לפני
כבוד השופט יובל ליבדרו
בעניין
המאשימה
מדינת ישראל
ע”י ב”כ עוה”ד ואדים סיגל ועידן איבגי
נגד
הנאשמת
יאנה הודיה בלום
ע”י ב”כ עוה”ד גיא שמר ושלמה ערד
גזר דין
“ואז שקט. והרגע הזה, של הכרה שמעין, התינוק הקטן שלנו אינו בין החיים. פתאום אני מבינה את משמעות השקט, אני לא שומעת אף אחד מהילדים. תרחיש אמים”. (מתוך דברי אם המנוח במכתב שהוגש לבית המשפט).
מבוא
1. הנאשמת הורשעה על-פי הודאתה במסגרת הסדר טיעון בכתב אישום מתוקן בביצוע עבירה של המתה בקלות דעת ושלוש עבירות של חבלה חמורה, עבירות לפי סעיפים 301ג ו-333 לחוק העונשין, התשל”ז – 1977 (להלן: “חוק העונשין”) ובביצוע עבירה של נהיגה בשכרות ועבירה של נהיגה ללא רישיון רכב תקף, עבירות לפי סעיפים 62(3) ו-2 לפקודת התעבורה, התשכ”א – 1961 (להלן: “פקודת התעבורה”).
2. במסגרת ההסדר הצדדים לא הגיעו להסכמה עונשית, וכל צד טען לעונש באופן חופשי.
הצדדים הגיעו להסכמה דיונית מסוימת שתוצג להלן.
כתב האישום
3. במהלך חג העצמאות 2023, בין יום 25.04.2023 בשעה 23:00 או בסמוך לכך, לבין יום 26.04.2023 בשעה 17:00 או בסמוך לכך, במתחם “חאן השיירות” שבנגב, הממוקם בסמוך לכביש 40, התקיימה מסיבת טבע – פסטיבל “נובה”, בה השתתפו חוגגים רבים (להלן: “המסיבה”).
במועדים הנ”ל, הנאשמת עבדה כ”סלקטורית” במתחם המסיבה החל משעה 00:00 של יום 26.04.2023 ועד השעה 10:00 של אותו היום.
במהלך יום 25.04.2023, בטרם הגעתה למסיבה, עת שהתה בבית חברתה בראשון לציון, צרכה הנאשמת סם מסוכן מסוג קנבוס כשהיא מצלמת עצמה עושה כן באמצעות הטלפון הנייד שבבעלותה.
בהמשך אותו היום, בשעה 19:00 או בסמוך לכך, נהגה הנאשמת ברכבה מסוג “פולקסווגן” מראשון לציון במטרה להגיע למסיבה.
בדרכה למסיבה הנאשמת נהגה לתל-אביב, אספה לרכבה את ליאת גורל (להלן: “ליאת”), אשר עבדה עמה במסיבה. הנאשמת המשיכה בנהיגה לכיוון דרום. בשעה 22:30 או בסמוך לכך, הנאשמת אספה לרכבה מבאר-שבע את דיאנה פרידמן (להלן: “דיאנה”), עובדת נוספת במסיבה. משם הנאשמת המשיכה בנהיגה עם השתיים למתחם המסיבה. השלוש הגיעו למסיבה בשעה 00:00 או בסמוך לכך, וליאת הביאה לנאשמת כוס שהכילה, בין היתר, משקה אלכוהולי מסוג ערק. הנאשמת שתתה את המשקה. לאחר מכן, הנאשמת ניגשה לבר יחד עם דיאנה והזמינה כוס ערק נוספת. הנאשמת שתתה את המשקה בסמוך לאחר מכן.
לאחר סיום המשמרת, במהלך המסיבה, ביום 26.04.2023 בשעה 10:50 או בסמוך לכך, הנאשמת ניגשה לבר יחד עם ליאת, וביקשה שתי כוסות אלכוהול שהכילו, בין היתר, משקה אלכוהולי מסוג ערק. בעודה בבר, הנאשמת שתתה יחד עם ליאת והברמנים “צ’ייסר” שהכיל משקה ערק, וכן שתתה ערק מאחת הכוסות שקיבלה.
ביום הנ”ל, בשעה שאינה ידועה במדויק, אך לפני השעה 12:16, הנאשמת יצאה מהמסיבה, נכנסה לרכבה והחלה לנהוג בו בכביש 40 מ”חאן השיירות” לכיוון צפון.
במועד הנ”ל, הנאשמת נהגה ברכבה בהיותה שיכורה, כשבגופה אלכוהול בריכוז של 126 מ”ג ב-100 מ”ל דם, וכן חומרים מסוג THC שהינו חומר פעיל בסם מסוכן מסוג קנבוס, וחומצת THX שהינה תוצר חילוף חומרים של החומר הפעיל בקנביס בריכוז נמוך שאינו מהווה נהיגה תחת השפעת סם מסוכן.
כמו כן, הנאשמת נהגה ברכבה למרות שרישיון הרכב שלו פקע ביום 12.11.2022.
כביש 40, בקטע בו נהגה הנאשמת, בהתקרבה אל אזור התאונה אשר תתואר להלן, הינו כביש בין עירוני, תקין, בעל נתיב נסיעה אחד לכל כיוון ושוליים משני צדיו, כאשר בין הנתיבים הפריד קו הפרדה מקווקו. המהירות המקסימלית המותרת במקום עמדה על 80 קמ”ש.
באותה העת, א’ ד’ יליד 1988 (להלן: “אבי המנוח”), נהג ברכבו מסוג “מזדה” (להלן: רכב ב'”) בכביש 40 מכיוון צפון לכיוון דרום, בכיוון הפוך לכיוון הנסיעה של הנאשמת. אבי המנוח הסיע ברכבו את אשתו, א’ ד’ ילידת 1988 (להלן: “אם המנוח”) ואת ארבעת ילדיהם: הקטין א’ יליד 13.06.2005; הקטין נ’ יליד 13.12.2016; הקטין ש’ יליד 05.04.2019 והפעוט מ’ ז”ל יליד 11.06.2022 (להלן: “המנוח”).
בשלב מסוים של הנסיעה, הנאשמת החלה בנהיגה מסוכנת בכביש כפי שיתואר להלן.
תחילה, בהתקרבה אל הק”מ ה-152 לכיוון צפון, הנאשמת עקפה משמאל את מ’ ק’ שנהגה ברכבה הפרטי לפניה, תוך שנצמדה עם רכבה לרכבה של מ’ ק’ מצדו השמאלי ובכך גרמה לה לסטות לימין הכביש.
מיד לאחר מכן, הנאשמת נכנסה לנתיב נסיעתה המקורי והתקרבה עם רכבה לרכבו של נ’ ק’, בעלה של מ’ ק’, שנהג באותה העת לפני הרכב של אשתו. תוך כדי נהיגתה מאחורי רכבו של נ’ ק’, הנאשמת הגיעה לצומת בצורת קמץ שבין כביש 40 לבין כביש המוביל לשטח שמימין לו (להלן: “הצומת”). בשלב זה הנאשמת עקפה עם רכבה את רכבו של נ’ ק’ תוך נסיעה על נתיב ההשתלבות המיועד לנהגים המגיעים מכיוון מזרח לכיוון צפון.
בהמשך, הנאשמת עקפה משמאל רכב בו נהגה ל’ ס’ (להלן: “ל'”) שנסעה מלפניה. בסיום העקיפה, הנאשמת חזרה עם רכבה לנתיב נסיעתה המקורי.
מיד לאחר מכן, הנאשמת סטתה מנתיב נסיעתה לנתיב הנסיעה הנגדי והמשיכה בנהיגה בתוך נתיב זה. במהלך נהיגתה בנתיב הנגדי, מספר כלי רכב שנסעו בנתיב זה מכיוון צפון לכיוון דרום, נאלצו לרדת לשול הימני בכיוון נסיעתם כדי להימנע מהתנגשות חזיתית עם רכבה. ל’ צפרה לנאשמת, אך הנאשמת המשיכה בנהיגתה המסוכנת בנתיב הנגדי באופן כאמור.
בשלב מסוים, אבי המנוח הגיע עם רכבו לק”מ ה-152 בכביש, תוך שהוא נוהג בנתיב נסיעתו, שהוא הנתיב הנגדי לכיוון הנאשמת. אבי המנוח הבחין ברכב הנאשמת, אשר נסע מולו בנתיב הנגדי, וניסה לסטות לשול הימני כדי להתחמק מהתנגשות עמו, אך למרות זאת, הנאשמת, אשר המשיכה בנהיגה בנתיב הנגדי כאמור, פגעה בעוצמה רבה עם חזית רכבה בחזית רכבו של אבי המנוח (להלן: “התאונה”).
כתוצאה מהתאונה, רכבה של הנאשמת נדחף והסתבסב לאחור ונעצר על קו ההפרדה בין נתיבי הנסיעה, ואילו רכבו של אבי המנוח הסתבסב גם הוא ונעצר בשטח העפר מימין לנתיב נסיעתו.
כתוצאה מהתאונה המנוח מצא את מותו.
בנוסף, כתוצאה מהתאונה אבי המנוח נחבל חבלות חמורות ונלכד ברכבו עד שחולץ על-ידי כוחות כיבוי והצלה. אבי המנוח פונה על-ידי מד”א לחדר טראומה בבית-החולים “סורוקה” (להלן: “בית-החולים”) כשהוא סובל מקרע בטחול, שברים פתוחים באזור הברכיים ימין ושמאל, דימום פעיל ברגל שמאל בגינו הונח חוסם עורקים וכן דימום ברגל ימין בגינו הונח חוסם עורקים נוסף. עם קבלתו לחדר הטראומה, הועבר לטיפול נמרץ לצורך ניתוח דחוף בהרדמה כללית ואושפז להמשך טיפול.
אם המנוח נחבלה חבלות חמורות, פונתה על-ידי מד”א לחדר טראומה בבית החולים, כשהיא סובלת מלצרציות בטחול, שברים בזיזים הרוחביים בגובה L4-L1 מימין בעמ”ש, ומשבר בירך בגינו נזקקה לניתוח ואושפזה להמשך טיפול.
הקטין א’ נחבל חבלות חמורות, פונה על-ידי מד”א לחדר טראומה בבית החולים כשהוא מעורפל הכרה, סובל מחבלת ראש, שבר פרונטו-טמפורלי דחוס בגולגולת בצד שמאל, דמם אפידורלי פרונטלי משמאל, קונטוזיה דימומית בגרעני בסיס מימין עם דמם פעיל, קונסולידציות מפושטות בריאות ופצעי שפשוף שטחי במותן שמאל. בהמשך הוכנס לניתוח בגולגולתו בהרדמה כללית ואושפז להמשך טיפול.
הקטין נ’ פונה על-ידי מד”א לחדר טראומה בבית החולים, כשהוא סובל מחבלות קלות בדמות שפשופים בחלקי גופו ומעט נפיחות בלחי שמאל ואושפז להמשך טיפול.
הקטין ש’ נחבל חבלות חמורות, פונה על-ידי מד”א לחדר טראומה בבית החולים כשהוא סובל משבר מנדיבולה באזור הפה ואושפז להמשך טיפול.
כמו כן, הנאשמת נחבלה כתוצאה מהתאונה, ובין היתר נגרמו לה חבלות חמורות והיא נלכדה ברכבה עד שחולצה על-ידי כוחות כיבוי והצלה. הנאשמת פונתה על-ידי מד”א במצב לא יציב לחדר הטראומה בבית החולים כשהיא סובלת מפגיעה בריאה ימין, דימומים ממקומות שונים, שבר בחוליה בעמוד השדרה צוואר, שברים פתוחים בידיים ושבר פתוח ברגל ימין. הנאשמת עברה סדרה של ניתוחים במהלך אשפוזה.
במעשיה ובמחדליה האסורים לעיל, הנאשמת גרמה בקלות דעת למותו של המנוח בכך שנהגה ברכבה כשהיא שיכורה עקב צריכת האלכוהול, תוך שהיא עוקפת כלי רכב שונים בצורה מסוכנת וכשהיא נוהגת בנתיב הנגדי למרות שכלי רכב רבים נוסעים בנתיב זה, וביודעה, כי כתוצאה מכל אלו היא צפויה לגרום לתאונה שבה יקופחו חיי אדם. הנאשמת עשתה כן תוך נטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאה האמורה, מתוך תקווה להצליח למנוע אותה. כמו כן, במעשיה לעיל, הנאשמת חבלה באבי המנוח, באם המנוח ובילדיהם חבלה חמורה שלא כדין. בנוסף, הנאשמת נהגה ברכבה מבלי שהיה ברשותה רישיון רכב תקף.
במסגרת ההסדר הצדדים הציגו הסכמה דיונית ולפיה “…הוסכם כי בתיק לא קיימת חוות דעת סופית של המכון לרפואה המשפטית, כי אם חוות דעת ראשונית שממנה עולה שמותו של המנוח קרוב לוודאי נגרם עקב חבלות בראש. עם זאת, מחוות דעת זו עולה גם כי ייתכן והמנוח לא היה חגור ונפגע מחלק פנימי של המכונית. זאת, להבדיל מעדויות הורי המנוח לפיהם המנוח ישב במושב בטיחות והיה חגור. בנוסף, הוסכם שבאי-כוח הנאשמת לא יוכלו לטעון לרשלנות של מאן דהו ביחס לגרימת מותו של המנוח”. לכתב האישום צורף נספח שהוא חוות הדעת (הלא סופית) של המכון לרפואה משפטית.
תסקיר שירות המבחן
4. בעניינה של הנאשמת התקבל תסקיר של שירות מבחן. מהתסקיר עולה כי היא בת 26, עלתה לארץ מאוקראינה עם הוריה בהיותה תינוקת, מוכרת כנפגעת פעולות איבה לאחר שהתייתמה בגיל 3 מאביה ששימש כמאבטח ונהרג בפיגוע בדולפינריום כשהוא בן 25, סיימה 12 שנות לימוד, שוחררה לקראת סיום שירות הצבאי בעקבות משבר נפשי, לאחר שחרורה עבדה בעבודות שונות ובמקביל החלה בהליך גיור.
הנאשמת שיתפה כי בשנים הראשונות לאחר התייתמותה, סבתה שעלתה לארץ לאחר מות אביה סייעה לאימה בגידולה. בהמשך ציינה כי אימה נישאה בשנית ובעלה משמש עבורה דמות אב עמו יש לה קשר משמעותי. הנאשמת שיתפה כי בעקבות תנודות במצבה הנפשי על רקע שימוש חברתי בסמים, הגברת השימוש באלכוהול וקשר זוגי פוגעני היא פנתה למוסד לביטוח לאומי והחלה בטיפול פרטני במסגרת נט”ל (נפגעי טראומה לאומית) שנמשך כשנתיים ימים והופסק על-ידה. במסגרת הטיפול אובחנה הנאשמת כבעלת אישיות גבולית ובלתי יציבה; החלה ליטול טיפול תרופתי; נמנעה משימוש בסמים ואלכוהול; הצליחה להתייחס לאירועים טראומטיים שחוותה בילדותה; החלה לבחון באופן מעמיק את קשריה הזוגיים שניהלה ולשקול את בחירותיה באופן לא אימפולסיבי.
שירות המבחן ציין כי התאונה אירעה כחודשיים לאחר שהנאשמת הפסיקה מיוזמתה את הטיפול; כי הנאשמת נפגעה בתאונה משברים ואושפזה למשך שבועיים; עוברת בדיקות רפואיות שונות ודיווחה על כאבים ועל תופעות פוסט טראומטיות.
שירות המבחן התייחס להליכים הטיפוליים שהנאשמת עברה במסגרתו, הליכים שהותאמו למצבה הפיזי והנפשי בכל נקודת זמן. בין היתר נמסר כי הטיפולים התמקדו בהגברת יכולתה של הנאשמת להתבונן באופן ביקורתי על עצמה ועל בחירותיה כפי שעמדו ברקע לתאונה ובכלל זאת על נהיגתה תחת השפעה מאסיבית של אלכוהול כמו גם בתוצאה הטראגית של התאונה ובמשמעויותיה.
שירות המבחן ציין כי הנאשמת השתתפה בקבוצה טיפולית לנהגים שהיו מעורבים בתאונה קטלנית במסגרתו החסירה מפגש אחד (מתוך חמישה), הייתה פעילה בשיח שהתנהל בקבוצה וייצגה עמדה של לקיחת אחריות לכאב ולנזק שגרמה. הנאשמת גילתה אמפטיה וכאב לנפגעים ובמהלך הטיפול התחדדה לה חומרת התנהגותה המסוכנת.
באשר לאירוע מושא כתב האישום, הנאשמת שיתפה כי מצבה הרגשי בימי זיכרון הוא מורכב לנוכח אובדן אביה בעודה פעוטה, וכך היה גם מצבה סמוך לפני התאונה (ואף באופן מועצם לנוכח פרידה מבן זוגה), כי יום לפני התאונה היא צרכה סמים לאחר שנמנעה מכך תקופה ארוכה; כי למחרת נסעה למתחם המסיבה וצרכה אלכוהול; כי היא תופסת את עצמה כזהירה ואינה זוכרת את החלטתה לעזוב את מתחם המסיבה לאזור המרכז במצב בו הייתה; ואינה זוכרת את השתלשלות נהיגתה המתוארת בכתב האישום עד לתאונה למעט חילוצה מהמכונית לאחר התאונה.
שירות המבחן התרשם כי הנאשמת גדלה במשפחה נורמטיבית; כי היא בעלת כוחות לתפקוד עצמאי, מחזיקה בשאיפות נורמטיביות, נעדרת מאפיינים עברייניים; מודעת למאפייניה ולצרכיה בטיפול, שיתפה פעולה בטיפול פרטני וקבוצתי, חזרה לקבל טיפול פסיכיאטרי וליטול טיפול תרופתי וגילתה מחויבות לטיפול הקבוצתי.
לצד זאת, שירות המבחן התרשם כי הנאשמת מתמודדת מגיל צעיר עם אובדן טראומטי ופגיעות נוספות; סובלת מתנודות במצבי רוח, מאישיות גבולית ונוטה לאימפולסיביות; בעלת נטייה לשימוש בחומרים ממכרים; תופסת את עצמה כאדם נורמטיבי ומתקשה להכיל את התנהגותה השולית והנזק שגרמה.
שירות המבחן העריך כי המעורבות בתאונה ותוצאותיה מהווים גורם הרתעה ומציב גבול לנאשמת וכי בשלב זה פחת הסיכון ממנה.
עוד צוין, כי הנאשמת קיבלה אחריות על מעשיה ונערכה לקראת ריצוי עונש מאסר.
באשר לתקופת המאסר המליץ שירות המבחן לתת משקל לגילה הצעיר, לאחריות ולהכרה שלה בביצוע העבירות ולתוצאותיהן, לתכנית שלה לתפקוד תקין, למאמציה לאורך השנים לתפקוד תקין ולהשלכות של מאסר ממושך על שיקומה בהמשך.
תסקיר נפגעי עבירה
5. תסקיר נפגעי עבירה של הורי המנוח נערך ביחס לפגיעה שנגרמה להם ולמשפחתם הן כתוצאה ממותו של המנוח והן כתוצאה מהפגיעות הישירות שנגרמו להם באירוע.
לבקשת ההורים, ילדיהם הקטינים שאף הם נפגעו באירוע לא השתתפו במפגש עם עורכת התסקיר.
מהתסקיר עולה שגם בחלוף שנה מאז האירוע נפגעי העבירה נמצאים בתהליך של עיבוד הטראומה כשההתרשמות היא מתמונת נזק קשה וכואבת של המשפחה כתוצאה מהאירוע שהחל כנסיעה משפחתית באווירת חג העצמאות והפך לנסיבות טרגיות של אובדן ופציעות וחבלות של כל בני המשפחה.
נמסר כי נפגעי העבירה הם בני זוג צעירים ומשכילים ורגישים, כבני 35, נשואים כ-10 שנים והורים לארבעה ילדים, מנהלים אורח חיים דתי ביישוב מעורב ומאז התאונה הם אינם עובדים ונמצאים בהליכי שיקום אינטנסיביים.
אבי המנוח עבד עד לתאונה בחברה המספקת שירותים לתעשייה האווירית בה השתלב לאחר לימודי הנדסת מכונות. בעקבות התאונה הוא איבד את ההכרה והונשם בקבלתו לחדר טראומה ונותר מונשם ומורדם במשך 6 ימים; הוא היה מאושפז משך חודשים כשהוא סובל מפגיעה רב מערכתית; סבל מפגיעות בריאות, שברים בצלעות, שברים ברגליים, שברים מרוסקים באגן וחשד לפגיעה בעמוד השדרה שהצריך ניתוח קיבוע; השתתף בטיפול פסיכולוגי שיקומי בתדירות חד שבועי; במהלך האשפוזים חלו זיהומים ובעיות רפואיות חדשות והוא נזקק להערכה פסיכיאטרית וטיפול תרופתי; לאחר התאונה נותר משותק בפלג גופו התחתון והוא מתנייד באמצעות כיסא גלגלים ואושרה לו נכות בשיעור של 100% (עד לסוף שנת 2024); הוא נזקק לעזרה בפעולות יומיומיות כגון לבוש ורחצה ויזדקק לעזרה של עובד זר נוכח העובדה שגם אשתו נפגעה.
עורכת התסקיר הוסיפה שבמהלך המפגש בלטה שתיקתו על רקע העדר זיכרון הפגיעה עד להתעוררות בבית החולים כעבור 6 ימים, ועל רקע הקריסה הנפשית שחש כשהודיעו לו על פטירת בנו הפעוט.
אם המנוח שיתפה כי עבדה עד לתאונה במשרה מלאה, כי היא לומדת לימודי יהדות לתואר שני במטרה להתקדם בעבודה כמחנכת, כרכזת שכבה וכרכזת חברתית.
אם המנוח הייתה מאושפזת במשך כחודש בעקבות התאונה; סבלה משברים בגופה ופגיעה בטחול; עברה ניתוח לתיקון שבר ירך שמאל; הופנתה לטיפול פסיכיאטרי; בעקבות פציעתה מתקשה בניידות ומסתייעת במקל הליכה; נזקקת לעזרה בבית ומתקשה בתפקודי הבית; אינה יכולה לחזור לעבודתה בשל קשיים שונים. עוד עולה כי אושרה לה זכאות לקצבת נכות בשיעור של 60% נכות רפואית ו-100% אי כושר השתכרות (עד לסוף שנת 2024).
מהתסקיר עולה כי אחיי המנוח נמצאים בטיפול רגשי והשתלבו בטיפול פרטני. מסיכום הטיפול עולה כי הם מתמודדים עם אובדן אחיהם, וכי ההיעדרות של ההורים מהבית בשל האשפוזים יצרה אצלם תחושת חרדה וחוסר ביטחון. אציין כי לא מצאתי להרחיב בעניין מטעמי צנעת הפרט.
לבן הבכור א’, בן ה-9, נגרמה בעקבות התאונה חבלת ראש קשה אשר הובילה לפגיעה משמעותית וכואבת בתפקודו וביכולותיו במישורים שונים. א’ עבר הליך שיקומי בבית החולים הן במישור הפיזי והן במישור הפסיכולוגי.
הבן השני נ’, בן ה-7, לא נפגע פיזית בתאונה אך סובל לדברי ההורים מפגיעה רגשית-נפשית.
הבן השלישי ש’, בן ה-5, סבל משבר בלסת בעקבות התאונה ואף הוא סובל לדברי ההורים מפגיעה רגשית.
עורכת התסקיר התייחסה בתסקיר לתחומי הנזק השונים שנגרמו לנפגעי העבירה. בין היתר, התייחסה לפגיעות הפיזיות; לפגיעות הנפשיות והרגשיות; לפגיעות הקשורות בדימוי העצמי; לגדיעת השאיפות והתכניות והצורך להסתגל למציאות חדשה; לפגיעה החברתית ובתקשורת הבין אישית לניתוב המשאבים לשיקום הממושך והאינטנסיבי; לסרבול בפעולות יומיומיות ולתחושת התלות באחרים מה שמביא להסתגרות בבית.
עורכת התסקיר התרשמה כי הפגיעה בנפגעי העבירה היא רב מערכתית ובעלת השלכות בכל מישור ובכל תחום בחייהם; כי הם מתקשים להתמודד עם אובדן בנם ואחיהם הפעוט והנסיבות שהביאו למותו ועם תחושת המועקה שמלווה אותם; כי הם חשים בשבר משפחתי, כעס ותסכול וחוסר אונים מול תחושת הסתמיות של המוות, כשלכך נלווית התחושה הקשה על רקע העובדה שלא התאפשר להם להיות נוכחים בהלוויית בנם ואחיהם הפעוט על רקע מצבם הרפואי ובכך נמנעה מהם הפרידה ממנו. עורכת התסקיר הפנתה לתחושת האשמה שנפגעי העבירה חשים כמי ששרדו את התאונה וחייהם ניצלו נוכח מותו של בנם ואחיהם הפעוט וחסר היכולת להצילו.
עורכת התסקיר הוסיפה כי הם מתמודדים עם ההחלמה הפיזית והנפשית המתישה והארוכה שנלווית לפגיעות ולחבלות שחוו; כי הם חשים מרוקנים מכוחות, בתחושת ייאוש ובדידות ונשענים על התא המשפחתי שהקימו; וכי הם עברו להתגורר בבית נגיש נוכח המוגבלות בתנועה.
אם המנוח, בשונה מאבי המנוח, תיארה לפרטי פרטים את תחושת האימה והבעתה שאחזו בה בעת האירוע ונצרבו בתודעתה; תיארה את תחושת חוסר האונים להציל את בנה ואת צרחות הכאב וכאבי התופת שחשה; את הפרידה מבנה הפעוט לאחר הגעתה לחדר הטראומה ואת החלטתה לתרום את איבריו כדי להציל אחרים ואת הדאגה לגבי מצבם הבריאותי של ילדיה.
עוד התרשמה עורכת התסקיר כי תחושת חוסר הוודאות שמלווה את ההליך המשפטי מקצינה את תחושת הכאב; כי נפגעי העבירה מצפים שהעונש שיוטל על הנאשמת ישקף את חומרת הפגיעה ואת ההשלכות של האובדן ויהווה הרתעה שיציל משפחות אחרות, זאת לצד ההכרה בכך כי כל עונש שיוטל על הנאשמת לא יחזיר את בנם.
לנוכח תמונת הנזק ובשל הצורך בהכרה משפטית בפגיעה ובהשלכותיה על מישורי החיים השונים המליצה עורכת התסקיר על מתן פיצוי לבני המשפחה.
ראיות נוספות לעונש
6. המאשימה העידה לעונש את אם המנוח ואת דודתו. בהסכמת הצדדים הקריאו אם המנוח ודודתו של המנוח מן הכתוב, והמכתבים הוגשו כראיות לעונש מטעם התביעה.
במכתבה (ת/3) תארה אם המנוח את החיים הגדושים בטוב ובעשייה של המשפחה, של בעלה שהחל לאחר סיום לימודיו לעבוד כמהנדס בתעשייה האווירית, את עבודתה כמחנכת ורכזת שכבה לצד לימודיה לתואר שני, את ילדיהם א’ החכם והחברותי בן ה-8, את נ’ הרגיש והמוכשר בן ה-6 וחצי, את ש’ בן ה-4 מלא הדמיון והשמחה ואת מ’ המנוח בן העשרה חודשים וחצי שהיה תינוק מלא חיים, חייכן “ילד של אהבה”.
המתלוננת תארה את החיים מלאי השמחה של משפחתה – זוג הורים וארבעה ילדים שהתחדשו ברכב גדול ויצאו ל”מנגל” משפחתי ביום העצמאות; את הגוף הענק שפוגע בהם בעוצמה; את התנפצות השמשה הקדמית, את האוטו מסתובב, ואת השקט שאחרי, את קולות המחלצים, את הצעקה “יש שם תינוק”, את ההתעסקות בחגורת הבטיחות של כיסא התינוק וחילוצו של המנוח, את ההחייאה של המנוח שלא הצליחה, את בנה א’ שיושב שמוט ראש לידה והניסיון שלה לבדוק לו דופק, את בנה נ’ שניגש אליה דרך החלון רועד ומבועת ואומר לה שהמנוח מת, את החילוץ מהרכב, את כאבי התופת כשבראשה היא שומעת את דברי בנה שהמנוח מת.
אם המנוח שיתפה כי בני המשפחה אושפזו במחלקות שונות, את הפגיעות שנגרמו להם, את העובדה שלא זכו להיות בלוויה של בנם ואחיהם ולא זכו לשבת עליו שבעה בלי קדיש ונחמה.
אם המנוח תיארה את הכאבים הקשים מנשוא ואת הניתוחים שעברה, את המשפחה והצוות הרפואי שמנסים לעטוף, את המעבר לשיקום, את הניתוחים הקשים והאשפוז הממושך של בעלה, את הקושי ותחושת השבר והבכי בלילות, את העובדה שגם בחלוף שנה המשפחה עדיין מפורקת, את הנכות של בעלה וההתמודדויות היומיומיות ואת הבחירה שלהם לקום ולעמוד ולבחור בחיים.
אם המנוח הדגישה כי הם אינם מונעים מנקמה, כי תוצאות גזר הדין לא ישיבו את בנם לחיים וכי ברצונם למנוע התאונה הבאה ובכך להציל חיים ולכן הם מבקשים להטיל את העונש החמור ביותר.
כן הוסיפה, כי ניתן היה למנוע את התאונה לו היה מוטל על הנאשמת עונש הולם בתיק קודם שלה ולו חבריה היו מונעים ממנה לעלות על ההגה לאחר ששתתה אלכוהול.
כן ציינה כי מעשיה של הנאשמת אינם טעות אלא פשע שחייבים לתת עליו את הדין.
7. דודתו של המנוח, אחות אבי המנוח, במכתבה (ת/5) תארה את שעבר על המשפחה מתוך “תמונות זכרון”. תמונה ראשונה של ההודעה על התאונה והבשורות הקשות. תמונה שנייה של הקושי של אם המנוח שנאנקת מכאבים כשהיא צריכה להיניק ואין את מי. תמונה שלישית מבית העלמין בקבורת המנוח ללא נוכחות הוריו; תמונה רביעית, כשנמסרת ההודעה לאחיה – אבי המנוח. תמונה חמישית, של הילד א’ מאושפז וחבוש כולו. תמונה שישית, מהליך השיקום הארוך שכלל מספר ניתוחים של אבי המנוח. תמונה שביעית, של אבי המנוח בחופשה מבית החולים נכנס לבריכה בישוב באמצעות מנוף כדי לבלות עם ילדיו וכל האנשים בבריכה מסתכלים עליהם.
דודתו של המנוח תארה בהמשך המכתב את התפרקות המשפחה לרסיסים, את הליך השיקום וההתמודדות היומיומית ואת מעגלי הסבל והכאב של המשפחה המורחבת.
במשך מכתבה התייחסה הדודה לנאשמת שבחרה לסכן חפים מפשע. כן פנתה לבית המשפט לעשות צדק עם המשפחה ולהטיל עונש מרתיע שיימנע את האסון הבא.
המאשימה צרפה, פרט לרישומה התעבורתי של הנאשמת (ת/1) גם מסמכים רפואיים בעניינם של בני המשפחה, לרבות מכתב של מטפלת רגשית שטיפלה בילדים (ת/2) ואת תמונתו של המנוח (ת/4).
8. ב”כ הנאשמת העיד לעונש את אמה של הנאשמת ואת סבתה.
אמה של הנאשמת הביעה את צערה וביקשה מהורי המנוח ומהמשפחה שנפגעה את סליחתה על האבל והסבל שנגרמו להם.
אמה של הנאשמת שיתפה כי הנאשמת נולדה למשפחה נורמטיבית ומאושרת; כי חייהם השתנו ונהרסו חצי שנה לאחר שעלו לארץ עת אירע הפיגוע בדולפינריום בו נהרג בעלה ואביה של הנאשמת; כי היא והנאשמת נותרו לבד בארץ ללא משפחה; כי הנאשמת גדלה במציאות קשה ללא הורים לאחר שגם סבה וסבתה נפטרו והיא עצמה חלתה בסרטן ונזקקה לטיפולים; כי מצבה הנפשי של הנאשמת התדרדר בגיל בית ספר והיא אף חוותה ניסיון אובדני; כי למרות כל הקשיים הנאשמת סיימה את לימודיה עם תעודת בגרות והתגייסה לצבא; כי בצבא חוותה משבר נוסף ושוחררה וכי לאחר שחרורה מהצבא היא טופלה על-ידי פסיכיאטר ופסיכולוג עד לתאונה.
אמה של הנאשמת הוסיפה כי לאחר התאונה חייה של הנאשמת נהרסו וכי היא אינה אותו אדם; כי היא סובלת מחרדות ומסיוטים בלילה, בוכה ומתקשה לישון.
בסיום דבריה מסרה כי היא מודעת לכך שהנאשמת צריכה לקחת אחריות על התאונה ועל הסבל שגרמה ולהיענש בשל כך, אך ביקשה מבית המשפט להקל בעונשה ולהתחשב בסבלה, ואם לא בה אז לפחות במשפחתה.
9. סבתה של הנאשמת מסרה כי היא התגוררה באוקראינה עם בנה; כי בשנת 2001 בנה, אשתו וילדתם – הנאשמת עלו לארץ; כי ביום אחד חייהם נהרסו כשבנה נהרג בפיגוע בדולפינריום; כי לאחר שבנה נהרג עלתה אף היא לארץ לסייע לאמה של הנאשמת לגדל את הנאשמת; כי בהמשך אמה של הנאשמת חלתה בסרטן והן עברו יחד את התקופה הקשה.
סבתה של הנאשמת מסרה כי הנאשמת היא נכדתה הראשונה והיא אוהבת אותה והיא כל מה שיש לה בעולם; כי הנאשמת ילדה טובה, עם לב טוב; כי הנאשמת דואגת לה ומתקשרת לדרוש בשלומה; כי הנאשמת חכמה, סיימה לימודים בגימנסיה וסיימה צבא.
סבתה של הנאשמת מסרה כי היא יודעת שהנאשמת צריכה לקבל עונש “רציני” אך הוסיפה כי הנאשמת היא צעירה וביקשה מבית המשפט לעזור לה.
10. ב”כ הנאשמת צירף מסמכים רפואיים בעניינה של הנאשמת. כך צרף מסמכים הקשורים במצבה הנפשי, ובין היתר סיכום רפואי של ד”ר גלוזמן שהוא פסיכיאטר מומחה (נ/1). מבלי לפרט יתר על המידה, מטעמים הקשורים בצנעת הפרט, אציין כי לנאשמת מספר אבחנות נפשיות משמעותיות וכן שהיא עברה טיפולים ומעקב פסיכיאטרי שנים לפני האירוע מושא תיק זה, כאשר האירוע עצמו הוסיף נדבכים נוספים למצבה הנפשי המורכב ממילא.
כן צוין כי האבחנות הפסיכיאטריות מהן סובלת הנאשמת מאופיינות בהתנהגות אימפולסיבית ולעיתים חסרת שיפוט ונטילת סיכונים עצמאיים ועד לכדי אובדנות, התנהגויות המתגברות בעתות דחק ומצוקה. עוד צוין כי ידוע ששימוש בחומרים פסיכו-אקטיביים שכיח יותר אצל מטופלים המאובחנים עם האבחנות של הנאשמת, ואף במקרים שבהם לא קיימת התמכרות, שימוש באלכוהול וקנאביס מוכר כסוג של “טיפול עצמי”.
בין המסמכים שצורפו קיים גם דו”ח סיכום טיפול במסגרת נט”ל שבו השתתפה הנאשמת, בשתי תקופות שונות עד אשר הפסיקה את הטיפול בתחילת שנת 2023. מדובר בדו”ח ארוך מאוד שלא מצאתי לפרטו אשר מתייחס לטיפולים השונים שעברה הנאשמת בתקופות השונות.
כבר עתה אציין, כי לכלל המסמכים הנפשיים שהוגשו, לרבות הסיכום הרפואי (ולא חוות הדעת) של ד”ר גלוזמן, יינתן המשקל המתאים וזאת בשים לב לאחריות שלקחה הנאשמת על מעשיה והודאתה בכתב האישום כאמור בהסדר, ובשים לב לכך שבמסגרת ההסדר לא נטען וממילא לא הוסכם שקיימת קרבה לסייג פלילי כלשהו מחמת מצבה הנפשי של הנאשמת.
ב”כ הנאשמת צרף מסמכים נוספים הקשורים לפגיעות האורתופדיות שנגרמו לנאשמת כתוצאה מהתאונה, לרבות שברים באמות, פגיעות בגב ובגפיים (נ/2).
כן הוגש סרטון הקשור במותו של אבי הנאשמת (נ/3).
טיעוני הצדדים
11. המאשימה טענה לעונש בכתב והשלימה טיעוניה על-פה. המאשימה טענה למתחם עונש הולם שנע בין 12-16 שנות מאסר ועתרה לעונש של 14 שנות מאסר, מאסר על תנאי, קנס, פיצוי כספי הולם לנפגעי העבירה ופסילת רישיון נהיגה לצמיתות או בקירוב לכך ופסילת רישיון נהיגה על תנאי.
ביחס לפסילת רישיון הנהיגה, המאשימה טענה כי מתחם העונש ההולם נע בין 20 שנות פסילה לפסילה לצמיתות.
המאשימה מסרה כי היא מודעת לכך שמתחם העונש ההולם לו היא עתרה גבוה מהעונש המקסימלי של עבירת ההמתה בקלות דעת בה הורשעה הנאשמת, ואולם הבהירה כי עתרה למתחם שכזה לנוכח כך שהמתחם מתייחס גם לשלוש עבירות החבלה שבהן הורשעה הנאשמת, כאשר לטעמה מקרה זה הוא מקרה מתאים לצבירת עונשים.
המאשימה הוסיפה כי התאונה אמנם מהווה אירוע אחד אך הוא נחלק לארבעה מעשים שונים שכן כל אחד מהנפגעים הוא בגדר עולם ומלואו ופגיעה בו מהוה פגיעה נפרדת בערך המוגן של קדושת החיים.
המאשימה הוסיפה כי ריבוי הנפגעים באירוע והפגיעה הקשה בערך המוגן מצביע על כך שמדובר במקרה מובהק בו ראוי ומוצדק להטיל על הנאשמת ענישה מצטברת. בעניין זה הציעה שימוש במבחן העזר ה”מהותי-מוסרי” המתייחס למספר עבירות שנעברו כלפי גופו של אדם במקרים של ריבוי נפגעים, כפי שנעשה במקרים מסוימים של גרימת מוות בתאונות דרכים.
המאשימה הפנתה בטיעוניה לפגיעה בערכים המוגנים, למידת הפגיעה הגבוהה ביותר בערכים אלה ולכך שיש לייחס לנאשמת את הרף הגבוה ביותר של קלות הדעת.
כן התייחסה לנסיבות הקשורות בביצוע העבירות, לרבות לתוצאה הקטלנית והטרגית של מותו של פעוט בן 10 חודשים, לסיכון הבלתי סביר שנטלה הנאשמת בנהיגה תחת השפעת אלכוהול, לשימוש שעשתה בסמים מסוג קנאבוס יום לפני התאונה, לחלקה הבלעדי של הנאשמת בביצוע העבירות, לכך שרמת השכרות שלה הייתה כמעט פי 3 מעל המותר, לאופי הנהיגה המסוכן שלה עוד לפני התאונה שגרמה למספר כלי רכב לרדת לשול, לכך שמדובר בכביש בין עירוני דו סטרי חד מסלולי שכל סטייה מנתיב הנסיעה יכול לגרום לתוצאה קטלנית, לכך שהמשיכה בנהיגתה המסוכנת למרות שכלי רכב צפרו לה, לכך שאין מדובר בטעות רגעית אלא בשרשרת של מעשים פסולים החל מהחלטתה לנהוג לאחר שצרכה אלכוהול, לנזק הפיזי והנפשי שנגרם לכל אחד מנפגעי העבירה ולהם ביחד כמשפחה שכבר לא תשוב להיות כפי שהייתה ולנזק שצפוי היה להיגרם.
ביחס לנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירות הפנתה המאשימה לעבר התעבורתי של הנאשמת הכולל הרשעה בעבירה של נהיגה תחת השפעת סמים או אלכוהול שבעטיה נדונה לפסילת רישיון נהיגה ל-3 חודשים מה שלא הרתיע אותה מלשוב ולנהוג לאחר שימוש באלכוהול; לצורך בהרתעת היחיד והרבים; ולפגיעה של העונש בנאשמת ובמשפחתה.
המאשימה התייחסה לתסקיר שירות המבחן שהוגש וטענה כי לא ניתן ללמוד ממנו על קיומן של נסיבות מיוחדות המצדיקות חריגה ממתחם העונש ההולם מטעמי שיקום, תוך שהוסיפה כי יש לתת במקרה זה משקל בכורה לשיקולי הגמול וההלימה.
המאשימה הפנתה למגמת ההחמרה בענישה באירועים דומים וטענה כי יש לקבוע עונש שיעביר מסר חד משמעי אשר יגן על האינטרס הציבורי ועל קורבנות פוטנציאלים.
המאשימה הפנתה לדברי אמו של המנוח ודודתו, למסמכים הרפואיים, לתסקיר נפגעי העבירה ולפסיקה לתמיכה בעמדתה העונשית.
12. ב”כ הנאשמת טען על-פה לעונש והשלים טיעוניו בכתב.
ב”כ הנאשמת טען כי מתחם העונש ההולם נע בין שנתיים וחצי לשש שנות מאסר. ב”כ הנאשמת עתר לעונש של שנתיים וחצי מאסר, למאסר מותנה, לפסילת רישיון נהיגה לתקופה של 7 שנים ולפיצוי.
בד בבד עתר לחרוג ממתחם העונש ההולם משיקולי שיקום במידה וייקבע מתחם עונש הולם גבוה מזה שהציע, וטען לעניין זה כי יש לתת משקל לסיכויים הממשיים לשיקומה של הנאשמת בשים לב לגילה הצעיר ולהליכי הטיפול בהם השתלבה במהלך המשפט. לחלופין, עתר לחרוג ממתחם העונש ההולם עקב מצבה הרפואי.
ביחס למתחם העונש ההולם לו טענה המאשימה טען כי מדובר במתחם מופרז ונעדר אחיזה בפסיקה במקרים דומים. כן ציין, כי אף בפסיקה אליה הפנתה המאשימה בטיעוניה, מתחמי העונש ההולם שנקבעו לא התקרבו למתחם לו טענה המאשימה, למעט במקרה אחד. בעניין זה הוסיף כי נסיבות אותם מקרים אליהם הפנתה המאשימה שונות מאלו שבענייננו באשר דובר בנאשמים שגרמו למותם של מספר אנשים אגב התאונה או בנאשמים שביצעו עבירות פליליות אגב התאונה או בנאשמים בעלי עבר פלילי או תעבורתי מכביד ביותר או בנאשמים שניהלו הליך של הוכחות.
ב”כ הנאשמת טען כי יש לדחות את עתירת המאשימה לעניין צבירת העונשים. בעניין זה טען כי המאשימה ביקשה לבנות קונסטרוקציה משפטית שלא נעשה בה שימוש במקרים אחרים, היינו של צבירת עונשים לפי מספר נפגעים שנחבלו, ולא רק לפי מספר נפגעים שנהרגו כפי שנקבע בפסיקה בעבר.
באשר לנסיבות הקשורות בביצוע העבירות הפנה למסמכים הרפואיים של הנאשמת מהם עולה כי זו הפסיקה להשתמש בסמים תקופה ארוכה קודם לאירוע, וכי השימוש בקנאביס יום לפני האירוע היה על רקע השפעת היום הקשה של יום הזיכרון על הנאשמת (בשים לב לכך שאביה הוא קורבן אירוע טרור).
כן הפנה לכך שבהתאם לעובדות כתב האישום הנאשמת נהגה כשהיא תחת השפעת אלכוהול, קרי היא הייתה שיכורה, ולכן המחשבה הפלילית המיוחסת לה מבוססת על חזקה משפטית ולא על מודעות ממש. לנוכח האמור, ב”כ הנאשמת טען שלא ניתן לייחס משמעות מחמירה לאופן הנהיגה של הנאשמת בשל מצבה האמור.
ב”כ הנאשמת הפנה בטיעוניו גם להפרעות הנפשיות מהן סובלת הנאשמת, הפרעות שמתאפיינות בנטילת סיכונים עד כדי אובדנות, אימפולסיבית והתנהגות חסרת שיפוט וטען כי יש להבחין בין אדם רגיל שלקח החלטה לנהוג תחת השפעת אלכוהול לבין אדם בעל הפרעות נפשיות שכאלו.
כן הפנה לתיקונים שנעשו בכתב האישום במסגרת ההסדר, וטען כי אלה נסמכו על חומרי החקירה ולא על ויתור של המאשימה כחלק ממשא ומתן.
באשר לנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירות הפנה שלנזקים שנגרמו לנאשמת כתוצאה מהאירוע לרבות לפציעה הקשה שלה בתאונה, לתקופה הארוכה בה הייתה מאושפזת; לניתוחים שעברה ברגליים, ל”פלטינות” שהושתלו בידיה ולשבר בצוואר, לכאבים מהם היא סובלת בעטיים קיבלה מרשם לשימוש בקאנביס רפואי, לכך שהיא סובלת מנכות אורתופדית בשיעור של כ- 50%, למצבה הנפשי שהתדרדר בעקבות התאונה, לתקופה בה הייתה עצורה בפועל, עצורה בפיקוח אלקטרוני ומשוחררת תחת תנאים שהגבילו את חירותה.
בנוסף הפנה להודאת הנאשמת במיוחס לה, ללקיחת האחריות, לאמפטיה שהיא חשה כלפי נפגעי העבירה, לחיסכון בזמן שיפוטי ובצורך להעיד את בני המשפחה, לפגיעה של עונש מאסר בה ובמשפחתה ולתחושת האשמה שהיא תישא כל חייה.
ב”כ הנאשמת הפנה בטיעוניו לנסיבות חייה האישיות והמשפחתיות של הנאשמת; לגילה הצעיר; להתייתמות הטראגית שלה מאביה בגיל צעיר; לניסיונותיה האובדניים בגיל צעיר; לפגיעה שעברה על-ידי אדם שמקורב למשפחה; להצלחה שלה להתגייס ולהגיע ליחידה מובחרת; למשבר הנפשי ולמחשבות האובדניות שהיא חוותה בצבא ושהביאו לשחרורה; לפנייה היזומה שלה לנט”ל לצורך אבחון נפשי; לקבלת עזרה ולטיפול התרופתי שייצב את מצבה ולהפסקת הטיפול על-ידה חודשיים לפני האירוע.
ב”כ הנאשמת הפנה לחוות הדעת הראשונית של המכון לרפואה שצורפה כנספח לכתב האישום במסגרת ההסדר אשר ממנה, לטענתו, עולים ממצאים שונים שלא היו חד משמעיים ואשר היה ניתן לדון בהם בעניין הקשר הסיבתי. לטענתו, חרף ממצאים אלה, הנאשמת בחרה להגיע להסדר ולהודות במיוחס לה ולמנוע את העדת בני המשפחה, מה שמלמד כי במידה מסוימת הנאשמת מבקשת לתקן את תוצאות מעשיה.
כן הפנה לאמור בתסקיר שירות המבחן, לשיתוף הפעולה של הנאשמת עם הליכי הטיפול, לרבות טיפול פרטי שעברה במשך שנה ולכברת הדרך והשינוי שעברה; לטיפול הנפשי שהחלה לקבל שאיזן את מצבה; להימנעות שלה מצריכת סמים ואלכוהול ולהמלצת שירות המבחן לתת משקל לאורך המאסר שיוטל על הנאשמת כפונקציה שיקומית.
עוד הפנה ב”כ הנאשמת להבחנה שנערכה בפסיקה ביחס לענישת נשים אל מול גברים וזאת בשים לב לפרופיל הייחודי של נשים, לרמת הפשיעה הנמוכה בקרב נשים ביחס לגברים, מה שמפחית את הצורך בהרתעה, למגבלותיו של בית הסוהר לנשים היחיד הקיים בארץ ולאפשרויות השיקום המוגבלות.
ביחס לפיצוי, טען שיש לתת משקל לכך שהיה קיים כיסוי ביטוחי שניתן להיפרע ממנו וכן שיש לעמוד על כך שהפיצוי לא יהיה בגובה שהנאשמת לא תוכל לעמוד בו, כך שלבסוף הוא יהפוך לנטל על משפחתה.
ב”כ הנאשמת הפנה לפסיקה לתמיכה בעמדתו העונשית.
13. הנאשמת אמרה את דברה.
הנאשמת פנתה למשפחת המנוח, מסרה כי חיכתה ופחדה ממעמד זה והיא הביעה את צערה. הנאשמת הוסיפה כי היא יודעת שאין למעשיה מחילה; כי הפעוט המנוח מלווה אותה כל יום בחלומות שלה; כי היא מתעוררת מסיוטים של התאונה; כי היא חשה את כאב המשפחה ושהוא כאבה שלה גם וכי אין לה מילים להביע את צערה. הנאשמת ביקשה מבית המשפט מחילה על הטעות הנוראית שעשתה ומסרה כי היא לוקחת אחריות מלאה על מעשיה ומבקשת שייעשה איתה חסד ככל הניתן.
דיון והכרעה
14. מתחם העונש ההולם נע בין 7 ל- 12 שנות מאסר. בקביעת המתחם התחשבתי בערכים המוגנים שנפגעו, במידת הפגיעה בהם, בנסיבות הקשורות בביצוע העבירות ובענישה הנוהגת, כפי שאפרט להלן.
15. בין הצדדים אין מחלוקת כי בענייננו מדובר ב”אירוע” פלילי אחד. המאשימה ביקשה לצבור עונשים של כל אחד מן הנפגעים באירוע וזאת על בסיס המבחן המהותי – מוסרי (משהמבחן הצורני לא רלוונטי), וכפועל יוצא לקבוע שוליים רחבים של מתחם העונש ההולם אף מעבר לעונש המקסימלי של כל אחת מן העבירות שבהן הורשעה הנאשמת, בעוד שב”כ הנאשמת סבר שאין לכך מקום.
לנוכח קיומו של פתרון מסוים לסוגיה בחוק ובפסיקה, לא מצאתי להרחיב ביחס לטיעון זה. עם זאת, אציין כי השימוש המוצע על-ידי המאשימה בקונסטרוקציה של צבירת עונשים בהתאם למספר הנפגעים מקום בו יש נפגע עבירה אחד שאיבד את חייו ומספר נפגעי עבירה שנחבלו הוא לא מובן מאליו והוא לא שכיח בפסיקה. על-פי רוב נעשה שימוש בקונסטרוקציה זו כאשר מדובר באירוע שבו יש מספר נפגעי עבירה שאיבדו את חייהם, וזאת לנוכח ההגנה הייחודית על הערך המוגן של קדושת החיים. בעניין זה ראו למשל ע”פ 1742/91 פופר נ’ מדינת ישראל (פורסם בנבו, 04.12.1997), פסקה 18:
“מסקנה זאת היא הכרחית גם מנקודת מבט מוסרית, המכירה בקדושת חייו של אדם כערך יסוד. ערך חיי האדם וסלידתנו העמוקה ממעשים הפוגעים בו חייבים למצוא ביטוי מפורש ונפרד גם במסגרת גזירת העונש, הן לעניין מספר העונשים שיש לגזור על הנאשם והן לעניין הצטברותם”
כן ראו בעניין פסק הדין ברע”פ 4157/06 פלוני נ’ מדינת ישראל (פורסם בנבו, 25.10.2007), פסקה 3 בו הזכיר בית המשפט העליון, במותב תלתא, כי הערך של חיי אדם מצדיק מתן ביטוי עונשי, למשל באמצעות צבירת עונשים, לכל “קיפוח של חיי אדם”.
כפי שציינתי מעלה, המחוקק נתן מענה מסוים לסוגיה. בהתאם לסעיף 40יג(א) לחוק העונשין “הרשיע בית המשפט נאשם בכמה עבירות המהוות אירוע אחד, יקבע מתחם עונש הולם כאמור בסעיף 40ג(א) לאירוע כולו, ויגזור עונש כולל לכל העבירות בשל אותו אירוע”.
יושם אל לב, כי בהתאם לסעיף 40ג(ב) לחוק העונשין, אפשרות של צבירת עונשים קיימת במקרה שבו הורשע נאשם בכמה עבירות המהוות כמה אירועים.
אף בפסיקה ניתנה התייחסות לכך שמתחם עונש הולם שנקבע ביחס לאירוע פלילי אחד שבמסגרתו הורשע הנאשם בכמה עבירות ייקבע בשים לב למכלול העבירות, כשאין הוא מוגבל לעונש המירבי הקבוע לצידה של אחת העבירות. בעניין זה ראו למשל ע”פ 2012/17 קסימובה נ’ מדינת ישראל (פורסם בנבו, 31.7.2018), פסקה 37:
“כפי שנקבע זה מכבר, אף אם בית המשפט נכון לראות במעשים הרבים המיוחסים לנאשם כאירוע אחד, מתחם הענישה הנוגע לאירוע זה צריך להביא בחשבון את כלל המעשים המיוחסים לו באותו אירוע. מתחם הענישה אינו מוגבל במקרים אלה לעונש המקסימלי שניתן להשית בגין העבירה החמורה שבעבירות המיוחסות לו (ע”פ 4748/14 זילחה נ’ מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 17 (30.11.2015); ע”פ 1082/14 ג’סאר נ’ מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 31 (23.7.2015); עניין ג’אבר, פסקה 9 לחוות דעתה של השופטת ד’ ברק ארז))”.
16. הנאשמת פגעה בערך של קדושת החיים לצד פגיעה בערכים מוגנים נוספים הקשורים בהגנה על הביטחון האישי ושלמות הגוף של המשתמשים בדרך.
17. הנאשמת צרכה יום לפני האירוע סם מסוכן מסוג קנאביס, אספה את שתי חברותיה ונסעה לעבוד כסלקטורית במסיבת טבע. הנאשמת סיימה משמרת שהחלה בשעה 00:00 במהלכה צרכה אלכוהול, ובסמוך לשעה 10:50 הלכה לבר ושתתה משקאות אלכוהוליים נוספים מה שלא הפריע לה לעזוב את מקום המסיבה ולנהוג ברכב כשהיא שיכורה לכוון צפון. בשלב מסוים החלה הנאשמת לנסוע באופן מסוכן, נצמדה לרכבים, עקפה רכבים מצד שמאל, סטתה לנתיב הנגדי וגרמה לרכבים לרדת לשול הימני כדי להימנע מהתנגשות חזיתית והמשיכה לנהוג באופן מסוכן בנתיב הנגדי למרות שאחת מהנהגות צפרה לה לאות אזהרה עד שפגעה בעוצמה רבה חזיתית ברכב של אבי המנוח שניסה להתחמק ולסטות לשול הימני וגרמה למותו של המנוח ולחבלות קשות לנוסעים נוספים ולעצמה.
בשים לב לכלל האמור, מידת הפגיעה בערך המוגן של קדושת החיים בענייננו היא גבוהה נוכח התוצאות הטראגיות והקטלניות של האירוע בו מצא המנוח את מותו, ואף מידת הפגיעה בערכים המוגנים של ההגנה על הביטחון האישי ושלמות הגוף היא גבוהה לנוכח הפגיעות החמורות שנגרמו לבני משפחת המנוח שהיו איתו ברכב, ובפרט לאבי המנוח שנותר נכה ומרותק לכיסא גלגלים נכון למועד הטיעונים לעונש.
18. באשר לנסיבות הקשורות לביצוע העבירה מצאתי לתת משקל בראש ובראשונה לנזק שנגרם כתוצאה מהעבירות שעברה הנאשמת.
הנאשמת גרמה למותו של פעוט בן כעשרה חודשים.
בנוסף, הנאשמת גרמה לאבי המנוח חבלות חמורות. כזכור, זה סבל מקרע בטחול, שברים פתוחים באזור הברכיים ימין ושמאל, דימומים ברגליים, הוא הובהל לחדר טראומה בבית החולים ולטיפול נמרץ לצורך ניתוח דחוף בהרדמה כללית ואושפז להמשך טיפול.
אבי המנוח נותר נכה ומרותק לכיסא גלגלים כתוצאה מהתאונה (נכון למועד דיון הטיעונים לעונש).
לאם המנוח גרמה הנאשמת חבלות חמורות בטחול, שברים בעמוד השדרה ובירך ואף היא נזקקה לניתוח ולאשפוז.
לקטין א’ גרמה הנאשמת חבלות חמורות בראש, לרבות שבר בגולגולת ודמם בראש ואף הוא הוכנס לניתוח בגולגולתו בהרדמה כללית ואושפז להמשך טיפול.
לקטין ש’ גרמה הנאשמת חבלות חמורות בדמות שבר באזור הפה ואף הוא אושפז להמשך טיפול.
יצוין, כי אף לקטין נ’ נגרמו חבלות, אף שהן היו קלות יותר בדמות שפשופים בחלקי גופו ומעט נפיחות בלחי שמאל ואף הוא אושפז להמשך טיפול.
הנזק של משפחת המנוח לא מתמצה אך בנזקים הפיזיים שנגרמו להם במהלך האירוע.
כפי שפורט בהרחבה בתסקיר נפגעי העבירה, במכתב אם המנוח ובמכתב של דודתו של המנוח, המשפחה סובלת מנזקים ומפגיעות במישורי החיים השונים, לרבות במישור הנפשי, הכלכלי, החברתי והבין אישי.
כיצד ניתן לאמוד את עוצמת החרדה והזעזוע של אם המנוח בשניות הראשונות שלאחר התאונה כאשר הבינה שבנה הפעוט מוטל מת בסמוך אליה וכאשר יתר בני משפחתה פגועים והיא לא יודעת מה מצבם?
כיצד ניתן לאמוד את עוצמת הכאב הפיזי והנפשי של אם המנוח השכובה במיטה בבית החולים וגופה קורא להניק את בנה הפעוט אך זה לא נמצא?
וכיצד ניתן לאמוד את גודל השבר של הורי ואחיי המנוח אשר לא יכלו ולו ללוותו בדרכו האחרונה ולהיפרד ממנו?
ניתן לומר כי במעשיה הנאשמת פגעה קשות בכל בני המשפחה הגרעינית של המנוח, ובמידה מסוימת אף במשפחתו המורחבת. הפגיעה קשורה בראש ובראשונה בשל האובדן העצום נוכח מותו של המנוח אך גם בפגיעות שבני המשפחה עצמם נפגעו, פגיעות שעמן הם עדיין מתמודדים.
נתתי משקל גם לנזק שעלול היה להיגרם אשר יכול היה לבוא לידי ביטוי במותם של כל בני המשפחה שהיו ברכב, ואף בפגיעה בנוסעים נוספים בכלי רכב אחרים שנסעו בכביש שבו נהגה הנאשמת.
נתתי משקל גם לאופן הנהיגה המסוכן של הנאשמת.
הנאשמת, בין היתר, עקפה משמאל את מ’ ק’ שנהגה ברכבה הפרטי לפניה, תוך שנצמדה עם רכבה לרכבה של מ’ ק’ מצדו השמאלי ובכך גרמה לה לסטות לימין הכביש. בהמשך עקפה עם רכבה את רכבו של נ’ ק’ תוך נסיעה על נתיב ההשתלבות המיועד לנהגים המגיעים מכיוון מזרח לכיוון צפון. בהמשך סטתה מנתיב נסיעתה לנתיב הנסיעה הנגדי והמשיכה בנהיגה בתוך נתיב זה. במהלך נהיגתה בנתיב הנגדי, מספר כלי רכב שנסעו בנתיב זה מכיוון צפון לכיוון דרום, נאלצו לרדת לשול הימני בכיוון נסיעתם כדי להימנע מהתנגשות חזיתית עם רכבה. ל’ צפרה לנאשמת, אך הנאשמת המשיכה בנהיגתה המסוכנת בנתיב הנגדי באופן כאמור.
בשלב מסוים, אבי המנוח הגיע עם רכבו לק”מ ה-152 בכביש, תוך שהוא נוהג בנתיב נסיעתו, שהוא הנתיב הנגדי לכיוון הנאשמת. אבי המנוח הבחין ברכב הנאשמת, אשר נסע מולו בנתיב הנגדי, וניסה לסטות לשול הימני כדי להתחמק מהתנגשות עמו, אך למרות זאת, הנאשמת, אשר המשיכה בנהיגה בנתיב הנגדי כאמור, פגעה בעוצמה רבה עם חזית רכבה בחזית רכבו של אבי המנוח.
מן האמור עולה כי מדובר בנהיגה מסוכנת ממושכת בכביש בין-עירוני, ולא בטעות רגעית של הנאשמת.
כן נתתי דעתי לכך שהנאשמת נהגה בעת האירוע ללא רישיון רכב תקף.
נתתי משקל גם לחלקה המלא של הנאשמת בגרימת התאונה ובתוצאותיה לרבות לבחירתה לנהוג כשהיא שיכורה לאחר שצרכה אלכוהול זמן קצר לפני עלייתה לכביש. כזכור, הנאשמת נהגה כשבגופה אלכוהול בריכוז של 126 מ”ג ב-100 מ”ל דם, שזהו ריכוז יותר מכפול הריכוז המותר כאמור בתקנה 169א לתקנות התעבורה, התשכ”א-1961).
יוזכר עוד, כי כעולה מכתב האישום, בדמה של הנאשמת נמצאו גם חומרים מסוג THC שהינו חומר פעיל בסם מסוכן מסוג קנבוס, וחומצת THX שהינה תוצר חילוף חומרים של החומר הפעיל בקנביס בריכוז נמוך שאינו מהווה נהיגה תחת השפעת סם מסוכן.
אין ספק ששילוב של אלכוהול ונהיגה הוא קטלני לנהג ולשאר משתמשי הדרך. מחקרים הראו כי ההשפעה של אלכוהול על יכולותיו של נהג רכב היא מהירה ופוגעת בערנותו ובתגובותיו במצבי חירום.
לצערנו תאונות הקשורות בנהיגה תחת השפעת אלכוהול הפכו נפוצות. לא בכדי מושקעים משאבים רבים בחינוך ובהסברה לציבור, בפרט לציבור הצעיר המבלה במועדונים ובמסיבות, שלא לנהוג לאחר צריכת אלכוהול ולזכור ש”אם שותים לא נוהגים”.
המאבק בנהיגה לאחר צריכת אלכוהול מצריך שילוב כוחות של כלל הגורמים במאבק, הן בהסברה, הן באכיפה והן בענישה מרתיעה על מנת למנוע תאונות קשות הנובעות מכך.
בית המשפט העליון התייחס לא אחת לתוצאות ההרסניות של נהיגה תחת השפעת אלכוהול. בעניין זה ראו ע”פ 1894/14 צ’אקול נ’ מדינת ישראל (פורסם בנבו, 13.1.2015) (להלן: “עניין צ’אקול”):
“איני יכול שלא לראות במעשיו של המערער כחלק מתופעה רחבה יותר, של נהגים אשר מרהיבים עוז ונוטלים את ההגה לידיהם כשהם תחת השפעת משקאות אלכוהוליים. נהיגה זו מסכנת לא רק את הנוהגים בשכרות עצמם אלא אף את יושבי הרכב, ואת כל מי אשר עלול להיקרא בדרכם. כידוע, מצב של שכרות פוגע ביכולת המנטלית, ביכולת השיפוט ובכושר הפעלת שיקול הדעת והערכה נכונה של המציאות, כל אלו יוצרים סיכון ממשי שהנוהג במצב זה יגרום לתאונת דרכים […] על אף שהאיסור בדבר נהיגה תחת השפעת אלכוהול מפורסם חדשות לבקרים בכלי התקשורת השונים, כמו גם ההשלכות ההרסניות של נהיגה זו, אנו שבים ונתקלים פעם אחר פעם בנהגים אשר מודעים לסכנות אלו, אך אין הדבר עוצר מבעדם מלנהוג כך, ולזרוע הרס ונזק אשר אינם ניתנים לתיקון”.
ב”כ הנאשמת טען כזכור שאין לייחס לנאשמת את מלוא החומרה הקשורה באופן נהיגתה, וזאת בשים לב לכך שהיא נהגה כשהיא שיכורה, תוך שהוסיף שהמחשבה הפלילית של הנאשמת מתבססת על החזקה החלוטה הקבועה בסעיף 34ט(ב) לחוק העונשין.
סבורני שלא ניתן להלום טענה זו שהרי ממה נפשך?
סעיף 34ט(ב) לחוק העונשין קובע ש”עשה אדם מעשה במצב של שכרות והוא גרם למצב זה בהתנהגותו הנשלטת ומדעת, רואים אותו כמי שעשה את המעשה במחשבה פלילית, אם העבירה היא של התנהגות או באדישות אם העבירה מותנית גם בתוצאה”.
כלומר, אם טוען ב”כ הנאשמת כי המחשבה הפלילית של הנאשמת נלמדת מתוך החזקה החלוטה הקבועה בסעיף 34ט(ב) לחוק העונשין, אזי שלא נכון היה להעמידה לדין ולהרשיעה בעבירה של המתה בקלות דעת, כי אם בעבירה של המתה בנסיבות של אחריות מופחתת לפי סעיף 301ב(ג) לחוק העונשין שהעונש שלצידה הוא חמור באופן משמעותי מהעונש שלצידה של עבירת ההמתה בקלות דעת בה הורשע הנאשמת, ואולם אם הוסכם לייחס לנאשמת מחשבה פלילית של קלות דעת בלבד, אזי שאין רלוונטיות לסעיף 34ט(ב). לעניין כך שסעיף 34ט(ב) יוצר “חזקת אדישות חלוטה” ראו למשל ע”פ 6679/04 סטקלר נ’ מדינת ישראל (פורסם בנבו, 11.05.2006), פסקה 50 (להלן: “עניין סטקלר”).
בנוסף, לא די בכך שנאשם יהיה תחת השפעת חומר משכר – קרי שיכור במובן הפיזי כדי שיוחל עליו ההסדר לפי סעיף 34ט(ב), שכן יש לעמוד גם על כך שמתקיימת בעניינו אחת מחלופות סעיף 34ט(ד), קרי שהוא היה חסר יכולת של ממש בשעת המעשה להבין את אשר עשה או את הפסול שבמעשהו או להימנע מעשיית המעשה וכן שקיים קשר סיבתי בין החומר המשכר לבין קיום החלופה (ראו פסקה 51 בעניין סטקלר). בענייננו, נתונים אלו לא הוכחו.
מכל מקום, אף אם היינו נשענים על סעיף 34ט(ב) הנ”ל לצורך ביסוס מחשבתה הפלילית של הנאשמת, הרי שזו מתייחסת גם ליסוד ההכרתי, קרי למודעות של הנאשמת, ומכאן ש”אם העדר המודעות נובע מצריכת אלכוהול באופן נשלט ומדעת, אזי יראו את העושה כאילו היה מודע לאותם פרטים, וכאדיש כלפי אפשרות התרחשות התוצאה בעבירות תוצאתיות. כפי שנאמר לא אחת, הבסיס לחריג זה הוא הדוקטרינה של ‘התנהגות חופשית במקור’ – היסוד הנפשי שהיה על הנאשם בעת שהשתכר… מצטרף ליסוד ההתנהגותי בעת ביצוע המעשה, אז לא יתקיים אצל העושה היסוד הנפשי הנדרש בשל שכרותו” (פסקה 54 בעניין סטקלר, דגש לא במקור, י’ ל’).
כן ראו בעניין ע”פ 140/98 חוג’ה נ’ מדינת ישראל (פורסם בנבו, 07.07.1998), פסקה 9: ” מי שנוהג בכלי רכב כשהוא “שיכור” וגורם אגב הנהיגה למותו של אדם, מוחזק כמי שהיה מודע: לעובדת נהיגתו ברכב כשהוא שיכור, לרבות לסיכונים הכרוכים בנהיגתו בשל שכרותו ולאפשרות הממשית שיגרום בשל כך לפגיעה בגופו של אחר (לרבות למותו), כשהוא מגלה “פזיזות” כלפי אפשרות זו”.
ב”כ הנאשמת מבקש לסטות מחזקה זו ולראות בנאשמת, לעניין העונש, כאילו לא הייתה מודעת לאותם פרטים וסיכונים, וזאת לא ניתן לקבל.
באופן דומה, יש לתת משקל מוגבל גם לטענת ב”כ הנאשמת על אודות השלכות ההפרעות הנפשיות של הנאשמת על ביצוע העבירות. הנאשמת הייתה מודעה להפרעותיה, הכירה בהן, פנתה מיוזמתה לטפל בהן, ומיוזמתה הפסיקה את הטיפול בהן, חרף הכרתה בסיכונים הכרוכים בכך.
אם לא די בכך, הנאשמת הגדילה הסיכון לעצמה ולאחרים כתוצאה מהפסקת הטיפול הנפשי כשצרכה סם יום לפני האירוע ואלכוהול זמן קצר ביותר לפני האירוע.
שילוב זה שבין הפסקת טיפול וצריכת חומרים שמחמירים את השלכות הפסקת הטיפול כמוהו כ”כניסה למצב בהתנהגות פסולה” בדומה לזו המוזכרת בסעיף 34יד לחוק העונשין.
הגנה על הציבור, וודאי בנסיבות דומות לאלו, מצדיקה אימוץ גישה זו.
לסיכום, הנסיבות שפורטו לעיל מלמדות על כך שקלות הדעת של הנאשמת הייתה ברף הגבוה, ולא בקרבה לרשלנות.
לצד זאת ובשים לב לעקרון האשם האישי, לא ניתן להתעלם כליל מהפרעות הנאשמת על מאפייניהן ומשכרותה בעת האירוע עת נבחנת מידת האשם שלה, כשלכך יש להוסיף שבהתאם להגדרת קלות דעת בסעיף 20(א)(2)(ב) לחוק העונשין הנאשמת לא ייחלה לתוצאות האירוע כי אם הייתה לה תקווה להצליח למנען.
19. מנעד הענישה בעבירות ההמתה במסגרת תאונת דרכים הוא רחב והוא תלוי בנסיבות “העושה” לרבות גילו, עברו הפלילי והתעבורתי של הנאשם ונסיבותיו האישיות, אך בעיקר תלוי הוא בנסיבות ה”מעשה” לרבות במידת אשמו של הנאשם, ביסוד הנפשי שלו (רשלנות, קלות דעת או אדישות ולרף החומרה בתוך אותו יסוד), באופי הנהיגה המסכנת, במספר הקורבנות, בנזק הנפשי והכלכלי שנגרם למשפחות הקורבנות, בשאלה האם הנאשם ביצע עבירות נלוות או אם היה תחת השפעה של אלכוהול או סמים, בשאלה האם הנאשם היה נהג מקצועי (אוטובוס או משאית למשל), ביכולתו של הנאשם להימנע מביצוע העבירה וכיוצ”ב נסיבות המשפיעות על חומרת האירוע.
בע”פ 8/20 בובי נ’ מדינת ישראל (פורסם בנבו, 12.5.2022) (להלן: “עניין בובי”), פסקה 4 בית המשפט העליון קבע ביחס לענישה בעבירה של המתה בקלות דעת בנהיגה כי:
“[…] בעבירה של המתה בקלות דעת בנהיגה שלושה כללים. האחד, יש להחמיר בשל עיקרון קדושת החיים. השני, הנתון הקובע הוא טיב קלות הדעת בנהיגה. והשלישי, הנסיבות האישיות של הנהג נסוגות בפני חומרת התוצאה”.
ביחס לרף הענישה הראוי והמקובל לעבירה של הריגה בתאונת דרכים תחת השפעת אלכוהול נקבע בע”פ 2247/10 ימיני מדינת ישראל (פורסם בנבו, 12.1.2011), פסקה 83 כי:
“[…] רף הענישה המקובל (בהתייחס לעונש מאסר בפועל) בגין עבירת הריגה בתאונת דרכים, תחת השפעת אלכוהול, לעתים בנסיבות חמורות ובצירוף עבירות חמורות (כגון חטיפה), לעתים כאשר תוצאות התאונה אף קשות מהמקרה דנן, ולעתים בצירוף עבירה של הפקרה לאחר פגיעה, נע בין 2.5 שנים לבין 9.5 שנות מאסר בפועל […].
לצד זאת, עיון בפסיקה מהשנים האחרונות בעבירות המתה שנגרמות כתוצאה מנהיגה תחת השפעת אלכוהול או סמים מלמד על מגמה של החמרה בענישה לצרכי הרתעה.
להלן תוצג פסיקה במקרים דומים, תוך שמוצא אני להדגיש כי נתתי דעתי לכך שקיים שוני בין הנסיבות שבאותם מקרים במישור ה”עושה” ובמישור ה”מעשה”, לבין הנסיבות שבענייננו, ולשוני זה יינתן המשקל המתאים.
בע”פ 764/21 מדינת ישראל נ’ אבו לבן (פורסם בנבו, 21.4.2021) דחה בית המשפט העליון את ערעורו של נאשם שהורשע בעבירות של המתה בקלות דעת, סחר בסם מסוכן והחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית והותירה על כנו עונש של 9 שנות מאסר לצד עונשים נלווים.
במקרה זה הנאשם נהג ביום כיפור ברכב במהירות של כ-94 קמ”ש בכביש שהמהירות המותרת בו היא 60 קמ”ש ופגע במנוח, שהיה קטין כבן 8, שרכב על אופניו בכביש. הנאשם עשה כן לאחר שסחר במספר הזדמנויות בסמים מסוכנים זמן קצר לפני התאונה, ולאחר התאונה יצא מהרכב והסתיר את הסמים המסוכנים שהחזיק בשיחים בצד הכביש.
בע”פ 2842/10 (ע”פ 2898/10) קלדרון נ’ מדינת ישראל (פורסם בנבו, 23.1.2012] קיבל בית המשפט העליון את ערעור המאשימה על קולת העונש ודחה את ערעורו של הנאשם שהורשע לאחר ניהול הליך הוכחות בעבירות של הריגה, גרימת חבלה של ממש, נהיגה בשכרות, נהיגה תחת השפעת סמים, סטייה מנתיב נסיעה ונהיגה במהירות מופרזת.
בית המשפט העליון החמיר בעונשו של הנאשם ל-5 שנות מאסר וחצי חלף 4 שנות מאסר שהושתו עליו. בית המשפט העליון ציין כי: “[…] אני סבור כי ראוי שרף הענישה בעבירות של נהיגה בשכרות, אשר הביאו לתוצאות קטלניות, יוחמר, וישקף את ההוקעה הנדרשת להתנהגות זו” (פסקה 32).
במקרה זה הנאשם נהג תחת השפעת אלכוהול ותחת השפעת סמים, נסע במהירות, ניסה לחצות רמזור אדום, איבד את השליטה עלה על אי התנועה הבנוי, פגע בעמוד של רמזור, עבר למסלול הנגדי ונעצר רק לאחר שפגע במסלעה וגרם למותה של נוסעת ברכבו ולחבלות חמורות לו ולנוסעת נוספת.
בעניין בובי הנ”ל דחה בית המשפט העליון את ערעורו של נאשם צעיר שהורשע לאחר ניהול הליך הוכחות בעבירות של הריגה (שהומרה לעבירה של המתה בקלות דעת), גרימת חבלה חמורה, נהיגה בשכרות ונהיגה ללא רישיון רכב, והותיר על כנו עונש של 6 שנות מאסר ועונשים נלווים. מתחם העונש שנקבע נע בין 5-10 שנות מאסר. במקרה זה נהג הנאשם כשבדמו ריכוז אלכוהול גבוה מהמותר, סטה לנתיב הנגדי, התנגש חזיתית ברכב שנסע מולו, וגרם למותו של הנהג האחר ולחבלות קשות לאשתו.
בע”פ 456/16 צ’ורני נ’ מדינת ישראל (פורסם בנבו, 4.3.2018) דחה בית המשפט העליון את ערעורו של נאשם שהורשע לאחר ניהול הוכחות בעבירות של הריגה וחבלה חמורה והותיר על כנו עונש של 7 שנות מאסר. מתחם העונש שנקבע נע בין 5 ל-12 שנות מאסר. במקרה זה נהג הנאשם תחת השפעת חומרים משכרים, במהירות ובפראות, איבד שליטה על הרכב ופגע ברכב בו נסעו אב ובנו וגרם למותו של האב ולפציעתו החמורה של הבן אשר נפגע מכוויות על פני כ- 70% משטח גופו ונזקק לטיפולים רבים, לעשרות ניתוחים ולהשתלות עור. בשל הפגיעה, אצבעות ידיו ואוזניו של הבן נקטעו וצלקות קשות מכסות את כל גופו. בית המשפט העליון ציין: “נראה כי במידת מה נגזר דינו של המערער לקולא” (פסקה 40).
בע”פ 7066/13 אלמליח נ’ מדינת ישראל (פורסם בנבו, 22.12.2015) דחה בית המשפט העליון את ערעורו של נאשם, צעיר, נעדר עבר פלילי שהורשע לאחר הליך הוכחות בעבירות של הריגה, חבלה חמורה, נהיגה בשכרות ובקלות ראש והותיר על כנו עונש של 6 שנות מאסר בפועל. במקרה זה נהג המערער ברכב בשכרות, סטה מנתיב הנסיעה וגרם למותו של אחד מנוסעי הרכב ולחבלות לאחרים.
בית המשפט העליון הוסיף “כי העונש אשר הושת על המערער אינו סוטה ממדיניות הענישה בעבירות מסוג זה” (פסקה 85).
בע”פ 3190/21 סיגזימונדי נ’ מדינת ישראל (פורסם בנבו, 3.3.2022) דחה בית השפט העליון את ערעורו של נאשם שהורשע לאחר הליך הוכחות בעבירות של המתה בקלות דעת, נהיגה בשכרות, אי ציות לרמזור אדום, נהיגה שלא במהירות סבירה וגרימת חבלה של ממש והותיר על כנו עונש של 5 שנות מאסר. בית המשפט המחוזי קבע מתחם שנע בין 4 ל-10 שנות מאסר.
במקרה זה נהג הנאשם, לאחר שבילה בפאב וצרך משקאות אלכוהוליים, נכנס לרכבו והחל לנהוג בעודו שיכור. בהמשך הגיע לצומת מרומזר, פנה שמאלה בעוד הרמזור אדום, נעצר ליד ארבעה אנשים והציע להסיעם לביתם. הארבעה עלו לרכבו. לאחר מכן האיץ הנאשם את מהירות הרכב למהירות כפולה מהמותר, החל “לזגזג”, איבד שליטה על הרכב, סטה מנתיב הנסיעה, עלה על אי תנועה בנוי, פגע עם חזית רכבו בעמוד תאורה ועקר אותו ממקומו, הרכב הסתובב שמאלה, חזר לעבר הכביש והחל לעלות באש. כתוצאה מהתאונה אחת הנוסעות נהרגה; לנוסע אחר אובחנו שברים מרובים בראש, בצלעות, בגפיים ובאגן והוא נזקק למספר ניתוחים ולהליך שיקומי מתמשך; נוסע נוסף נחבל קשות ונגרמו לו חבלות ראש, שברים בחוליות וקרע במעיים, בעקבותיהם נזקק למספר ניתוחים, והוא אושפז בבית החולים כשבוע; נוסע נוסף נחבל בראשו ונגרמו לו דימומים וחתכים; ואילו הנאשם סבל משברים מרובים בראשו, בצלעות ובגפיים, וכן מכוויות מופשטות בראש, בפניו ובשאר חלקי גופו והוא נותר נכה סיעודי המרותק לכיסא גלגלים.
בית המשפט העליון הבהיר כי “תאונות דרכים קשות, כזו שבמקרה שלפנינו, משנות לעיתים מקצה לקצה את חייהם של כלל המעורבים בהן – הן הנפגעים, הן משפחותיהם, ואף את חייהם של אלו שגרמו לתאונה. גם במקרים קשים אלו, על בית המשפט לבחון, בין היתר, את חומרת המעשים, פגיעתם בקורבנות ובבני משפחותיהם לצד נסיבותיו האישיות של הגורם לתאונה. במכלול השיקולים, “נסיבותיו האישיות של נאשם במקרים אלו מתגמדות לנוכח התוצאות הקשות להן גרם” (פסקה 15).
עיינתי בפסיקה שצרפו הצדדים. מטבע הדברים צרף כל צד פסיקה התומכת בעמדתו העונשית.
כך למשל צרפה המאשימה את ע”פ 6193/20 בר זכאי נ’ מדינת ישראל (פורסם בנבו, 25.3.2021) בו דחה בית המשפט העליון את ערעורו של נאשם שהורשע לאחר ניהול הליך הוכחות בעבירות של המתה בקלות דעת, חבלה חמורה, נהיגה בשכרות, נהיגה במהירות בלתי סבירה, הדחה בחקירה, שיבוש הליכי משפט, וניסיון להשמדת ראיה והותיר על כנו עונש חמור של 12 שנות מאסר. בית המשפט המחוזי קבע מתחם עונש הולם שנע בין 8-13 שנות מאסר.
במקרה זה נהג המערער תחת השפעת אלכוהול לאחר שלא שעה לאזהרת חבריו, התקרב במהירות גבוהה לצומת, עלה עם רכבו על המדרכה ליד מעבר חציה ופגע חזיתית בעוצמה בשני ילדים כבני 13 שהמתינו לאור הירוק ברמזור להולכי הרגל. כתוצאה מהפגיעה נהרג אחד מהילדים מפצעיו והשני סבל מחבלות ומשברים בכל חלקי גופו. הנאשם במקרה זה נקט פעולות שונות במטרה לחמוק מאחריות למעשיו. כך שתה כמות מרובה של מים כדי לטשטש את עקבות האלכוהול שצרך; כך תידרך את אחד מחבריו ששהה במחציתו קודם לתאונה כדי שזה יעיד שלא שתה אלכוהול וכך מחק ממכשיר הטלפון הנייד שלו שיחות שקיים עובר לתאונה ולאחריה.
בית המשפט העליון עמד על כך שמדובר בעונש מחמיר באופן משמעותי שמהווה קפיצת מדרגה ביחס לרמת הענישה הנוהגת באופן שעלול להיות מנוגד לעקרון אחידות הענישה. הגם שכך, בית המשפט העליון בחר שלא להתערב בחומרת העונש בשל מכלול ההיבטים והנסיבות הייחודיות של המקרה לרבות הפגיעה שהגדיר בית המשפט העליון כפגיעה “בעוצמה מירבית” בערך החברתי של קדושת החיים שנבעה מהזלזול הבוטה ויוצא הדופן שהפגין המערער והתוצאה הקשה שנבעה מכך- מותו של אחד מהילדים ופציעתו של השני, והמשקל שמצא לתת להתנהלותו של הנאשם לאחר התאונה בניסיונותיו לשבש, להדיח ולהשמיד ראיה;
את עניין צ’אקול בו דחה בית המשפט העליון את ערעורו של נאשם שהורשע בעבירות של הריגה, חבלה חמורה ונהיגה תחת השפעת משקאות משכרים והותיר על כנו עונש של 8.5 שנות מאסר בפועל והפעלת עונש מאסר מותנה בן 12 חודשים שהיה תלוי ועומד כנגדו חציו במצטבר וחציו בחופף. בית המשפט המחוזי קבע שמתחם העונש ההולם נע בין 4 ל-10.5 שנות מאסר. במקרה זה הנאשם שהיה נהג חדש הסיע ארבעה נוסעים כשהוא שיכור לאחר בילוי ולילה ללא שינה במהירות של 114 קמ”ש, סטה מהנתיב הימני לשמאלי, איבד את השליטה ברכב, אשר סטה לימין ולשמאל עד אשר פגע עם חזיתו בעוצמה במעקה הבטיחות המפריד בין מסלולי הנסיעה וגרם למותו של אחד מנוסעי הרכב ולחבלות של הנוסעים האחרים, בין היתר חבלות בראש של אחד מהם ולשבר בגולגולת של אחר.
בית המשפט העליון ציין כי אמנם נגזר על הנאשם עונש מאסר ארוך ואולם זה אינו חורג ממתחם הענישה הראוי (פסקאות 12, 15);
ואת ע”פ 5736/22 עסאפה נ’ מדינת ישראל (פורסם בנבו, 18.5.2023) (להלן “עניין עסאפה”) בו דחה בית המשפט העליון את ערעורו של נאשם בעל עבר פלילי ותעבורתי מכביד (16 הרשעות פליליות ו-21 הרשעות תעבורתיות) שהורשע בעבירות של הריגה (שהומרה לעבירה של המתה בקלות דעת), נהיגה בשכרות וחבלה חמורה על הכרעת הדין ועל גזר הדין והותיר על כנו עונש של 7 שנות מאסר. יצוין, כי בית המשפט המחוזי קבע מתחם עונש הולם שנע בין 5-9 שנות מאסר.
במקרה זה הנאשם נהג את רכבו כשהוא שיכור ובגופו נמצא חומר פעיל מסוג קנביס בריכוז נמוך יותר לתוך צומת כשאור הרמזור בכוון נסיעתו היה אדום והתנגש בעוצמה רבה ברכב בו נסעו חמישה אנשים שנכנס לתוך הצומת לאחר שמופע הרמזור בכוון נסיעתו הפך לירוק וגרם למותה של אחת הנוסעות ופצע את יתר הנוסעים באורח קשה, בינוני וקל. אחת הנוסעות סבלה מטראומה רב איברית, היא הורדמה והונשמה והייתה מאושפזת למעלה מחודש. נוסע אחר פונה לבית החולים כשהוא סבל משברים שונים. נוסעת נוספת פונתה לבית החולים כשהיא סובלת משברים בעין וממכאובים שונים ונוסעת נוספת פונתה לבית החולים כשהיא סובלת משבר בירך שהצריך ניתוח ומפגיעות נוספות. בית המשפט העליון ציין כי מדובר בעונש מקל בדגש על העובדה שהנאשם לא הודה, לא הביע חרטה ולא לקח אחריות על מעשיו (פסקה 42).
ב”כ הנאשמת הפנה לפסיקה רבה, לרבות למקרים שבהם הורשעו נאשמים במספר עבירות המתה ובעבירה של נהיגה בשכרות. כך למשל צרף את ע”פ 7852/20 מדינת ישראל נ’ סאלח (פורסם בנבו, 15.8.2021) בו דחה בית המשפט העליון את ערעור המאשימה על קולת העונש ואת ערעור הנאשם, שהורשע בביצוע שתי עבירות של המתה בקלות דעת, נהיגה בשכרות, סטייה מנתיב תחבורה ונהיגה שלא במהירות סבירה, והותיר על כנו עונש של 8 שנות מאסר.
יצוין, כי בית המשפט המחוזי קבע מתחם עונש שנע בין 7 ל-12 שנות מאסר.
במקרה זה נהג הנאשם שהיה תחת השפעת סם מסוכן מסוג קנאביס, ביצע פניה במהירות מופרזת, איבד שליטה על המכונית, סטה מנתיב נסיעתו לנתיב הנגדי והתנגש בהתנגשות עזה במכונית בה נסעו ארבעה אנשים שהוטלה אל מעבר למעקה הבטיחות. כתוצאה מהתאונה קיפדו שני נוסעים (אם ובנה) את חייהם, כשאשת הבן נפצעה פציעות קשות שכללו שברים בכל חלקי הגוף, פגיעה בעיניים וקרע בכבד. בנו הקטן של המנוח שהיה כבן שנתיים היה אף הוא ברכב שנפגע.
לאחר שסקר פסיקה, בית המשפט העליון הבהיר כי העונש שהוטל הוא שקול ומאוזן (פסקה 16);
את ע”פ 4498/14 גרידיש נ’ מדינת ישראל (פורסם בנבו, 13.5.2015) בו דחה בית המשפט העליון את ערעורו של נאשם, שהורשע לאחר ניהול הוכחות בביצוע עבירות של הריגה (של שני אנשים), פציעה ונהיגה בשכרות, על הכרעת הדין ועל גזר הדין והותיר על כנו עונש של 8 שנות מאסר.
בית המשפט המחוזי קבע מתחם עונש שנע בין 6-10 שנות מאסר.
במקרה זה נהג הנאשם ברכב משא תחת השפעת אלכוהול כשבגופו נתגלתה חומצת חשיש, במהלך נסיעתו סטה עם רכבו ימינה בתוך נתיב נסיעתו ופגע בפינה האחורית ימנית של רכב שנסע לפניו כתוצאה מכך נדחף רכב המזדה שמאלה וחסם את נתיב הנסיעה הנגדי לרוחב. משאית שהגיעה ממול פגעה ברכב והתהפכה. כתוצאה מהתאונה מצאו את מותם הנהג ונוסע נוסף ברכב המזדה ונהג המשאית ונוסע נוסף במשאית נפצעו;
את ע”פ 5960/06 קורקושוילי נ’ מדינת ישראל (פורסם בנבו, 21.6.2007) בו דחה בית המשפט העליון את ערעורו של נאשם, שהורשע בעבירה של הריגה, על הכרעת הדין ועל גזר הדין והותיר על כנו עונש של 3 שנות מאסר. במקרה זה הנאשם שהיה תחת השפעה של אלכוהול נכנס לצומת במהירות בניגוד לאור אדום ברמזור והתנגש ברכב מסחרי שנכנס לצומת באור ירוק. כתוצאה מהתאונה נהרג נהג הרכב המסחרי ואדם שנסע ברכבו של הנאשם ושני נוסעים שהיו ברכבו נפצעו באופן קשה;
ואת ע”פ 1802/17 אבו סיאם נ’ מדינת ישראל (פורסם בנבו, 28.06.2018) בו קיבל בית המשפט העליון את ערעור המדינה על קולת העונש, ודחה את ערעור הנאשם, שהורשע בביצוע 7 עבירות של הריגה, סטייה מנתיב נסיעה, נהיגה במהירות מופרזת, אי האטה, גרימת חבלה של ממש, נהיגה ברכב לא תקין, הובלת מטען חריג ועבירה של שעות נהיגה שלא כדין. עונשו של הנאשם הוחמר מ-4 שנות מאסר ל- 5 שנות מאסר. במקרה זה הנאשם, שעבד כנהג משאית, נהג במשאית כשהוא מודע לכך שהוא מוביל חלוקי נחל במשקל חורג מן המותר. לאחר שפרק את חלוקי הנחל, המשיך בנהיגה למרות שידע שמבלמי המשאית נודף ריח חזק וחריף. בהמשך בירידות הכרמל נהג במהירות בלתי סבירה, מה שהצריך שימוש יתר בבלמים עד אשר אלו נשרפו, כשהנאשם המשיך בנסיעתו גם לאחר שמספר אנשים הזהירו אותו שעשן יוצא מהמשאית וריח חריף נודף ממנה אך הנאשם לא שעה לאזהרות אלו והמשיך בנהיגתו הפזיזה עד אשר איבד את הבלמים כ-800 מ”ר קודם לצומת אליו הגיע אך הוא לא יכל היה להאט את מהירות נסיעתו והמשאית המשיכה לדהור מהירות גבוהה אל עבר הצומת כשלבסוף פגע במספר כלי רכב ובגדר בטון עד שנעצר. כתוצאה מכך 7 אנשים קיפחו את חייהם ו-14 אנשים נוספים נפצעו. יצוין, כי במסגרת ההסדר הגבילה המאשימה עצמה לטיעון לעונש של 7 שנות מאסר.
מעיון בסקירה שנערכה עולה כי העמדות העונשיות שהציגו הצדדים הן קיצוניות, כל אחד לכיוונו הוא, ובאופן כללי אין להן אחיזה בפסיקה. למותר לציין כי הציפייה מהמאשימה בעניין זה היא שונה במידת מה מאשר זו הקיימת בעניינו של הסנגור לנוכח מעמדה כרשות ציבורית ותפקידה כ- officer of the court. ברי, כי למאשימה הפררוגטיבה לטעון לעונש כראות עיניה ואף לבקש להרים את רף הענישה המקובל ביחס לעבירה מסוימת, אך זאת יש לעשות באופן מודע, גלוי ומדוד.
עוד עולה מהסקירה שנערכה, כי קשה למצוא נסיבות חמורות של תאונה עם הרוג אחד כבענייננו, בהן מדובר בנהיגה מסוכנת במיוחד, משך זמן, בכביש בין עירוני, תחת שכרות, שבהן נפגעה קשה משפחה שלמה, שאחד מבניה נהרג.
20. לא מצאתי לחרוג מתחם העונש ההולם שקבעתי. שיקולי השיקום בעניינה של הנאשמת הם לא מובהקים ומכל מקום הם נסוגים מפני שיקולי הגמול וההרתעה הנדרשים בנסיבות מקרה זה, ומכאן שאין מקום לחריגה ממתחם העונש ההולם, גם לא בשל מצבה הרפואי של הנאשמת שהוא לא קיצוני בחומרתו.
21. בתוך מתחם העונש ההולם מצאתי לתת משקל להודאת הנאשמת ולחיסכון בזמן שיפוטי ובהעדת נפגעי העבירה; לפגיעה של עונש המאסר בנאשמת (בשים לב לנסיבותיה האישיות, לרבות להיותה אשה, צעירה, שלה מצב רפואי ונפשי מורכב למדי, שזהו לה מאסרה הראשון) ובמשפחתה (גם כעולה מדברי האם והסבתא); לנסיבות חייה הקשות של הנאשמת, אשר בין היתר התייתמה מאביה בגיל צעיר לאחר שזה נהרג בפיגוע טרור ולמצבה הנפשי כעולה מהמסמכים; לפציעה שלה בתאונה כמפורט במסמכים הרפואיים שצרפה; לפגיעה שחוותה בחירותה עד עתה במעצר ממש, במעצר בפיקוח אלקטרוני ובתנאים מגבילים ולכך שהיא נעדרת עבר פלילי.
כן נתתי משקל להתרשמות שירות המבחן מהנאשמת; להליכי הטיפול השונים אליהם התגייסה; לאמפטיה שהביעה כלפי נפגעי העבירה; לכאב ולצער המלווים אותה מדי יום בשל תוצאות מעשיה ולהמלצת שירות המבחן לתת משקל לשיקומה בקביעת תקופת המאסר.
לצד כל האמור, נתתי משקל לעברה התעבורתי של הנאשמת. לנאשמת אמנם אין עבר תעבורתי “עשיר” ואולם לחובתה בין היתר הרשעה משנת 2018 בעבירה קרובה ורלוונטית של נהיגה תחת השפעת סמים או משקאות משכרים, כשנראה שהעונש שקיבלה במסגרת אותה הרשעה לא הרתיע אותה מלשוב ו”לעלות על ההגה” כשהיא שיכורה.
נתון זה מלמד על הצורך במתן ביטוי בגזר הדין גם לשיקול הרתעת היחיד בעניינה.
כן נתתי משקל לשיקול הרתעת הרבים היפה לגזרה זו של עבירות. בעניין זה ראו עניין עסאפה, פסקה 45:
” […] תאונות דרכים קשות בכבישי ישראל אשר נגרמות על ידי נהגים קלי-דעת, פזיזים ובלתי זהירים הן בגדר מכת מדינה. מסיבה זאת, ככלל, על בתי המשפט לדאוג למיצוי דין מלא עם העבריין מבלי להתחשב בנסיבותיו האישיות, שאם לא כן, לא נשיג ולא נקיים את הרתעת הרבים…בית משפט שמרחם על העבריין אינו מרחם על הקורבן הבא […] הקלה בעונשיהם של עבריינים כאלה אף עלולה לפחת ולהוזיל את ערכם המוסרי של נפגעי התאונות הקשות, שאותו אנו מצווים לשקם ולהעמיד על מכונו על ידי הטלת עונשים אשר הולמים את חומרת העבירה ואינם נמצאים מתחתיה […]”.
22. בטרם סיום אבקש לפנות למשפחת המנוח. הכאב הנורא על לכתו בטרם עת של מעין ז”ל מפלח את הלב. מתיאור בני המשפחה, שהתגלתה באולמי כמשפחה אצילית, עלה כי מעין ז”ל היה תינוק אהוב וחייכן. בן, אח, נכד ואחיין אהוב. חיוכו התם והטהור ניבט מהתמונה שהוגשה לבית המשפט.
כפי שפורט מעלה, מעשה הענישה הוא פרי של איזונים בין תכליות ושיקולים שונים ומובן כי כל עונש אשר יוטל על הנאשמת לא ישיב את שאבד לעולמים.
בית המשפט מקווה שמשפחת המנוח תמצא נחמה פורתא מעצם סיום ההליכים הפליליים כנגד הנאשמת.
23. לאור כל האמור אני גוזר על הנאשמת את העונשים הבאים:
א. 8 שנות מאסר בפועל בניכוי ימי המעצר הקשורים בתיק זה בלבד.
ב. 12 חודשי מאסר על תנאי, למשך 3 שנים מיום השחרור מהמאסר, שהנאשמת לא תעבור עבירת המתה בנסיבות של תאונת דרכים.
8 חודשי מאסר על תנאי, למשך 3 שנים מיום השחרור מהמאסר, שהנאשמת לא תעבור עבירה של נהיגה בשכרות או נהיגה בזמן פסילה.
ג. 20 שנות פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה החל מיום השחרור מן המאסר בניכוי ימי הפסילה שכבר הוחלו בהליכים הקשורים בתיק זה.
על הנאשמת להפקיד את רישיון הנהיגה במזכירות בית המשפט ולחלופין למלא תצהיר מתאים במזכירות בית המשפט לצורך מניין תקופת הפסילה. הפסילה תהיה במצטבר לכל פסילה אחרת, אם קיימת.
ד. פיצוי בסך 100,000 ₪. הפיצוי ישולם בתוך שנה מהיום. מחצית מן הפיצוי תשולם לאם המנוח ומחצית תשולם לאבי המנוח. הפיצוי הוא לכלל בני המשפחה שנפגעו באירוע.
זכות ערעור לבית המשפט העליון בתוך 45 יום.
ניתן היום, ט’ אלול תשפ”ד, 12 ספטמבר 2024, במעמד הצדדים.
