 נדחתה בקשה זו וניתנה לתובעת הזכות להגיש שאלות הבהרה למומחה ולהודיע האם בכוונתה לזמנו לחקירה.
ביום 15.9.23 הוגשו לתיק תשובות ההבהרה של המומחה והתיק נקבע להוכחות במסגרתן נחקרו הצדדים ביחס לכלל הסוגיות שבמחלוקת.
לתובעת מספר טענות מרכזיות ביחס למסקנת המומחה כי החוב של העסק במועד הקרע עמד על 420,000 ₪ ולשיטתה יש להפחית מהחוב מספר רכיבים כפי שיפורט להלן.
הפחתת שווי הרכב מן החוב הרובץ על העסק
לטענת התובעת, במסגרת חוות הדעת לקח המומחה בחשבון, כחוב של העסק, גם את ההלוואה שנלקחה בגין רכישת הרכב העסקי שנרכש במהלך הנישואין בשנת 2016 (ר’ עמ’ 19 לחוות הדעת). בהקשר זה מפנה התובעת להסכם הגירושין אשר בו נקבע כך:
“8.17 בבעלות הצדדים רכב איזוקו מ.ר 7678589 שנת 2016 הרשום ע”ש הבעל. (להלן: “הרכב”) מוסכם כי הרכב יוותר ע”ש הבעל.
8.18 מוסכם בין הצדדים כי האיש הינו האחראי הבלעדי בגין כל חיוב ו/או קנס ו/או תביעה ו/או אישום אשר יחול על הרכב, בין בגין הבעלות בו ובין בגין שימוש בו ו/או החזקתו ולא תהיה לו כל טענה ו/או תביעה ו/או דרישה כלפי האישה בעניין הרכב”.
משמעות הוראות הסעיפים הללו, לשיטת התובעת היא כי על הנתבע לשאת לבדו בהלוואה על הרכב וכי החיוב בגין ההלוואה שנלקחה בגין הרכב אוזן במסגרת הוראות הסכם הגירושין בין הצדדים. כיוון שכך יש לגרוע את ההלוואה בגין הרכב מסך ההתחייבויות של העסק בחוות דעת המומחה.
הנתבע מצידו מפנה לפסיקה לפיה יש לתת לחוות דעת מומחה מטעם בית משפט משקל רב ועל בית המשפט לאמצה מקום בו מדובר על חוות דעת הגיונית ומשכנעת וסטייה מחוות הדעת תיתכן מקום בו קיימים טעמים כבדי משקל המצדיקים זאת.
אין בידי לקבל טענה זו. בחוות דעת המומחה עצמה נכתב מפורשות כי מדובר בעניין המסור להכרעת בית המשפט וכפי שנכתב בתשובות ההבהרה “ההחלטה האם לאזן גם את הנכסים וביניהם הרכב הועברה להכרעת בית המשפט”. זאת ועוד, לנגד עיני המומחה לא עמד הסכם הגירושין בין הצדדים והוא לא התבקש, במסגרת עריכת חוות הדעת, להביא בחשבון גם את ההתחייבויות של הצדדים במסגרתו.
הסכם הגירושין מתייחס באופן מפורש לרכב המדובר וקובע מפורשות כי האחריות בגין כל חיוב אשר יחול על הרכב, בין היתר בגין הבעלות עליו, יחול במלואו על הנתבע. אימוץ עמדת הנתבע המשיתה את החוב בגין ההלוואה על הרכב על העסק ומכאן את חציו על התובעת עומד בניגוד להסכם הגירושין אשר קיבל תוקף של פסק דין. בהקשר הזה יש לזכור כי על פי חוות דעת המומחה העסק של הנתבע התנהל מתוך חשבון בו התנהלו גם ענייניו הפרטיים של הנתבע וההפרדה בין העסקי לבין הפרטי איננה מוחלטת. אשר על כן מצאתי כי יש מקום לתת את הבכורה להוראות הסכם הגירושין בהקשר זה.
נכון למועד הקרע היה סך ההלוואה בגין הרכב 114,498 ₪. חוב זה יש לגרוע מסך החובות של העסק כפי שנקבעו בחוות דעת המומחה.
הפחתת שווי המלאי של העסק מן החוב הרובץ על העסק
לטענת התובעת המומחה לקח בחשבון במסגרת סה”כ החובות של העסק גם את המלאי שהיה לעסק נכון למועד הקרע אשר על פי חוות הדעת עמד על סך של 174,000 ₪ (עמ’ 22 לחוות הדעת). התובעת טוענת כי הכוונה בסעיף 10.4 להסכם הגירושין היא כי היא תישא בחובות העסק נטו ולא ברוטו וכי לצורך חישוב החובות נטו יש להפחית את המלאי אשר מהווה נכס של העסק וכדבריה אין מקום שהיא תשלם על הסחורה שנקנתה עבור העסק ולא תהנה מן הרווחים בגין מכירתה (ר’ פרוטוקול מיום 5.12.23 עמ’ 33 שורות 11-15; עמ’ 32 שורות 8-10).
גם בהקשר זה מפנה הנתבע לפסיקה הנוגעת לעדיפות קבלת חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט וטוען כי על סמך חוות דעת זו אין להפחית את המלאי מסה”כ החובות שמצא המומחה. בעדותו הודה הנתבע כי בנקודת הזמן של מועד הקרע המלאי של העסק עמד על 174,000 ₪ כיוון שהכניס סחורות חדשות לעסק. אולם לשיטתו מדובר בכסף עתידי ורעיוני שמהווה מעין “הימור של עצמאי”. (עמ’ 69 לפרוטוקול). הנתבע הוסיף וציין כי הלכה למעשה זהו “מלאי מת”, שכן רובו התייבש, התקלקל או יצא מן האופנה ולא ניתן היה למכור אותו. כאשר נשאל מדוע אם כן קנה כל כך הרבה מלאי ציין הנתבע כי עבד בשיטה גרועה ביותר וניהל את העסק לא נכון (עמ’ 65 לפרוטוקול) אבל פרט לעדותו לא הובאה כל ראיה לכך.
גם בהקשר זה מצאתי מקום לקבל את טענות התובעת. ראשית, המומחה ציין גם ביחס לסוגייה זו כי השאלה אם להתייחס אל המלאי כנכס של העסק אותו יש להפחית מסך החובות שלו היא שאלה המסורה להכרעת בית המשפט.
שנית, לגופם של דברים, הנתבע הודה בעדותו כי נכון למועד הקרע היה ברשותו מלאי ששוויו 174,000 ₪ (עמ’ 68, שורות 1-2). מטבע הדברים רכישת מלאי מטרתה, בבוא היום, השאת רווחים לעסק על ידי מכירת המלאי והוא מהווה נכס של העסק. הנתבע איננו טוען כי אין המדובר בנכס של העסק, אלא הוא טוען כי מדובר במה שהוא מכנה “מלאי מת”, אלא שהנתבע לא הוכיח טענתו זו ולא הציג לצורך כך כל ראייה פרט לדבריו שלו אשר נאמרו בפעם הראשונה בחקירתו הנגדית בבית המשפט. בשים לב לכך מצאתי מקום לקבוע כי יש להתחשב במלאי לצורך סכימת חובות העסק.
אשר על כן מצאתי מקום לקבוע כי יש להפחית מסך החובות של העסק סכום נוסף של 174,000 ₪.
טענות התובעת לעניין אמינות המסמכים שהמציא הנתבע למומחה
לטענת התובעת לצדדים הועברה טיוטה ראשונה בה נמצא כי לעסק חובות על סך 123,000 ₪ בלבד. מסקנות אלה לא נשאו חן בעיני הנתבע ועל כן הוא הגיש לאקטואר מסמכים נוספים. כיוון שהנתבע הוא הבעלים הבלעדיים של העסק והוא היחיד שיש בכוחו להעביר את המסמכים הרלוונטיים יש להתייחס למסמכים אלה בחשדנות ולא ניתן לתת אמון בגרסת הנתבע כי הספקים התקשו להמציא ולשחזר את המסמכים במועד המוקדם בשל בעיות בתוכנה (ר’ עדות הנתבע בעמ’ 77 לפרוטוקול וכן עדות התובעת בעמ’ 46 לפרוטוקול). כך למשל מפנה התובעת לכך שישנו ספק אחד שעל פי הטיוטה הראשונית היה החוב כלפיו 11 אלף ₪ ₪ אולם לאחר שהנתבע ראה כי גובה החובות אינו עולה בקנה אחד עם טענותיו, הוא המציא מסמכים נוספים שהגדילו את החוב. לתמיכה בטענותיה מוסיפה התובעת כי אם אכן היו לנתבע חובות של 273,000 ₪ לספקים הוא היה מצליח לספק מסמכים לכך כבר לצורך טיוטת חוות הדעת הראשונה.
עוד טוענת התובעת כי על פי חוות הדעת הנתבע לא העביר את מלוא המסמכים המבוקשים על ידי המומחה ועל כן הוא לא הרים את נטל ההוכחה בכל הקשור למצבו הכלכלי של העסק.
כן נטען על ידה כי לא ניתן לתת אמון במידע שהעביר הנתבע למומחה שכן מחוות דעת המומחה עולה כי הוא לא הקפיד על אמינות דיווחיו ביחס להכנסותיו לרשויות המס ובנוסף נטען כי לו היה מדווח על כלל ההכנסות הדבר היה משפיע על גובה החוב.
הנתבע טוען כי מטרתה של התובעת היא להתיש אותו בהתנהלותה על מנת שיוותר על החוב המגיע לו. הוא הוסיף כי אין ממש בטענה כי לא המציא את המסמכים הנדרשים וכי לא היתה מעולם רשימה מוגדרת של מסמכים והוא הציג מסמכים שהניחו את דעתו של המומחה.
לא מצאתי מקום לקבל את טענות התובעת לעניין זה. מחוות דעת המומחה לא עלה כי החסר במסמכים הצריך עיכוב הגשת חוות הדעת או שיש בו כדי לפגום במסקנותיה. המומחה בעצמו מצידו לא העלה כל טענה ביחס לאמינות המסמכים. זאת ועוד הנתבע העיד כי רואי החשבון של כל הספקים יחתמו על הניירת כדי להוכיח כי לא זייף אותה וכך היה. התובעת לא הזמינה את רואי החשבון לחקירה על מסמכים אלה. בנסיבות אלה לא מצאתי מקום לפקפק באמינות המסמכים (עמ’ 77 שורות 25-32).
התחייבותה של התובעת להעביר לנתבע 100,000 ₪ ביתר מתמורת הדירה
כאמור לעיל, ביום 7.7.2020, צויין כי למרות האמור בהסכם הגירושין בין הצדדים, מתוך סכום מכירת הדירה של הצדדים יקבל הנתבע סך של 100,000 ₪ יותר מהתובעת (נספח ו’ לכתב התביעה). לטענת התובעת חתימתה על הסכם זה היא תוצאה של סחיטה וכפייה ועל כן אין מקום לכבדו. לדברי התובעת, על אף שהצדדים חתמו על הסכם גירושין כבר ב – 2018 הנתבע העמיד קשיים למכר הדירה ועיכב אותו ואת האפשרות כי ייפרדו פיסית וכלכלית ובכך .גרם לה לקושי ולמצוקה. כיוון שכך התובעת נאלצה להיכנע ללחצו של הנתבע כי בתמורה לכך שהדירה תימכר הנתבע יקבל 100,000 ₪ נוספים מתמורת הדירה.
להוכחת טענותיה מפנה התובעת לסעיף 3 בהסכם מיום 7.7.2020 בו נכתב: “… (הנתבע, מ.ב.ב) מצידו מצהיר ומתחייב כי הכפוף להתחייבותה של … (התובעת, מ.ב.ב) לתשלום הסך הנוסף של 100,000 ₪ ישתף פעולה ולא יתנגד לכל הליך של מכירת הדירה ללא תנאי למחיר הדירה”.
התובעת מוסיפה וטוענת כי מדובר בסכום שלא הוזכר בהסכם הגירושין והיא הסכימה לכך רק בגלל התנהגותו הכוחנית של הנתבע כלפיה והתעמרות שלו בה גם במסגרת התביעה הנוגעת לקטינים. כן ציינה כי הנתבע איים לעכב את הגירושין אם לא תחתום על המסמך הזה מתוך נקמנות ורצונו לקבל נתח גדול יותר בהסכם הגירושין לכל היותר בשל טעות בכדאיות העסקה.
התובעת הוסיפה טענות גם ביחס לעו”ד כ’ אשר ערך את ההסכם מיום 7.7.24 וטענה כי רצונו היה לסיים את העסקה ולקבל את הכסף והוא לא עמד על כך שהאינטרסים שלה מוגנים.
הנתבע מצידו טוען כי יש בהסכם מיום 7.7.23 את כל המרכיבים של גמירות דעת ומסוימות מצד הנתבעת וחלה חזקת ההסכמה והידיעה. הנתבע מוסיף כי התובעת לא היתה נתונה לכל לחץ וחתמה מרצונה הטוב והחופשי על המסמך.
בעדותו הוסיף הנתבע כי לא איים על התובעת אלא ציין בפניה כי נשאר עם המון חובות וביקש למקסם את המחיר של הבית.
אקדים ראשית לאחרית ואציין כי מצאתי מקום לדחות את תביעת התובעת לביטול התחייבותה לשלם לנתבע 100,000 ₪ ביתר מתמורת הדירה.
פרט לדבריה שלה, התובעת לא הביאה עדים מטעמה אשר לימדו על הלחץ הפסול אשר לטענתה הוביל אותה לחתום על ההסכם מיום 7.7.2020. העד היחיד שנשמע לעניין זה הוא עו”ד כ’ אשר סיפר בפירוט על מעמד החתימה ועל האירועים המאוחרים לו. מעדותו עולה כי ההסכם נחתם לפני שנחתם הסכם המכר של הדירה. כן העיד עו”ד כ’ כי במעמד החתימה לא הראתה התובעת כל קושי והרושם שלו היה כי היא חותמת על ההסכם מרצונה החופשי וללא כפייה. הקשיים ביחס להתחייבותה זו עלו לראשונה במעמד החתימה על חוזה המכר של הדירה, אז התחילה התובעת לבכות תוך שציינה כי הנתבע אילץ אותה לחתום על המסמך ואם לא היתה חותמת לא היה מסכים הנתבע לחתום על חוזה המכר דבר שהיה מונע ממנה להיפרד ממנו פיזית ולקבל את כספי תמורת הדירה להם היא זקוקה (עמ’ 20 לפרוטוקול מיום 22.11.22).
עו”ד כ’ המשיך וסיפר כי לאור סערת הרגשות בה היתה נתונה התובעת הוא הסביר לה שהיא לא חייבת לחתום על הסכם המכר וההחלטה בידיים שלה. החתימה על העסקה ארכה למעלה משלוש שעות במהלכן ניתן לה זמן לחשוב ולהתייעץ והיא שוחחה עם המתווכים של העסקה שדיברו איתה והרגיעו אותה ורק לאחר מכן המשיך מעמד החתימה. כן ציין עו”ד כ’ כי לאחר מכן אף נחתם ההסכם השני העוסק בחלוקת כספי השכירות. כפי שהעיד עו”ד כ’: “….עצרתי נתתי לה את הזמן הסברתי לה שאם היא חותמת על הסכם המכר זה הסכם מחייב. כל עוד לא חתמה על הסכם המכר המסמך הזה מבוטל. היא ישבה ארוכות לחשוב, לשוחח עם המתווכים, נרגעה ואחרי פרק זמן לא מבוטל שעה שעה ומשהו החליטה שמתקדמים והמשכנו הלאה וקדימה” (עמ’ 24 שורות 22-26).
לא מצאתי מקום להטיל ספק בעדותו של עו”ד כ’, אשר גם עדותה של התובעת אינה עומדת בניגוד לדברים שאמר. התובעת לא מצאה מקום להביא לעניין זה עדים מטעמה דוגמת המתווכים שנכחו במעמד חתימת הסכם המכר והיו חלק מן המו”מ שהתנהל בין הצדדים. עניין זה יש לזקוף לחובת התובעת.
עניין נוסף הוא כי בהסכם הגירושין נקבע מנגנון למכירת הדירה. לפי המנגנון הזה הדירה תוצא למכירה מיד לאחר חתימת ההסכם לכל המרבה במחיר. ככל שלא תהיה הסכמה על מחיר המכירה ימונה שמאי מוסכם לצורך הערכת שווי הדירה. כן הוסכם כי הצדדים ינסו למכור את הדירה במשך שנה וככל שלא תימכר תוך שנה הם רשאים להאריך את מועד המכירה בהסכמה לתקופה נוספת. אם לא תהיה הסכמה להארכת תקופת המכר לשנה נוספת אז כל אחד מן הצדדים יוכל לפנות בבקשה למנות כונס נכסים למכר הדירה.
כאמור לעיל, הסכם המכר נחתם 11 ימים לאחר ההסכם אותו מבקשת התובעת לבטל. אמנם התובעת טוענת כי הוא נחתם ביום החתימה על הסכם המכר (עמ’ 35 לפרוטוקול מיום 5.12.23), אולם ההסכם נושא תאריך 7.7.2020 ולא הובאה כל ראייה לסתור זאת. לרשות התובעת עמדו 11 ימים לפנות לבית המשפט בבקשה למנות כונס נכסים למכר הדירה בהתאם להסכם הגירושין ולבקש לבטל את ההסכמות עליהן חתמה ביום 7.7.2020.
התובעת לא סיפקה הסבר מניח את הדעת מדוע לא פעלה במרווח הזמן בין ה – 7.7.20 לבין 15.7.20 כאמור לעיל. הדעת אינה נוחה מכך שחיכתה לסיום העסקה ורק אז העלתה טענות ביחס להסכם עליו חתמה וגם אלה אינן עולות בקנה אחד עם המנגנון שנקבע בהסכם הגירושין מקום בו יש חילוקי דעות בין הצדדים.
עוד יצויין כי בד בבד עם טענת התובעת כי יש לבטל את ההסכם לפיו עליה להעביר לנתבע 100,000 ₪ ביתר מתמורת הדירה בטענה כי היתה נתונה בסערת רגשות ותחת לחץ שהפעיל עליה הנתבע במועד החתימה, עותרת היא לאכיפת ההסכמות שנחתמו בין הצדדים לעניין חלוקת דמי השכירות באותו מועד בו לטענתה היתה נתונה בסערת רגשות. היעלה על הדעת כי ביחס להסכמות ספציפיות אשר ניתנו במועד מסויים לא היתה התובעת מסוגלת לתת הסכמה מדעת וביחס להסכמות אחרות היתה מסוגלת לעשות זאת? העובדה כי התובעת עמדה על זכויותיה לעניין חלוקת דמי השכירות מלמדת כי ידעה בעת הזו לדרוש את זכויותיה ולנהל מו”מ עם הנתבע.
תשלום מחצית הכנסות משכר דירה החל ממועד פרעון המשכנתא ועד מועד מסירת הדירה
לטענת התובעת הוסכם כי ההכנסות שתתקבלנה משכר הדירה לאחר סילוק המשכנתה ועד למועד הפינוי יחולקו בין הצדדים בחלקים שווים. לטענת האישה ההכנסות בתקופה זו משכירות היו בסך של 14,100 ועל כן חלקו של כל אחד מהצדדים הוא 7,050 ₪. התובעת מוסיפה כי היא הפקידה עוד 5,200 בחשבון המשכנתה בגין חוב שנוצר, 470 בגין התקנת אטמור ו – 700 בגין פינוי חפצי התובע.
על כן יש לקזז מחלקו של הבעל 3,535 ₪ ועליה להעביר אליו 3,515 ₪ בלבד.
לטענת הנתבע התובעת לא הרימה את נטל הראיה לעניין זה, אלא שלתביעתה צירפה התובעת קבלות והנתבע לא חקר אותה על אודותיהן. אשר על כן מצאתי מקום לקבל את תביעת התובעת בעניין זה ולקבוע כי חובה של התובעת אל הנתבע בגין דמי השכירות הוא 3,515 ₪.
תשלום שכר טרחת המומחה והוצאות משפט
כל אחד מן הצדדים טוען כי האחר צריך לשאת בתשלום הוצאות חוות דעת המומחה. התובעת מצידה טוענת כי מלכתחילה היה על הנתבע להגיש מסמכים המעידים על מצבה של החברה דבר שהיה מייתר את הגשת התביעה. עוד טוענת התובעת כי התנהלותו של הנתבע שכללה הגשת מסמכים בשתי פעימות ייקרה את עריכת חוות הדעת.
הנתבע מצידו טען כי לאור תוצאות חוות הדעת יש מקום להשית את שכר טרחת המומחה כולו על התובעת.
מצאתי כי הוראות הסכם הגירושין חייבו מינוי של מומחה לצורך אומדן החובות הרובצים על העסק של החברה בין אם היתה מוגשת לבית המשפט תביעה ובין אם לאו. כן מצאתי כי התנהלותו של הנתבע לא ייצרה הכבדה משמעותית על עבודת המומחה אשר יש בה כדי להשית על הנתבע את כלל הוצאות חוות דעת. כך למשל בהודעת המומחה מיום 25.1.23 עלה כי הוא זוכה לשיתוף פעולה מטעם שני הצדדים. על כן לא מצאתי מקום לקבוע כי הנתבע ישלם את מלוא שכר טרחת המומחה.
בנוסף מצאתי, כאמור לעיל, כי יש ממש במרבית טענותיה של התובעת ביחס לגובה החובות של העסק בהם עליה לשאת, על כן לא מצאתי מקום לקבוע כי התובעת תשלם את מלוא שכר טרחת המומחה.
כיוון שכך לא מצאתי מקום לשנות מהחלטתי כי כל צד יישא במחצית שכר טרחת המומחה.
ביחס לקביעת שכר טרחת עו”ד, בשים לב לכך כי חלק מטענות שני הצדדים התקבלו וחלקן נדחו, מצאתי מקום כי כל צד יישא בהוצאותיו לעניין זה.
סיכומם של דברים
בגין חובות העסק של הנתבע תעביר התובעת לנתבע סה”כ 65,812 ₪: 420,121 ₪ בהפחתת הלוואת הרכב (114,498 ש”ח) ובהפחתת המלאי (174,000 ₪).
בגין ההתקזזות ביחס להכנסות ולהוצאות הנובעות מיחידות הדיור על התובעת להעביר לנתבע 3,515 ₪.
התביעה לביטול ההסכם לתשלום 100,000 ₪ ביתר בגין מכר הדירה נדחית.
פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת פרטים מזהים.
ניתן היום, כ”ב אלול תשפ”ד, 25 ספטמבר 2024, בהעדר הצדדים.
חתימה
