לפני
כבוד השופט סארי ג’יוסי
המבקשת
ר’
ע”י ב”כ עוה”ד ש. סולן ואח’
נגד
המשיב
ש’
ע”י ב”כ עוה”ד א. נחמני ואח’
החלטה
בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לענייני משפחה בחיפה (כב’ השופטת הילה גורביץ עובדיה) מיום 19.9.2024 בי”ס 7472-09-24, במסגרתה הורה כי בתם הקטינה של הצדדים ילידת 2021 תתחיל ללון אצל אביה המשיב, תחילה ביום ב’ בשבוע הראשון שלאחר ההחלטה, ובימים ב’ ו-ד’ בשבוע השני עד השבוע החמישי כי אז תתחיל ללון אצלו גם בסופי שבוע עד מוצ”ש.
המבקשת לא השלימה עם החלטת בית משפט קמא. במסגרת בקשת רשות הערעור שלפני טוענת כי שגה בית משפט קמא משאפשר לינת הקטינה אצל אביה וזאת בעיקר משום שהחלטה זו אינה משרתת את טובת הקטינה, ניתנה ללא תסקיר או המלצה של אפוטרופוס לדין שטרם מונה, וכי יש לאפשר קיום זמני שהות של הקטינה אצל אביה ללא לינה.
עוד טוענת המבקשת כי הקטינה חזרה מלינה אצל אביה לאחר ההחלטה והתגלה לאם המבקשת כי הלינה “מייצרת לקטינה בעיות”.
עוד לטענת המבקשת, בית משפט קמא לא נימק מדוע סבור הוא כי יש לאפשר לינת הקטינה בדירתו של אביה המשיב, שהינה דירה זרה לקטינה, וכי סדרי הלינה הם מידיים. עוד לטענתה שגה בית משפט קמא כאשר קבע שלא הועלתה טענה בדבר מסוכנות מצד המשיב לקטינה, ומכאן אין מסוכנות, כאשר לעמדת המבקשת מסוכנות זו נשקפת לקטינה עקב העדר מסוגלות של המשיב לטפל ולגדל את הקטינה.
לאחר עיון בבקשה, בנימוקיה ובנספחיה, אני מחליט לדחותה מבלי לבקש תשובת המשיב, בהתאם לסמכותי לפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט-2018.
לא שוכנעתי כי קמה במקרה דנן הצדקה להתערב בהחלטת בית משפט קמא, שהינה סבירה ומתחייבת בנסיבות העניין, כאשר על הפרק עומדת שאלת טובת הקטינה לצד זכויות הוריה, ולא שוכנעתי כי די בטיעון הכללי לפיו המשיב אינו מסוגל לטפל בבתו הקטינה, כדי להקים עילה מכוחה לא יתקיימו הסדרי לינה אצל האב.
בית משפט קמא הדגיש במסגרת החלטתו כי המחלוקת בין הצדדים מקורה בלינה אצל האב, וכי לא מצא בתגובת האם לבקשת האב להסדרי לינה מדוע יש לשלול מהקטינה זכות זו. בית משפט קמא ציין בגדרי החלטתו כי האם לא טענה כי נשקפת לקטינה מסוכנות מצד האב, ולא הצביעה על חשש ממשי מכוחו יש לשלול מהאב לינת הקטינה אצלו.
בית משפט קמא הפנה להחלטות שניתנו על ידי מותב זה בעבר (רמ”ש 30697-05-23 ר’ -נ- מ’ מיום 12/5/23) ולהחלטות נוספות על פיהן לינת קטין אצל מי מהוריו היא הכלל וכי רק במקרים חריגים, אין לאפשרה, כאשר הונחה תשתית ראייתית סובסטנטיבית לפיה הלינה אינה מיטיבה עם הקטין.
גם במקרה שלפנינו סבורני כי לא עלה בידי האם להניח תשתית עובדתית וראייתית המעידה לכאורה כי הלינה אצל האב אינה לטובת הקטינה. הטענה בדבר העדר מסוגלות של האב נותרה כללית ללא ביסוס וללא הנמקה.
כפי שציינתי בעבר, נקודת המוצא בדיון מעין זה, היא כי לשני ההורים המסוגלות לטפל בילדיהם, וכי לינה של קטין אצל כל אחד מהם משרתת את טובתו ועל הטוען אחרת להניח כאמור תשתית עובדתית וראייתית משמעותית שמכוחה יש לשלול הנחת מוצא זו. תשתית כזו לא הונחה לפני בית משפט קמא.
סבורני גם כי בית משפט קמא נהג נכון שעה שהורה כי לינת הקטינה תיעשה באופן הדרגתי.
ועל הכל, גם אם הקטינה לא הורגלה בעבר ללינה אצל אביה, הרי שיש לאפשר לינה זו בהקדם, ללא דחיות נוספות שעלולות אך לגרום לקשיים בקיומה בהמשך וקיבוע המצב הקיים. כמו כן לא שוכנעתי כי לשם קיום הסדרי לינה, בנסיבות דנן, יש להיזקק תחילה לחוות דעת של מומחים או גורמי מקצוע אחרים.
הבקשה נדחית.
משלא הוגשה תשובה – אין צו להוצאות.
מותר לפרסום לאחר מחיקת שמות הצדדים והשמטת פרטים מזהים.
ניתן היום, כ”ה תשרי תשפ”ה, 27 אוקטובר 2024, בהעדר הצדדים.
