בפניי : כבוד השופטת לירון זרבל – קדשאי
המנוחה :המנוחה
המבקשים : 1. פלונית
2. אלמונית
3. פלוני
4. פלמונית
ע”י ב”כ עו”ד מירי זוהר ואח’
נ ג ד
המשיב :האפוטרופוס הכללי מחוז חיפה והצפון
ע”י ב”כ היועץ המשפטי לממשלה
פסק דין
הכרעה בבקשה לביטול סעיף בצוואה.
המנוחה הלכה לעולמה ביום 8.9.22 והותירה אחריה צוואה בעדים מיום 26.4.11 (להלן – “הצוואה”). עזבון המנוחה כלל דירת מגורים (להלן – “הנכס”) וכספים. צו לקיום הצוואה ניתן על ידי הרשם לענייני ירושה ביום 11.9.23 ללא התנגדויות. המבקשים הם יורשי המנוחה מתוקף הצוואה, ולפיה היורשים כולם ירשו את הנכס בחלקים שונים, והיורשות מס’ 2-1 תירשנה את יתרת הכספים. היורשים הגיעו להסכם ביחס לנכס, ולפיו היורשים הסתלקו מחלקם בנכס לטובת היורשת מס’ 4, אשר תרכוש את זכויותיהם. הסכם זה אושר על ידי בית משפט זה ביום 15.1.24 (ת”ע 54259-06-23).
ענייננו בהוראת המנוחה בסעיף 5 רישא לצוואה כדלקמן: “הנני מצווה בזה כי הנכס לעולם יישאר בתוך המשפחה ולעולם לא יימכר לזרים”.
טענות המבקשים
לטענת המבקשים, קיום הוראה זו אינו אפשרי. ההוראה מהווה פגיעה גורפת וקיצונית בזכויות הקניין של היורשת מס’ 4 בנכס ומונעת ממנה מנהג בעלים. כמו כן, משמעות ההוראה היא איסור מכירה גם כלפי יורשים עתידיים, אשר יהיו מנועים מלמכור את הנכס, גם בעוד 100 שנים. המבקשים מפנים להוראות סעיף 37 לחוק הירושה, תשכ”ה-1965 (להלן – “חוק הירושה”), המקנה לבית המשפט סמכות לבטל הוראה מסוימת מתוך צוואה ולהותיר על כנן את ההוראות האחרות. עוד מפנים המבקשים לפסיקה ולדוקטרינת “עיקרון העיפרון הכחול” לשימוש בסמכותו של בית המשפט. כך, לשם איזון בין קיום רצון המצווה לבין מניעת שליטה גורפת של המצווה על זהות היורשים לאחר פטירתה. נטען עוד, כי ההוראה בענייננו מנוגדת לתקנת הציבור, ועל כן היא בטלה.
עמדת המשיב
בתגובתו הראשונה מיום 5.3.24, היסס המשיב להסכים לבקשה. אמנם הצדדים בגירים, אך ישנה חשיבות עליונה לקיום דברי המת. לפיכך יש להמציא תצהיר מטעם העדים לצוואה ועורכת הדין שערכה את הצוואה, על מנת לברר את רצון המנוחה בהקשר זה. ביום 19.6.24 בקשו היורשים לפטור אותם מדרישה זו. לדבריהם, באמצעות באת-כוחם, כל הניסיונות ליצור קשר עם עורכת-הדין שערכה את הצוואה עלו בתוהו. נטען כי אינה עוסקת כעורכת-דין יותר, ולמבקשים אין הכרות מוקדמת עמה או דרכים אחרות ליצור עמה קשר. המבקשים הוסיפו כי ההצהרה המבוקשת על ידי המשיב לא תעלה או תוריד, הואיל וההוראה המדוברת אינה אפשרית ליישום, פוגעת בתקנת הציבור ובזכות הקניין של היורשת מס’ 4. המבקשים מוסיפים כי אי-ביטול ההוראה יסכל את ההסכם בין היורשים. ההסכם מכבד את רצון המנוחה, הואיל והקנתה בצוואתה זכות ראשונים ליורשת מס’ 4 לרכוש את הזכויות בנכס משאר היורשים. הותרת ההגבלה על כנה, תסכל כל מכר עתידי ואיש לא יסכים לרכוש את הנכס מהיורשים.
בתגובתו לטענות המבקשים, המשיב נמנע מלהשיב לגופן של טענות והותיר את ההכרעה לשיקול דעתו של בית המשפט.
דיון והכרעה
אפתח ואביא את סעיף 5 לצוואה במלואו:
“הנני מצווה בזה כי הנכס לעולם ישאר בתוך המשפחה ולעולם לא ימכר לזרים.
בעלי […] זכרונו לברכה ואנוכי בנינו את הנכס במו ידינו, בזיעת אפנו
ובדמים, הנכס הינו קודש קודשים עבורי ובהתאם לכך הנני מצווה כי לעולם לא תגיעו
לאי נעימות/סכסוך משפחתי/מחלוקת משפטית עקב צוואתי זו.
הנני מצווה בזה כי עליכם לנהוג בכבוד מלא ובהתחשבות מלאה אחד כלפי השני ביחס לצוואתי זו”.
מצאתי חשיבות אף בהוראות סעיף 7 לצוואה, כדלקמן:
“הנני מצווה בזה כי לנכדתי [היורשת מס’ 4] ניתנת בזה זכות ראשונים לרכוש את יתר הזכויות
בנכס לכדי 100%. במידה ותסרב יוכלו יתר היורשים כפי המפורט בסעיף 4 לעיל
לרכוש את הזכויות המוצעות למכירה, יובהר בזה כי לשם הערכת הזכויות המוצעות למכירה יוזמן שמאי אשר יהיה מקובל ומוסכם על הצדדים”.
סעיף 45 לחוק הירושה, מורנו תחת הכותרת “חיובי יורש”, כדלקמן:
“המצווה רשאי להורות בצוואתו דבר שיורש יהיה חייב לעשותו, או להימנע מעשותו, במה שקיבל מן העזבון; מילויו של חיוב כזה יכול לדרוש כל מי שמעונין במילוי, ואם היה בדבר ענין לציבור – גם היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו”.
המחוקק הכיר אפוא בכוחו של מצווה להתנות תנאים בצוואתו, ואף העניק כוח לכל המעוניין לאכוף את התנאים בהם נקב מצווה. מנגד, המחוקק העניק בידיו של בית המשפט סמכות לבחון טיבם של תנאים מסוג זה ושיקול דעת לבטלם. כך בסעיף 38(א) לחוק הירושה, תחת הכותרת “ביטול מקצת הצוואה”:
“נקבע בצוואה דבר בלתי חוקי, בלתי מוסרי או בלתי אפשרי כתנאי לזכיה או כחיוב לפי סעיף 45, בטל התנאי או החיוב, ואין בכך כדי לבטל את הזכיה שהיתה מותנית או שהחיוב היה מוטל עליה”.
ה”דבר” הנקוב בצוואה בענייננו, הוא רצונה של המנוחה לשלוט בזהות יורשי הנכס. רצונה הוא כי ציווי זה יחול, כלשון הצוואה, “לעולם”. לשון אחר, המנוחה בקשה לשלוט בזהות יורשיו של הנכס, עד קץ הדורות. בטרם נפנה לבחון את טענות המבקשים והשאלה האם הוראה זו בטלה מתוקף סעיף 38 לחוק הירושה, או משום שמנוגדת ל”תקנת הציבור”, יש להקדים ולקבוע כי רצון זה של המנוחה אינו מתיישב עם הוראות חוק הירושה.
מחד גיסא, סעיף 42 לחוק הירושה מכיר בכוחו של המצווה להעמיד זוכה נוסף, שיזכה בעיזבון עם מות הזוכה הראשון (או בהתקיים תנאי אחר). כך לשון הסעיף:
“יורש אחר יורש
42. (א) המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אחרי שזכה הראשון; השני יזכה במות הראשון או בהתקיים התנאי או בהגיע המועד שנקבע לכך בצוואה, הכל לפי המוקדם יותר.
(ב) הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון; אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה.
(ג) השני יזכה אם היה כשר לרשת את המצווה בשעת זכייתו, אף אם לא היה כשר לכך במות המצווה; מת השני לפני שעת זכייתו או שנמצא פסול לרשת או שהסתלק מן המגיע לו, הוראת הצוואה לטובתו מתבטלת.
(ד) הוראת צוואה על דרך זו ליותר משניים – בטלה, זולת הוראה לטובתו של מי שהיה בחיים בשעת עשיית הצוואה”.
מאידך גיסא, עיננו הרואות שכוחו זה של המצווה לשלוט בזהות היורשים מוגבלת לשני יורשים בלבד, ואילו “ליותר משניים – בטלה” (ס’ 42(ד) לעיל). באמצעות הוראה זו המחוקק העניק ביטוי לתפיסתו ביחס להיקף כוחו של מצווה לשלוט בעיזבונו לאחר פטירתו. כלשונו של בית המשפט העליון:
“בחוק הירושה אנו מוצאים גם מגבלות והסתייגות משלטון ‘היד המתה’ (mortua manus). סעיף 42(ד) לחוק הירושה מגביל את האפשרות לצוות בצוואה יורש אחר יורש לשני יורשים בלבד, אלא אם כן היורשים הנוספים הם בחיים בעת עשיית הצוואה, על מנת למנוע אפשרות של ‘שרשרת יורשים’ וכדי להגביל את כוחו של המת לשלוט בנכסיו לאחר מותו” (בע”מ 7141/15 פלונית נ’ פלונית, מיום 22.12.16, ס’ 8 לפסק דינו של כבוד השופט י’ עמית).
ראוי לציין כי מתוקף הסיפא לסעיף 42(ד) לחוק הירושה, ההגבלה על כוחו של המוריש מתוקף הסעיף אינה חלה במקרה בו הציווי הוא “לטובתו של מי שהיה בחיים בשעת עשיית הצוואה”. הדעת נותנת כי נקיבת יורשים מזוהים שהם בין החיים בעת עריכת הצוואה, אינה בבחינת יצירת “שרשרת יורשים” אין-סופית שלעולם לא תימצא החוליה האחרונה בה. נסיבות אלה אינן מתקיימות בענייננו נוכח ציווי הנכס בצוואה ליורשים בלתי מוגדרים מ”תוך המשפחה” ושאינם “זרים” עד קץ הדורות.
יתירה מכך, ולמען הסר ספק, סעיף 53 לחוק הירושה מורה כדלקמן:
“כפיפות להוראות הצוואה
53. הוראות הסעיפים 41 עד 52, פרט לסעיף 42(ד), חלות במידה שאין בצוואה הוראות אחרות”.
אמור מעתה, כי ההגבלה שהטיל המחוקק בסעיף 42(ד) לחוק על כוחו של מצווה לשלוט בזהות היורשים אינה ניתנת להתניה בצוואה, ועל כן הוראה לפיה זהות היורשים תוגבל ליורשים “בתוך המשפחה”, או למי שאינם “זרים”, וזאת “לעולם” – דינה להתבטל. אמנם אין לפקפק בחוסנו של עקרון-העל שמנחה כל עיסוק בקיום צוואה, הוא כיבוד רצון המת. אך גם עקרון זה נסוג מפני הצורך להגביל את השליטה של המנוח בנכסיו זמן רב לאחר שהלך לעולמו. בית המשפט העליון עמד על שני עקרונות אלה בקבעו (ההדגשה אינה במקור):
“כנודע, עקרון-העל המנחה את בית המשפט בדיני הירושה הוא כיבוד רצון המנוח […] הרצון והצורך לכבד את רצון המת הם חלק ממורשתנו, הוא ביטוי לאוטונומיה של הרצון הפרטי, שהיא חלק מכבוד האדם המוגן בחוק יסוד, ונגזר מזכות הקניין הנתונה למוריש לעשות בקניין כרצונו […]
בבסיס הצוואה מונחת ההכרה בזכותו של אדם לשלוט על חלוקת נכסיו לאחר מותו. לפיכך, שומה על בית המשפט לנסות להגשים את רצונו של המוריש […]
כאמור, סעיף 42 קובע הסדר נורמטיבי בשאלה אשר שנויה במחלוקת במשפט המשווה […] השאלה היא, האם ראוי הוא – כעניין של מדיניות משפטית – לאפשר למצוה לשלוט על גורל עזבונו למשך זמן רב אחרי מותו. זו כונתה בשם שאלת ‘שליטת המת על החי’ […]
כאמור, הטעם מעיקרא להגבלת זכותו של המצוה הוא תחימת האפשרות הניתנת לאדם שנפטר לשלוט על נכסים מקברו […] אמנם, בכל צוואה אדם מצוה מה יעשה ברכושו לאחר מותו, אולם שיטות משפט שונות הגבילו, כל אחת בדרכה, את כוחו של המת לשלוט בחי. חוק הירושה הישראלי נוקט בעמדת ביניים. מצד אחד, הוא מאפשר כאמור הורשה על דרך יורש-אחר-יורש; מאידך גיסא, הוא מגביל אפשרות זו לשני יורשים, אלא אם כן היורשים הנוספים הם בין החיים בעת עשיית הצוואה. להגבלה זו אופי קוגנטי; המצוה אינו רשאי לקבוע בצוואתו הסדר שונה (סעיף 53 לחוק הירושה). לפיכך, אדם אינו יכול לצוות מי יהיו יורשי יורשיו עד סוף כל הדורות” (בע”מ 9085/16 פלונית נ’ פלוני, מיום 2.3.2017; ר’ גם רע”א 3130/05 יורשי המנוחה א. ר. ז”ל נ’ האפוטרופוס הכללי כמנהל עזבון המנוחה מ. ר. ז”ל, מיום 14.9.2006).
סבורני כי התכלית הנעוצה בהסדר הנורמטיבי הנגזר מהוראות המחוקק, משתקפת אף בנסיבות ענייננו. מחד גיסא, המחוקק הכיר ברצונה של המנוחה לקבוע, למשל, כי הנכס יוקנה לבן משפחה אחר, לאחר פטירת מי מיורשיה לפי הצוואה. מאידך גיסא, המחוקק הגביל רצון זה לשני יורשים בלבד. ציווי שנועד לשלוט בזהות היורשים “לעולם” – בטל. יש בו משום ריקון מתוכן של זכות הקניין תוך הגבלת עבירותה והגבלת הנאתו של בעל המקרקעין מזכויותיו. יצוין כי ההגבלה בה נקטה המצווה בענייננו היא גורפת ומכבידה אף ביחס להגבלה המוטלת על היורש הראשון בהתאם לסעיף 42(ב), אשר למעט גריעת זכותו של היורש השני על ידי צוואה, רשאי לעשות בנכס “כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון”.
אציין עוד כי הוראות סעיף 5 לצוואה, גורעות מזכות הקניין של כל היורשים, להם מוקנות הזכויות בנכס מתוקף הצוואה. כאמור לעיל, בסעיף 7 לצוואה ניתנה ליורשת מס’ 4 זכות ראשונים לרכישת זכויות יתר היורשים בנכס. היא מימשה זכות זו בהסכם בין היורשים. ככל והיתה בוחרת שלא לממש זכות זו, היו היורשים נאלצים להישאר שותפים במקרקעין, תוך עיקור הזכות הנתונה לכל אחד מהם לדרוש את פירוק השיתוף (מתוקף לסעיף 37(א) לחוק המקרקעין, תשכ”ט-1969) או לעשות עסקה בחלקו במקרקעין עם צד ג’ (שם, סעיף 34(א)). לחלופין, מי מהיורשים, או חלק מהם, יהיה רשאי לכל היותר למכור את חלקו למי מהיורשים, או חלק מהם באין אפשרות למכור לצד ג’ ולמקסם את התמורה עבור חלקו. כאמור בסיפא לסעיף 7 לצוואה, שווי הנכס מוגבל להערכת שמאי ולא לשווי השוק.
אוסיף בהקשר זה, שאמנם ביטול ההגבלה הנובעת מסעיף 5 לצוואה, אינה תואמת את רצונה של המנוחה, כי הנכס יוותר “לעולם” בתוך המשפחה. עם זאת, סבורני שרכישת הנכס על ידי היורשת מס’ 4, מתיישבת עם רצונן המנוחה כי יינתן ליורשת מס’ 4 יתרון לשם רכישת כל הזכויות בנכס כאמור בסעיף 7 לצוואה, והן עם ציוויה של המנוחה בסעיף 5 סיפא לצוואה, כדלקמן:
“[…] הנכס הינו קודש קודשים עבורי ובהתאם לכך הנני מצווה כי לעולם לא תגיעו
לאי נעימות/סכסוך משפחתי/מחלוקת משפטית עקב צוואתי זו.
הנני מצווה בזה כי עליכם לנהוג בכבוד מלא ובהתחשבות מלאה אחד כלפי השני ביחס לצוואתי זו”.
יורשי המנוחה מבקשים קיומו ציווי זה ופעלו בהסכמה למימוש צוואת המנוחה למן תחילת הדרך, מבלי שמי מהם התנגד לצוואה. גם הבקשה דנן הוגשה על ידי כל היורשים במשותף. ככל שלא יבוטל התנאי הנקוב בסעיף 5, הרי שייגזר על היורשים להישאר כלואים בתוך שיתוף בדל”ת אמות המשפחה, מקום בו פירוק השיתוף הוא שיכול למנוע סכסוכים ולהוות פתרון מוסכם ומיטבי.
אציין עוד כי בהסכם בין היורשים המעגן את רכישת הזכויות בנכס על ידי היורשת מס’ 4, נקבע כי ההסכם מותנה בביטול התנאי בסעיף 5 לצוואה, וכי היורשים יפנו יחדיו בבקשה מתאימה לבית המשפט לשם ביטולו. הוסכם עוד כי ככל שלא יבוטל התנאי, תהיה היורשת מס’ 4 רשאית לבטל את ההסכם. או-אז כאמור יאלצו היורשים להישאר שותפים בנכס, שלא מרצונם, או לנייד את הבעלות בתוך המשפחה בלבד. הניסיון מלמד כי נסיבות אלה עלולות לשמש כר פורה ללידת סכסוכים ומקל וחומר שיש בכך להגביל באופן גורף את זכותם הקניינית והנאתם מהנכס.
נוכח הכרעתי, בנסיבות העניין אין צורך להוסיף ולדון בשאלה, כלום סעיף 5 לצוואה מהווה “דבר בלתי חוקי, בלתי מוסרי או בלתי אפשרי כתנאי לזכיה או כחיוב לפי סעיף 45”, ולפיכך בטל מתוקף סעיף 38(א) לחוק הירושה. כמו כן, לא מתעורר צורך להכריע בשאלה, כלום סעיף 5 לצוואה מנוגד לתקנת הציבור, הגם שניתן לאתר בפסיקה אמירות לפיהן התשובה לשאלות האמורות היא חיובית לכאורה:
“צוואה המתיימרת לפרוש סוכת שלומה ‘עד סוף כל הדורות’, נוגדת את תקנת הציבור עד כדי היות ביצועה בלתי-חוקי, בלתי-מוסרי או בלתי-אפשרי, כאמור בסעיף 34 לחוק הירושה – וגם על-כן בטלה היא” (ע”א 9/74 רחל אינזל, ואח’ נ’ דורה קוגלמס, ואח’, פ”ד כט(1) 663; וגם ת”ע (צפת) 10740-05-20 א’. ע’ נ’ האפוטרופוס הכללי, מיום 30.7.2020).
לא ברור אם אמירות אלה התגבשו לכדי הלכה. כך או כך, בענייננו מצאתי כי דין ההוראה בסעיף 5 רישא לצוואה להתבטל מתוקף ס’ 42(ד) הירושה, לצד הוראות סעיף 53 לחוק. הכרעה זו מבוססת על אדנים איתנים בדמות איסור קונקרטי בחוק לקבוע זהותם של יותר משני יורשים על דרך יורש-אחר יורש.
אני מקבלת עוד את טענת המבקשים ביחס לעמדת המשיב, כי בירור כוונתה של המנוחה ביחס לנכס לא יעלה או יוריד. נקודת המוצא לנדון בענייננו היא שהמנוחה אכן התכוונה לנקוב בצוואה שהזכויות בנכס תישארנה לעולם בידיו של בן משפחה. המבקשים אינם טוענים אחרת. הסעד המבוקש נועד להתגבר על כוונה זו, שאינה מתיישבת עם הוראות חוק הירושה וגורעת מזכויות הקניין של היורשים. ביסוס כוונתה הברורה של המנוחה אינו מקדם את פתרון הסוגיה בענייננו.
על בסיס נימוקיי לעיל אני מורה כדלקמן:
אני מקבלת את הבקשה וקובעת כי הרישא לסעיף 5 לצוואה – “הנני מצווה בזה כי הנכס לעולם ישאר בתוך המשפחה ולעולם לא ימכר לזרים” – בטלה.
המבקשים רשאים להגיש פסיקתות לאישור בית המשפט במידת הצורך.
אין צו להוצאות.
פסק הדין מותר לפרסום בכפוף להשמטת פרטים מזהים ותיקוני הגהה.
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.
ניתן היום, ג’ חשוון תשפ”ה, 04 נובמבר 2024, בהעדר הצדדים.
