לפני
כבוד השופט חננאל שרעבי, אב”ד
כבוד השופטת אספרנצה אלון
כבוד השופט אריה נאמן
מערערים
1. י. ח
2. ת. ח
ע”י ב”כ עו”ד יהושע רובין
נגד
משיבה
א. ח
ע”י ב”כ עו”ד סמאח אבו גליל חטיב
פסק דין
כב’ השופט אריה נאמן:
לפנינו ערעור על פסק דינו של בימ”ש קמא מיום 11.5.23 (כב’ השופטת מאיה לוי) במסגרתו דחתה את כל תביעות המערערים, למעט רכיב איזון המשאבים שהתקבל בהתאם לחוו”ד מומחה.
נקדים ונאמר, כי דין הערעור להידחות עפ”י תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשע”ט-2018, ונרחיב קמעא, למען לא יצא חסר:
ההליך הדיוני בבימ”ש קמא
הגם שבכותרת פסה”ד צויין מספר תיק אחד בלבד, פס”ד קמא עסק ב-4 תובענות/הליכים שנקטו המערערים (להלן בהתאמה: “המערער”; “המערערת”;), ביחד ולחוד, כנגד המשיבה:
תמ”ש 69973-07-17 > תובענה רכושית ואיזון משאבים;
ע”ר 57737-02-22 > ערעור בעניין תיק הוצל”פ-מזונות על כך שרשמת ההוצאה לפועל דחתה את בקשת המערער לסגור את תיק ההוצל”פ;
תמ”ש 69893-07-17 ותמ”ש 12931-08-19 > תובענות לפיצויים נזיקיים בגין טענות לשון הרע והוצאת דיבה שהוציאה המשיבה כנגד המערערים לטענתם;
ביום 18.2.19 התקיים דיון, לאחר שכבר הייתה קיימת בתיק חוו”ד המומחה לעניין איזון זכויות הצדדים, ובסיום הדיון הוחלט על הגשת תצהירי עדות ראשית והתיקים נקבעו להוכחות.
הצדדים הגישו תצהיריהם, אליהם לא צורפו תצהירים של עדים נוספים אלא אך ורק נספחים שונים, ובדיון שהיה קבוע לשמיעת ראיות (20.2.23), הציע ב”כ המערערים כי הצדדים יוותרו על קיום ההוכחות ויסתפקו בהגשת סיכומים וביהמ”ש ייתן פסק-דין על סמך החומר שבתיק:
center1206500
היינו, המערערים הציעו והסכימו לוותר למעשה על הליך שמיעת ראיות מטעמם ולהסתפק בחומר הקיים בתיק לרבות התצהירים והנספחים שצורפו אליהם כמות שהם; יתירה מזו, אף בתצהיריהם ציין כל אחד מהמערערים במפורש בסוף כל תצהיר: “בשלב זה יש קושי להעיד עדים נוספים, ככל שיתאפשר בהמשך ההליך, תוגש בקשה מתאימה לבית המשפט”. >> היינו המערערים הודו במפורש בתצהיריהם כי אין להם עדים מעבר לחומר הקיים בתיק ובאופן מודע וויתרו על זכותם להוכיח את טענותיהם באמצעות ראיות חיצוניות ו/או עדים ו/או באמצעות חקירת המשיבה.
המשיבה הסכימה להצעת ב”כ המערערים הנ”ל וניתן תוקף של החלטה להסדר הדיוני, על פיו “תינתן הכרעה על סמך כל החומר שבתיק, לרבות סיכומי הצדדים ומבלי שכל צד יודה בטענות הצד שכנגד ומבלי לקיים ישיבת הוכחות.”
ואכן הצדדים הגישו סיכומיהם וניתן פסה”ד מושא הערעור כדלהלן:
תמ”ש 69973-07-17 > התובענה הרכושית ואיזון המשאבים
במסגרת תובענה זו עתר המערער לאיזון זכויות הצדדים, וכן סעדים כספיים בגין הרכיבים הבאים: החזר הלוואה בסך 75,000 ₪ שנתן לטענתו למשיבה ואביה עבור שיפוץ דירתה; מחצית מרכבי המערער שנרשמו לטענתו ע”ש אביה של המשיבה; מחצית משווי ציוד שרכש עבור הדירה: כלים סניטריים, קרמיקה, ברזים, מקלחונים; מחצית משווי תכולת הדירה שכללה: ריהוט, כלי עבודה, תכשיטים; וכן כסף מזומן שהיה בבית אותו נטלה לטענתו המשיבה.
בכל הקשור לאיזון זכויות הצדדים – ניתנה חוות דעת מומחה, אשר קבעה כי על המערער לשלם למשיבה לאיזון הזכויות סך חד פעמי של 10,126 ₪. המומחה לא זומן לחקירה וחוות דעתו לא נסתרה ועל כן אימץ בימ”ש קמא את חוות הדעת ונתן לה תוקף – על רכיב זה לא מערער המערער.
לעניין תביעת המערער בכל הקשור להלוואה הנטענת ממנו למשיבה ואביה וכן לרכבים לגביהם נטען שהם נרשמו על שם אביה של המשיבה, קבע בימ”ש קמא כי מאחר והאב לא צורף לתביעה, בימ”ש איננו יכול לדון בסוגיות אלו ולתת סעד הפוגע בזכויות אביה של המשיבה כאשר הוא לא צורף כבעל דין.
לגבי יתר רכיבי התביעה קבע בימ”ש קמא כי לא עלה בידי המערער להוכיח רכיבים אלו: לא עלה בידיו להוכיח כי רכש מכספו הפרטי כלים סניטריים, קרמיקה, ברזים, מקלחונים; לא עלה בידו להוכיח את עניין הריהוט ויתר רכיבי התכולה; לא טרח לצרף ולו אסמכתא/קבלה אחת; לא הוכיח כי המשיבה נטלה שלא בהסכמה חלק מהתכולה; לא הוכיח כי המשיבה נטלה כלי זהב ותכשיטים ו/או כסף מזומן; לגבי התכשיטים המערער לא טרח לתת כל פירוט בדבר התכשיטים, לא הציג תמונות, לא הציג קבלות ו/או או אסמכתאות אחרות מהן ניתן היה להיבנות ולו בתור ראשית ראייה; גם לגבי כספי המזומן לא הוכיח המערער את טענותיו, לא הוצג כי בוצעה משיכה של מזומנים או כי הצדדים החזיקו כספת בביתם.
לאור כל האמור, ומשהגיע בימ”ש למסקנה כי המערער לא הצליח להוכיח את טענותיו, דחה ממילא את כל רכיבי התביעה הרכושית (מלבד כאמור עניין איזון הזכויות שבא לידי ביטוי בחוות דעת המומחה לה ניתן תוקף).
ע”ר 57737-02-22 > הערעור בעניין תיק הוצל”פ-מזונות
הערעור בפני בימ”ש קמא נסוב על החלטות כב’ רשמת ההוצאה לפועל במסגרתן דחתה את בקשת המערער לסגור את תיק ההוצל”פ-מזונות בטענה שהינו משלם את תשלומי המזונות השוטפים. כב’ רשמת ההוצאה לפועל קבעה, כי הגם שהמערער משלם בפועל את המזונות, אין כל מקום לסגירת תיק ההוצל”פ, בפרט שלמערער אין תעודת זהות ו/רישיון נהיגה ו/או חשבון בנק וככל שתיק ההוצל”פ ייסגר והמערער לא ישלם את תשלומי המזונות, תיתקל המשיבה בקשיים לפתוח תיק הוצל”פ חדש.
המערער השיג על ההחלטה הנ”ל בפני בימ”ש קמא אך זה דחה את ערעורו לאחר שנוכח לדעת שאכן אין למערער תעודת זהות ישראלית ואין באפשרותו לפתוח חשבון בנק ולהקים הוראת קבע, ועל כן יש להותיר את תיק ההוצל”פ פתוח, בפרט כאשר תיק ההוצל”פ נפתח בגין הפרות מצד המערער ואי תשלום המזונות ורק לאחר פתיחת תיק ההוצל”פ החל המערער לשלם את המזונות כסדרם.
הערעור בפנינו הינו למעשה גלגול שלישי, על כל המשמע מכך בדין ובפסיקה (הלכ’ חניון חיפה).
תמ”ש 69893-07-17 ותמ”ש 12931-08-19 > תובענות הפיצויים בגין לשון הרע והוצאת דיבה
בימ”ש קמא פסק כי לא עלה בידי המערערים להוכיח את כל הפרסומים הנטענים ושיוחסו למשיבה, המערערים מצידם טענו וייחסו למשיבה פרסומים רבים, בימ”ש קמא סקר את כל הפרסומים הנטענים והראה כיצד אף אחד מהפרסומים לא הוכח, המערערים כלל לא טרחו להביא עדים, אף לא הגישו תצהירים של אנשים נוספים מלבד המערערים עצמם, כאשר גם את הפרסומים עצמם טענו המערערים כי הם שמעו מצדדי ג’ ולפיכך מדובר ב”עדות שמועה”, ולמעשה המערערים לא הציגו כל ראיות ישירות ממשיות אשר תמכו בטענותיהם ללשון הרע.
כך גם לגבי הטענה שהמשיבה ניסתה לפגוע במקום פרנסתה של המערערת על דרך הפצת פרסומים שיקריים במקום עבודתה, קבע בימ”ש קמא כי הטענות לא הוכחו, לא הובאה כל עדות מטעם מקום העבודה ו/או מעסיקיה של המערערת, וכך לגבי כל פרסום ופרסום שנטען על ידי המערערים, הראה בימ”ש קמא כי דבר לא הוכח, אף לא בראשית ראייה.
עוד קבע בימ”ש קמא, כי גם הנספחים שצורפו לתצהירי המערערים, אין בהם כדי ללמד דבר, צורפו מספר צילומים מושחרים של חילופי הודעות לא ברורות מהן לא ניתן להבין דבר, חלקן אף מחוקות, לא ניתן להבין את ההקשר אשר קדם לשליחת ההודעות הספורדיות ולא ניתן לקבוע האם חילופי הדברים הקשים אפיינו את שני הצדדים לשיחה או שהיו מנת חלקו של צד אחד בלבד.
אעיר, כי ייתכן שבאמצעות חקירת המשיבה ניתן היה להוכיח פרסום כזה או אחר, ברם כאמור המערערים מצידם וויתרו על חקירת המשיבה ועל הליך הבאת ראיות.
ה”ראייה” היחידה המצויה בתיק שעשויה הייתה לתעד “לשון הרע” מצד המשיבה, הינה בדמות תמליל בן עמוד אחד, שצורף כמות שהוא לתצהירי המערערים כחלק ממקבץ נספחים שסומנו א’-ו’ (התמליל עצמו סומן כנספח ה’ – להלן: “התמליל”), המתעד לכאורה שיחה טלפונית בין המערער למשיבה ובו מתועדים מספר פעמים כינוי גנאי “זונה” שנאמרו כביכול ע”י המשיבה ביחס לדמות כלשהיא, כאשר טענת ב”כ המערערים בדיון בפנינו הייתה, שהכינוי כוון כנגד המערערת, אם כי בתמליל עצמו המערערת איננה מוזכרת במפורש.
ויודגש: התמליל לא צורף, ואף לא נזכר בכתבי התביעה, אף לא ברמז! הפעם הראשונה שהתמליל הונח בתיק ביהמ”ש היה באמצעות צירופו לתצהירים הראשיים כמות שהוא, וגם כאן ללא שהייתה כל התייחסות לתמליל בתצהירים עצמם! אין אף לא מילה אחת בתצהירים המתייחסת לתמליל, לתוכנו, לא נטען ולא פורט באשר לנסיבות השיחה, לא הוסבר מדוע מוכח מהשיחה כי כינוי הגנאי מכוון למערערת למרות ששמה לא מוזכר בשיחה – שום כלום! התמליל צורף לתצהירים כמות שהוא, ללא כל התייחסות, כאמור כחלק ממקבץ נספחים וההפניה היחידה בתצהירים נוסחה באופן כוללני: “רצו”ב נספחים א’ עד ו’ המהווים חלק בלתי נפרד מתצהיר זה”.
זאת ועוד: אין כל עדות בתיק כי קלטת השיחה עצמה (אודיו) צורף בשלב כלשהוא לתיק ביהמ”ש על מנת להוכיח את תוכנו של התמליל וכי אכן מדובר בקולה של המשיבה.
יתירה מזו: לא רק שבתצהיריהם לא התייחסו המערערים לתמליל, אלא אף בסיכומיהם אין כל התייחסות לתמליל, לתוכנו, נסיבותיו וכו’! אגב, גם לא בכתב הערעור! הפעם הראשונה שבה המערערים מתייחסים לתמליל ולכינוי הגנאי המופיע בו, היה בדיון לפנינו שבו הפנה ב”כ המערערים לנספח התמליל וטען לראשונה שכינוי הגנאי המופיע שם נאמר מפי המשיבה כלפי המערערת (עמ’ 1 לפרו’ ש’ 16-18). אין בכתב הערעור עצמו כל התייחסות לתמליל! [על מנת למנוע בלבול – קיימת התייחסות בסעיף 19 לערעור וכן בכתבי הטענות לתמליל, אך מדובר בתמליל אחר (מוצג יט לכתב הערעור), לגביו טענו המערערים שהינו מצביע על אי-אמינות מצד המשיבה ביחס למצבה המשפחתי. אין המדובר ב”תמליל הדיבה”.]
למותר לציין כי המשיבה בדיון לפנינו הכחישה את התקיימות שיחת התמליל ו/או את היותה צד לתמליל.
גם כאן ייתכן ובאמצעות חקירת המשיבה ניתן היה להוכיח את התמליל ושכינוי הגנאי נאמר שם מפי המשיבה ושכוון למערערת, ברם כאמור המערערים וויתרו על חקירת המשיבה ועל הליך הבאת ראיות.
לא פלא אפוא, שבימ”ש קמא בפסק דינו דחה את “ראיית” התמליל, בנמקו כדלהלן:
“68. כמו כן, צורף תמלול חלקי וחסר עד מאוד, של שיחה אשר נוהלה לכאורה בין א’ לבין י’. בכותר התמלול החלקי נכתב כאילו התנהלה שיחה בין א’ לבין י’. עם זאת אותה “השיחה” כוללת רק מעין מונולוג של א’, שבסיומו מתבצעת שיחה למשטרה ונשמעת הודעה מוקלטת: “לחזרה יש להקיש 1, למחיקה ולמעבר להודעה הבאה נא להקיש 2″. הווה אומר, אין המדובר בשיחה – חילופי דברים אשר נוהלו בין י’ לבין א’, אלא בקטע חלקי מתוך תמלול רחב יותר כשההקשר הכולל לא הוצג ולא הובהר.
69. למעלה מן האמור, ואף לגופו של עניין, השיחה אשר התנהלה בין א’ לבין י’ אינה מהווה לשון הרע, כאשר לא ברור מי מהגורם המכונה ב”מילת גנאי” בשיחה – האם מדובר בת’ או בבת זוג אחרת של י’, ומכל מקום חילופי הדברים אשר נערכו בשיחה פרטית בין י’ לא’, אינם נכללים בתחומי הגדרת ה”פרסום” בסעיף 2 ב’ 1 לחוק איסור לשון הרע”.
בימ”ש קובע אפוא ובצדק, כי המדובר בתמלול חלקי וחסר, אין כל ראייה כי כינוי הגנאי כוון כנגד המערערת, השיחה לא מתארת חילופי דברים אלא קטע חלקי מתוך תמלול רחב יותר, כאשר ההקשר הכולל לא הוצג ולא הובהר. בהקשר זה נזכיר שוב כי המערערים, מעבר לצירוף התמליל כמות שהוא לתצהיריהם, לא טרחו כלל להתייחס בתצהיריהם לתמליל, לטעון לגביו, לפרט את נסיבותיו, כאמור הם לא עשו זאת אף לא בסיכומים, וכאמור לעיל גם בכתב הערעור לא טרחו להתייחס לתמליל כלל!
שוב, ייתכן כי באמצעות חקירת המשיבה ניתן היה להפוך את התמליל לראייה משמעותית כזו או אחרת, ברם כאמור המערערים וויתרו על חקירת המשיבה.
הערעור
המערערים בערעורם מלינים על קביעות בימ”ש קמא בפסק דינו וטוענים בתמצית שבימ”ש לא הסיק את המסקנות הנכונות מהחומר שהיה מונח בפניו ולמעשה עיקר השגותיהם של המערערים מופנה כנגד הקביעות העובדתיות שנקבעו בפסק הדין ועל קביעתו של בימ”ש קמא כי אין בחומר המצוי בתיק משום הוכחת טענות המערערים.
לאחר שעיינו בטיעוני הצדדים ושמענו אותם בדיון בע”פ, נחה דעתנו כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בימ”ש קמא; לא מצאנו להתערב בקביעות העובדתיות של השופטת קמא בפסק הדין; קביעותיה העובדתיות תומכות במסקנה המשפטית, שאין בה טעות שבחוק.
ונזכיר בנדון שני כללים:
הכלל הראשון – ערכאת הערעור אינה יושבת בדין כערכאה דיונית. הליך הערעור לא נועד לפתיחתו מחדש של הסכסוך כולו על כל רבדיו ומחלוקותיו כאילו המדובר במשפט חדש או במשפט חוזר. תפקידה של ערכאת הערעור הוא לבחון אם הממצאים שנקבעו בפסק הדין מעוגנים בחומר ראיות אמין, אם המסקנות שהוסקו עומדות במבחן ההוכחות, ההיגיון ומכלול הנסיבות, ואם התוצאה מתחייבת מבחינת הוראות הדין החלות על העניין (ע”א 586/84 מקלף נ’ זילברברג (1989); ע”א 8184/12 מרכז תורני לאומי ע”ר נ’ קפלן, סע’ ל”ב (28.10.2015)).
הדיון בערעור אינו דיון מחודש בנושאים שנדונו והוכרעו בערכאה הקודמת מבלי שיש לכך הצדקה [עיינו: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 473 (2012); ע”א 2051/16 משה איטח נ’ ש.פ. חברה לנאמנות ניהול ואחזקות בע”מ, (20.06.2018)].
הכלל השני – ערכאת הערעור תתערב בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים, כאשר נפלה טעות בולטת בקביעתם, או שנמצא שיש בהם פגם היורד לשורשו של עניין [עיינו: ע”א 3601/96 בראשי נ’ עיזבון המנוח זלמן בראשי ז”ל, פ”ד נב(2) 582, 594 (1998); ע”א 4250/15 חברה פלונית נ’ פלוני (25.07.2018)].
יישום שני כללים אלה מביא לדחיית הערעור: הקביעות העובדתיות שקבע בימ”ש קמא, ובפרט קביעותיו כי המערערים לא הצליחו להוכיח את טענותיהם, מעוגנים בחומר המצוי בתיק, בפרט כאשר המערערים מצידם ויתרו על הליך שמיעת הראיות ובכך ויתרו באופן פוזיטיבי על האפשרות והזכות שניתנה להם להוכיח את טענותיהם, ואף בתצהיריהם הם הודו כאמור במפורש כי “יש קושי להעיד עדים נוספים”. אם אין עדים, אם אין ראיות, מה למערערים כי ילינו על כך שבימ”ש קמא קבע טענותיהם לא הוכחו?
בצדק הפנה בימ”ש קמא לדברים אשר נאמרו בע”א 2144/13 עזבון המנוח עמית עמוס מנטין ז”ל נ’ הרשות הפלסטינאית (6.12.14):
“התובע, ‘המוציא מחברו, עליו הראיה’, עליו מוטל נטל השכנוע. לנטל זה נלווית חובת הראיה, שמשמעותה – “כי על בעל הדין האחד חלה חובה להביא ראיות לעמידה בנטל השכנוע, ועל בעל הדין השני חלה חובה להביא ראיות השומטות את הבסיס תחת ראיות שהובאו לחובתו” (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 543 (מהדורה שתים-עשרה, 2015))”.
משבחרו אפוא המערערים לוותר על האפשרות להוכיח את טענותיהם, אין להם להלין אלא על עצמם.
לאור האמור, המסקנות המשפטיות שהסיק בימ”ש קמא, מעוגנות בדין ובפסיקה, ולא מצאתי כי יש מקום להתערב בהן.
אשר על כן אמליץ לחבריי לאמץ את פסק דינו של בימ”ש קמא ולדחות את הערעור מכוח סמכותנו על פי תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט-2018.
כן אציע שהמערערים יישאו בהוצאות המשיבה בסך 15,000 ש”ח, וזאת מתוך העירבון שהופקד שיועבר למשיבה.
השופט חננאל שרעבי, אב”ד:
אני מסכים.
השופטת אספרנצה אלון:
אני מסכימה.
הוחלט פה אחד על דחיית הערעור, מכוח סמכותנו על פי תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט-2018.
המערערים יישאו בהוצאות המשיבה בסך 15,000 ש”ח, וזאת מתוך העירבון שהופקד בתיק, שיועבר למשיבה באמצעות באת כוחה.
פסק דין זה מותר לפרסום, תוך השמטת שמות הצדדים וכל פרט מזהה אחר.
ניתן היום, כ’ סיוון תשפ”ד, 26 יוני 2024, בהעדר הצדדים.
ח. שרעבי, שופט
אב”ד
א. אלון, שופטת
א. נאמן, שופט
