לפני
כבוד השופט אריה נאמן
בעניין:ד’
ע”י ב”כ עוה”ד מוסטפא ראפע (עפ”י מינוי של הלשכה לסיוע משפטי)
נגד
ד’
ע”י ב”כ עוה”ד סוהיר זידאן (עפ”י מינוי של הלשכה לסיוע משפטי)
החלטה
בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בימ”ש קמא מיום 26.9.24 (סגנית הנשיאה כב’ השופטת שירי היימן) במסגרתה נדחתה בקשת המבקש לדחיית תביעת המשיבה על הסף ונקבע שהתביעה תמשיך להתברר.
שתי הערות מקדימות כלליות:
כל ההדגשות בציטוטים שיצוטטו, אינן במקור אלא אם צוין אחרת;
טענות המבקש הנוספות ישולבו במידת הצורך במסגרת ההחלטה;
לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על נספחיה ובתיק קמא, ומכח סמכותי על פי תקנות 138(א)(1)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע”ט-2018, אשר הוחלו גם על בקשות רשות ערעור בענייני משפחה מכוח תקנה 44 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ”א-2020,
שוכנעתי לדחות את הבקשה אף ללא צורך בתשובה, מהטעמים שיפורטו.
רקע בתמצית
החלטת בימ”ש קמא ניתנה במסגרת תביעה רכושית לאיזון משאבים וסעד הצהרתי אשר הגישה המשיבה לבימ”ש קמא.
בין הצדדים קיים הסכם גירושין מראשית שנת XXXX, שנחתם ע”י הצדדים ואושר וניתן לו תוקף של פסק-דין בביה”ד השרעי (להלן: “ההסכם”), שבו הסכימו הצדדים בין היתר על ויתור הדדי כללי ומלא “על כל הזכויות האזרחיות והשרעיות המגיעים להם מהנישואין והגירושין” – לשם הדיוק נביא את הציטוטים הרלוונטיים מתוך ההסכם ומתוך פרוטוקול ביה”ד השרעי המתורגמים לעברית כפי שעמדו בפני בימ”ש קמא, תוך הדגשת החלקים הרלוונטיים:
ההסכם:
342265952500
הפרוטוקול:
אין מחלוקת שנכון להיום, ההסכם הינו תקף, וכל נסיונות המשיבה לבטלו נכון להיום כשלו; קרי: נקודת המוצא המשפטית כיום הינה, שהמשיבה ויתרה בהסכם תקף “ויתור כללי ומלא” “על כל הזכויות האזרחיות והשרעיות המגיעים להם מהנישואין והגירושין”, “ויתור כללי וכולל המונע כל תביעה או טענה בהתאם לתנאי ההסכם”.
לאור האמור הגיש המבקש בקשה לדחיית התביעה על הסף בטענה שההסכם וההסכמות הכלולות בו מונעות מהמשיבה להגיש תביעה רכושית ועל כן יש לדחות התביעה על הסף.
בימ”ש קמא, בהחלטתו מושא הערעור, דחה את הבקשה ונימוקיו הינן כדלקמן:
עצם הגשת התביעה הרכושית לביהמ”ש הינה בסמכותו העניינית של ביהמ”ש שכן ביה”ד השרעי איננו מוסמך לדון בתביעה רכושית העומדת בפני עצמה; ובאשר לטענה כי המשיבה מנועה מלתבוע בניגוד להסכמותיה בהסכם, קבע בימ”ש קמא, שהגם שנקודת המוצא הינה שהסכם תקף משפטית, הרי שהמחלוקת העומדת במרכז התביעה למעשה, נוגעת לפרשנות ההסכם (האם הוויתור הכללי בהסכם על “זכויות אזרחיות” עליהם ויתרה המשיבה בהסכם, מונע ממנה לטעון לזכויות אותן תבעה בתביעתה) וההכרעה בעניין זה יכולה לבוא רק לאחר בירור עובדתי בדבר נסיבות חתימת ההסכם, אומד דעת הצדדים כפי שהיא משתמעת מלשונו ומנסיבות העניין וכו’ – בירור עובדתי שיכול להיעשות רק במהלך המשפט ועל כן אין מקום לדחיית התביעה על הסף כבר בשלב מקדמי זה טרם הבירור העובדתי.
מטענות המבקש בערעור עולה כי תמצית טענותיו הן שתיים:
סמכות עניינית/נמשכת לביה”ד השרעי: משעה שההסכם אושר בביה”ד השרעי, הסמכות העניינית לדון בהסכם נתונה לערכאה שאישרה את ההסכם היא ביה”ד השרעי, וזאת מכח סמכותו הנמשכת לדון בהסכם;
השתק/מניעות: ויתורה של המשיבה בהסכם על כל זכויותיה, מונע ממנה מלתבוע זכויות בניגוד להסכם.
דין טענותיו של המבקש להידחות על הסף, ולו בשל ההלכה הפסוקה בעניין, כפי שאפרט להלן.
לעניין הסמכות העניינית: צודק המבקש שהסמכות העניינית לדון בתוקפו של ההסכם נתונה במקרה דנן לבית הדין השרעי בלבד. וזה אכן דן ודחה את כל ניסיונות המשיבה לבטל את ההסכם. ברם המשיבה לא כללה בתביעתה כאן כל סעד הנוגע לתוקפו של ההסכם, אלא פשוט הגישה תביעה לאיזון משאבים ופסק דין הצהרתי – עצם הגשת תביעה רכושית שכזו, מושכל יסוד הוא שתביעה רכושית לא מצוייה בסמכותו העניינית של בית הדין השרעי – ראה הפסיקה מקדמא דנא אליה הפנה בית משפט קמא בהחלטתו (סעיפים 17-18 להחלטה). כאמור מדובר במושכלות יסוד ואין צורך להרחיב בכך.
באשר לטענת ההשתק והמניעות: צודק המבקש שאין לביהמ”ש לענייני משפחה כל סמכות לדון בתוקפו של ההסכם שאושר ע”י ביה”ד השרעי; אדרבא, בית משפט קמא, בהחלטתו יצא מנקודת מוצא שההסכם תקף ואין ולא יהיה כל מקום לדון בתוקפו המשפטי במסגרת התביעה דנן. שונה הדבר באשר לפירוש ההסכם – שאלת פירושו של הסכם איננה נתונה עוד לסמכותה הנמשכת של הערכאה שאישרה את ההסכם אלא לסמכותה של הערכאה אשר לה נתונה הסמכות העניינית לדון בעצם התובענה:
“ענייננו הוא אפוא בפירוש הסכם ממון שעשו בעלי הדין ביניהם, ושאלה זו – כשאר שאלות שעניינן פירוש הסכמי ממון – חייבת לעלות לפני בית המשפט האזרחי (אם זכה ההסכם לתוקף של פסק-דין, ואם לאו). השווה פרשת צביק [20]. ומסכימים אנו לדבריו של פרופ’ רוזן-צבי באומרו דברים אלה, בספרו הנ”ל, בעמ’ 378: “בתי-המשפט האזרחיים מוסמכים לדון בתביעות שעניינן פרשנות הסכם הגירושין ואכיפת החלק הממוני שבו. סמכות זו אינה מוגבלת להסכמים שאושרו בבית-המשפט האזרחי בלבד. הסמכות משתרעת גם על הסכמים שאושרו בבית-הדין הרבני. כלל הסמכות הנמשכת, המקנה לבית-הדין סמכות דיון בעניין שנידון לפניו בסמכות כדין גם לאחר שזה הסתיים, אינו עניין לכאן. כלל זה חל על תביעה לשינויו של הסכם הגירושין או לתיקונו, אך לא על תביעה לפרשנותו או לאכיפתו”. ראה עוד: פרשת לויץ [18], בעמ’ 951; ע”א 164/71 צ’ צפניה נ’ י’ צפניה [27], בעמ’ 517-518; ע”א 287/78 לרר נ’ קורבר [28], בעמ’ 296; שיפמן, בספרו הנ”ל, בעמ’ 46-47; זומן, בספרו הנ”ל, בעמ’ .21″
בג”ץ 6103/93 סימה לוי נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים
“ולבסוף, בית הדין הרבני לא קנה סמכות נילווית לדון בעילה החדשה שנוצרה בעקבות הסכם גירושין לצורך פירושו של הסכם גירושין. ראשית, משסיים בית הדין ומיצה את סמכותו להכריע בעניין של גירושין, שוב לא נתונה לו סמכות נילווית לפרש את הסכם הגירושין או את פסק הגירושין (השווה בג”צ 897/78 יגאל נ’ בית הדין הארצי לעבודה, פד”י לג(2) 6, 7; ע”א 5403/90 מדינת ישראל נ’ ר.א.ם. רבחיאת איברהים, פד”י מו(3) 459).”
בג”ץ 8638/03 סימה אמיר נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים
“על-פי ההלכה שנקבעה בפסיקתו של בית משפט זה, ערכאה שאישרה הסכם ממוני בין בני-זוג כפסק-דין אינה רוכשת סמכות נמשכת בנוגע לפרשנות ההסכם או אכיפתו (להבדיל מתביעה לתיקון, לשינוי או לביטול הסכם ממוני שאושר כפסק-דין, אשר ככלל תוגש לערכאה שאישרה את ההסכם. ראו: ע”א 164/71 צפניה נ’ צפניה [6], דעתם של השופטים ח’ כהן וויתקון אל מול דעתו החולקת של השופט לנדוי; ע”א 394/88 מאייר נ’ (ברמן) מאייר [7], בעמ’ 475-474; ע”א 3203/91 אזולאי נ’ אזולאי [8], בפיסקה 4 לפסק-הדין; בג”ץ 6103/93 הנ”ל [5], בעמ’ 613-612; ע”א 3868/95 ורבר נ’ ורבר [9], בעמ’ 839-838; ע”א 3695/96 צייטלין נ’ טשינגל [10]; א’ רוזן-צבי דיני המשפחה בישראל – בין קודש לחול [11], בעמ’ 378).”
בג”ץ 8578/01 חיים חליווה נ’ עליזה חליווה
לאור האמור צדק גם צדק בימ”ש קמא, ששאלת פרשנות ההסכם נתונה לסמכותו העניינית של בימ”ש קמא, ומשכך, צדק גם צדק בימ”ש קמא בקבעו כי בשאלה זו יש להכריע רק לאחר בירור עובדתי בדבר נסיבות חתימת ההסכם, אומד דעת הצדדים כפי שהיא משתמעת מלשונו של ההסכם ומנסיבות העניין וכו’, וזאת בהתאם להלכה הפסוקה “אין איזכור-אין ויתור” דהיינו, ויתור על זכויות בהסכם גירושין צריך להיות מפורש (בג”ץ 7947/06 איילת קהלני נ’ בית הדין הרבני הגדול; ע”מ 222/08 ש.א נ’ ש.ד סעיף 234 ואילך), כאשר שאלת פרשנות הוויתור בהסכם, האם הינו מפורש, מה הוא כולל וכו’, על שאלה זו ניתן ללמוד מהנסיבות והראיות כפי שיובאו במהלך המשפט בדבר נסיבות חתימת ההסכם, אומד דעת הצדדים וכו’, כפי שנאמר בפרשת חליווה שאוזכרה לעיל:
“על-כן פתוחה הדרך בפני בית-הדין הרבני האזורי הדן בתביעת המשיבה למזונותיה, לפרש את ההסכם בהתאם לאומד-דעת הצדדים כפי שהיא משתמעת מלשונו ומנסיבות העניין.”
בג”ץ 8578/01 חיים חליווה נ’ עליזה חליווה
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל אני מורה על דחיית בקשת רשות הערעור.
משלא נדרשה תשובה אין צו להוצאות והעירבון ככל שהופקד יוחזר למפקיד באמצעות ב”כ.
ההחלטה מותרת לפירסום בהשמטת פרטים מזהים
ניתנה היום, כ”ו תשרי תשפ”ה, 28 אוקטובר 2024, בהעדר הצדדים.
