לפני
כבוד השופט טל פפרני, סגן הנשיאה
בעניין עיזבון המנוחה:
המבקש
אלמונית ז”לת”ז xxxxxxxxx
פלונית”ז xxxxxxxxx
נגד
המשיבים
1. אלמונית 1ת”ז xxxxxxxxx
2. אלמונית”ז xxxxxxxxx
3. אלמוני 1ת”ז xxxxxxxxx
יורשי פלונית ז”ל:
4. פלוני 1ת”ז xxxxxxxxx
5. פלונית 1ת”ז xxxxxxxxx
6. פלונית 2ת”ז xxxxxxxxx
7. פלוני 2ת”ז xxxxxxxxx
פסק דין
בקשה לסילוק על הסף – ביטול צו ירושה שניתן ביום 22/1/2023 בעניינה של המנוחה אלמונית ז”ל.
רקע ותמצית ההליכים הקדומים:
הצדדים: אלמונית 1, פלוני, אלמוני, אלמוני 1, פלונית ז”ל (יורשיה באו בנעליה כיום) הם אחים, כולם ילדיה של המנוחה אלמונית (להלן: “המנוחה”) אשר הותירה צוואה מיום 23.3.03 (להלן: “הצוואה”), שהוגשה בעבר לקיום על ידי בנה אלמוני (להלן: “אלמוני”).
הבקשה הנוכחית הוגשה על ידי האח פלוני (להלן: “פלוני”) נגד אחותו אלמונית 1 (להלן:”אלמונית 1″). מדובר בבקשה לסילוק על הסף וביטול צו ירושה מיום 22.11.2023 שהתקבל כדין לכאורה, לבקשת אלמונית 1, לצד בקשתה למינוי מנהל עזבון המנוחה, כל זאת, בשעה שקיים, בעניינה של אותה מנוחה, פסק דין המקיים את צוואתה, שמעולם לא בוטל, ואף הוגשה בקשה לבטלו מכוח סעיף 72 לחוק הירושה, תשכ”ה-1965 (להלן: “חוק הירושה”), בקשה שנדחתה, הכל כפי שאפרט בהרחבה בהמשך.
עובר להגשת בקשה זו, התנהלו הליכים רבים, במספר ערכאות (בימ”ש למשפחה ובית המשפט המחוזי). להלן אביא את תמצית ההליכים ועיקרם בלבד .
בשנת 2010 הגיש אלמוני בקשה לקיום הצוואה. פלוני הגיש התנגדות. הדיון בתקפה של הצוואה התנהל בבית המשפט למשפחה בחיפה, במסגרת תיק ת”ע 7938-02-10. יתר בנותיה של המנוחה: אלמונית 1, פלונית, ואלמוני 1 לא נטלו חלק בהליך. ביום 21.5.13 ניתן פסק דין בת”ע 7938-02-10, ע”י כב’ השופט ברגר, בגדרו הורה על ביטול הצוואה, זאת מכוח ס’ 35 לחוק הירושה.
אלמוני לא השלים עם התוצאה, והגיש ערעור על פסק הדין הנ”ל, שהתברר בבית המשפט המחוזי בחיפה – עמ”ש 7009-09-13. במסגרת הליך הערעור הגיעו הצדדים (פלוני ואלמוני) להסכמות אשר קיבלו תוקף של פסק דין, הכל כפי שיפורט להלן.
בפרוטוקול הדיון שהתקיים ביום 6.3.14 הודיעו הצדדים כדלקמן:
“ב”כ הצדדים:
העקרונות עליהם הסכמנו הם כדלקמן :
א. הצוואה תקויים ללא התשריט .
ב. שני הבתים יירשמו כיחידות נפרדות.
ג. שטחו של המשיב לא יפחת מ – 470 מ”ר, והצדדים מתחייבים להסדיר את קווי הגבול בין שתי היחידות של המגרש.
ד. אם לא ניתן יהיה לרשום את ביתו של המשיב בשטח של 470 מ”ר ויידרש להצמיד את השטח השביל או חלקו לצורך הרישום , אזיי ייוועצו הצדדים עם איש מקצוע, שיציע לצדדים פתרון.
ה. בשלב זה נבקש ליתן להסכמה זו תוקף של פסק דין חלקי.
ו. בתוך 90 ימים מהיום נגיש לבית המשפט הסכם מפורט לפי העקרונות דלעיל.
ז. ככל שלא נגיע להסכם מפורט בקטע של המלצת איש המקצוע, ימשוך המערער את ערעורו.”
ביום 14/5/14 הגישו הצדדים הודעה ובקשה למתן פסק דין, על יסוד אותן עקרונות, ובראש, כי צוואת המנוחה תקוים. ביום 15.6.14 ניתן להסכמות תוקף של פסק דין. בהתאם להסכמות, פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט למשפחה ביום 21/5/23 בת”ע 7938-02-10 בוטל, וניתן צו לקיום צוואת המנוחה ללא התשריט שצורף אליו מלכתחילה.
במסגרת הערעור [עמ”ש 7009-09-13], הגישה אלמונית 1 מספר בקשות: ביום 16.6.14 הוגשה בקשה לעכב את ההחלטה בעניין עיזבון המנוחה. הבקשה נדחתה ביום 18.6.14. לאחר שניתן פסק הדין על ידי בית המשפט המחוזי, הגישה אלמונית 1 מספר בקשות לעיון בתיק, ובהחלטה שניתנה ביום 6.6.16 התיר בית המשפט לאלמונית 1 לעיין בתיק.
ביום 3.8.16 הגישה אלמונית 1 תביעה חדשה במסגרת ת”ע 7663-08-16 בגדרה עתרה לסעד הצהרתי, לפיו צוואת המנוחה בטלה, וכי פסק הדין בת”ע 7938-02-10, מיום 21.5.2013 עומד על כנו. ביום 8.11.2016 בית המשפט לענייני משפחה, כב’ הש’ ברגר, דחה את התביעה (בנימוק כי הסעד שהתבקש אינו מצוי בסמכותו).
על פסק הדין הנ”ל בת”ע 7663-08-16 מיום 8.11.2016 הגישה אלמונית 1 ערעור הנידון במסגרת עמ”ש 43272-12-16. בדיון שהתקיים בפני הרכב המחוזי ביום 26.9.17 ניתן פסק הדין המורה על דחיית הערעור ללא צו להוצאות.
לצד ההליכים הנ”ל הגישה אלמונית 1 תביעה למינוי מנהל עיזבון, ת”ע 4492-07-15, תביעה שנמחקה ללא צו להוצאות לאור בקשת אלמונית 1 לאחר דיון ומס’ בקשות שהוגשו.
ביום 5.11.2017 הגישה אלמונית 1 תביעה נוספת בבית המשפט המחוזי – ת”א 10122-11-17. במסגרתה עתרה לביטול פסק הדין של בית המשפט המחוזי בעמ”ש 7009-09-13 אשר אישר את הסכמת אלמוני ופלוני, ובקשה להשיב על כנו את פסק הדין מיום 21.5.13 שניתן ע”י כב’ הש’ ברגר, בת”ע 7938-02-10, אשר קבע למעשה שצוואת המנוחה אינה בתוקף מכוח סעיף 35 לחוק הירושה. ביום 14.2.19 ניתן פסק דין, במסגרתו, הורה בית המשפט המחוזי, על מחיקת התביעה, ולמעשה, הנחה את אלמונית 1 לפעול בגדרי ס’ 72 לחוק הירושה בפני בית משפט זה – בית המשפט המוסמך.
בעקבות האמור, הגישה אלמונית 1 תביעה נוספת, לבית משפט זה, בהתאם להוראות ס’ 72 לחוק הירושה, במסגרת ת”ע 31165-03-19. באותה העלתה אלמונית 1 שתי טענות עיקריות:
אלמונית 1 לא שותפה בהליכים קמא אף לא בהליכי הערעור
הפשרה אינה יכולה “להחיות” צוואה שאינה בהתאם לרצון המנוח
אלמוני ופלוני הגישו בקשה לסילוק על הסף, אשר הובאה להכרעתו של כב’ הש’ ברגר. ביום 23.9.2019, ניתנה החלטה בבקשה לסילוק על הסף. כב’ הש’ ברגר בחן הוראות סעיף 72 לחוק הירושה, והחילן על הצוואה אשר אושרה ע”י כב’ בית המשפט המחוזי בהליך הערעור בעמ”ש 7009-09-13 .
ביחס לטענה הראשונה, נקבע כי חרף הצדדים להליך ההתנגדות לצוואה, היו האחים הזכרים בלבד, פלוני ואלמוני; אין די בהעדר שיתוף בהליך כדי להביא לבטלות הבירור ותוצאותיו. בירור תוקף צוואה יכול להקים מעשה בי דין גם כלפי צד אשר לא נטל חלק בהליך. נקבע כי אלמונית 1 היתה מודעת להליך צו הקיום, ושיתפה פעולה עם אלמוני, כנגד ההתנגדות שהוגשה לקיום הצוואה ע”י פלוני.בית המשפט הפנה למכתב שנכתב על ידי כלל האחיות, ממנו ניתן ללמוד כי כולן היו מודעות להליך, סברו כי הצוואה מבטאת את רצון המנוחה, וביקשו מבית המשפט ליתן לה צו קיום. אלמונית 1 אפוא, בהיותה מודעת להליך, יכולה היתה להעלות טענותיה בהליך ולא עשתה כן, צידדה בצוואה וסברה כי היא מבטאת רצון המנוחה. כעת היא טוענת ההפך הגמור. לא רק שהדבר מעלה קושי לגבי טענותיה, אלא שעל פניו מקים טענת השתק.בית המשפט הפנה לעובדה כי בקשת צו קיום הצוואה נשלחה כדין לכלל היורשים, לרבות אלמונית 1, שהיתה זכאית להגיש התנגדות, מטעמה, והיא בחרה לא לעשות זאת. אלמונית 1 המשיכה ונקטה בהליך נוסף מס’ 7663-08-16; במסגרתו, עלה כי היא הגיעה להסכמה עם אחיה אלמוני, ורק משזה לא קיים, לטענתה, את הבטחתו כלפיה, חזרה בה מהסכמתה לגבי צו הקיום; משמע לא רצון המנוחה הוא שעל הפרק, כי אם הפרת האח הנטענת.
אשר לטענה השנייה נקבע כי אין בה ממש; מעת שאישר כב’ בית המשפט המחוזי את הסכם הפשרה בעמ”ש 7009-09-13, סבר בית המשפט כי בסמכותו להקנות תוקף לצוואה. בית המשפט קבע כי בית המשפט המחוזי היה מודע לקביעתו של בית המשפט למשפחה, שקל אותה בין יתר שיקוליו, וחרף זאת ראה לקבוע כי הצוואה תקפה. המועד לתקיפת הכרעה זו חלף עבר (שכן נדרש ערעור לכב’ בית המשפט העליון, בוודאי מעת היוודע לאלמונית 1 על ההכרעה בעמ”ש 7009-09-13). מקום בו בית המשפט המחוזי סבר אחרת, מוסמך היה בית המשפט המחוזי להקנות תוקף לצוואה.
למעשה החלטת כב’ הש’ ברגר, כפי שהובאה בהרחבה לעיל, מותירה את צו קיום הצוואה על כנו, לאחר שנמצא שאלמונית 1 אינה עומדת בתנאי סעיף 72 לחוק הירושה ונמצא כי היא ידעה על ההליכים שהתנהלו בעבר ולא בקשה ליטול בהן חלק. זאת ועוד, בהליך הראשון שהתקיים לפני הש’ ברגר, גרסתה של אלמונית 1 תמכה באח אלמוני שעתר לקיים את הצוואה והוגשו מכתבים מטעמה בגדרם מבקרת היא את התנהגות האח פלוני שהגיש התנגדות.
על ההחלטה הנ”ל מיום 23.9.2019- בת”ע 31165-03-19 הוגש ערעור במסגרת עמ”ש 21133-11-19. ביום 10.3.2020 ניתן בבית המשפט המחוזי פסק דין, המאשר את קביעת הש’ ברגר בת”ע 31165-03-19.אומנם, נקבע , התחושה אינה נוחה; וכי אלמונית 1 אשר הגם שההליכים המקוריים השפיעו עליה, לא זכתה כי ישמע קולה כדבעי. עם זאת נקבע כי אלמונית 1 היתה מודעת להליכים מאחורי הקלעים, בחרה בשב ואל תעשה מקום בו יכולה היתה להצטרף להליך, ואף שינתה טעמה כך או אחרת, לגבי הצוואה, בהתאם לדין ודברים שניהלה מול אחיה. נקבע כי קיים השתק (הן ביחס להשתתפות בהליך, והן ביחס לרצון המנוחה); קיים מעשה בי דין ביחס לטענות שהועלו (ת”ע 7663-08-16) ו לא נפלה טעות משפטית בניתוח המצב בבית המשפט קמא בת”ע 31165-03-19. ובכך הערעור נדחה.
כיום מתברר כי אלמונית 1 הגישה בקשה למתן צו ירושה וביום 22.11.2023 ניתן צו לכאורה כדין תוך שמירה על מועדים הקובעים בחוק ובתקנות.
ביום 7.12.2023 הוגשה לרשמת לענייני ירושה בקשה על ידי אלמונית 1 למינוי מנהל עיזבון.
ביום 2.10.2024 הוגשה ע”י פלוני בקשה לביטול צו הירושה נוכח העובדה כי קיים פסק דין חלוט המקיים את צוואת המנוחה, ובין היתר מאחר שאלמונית 1 קבלה את חלקה בעיזבון. במקביל הוגשה בקשה לעיכוב כניסת צו הירושה לתוקף.
משהתגלה לרשמת לענייני ירושה עניין קיומו של צו קיום הצוואה ופסק הדין הרלוונטי הונח לעאלמוני 1, העבירה את הדיון בבקשה לבית משפט זה, וכן הורתה על עיכוב ביצוע פעולות בעיזבון בהתאם לצו הירושה שניתן.
עם פתיחת ההליך עסקינן, הגיש פלוני בקשה לדחייה על הסף לאור ההליכים הרבים שהתנהלו בעבר ומאחר שקיים מעשה בי-דין.
ביום 26.2.2024 יורשי האחות פלונית הגישו הודעה לתיק, לפיה אין להם התנגדות נגד מתן צו הירושה, אינם בקיאים בהליכים אך יודע להם על קיום סכסוכים בין האחים בעניין וכי אלמונית 1 לא קבלה את חלקה בעיזבון הוריה.
דיון והכרעה
הדיון אומנם מתבצע על רקע הבקשה לביטול צו הירושה מיום 22.11.2023 אשר הוגשה לרשמת לענייני ירושה, מכוח ס’ 72 לחוק הירושה והועברה לטיפולי, אם כי ראוי בנסיבות העניין לדון בבקשה לסילוק על הסף. הדבר נדרש לאור ההליכים הרבים שהתנהלו בעבר כפי שהוצגו לעיל.אעבור מיד לטענות העיקריות שהובאו בבקשה לסילוק על הסף.
מעשה בי-דין
פלוני עתר לסילוק על הסף, למעשה לביטול צו הירושה מבלי להידרש לניהול ההליך, וזאת נוכח קיומו של פסק דין חלוט מבית המשפט המחוזי שניתן בעמ”ש 7009-09-13 .
הדוקטרינה של “מעשה בית-דין” מושתתת על עקרון סופיות הדיון, ובמסגרתה אפשר להבחין בשני כללים עיקריים – “השתק עילה” ו”השתק פלוגתא”. השתק עילה – מקים מחסום דיוני בפני כל תביעה נוספת בשל אותה עילה, מקום שהתביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית-משפט מוסמך. כלומר תנאי ראשון אסור להיזקק לתביעה נוספת בין אותם הצדדים או חליפיהם, אם זו מבוססת על עילה זהה והתנאי השני הוא כאשר התביעה בגין אותה עילה נדונה לגופה ולא כדרך אגב . השתק פלוגתא – מקים מחסום דיוני לבעל-דין המבקש לשוב ולהתדיין בשאלה עובדתית מסוימת שכבר נדונה בין בעלי-הדין בהתדיינות קודמת . הפסיקה קבעה ארבעה תנאים : א. הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אכן אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים ב. כי קוים דיון בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, ולצד שנגדו מועלית טענת השתק בהתדיינות השנייה היה יומו בבית המשפט ביחס לאותה פלוגתא”. ג. כי ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית המשפט באותה פלוגתא, בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל ממצא הנובע מהעדר הוכחה. ד. כי ההכרעה הייתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה.
לפי ההלכה הפסוקה, גם חליף מחויב בפסק הדין אף אם לא היה צד להליך המקורי. חליף הוא מי שהוסבה אליו זכות או חבות של צד להסכם הבוררות, וזאת מכוח חוק (כגון: מנהל עזבון, יורש, נאמן בפשיטת רגל וכיוב’) או בנסיבות אחרות (כגון לפי חוזה). לא רק, על טענות שהועלו בהליך הראשון, אלא גם על “טענות שהיה על בעלי הדין להעלותם במסגרת הליך זה” (פרשת גורה; ע”א 102/88 אבוניל נ’ אבוניל, פ”ד מו(1) 741).
ביחס לפסק דין שבהסכמה, הממזג בקרבו תכונות של הסכם ושל פסק דין ( ראו:ע”א 151/87 ש. ארצי חברה להשקעות נ’ רחמני, פ”ד מג(3) 489 בע’ 499, השופט ד’ לוין; רע”פ 7148/98 עזרא נ’ זלזניאק, פ”ד נג(3) 337, 344, הנשיא ברק; זלצמן, 329; זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מה’ 7, בעריכת ש’ לוין, ס’ 446 בעמ’ 549; גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מה’ 9, 329).נקבע כי, ההכרעה תהא מתוחמת ככלל לתיק הקונקרטי שהיה בפני בית המשפט.(ראו: גם עא 1351/06 עו”ד מועין דאוד ח’ורי נ’ חברת ארמון ההגמון (קסר אלמוטראן) בע”מ (פורסם במאגרים המשפטיים, 17.09.2007) בפסקה לא’). בית המשפט נוטה לבחון את “יומו בבית-המשפט” של בעל הדין, שכלפיו מועלית טענת ההשתק, כאשר מדובר בהליך שיפוטי בעל פרוצדורה מזורזת ופשוטה, כותבת המחברת, כי אז אפשר שפרוצדורה זו גורמת להטלת ספק ביכולתו של בעל הדין למצות את ההתדיינות באותה פלוגתא במסגרת הליך מזורז מסוג זה ויש מקום לשקול את האפשרות שלא יינתן כוח מחייב לממצא שנקבע כאשר שבה אותה פלוגתא ועולה בהתדיינות אחרת, הנוהגת על פי כללי פרוצדורה מקובלים ורגילים (ראו: המלומדת נינה זלצמן, בספרה “מעשה בית דין בהליך אזרחי” (תשנ”א) לעניין “יומו של בעל דין בבית המשפט” בעמ’176, 18 – 19) כאמור, זה לא המקרה שבפנינו.
בענייננו, בית המשפט המחוזי, בעמ”ש 7009-09-13, היה מודע לקביעה בבית המשפט למשפחה, לפיה הצוואה בוטלה, שקל אותה בין שיקוליו, וחרף זאת ראה לקבוע כי הצוואה תקפה. אלמונית 1 הייתה מודעת לקביעה זו ונקטה בהליך מס’ 7663-08-16. נקבע כממצא כי אלמונית 1 הגיעה להסכמה עם אחיה אלמוני, ורק משזה לא קיים, לשיטתה, את הבטחתו כלפיה, חזרה בה מהסכמתה. בית המשפט דחה את התביעה בת.ע 7663-08-16, נקבע כי לא רצון המנוחה הוא שעל הפרק, כי אם הפרת ההבטחה הנטענת של האח.בתיק ת.ע 7663-08-16 נדונו טענות זהות לאלו הנדונות עתה. גם שם, הלינה אלמונית 1 כי נפקד מקומה מההליכים, כי הצוואה חוטאת לרצון המנוחה, וההליך חורג מיחסי האחים לבדם. ערעור שהוגש על הכרעה זו נדחה אף הוא והפך הוא לחלוט.זאת ועוד, ביום 23.9.2019, ניתנה החלטה בת”ע 31165-03-19 (בקשה לסילוק על הסף), כב’ הש’ ברגר בחן את הוראות סעיף 72 לחוק הירושה, והחילן על הצוואה שאושרה ע”י בית המשפט המחוזי בהליך הערעור בעמ”ש 7009-09-13 . נקבע, כי אלמונית 1 היתה מודעת להליך צו הקיום, ושיתפה פעולה עם אלמוני, כנגד ההתנגדות שהוגשה לקיום הצוואה ע”י פלוני. הש’ ברגר הפנה בהחלטתו למכתב שנכתב על דעת כלל האחיות, ממנו ניתן ללמוד כי כולן היו מודעות להליך, סברו כי הצוואה מבטאת את רצון המנוחה, וביקשו מבית המשפט ליתן לה צו קיום. אלמונית 1 אפוא, בהיותה מודעת להליך, יכולה היתה להעלות טענותיה בהליך ולא עשתה כן. אלמונית 1 צידדה בצוואה וסברה כי היא מבטאת את רצון המנוחה. כעת טוענת אלמונית 1 את ההפך הגמור.לא זו בלבד שהדבר מעלה קושי לגבי טענותיה, אלא שעל פניו מקים הדבר טענת השתק.בית המשפט הפנה לעובדה כי בקשת צו קיום הצוואה נשלחה כדין לכלל היורשים, לרבות אלמונית 1, שהיתה זכאית להגשת התנגדות מטעמה, והיא לא עשתה כן. עוד נקבע כי מעת שאישר בית המשפט המחוזי את הסכם הפשרה בעמ”ש 7009-09-13, משמעות הדבר הנה מתן תוקף לצוואה.בית המשפט המחוזי היה מודע לקביעת הביטול, שקל אותה בין שיקוליו, וחרף זאת ראה לקבוע כי הצוואה תקפה. המועד לתקוף הכרעה זו חלף עבר (שכן נדרש ערעור לכב’ בית המשפט העליון, בוודאי מעת היוודע לאלמונית 1 על ההכרעה בעמ”ש 7009-09-13) . אלמונית 1 קבלה את יומה בבית המשפט, כך גם בהתאם להכרעה בת.ע 7663-08-16 וכמובן פסק הדין שניתן בערעור עליו.טענות זהות לחלוטין לאלו שנטענו בהליך הנוכחי, נדנו אף הן בת”ע 31165-03-19 שעליו הוגש ערעור במסגרת עמ”ש 21133-11-19 ובשתי הערכאות טענותיה נדחו.למותר לציין כי במסגרת עמ”ש 21133-11-19 נקבע במפורש, באופן שאינו משתמע, כי קיים השתק (הן ביחס להשתתפות אלמונית 1 בהליך, והן ביחס לרצון המנוחה); קיים מעשה בי -דין ביחס לטענות שהועלו (ת”ע 7663-08-16) ולא נפלה טעות משפטית בניתוח המצב בבית המשפט קמא בת”ע 31165-03-19.
לאור המבואר לעיל, לא ניתן אלא לקבוע, כי טענות דומות וזהות נדנו לא פעם בהליכים קודמים, ובהליך האחרון שהתנהל בין הצדדים בת”ע 31165-03-19, נדחו כלל טענותיה של אלמונית 1. פסק הדין שניתן עמ”ש 21133-11-19 – הינו הערעור שהוגש על ההחלטה בת”ע 31165-03-19 הותיר את הקביעה על כנה ולא התערב בממצאים. פועל יוצא, כי פסק הדין בעמ”ש 7009-09-13 המקיים את הצוואה, מעולם לא בוטל, ובכוונת אני נמנע מלציין את המילה “לא הותקף” כי אכן הותקף ע”י אלמונית 1 לא פעם, וכל ניסיונותיה לשנות דבר נדחו .
בנסיבות המפורטות לעיל, לא נותר אלא להורות על ביטול צו הירושה שניתן ביום 22.11.2023 זאת מכוח קיומו של מעשה בי-דין וקיומו של צו קיום צוואת המנוחה, שהנו תקף ומחייב לכל דבר ועניין.
כאן המקום לציין, כי איני נדרש כלל לסוגית ההמצאה של הבקשה למתן צו ירושה ועניין מהימנות אישור המסירה, שכן, אין בכוחן של טענות אלמונית 1 בהליך הנוכחי לשנות מהקביעות לעיל ביחס למעשה בי-דין.
ניתן היה להסתפק באמור לעיל על מנת לדחות את טענותיה של אלמונית 1, ולסיים את ההליך, אולם, למעלה מן הצורך, אביא את הדיון בעילה נוספת מכוחה הייתי מקבל את הבקשה לסילוק על הסף – שימוש לרעה בהליכי משפט.
שימוש לרעה בהליכי משפט
אביא את הוראות תקנה 42 לתקנות סדר הדין האזרחי החדשות להלן:
“מחיקה מחמת שימוש לרעה בהליכי משפט
42 . סבר בית המשפט שבעל דין עשה שימוש לרעה בהליכי משפט רשאי הוא, מטעם זה בלבד, למחוק את כתב טענותיו כולו או מקצתו”.
התקנות החדשות, מטביעות מונח של “שימוש לרעה בהליכי משפט”. בפסק דין של בית המשפט העליון שניתן לאחרונה נדרש בית המשפט לפרש מה הוא אותו שימוש לרעה בהליכי משפט, תוך השוואת ההבדלים בין חוסר תום לב לבין אותו שימוש לרעה. ההבחנה בין השניים חשובה לאור הסנקציות שקובעות התקנות בנושא, בעוד שבמקרים של שימוש לרעה בהליכי משפט התקנות מתירות לבית המשפט למחוק את כתב טענות ולחייב בעל דין או את בא כוחו בהוצאות, לא נקבעה בתקנות סנקציה עבור התנהלות שלא בתום לב. (ראו: רע”א 8921/20 SKS Holding LLC ואח’ נ’ גיל אורן ואח’.)
השאלה מהו שימוש לרעה בהליך השיפוטי, אינה ניתנת לתשובה ברשימה סגורה וחדה, אם כי קל יותר לזהות את הפסול שבהתנהגות זו כאשר נתקלים בה. עם זאת, עיקרו של המבחן בעניין זה הינו סבירות והגינות, קרי- כיצד היה נוהג בעל דין סביר והגון בנסיבות העניין. השמירה על האינטרס האישי של בעל-דין צריכה להיעשות תוך התחשבות בציפיות הדיוניות המוצדקות של הצדדים האחרים להליך, ותוך מילוי חובותיו של בעל-הדין כלפי בית-המשפט ותוך ראית מכלול האיזונים ובחינת האינטרסים השונים. עוד יש להידרש להיקף ועוצמת הפגיעה בכללי הפרוצדורה הרלוונטיים ובתקינות ההליך השיפוטי; וכן במידתיות הסעד המבוקש נוכח הפגיעה האפשרית בזכויותיו של בעל הדין. (ראו בש”א 6479/06 בנק דיסקונט לישראל בע”מ נ’ שנפ, (פורסם במאגרים המשפטיים ביום 15.01.07) תא(הר’) 10412-09-12 חיים ניסבוים נ’ אריה הבר (פורסם במאגרים המשפטים ביום.4.11.21).
ברוח זו נוסח גם סעיף 4 לתקנות בית המשפט לענייניי משפחה (סדרי דין) התשפ”א- 2021, השולל מצד להליך בבית המשפט לענייני משפחה את האפשרות לעשות שימוש לרעה בהליכי משפט. דוקטרינת השימוש לרעה בהליכי משפט כפי צוין לעיל מוכרת וידועה ולאחרונה היא אף הורחבה אל מעבר לגבולות הטלת הסנקציות בדמות מחיקת כתב הטענות. לא זו אף זו אלא שיכול הצד הנפגע להגיש תובענה כנגד הצד הנוקט בהליכים משפטיים בהעדר תום לב ובחוסר נקיון כפיים.
לצד שיקולים אלו, קיים שיקול נוסף שהוא מעין שיקול על, והוא זכות הגישה לערכאות אשר נמנעת מאותו בעל דין שפסק הדין ניתן בהעדרו, כאשר לא מדובר בזכות מוחלטת אלא זכות שיש לאזנה, בין היתר, אל מול האינטרס הציבורי על רקע מכלול נסיבות המקרה . מנגד, עומד אחד מהעקרונות המהותיים במשפט הוא עקרון סופיות הדיון. לאחרונה ניתן על ידי בית המשפט העליון פסק דין ובו נקבע כי לכלל זה שני שיקולים עיקריים: יצירת ודאות לבעלי הדין המאפשרת להם להישען על פסק הדין שניתן ולהתנהל בהתאם תחת ההנחה כי לא יהיו מוטרדים פעם נוספת בהליך משפטי לגבי העניינים שהוכרעו במסגרתו; וכן שיקולים הנוגעים לחסכון במשאבים ציבוריים והפעלה של מערכת המשפט בצורה יעילה. (ראו: רע”א 1502/22 פלוני נ’ פלוני מיום 25.5.2022, (פורסם במאגרים המשפטיים).
דומני כי המקרה דנן, מהווה דוגמא לשימוש לרעה בהליכי בית משפט ולחוסר תום לב מצידה של אלמונית 1. עיון בהשתלשלות ההליכים הרבים הקודמים, בפרו’ הדיונים ובהחלטות השונות שפורטו לעיל, מעלה תמונה ברורה, לפיה אלמונית 1 ידעה אודות כלל ההליכים הקודמים, היתה מודעת היטב לקיומו של צו קיום צוואה, ואף עתרה לביטולו, מספר פעמים, וכלל תביעותיה נדחו. אילו היתה אלמונית 1 מפרטת את כל הדרוש בבקשתה לצו ירושה, אין כל ספק כי בקשתה היתה נדחית או לכל היותר, מועברת להכרעתו של בית המשפט. העובדה שלא עשתה כן, ולא גילתה את כל הדרוש, גרמה לתקלה חמורה – מתן צו ירושה הנוגד צו קיום צוואה תקף.בנסיבות אלו, על בית המשפט לנקוט בגישה אשר אינה משתמעת לשתי פנים, לריסון ההתנהגות הפוגענית ולמניעת הנזק הבא.
אינני מתעלם מהטענה לפיה אלמונית 1 לא קבלה את חלקה בעזבון הוריה. מבלי לקבוע מסמרות בעניין, מובהר כי ע”פ הפסיקה, עילות מכוח חוזים או נזיקין אין בהן כדי להביא לבטלות הצוואה. העילות מכוח דיני החוזים או הנזיקין הן עילות אישיות כלפי המפר או המזיק בהתאמה ואינן חלק מהליך על פי חוק הירושה ולאלמונית 1 עומדת הזכות למצות את הדין בהתאם ככל שתוכיח שקיימת הפרה או נזק. (ראו: ת”ע 31165-03-19, סעיף 29 להחלטה מיום 23.9.2019).
בנוסף, אינני מתעלם מהבקשה אותה הגישה אלמונית 1 ביום 4/4/24, ובה עתרה למתן ארכה עד לקבלת ייצוג משפטי. אמנם ברגיל ייטה בית המשפט להיעתר לבקשות מסוג זה, בפרט כאשר מדובר בצד להליך שאינו מיוצג, קל וחומר בבית המשפט למשפחה. עם זאת, דומני כי במקרה זה, אין מקום לאפשר שהות נוספת, שכן, אינני רואה כל אפשרות כי עורך דין מטעמה של אלמונית 1 יצליח לשנות את התוצאה, לבטח בהליך הנוכחי.
במלים אחרות, גם אם סבורה אלמונית 1 כי כלל פסקי הדין שניתנו בעניינה שגויים, עדיין, ע”פ המצב המשפטי לעת הזו, צוואתה של המנוחה תקפה. הדרך המשפטית באמצעותה ניתן להביא לביטול או שינוי צוואה תקפה, קבועה בהוראות ס’ 72 לחוק הירושה. במקרה זה אלמונית 1 פעלה בעבר והגישה בקשה בהתאם, אשר נדחתה, וספק רב, אם ניתן כיום להשיב את הגלגל לאחור.מכל מקום ברור כי אין כל מקום לאפשר לפעול בדרך בה פעלה אלמונית 1, באמצעות הגשת בקשה לצו ירושה, תוך הסתרה, ואי גילוי כל הדרוש, וקבלת צו פגום מעיקרו, העומד בסתירה מוחלטת ישירה וגלויה מול צו הקיום שניתן, המהווה דין לכל דבר ועניין, וכוחו יפה כלפי כל העולם כך ע”פ הוראות ס’ 71 לחוק הירושה.
סוף דבר:
הבקשה לסילוק על הסף מתקבלת.
צו הירושה שניתן ביום 22.11.2023 בעניינה של המנוחה – בטל.
הוצאות – לאחר ששקלתי כלל השיקולים, לרבות השלב המקדמי בו הסתיים ההליך, ומנגד, העובדה כי פנייתה של אלמונית 1 אל רשם הירושה נעשתה שלא בתום לב, ללא גילוי כלל הנתונים הדרושים, שהיו בידיעתה, ועקב כך, נגרמה תקלה חמורה ומשמעותית, ואף ניתן צו ירושה, אני מחייב את אלמונית 1 לשלם לפלוני, הוצאות ההליך ושכ”ט עו”ד, ברף הנמוך, בסך של 7,500 ₪. בנוסף, אני מחייב את אלמונית 1 לשלם הוצאות לטובת אוצר המדינה, בסך של 3,500 ש”ח.
זכות ערעור כחוק.
המזכירות תמציא לצדדים ותסגור התיק.
ניתן היום, כ”ט אדר ב’ תשפ”ד, 08 אפריל 2024, בהעדר הצדדים.
