לפני
כבוד השופט ישעיהו שנלר, סג”נ – אב”ד
כבוד השופט קובי ורדי, סג”נ
כבוד השופטת עינת רביד
המערער:
מ’ א’
ע”י ב”כ עו”ד ערן כהן
נגד
המשיבה:
ש’ א’
ע”י ב”כ עו”ד רועי סידי
פסק דין
השופט ישעיהו שנלר, סג”נ:
1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (כבוד השופט ארז שני) מיום 2.2.17 (תמ”ש 50075-06-16), בו נקבע כי קצבת אובדן כושר העבודה של המשיבה המתקבלת מחברת הביטוח, אינה חלק מאיזון המשאבים .
כך גם הבהיר בית המשפט כי “חיסכון ” שנצבר עקב שחרור מהצורך לשלם פרמיה, ככל שנצבר שכזה, לא יביא לזיכוי המערער בסך כלשהו.
עוד קבע בית משפט קמא, כי המשיבה זכאית לחלקה מכל סכום פנסיוני לו היה המערער זכאי ו/או אותו קיבל פרי שירותו במשטרת ישראל ולרבות גם בהתייחס לסכומי פנסיה אשר ישולמו בעתיד למערער.
המערער גם חויב בהוצאות המשיבה בסך 25,000 ₪.
רקע עובדתי, המחלוקות וההליכים:
2. הצדדים נישאו כדמו”י ביום 16.03.75 והיו נשואים כ-40 שנה עד לגירושיהם ביום 20.7.15.
3. המשיבה הגישה תביעה לאיזון משאבים, ובדיון מיום 30.6.15 הסכימו הצדדים כי יינתן צו לפירוק שיתוף ב-4 דירות. כך התייחסו לנושאים כספיים כחשבון בנק ועוד.
בהתייחס לזכויות הסוציאליות, טען ב”כ המשיבה כי למשיבה שני מקורות כספיים, האחד קצבת נכות מביטוח לאומי שרובה ככולה לא צריכה להיכנס לפול המשותף, והשני תשלומים חודשיים בגין פוליסת ביטוח מנהלים על אובדן כושר עבודה, כאשר חלק מהרכיבים הם בגין החמרה במצבה הרפואי.
המשיבה הוסיפה, כי קיים גם כסף צבור אשר תקבל בעוד כ-3 שנים, גמלה בסך 2,800 ₪.
בהתאם, ניתן פסק דין באותו מעמד לפיו על הצדדים למסור למומחה מסמכים אודות הזכויות והחובות וכאשר בית המשפט מינה את רו”ח ר’ ק’ כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: המומחה), אשר בחוות דעתו ימליץ על איזון משאבי הצדדים.
כך גם קבע בית המשפט את מועד הקרע ליום 1.1.15.
עוד הוסיף בית המשפט “…בהמליצו על ביצוע המשאבים בשווה, יביא המומחה בחשבון גם זכויות פנסיוניות להם זכאי הבעל וגם כספי חיסכון או פוליסה הצבורים לתובעת בחברת ביטוח ובלבד שאלה אינם בעבור פיצוי על נזקי גוף, כאב וסבל מפורשים, לאמור, לא יובא בחשבון אלה סך חיסכון בעבור אובדן כושר עבודה”. ובהמשך “סכומי קצבה או תשלומי ביטוח מעותדים, בגין נזק גוף לאחר מועד הקרע, לא יובאו בחשבון באיזון המשאבים, הוא הדין לגבי נכותו של הבעל ועל-פי אותם כללים” (להלן: פסק הדין הראשון).
4. כעולה מחוות דעתו של המומחה, מיום 6.1.16 (להלן: חוות הדעת), החלה המשיבה לעבוד בחברת משאבות בחודש יוני 1973 לערך וכשבחודש יוני 1988 לערך החלה צבירת זכויות בפוליסת ביטוח מנהלים בחברת הפניקס (להלן: הפניקס). בחודש יוני 1994 לערך, סיימה את עבודתה בחברה והחלה לקבל פיצוי אובדן כושר עבודה מהפניקס “…עקב החמרה במחלת הפוליו ממנה סובלת האשה”.
כך גם ציין המומחה כי תקופת השיתוף 16.3.75 עד 1.4.15.
בהתייחס לנכסים הפנסיוניים הרשומים על שם המשיבה, הפנה המומחה לשלוש פוליסות בהפניקס ובנוסף לשלוש קצבאות מהמוסד לביטוח לאומי (נכות כללית, קצבת נכי פוליו וקצבת ניידות).
בהתייחס למשיב, פנסיה תקציבית ממשטרת ישראל וקצבת נכה צה”ל מאגף השיקום במשרד הביטחון.
כך מצא לנכון המומחה להפנות להנחיית בית המשפט, וכפי שהובאה לעיל, אולם בניגוד לאשר קבע בית המשפט כי לא יובא בחשבון סך חיסכון בעבור אובדן כושר עבודה ציין המומחה כי “יובא בחשבון סכום בעבור אובדן כושר עבודה בלבד”.
משכך, קבע המומחה כי לא יכולה להיות מחלוקת כי זכויות הקצבה מהמל”ל וכך גם קצבת הנכות מאגף השיקום, אינם נכסים ברי איזון, הואיל ומדובר בפיצוי על נזקי גוף, כאב וסבל במפורש.
מנגד, באשר לפוליסת הביטוח על שם המשיבה, טענה המשיבה כי אין מדובר בקצבה שהיא פרי מאמץ משותף אלא בקצבה הנגזרת ממחלתה הקשה, ועל כן יש להחיל את הסייג שקבע בית המשפט. מאידך, המערער טען כי קצבת אובדן כושר עבודה משולמת מכוח חוזה שנכרת בתקופת השיתוף, בין המשיבה לחברת הביטוח, וכי הואיל וצבירת הזכות החוזית הינה נכס משותף ,כך גם קצבת אובדן כושר עבודה.
המומחה מצא לנכון להפנות לפסיקה שעניינה בנושא מיסוי, אשר לפיה רואים פיצוי בגין אובדן כושר עבודה מחברת ביטוח, כהכנסה פירותית שאינה פיצוי על נזקי גוף אלא נובעת מכריתת חוזה ביטוח וכי על כן אין מקום לסטות מהעקרונות האמורים גם בעת ביצוע איזון משאבים. עוד הוסיף כי גם החיסכון אשר נצבר בתקופת השיתוף, עד יום הקרע, כתוצאה משחרור המשיבה לתשלום פרמיה, גם הוא נכס בר שיתוף.
לאור האמור, קבע המומחה כי מחצית מהקצבאות שקיבלה המשיבה בתקופה מ-4.15 ועד 1.16 עליה להשיב למערער, וכי החל מקצבת 2.16 יש לרשום ישירות בהפניקס את מחצית הקצבה באופן שתירשם על שם המערער וכך גם בהתייחס לחיסכון הנצבר עד יום הקרע באופן שמחצית מערך הפדיון של החיסכון ל-1.4.15 יש לרשום על שם המערער בהפניקס.
5. המשיבה הגישה תובענה מכוח סעיף 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ”ה-1995, בה עתרה לקבוע כי הקצבה המשולמת לה מחברת הביטוח ואשר נובעת מנכותה, אינה בין הנכסים שהיה על המומחה לאזן.
פסק דינו של בית משפט קמא:
6. בית המשפט הציב את ליבת ההליך כלשונו, בשאלה האם פיצויים בגין נזקי גוף שמשלמת חברת ביטוח, אשר מקורם בחוק חוזה הביטוח תשמ”א – 1981 (להלן: חוק חוזה הביטוח), הינם בגדר המוחרג מהאיזון על פי חוק או שמא תשלום שבוצע לפרמיה וההתקשרות עם חברת הביטוח, שנעשו אגב הנישואים, הופכת את הפיצוי כפי שסבר המומחה, לרכוש משותף.
7. בית המשפט ערך אבחנה בין פנסיה לקצבה בגין אובדן כושר עבודה. הפנסיה נחשבת למעין חיסכון אשר נצבר אגב החיים המשותפים, כאשר רק תשלומה מתבצע בעתיד, וכי “…הקונספט הוא למעשה פירעון חסכון שנצבר בעבר”. כך גם, כי לאחר מועד הקרע אין בן זוג צריך לשתף את זה שנפרד ממנו בפירות עבודה שנצמחו לאחר מועד הקרע וכי פוליסה המשולמת בגין אובדן כושר עבודה אינה פרי חיסכון עבר אלא מעין תשלום חודשי בגין עבודה שיכולה הייתה להיעשות גם לאחר מועד הקרע.
8. בהמשך פסק הדין הפנה בית המשפט לסעיף 5(א)(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל”ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון), הקובע כי “גימלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על-ידי המוסד לביטוח לאומי, או גימלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני-הזוג בשל נזק גוף, או מוות;” לא יאוזנו (להלן: החריג).
לשיטתו, “חיקוק” כולל גם את חוק חוזה הביטוח וכך גם את חוק החוזים (חלק כללי) תשל”ג – 1973.
בית המשפט אינו מתעלם מהטענה כי מדובר בחיוב חוזי, בעקבות חוזה שנכרת לפני כ-25 שנים, אולם הוסיף “אלא מאי? שלמעשה עסקינן בקצבה המשולמת עשרות בשנים בשל מחלת פוליו שהתפרצה אצל התובעת, ואם זה אינו נזק גוף או כאב וסבל, קשה לדעת מהו סבל או נזק לגוף?” (סעיף 29 לפסק הדין).
משכך, דחה בית המשפט את אבחנת המומחה, לשיטת בית משפט קמא, לפיה קרות מקרה הביטוח (נזק גוף) לחוד, והתשלום (ביצוע החוזה) לחוד.
בנוסף, קבע בית המשפט כי חוק יחסי ממון הינו חוק ספציפי ועל כן אין להסיק מהדין הכללי. כך גם דיני המס אין בהם להפריך או ליצור שיתוף, ולבסוף אכן בהיבט המיסוי מדובר בתחליף השתכרות אך אין בו לגבור על הלשון המפורשת של חוק יחסי ממון.
לכל האמור הוסיף בית המשפט כי קביעת המומחה נוגדת פסקי דין מנחים, תוך הפניה למספר פסקי דין.
9. משכך קבע בית המשפט “הפועל היוצא מן האמור לעיל, שיש להחריג מן החישוב את הקצבה שמקבלת התובעת בגין מחלת הפוליו שהתפרצה אצלה” (סעיף 34).
הטיעונים בערעור:
10. המערער הדגיש כי מקור הקצבה בכריתת חוזה ביטוחי אשר נרכש מכספים משותפים. לטענת המערער, חוק חוזה הביטוח ו/או חוק החוזים אינם נכללים בגדר החיקוק אליו התכוון המחוקק בחריג, וכך גם יש לבחון כל מקרה לגופו, לרבות החשבון אליו הופקדו הכספים, האם מדובר בחשבון משותף אם לאו, כך גם הוכחת כוונת שיתוף מיוחדת והשימוש הסובייקטיבי בכספים שנעשה בפועל. עוד יש לבחון את מטרת הפיצוי ועיתוי קבלתו, ביחס למועד הקרע. כך גם נטען כי אם תתקבל גישת בית המשפט אזי כל חוזה יכלל.
בהתייחס לנסיבות המקרה דנן, הפוליסה נרכשה במהלך החיים המשותפים, וללא הפרדה רכושית, והכספים הופקדו לחשבון המשותף ושימשו לצורכי המשפחה משך שנים.
יתר על כן, בניגוד לאשר קבע בית משפט קמא, המשיבה חלתה במחלת הפוליו עוד בילדותה ולא מדובר בהתפרצות המחלה שהובילה לקבלת הקצבה, וכי לאור כל האמור לא היה מקום לבטל את קביעת המומחה.
11. המשיבה הפנתה למצבה הרפואי, כאשר היא מרותקת לכיסא גלגלים בעקבות מחלת הפוליו בה חלתה בהיותה תינוקת, וכאשר באמצע שנות התשעים חלה החמרה נוספת.
לטענת המשיבה פסק הדין הראשון שניתן ביום 30.6.15, קבע את ההוראות למומחה וכשמדובר בפסק דין חלוט. כך הפנתה המשיבה לחקירת המומחה במסגרת התביעה שהגישה, וכי למעשה מדובר גם לשיטת המומחה בתחליף לשכר שאיבדה המשיבה כפועל יוצא מנכותה, ואשר היה משולם לה לו הייתה כשירה לעבוד, דהיינו הרציונל שהמשיבה תוכל להתקיים בשנות אובדן כושר העבודה, ובהמשך בשנות הזיקנה לאחר גיל 65.
עוד הדגישה כי מקרה הביטוח אירע 11 חודשים בלבד לאחר רכישת הפוליסה וכי כמעט ולא שולמו תשלומים לחברת הביטוח ממשכורתה, וכאשר המשיבה מפנה לקביעות בית משפט קמא ומסקנותיו, לרבות הפניה לפסיקה נוספת, וכי לא היה מקום לקבל את ההיקש המשפטי השגוי שביצע המומחה מדיני המס.
עוד נטען כי אין בהפקדת כספי גימלה בחשבון משותף לשנות מאופי הזכות.
12. בדיון בפנינו הסתבר כי אשר נחזה כשנוי במחלוקת בין הצדדים, אינו כן.
כך, ב”כ המערער לשאלת בית משפט אם המערער דורש כספים לאחר מועד הקרע, השיב כי הטענה הינה לגבי כספים עד למועד הקרע.
בתגובה לדברים אלו טען ב”כ המשיבה כי הערעור עוסק אך ורק בכספים לאחר מועד הקרע וכך גם בפסק דינו של בית משפט קמא וכי הסיכומים והחקירות התייחסו לשאלת הזכאות לאחר מועד הקרע. משכך, נשאל ב”כ המשיבה אם מקובל עליו כי אשר הצטבר עד מועד הקרע וכספים שהתקבלו מהביטוח משותפים, השיב בחיוב אך בד בבד ציין כי לא זו הסוגיה מושא הערעור.
לאור האמור, עלה כי המחלוקת עניינה לגבי החיסכון, כספים שאמורה הייתה המשיבה לקבל לאחר הגיעה לגיל 65. עד גיל זה קיבלה המשיבה והייתה אמורה להמשיך לקבל קצבה חודשית בסך של כ-10,000 ₪, ולאחר הגיעה לגיל 65 ניתן היה להבין כי הקצבה תהא בסכום של כ-2,500 ₪ בלבד או סכום חד פעמי של כחצי מיליון ₪, או לשיטת המערער כ-640,000 ₪.
בהתייחס לכספים אלו טען ב”כ המערער כי מדובר בקצבה שהיא חלף עבודה וכהפרשה ממשכורת, וכי על כן יש לראות בכספים שהצטברו כאילו התקבלו משך השנים.
מנגד, ב”כ המשיבה טען כי משך כל הדיונים לא נעשתה אבחנה ולא נטען שמדובר בסכום לחיסכון וכי מהבחינה המהותית גם הסכום שאותו אמורה לקבל המשיבה לאחר גיל 65 הוא בגדר פיצוי.
13. לאור ההסכמות מחד גיסא והמחלוקת מאידך גיסא, קבע בית המשפט בהחלטתו, כי על פני הדברים נראה היה שהערעור מופנה על קביעת בית המשפט קמא כי המערער אינו זכאי לכספי הקצבה בסך של כ-10,000 ₪ לחודש, אשר קיבלה ותקבל המשיבה עד מועד הקרע “…אולם, במסגרת הדיון היום מסתבר כי לפחות לעת הזאת מקובל על הצדדים כי הכספים שהתקבלו עד מועד הקרע הינם בגדר “רכוש משותף” או כספים ברי איזון, תוך שעו”ד סידי מציין כי לשיטתו מדובר על הכספים שנכנסו לחשבון הבנק המשותף.
מכל מקום, דומה כי בכל הקשור לכספים עד מועד הקרע באופן מעשי אין צורך להכריע הכרעה זו או אחרת.
יתר על כן, לאור הצהרות ב”כ המערער עולה כי מקובל על המערער כי אינו זכאי לחלק זה או אחר מהתשלומים החודשיים עד גיל 65 …”.
עם זאת, מצא לנכון בית המשפט להדגיש כי האמור אינו נובע דווקא מנימוקו של בית משפט קמא אשר נסמך על החריג בחוק יחסי ממון, אלא מנימוקים שצוינו במהלך הדיון, כגון היות הכספים חלף משכורת.
בהמשך, קבע בית המשפט כי למעשה המחלוקת שנותרה עניינה אותו חיסכון באי תשלום פרמיה וכאשר ביחס לכספים אלו טוענת המשיבה כי דינם כדין שאר הכספים הקשורים לפוליסה בעוד המערער טוען כי מדובר על חיסכון שנצבר בתקופת הנישואין ועל כן הוא זכאי לחלקו.
לאור האמור סברנו כי יש מקום שיוגשו טיעונים בשאלה זו תוך צירוף המסמכים הנדרשים, לרבות הפוליסות, וכי לאחר קבלתם תיבחן השאלה אם יש מקום כי יינתן פסק דין על סמך החומר שהוגש, וכך גם לאפשרות כי הערכאה הדיונית תיזקק לנושא על כל רכיביו.
דיון והכרעה:
14. ראשית, יש להידרש לאשר קבע בית משפט קמא, בכל הקשור למהותם של הכספים ששולמו במסגרת פוליסת הביטוח.
טרם שנידרש להיבט המשפטי, יש להדגיש כי בניגוד לאשר קבע בית משפט קמא לא מדובר במחלת הפוליו שפרצה ואשר בעקבותיה שולמו התשלומים.
למעשה, אין חולק כי המשיבה חלתה עוד בינקותה במחלת הפוליו ולא בכדי במסגרת מסמכי הביטוח השונים שצורפו לטיעוני המשיבה צוין מפורשות בפרק “הגבלות לאחריות החברה” כי “מוצהר ומוסכם בזאת כי עילת תביעה הנובעת במישרין או בעקיפין מ: נכות קיימת בגפה ימנית תחתונה מוחרגת ואינה ברת ביטוח. ההחרגה הנ”ל מתייחסת גם לכל פגיעה עתידית הקשורה לבעיה הרפואית הנל/האיבר המוחרג. תוקף המגבלה הנ”ל הינו לכל תקופת הביטוח” (ההדגשה בקו אינה במקור).
הנה כי כן אכן המעבידה חפצה לבטח את המשיבה בביטוח אובדן כושר השתכרות ועסקינן בביטוח שכזה, על כל המשתמע מכך.
15. מעיון בפסק דינו של בית משפט קמא, עולה כי הקביעה המרכזית עליה נסמך פסק הדין עניינה פרשנותו של סעיף 5(א)(2) לחוק יחסי ממון, אותו סעיף המחריג מגדר האיזון גימלה המשתלמת מהמוסד לביטוח לאומי וכך גם גימלה או פיצוי אשר מגיעים על פי חיקוק לאחד מבני הזוג בשל נזק גוף או מוות.
הרציונל הינו כי פיצוי בגין נזק גוף או גימלת המל”ל אשר משתלמת בגין נזק גוף זה או אחר, נועדו להטיב את מצבו של הנפגע ולהעמידו במצב של אלמלא הנזק או הקטנת הנזק וסיוע לאותו נפגע.
דומה כי אין להפריד בין הדבקים. בעת שצוין בחוק יחסי ממון, כי הגימלה או הפיצוי שנפסקו או אשר מגיע על פי חיקוק, כוונתו לפיצוי המגיע על פי חיקוק בשל נזק גוף וכגון פיצוי לפי פקודת הנזיקין או לפי הפלת”ד או כל חיקוק אשר עניינו פיצוי של ניזוק.
אם נקבל את פרשנותו של בית משפט קמא, המשמעות תהא כי בכל פיצוי בגין חוזה שנכרת ואשר קשור לנזק גוף, לא יכלל הפיצוי באיזון המשאבים.
ודוק, אם כוונת המחוקק הייתה כי כל תשלום בגין נזק גוף, יהיה מקורו אשר יהיה, לא יכלל באיזון הנכסים, לא היה מקום להגבלת אשר קבע המחוקק בסעיף האמור.
16. דומה כי בסופו של יום, גם ב”כ הצדדים דנן, לא נזקקו בטיעוניהם להוראות הסעיף החריג האמור, אלא בצדק בחנו את השאלה כנגזרת ממהות התשלום על פי הפוליסה.
למעשה, מעת שמדובר בפיצוי בגין אובדן השתכרות, הרי הפיצוי הנו חליפו של השכר שהיה מקבל המבוטח או המוטב על פי הפוליסה, אלמלא אשר ארע וגרם לאובדן כושר ההשתכרות.
לכך יש להוסיף כי לעתים תנאי הפוליסה קובעים תשלום חלקי בנכות חלקית, וכנגזרת מחלקיות השכר שנגרע.
משכך, דומה כי יש לבחון את דין התשלומים לפי פוליסה שכזו, כדין השכר שהיה משתלם אלמלא מקרה הביטוח.
הנה כי כן, ככל שמדובר על שכר שהתקבל עד מועד הקרע, דרך כלל יהיה מקום לראותו כנכלל במסגרת האיזון. מנגד, אותם תשלומים אשר התקבלו לאחר מועד הקרע, דינם כדין שכר אשר השתכר מי מהצדדים לאחר אותו מועד, ואשר אינו נכלל, כמובן, במסגרת האיזון.
17. לאור האמור, מקובלים עלי הדברים שנקבעו בעמ”ש (נצ’) 9102-01-14 פלונית נ’ פלוני (13.11.14), לפיהם אכן הוראת סעיף 5(א)(2) לחוק יחסי ממון נועדה לפצות את בן הזוג הנכה המקבל את הכספים על הנכות ולהקל עליו, ועל כן אין הוא אמור לחלוק בהם עם בן זוגו.
כך גם מקובל אשר נפסק שם בסעיף 21 לפסק דינו של כב’ השופט אטרש, אשר בוחן את שאלת האיזון בדומה לזכות בן הזוג בנושא המשכורות בעבר או בעתיד.
עם זאת, אין אני סובר כי יש מקום לבחון פוליסה שכזו, באספקלריה של סעיף 5(א)(2) לחוק יחסי ממון.
וראו: אשר נקבע בע”מ (י-ם) 1078/06 פלוני נ’ פלוני (10.5.09) אודות הרציונל של הסעיף האמור, וכפי שצויין שם כי מדובר בפיצוי בגין כאב וסבל המשקפים סבל אישי.
כך גם ראו שם לעניין הפנסיה ומקורה, לרבות אשר קבע המחוקק בנושא זה.
לאמור יש להוסיף את אשר נקבע בפש”ר 28554-01-16 אשרף נ’ כונס הנכסים הרשמי (27.11.16) אשר בחן אם מקור הכספים בנזק גוף שנגרם בשל עוולה נזיקית, לבין תגמולי ביטוח חוזיים המגיעים לחייב על פי חוזה ביטוח וכאשר דינם של כספים אלה אינו שונה מכל זכות חוזית, לרבות פוליסת אובדן כושר עבודה.
18. העולה מהמקובץ כי לא היה מקום לקביעת בית משפט קמא לפיה מדובר בקצבה המשולמת שנים רבות בשל מחלת הפוליו שהתפרצה אצל המשיבה וכמובן מבלי לגרוע בשאלת נזק הגוף או כאב וסבל, אין ביניהם לבין הפוליסה בעניין אובדן כושר השתכרות, ומעת שהתשלומים הינם חלף שכר ולא בגין כאב וסבל.
19. מעת שבית המשפט קמא החריג את התשלומים בגין פוליסת הביטוח מחמת הוראת הסעיף החריג, שוב לא נזקק לדיון נפרד בשאלת אותו “חיסכון” שנצבר עקב שחרור מהצורך לשלם פרמיה.
לא בכדי התבקשו הצדדים להידרש לסוגיה אחרונה זו, לרבות לצרף את המסמכים הקשורים לכך.
למעשה, יש מקום לבחון את מהות אותו החיסכון.
לכאורה, ניתן היה לראות בתשלום הקצבה של 2,500 ₪ או משיכה חד-פעמית, כעין תשלום פנסיה ובאופן שבמסגרת הפוליסה בוצע כעין תשלום הנדרש לכך. בנסיבות שכאלו, ככל שהיה מדובר בעבודת המשיבה ומשכורתה וההפרשה לפנסיה, הרי זכאי היה המשיב לחלקו היחסי לרבות לאור סעיף 5(ג) לחוק יחסי ממון אודות זכויות עתידיות לפנסיה, וכאשר זכות זו אינה מותנית בהוכחת כוונת שיתוף, אלא די באשר ציין בית משפט קמא במקרה דנן, אודות מהות הפנסיה להבדיל משכר.
מנגד, יתכן ומדובר בתשלום אשר אינו כפנסיה, אלא נובע מזיקה ביטוחית שונה, אשר יכול ואין לראות בה כחלק נצבר וכחסכון.
על מנת לבחון את מהות אותו תשלום, לא די בהמצאת החומר כפי שהומצא, אלא יש להידרש לגורם מקצועי על מנת שיבהיר את הדברים.
20. בעניין זה אני רואה לציין כי לרבות לאור חקירת המומחה בבית משפט קמא, הרי לכאורה – ומבלי שיש בכך לקבוע מסמרות – על פני הדברים מדובר בכעין פנסיה וכי על כן יכול והיה מקום לקבל את הערעור בשאלה זו. אולם, מעת שנושא החיסכון לא נטען ונומק במסגרת הערעור, ולמעשה “שונתה החזית” בכל הקשור למושא המחלוקת, יש מקום לאפשר בחינה ראויה טרם הכרעה.
21. לבסוף, יש להידרש לעתירת המערער לפיה עותר הוא לקבלת מחצית מכספי תגמולי הביטוח שהתקבלו טרם מועד הקרע ואשר לא נכנסו לחשבון הבנק המשותף, ולמעשה, בהתייחס לאותה קביעה של המומחה בייחס לתקופה זו.
לאור גישתו של בית משפט קמא, לא נזקק בית משפט קמא לאותה הוראה . אולם, לאור המסקנה דלעיל, יש מקום כי בית המשפט יבחן גם סוגיה זו, ולאור הקביעות דלעיל.
22. לאור כל האמור, לשיטתי, דין הערעור להתקבל באופן שהחריג שבסעיף 5(א)(2) לחוק יחסי ממון לא יחול, בהתייחס לתשלומים בגין הפוליסה מושא הערעור.
כך גם יש לבחון את זכאותו של המערער לכספים שקבע המומחה שהמערער זכאי להם, אך זאת בהתייחס לכספים שהתקבלו עד מועד הקרע, אך לא הופקדו בחשבון המשותף.
וכעיקר, יש להחזיר את התיק לבית משפט קמא על מנת שיידרש לבחינת סיווג אותו “חיסכון” שניתן למימוש לאחר גיל 65, ובהתאם זכאותו של המערער בכספים אלו – הכל בהתחשב באשר פורט לעיל.
בית משפט קמא יורה כתבונתו, אודות אופן בירור הנדרש.
נוכח התוצאה אני מוצא לנכון להורות כי כל צד יישא בהוצאותיו, הן בבית משפט קמא, והן במסגרת הערעור וככל שהמערער שילם את ההוצאות שנפסקו, המשיבה תשיבם כשהם משוערכים.
25717511811000
ישעיהו שנלר, שופט, סג”נ
אב”ד
12954023304500השופט קובי ורדי, סג”נ:
1295401397000
אני מסכים.
קובי ורדי, שופט, סג”נ
השופטת עינת רביד:
אני מסכימה.
עינת רביד, שופטת
הוחלט בהתאם לפסק דינו של השופט שנלר.
המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לבאי כוח הצדדים וכך גם תחזיר למערער את הפיקדון שהפקיד באמצעות בא כוחו.
ניתן היום, כ”ג אלול תשע”ח, 3 ספטמבר 2018.
39814503810000
571501003300018954757620000
ישעיהו שנלר, שופט, סג”נ
אב”ד
קובי ורדי,
שופט, סג”נ
עינת רביד, שופטת
