לפני
כבוד השופט סארי ג’יוסי
המבקשת
א.ב.
ע”י ב”כ עו”ד ס. בילינסון-שפרן ואח’
נגד
המשיבים
1. א. ש.
2. ה.
3. ל.
ע”י ב”כ עו”ד ע. אטיאס ואח’
החלטה
בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לענייני משפחה בחיפה (כב’ השופטת הבכירה ש. ברגר) מיום 17.4.24, במסגרת ת”ע 13499-11-23 ותיקים קשורים נוספים בגין שמונה תובענות שבין הצדדים, שעניינן בין היתר סדר שמיעת הראיות בתובענות וסדר ההכרעה בהן.
ברקע ניצבת הוראת סע’ 136 סיפא לחוק הירושה, תשכ”ה -1965 המורה כי בית משפט בישראל מוסמך לדון בירושתו של כל אדם שהניח נכסים בישראל, כשמצד אחד עותרת המבקשת ליתן צו ירושה המכריז עליה כיורשתו הבלעדית של אביה המנוח שמקום מושבו במועד פטירתו היה בחו”ל, אך הותיר נכסי מקרקעין בישראל הרשומים בפנקס רישום מקרקעין על שמו. מנגד, ניצבת עתירת המשיבים להצהיר כי הם הבעלים של אותן זכויות במקרקעין, חרף הרישום ע”ש המנוח.
התבקשה תשובת המשיבים שהתנגדו לבקשה.
חיצי בקשת רשות הערעור מופנים כנגד קביעת בית משפט קמא בנוגע לסדר שמיעת הראיות בגדרי התיקים המאוחדים עת נקבע כי רק בשלב השלישי של בירור התובענות, תידון בקשת המבקשת למתן צו ירושה אחר עיזבון אביה המנוח י. ז”ל (להלן: “י’ ז”ל”), אשר נפטר לפני אביו המנוח מ’ שטרן ז”ל (להלן: “מ’ ז”ל”), וכי תובענה זו תוכרע לאור התוצאה שתיקבע בהליך השני.
וביתר פירוט ;
בהחלטה מיום 25.2.24 הורה בית משפט קמא על איחוד התובענות כאשר הדיון בהן יתנהל כדלקמן:
בשלב ראשון – תידון הבקשה לקיום צוואת המנוח מ’ ז”ל בכדי לקבוע מי הם יורשיו.
בשלב שני – ולאחר שיורשיו של המנוח מ’ ז”ל יכנסו לנעליו בתביעות בעניין נכסי המקרקעין – יידונו תביעות אלה, על מנת להכריע במחלוקת – האם נכסי המקרקעין שבארץ שייכים לעיזבונו של המנוח מ’ ז”ל, או לעיזבונו של המנוח י’ ז”ל.
בשלב השלישי – תידון הבקשה למתן צו ירושה אחר עיזבון המנוח י’ ז”ל שתוכרע לאור התוצאה שתיקבע בשלב השני, היינו, רק אם ייקבע שי’ ז”ל הותיר נכסים בארץ.
המבקשת הינה בתו היחידה של המנוח י’ ז”ל אשר נפטר ביום —– ומקום מושבו היה ב- (בחו”ל), כאשר המשיבים 1 ו-2 הם אחיו ואילו המשיבה 3 הינה אמם של י’ והמשיבים 1, 2, אלמנתו של מ’ ז”ל וסבתה של המבקשת.
המבקשת עתרה לפני בית משפט קמא לשמירה על עיזבונו של י’ ז”ל על פי סעיף 77 לחוק הירושה תשכ”ה-1965. תביעה זו הוגשה כנגד עיזבון המנוח מ’ ז”ל, אשר נפטר מאוחר יותר ביום —-, והותיר אחריו אישה – המשיבה 3, ושני ילדים – המשיבים 1 ו-2.
עוד לפני בית משפט קמא הוגשה בקשה למתן צו ירושה אחר עיזבון המנוח י’ ז”ל, וכן בקשה למינוי מנהל עיזבון זמני, כשהסב המנוח – מ’ ז”ל, התנגד לתביעות אלה, והגיש תביעה למתן פסק דין הצהרתי המכריז על נכסים הרשומים על שם י’ ז”ל כנכסים השייכים לו ולרעייתו בלבד.
מאוחר יותר בעקבות פטירת מ’ ז”ל, הגישו המשיבים בקשה לקיום צוואתו ואילו המבקשת התנגדה לקיומה.
כאמור, התובענות השונות אוחדו לפני בית משפט קמא אשר ביקש להועידן לשמיעה, בהתאם לסדר השמיעה שקבע בגדרי החלטתו מיום 25.2.24. מאוחר יותר, ניתנה ההחלטה מיום 17.4.24 המהווה המשך של ההחלטה מיום 25.2.24, אך היא מסדירה סוגיות נוספות לרבות מינוי מומחים – גרפולוגית לזיהוי כתב יד וכן מומחה מתחום הפסיכוגריאטריה לשם בחינת שאלת כשירותו של הסב המנוח במועד עריכת הצוואה.
יודגש שוב שחיצי בקשת רשות הערעור מופנים כלפי רכיב אחד מתוך החלטת בית משפט קמא לפיו הבקשה למתן צו ירושה אחר המנוח י’ ז”ל תידון אחרונה ובכפוף להכרעות שתתקבלנה קודם, לאמור, האם נכסי המקרקעין שבישראל אכן שייכים לי’ ז”ל.
טוענת המבקשת כי שגה בית משפט קמא עת פעל בניגוד לעיקרון שבפסיקה של “הורשה תחילה”, ורק לאחר מכן בירור הטענות נגד הרישום בטאבו, עת כעולה מנסחי טאבו נכסי המקרקעין שבמחלוקת רשומים על שם י’ ז”ל.
לדידה, בכך הפך בית משפט קמא את הסדר הנכון של בירור הטענות עת שהמשיבים טוענים כנגד הרישום בטאבו, טענות שמקומן להתברר רק לאחר שתוכר המבקשת כיורשת נכסי י’ ז”ל בישראל.
כך למשל, טוענת המבקשת, כי על שמו של י’ ז”ל רשומות 1/3 זכויות בדירות המצויות ברחוב שד’ הנשיא 52 בחיפה, וכן זכויות בנכס נוסף המצוי אף הוא בחיפה, כאשר טיעון זה נתמך ברישום שבפנקס רישום מקרקעין וכעולה מנסחי טאבו. עוד מפנה המבקשת לחשבון בנק שניהל י’ ז”ל בישראל בבנק איגוד וגם בבנק דיסקונט.
לאור כל האמור, טוענת המבקשת כי בהתאם להחלטות בית משפט קמא אין למבקשת בשלב זה מעמד משפטי בישראל כיורשת אביה י’ ז”ל, על אף שאין מחלוקת בין כל הצדדים כי היא יורשתו החוקית והבלעדית. כמו כן לדידה, טעה בית משפט קמא עת התעלם מהחלטה מוקדמת שנתן ביום 21.12.22, בגדרה קבע כי י’ ז”ל, הניח נכסים במדינת ישראל, ועל כן אין מניעה ליתן צו ירושה בישראל.
אי לכך, טוענת המבקשת, כי גם אם מקום מושבו של י’ ז”ל ביום מותו היה ברומניה, למנוח נכסים על אדמת מדינת ישראל ועל כן נעדר בית משפט קמא שיקול דעת באם להיעתר לבקשה למתן צו ירושה, עת שאין מחלוקת כי המבקשת הינה יורשתו הבלעדית והחוקית.
מנגד טוענים המשיבים כי דין הבקשה להידחות הן על הסף והן לגופה, וזאת מהטעמים הבאים:
ראשית – ההחלטה מושא בקשת רשות הערעור עוסקת בסדר ניהול הדיונים, והיא מסוג ההחלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור בהתאם לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), תשס”ט-2009 (להלן: “צו בתי המשפט”).
שנית – ההחלטה מושא בקשת רשות הערעור שניתנה ביום 17.4.24 אך מאשררת החלטה קודמת מיום 25.2.24 בעניין שלבי ניהול הדיון בהליך וזו הפכה לחלוטה זה מכבר.
שלישית – הדיון בהכרעה בבקשה לקיום צוואת מ’ ז”ל, אביו של י’ ז”ל, הוא תנאי מוקדם והכרחי לצורך דיון בשאר התיקים, משום שמ’ ז”ל היה צד בכל יתר התיקים לרבות בהליך הבקשה למתן צו ירושה אחר עיזבון י’ ז”ל. עוד לטענתם, בכל מקרה תנאי מקדמי לקביעת יורשיו של י’ ז”ל, אשר מקום מושבו במועד פטירתו היה בחו”ל, הוא כי הותיר נכסי מקרקעין בארץ, אולם הנכסים הרשומים על שמו אינם קניינו אלא קניין אביו המנוח מ’ ז”ל.
ודוק: כפירת המשיבים בסמכותו של בית משפט בישראל ליתן צו ירושה אחר עיזבון י’ ז”ל המצהיר על המבקשת כיורשתו הבלעדית היא אך בעטיה של טענתם כי נכסי המקרקעין שבישראל הרשומים על שם י’ ז”ל הם קניינו של מ’ ז”ל, עוד בחייו של י’ ז”ל, וכי הרישום אינו משקף נאמנה את מערך הזכויות והבעלים האמיתיים. כך למשל בכתב הגנת המשיבים ב-ת.ע. 19311-08-22 טענו בס’ 2:”…לא זו בלבד שהנכסים להם טוענת התובעת אינם שייכים למנוח (י’ ז”ל- ס.ג’.), על אף שחלקים מהם רשומים על שמו בלשכת רישום המקרקעין….”.
לאחר עיון בבקשה ובתשובה, מסקנתי היא כי דין הבקשה להידחות על הסף.
אכן, כשם שטענה המבקשת, “ירושה תחילה” ורק לאחר מכן בירור טענות כנגד זכויות רשומות בטאבו. זהו הדין, והגיונו בצידו, שהרי ככלל, טענות כנגד המרשם אינן דוחות הכרזה על יורשי מנוח שהניח נכסים הרשומים על שמו בארץ וכנלמד מפנקס רישום מקרקעין וכמתחייב על פי סע’ 125 (א) לחוק המקרקעין, תשכ”ט-1969 הקובע כי רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים מהווה ראיה חותכת לתוכנו. כמו כן, בהתקיים מחלוקת לגבי זכויות הרשומות ע”ש המנוח, אין בצו הירושה שיינתן כדי לאיין זכויות צד ג’, ככל שקיימות, שהרי צו ירושה אך מצהיר על זהות היורשים ואינו עוסק בהיקף העיזבון. יתר על כן, צו ירושה ישראלי בעניינו של מוריש שמקום מושבו בעת פטירתו היה בחו”ל יחול אך על נכסים שהיו בבעלותו בארץ, ערב פטירתו.
על כן סבורני, כי על דרך הכלל, אין לעכב מתן צו ירושה בנסיבות אלה, אך משום טענות צד ג’ המבקש לסתור את הרישום. יתר על כן, דחית ההכרזה על יורשי י’ ז”ל מעוררת קושי מסויים סביב מעמדה של המבקשת בגדרי התביעה לפסק דין הצהרתי שהגיש מ’ ז”ל, כנגד “עיזבון י’ ז”ל”, משני טעמים קשורים: ראשית, עיזבון אינו בגדר אישיות משפטית אותה ניתן לתבוע, ותביעה מהסוג שהגיש מ’ ז”ל כנגד “עיזבון” יש להגיש כנגד היורשים, ושנית, כפועל יוצא גם מכך, מכח מה יכולה המבקשת להתגונן בפניה ולטעון בשם עיזבון אביה?
אלא שכל הקשיים עליהם הצבעתי עדיין אינם מצדיקים התערבות ערכאת הערעור בהחלטה מושא בקשת רשות הערעור.
צודקים המשיבים בטענתם לפיה ההחלטה בעניין סדר ניהול הדיונים וסדר קבלת ההכרעה בכל אחת מהתובענות הן מסוג ההחלטות אשר לא תינתן בהן רשות ערעור בהתאם לצו בתי המשפט, בין אם זה נקבע בגדרי ההחלטה מושא בקשת רשות הערעור מיום 17.4.24 ובין אם בהחלטה מוקדמת מיום 25.2.24.
אף בהתעלם מהאמור לעיל, דין הבקשה להידחות על הסף מן הטעם כי אותו סדר עליו מלינה המבקשת נקבע במסגרת החלטה מיום 25.2.24, החלטה שהפכה חלוטה זה מכבר ועל כן לא ניתן להשיג עליה במסגרת בקשת רשות ערעור על החלטה מאוחרת שרק אשררה את שנקבע בעבר.
יתרה מכך לא מצאתי כי נסיבות הבקשה שלפני נופלות בגדר החריגים המצדיקים התערבות בהחלטה אחרת של בית משפט קמא וכי יגרם נזק כלשהו או עוות דין למבקשת, במידה וההכרעה בעניין בקשתה לצו ירושה תינתן בשלב השלישי.
הדברים נכונים ביתר שאת עת מתבררות התובענות במאוחד, בין אותם צדדים, כאשר אין חולק כי המבקשת הינה היורשת היחידה של י’ ז”ל שיכולה לטעון כנגד תביעת מ’ ז”ל לפסק דין הצהרתי, כשבסופה של ההתדיינות יתקבלו הכרעות בתובענות השונות ולגופן של טענות, לרבות בבקשה למתן צו ירושה אחר עיזבון י’ ז”ל.
הבקשה נדחית.
לצד זאת אבהיר כי אין בהחלטות בית משפט קמא כדי להפוך נטלי הראיה והשכנוע המוטלים על המשיבים או לשנות מהם לשם סתירת המרשם והעולה ממנו.
בנסיבות העניין, כל צד ישא בהוצאותיו.
עירבון שהופקד יוחזר לידי ב”כ המבקשת, עבור המבקשת.
מותר לפרסום לאחר מחיקת שמות הצדדים והשמטת פרטים מזהים.
ניתן היום, ז’ תשרי תשפ”ה, 09 אוקטובר 2024, בהעדר הצדדים.
