לפני הרכב כבוד השופטים:
סארי ג’יוסי [אב”ד]
עפרה אטיאס
ניצן סילמן
המערער
ה’
ע”י ב”כ עו”ד אודי גנון ועו”ד נורית פסטינגר
נגד
המשיבה
מ’
ע”י ב”כ עו”ד אביבית מוסקוביץ ועו”ד סיגל ברטלר
פסק דין
השופט ניצן סילמן
ערעור על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בקריות (כב’ השופטת גילה ספרא-ברנע) מיום 13.2.24 בתלה”מ 43565-07-20.
רקע עובדתי –
1. הצדדים, גרושים מיום 29.12.21, לאחר שהיו נשואים במשך למעלה מ-25 שנה, ויש להם שני ילדים, בגירים כיום.
2. בין הצדדים יש הסכם ממון חתום אך לא מאושר ע”י בית משפט.
3. על שמו של המערער דירה ברחוב ס’, אשר נרכשה על ידו ביום 21.11.92, טרם נישאו הצדדים, בסך 309,000 ₪ (להלן: “הדירה”). הצדדים התגוררו בדירה החל משנת 1995 ועד לשנת 2007. בשנת 2007 הצדדים עברו להתגורר בבית שרכשו ברחוב פ’ (להלן: “הבית”).
4. לצדדים היה עסק משפחתי, ——–, ב——–. רישיון העסק היה על שמה של האישה וכך גם העוסק המורשה. העסק עסק ב——-. בנוסף, על שמה של האישה שתי זכויות להפעלת מוניות. את עסק הצדדים הפיננסי הפעיל בעיקר המערער.
5. המשיבה הגישה תביעה לפירוק שיתוף ואיזון משאבים ותביעה למזונות אישה. אחיו של המערער הגיש נגד הצדדים תביעה כספית.
6. ביום 26.11.20 ניתנה ההחלטה בבקשה למזונות אישה זמניים, במסגרתה הועמדו מזונות האישה ע”ס 1,500 ₪ לחודש מיום הגשת הבקשה ליישוב סכסוך. בנוסף, חויבה המשיבה לשאת במחצית תשלום דמי המשכנתא הרובצים על הבית ובחלקה בהוצאות אחזקתו.
7. ביום 10.2.20 הוגשה חוות דעת השמאי, במסגרתה שווי בית המגורים הועמד ע”ס 2,900,000 ₪, ושווי הדירה הוערך ע”ס 1,100,000 ₪.
8. ביום 10.5.21 אושרה בקשת כונסי הנכסים לאשר את מכירת חלקה של המשיבה בבית למערער, לאחר התמחרות, וזאת תמורת מחצית מסכום הצעתו, 3,620,000 ₪.
9. ביום 18.8.21 הוגשה חוות דעת האקטואר.
דיון והכרעה – תביעה רכושית –
10. הצדדים נישאו זל”ז בשנת 1995 ומשכך, חל עליהם משטר של איזון משאבים בהתאם להוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג.
11. על מנת לאזן את המשאבים בין הצדדים, יש תחילה להכריע מה הם המשאבים המשותפים – האם הדירה נחשבת רכוש משותף, האם מי מהצדדים הבריח כספים, והאם יש לאזן סכומים והלוואה נוספים.
חוות דעת האקטואר –
12. הלכה ידועה היא כי בית המשפט לא יפסול חוות דעת מומחה שמונה מטעמו אלא במקרים חריגים, כגון אם נתגלו פגמים חמורים בשיקול דעתו, במהימנותו, או שהימנעות מפסילה תגרום לעיוות דין. כלומר נקודת המוצא הנה תקינות חוות הדעת.
13. במקרה זה האקטואר הגיש חוות דעת במסגרתה השאיר מספר נושאים להכרעת בית המשפט, כפי שיפורט להלן.
משיכות כספים מהותיות בסמוך ובטרם המועד הקובע –
14. המשיבה טענה כי המערער גנב ממנה סכומי כסף גבוהים טרם המועד הקובע, ומשך מהחשבון סכום של 1,040,000 ₪.
15. המערער טען כי ביום 18.5.20 הוא משך סכום של 915,000 ₪ וביום 25.5.20 משך סכום נוסף של 125,000 ₪. הוא לא כופר במשיכת סך של 125,000 ₪ והותרתם אצלו, אולם טען כי היתרה בסך 915,000 ₪ נלקחה ע”י המשיבה.
16. לטענת המערער, הבן א’ העיד כי הכספים נלקחו ע”י המשיבה.
17. לעניין נטל ההוכחה, המשטר הרכושי מכוח חוק יחסי ממון מבוסס על ההנחה כי שני בני הזוג תרמו לרווחה הכלכלית של משק הבית המשותף ועל צד הטוען אחרת – וטוען לדוגמא כי הצד השני הבריח כספים – להוכיח טענתו. על כן, שעה שבני הזוג נשואים, לא ייתכן לבחון כל משיכה ומשיכה וכל הלוואה והלוואה במנותק מניהול החיים השוטף.
18. בחוות הדעת האקטוארית, מפרט המומחה טבלה לפיה המערער משך בסמוך למועד הקובע סכומי כסף גבוהים, בסך כולל של 1,040,000 ₪. אשר על כן, מצא האקטואר, כי על המערער להשיב למשיבה סך בגובה 520,000 ₪.
19. לאחר שמיעת טענות הצדדים, נקבע כי המערער לא הצליח להוכיח שהמשיבה נטלה סכום במזומן של 915,000 ₪ כפי טענתו.
20. ביהמ”ש קמא התרשם כי המערער אשר קיבל, לטענתו, בהפתעה את מסמכי תיק ישוב הסכסוך, ולמד כי המשיבה רוצה להתגרש, מיהר לפעול ולהבטיח את זכויותיו. משך סכום כסף גדול מחשבונות הבנק, אשר לשיטתו מגיע לו כי הוא עבד בשבילו, ובמקביל ניסה לבחון עם המשיבה אפשרות שילכו לשלום בית.
21. מעדות הבן א’ לא ניתן ללמוד היכן הכספים שנמשכו כיום. הבן נחקר במסגרת צו ההגנה ביום 25.6.20, בסמוך למועד התרחשות האירוע, ולא ידע לתאר מה ראה ואיך הוא יודע שהמשיבה נטלה את התיק השחור ובו הכסף. יודגש כי לא הוגש לתיק כל תיעוד לפניות המערער או הבן למשיבה על מנת לדרוש כי תשיב את הכספים שלכאורה לטענתם נלקחו על ידה.
22. בנסיבות אלה, נקבע כי על המערער להשיב למשיבה סך של 520,000 ₪.
שיקים חוזרים או מבוטלים –
23. במהלך החיים המשותפים של הצדדים, היה להם עסק לניכיון שיקים. המשיבה טענה כי המערער גנב שיקים אשר הופקדו בבנק אך חזרו או בוטלו ע”י חייבים. המשיבה הפנתה לחוות דעת האקטואר שציין את הסכומים והשאיר ההכרעה בהם לבית המשפט. לטענת המשיבה, שיקים שהופקדו בחשבונות העסקיים וחזרו או בוטלו בסך 1,537,357 ₪ נגבו במזומן ע”י המערער.
24. המערער טען כי תביעתה של המשיבה מורכבת מצילומי שיקים ישנים; הוא מסכים כי שיקים אשר מצויים אצלו יינתנו למשיבה חינם, ללא כסף, כאשר לטענתו, הטענות בעניין השיקים הינן חסרות בסיס ואין כל בסיס ראייתי כי יש לו כספים בגין שיקים אלה. לעניין איזון שיקים שלא הופקדו בבנק, לדבריו טענות המשיבה כי כספים אלו נגבו על ידו במזונן, נטענו ללא כל בסיס ראייתי.
25. האקטואר התייחס לטענות אלה במסגרת סעיף 4 לחוות הדעת ומצא כי כל הגביה של השיקים (גם אם במזומן) עד לשנת 2020, שימשה את התא המשפחתי ולכן סכומים אלה אינם טעוני איזון. ואולם, ההנחה לגבי שיקים שחזרו החל משנת 2020, הינה כי הגביה של מזומנים כנגד אותם שקים חוזרים עשויה להיות בשימוש פרטי של המערער בלבד. עם זאת, לאחר חקירת האקטואר, התרשם ביהמ”ש קמא כי האקטואר השאיר את מלוא נושא השיקים להכרעת בית המשפט.
26. עוד נקבע כי הכרעה בנושא זה איננה קשורה דווקא לתחום מומחיותו של האקטואר, אלא להכרעות שיפוטיות, להתרשמות מהתמלילים שהוצגו.
27. לאחר עיון בכל התמלילים שהוצגו, הרושם הוא כי שני הצדדים פעלו בעסק. האיש היה אומנם ה”מוצא והמביא” בעסק, כך גם לפי דבריו, אולם האישה גם היא הייתה מעורבת בעסק, זאת הוכח לפי התמלילים, והוכח, לפחות במספר מצומצם של מקרים שגם היא גבתה שיקים לאחר המועד הקובע.
28. בנסיבות אלה, נקבע כי ב”כ הצדדים ימונו ככונסי נכסים של מלוא השיקים שהופיעו בחוות דעת האקטואר, דהיינו השיקים שמיום 10.1.2020 ועד 9.6.2020. במסגרת מינוי זה יבדקו כונסי הנכסים האם מי מהצדדים קיבל תמורה עבור השיקים וככל ונותרו שיקים שלא נגבו, יסייעו ב”כ הצדדים לגבות שיקים אלה. על כונסי הנכסים לסייע לצדדים באופן בו כל אחד מהצדדים יקבל מחצית הכספים שהתקבלו או יתקבלו בהקשר שיקים אלה. ב”כ הצדדים יגישו פסיקתה לחתימה בעניין זה.
שווי העסק – האם יש לעסק שווי של עסק חי –
29. המשיבה ביקשה כי בימ”ש יאמץ את חוות דעת האקטואר בהתאם לסך של 1,832,304 ₪ בגין שווי העסק, וכן כי יאוזנו גם שיקים מבוטלים והלוואות אשר מוערכים יחד בסך 10,592,585 ₪.
30. האיש טען כי האישה מנסה לטעון להכנסות של עשרות מיליוני שקלים ללא כל ביסוס, כאשר רמת החיים של הצדדים הייתה צנועה ביותר וללא כל רכוש משמעותי שנצבר מעבר לבית המגורים, לרכבים ויתרה צנועה בחשבון הבנק. עוד טען, כי לצדדים אין כל זכויות פנסיוניות.
31. לטענת המערער כי למרות שניתן צו המונע מהאישה לבצע כל שינוי במצב הזכויות בעסק, האישה הקפיאה את רישיון העסק, הוציאה את האיש מחשבון הבנק וסגרה את פעילות העסק וזאת בניגוד לצו השיפוטי.
32. לטענתו עם פתיחת ההליכים המשפטיים, פתח חברה עם שם דומה, ובעקבות פתיחת החברה סבר האקטואר כי יש לחייב אותו בשווי עסק. הן העסק של הצדדים והן העסק שהוא פתח אינם פעילים. אין כל ראיה או ראשית ראיה כי הוא פועל תחת מוניטין העסק וכי הדבר אפשרי בכלל. הוא עובד כיום כשכיר בחברת אחיו. על כן, לא ניתן לחייבו באיזון מחצית משווי העסק, וזאת כאשר הוא לא יכול להמשיך ולעסוק בתחום זה בניגוד לאישה.
33. לטענת המערער האישה היא בעלת הרישיון מטעם משרד האוצר ועל כן, יש לחייבה בשווי העסק. היא יכולה להמשיך לעבוד ולהפעיל את העסק ועצם בחירתה שלא לעשות כן, לא מביאה לביטול חיובה. לחלופין, יש לחייב את האישה בנזק שגרמה לעסק עת פעלה להקפאתו בניגוד לצו שיפוטי בשווי מחצית שווי העסק.
34. אין חולק כי בבעלות הצדדים היה עסק לניכיון שיקים שהיה רשום ע”ש האישה, והרישיון למתן שירותים פיננסים ממשרד האוצר ניתן לה. בפועל המערער היה “הרוח החיה” בעסק, כך לפי טענתו בסיכומיו.
35. העובדה שהאיש פתח חברה שעוסקת בתחום ניכיון השיקים, ללא שהוכח שהחברה פעלה בפועל, אינה מספיקה כדי לקבוע כי האיש העתיק את פעילות העסק לחברה שפתח. יובהר כי האיש הוכיח כי החברה שפתח מעולם לא הייתה פעילה וכיום היא סגורה.
36. אין חולק כי עסק הצדדים לא פעיל כיום בשל התנהלות האישה אשר הוציאה את האיש מהעסק, וכך פעלה בניגוד לצו בית משפט מיום 21.6.20 שאסר לבצע כל שינוי בעסק. בנוסף, האיש צירף העתק תלושי שכר לפיהם הוא עובד כשכיר בעסקי ההסעות של אחיו.
37. משהמערער היה “הרוח החיה” בעסק לא ניתן לחייב את האישה להמשיך לעסוק בתחום בו היא איננה רוצה לעסוק.
38. הוכח כי המערער סגר את החברה שפתח, לא הוכח כי המשיך לעסוק בתחום, ועל כן לא ניתן לחייבו לשלם לאישה מחצית משווי העסק, אשר כבר לא מתקיים וחסר כל הכנסות. נוכח העובדה כי הערכת שווי העסק לא התבססה על ציוד ורכוש שיש בעסק, אלא רק על הכנסה הצפויה ממנו, נראה כי לא ניתן לחייב את אחד הצדדים לשלם לצד השני מחצית שווי העסק.
39. יודגש כי האישה פעלה להפסקת פעילות עסק הצדדים, ועל כן, אין היא יכולה להלין על כך כי העסק כיום ככל הנראה ללא שווי.
40. המצב בפועל – קיים לשני הצדדים עסק שהאקטואר העריך אותו כבעל שווי לא מבוטל, הצדדים יכולים להמשיך להפעיל את העסק באותה מתכונת בה עבד עד עתה ולהמשיך להתפרנס ממנו ולחלופין על מנת לא לאבד את שווי העסק וככל והאישה לא רוצה להמשיך עם פעילות העסק, הצדדים יכולים או היו יכולים למכור יחד את העסק לאחר, בעל רישיון לעסוק בתחום, ולהתחלק בצורה שווה ברווחי המכירה.
41. ביהמ”ש קמא לא ראה לנכון לחייב את האישה בנזק שגרמה בכך שהפסיקה את פעילות העסק באופן חד צדדי. האיש לא הוכיח כי נגרם לו נזק, שלא היה נגרם במילא מכך שאין לו רישיון לעבוד בתחום, כאשר שיתוף הפעולה שלו עם האישה נגמר.
הערכת שווי העסק –
42. האקטואר הציע שתי אפשרויות חישוב שווי, והשאיר הבחירה בניהן לשיקול דעת בית המשפט. לו היה מחויב מי מהצדדים לשלם לשני מחצית משווי העסק, הרי שנכון היה להעריך את שווי העסק כולל הכספים אשר לא עברו דרך הנהלת החשבונות של העסק, דהיינו כסף שחור שהימצאותו הוכחה או לא נסתרה.
43. לפי חוות דעת האקטואר, האיש הודה בכך כי סך בגובה 4,384,470 ₪ הינם שיקים שלא הופקדו אשר חלקם בלבד שולם לצדדים אך לא דרך הנהלת החשבונות. בנסיבות אלה, בהן האיש לא ידע להגיד כמה מתוך שיקים אלה שולמו לצדדים, כל עוד לא הוכיח אחרת, יש להעריך את שווי העסק יחד עם כספים אלה, אשר גם אם האיש לא גבה אותם, הרי שניתן היה לגבות שיקים אלה (ועל כן מונו ב”כ הצדדים ככונסי נכסים של השיקים שלא נגבו). דהיינו, יש לבצע הערכת שווי לחברה לפי הסך הגבוה יותר המופיע בחוות דעת האקטואר.
44. כמו כן, נקבע כי יש להעמיד את שווי העסק ע”ס 1,885,941 ₪, בהתאם לריבית חודשית של 2.5% (במקום 10% לפי חוות הדעת) כפי שחישב האקטואר במענה לשאלות ההבהרה.
התייחסות לבקשת האישה להעריך את שווי העסק בהתאם להלוואות שלטענתה ניתנו –
45. האישה טענה כי האיש הלווה כספים ללווים שונים שאף הם לא רשומים בהנהלת החשבונות של העסק, וכי ההלוואות מסתכמות בסך של 10,592,585 ₪, מתוכן האיש גבה 1,565,187 ₪ והיתרה היא יתרת חוב. על מנת להוכיח טענתה הנ”ל צרפה האישה תמלילי שיחה שונים וכן את מחברת החיובים.
46. תיעוד האישה לא מוכיח טענתה כי האיש מלווה כספים בהיקפים גבוהים כפי טענתה ומקבל החזרם ב”שחור”. תמלילי האישה לא הוכיחו כי מדובר בהלוואות וכי הן חופפות לרשום במחברת החייבים.
47. נוכח האמור לעיל, לא נמצא לנכון לגזור את שווי העסק מהחזר הלוואות שנתן האיש, לטענת האישה, ללווים שונים.
מחצית הלוואת רכב —- –
48. לעניין איזון רכבי הצדדים, טען האיש, כי הרכבים אוזנו במסגרת תיק הכינוס וישנה מחלוקת מי צריך לשאת בתשלום ההלוואה שניטלה בגין רכב ה—- מהמועד הקובע ועד למועד מכירת הרכב. האיש נשא בהחזר ההלוואה לבדו.
49. לצדדים היו שני כלי רכב, שנמכרו במהלך ניהול הליך זה ע”י כונסי הנכסים, והצדדים התחלקו בתמורתם. האיש השתמש ברכב —- ששוויו למועד הקובע היה 327,175 ₪ והאישה השתמשה ברכב —– ששוויו 72,885 ₪ במועד הקובע, כך לפי חוות דעת האקטואר. על רכב ——- הייתה הלוואה בגובה 258,766 ₪ ועד למועד מכירת הרכב האיש שילם סך בגובה 49,432 ₪ כהחזר הלוואה.
50. ביהמ”ש קמא לא ראה לנכון לסטות מחוות דעת האקטואר, ונקבע כי אין לאזן מחצית החזר הלוואת רכב ה—– בין הצדדים, מאחר והיא מתאזנת בהפרש השווי בין שני כלי הרכב. יודגש כי חוות הדעת הוגשה לאחר שרכב ה—– כבר נמכר.
איזון חשבונות הבנק –
51. במועד הקובע היו לצדדים שלושה חשבונות בנק משותפים וחשבונות עסקיים ע”ש האישה.
52. לפי חוות דעת האקטואר בנושא זה שלא במחלוקת – “כל אחד מהצדדים זכאי למחצית מיתרות חשבונות הבנקים המשותפים שבמועד הקובע”. ביהמ”ש קמא אימץ את חווה”ד.
53. לעניין החשבונות העסקיים מצא האקטואר כי היתרה עמדה ע”ס 602,218 ₪, ואולם נוכח חזרת שיקים בסך 83,108 ₪, קבע האקטואר כי על האישה לשלם לאיש מחצית היתרה בחשבון בסך 259,555 ₪. במענה לשאלות ההבהרה קיבל האקטואר בקשת האיש ולקח בחשבון הפקדות שביצעו הוא ואחיו לחשבון לאחר המועד הקובע בסכום כולל של 84,742 ₪, ועל כן מצא כי על האישה להשיב מחצית הסכום, דהיינו סך בגובה 43,371 ₪.
54. האישה לא טענה כנגד קביעה זו של האקטואר, ועל כן, על האישה לשלם לאיש סך בגובה 259,555 ₪ + 43,371 ₪, דהיינו סך כולל של 302,926 ₪. על סכום זה יתווספו הפרשי ריבית והצמדה מיום חוות הדעת ועד למועד תשלום הסכום בפועל.
טיפולי שיניים –
55. בהתאם למענה לשאלות הבהרה, על האיש לשלם לאישה 1,000 ₪ על טיפולי שיניים שביצע טרם המועד הקובע ולאחר תקופת השיתוף. התשלום יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום חוות הדעת ועד למועד התשלום בפועל.
נכסי האיש –
56. בחוות דעת האקטואר בפרק ב’ מפורטים חשבון הבנק של האיש, החזרי הלוואות וקרנות פנסיה. לפי חוות הדעת על האישה להעביר לאיש 23,579 ₪ לאיזון חשבון הבנק של האיש, ההלוואות וקרנות הפנסיה. על האישה לשלם את הסכום האמור בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום חוות הדעת ועד ליום התשלום בפועל.
נכסי האישה- מספרי המוניות –
57. בחוות דעת האקטואר בסעיף ג.3 התייחס לשתי זכויות ציבוריות להפעלת מונית הרשומות על שם האישה ופירט שלוש דרכים לאיזון הזכות בין הצדדים – חלוקת תקבולי השכירות החודשית, חלוקת הזכות הציבורית או רכישת הזכות ע”י אחד הצדדים.
58. נקבע כי הזכויות בשתי המוניות יישארו בידי האישה והיא תשלם את עלות הזכות לאיש לפי האפשרות השלישית בחוות דעת האקטואר.
59. לאור האמור, נקבע כי האישה תשלם לאיש את עלות הזכות השניה לפי שווי האגרה הממשלתית להפעלת מונית בסך 244,222 ₪, וזאת בהתאם לסעיף ג.3.3 לחוות דעת האקטואר. תשלום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום חוות הדעת ועד ליום התשלום בפועל.
טענות נוספות – השבת תכשיטי זהב גנובים, גניבת הכספים של החזרי מס משותפים, גניבת כספי הלוואות
60. לטענת האישה, המערער גנב כספי הלוואות בסך של 9,500,000 ₪ כמפורט בחוו”ד אקטואר, ולא נתן לה את חלקה בהחזרי מס שקיבל. בנוסף, טענה האישה, כי האיש גנב את כל תכשיטי הזהב שלה, ויש להורות לו להשיב התכשיטים.
61. בקשר לטענה להחזרי מס משותפים, האיש טען כי לא ברור מהיכן הטענה, אשר לא עלתה במהלך ההליכים; טענות האישה ביחס להלוואות הועלו ללא כל תשתית ראייתית והכחיש טענת גניבת התכשיטים.
62. ביהמ”ש קמא דחה טענות האישה וקבע כי טענות האישה בקשר לכספים שהתקבלו מהחזרי מס לא הופיעו בחוות דעת האקטואר, אשר התייחסה למלוא הטענות הרכושיות בין הצדדים. בנוסף, האישה לא הוכיחה טענתה ולא צרפה להוכחתן ראיות.
63. בכל הנוגע לכספי הלוואות, נקבע כי האישה לא הרימה הנטל להוכיח טענותיה, כאשר בחרה שלא לחקור את האקטואר בנושא זה.
64. לעניין טענות האישה ביחס לתכשיטים, האישה לא הוכיחה טענותיה הנ”ל, אף לא פירטה אותן, ובחרה שלא לחקור את האיש בהקשר להן.
65. חרף האמור לעיל, ובהתאם להסכמתו של האיש, ככל ונשארו בידיו שיקים אשר צילם אותם במסגרת התע”ר שהגיש, על האיש להביא את השיקים לאישה, ככל והאישה תגבה שיקים אלה, על הצדדים לחלוק בסכומים שייגבו. לחלופין יועברו גם שיקים אלה לכונסי הנכסים, שהתמנו לגביית שאר השיקים.
66. במסגרת סיכומי הצדדים לא העלו הצדדים טענות בקשר לבית המגורים, ומכך ניתן להסיק כי כל אחד מהצדדים קיבל את חלקו ממכר הדירה ושכר כונסי הנכסים שולם וזאת למעט הסך בגובה 370,000 ₪, מתוך חלקה של האישה, שנותר בנאמנות הכונסים, נוכח עיקול שהוטל על הכספים ע”י האח ——.
איזון זכויות הצדדים בצורה שוויונית –
67. האישה טענה כי בשל פערי הכוחות בין הצדדים, חוסר צדק והברחת הכספים שביצע האיש במהלך תקופת הנישואין, יש לבצע את איזון הזכויות שלא באופן שווה. לטענת האישה, איזון זכויות שווה במקרה זה עלול להוביל לעיוות דין.
68. לאור הדין החל בדבר הנטל המיוחד שחל על מי שטוען לחלוקה שאינה שווה כדי לקדם שוויון או צדק, נקבע כי האישה לא עמדה בנטל המוטל עליה.
69. הצדדים חיו ברווחה כלכלית רק בשל העסק אותו הקימו, כאשר שניהם נהנו מהכנסותיו. האישה היא מי שבחרה באופן חד צדדי לעצור את פעילות העסק ועל כן, מקור ההכנסה של הצדדים, ממנו השתכרו עד אז, כבר לא קיים כיום.
70. מאז פרידת הצדדים, היה על שניהם למצוא כיוון תעסוקתי אחר בחייהם, ואין אחד מהצדדים שנותר “עשיר” ואחד שנותר “עני”. לא נמצא בכך כי האיש רכש את דירת הצדדים כדי להוכיח, ללא ראיות נוספות, כי לאיש הכנסות מרובות או רכוש רב באופן חריג בגינו יש לחלק את רכוש וכספי הצדדים באופן שונה.
71. אכן נקבע כי האיש נטל, בסמוך למועד הקובע, סכום גבוה מאוד מחשבון משותף של הצדדים, אולם כאמור לעיל, חויב האיש להשיב מחצית הסכום. מקרה זה היה מקרה נקודתי וחריג, נוכח פרידת הצדדים, ולאורך השנים האיש לא הבריח נכסים וכספים, ואף האישה לא טענה זאת.
72. כמו כן, לא נמצא כי פערי הכנסות הצדדים כיום מצדיקים את חלוקת כספי ורכוש הצדדים שלא באופן שווה.
73. נוכח האמור לעיל, נדחתה טענת האישה לחלוקת כספי הצדדים בצורה לא שיוויונית.
הדירה ב——- וכספים שהיו בחשבון האיש טרם המועד הקובע –
74. האישה טענה כי הסכם הממון פיקטיבי, לא נחתם ואושר ע”י בית המשפט או בית הדין הרבני ולכן הוא חסר משמעות; הצדדים מעולם לא התנהלו לפי ההסכם אלא התגוררו בדירה ב—— במשך שנים, וכאשר הדירה הושכרה, דמי השכירות נכנסו לחשבון המשותף וכלכלו את משק הבית המשותף; האיש צירף אותה לחשבון הבנק שלו; הצדדים שיפצו את הדירה והוסיפו מזגנים, הכל מהחשבון המשותף, כאשר האיש היה נעזר באחיה לצורך ביצוע עבודות; על כן, חלה חזקת שיתוף ספציפית בדירה ב——, והיא זכאית למחצית מהדירה.
75. האיש טען כי בהסכם ממון הוחרגה הדירה וכן סך בגובה 213,648 ₪ שהיה בחשבון הבנק שלו ערב הנישואין, כאשר סכום זה עומד על הצמדה בלבד ע”ס 380,000 ₪; עצם הטמעת הכספים בחשבון המשותף לא מביאה לביטול הסכמות הצדדים, והוא הסתמך על כך כי הסכומים יושבו לו עם פקיעת הנישואין; החזרי המשכנתא על הדירה ב—— שולמו מגמלת הנכות שלו; לא נעשה כל שיפוץ מהותי בבית; לצורך רכישת הדירה נטל משכנתא בגובה כ-140,000 ₪ בתשלומים חודשיים של 1,000 ₪, תחילה גמלת הנכות שילמה עבור החזרי המשכנתא ובהמשך דמי השכירות שהתקבלו מהדירה; לפי חוות דעת האקטואר, תשלומי המשכנתא הם בסך 221,014 ₪ עד לחודש 5/20, לעומת דמי השכירות שהתקבלו בגין הדירה שהינם בגובה 511,200 ₪; האישה חבה מחצית דמי השכירות בסך 255,000 ₪, וגם אם נקזז את דמי המשכנתא, הרי שהאישה חבה סך של מחצית מההפרש בסך 145,000 ₪.
76. אין חולק כי הדירה נרכשה על ידי האיש ביום 21.11.92, טרם נישאו הצדדים, בסך 309,000 ₪. האיש טען כי נטל משכנתא בגין הדירה בגובה כ-140,000 ₪, לא צורף מסמך להוכחת טענתו זו.
77. שמאי קבע שווי הדירה נכון למועד הקובע על סך 1,100,000 ₪. האקטואר בחוות דעתו התייחס לתשלומי המשכנתא ששולמו בתקופת השיתוף החל מחודש 9/95 ועד לחודש 5/2022, מהם עולה כי סך הכל שולמה משכנתא בגובה 221,014 ₪. בנוסף, האקטואר מצא בחוות דעתו כי דמי השכירות שהתקבלו עבור הדירה בתקופת השיתוף עמדו ע”ס 511,200 ₪.
78. ההסכם מיום 4.8.95 נושא כותרת: “הסכם ממון בין בני זוג”, וחתום לכאורה ע”י שני בני הזוג. להלן החלקים הרלוונטיים מההסכם:
“הצדדים מצהירים בזאת כי בנוסף לאמור בחוק הרי הנכסים הבאים לא יאוזנו בין הצדדים, יהיו בבעלותו הבלעדית של הבעל ה’ בלבד. האישה מ’ לא תהיה זכאית לכל זכויות או חלק בהם.
לא תהיה לאישה זכות גם לרכוש ולממון שיצתבר אלה רק לבעל.
הבית ברחוב ——- וכל הרכוש שנימצא בבית: … וכל שאר הרכוש, ניקנה מכספו של א’ ושייך רק לו.
כמו כן ברשותו של א’ כסף וגם הכסף שיתצבר לא יהיו שייכים לא’ אלה רק לא’ …” (השגיאות במקור)
79. הצדדים נישאו בחודש 9/1995 וממועד נישואיהם התגוררו עד לשנת 2007 בדירה ב——, ובשנת 2007 עברו להתגורר בבית המגורים, אותו רכשו. החל משנת 2007 הדירה ב—— הושכרה, ודמי השכירות כלכלו את כלל המשפחה. במהלך החיים המשותפים דמי המשכנתא שולמו מחשבון משותף לצדדים.
80. לפי סעיף 5 לחוק יחסי ממון, נכסים שהיו לאחד הצדדים טרם נישואיהם מוחרגים מאיזון הנכסים הכולל. יחד עם זאת, הדברים אינם כה ברורים והחזקה המופיעה בסעיף ניתנת לסתירה. לצד הוראות חוק יחסי ממון, קבעה הפסיקה כי יכול שתיווצר שותפות בין בני זוג מכוח דינים אחרים, עקב מתנה או הסכמה לשיתוף, בין במפורש ובין על פי התנהגות וזאת במקביל למשטר הרכושי הקבוע בחוק יחסי ממון.
81. נקודת המוצא היא כי בית המשפט יורה על שיתוף בנכסים מקום בו הוכחה כוונת שיתוף בראיה פוזיטיבית של ממש, ושומה על בית המשפט לתור אחר הכוונה האמיתית של בני הזוג. השאלה האם עלה בידי בעל דין לא רשום להוכיח מכח הדין הכללי שיש לו זכויות בנכס מכח דוקטרינת “כוונת השיתוף הספציפי” היא שאלה שבעובדה. יש לבחון את הנתונים והעובדות בכל מקרה לגופו ולתור אחר “דבר מה נוסף”. בפרט יש לבחון את כוונת הצדדים, ציפייתם הלגיטימית, ההסכמות שהוסכמו ונסיבות החיים ביחס לנכס הספציפי. כעולה מהפסיקה, רף הרמת הנטל ביחד לדירת מגורים הופחת, ונאמר כי ניתן להסתפק בהבטחות ומצגים אקטיביים והסתמכות.
82. בבחינת שיתוף ב”בית מגורים”, הושם בפסיקה דגש על אופיו הייחודי של בית המגורים כנכס משפחתי מובהק וכנכס המשמעותי ביותר של בני הזוג, כך שיש להקל עם בן הזוג הטוען לשיתוף בו. יחד עם זאת, נקבע שלא די בקיומם של חיי נישואין, אף אם הם ממושכים, כדי לקבוע שהייתה כוונה לשיתוף בבית מגורים שהינו “נכס חיצוני”, כך, נקבע כי בסופו של יום מדובר בהכרעה תלוית נסיבות קונקרטיות.
83. אין מחלוקת כי ככל ונחתם ההסכם מיום 4.8.95, סמוך לפני הנישואין, הרי שההסכם לא קיבל אישור של בית המשפט ולא של נוטריון. לפי הפסיקה, אישור המוענק על ידי בית משפט להסכם ממון מהווה תנאי לתקפותו.
84. נוסח ההסכם דנן הינו נוסח שבית המשפט לא היה מאשר במתכונתו זו וללא הבהרות מטעם האישה. בהסכם שנכתב בכתב ידו של האיש נכתב “כל הרכוש שניצבר במשך תקופת הנישואין יהיה אך ורק שייך לא’ הבעל ולאישה אין כל זכות שהיא בו” ומנגד נכתב: “מובהר בזאת למען הסר ספק כי לבעל מוקנת הזכות לאיזון משאבים ולמימוש זכות זו כלפי האישה”. הרושם הוא כי ההסכם הינו חריג ומפלה את האישה בצורה קיצונית – מה ששלי שלי, מה ששלנו שלי ומה ששלך של שנינו.
85. אין מחלוקת כי האיש אינו מבקש את אכיפת ההסכם, אלא רק טוען כי הייתה הסכמה בין הצדדים לעניין הדירה ב—— והכספים שהיו לו בחשבון הבנק לפני הנישואין. האישה לא נחקרה על הסכם זה, והאיש בחקירתו בהקשר זה לא היה עקבי, תחילה טען כי אישרו ההסכם בפני עורך דין ולאחר שהתבקש להציג את הממסך המקורי השיב: “או שהלכנו לעורך דין והוא הסביר לנו איך צריך לערוך את זה”
86. לאחר עיון בטענות הצדדים, נקבע כי לא ניתן לתת תוקף להסכם הצדדים. ככל והאישה אכן חתמה על ההסכם, הרי שהצדדים לא התנהלו בפועל לפי ההסכם והאיש גם לא מבקש לאכוף אותו במלואו. מסקנה זו הייתה תקפה גם לו האיש היה מוכיח כי התייעץ עם עורך דין או כי ההסכם אושר ע”י עורך דין שאיננו נוטריון. בשל העובדה כי האישה לא הוכיחה כי לא חתמה על ההסכם, לא ניתן לפסול לחלוטין את ההסכם, יחד עם זאת, משקלו של ההסכם הינו נמוך מאד ביחס לראיות אחרות וזאת מששני הצדדים לא ייחסו חשיבות להסכם, ולכן גם בהסתכלות על הסכם זה כעל הסכם רגיל – משקלו נמוך מאוד.
87. הצדדים התגוררו בדירה במשך כ-12 או 13 שנים, בדירה נולדו שני ילדיהם, כיום בגירים. חייהם הזוגיים של הצדדים היו תקינים. נישואיהם אלה של הצדדים הינם נישואים ראשונים ואין להם ילדים מקשר קודם. הדירה נרכשה בעיקר באמצעות דמי משכנתא, אשר מרביתם, בסך 221,014 ₪, שולמו במהלך החיים המשותפים. בנוסף, האיש לא שמר ולא החריג את תשלומי השכירות שקיבל על הדירה בחשבון נפרד, הכסף שהתקבל שימש לצרכי בית הצדדים, לרבות תשלומי המשכנתא בגינה, וגם מכאן ניתן ללמוד על כוונת שיתוף שהייתה לאיש בכל הקשור לדירה.
88. מעבר לאמור לעיל, אין חולק כי הצדדים התנהלו בשיתוף, חשבונות הבנק שלהם היו משותפים, העסק היה רשום ע”ש האישה אולם האיש ניהל אותו בפועל. בנוסף, הצדדים היו נשואים במשך למעלה מ-25 שנה וגרו, כאמור, תקופה ממושכת בדירה ב——, שם נולדו ילדיהם.
89. לו האיש היה מבקש לשמור על הדירה ב—— מחוץ לשיתוף הצדדים, היה עליו להחתים את האישה על הסכם ממון אשר היה מקבל את אישור בית המשפט. יובהר כי האישה לא הוכיחה כי במהלך השנים בהן התגוררו בדירה ב—— בוצע שיפוץ משמעותי בבית, אולם האישה לא נזקקת לראיות נוספות לצורך הוכחת שיתוף.
90. על מנת להוכיח שיתוף בדירה ניתן להסתפק בעובדה כי הצדדים התגוררו בה כ-11 שנים, שם נולדו שני ילדיהם, כאשר על עובדות אלה מצטרף דבר מה נוסף – העובדה כי דמי משכנתא ששולמו עבור הנכס מהווים תשלום נכבד משוויו וכי דמי השכירות שהתקבלו מהכנס שימשו לצרכי הבית ומעידים על כוונת שיתוף.
91. בשל העובדה כי הדירה ב—— לא הייתה רשומה ע”ש האישה, על מנת לקבלת סעד של פירוק שיתוף היה על האישה להגיש תחילה תביעה לסעד הצהרתי לפיו הדירה ב—— היא גם שלה, ואולם האישה דילגה על שלב זה, ועל האגרה הכרוכה בו, ועל כן, לא ניתן במסגרת פסק דין זה לתת לה את מלוא הסעד לו היא חפצה – דהיינו סעד הצהרתי כי הדירה ב—— שייכת גם לה.
92. במקרה זה, בנסיבות אלה, יש לקבוע כי על האיש לשלם לאישה סך בגובה 550,000 ₪, המהווה מחצית משווי הדירה נכון ליום חוות הדעת השמאית, כאשר על סך זה על האיש להוסיף הפרשי ריבית והצמדה החל מיום חוות הדעת (מיום 10.2.20) ועד ליום התשלום בפועל.
הכספים שהיו בחשבונו של האיש טרם נישאו הצדדים –
93. האיש טען כי טרם הנישואין היו בחשבון הבנק שלו 213,648 ₪ (שוויים למועד הגשת כתב ההגנה בצירוף הצמדה בלבד 373,068 ₪), כאשר לטענתו, על האישה להשיב לו סכום זה.
94. נוכח העובדה כי לא ניתן לתת משקל של ממש להסכם הממון עליו נחזות חתימות הצדדים, בשל העובדה כי לא אושר בבית משפט וכי הצדדים לא פעלו לפיו – אין מקום להחריג את הכספים שהיו לאיש לפני הנישואין. אין מחלוקת כי נעשה בכספים שימוש לצרכי הצדדים ועל כן הוכח שיתוף בכספים אלה בין הצדדים בצורה ברורה.
95. האיש הכניס את האישה כשותפה לחשבון הבנק שלו בו היו, עת נישאו הצדדים, כספיו טרם הנישואין. הצדדים התנהלו בכספיהם ונכסיהם בשיתוף. ללא הוכחה ברורה מטעם האיש כי כוונת הצדדים הייתה לשמור על הפרדה רכושית, נקבע כי כספיו טרם הנישואין נטמעו בחשבון משותף והוצאו על צרכים משותפים, ולא הוכח כי “צבע” כספים אלה בצבע אחר לאורך שנות הנישואין הרבות של הצדדים.
התביעה למזונות אישה –
96. ההליך ליישוב סכסוך נפתח, כאמור, ביום 11.5.20. הצדדים התגרשו ביום 29.12.21.
97. ביום 26.11.20 ניתנה החלטתי בבקשה למזונות זמניים שהגישה האישה, במסגרתה נקבע כי בכל הנוגע למצבם הכלכלי של הצדדים “רב הנסתר על הגלוי” והאיש חויב לשלם לאישה מזונות זמניים בגובה 1,500 ₪ לחודש, וכן חויבו הצדדים לשאת בדמי המשכנתא על בית המגורים (שנמכר במהלך ההליך) בחלקים שווים ובהוצאות אחזקת המדור. אז עוד התגוררו הצדדים בבית המגורים.
98. במסגרת סיכומיה האישה ביקשה לחייב את האיש במזונות אישה בגובה 5,000 ₪ לחודש, האישה לא פירטה לגבי רכיבי הוצאותיה וטענה לסך זה באופן כללי. לדבריה, האיש מקבל משכורת מאחיו ע”ס 10,000 ₪, קצבת נכות בסך 6,000 ₪ לחודש ומכיוון שזאת קצבת נכות של משרד הבריאות הוא צובר זכויות פנסיוניות. בנוסף, טענה האישה, כי האיש מקבל דמי שכירות על הדירה בסך של 4,300 ₪ לחודש, ויש לאזן סכומים אלה החל מיום הקרע ועד למועד פירוק השיתוף בדירה. כן טענה האישה כי האיש מקבל משכורת בסך 10,000 ₪ מאחיו, כך לפי טענתו.
99. בנוסף טענה האישה, כי יש תיעוד ברור של אנשים שממשיכים לנכות שיקים אצל האיש, ועל כן, יש לו הכנסה נוספת ולא ידועה של כמה עשרות אלפי שקלים בחודש.
100. לטענת האישה, החל ממועד הקרע ועד היום היא עבדה במספר מקומות עבודה – בחנות פרחים בשכר של 29 ₪ לשעה, ויצא כי הכנסתה עמדה סביב 4,000 ₪ נטו לחודש, לאחר שפוטרה עבדה בחנות —— ב—— בשכר חודשי של עד 6,000 ₪ נטו, וגם ממקום עבודה זה היא פוטרה. מועד הקרע היה בתקופה של סגרים ולא היו עבודות והיא ללא ניסיון תעסוקתי. כמו כן, טענה, כי קיבלה תמורה ממספרי המוניות בסך של 2,000 ₪ לחודש.
101. האישה טענה כי כיום היא לא עובדת, היא משלמת דמי שכירות בסך 4,300 ₪, משלמת אחזקת מדור בגובה 1,200 ₪ בממוצע, ויש לה הכנסות בגובה 3,000 ₪ מהמוניות אותן היא משכירה.
102. האיש טען כי כאשר נקבעו דמי מזונות האישה, האישה כלל לא עבדה ובמהלך שמיעת הראיות התברר כי מיד לאחר פרידת הצדדים, התחילה לעבוד ולא עדכנה את בימ”ש, כאשר היא השתכרה 6,000 ₪ נטו כך שיש במעשה ידיה די למזונותיה. האישה מתגוררת בדירת חמישה חדרים מרווחת.
103. האיש ביקש, כי בהיעדר תלושי שכר, ובשל העובדה כי האישה החלה לעבוד מיד לאחר החלטת המזונות הזמניים, יש בכך כדי לבטל את החלטת המזונות הזמניים רטרואקטיבית מיום הוצאתה.
104. הצדדים יהודים ועל כן על בית משפט לענייני משפחה לפסוק את חובתו של האיש במזונות האישה לפי הדין היהודי הדתי. ככלל, ע”פ הדין הדתי, זכאית אישה נשואה שבעלה יזון אותה לפי מעמדה ולפי כבודה. חובת המזונות נוצרת עם הנישואין וממשיכה להתקיים כל עוד נישואין אלה תקפים.
105. הפסיקה קבעה כי במידה ולאישה הכנסה ניתן לזקוף את הכנסתה כנגד מזונותיה ולהפחית ממזונותיה את משכורתה.
106. ביום 28.10.20 ,בהתאם להחלטה שניתנה, צרפה האישה העתק דפי חשבונות בנק המתייחס לחודשים 20.7.20 ועד 1.10.20 מהם עולה כי בחשבונות מתנהלים רק ממסרים דחויים, לאישה אין הכנסות ממשכורת בחשבונות הבנק שצורפו, יחד עם זאת, לפי היתרות שניתן היה לראות, נצפו בחשבונות יחד יתרות של כ-400,000 ₪.
107. ביום 14.2.21 הגיש האיש תצהיר רכוש, זכויות וחובות בו פירט את מלוא רכושו והכנסותיו בצירוף מסמכים. האישה לא הגישה כל תיעוד בהקשר חשבונות הבנק שלה הפרטיים והוצאותיה. נוכח העובדה כי האישה הגישה וניהלה את תביעתה ללא פירוט נדרש, הפנה ביהמ”ש קמא את הצדדים לתקנה 12(ב)(2) ו-12(ב)(3) לתקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ”א-2020 (“תקנות סדרי הדין”) לעניין המסקנה מאי צירוף מידע ומסמכים נדרשים.
108. הלכה היא כי תביעת מזונות, ככל תביעה כספית אחרת, יש להוכיח היטב ולבסס בראיות. כן נקבע, כי במקום שאין טיעון עובדתי סביר בנוגע לצרכים הנתבעים, אין לשלול אפשרות של דחיית תביעת המזונות מן הטעם שלא הוכחה במידה נאותה.
109. נקבע כי הכנסת האיש עומדת ע”ס כ-20,000 ₪ לחודש, כאשר הכנסתו מורכבת מקצבת נכות, מדמי שכירות על דירתו וכן מהמשכורת המתקבלת על עבודתו אצל אחיו. יש לזכור כי מאחר והאיש זכאי לקצבת נכות, יש להניח כי לאיש יש הוצאות רבות יותר בשל מצבו הרפואי ועל כן הוא מקבל את הקצבה.
110. האישה לא צרפה אף מסמך בהקשר הכנסתה, ונקבע כי יש להעמיד את הכנסתה על לכל הפחות 9,000 ₪ שמהווים את הכנסתה מעבודתה ביחד עם הכנסתה מהזכויות בשתי המוניות. יחד עם זאת, יש לזכור כי בתחילה הכנסתה של האישה הייתה נמוכה יותר, ורק בהמשך הכנסתה עלתה.
111. לאחר עיון בכל טענות הצדדים ובשל העובדה כי האישה לא תמכה טענותיה לעניין הוצאותיה והכנסותיה במסמכים, נקבע כי יש לחייב את האיש לשאת במזונות האישה החל ממועד הגשת ההליך ליישוב סכסוך (11.5.20) למשך שנה וזאת בגובה 1,500 ₪ לחודש, כפי שנקבע בהחלטת המזונות הזמניים.
112. ככל והאיש לא נשא בתשלום זה כולו או חלקו, על האיש להשלים תשלום מזונות עבר זה תוך 30 יום מיום מתן פסה”ד, ככל ששילם ביתר, יקוזז התשלום המוכח מחיובי האשה כלפיו כאמור בפסק הדין.
התביעה של האח י’ –
113. האח י’ טען כי תביעתו עוסקת בתביעה רגילה של השבת הלוואה של אדם לעסק שבבעלות קרוביו. לדבריו, העברת הכספים האמורה מעוגנת הן בהסכמים ברורים בכתב, הן בתדפיסי בנקים מחשבון העסק, ועל כן, אין מנוס אלא להורות על השבת ההלוואה לידיו לפי דרישתו.
114. האח טען כי העביר שתי הלוואות לחשבון העסק במספר פעימות, הלוואה ראשונה בסך 350,000 ₪ ובגינה נחתם הסכם הלוואה מיום 20.4.09 בינו לבין אחיו והעסק, לפיו יעמיד האח הלוואה תוך 3 חודשים והסכום יושב בתוך 10 שנים בתוספת תשואה של 1/2% חודשי, וכן הפרשי הצמדה עד ליום 20.4.19. האח טען כי במסגרת שלושה החודשים העוקבים הוא העביר לחשבון עסק האישה את מלוא ההלוואה בסך 350,000 ₪ ב-4 פעימות.
115. בקשר להלוואה השנייה, האח הפנה להסכם הלוואה שנחתם בסמוך להעברת הכספים ביום 1.7.11. לפי ההסכם, בהמשך להלוואה הראשונה, יעביר האח לעסק הלוואה נוספת של 50,000 ₪ אשר יחולו עליה אותם התנאים של ההלוואות הקודמות.
116. האח טען לסתירות בין גרסת ההגנה של האישה לבין הראיות בתיק. לטענתו, האישה מחד טוענת שהיא כלל לא הייתה קשורה לעסק ולא עבדה בו אפילו יום אחד, ומנגד היא טוענת טענות באשר להתנהלות העסק מהן משתמע שהיא הייתה פעילה בו, ובכך מנסה היא לאחוז בחבל בשני קצותיו. כמו כן, טען, כי יש לדחות טענות האישה כי העסק הצליח ושגשג ולא היה זקוק להלוואות, כאשר גם טענה כזו לא יכלה האישה לטעון מבלי שהיא מעורה בעסק. לטענת האח עיון בחשבון הבנק של העסק מעלה כי טרם הועבר התשלום הראשון של ההלוואה הראשונה, החשבון העסקי היה במינוס, וכך ללא הזרמת הכספים היה החשבון העסקי נקלע ליתרת חובה מסוכנת, כן הראה זאת האח לגבי מועדים נוספים בהם נכנסו סכומי ההלוואה לחשבון.
117. לטענת האח גם אם האישה לא ידעה על ההלוואה, עדיין אין בכך כדי לפטור אותה מלהשיבה, שכן מדובר בהלוואה ממנה נהנה העסק המשותף לה ולאיש.
118. האישה טענה כי הצדדים מעולם לא נזקקו להלוואות או לעזרה כלכלית. מאז שנישאו הם רק הלכו וגדלו כלכלית, לא היו בחשבון הלוואות, מינוס או חובות, הרי האיש גנב למעלה ממיליון ₪ במזומן, כלומר, לטענת האישה, היה כסף בחשבון גם בסמוך למועד בו לכאורה ניטלה ההלוואה.
119. עוד טענה האישה, כי היא כלל לא ידעה על ההלוואה, ולא הייתה בקשר עם משפחתו של האיש. האח לא הציג ולו פניה אחת או דרישת תשלום על חשבון החוב במשך כל השנים, גם לא בזמן פירעון החוב לכאורה. מדובר בתביעת סרק שנוצרה כדי לממש את איומיו של האיש עליה, לייצר חובות, ולהביאה למצב של ייאוש.
120. לאחר עיון בטענות הצדדים, המסמכים והראיות שצורפו, נקבע כי יש לקבל את תביעת האח י’.
121. בידי האח מסמכים התומכים בתביעתו, כאשר המסמכים מעידים על שתי הלוואות, שניתנו על ידו לפני שנים, ועוד בטרם יחסי האיש והאישה עלו על שרטון.
122. אין מחלוקת כי האישה לא הייתה מעורה בכל הנעשה בעסק ולא הייתה מעורה בכל הכספים שהיו נכנסים ויוצאים מהחשבון והאיש טיפל בענייני העסק ללא צורך בחתימתה. בנוסף, אין מחלוקת כי העסק פרנס את הצדדים והם חיו ברווחה כלכלית בשל רווחיו, כאשר ההלוואה בה עסקינן נכנסה לחשבון העסקי שנים רבות טרם יום הקרע בין הצדדים.
123. הנטל המוטל על כתפי האישה על מנת להוכיח טענותיה כי האיש ואחיו עשו יד אחת כנגדה באופן פלילי הוא גבוה, והיא לא עמדה בו. האישה לא הצליחה להוכיח כי ההלוואה שניטלה הינה הלוואה פיקטיבית.
124. האישה נתנה לאיש יד חופשית בניהול העסק, וגם אם לא ידעה על קיום ההלוואה, הרי שהיא נהנתה במשך כל השנים בהן חיה עם האיש מפירותיה של ההלוואה- דהיינו מהכנסות העסק. כאשר יודגש כי ההלוואות הועברו לחשבון העסקי כאשר יחסי הצדדים היו טובים.
125. האישה לא הצליחה להרים את הנטל להוכיח כי הסכם ההלוואה נוצר לצרכי תביעה זו, כי לא הייתה כלל הלוואה והכספים נכנסו לחשבון לצרכי “הלבנת כספים” או לחלופין כי הייתה הלוואה וסכום ההלוואה הושב לאח.
126. בנסיבות אלה התקבלה התביעה. על באי כוח הצדדים לסייע לערוך תחשיב החזר ההלוואה לפי הסכם ההלוואה. גובה החזר ההלוואה יצבור הפרשי ריבית והצמדה מיום המצאת פסק הדין לצדדים ועד ליום התשלום בפועל.
127. לפי הסכמת הצדדים מיום 5.10.21, מתמורת מכר הבית לאיש נשאר בנאמנות ב”כ הצדדים סך בגובה 370,000 ₪ בהתאם לעיקול שהאח י’ הטיל על זכותה של האישה בבית. כספים אלה יעברו לטובת האח י’ וככל ויהיה צורך בהשלמת סך נוסף בהתאם לתחשיב ב”כ הצדדים, אזי על האישה יהיה להעביר הסך הנוסף תוך 30 יום.
128. לסיכום – התביעה הרכושית והתביעה למזונות אישה התקבלו בחלקן; התביעה הכספית שהגיש האח י’ התקבלה.
טענות המערער –
129. המערער הודה כי מתוך סכום של 915,000 ₪ נותר בידו סך של 125,000 ₪. המשיבה לא הוכיחה כי המערער לקח את הכספים שהיו בבית, מאידך המערער הוכיח כי הכספים נלקחו מהבית ע”י המשיבה.
130. אין מחלוקת כי המשיבה פעלה לסגירת העסק בניגוד לצו שיפוטי במזיד, יכלה להמשיך להפעילו, יכלה למכרו, כאשר העסק היה שווה סכום ניכר. משהעסק היה בבעלותה הבלעדית של המשיבה והיא החזיקה ברישיון למתן אשראי, אזי עליה לאזן שווי העסק גם אם אינה רוצה לעבוד בתחום או למכרו.
131. על רכב ה—— הייתה הלוואה אשר שולמה ע”י המערער עד מועד מכירתו. על כן, יש להורות על איזון הלוואת הרכב.
132. המערער רכש את הדירה כ 3 שנים לפני נישואי הצדדים. עלות הדירה עמדה על 309,000 ₪ כאשר רובה מומנה מכספי המערער וניטלה משכנתא ע”ס 140,000 ₪. למערער היו בחשבון טרם נישואיו כ 213 אלף ₪, כך שלכאורה לא היה לו צורך במשכנתא. המערער הכניס את המשיבה כשותפה בחשבון, כך שבעצם היה בחשבון סך העולה על סכום המשכנתא, ולמעשה המשיבה לא שילמה דבר.
133. לא נעשה כל שיפוץ או השבחה בדירה וקיים הסכם ממון המתייחס בין היתר, לדירה, אשר גם אם לא אושר בבית משפט עדיין ניתן ללמוד ממנו על כוונת המערער ביחס לדירה. הצדדים התגוררו בדירה 11 שנים מתוך 25 שנות נישואין.
114. הצדדים רכשו את הבית תוך נטילת משכנתא בסכום ניכר, כאשר לא עלתה בשום שלה האפשרות לממן את ביתם באמצעות מכירת דירתו של המערער.
115. שגה ביהמ”ש קמא עת קבע מזונות אישה הן לאור היותה מורדת באופן חמור שגדעה את פרנסת המשפחה, והן לאור הכנסת האישה שהשתכרה שכר נכבד.
טענות המשיבה –
116. מרגע שהמערער הודה שמשך כספים מחשבונות הצדדים, הרי שמדובר בטענת “הודאה והדחה” והנטל על המערער היה להוכיח טענתו המוכחשת כי האישה נטלה את הכספים. המערער לא הוכיח טענתו.
117. המערער הוא זה שניהל את העסק והפעיל אותו. לא בכדי מאז פתיחת ההליכים המשיבה לא גבתה אלא 2 שיקים שחזרו, ואין לשוות למשיבה יכולות ניהול העסק. המערער הוא זה שהיה צריך לתת למשיבה את שווי העסק, וככל שבחר שלא להמשיך לנהל את העסק, עשה כן כדי להימנע מתשלום שוויו למשיבה.
118. המערער עשה שימוש בלעדי ברכב ה—— מבלי לשם למשיבה דמי שימוש וכאשר שוויו היה פי 4 משווי הרכב שהיה בחזקת המשיבה.
119. הצדדים התגוררו בדירה משך כ 12 שנים, ובדירה נולדו ילדיהם; בתקופת השיתוף שולמו תשלומי המשכנתא על הדירה מהחשבון המשותף בסכום של כ 221,000 ₪ המהווה למעלה מ 71% מסכום רכישתה; תשלומי השכירות נכנסו לחשבון המשותף ושימשו לצרכים משותפים; הדירה עברה שיפוץ כללי.
120. המשיבה הוכיחה שיתוף ספציפי בדירה ששימשה את הצדדים והיא גולת הכותרת של החיים המשותפים. הדירה נטמעה ברכוש המשותף.
121. הסכם הממון שלא נחתם ע”י המשיבה ולא אושר, נזנח בהתנהגות הצדדים.
122. יש להורות על עדכון חוו”ד השמאי משנת 2020 כך שהמערער ישלם למשיבה את שווי מחצית הדירה בהתאם לשוויה המעודכן.
123. המערער חויב במזונות אישה בסכום נמוך למשך שנה אחת בלבד, בתקופה בה היו הצדדים עדיין נשואים, כאשר במשך כמעט כל שנות הנישואין האישה לא עבדה ופרנסתה הייתה מוטלת על המערער באופן מוחלט.
דיון הכרעה –
124. מהלך דיון שהתקיים ביום 1.7.24 הסכים המערער לצמצום הערעור ומיקודו לשתי טענות בלבד –
א. השבת סך של 520,000 ₪ לידי המשיבה.
ב. שיתוף ביחס לדירה ב——.
125. בעניין האמור, חזרו הצדדים על טענותיהם כמפורט, ועל כן נותר להכריע.
השבת מחצית מסכום הכספים שמשך המערער סמוך למועד הקרע –
126. לאחר עיון בכתבי הטענות, שמיעת הצדדים סבורני כי בסוגיה זו דין הערעור להידחות.
127. כידוע, אין זו מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית, אשר מתרשמת באופן בלתי אמצעי מעדים וחקירתם ובוחנת לעומק את מסכת הראיות שנפרשה בפניה. התערבות ערכאת הערעור תיעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כגון מקרים בהם נפל פגם היורד לשורשו של עניין בהכרעת ביהמ”ש קמא, או כאשר המסקנות אינן נטועות בממצאים העובדתיים ובהוראות הדין (ראה לעניין זה ספרם של ט’ חבקין וח’ בן-נון “הערעור האזרחי” מהדורה שלישית עמודים 475-474; דברי כב’ השופט ד. מינץ בע”א 8191/16 דיאליט נ’ אברהם הרר, [נבו] מיום 17.6.19; ע”א 4175/12 תעשית אבן וסיד בע”מ נ’ גדיר, [נבו] מיום 10.3.14).
128. המקרה דנן, אינו נמנה על המקרים החריגים המצדיקים התערבות. פסה”ד מפורט ומנומק היטב ומבוסס על קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות שאין מקום להתערב בהם.
129. אין חולק כי המערער משך סמוך למועד הקובע סכום של 1,040,000 ₪ מהחשבון המשותף.
130. ביהמ”ש קמא התרשם שהמערער משך את הסכום משהבין כי המשיבה רוצה להתגרש, על מנת להבטיח זכויותיו, וקבע כממצא מהימנות עובדה לאחר שמיעת עדותו של הבן א’ בסוגיה, כי לא ניתן ללמוד ממנה היכן הכספים. הבן לא ידע לומר מה ראה ואיך הוא יודע, כביכול, כי המשיבה נטלה את התיק השחור עם הכסף.
131. לאמור יש להוסיף, קביעה עובדתית נוספת לפיה אין כל תיעוד לפניות של המערער או הבן א’ למשיבה להשבת הכספים אותם, לטענתם, נטלה.
לכך יש להוסיף היגיון הדברים- מצויים אנו ערב סכסוך; המערער הוא שמשך את הכספים; ההיגיון נותן כי משיכה שביצע המערער לא ‘תופקר’ ערב סכסוך לרצון המשיבה; משכך, משלא הוכיח המערער כי המשיבה היא שנטלה הכספים, הדעת נותנת כי המושך מהחשבון הוא שנטל הכספים והמערער לא הוכיח אחרת.
132. לאור האמור, בדין נקבע כי המערער לא עמד בנטל להוכיח שהמשיבה נטלה סכום מזומן שהיה בבית ע”ס 915,000 ₪, והורה למערער על השבת מחצית הסכום שמשך מהחשבון המשותף.
הדירה ב—— –
133. לאחר עיון בכתבי בי דין ושמיעת טענות הצדדים, סבורני וכך אמליץ לחבריי להרכב, כי דין הערעור להתקבל חלקית, כפי שיפורט להלן.
134. ראשית אני רואה להפנות לדברי כב’ השופט ויצמן בעמ”ש 45801-12-23, מיום 15.6.24, המפרט את ההלכה והגישות השונות ביחס להלכת השיתוף הספציפי כהאי לישנא –
“הלכת השיתוף הספציפי התפתחה בפסיקה לאחר חקיקתו של חוק יחסי ממון בין בני זוג תשל”ג – 1973 (לעיל ולהלן: חוק יחסי ממון או החוק) במסגרתו הוציא המחוקק מכלל איזון המשאבים נכסים חיצוניים שהיו לצדדים ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה במהלך הנישואין (סע’ 5 (א) (1) לחוק). .. ביחס לנסיבות הקשורות בנכס ניתנה חשיבות רבה בפסיקה להיות הנכס הספציפי בית המגורים של בני הזוג, מתוך תפישה לפיה בית המגורים אינו נכס ככל הנכסים והוא מהווה גולת הכותרת של התא המשפחתי… שכך, נקבע, כי לצורך הוכחת כוונת שיתוף ספציפי, יש להקל, במידת מה על היקפן של הראיות הנדרשות להוכחת השיתוף בה…
במאמרו אחרית דבר – מה למדנו מדנג”ץ הבוגדת, מחקרי משפט ל”ד, התשפ”ד – 2023, עמד המלומד פר’ ש. ליפשיץ על הגישות השונות ביחס להלכת השיתוף הספציפי, והעמידן על שלש גישות עיקריות – גישה הסכמית מצמצמת, גישה קניינית וגישה קהילתית – משפחתית או גישה קישורית, כפי שכונתה על ידו בעבר. נבהיר את עניינן של הגישות בתמצית –
א. הגישה ההסכמית המצמצמת – מקורה בעניין אבו רומי הנ”ל בו נקבע, כאמור, כי בן זוג עשוי לשתף את משנהו בנכס שהיה ברשותו עובר לנישואין ואינו בר איזון מכוח הוראת סע’ 5 לחוק יחסי ממון. על פי הגישה הנזכרת ניתן לוותר על החסם של דרישת הכתב, המצביעה על כוונת השיתוף, בקיומה של ראיה חלופית, דוגמת השקעה ממשית משותפת בנכס או ראיות בעל פה המעידות על כוונת שיתוף בנכס חיצוני. דומה כי הלכת אבו רומי קובעה וגודרה בפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין אלמונית הנ”ל בו נפסק כי “על בן הזוג שמבקש שיוקנו לו מחצית הזכויות בדירת המגורים שרשומה על שמו של בן הזוג האחר, מוטל להוכיח – מעבר לקיומם של חיי נישואין משותפים – אף אם ממושכים – קיומו של ‘דבר מה נוסף’ שיעיד על כוונת שיתוף בנכס הספציפי”..
ב. הגישה הקניינית, לפיה יש להפעיל את השיתופיות אף ללא קשר לכוונה הסובייקטיבית של הצדדים ולעיתים אף בהיפוך לה (ראו – ח. דגן וד. הקר הלכת השיתוף הספציפי לקראת המערכה הרביעית בבג”ץ 4602/13 מחקרי משפט לב 519 (2019)). גישה זו מבקשת לשנות למעשה את ברירת המחדל הקיימת בחוק יחסי ממון ולקבוע כי גם אם מדובר בנכס שאינו בר איזון, הרי שבהעדר התניה נוגדת בהסכם ממון פורמלי יוחל הסדר של שיתוף וזאת ביחס לנכס שהוא נכס משפחתי מהותי דוגמת דירת מגורים…
ג. גישת הקהילה המשפחתית או הגישה הקישורית, גישה שפותחה על ידי המלומד ליפשיץ עצמו בספרו על השיתוף הזוגי ואשר יש לה ידיים מאמצות אף בפסיקה. בבסיסה של גישה זו עומדים “תנאי סף קישוריים” – היינו קיומם של נישואים ראשוניים ממושכים, העדר ילדים מבני זוג קודמים, יחסים אישיים תקינים לאורך חיי הזוגיות וקיומו של אורח חיים שיתופי. עיקרה של גישה זו הוא בהנחה שקיומם של “תנאי הסף הקישוריים” יביא בהכרח לשיתופיות בנכסים המוגדרים כנכסי המאמץ המשותף שאז לא יבחן מקורו ההיסטורי של כל נכס…
לסברתי, הגישה הקישורית והגישה ההסכמית אחיות זו לזו ולמעשה הן מהוות גישה שלובה השלטת בפסיקה בכל הקשור לשיתוף ספציפי, כאשר ההבחנה בין הגישות תתבטא, לרוב, בכמות ואיכות הראיות הנדרשות לנו על מנת שנוכל לומר כי הוכחה כוונה סובייקטיבית לשיתוף ספציפי עד כדי כך שאף הצופה האובייקטיבי יהא משוכנע כי לכך כיוונו בני הזוג…” (הדגשות אינן במקור)
135. בבע”מ 1398-11 מיום 26.12.12 נקבע כי על בן הזוג שאינו רשום להוכיח, מעבר לקיומם של נישואים אף אם ממושכים, קיומו של “דבר מה נוסף” להוכחת כוונת שיתוף ספציפי, כאשר עפ”י הפסיקה הדבר יכול לבוא לידי ביטוי בהשקעה רצינית, או בהבטחות ומצגים שיכולים להביא לכדי הסתמכות של בן הזוג –
“המנגנון הקבוע בחוק יחסי ממון הינו בעיקרו מנגנון דיספוזיטיבי ובני הזוג רשאים להתנות עליו ולעצב מראש הסדר אחר כראות עיניהם על ידי עריכת הסכם ממון בכתב ובכפוף לאישורו בדרך הקבועה בחוק (סעיפים 2-1 לחוק). כאשר הצדדים לא עורכים מראש הסכם ממון, או כאשר נכרת הסכם ממון אך הוא שותק בנוגע לסוגיות שמוסדרות בחוק, יחול מניה וביה המנגנון הקבוע בחוק (סעיף 3 לחוק). הנה כי כן, לשונו של החוק ברורה וכך גם תכליתו: בעומדנו בנקודת הסיום של הנישואין, עלינו לנקוט, ככלל, במנגנון חלוקה שוויונית של כלל נכסי בני הזוג – למעט אותם נכסים שהוחרגו מהחלוקה מכוח החוק או מכוח הסכמת הצדדים – כאשר מטרתנו להביא לאיזון כלכלי בין בני הזוג ולצמצם את חוסר השוויון הגלום ביחסי הממון ביניהם אשר סיבותיו הינן, לרוב, חיצוניות.
נטל ההוכחה מוטל, מטבע הדברים, על בן הזוג שאינו רשום כבעלים של הנכס, שהינו “המוציא מחברו”.
דירת המגורים, הודגש אופייה וייחודה כ”נכס משפחתי מובהק, לעיתים הנכס המשמעותי ביותר של בני הזוג ולעיתים אף היחיד”, ולפיכך נקבע כי מבחינת נטל ההוכחה “יש טעם להקל על בן הזוג הטוען לבעלות משותפת בדירת המגורים כאשר זו רשומה רק על שם אחד מהם” [השופטת ט’ שטרסברג-כהן בעניין אבו רומי בעמ’ 183].
על בן הזוג שמבקש שיוקנו לו מחצית הזכויות בדירת המגורים שרשומה על שמו של בן הזוג האחר, מוטל להוכיח – מעבר לקיומם של חיי נישואין משותפים, אף אם ממושכים – קיומו של “דבר מה נוסף” שיעיד על כוונת שיתוף בנכס הספציפי. מעיון בפסיקה עולה כי במרבית המקרים בהם קיבלו בתי המשפט את טענת השיתוף, הוכח כי בוצעו השקעות כספיות בנכס מצידו של בן הזוג הטוען לשיתוף והשקעות אלה היוו “דבר מה נוסף” המעיד על כוונת השיתוף:
הפסיקה קבעה במרבית המקרים כי “דבר מה נוסף” אשר מעיד על כוונת שיתוף ספציפית בנכס “חיצוני” הינו השקעה של בן הזוג הלא רשום בנכס. אכן, השקעה כזו, ככל שמדובר בהשקעה כספית רצינית שאינה בטלה בשישים, מעידה בדרך של התנהגות על כוונת שיתוף מצד שני בני הזוג ועל עירוב נכסים כלכלי. יחד עם זאת, לא מדובר בתנאי הכרחי שאין בלתו. כוונת שיתוף ספציפית בנכס “חיצוני” יכולה להתבטא גם בהבטחות ובמצגים אקטיביים שעשויים להביא להסתמכות מצד בן הזוג הלא רשום… ודי במצגים נמשכים בדבר כוונה למכור את דירת המגורים ולרכוש דירה חדשה משותפת, כפי שהתרחש במקרה דנן.” (הדגשות אינן במקור)
136. אכן- מדובר בדירת מגורים; אכן- מדובר בדירה בה התגוררו הצדדים מעל 11 שנים ובהמשך אין חולק כי פירות הדירה הוכנסו לחשבונם המשותף; חרף זאת סבורני, כי אין בנתונים אלו כדי להצדיק קביעת שיתוף במקרה דנן, וזאת מכמה טעמים.
137. א. ראשית, עסקינן בדירה אשר נרכשה בשנת 1992, כשלוש שנים לפני הנישואין ולא ממש סמוך אליהם.
ב. שנית, הבאתי בחשבון כי החלק של המשכנתא בעזרתו נרכז הנכס, הנו חלק הנמוך ממחצית שווי הנכס (ראה נספח “ה” לערעור).
ג. שלישית- דגש מיוחד ראיתי לשים לכך כי על פניו, מקור ההון העצמי של המערער הנו הטבות בגין נכות צה”ל, כספים אשר אין חולק כי המשיבה אינה זכאית לאיזון בהם, ויש לזכור כי גם בתום ההליך ייוותר המערער עם נכותו. (ראה סעיף 70 לכתב הערעור)
ד. רביעית- קיימות כמה נקודות זמן מהן ניתן ללמוד על רצונו הסובייקטיבי של המערער לשיתוף או היעדר שיתוף; כחודש לפני נישואי הצדדים, נחתם הסכם, אשר אף אם יש ליתן לו משקל נמוך כקביעת ביהמ”ש קמא משלא אושר בבית משפט או ע”י נוטריון, הרי שיש בו כדי לגלות דעתו של המערער ביחס להעדר כוונת שיתוף בדירה. אף העובדה כי במועד רישום בית משותף בשנת 2008 (13 שנים לאחר נישואי הצדדים) ובמועד הרישום בטאבו בשנת 2018 (23 שנים!! לאחר נישואי הצדדים), הצדדים בחרו כי רק המערער יירשם כבעלים של הנכס, וזאת חרף תשלומי משכנתא מהחשבון המשותף והפקדת דמי השכירות, מעידה אף היא על כך כי שני הצדדים ראו במערער כבעלים של הנכס (ראה – עמ”ש 22552-04-23 מיום 21.1.24).
ה. חמישית- באופן טבעי, כאשר צדדים שוקלים לרכוש נכס משותף גדול, ונוטלים משכנתא משמעותית, ככל שביד שניהם נכס משותף, ייטו למכור אותו על מנת שעול המשכנתא לא יכביד- כאן, נלקחת משכנתא גבוהה לנכס שרכשו הצדדים ברחוב הפשוש, אך הנכס נשוא המחלוקת נותר על עמדו, לא נמכר, תוך שקיימת אבחנה ברורה- הנכס הנרכש נרשם ע”ש שניהם, הנכס שאינו נמכר- נותר ע”ש המערער.
לעניין זה- ראה תצהיר עדות ראשית של המשיבה בבית המשפט קמא, המחשב חלק הצדדים בנכס שנמכר, לאחר גרירת המשכנתא, ומכאן ניתן להסיק העלות וההון העצמי.
ו. שישית- ניתן ללמוד גם מהעובדה כי חשבון הבנק אשר היה למערער לפני הנישואין הומר על ידו לחשבון משותף; הנה אקט מפורש, המלמד כי ברצון המערער ליצור שיתוף, הוא עושה כן, וברצונו שלא (לגבי הדירה)- אינו עושה כן. ודוק- כאשר נרכש הנכס אין מחלוקת כי למערער כספים בהיקף ניכר (כספים שיכולים היו לאיין או להקטין נטילת המשכנתא); המערער משתף המשיבה בכספים אלו, אך לא בנכס עצמו!
ז. שביעית- איני נותן משקל גבוה להתנהגות בה ראה בית המשפט קמא מקור לקביעת השיתוף; העובדה שנלקחה משכנתא כמו גם המגורים והפניית הפירות לחשבון המשותף; למעשה, מדובר בהתנהגות שאין בה למעט התנהלות של אינרציית הרכישה, ואין בה להכריע הכף; במה דברים אמורים- המערער רכש את הנכס והעדיף לשמר לעצמו כספים שהיו לו כפיצויים מצה”ל; המערער שילם המשכנתא לפני הנישואין מאותו חשבון; באופן טבעי, כאשר עוברים הצדדים לדירת פשוש, כספי פירות הנכס מועברים לחשבון המשותף, שכן משם, מאז ומתמיד, משולמת המשכנתא; התנהגות זו הנה התנהגות נורמטיבית ולא מהפך המצביע על כוונת שיתוף. למעשה למערער אין ‘ברירה’ – הוא מכלכל התא המשפחתי, מאפשר המגורים, מפנה הפירות לתשלום המשכנתא, כפי שכל אחד אחר היה עושה; התנהגות זו אינה חריג המייצר שיתוף ספציפי.
138. ודוק- לטעמי- הנטל הנדרש בהוכחת ‘דבר מה נוסף’, לקביעת שיתוף ספציפי אינו קל; גם לכך ראוי לתת הדעת- טעם ראשון, כי מדובר בהסדר הסוטה באופן מפורש מהוראת חוק (חוק יחסי ממון), בבחינת חריג להוראת המחוקק; טעם שני- כי כיום, בעקבות בע”מ 1983/23 , השיתוף הנו בינארי- מחצית או כלום; במצב דברים זה, באופן טבעי, הנטייה להכיר בשיתוף תדרוש רף ראייתי גבוה יותר מזה אשר היה נדרש להוכחת חלק יחסי נמוך משמעותית.
139. למקרה דומה- לעניין דמי שכירות והחזרי משכנתא, ראה גם בע”מ 821/18 מיום 8.4.18.
140. בחנתי הפסיקה המובאת- ככלל- נדרשה השקעה, או מצג; לא די היה בתשלום משכנתא אשר נלקחה לפני הנישואין (בוודאי בחלק יחסי שאינו גבוה), או מצג המלמד על כוונת שיתוף; כאן, לדידי, המצגים לא רק שאינם מלמדים על כוונת שיתוף, אלא ההיפך. כפי שקבע ביהמ”ש קמא – המשיבה לא הוכיחה שבוצע שיפוץ משמעותי בבית, והצדדים רכשו את הבית ברח’ פשוש כאמור תוך נטילת משכנתא בסכום גבוה, כשנושא מכירת הדירה לצורך מימון רכישת הבית חדש כלל לא עלה. ביטוי נוסף להעדר כוונה לשיתוף.
141. מהאמור עולה, כי אמנם הוכח כפי שנקבע בפסה”ד קמא אורח חיים קישורי ושיתופי, אולם, לא התקיימו לטעמי המבחנים ביחס לנכס עצמו – לא הוכחה כל השקעה/השבחה, לא הוכחו כל מצג או הבטחה שהביאו להסתמכות המשיבה, הדירה נותרה רשומה ע”ש המערער גם מהלך פעולות שנעשו שנים לאחר נישואי הצדדים ומעבר מגוריהם לבית החדש, מימון הבית החדש נעשה בעיקר באמצעות נטילת הלוואה, משכנתא היוותה פחות ממחצית משווי הדירה, המשכנתא שולמה 3 שנים ע”י המערער בלבד טרם נישואי הצדדים ובהמשך משנת 2007 עד מועד הקרע בחודש 5/22 גובה דמי השכירות עלה הרבה מעבר להחזרי המשכנתא
142. המערער בהתנהלותו מהלך השנים, למעשה, ביקש שלא לקפח את המשפחה ליהנות מהנכס בבעלותו. גישה אחרת, משמעה, כי על מנת שלא יועלו טענות לשיתוף בנכס שהיה למי מבני הזוג ערב הנישואין, עליו להימנע מלהקנות בו חזקה או לשתף בפירותיו – דבר שנוגד היגיון סביר. סבורני כי במקרה דנן המשיבה לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כוונת שיתוף ספציפי הסותר את רישום הדירה.
143. במצב דברים זה, לו תשמע דעתי, תבוטל הצהרה על שיתוף בנכס בין הצדדים; התיק יושב לבית המשפט קמא על מנת לחשב החלק היחסי המשותף ששולם בזמן הנישואין, לרבות ריבית והצמדה; המשיבה תהיה זכאית למחצית הסך המחושב מכוח דיני השבה.
144. בנסיבות אלו אציע לחברי שלא יעשה צו להוצאות.
נ. סילמן, שופט
השופט ס. ג’יוסי [אב”ד]
1. קראתי בעיון את פסק-דינו המנומק והמפורט של חברי, כב’ השופט ניצן סילמן, ואני מסכים עם מסקנותיו וקביעותיו למעט זו בדבר העדר שיתוף בדירה שברח’ —— ב—— (להלן:”הדירה”).
סבור אני, כי יש לדחות את ערעורו של המערער גם בסוגיה זו ולאשר קביעת בית משפט קמא בדבר קיומו של שיתוף ספציפי בדירה, ואנמק.
2. תחילה אחזור לעיקרי העובדות הרלוונטיות לענייננו:
המערער רכש את הדירה ב-11/1992, כשלוש שנים לפני שהצדדים נישאו ב-5/9/1995. ברי, כי הדירה נרשמה באותה עת על שמו של המערער וכנגד תשלום סך של 309,000 ₪ מתוכם כספי הלוואת משכנתה בגובה של 144,350 ₪ (ראו סעיף 73א להודעת הערעור) המהווים כ-47% מכספי התמורה. מדובר בסכום משמעותי ביותר שאין להמעיט בערכו, ובלעדיו לא היתה נרכשת הדירה. כאמור, בשנת 1995 נישאו הצדדים והתגוררו בדירה, שם נולדו ילדיהם בשנים 1995 ו-1996). דירה זו הייתה דירת המגורים היחידה של המשפחה. כל אותן שנים, וגם לאחריהן עד מועד הקרע ב- 31/5/2020, היינו במשך כ- 25 שנה, החזרי הלוואת המשכנתה משולמים מחשבון בנק משותף של הצדדים, חשבון אליו צורפה המשיבה בסמוך לאחר הנישואין. על פי האקטואר מטעם בית משפט קמא, החזרים אלה, בתקופת החיים המשותפים, מסתכמים בכ-220,000 ₪. בשנת 2007 רוכשים בני הזוג בית מגורים רחב מימדים ברחוב הפשוש אשר בחלקו מומן מכספי משכנתה נוספים בסך של כ-300,000 ₪. לאחר מועד הקרע ובהתאם להוראות בית משפט קמא בעקבות התמחרות שנערכה בין הצדדים, רכש המערער את חלקה של המשיבה בבית זה כנגד תשלום מחצית סכום הצעתו – 3,620,000 ₪ והצדדים נותרו חלוקים, בין היתר בעניין הדירה אשר הושכרה בין השנים 2007-2021 כשדמי השכירות שהתקבלו הופקדו בחשבון המשותף אשר שימש למחייתם של הצדדים. על כך יש להוסיף כי הצדדים חיו ברווחה כלכלית כשם שקבע בית משפט קמא בגדרי פסק דינו (ראה למשל האמור בסעיף 215 לפסק הדין קמא), בזכות העסק הרווחי אותו הקימו, עסק שהיה משותף לשניהם, הגם שהיה רשום ע”ש המשיבה, כאשר הם נהנו מהכנסותיו ואפשר להם לקיים רמת חיים גבוהה.
3. אכן צודק חברי כב’ השופט סילמן כי משמדובר בדירת מגורים שהובאה לנישואין על ידי אחד מבני הזוג, והיא רשומה על שמו, יש להראות נסיבות עובדתיות נוספות מעבר לקיומם של חיי נישואין ממושכים כמו במקרה שלנו, לשם הכרה בשיתוף בנכס זה. גם חברי וגם בית משפט קמא הפנו לבע”מ1398/11 אלמונית נ’ אלמוני (26.12.12) במסגרתו נקבע: “במרבית המקרים בהם קבלו בתי המשפט את טענת השיתוף, הוכח כי בוצעו השקעות כספיות בנכס מצידו של בן הזוג הטוען לשיתוף, והשקעות אלה היוו “דבר מה נוסף” המעיד על כוונת השיתוף”.
4. אלא שתמים דעים אני עם בית משפט קמא, כי עלה בידי המשיבה להוכיח שיתוף בדירה משנסיבות המקרה ועובדותיו מקימות אחר אותה דרישה ל”דבר מה נוסף”, וסבורני כי במקרה דנן, התקיימו צבר של עובדות ונסיבות עליהן עמדתי לעיל, אשר כל אחת מהן, קל וחומר כולן במצטבר, מהוות “דבר מה נוסף” הנדרש להוכחת כוונת שיתוף ספציפי.
נראה גם כי במקרה דנן ובמצוות פסיקת בית המשפט העליון בבע”מ 1398/11 הנ”ל, ולרשימת הפרמטרים שהציע כב’ השופט עמית שם, בבחינת שאלת קיומו של שיתוף בנכס חיצוני, והוכחת כוונת שיתוף ספציפי “יש להקל לגבי דירת המגורים לעומת נכסים אחרים שהובאו לנישואין על ידי אחד מבני הזוג” (סעיף 2 לפסק דינו של כב’ השופט עמית), התקיימו כל אלה:
א. לבן הזוג השני לא הייתה דירת מגורים או נכס חיצוני אחר שהביא עימו לנישואיו ואשר נותר רשום על שמו.
ב. מספר השנים בהן התגוררו בני הזוג בדירה שעה שככל שהתקופה קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף. במקרה שלנו סבורני כי מדובר במגורים תקופה ממושכת של כ-12 שנים, מתחילת נישואיהם ועד לרכישת הנכס השני, כאשר באותן שנים נולדו ילדיהם וגדלו בדירה. כמו כן נישואיהם אלה הם נישואים ראשונים.
ג. האם ניטלה הלוואה בגינה נרשם משכון/משכנתה על הדירה ואשר שולמה לאורך השנים על ידי בני הזוג במשותף, כפי שהיה במקרה שלנו.
ד. אורך חיי הנישואין עד לקרע או עד לגירושין כאשר אלה נמשכו 25 שנים.
5. על כל אלה יש להוסיף כי לאורכו ולרוחבו של פסק הדין קמא בולטות קביעותיו בדבר אותו שיתוף שאפיין את חיי הזוגיות בכל הרבדים, לרבות בהיבט הרכושי – בעסק הצ’יינג’ שהיה רשום על שם המשיבה אותו הפעיל המערער, חשבונות בנקים (3 חשבונות) משותפים שהיו לשניהם (ראה למשל סעיף 165 לפסק הדין קמא וכן 270-271), רכבים ואף במספרי המוניות – הזכויות הציבוריות שהיו רשומות על שם המשיבה, שאף לגביהן הורה בית משפט קמא כי על המשיבה לשלם למערער את עלות הזכות השנייה כאשר המערער טען בסיכומיו לפני בית משפט קמא: “יש לחייב את האישה במחצית שווי המוניות או לחלקן בין הצדדים וכן לחלק את תקבולי השכירות בחלקים שווים….” (ראה סעיף 179 לפסק הדין קמא).
6. אין לדרוש מהמשיבה, כשם שסבור חברי כב’ השופט סילמן, לעמוד ברף ראייתי גבוה יותר לנוכח קביעות בית המשפט העליון בבע”מ 1983/23 שם נקבע כי השיתוף הינו בינארי – מחצית או כלום. לדעתי, אין באותו פסק דין כדי לשנות מהדרישה הראייתית ל- “דבר מה נוסף”, והרף נותר כשם שהיה קודם. גם בהינתן מצב משפטי לפיו מוטל נטל הוכחה גבוה יותר על המשיבה, ואיני סבור כך, היא עמדה בנטל זה לאור צבר העובדות שמניתי לעיל.
ודוק, בית משפט קמא קבע קביעות עובדתיות – אשר אין צורך להכביר מילים בדבר משמעותן לגבי מידת ההתערבות המצומצמת של ערכאת הערעור – כי הקשר הזוגי בין הצדדים נמשך כ- 25 שנים, וכי בשים-לב לתקופת החיים המשותפת של הצדדים, במהלכה נולדו להם שני ילדים, מימון תשלום הלוואת המשכנתה במשותף מחשבון בנק משותף, אווירה כללית של שיתוף ומאמץ משותף שאפיינה את חיי בני הזוג ועוד נסיבות עליהן עמדתי קודם, הוכחה טענת שיתוף ספציפי בדירה.
7. אין בידי להסכים לאמור בחוות דעתו של חברי כב’ השופט סילמן כי לא הוכחה כל השקעה/השבחה בדירה, שהרי כאמור, הלוואת המשכנתה שולמה על ידי בני הזוג במשותף משך כ-25 שנים, כאורך חיי הנישואין, מה עוד שדמי השכירות שהתקבלו לאחר 2007, מועד בו הושכרה הדירה, הופקדו בחשבון המשותף, והדבר אף ממחיש את אותו שיתוף בדירה.
8. חברי כב’ השופט סילמן, מייחס חשיבות למקורות מימון רכישת הדירה, וכן משמעות והשלכות להסכם הממון לו טען המערער.
לא מצאתי בפסק הדין קמא קביעה לפיה מקור ההון העצמי של המערער בעזרתו נרכשה הדירה, הינו הטבות בגין נכות צה”ל וממילא גם סבורני כי טיעון זה, ככל שהועלה בזמן אמת, כלל לא הוכח. אדרבה, סבורני כי בהתאם לכתב הגנתו של המערער בתלה”מ 3283-08-20 קביעת נכות על ידי אגף שיקום נכים, נעשתה בשנת 2015 או לכל המוקדם ב-2014, כעולה מנספח ב’ לאותו כתב טענות, היינו כ-20 שנה לאחר רכישת הדירה.
אשר להסכם הממון, ולטענת המערער כי הוא מלמד על הפרדה והחרגה של הדירה מהשיתוף שחל על בני הזוג, סבורני כי אין ממש בטענה זו ונכון נהג בית משפט קמא משקבע כי “התרשמתי כי ככל והאישה אכן חתמה על ההסכם הרי שהצדדים לא התנהלו בפועל לפי ההסכם והאיש גם לא מבקש לאכוף אותו במלואו. מסקנה זו הייתה תקפה גם לו האיש היה מוכיח כי התייעץ עם עורך דין או כי ההסכם אושר על ידי עורך דין שאיננו נוטריון” (סעיף 264 לפסק הדין קמא).
יש לזכור, כי המערער טען כי הצדדים ערכו “הסכם ממון” אשר בין היתר קובע כי הדירה הינה רכושו הבלעדי, וכי הסכם זה, הגם שלא אושר, מספק אינדיקציה ברורה לגבי רצונות וכוונות הצדדים, ולמצער, רצונו הסוביקטיבי של המערער בדבר העדר שיתוף בדירה, ומכאן גם שומט את הקרקע מתחת לטיעון המשיבה.
מנגד, הכחישה המשיבה עריכת הסכם זה וטענה כי מדובר בהסכם פיקטיבי. כידוע, נטל השכנוע לגבי אמיתות החתימה על מסמך מוטל על כתפי מציג המסמך והמבקש לייחס לו תוצאות מחייבות ועליו להניח מכאן מעבר להצגתו “נדבכים ראייתיים” נוספים, אשר ביחד עם המסמך יהיה בהם כדי להרים את הנטל האמור, וכבר נפסק כי אין די בהגשת המסמך כדי להרים את הנטל להראות כי לכאורה החתימה המופיעה בו שייכת לצד השני (ע”א 5292/90 בנק הפועלים בע”מ נ’ שאול רחמים בע”מ, פ”ד מז(3), 240, 262 (29.6.1993). מכאן התחייבה המסקנה והקביעה המשפטית, כי על המערער היה להוכיח כי המשיבה חתמה על ההסכם.
אמנם, בית משפט קמא ציין בטעות כי המשיבה לא הוכיחה כי לא חתמה על ההסכם וכי לא ביקשה להעמידו לבחינת “גרפולוג”, עמדה הנוגדת את ההלכה הפסוקה בכגון דא, אולם בהמשך קבע כי לא הוכח לפניו כי נערך הסכם, משציין דברים אלה: “התרשמתי כי לא ניתן לפסול לחלוטין את ההסכם, יחד עם זאת, משקלו של ההסכם הינו נמוך מאוד ביחס לראיות אחרות וזאת משהתרשמתי כי שני הצדדים לא ייחסו חשיבות להסכם, ולכן גם בהסתכלות על הסכם זה כעל הסכם רגיל – משקלו נמוך מאוד” (סעיף 265).
עוד אזכיר בעניין זה, כי בבית משפט קמא המשיבה לא נחקרה בעניין ההסכם והאם חתמה עליו, וסבורני כי די בכך כדי לשמוט את הקרקע מתחת לטיעוני המערער בעניין עריכתו. לא רק זאת, אלא שבית משפט קמא ציין כי “נוסח ההסכם הינו נוסח שבית המשפט לא היה מאשר במתכונתו זו” (סעיף 260 לפסק הדין קמא).
9. נוכח כל האמור לעיל, יש לקבוע כי המערער לא הוכיח עריכת הסכם מסוג זה. לחלופין יש לקבוע כי המערער לא סיפק תשובות והסברים לשאלה מדוע לא הובא ההסכם לאישור בית משפט כמתחייב על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, כדי להקנות לו תוקף משפטי, וסבורני כי הימנעות מלעשות כן, ללא שבאו לצידה הסברים משכנעים, מובילה למסקנה שגם אם נערך הסכם, הוא נזנח ע”י הצדדים והם לא היו מעוניינים עוד לאשרו ולהעניק לו תוקף מחייב.
לפיכך, סבור אני, כי יש לדחות את ערעור המערער גם בעניין הדירה, ולהותיר את קביעת בית משפט קמא לעניין השיתוף המלא בדירה על כנה. עוד אציע כי לא נעשה צו להוצאות.
ס. ג’יוסי, שופט
[אב”ד]
השופטת ע’ אטיאס:
אף אני מצטרפת לחוות דעתו של חברי, כב’ השופט סילמן, בכל העניינים בהם עוסקת חוות דעתו, למעט הדירה ברחוב —— ב——. חבריי, האב”ד, כב’ השופט ג’יוסי, וכב’ השופט סילמן, חלוקים בסוגיית כוונת השיתוף הספציפית בעניין דירה זו. לאחר שקלא וטריא, בחרתי להצטרף לתוצאה אליה הגיע חברי, כב’ האב”ד ג’יוסי, משני טעמים:
ראשית, עסקינן בקביעה עובדתית של בית המשפט קמא, וכידוע התערבות ערכאת הערעור תיעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, וזאת לנוכח יתרונה של הערכאה הדיונית כמי שהתרשמה באופן ישיר מחומר הראיות ומהעדויות שנשמעו בפניה. על מנת להתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית צריך שהטעות תהיה מהותית ובולטת עד כדי כך שתבטל את העדיפות המוקנית לה [ראו: בע”מ 1344/22 פלוני נ’ אלמונית (נבו 1.3.2022)]; “אין בית המשפט שלערעור מתערב בממצאים עובדתיים ואף אינו מעמיד עצמו במקום המסכת העובדתית שנפרשה לפניו, אלא אם כן בולטת על פני הפסק טעות משפטית שורשית או שהדברים מופרכים על פניהם ובלתי סבירים” [ע”א 6798/16 לייבוביץ נ’ יורש (נבו 26.9.2017)]. והדברים הללו ישימים גם בענייננו.
שנית ועיקר, אף שנימוקיו של חברי, כב’ השופט סילמן, עשויים לבסס העדר כוונת שיתוף סובייקטיבית מצד המערער, הרי שאין בהם להעיד על אומד דעת סובייקטיבי של שני הצדדים. ביסוד החוזה לא עומד אומד הדעת הסובייקטיבי הכמוס של המערער, אלא רצונו הסובייקטיבי שקיבל גילוי חיצוני. מקום בו אומד הדעת הסובייקטיבי של שני הצדדים הוא שונה, או מקום בו אומד הדעת הסובייקטיבי החד-צדדי של המערער אינו מקבל גילוי חיצוני, הרי שיש להעדיף את המצג האובייקטיבי המגן על הסתמכות הצד השני. “כוונה ליצירת שיתוף בנכסים אין משמעה כוונה סובייקטיבית של כל אחד מן הצדדים, אלא כוונתם המשותפת האובייקטיבית של הצדדים, המשתקפת בהתנהגותם ובמעשיהם” [ראו: ע”א 2566/93 רון שמחה נ’ רון שמחה (נבו 4.4.95)].
במקרה שלפנינו, גם אם בינו לבין עצמו, לא הייתה למערער כוונה לשתף את המשיבה בבעלות בדירה ב——, הרי שגילוי הדעת הסובייקטיבי שקיבל ביטוי חיצוני, לא לימד את המשיבה על העדר כוונה כזו. המשיבה לא תפסה את מצב הדברים כפי שמציגו המערער.
גילוי הדעת האובייקטיבי של המערער, שנגלה לנגד עיני המשיבה, בשונה מזה הסובייקטיבי, לימד על כוונת שיתוף (מגורים בדירה שנים ארוכות- 12 שנים, הולדת הילדים בדירה ב——, תשלום המשכנתה מן החשבון המשותף, הפקדת דמי השכירות בחשבון המשותף, וכן אווירת שיתוף כללית משך שנות נישואין רבות מאוד, למעלה מ- 25 שנה).
התעמקות בנימוקיו של חברי, כב’ השופט סילמן, מלמדת כי חברי מתמקד בכוונתו הסובייקטיבית של המערער, תוך שהוא שם את הדגש על כך שההון העצמי מומן מכספי נכות, או בעובדה שהמערער לא מכר את הדירה ב—— לשם מימון הדירה המשותפת, ולא העביר את מחצית הזכויות בדירה ב—— בטאבו ע”ש המשיבה.
ואולם, בניגוד למצגים אקטיביים או שיפוצים/השקעות, שיש להם ביטוי חיצוני, הרי שקשה יותר ללמוד על כוונה סובייקטיבית מתוך התנהלותו המחדלית. את התנהלות המערער שבחר שלא למכור את הדירה ב—— לשם מימון הדירה המרווחת שרכשו הצדדים או שלא להעביר מחצית הדירה ב—— ע”ש המשיבה, ניתן לפרש לאו דווקא כהתנגדות לשיתופה של המשיבה בדירה ב——. מבחינה אובייקטיבית ניתן ליתן להתנהלותו של המערער הסבר אחר.
אכן, הסכם הממון שלא אושר עשוי לבסס גילוי חיצוני לכוונתו הסובייקטיבית של המערער שלא לשתף את המשיבה בדירת המגורים ב——. ואולם, משעה שמדובר בהסכם שלא אושר בפני נוטריון, עורך הנישואין או בית המשפט, משקבע בית המשפט קמא כי הסכם מפלה שכזה גם לא היה מאושר על ידי בית המשפט, משהצדדים לא פעלו על פיו, ובית המשפט קמא אף קבע עובדתית כי “שני הצדדים לא ייחסו חשיבות להסכם”, הרי שאין בעצם קיומו של ההסכם, גם אם נחתם על ידי המשיבה, כדי להעמיד את המשיבה על העדר כוונת שיתוף מצד המערער, בין מתוך הנחה שמדובר בהסכם חסר תוקף, ובין בשל זניחתו על ידי המערער לאור התנהלותו רבת השנים לאחר חתימתו.
מטעמים אלו, אני מצטרפת לגישתו של חברי, האב”ד גיוסי, לפיה יש לדחות את הערעור בסוגיית דירת המגורים ב——. כן אציע לחבריי, בנסיבות העניין, וחרף דחיית הערעור, שלא לעשות צו להוצאות במסגרת הליך זה.
יחד עם זאת, ולפני סיום ראיתי להוסיף כי איני מקלה ראש, כלל ועיקר, בתמרור האזהרה של חברי, כב’ השופט סילמן, לבל יקל בעינינו אותו דבר מה נוסף הנדרש להוכחת כוונת שיתוף, שמא נמצא הופכים את הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל”ג-1973 לאות מתה. הדברים מקבלים משנה תוקף לאור שלילת השיתופיות המוחלשת בבע”מ 1983/23 פלוני נ’ פלונית (נבו 10.8.2023) ביחס לידועים בציבור וקביעתה של כב’ השופטת וילנר (מבלי להכריע בכך) כי נראה שיש להחיל כלל דומה גם ביחס לשיתוף ספציפי [סוגייה אותה ראיתי להותיר לעת הזו בצריך עיון וראו: פרשנות כב’ השופטים מושקוביץ וסתיו בעמ”ש (מחוזי מרכז) 45801-12-23 ת. פ. א נ’ י. א (נבו 15.6.2024) לבע”מ 1983/23 הנ”ל בפסקה 10 לפסק דינם].
ע. אטיאס, שופטת
הוחלט על דעת כל חברי ההרכב לדחות את ערעור המערער בגין חיובו בהשבת הסך של 520,000 ₪ לידי המשיבה כמפורט בחוות דעתו של השופט סילמן.
כמו כן הוחלט ברוב דעות (של השופטים ס. ג’יוסי ו-ע. אטיאס כנגד דעתו של השופט נ. סילמן), לדחות את ערעורו של המערער גם ביחס לשיתוף בדירה שברחוב —— ב——.
אין צו להוצאות.
עירבון שהופקד יוחזר לידי ב”כ המערער, עבור המערער.
מותר לפרסום לאחר מחיקת שמות הצדדים והשמטת פרטים מזהים.
ניתן היום, ז אלול תשפ”ד, 10 ספטמבר 2024, בהעדר הצדדים.
ס. ג’יוסי, שופט
[אב”ד]
ע. אטיאס, שופטת
נ. סילמן, שופט
