בפניי : כבוד השופטת לירון זרבל קדשאי
האישה :פלונית
ע”י ב”כ עו”ד אלנה קורנבלום-אלבז
נ ג ד
האיש :פלוני
ע”י ב”כ עו”ד אלן עושרת
פסק דין
לפניי צמד ערעורים הדדיים על קביעות שונות בהחלטת רשמת ההוצאה לפועל מיום 13.4.23 בתיק הוצל”פ (מזונות) 02-03528-09-9.
רקע והחלטות שיפוטיות רלוונטיות
הצדדים ניהלו הליכים רבים וממושכים, הן בלשכת ההוצל”פ והן בפני בימ”ש זה (17 תיקים קשורים) לרבות בפני ערכאות הערעור, המתפרסים על-פני כשני עשורים. בד בבד נוהלו הליכים לאכיפת פסק דין ב[חו”ל], מקום מושבו של האיש. מהחומר הקיים בעניינם של הצדדים עולה כי השניים הכירו ב[חו”ל] בשנות ה-90, ניהלו מערכת יחסים זוגית (ללא נישואין) ממנה נולד בשנת 2003 בנם המשותף. בסמוך לאחר לידת הבן, שבה האישה לישראל עם הבן ואילו האיש נשאר בארה”ב ולימים הקים שם משפחה חדשה.
מרבית ההליכים הרבים שנוהלו ומתנהלים בעניינם של הצדדים, לרבות הערעורים שבפניי, נוגעים למזונות הבן היחיד המשותף, שכיום הוא כבר בגיר.
החלטת הרשמת נושא ערעורי הצדדים שבפניי עסקה ביישום הוראות פסק הדין המוסכם שניתן בעניינם של הצדדים ביום 28.4.2021.
בטרם תפורטנה הטענות בערעורים, ולצורך הבנתן, מצאתי לסקור תחילה להלן ובקצרה את ההליכים הרלוונטיים שהובילו לפסק הדין המוסכם משנת 2021 בו עסקה החלטת הרשמת מושא ערעורי הצדדים.
תיק ההוצל”פ נפתח בשנת 2009 על סמך פסק דין מוסכם מיום 15.3.2006 (תמ”ש 014160/05, להלן: “פסק הדין משנת 2006”) במסגרתו נקבעו מזונות הבן בסך של 1,950 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה למדד וכן חלוקה שווה בהוצאות הרפואיות החריגות.
כ- 3 שנים לאחר מכן הגישה האישה תביעת מזונות חדשה וביום 3.3.2010 ניתן פסק דין בהעדר הגנה במסגרתו הוגדלו המזונות לסך של 5,271 ₪ בתוספת הצמדה למדד המחירים לצרכן וזאת החל ממועד הגשת התביעה (16.7.2009) ובגובה שליש מהסכום הנ”ל לאחר גיל 18 או סיום לימודי התיכון. כן חויבו הצדדים בחלקים שווים בהוצאות החינוך והרפואה (תמ”ש 12010-07-09 להלן: “פסק הדין משנת 2010”).
בשנת 2016 הגיש האיש בקשה לביטול פסק הדין משנת 2010 שניתן בהעדרו, אשר נדחתה בהחלטה מיום 8.12.16. על ההחלטה הוגשה בקשת רשות ערעור שהתקבלה באופן חלקי (רמ”ש 20036-01-17 מיום 6.4.17, להלן: “פסק הדין בערעור”) ונקבע על ידי כב’ ביהמ”ש המחוזי כי: “אני מקבלת את הערעור בנקודה אחת בלבד והיא, כי סכום המזונות שנפסק, יהפוך ממזונות קבועים למזונות זמניים וזאת החל מחודש פברואר 2012 (המועד בו ניהל הליך לביטול אכיפת פסק הדין השני בפלורידה) וזאת עד החלטה אחרת, שתינתן ע”י המותב שידון בתיק העיקרי” (להלן: “פסק הדין בערעור”, ההדגשה אינה במקור). הלכה למעשה משמעות קביעת כב’ ביהמ”ש המחוזי היא שהמזונות שנקבעו בפסק הדין משנת 2006 (בסך של 1,950 ₪) יוותרו על כנם עד לחודש 1/2012 (כולל). כמו כן, דמי המזונות שנקבעו בפסק הדין משנת 2010 יהפכו ל”מזונות זמניים” וזאת החל מחודש 2/2012 ועד להכרעה בטענות הנוגעות לגובה החיוב במזונות.
ביום 5.10.2020 הגיש האיש תביעה להפחתת המזונות (תלה”מ 8999-10-20). במהלך דיון במעמד הצדדים בפני כב’ הש’ אלה מירז (להלן: “המותב הקודם”), השכילו הצדדים להגיע להסכמות כדלקמן (להלן: “פסק הדין משנת 2021”):
“הצעת בית משפט:
על מנת לסייע לצדדים לסיים את המחלוקת בכללותה בית המשפט מציע כי מזונות הקטין יעמדו על סך של 2,500 ₪ לחודש במקום פסק הדין שניתן בהעדר ביום 3/3/10 על ידי כב’ הרשם זיתוני [הוא פסק הדין משנת 2010].
ב”כ הצדדים יבדקו בהוצל”פ מועד הגדלת חוב המזונות לסכום שנפסק בפסק הדין שניתן בהעדר ו/או פסק הדין בערעור של כב’ השופטת אספרנצה [הוא פסק הדין בערעור] שקבעה מועד פברואר 2012 פסק דין מיום 6/4/17, וממועד זה חישוב חוב המזונות יערך על פי מזונות בסך של 2,500 ₪ לחודש, בקיזוז סכומים ששולמו.
בהסכמת הצדדים, ימנו ב”כ הצדדים רואה חשבון מהסיוע המשפטי על מנת לעשות את התחשיב הנכון לקביעת יתרת חוב המזונות במידה וקיימת.
המזונות בסך 2,500 ₪ לחודש יהיו עד הגיע הבן […] לגיל 18 או סיום התיכון לפי המאוחר שביניהם ובתקופת השירות הצבאי הסדיר 1/3 מסכום המזונות.
…
ב”כ הצדדים
אנו מקבלים את הצעת בית המשפט” [תוספות בסוגריים אינן במקור].
עיון בפסק הדין משנת 2021 מלמד כי הצדדים הגיעו להסכמה על סכום מזונות מוסכם בסך של 2,500 ₪ (להלן: “הסכום המוסכם” או “החיוב המוסכם”), חלף הסכום שנקבע בפסק הדין משנת 2010. עוד הסכימו הצדדים על האופן בו יעודכן הסכום בתיק ההוצל”פ, לרבות מועד תחילת החישוב.
בעקבות פסק הדין משנת 2021 מונה בתיק ההוצל”פ מומחה (רו”ח) לצורך עריכת תחשיב בדבר יתרת החוב הנכונה. המומחה ערך חוות דעת שתוקנה ו/או הושלמה מספר פעמים. המומחה אף נחקר על חוות דעתו (ומטענות הצדדים עלה כי הוגשה נגדו תביעה אזרחית, עקב ליקויים ופגמים שנפלו לכאורה בחוות הדעת, אשר נדחתה על הסף בשל אי מיצוי הטענות במסגרת הליך ההוצל”פ).
בהחלטתה המפורטת והמנומקת (המונה 60 סעיפים) קבעה כב’ הרשמת כי חרף הפגמים השונים שאכן נפלו בחוות דעת המומחה, הרי שאין בהם משום עילה לפסילת חוות הדעת, שכן ניתן לרפאם באמצעות תיקון חוות הדעת. לפיכך נתנה כב’ הרשמת שורה של הוראות למומחה (להלן: “החלטת הרשמת נושא הערעורים”).
ערעורה של האישה
יש להקדים ולציין כי במהלך תקופה כבת 3 שנים, ובהתאם להחלטות שונות שניתנו בתיק ההוצל”פ, לא הוגדלה קרן החוב בתיק. זהו הרקע לטענת האישה בערעורה דנן. האישה מלינה אפוא על קביעות הרשמת בסעיפים 52, 53 ו-60ב להחלטה, שעניינן ביטול הגדלות החוב שביצע המומחה בגין מזונות בתקופה: 7/2017-6/2020 (להלן: “התקופה שבמחלוקת”), תקופה בה בפועל לא הוגדלה קרן החוב בתיק ההוצל”פ כאמור. הרשמת קיבלה את עמדת האיש לפיה המנדט שניתן למומחה בפסק הדין משנת 2021 היה לעדכן את החוב בתיק ההוצל”פ על בסיס הגדלות והקטנות חוב שבוצעו בו בפועל, תוך התאמת הסכומים לפסק הדין שניתן בשנת 2021.
לטענת האישה בערעורה, מטרת הצעת ביהמ”ש בדיון בשנת 2021 היתה להביא לסיום כולל של ההתדיינויות המרובות והממושכות בין הצדדים. בכלל זה היה מוסמך המומחה לבצע תחשיב “אמיתי” של חוב המזונות על סמך כלל פסקי הדין הרלוונטיים, בין אם עודכנו החיובים בתיק ההוצל”פ ובין אם לאו. לטענתה הסיבה בגינה לא הוגדל החוב בתקופה שבמחלוקת נבעה מהחלטת רשמת ההוצל”פ בעבר על הקפאת הקרן השוטפת עקב אי דיווח מצדה של האישה על תשלומים ששולמו לה במועד הקבוע בדין. לדידה, לא ניתן לראות בכך משום ויתור על מזונות לתקופה הנ”ל. לפיכך עותרת האישה להתערב בהחלטת הרשמת ולקבל את חוות דעת המומחה אשר כללה את החיובים הנ”ל.
האיש בתשובתו טען כי המערערת התרשלה בכך שלא פעלה להגדלת החוב בגין דמי המזונות בתקופה שבמחלוקת ואין לה להלין אלא על עצמה. בגין העובדה שהאישה לא דאגה לדווח במועד על תשלומי האיש, הוקפאה בשעתו הגדלת הקרן השוטפת ואף הושתו על האישה הוצאות. בפסק הדין משנת 2021 הוסכם כי סכום המזונות יעמוד ע”ס של 2,500 ₪ חלף סך של 5,271 ₪ ואת זאת היה צריך לעדכן בתיק ההוצל”פ. לשיטת האיש, תפקידו של המומחה היה “טכני בלבד: החלפת חיובים חודשיים רשומים, בסכום של 2,500 ₪ החל מחודש 02.2012 וחישוב היתרה”. לדידו, המומחה לא היה מוסמך לכלול בתחשיבו מזונות שלא הוגדלו בפועל בתיק ההוצל”פ.
האיש מציין עוד כי המומחה נדרש לתקן את חוות דעתו מספר פעמים. פעם אחר פעם נדחו בקשות האישה להגדלת החוב בתיק ההוצל”פ לתקופה שבמחלוקת בגין אי ביצוע הוראות הרשמת ולא הוגש ערעור על ההחלטות. האישה אף נקטה שיהוי ממושך של כשנתיים מאז מתן ההחלטות והתיק היה אמור להיסגר מפאת חוסר מעש. בהתנהלותה הוכיחה האישה כי לא היתה זקוקה לדמי המזונות כדי לממן את הוצאות מחיית הבן, אשר שהה בפנימייה, עבד והשתכר. במסגרת תביעתו להפחתת מזונות שבמסגרתה ניתן פסק הדין בשנת 2021, האישה לא טענה כי קיימת טעות ברישומי תיק ההוצל”פ.
יצוין כי בד בבד עם ערעורה דנן, הגישה האישה תביעה למתן היתר לגביית מזונות לתקופה שבמחלוקת, שטרם נדונה לאור ההסכמה הדיונית לדון תחילה בערעורים (תלה”מ 42723-07-23 כנקוב בראש פסק הדין).
ערעורו של האיש
יצוין כי בתחילה נפרש הערעור על פני טענות רבות, חלקן נוגע להתנהלות המומחה ולעלויות שהיו כרוכות במינויו, אולם בסופו של יום הצטמצמו הטענות בערעור לשתי טענות מרכזיות אשר תפורטנה להלן.
הטענה הראשונה היא כי שגתה כב’ הרשמת עת קבעה בסעיפים 44 ו- 46 להחלטתה, כי המועד ממנו יעודכן ויחושב הסכום המוסכם הוא המועד בו עודכן בתיק ההוצל”פ פסק הדין משנת 2010 ולא המועד שנקבע בפסק הדין בערעור (16.2.2012). לטענת האיש, הוראות ביהמ”ש המחוזי בערעור במסגרתן נקבע כי פסק הדין משנת 2010 ייכנס לתוקפו רק ביום 16.2.2012, עומדות בעינן והסכום עליו הוסכם בפסק הדין משנת 2021 לא יכול להיות מיושם קודם למועד הנ”ל.
הטענה השנייה היא כי שגתה כב’ הרשמת בסעיפים 55 ו- 57 להחלטתה, עת קבעה כי לסכום עליו הוסכם בפסק הדין משנת 2021 יתווספו הפרשי ריבית והצמדה, בעוד שלטענת האיש הוסכם על חיוב קבוע ונומינאלי. חיזוק לטענתו מוצא האיש בכך שבתביעתה של האישה לחיוב האיש במזונות הבן הבגיר בתום לימודי התיכון ציינה סכום “אבסולוטי” של 2,500 ₪ ללא הצמדה וכך גם בתביעתה לחיוב במזונות בתקופת לימודי י”ג –י”ד של הבן. לדבריו אף בחישוב המזונות לתקופת הצבא ציינה סכום נומינאלי של 2,500 ₪ וכך גם בבקשותיה להגדלת חוב בתיק ההוצל”פ בתקופה שבמחלוקת.
האישה בתשובתה עמדה על כך שערעור האיש הוגש באיחור ניכר ומבלי שהוגשה בקשה להארכת מועד ועל כן דינו להידחות ולו מטעם זה בלבד. לגופם של דברים נטען, בין היתר, כי אין להתערב בהחלטת הרשמת לעניין מועד עדכון החיוב המוסכם וכי החיוב המוסכם לא ביטל את יתר הוראות פסק הדין משנת 2010, לרבות לעניין ההצמדה, והדברים מתיישבים עם טענותיו של האיש בסיכומיו בפני הרשמת. אין להקיש מניסוח בקשותיה/תביעותיה במסגרתן ציינה סכום קבוע ללא תוספת הפרשי הצמדה, כי ויתרה על הפרשי ההצמדה.
הדיונים שהתקיימו במעמד הצדדים
בשני דיונים שנערכו בפניי נעשה מאמץ להוביל את הצדדים למתווה מוסכם, אך ניסיון זה לא צלח. הצדדים חזרו במעמד הדיונים על טענותיהם בכתובים.
האישה טענה ביחס לערעורה כי היא לא ויתרה על המזונות בתקופה שבמחלוקת וכי ההסכמות בדיון בשנת 2021 נועדו להביא לסיום כולל של המחלוקת. הסיבה בגינה לא הוגדל החוב היא שכנראה “זה נפל בין הכיסאות אצל עוה”ד” וכי מדובר בכספים שנדרשו לגידול הבן. האיש טען מנגד כי ניתנו מספר החלטות שהורו לאישה כיצד לפעול לצורך חידוש הקרן השוטפת/הגדלת החוב בגין התקופה שבמחלוקת אך היא לא פעלה על פיהן ולא ערערה עליהן ועל כן אין לה אלא להלין אלא על עצמה.
האיש הבהיר כי מטעמי יעילות ערעורו מתמקד בשני נושאים כאמור. הוא חזר על כלל טענותיו לרבות לעניין גובה החיוב בתקופה שעד לחודש 1/2012, אשר לדידו לא ניתן לשנותו מכפי שנפסק בפסק הדין בערעור.
דיון והכרעה
באשר לטענתה המקדמית של האישה לפיה דין ערעור האיש להימחק מפאת האיחור בהגשתו, אציין כי האיש אכן הגיש ערעורו באיחור ניכר (הערעור הוגש ביום 15.6.23, כ- 60 יום ממועד מתן החלטת כב’ הרשמת), בניגוד לתקנה 45(ג) לתקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי דין) תשפ”א – 2020 ומבלי שעתר בבקשה להארכת מועד. האיש אמנם כרך את ערעורו גם בהחלטות מאוחרות להחלטה מיום 13.4.23, שנוגעות לעיכוב יציאתו מן הארץ, אולם ספק בעיני האם הדבר מהווה עילה מספקת להגשת הערעור באיחור. עם זאת, נוכח העובדה שאושרה לאישה הארכת מועד להגשת ערעורה, בשים לב לגמישות הדיונית המסורה לבימ”ש זה ונוכח מהות המחלוקת מצאתי כי חרף הפגמים שנפלו, יש מקום ליתן לאיש את יומו לצורך מיצוי טענותיו ועל כן אדון להלן ואכריע בערעורים לגופם.
כאמור, המחלוקת המהותית בין הצדדים הצטמצמה לשלוש סוגיות שכולן עוסקות בפרשנות פסק הדין המוסכם משנת 2021:
האחת, האם עדכון החוב בתיק ההוצל”פ מתייחס להגדלות החוב שבוצעו בתיק בפועל, או שמא מדובר בהתחשבנות כוללת ביחס לחוב המזונות, לרבות ביחס לחיובי מזונות שלא הוגדלו בפועל בתיק ההוצל”פ (להלן: “הסוגיה הראשונה”).
השנייה, האם המועד ממנו יש לעדכן את החיוב המוסכם שנקבע בפסק הדין משנת 2021 הוא המועד בו עודכן החיוב בתיק ההוצל”פ לפי פסק הדין משנת 2010 או שמא המועד שצוין בפסק הדין בערעור (להלן: “הסוגיה השנייה”).
השלישית, האם המזונות שנקבעו בפסק הדין המוסכם משנת 2021 מהווים חיוב נומינאלי, או שיש לשערכם בתוספת ריבית והצמדה (להלן: “הסוגיה השלישית”).
הפסיקה עמדה על מלאכת פרשנות פסקי דין בציינה כי בדומה לפרשנות כל טקסט משפטי, נקודת המוצא הנה בחינת לשון פסק הדין, שבענייננו היא לשון ההסכמות שנוסחו במעמד הדיון בתביעת האיש להפחתת מזונות, והיוו את פסק הדין המוסכם משנת 2021. כאשר הלשון הנה חד משמעית, מתמצה ההליך הפרשני בשלב זה והטקסט מקבל את המשמעות הלשונית. ואולם, כאשר הלשון מאפשרת מספר פרשנויות, יש לבחור בזו המטיבה לשקף את התכלית שבבסיס פסק הדין או ההסכם, הנלמדת מנסיבות העניין ועקרונות היסוד של השיטה (ההדגשות אינן במקור):
“… פסק-דין הוא ‘טקסט’, ויש לפרשו על-פי כללי הפרשנות הרגילים לפירושם של ‘טקסטים’ משפטיים … על-כן יש לפרש פסק-דין בהתחשב בלשונו ובתכליתו. על תכלית פסק הדין יש ללמוד, בראש ובראשונה, מלשונו וכן ממקורות חיצוניים, כגון ההיסטוריה של ההלכה השיפוטית, המבנה הנורמאטיבי הכללי ועקרונות היסוד של השיטה” (בג”צ 3406/91 בבלי ואח’ נ’ היועמ”ש ואח’, מיום 26.8.91).
עוד נאמר בהקשר זה כך:
“… נקודת המוצא להליך הפרשנות של טקסט משפטי היא לשונו, ואולם כאשר הלשון מאפשרת מגוון משמעויות, על הפרשן להעניק משקל לאותה משמעות המשרתת בצורה המיטבית את תכליתו של הטקסט המשפטי בו עסקינן (ראו אהרן ברק פרשנות תכליתית במשפט 133-132 (2003) (להלן: ברק, פרשנות תכליתית במשפט)). נפתח אפוא בלשון, ונעבור ממנה לבחינת התכלית” (ע”א 8150/19 הררי רפול נ’ מילר, מיום 19.8.21).
ובנוגע לפסקי דין שניתנו בהסכמה כבר נאמר כי:
“פסק-דין בהסכמה … ממזג תכונות של הסכם ושל פסק-דין או כדברי בית משפט זה בבג”ץ 6103/93 לוי נ’ בית הדין הרבני הגדול, פ”ד מח(4) 591 (1994): פסק-דין המעניק תוקף להסכם שעשו בעלי דין הינו בבחינת יצור כלאיים: ראשו של היצור הוא פסק הדין וגופו הוא ההסכם …” (ע”א 1545/08 מוסקונה ואח’ נ’ סולל בונה בע”מ, מיום 4.3.10).
על דרך ההיקש יצוין גם סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל”ג – 1973 הקובע כי “חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו”.
בענייננו, המדובר בהצעת פשרה שהועלתה על ידי ביהמ”ש במעמד דיון בנוכחות הצדדים, כאשר הצדדים היו רשאים להעיר הערותיהם בעניינה והיו שותפים לניסוחה. בהתאם למתווה המשפטי שקבעה הפסיקה, אדון ואכריע להלן בסוגיות הפרשניות שהובאו לפתחי.
הסוגיה הראשונה
הסוגיה הראשונה עניינה כאמור, האם פסק הדין משנת 2021 הורה על עריכת תחשיב על בסיס הפעולות שבוצעו בתיק ההוצל”פ בלבד, או שמא מדובר היה בעריכת תחשיב כולל, החל מהמועד עליו הסכימו הצדדים בפסק הדין משנת 2021 ואילך. נפנה להחלטת כב’ הרשמת בסוגיה זו.
כב’ הרשמת דחתה את עמדת האישה ואת תחשיב המומחה לעניין עדכון החיוב לתקופה: 7/17-6/20 בציינה כך:
“51. כאמור בהתאם להוראות פס”ד הרביעי [פסק הדין משנת 2021- לז”ק] היה על המומחה לערוך חישוב חוב המזונות החל ממועד הגדלת חוב המזונות, בקיזוז הסכומים ששולמו. משכך, המומחה לא יכול היה לפעול להוספת חיובים הגם שאלו לא נתבקשו ע”י הזוכה בתיק ההוצל”פ.
52. איני מקבלת את טענת הזוכה לפיה הגם שלא פעלה להגדיל את החוב בתיק בגין דמי מזונות שוטפים לתקופה מחודש 7/17- 6/20 באופן הנדרש, יש לבצע ההגדלה שביצע המומחה בשוגג בעת עריכת חוות דעתו. יובהר, כי המומחה אינו צד ישיר לתיק, אינו מייצג מי מהצדדים, ותפקידו מתמצא בהוראות שקיבל מהמותב הרלוונטי ותו לא.
53. כאמור לעיל, במסגרת תפקידו פעל המומחה לביצוע הגדלות בגין דמי המזונות השוטפים לחודשים 7/17- 6/20 הגם שלא נדרש לה. ומשכך אין מקום להותיר הגדלות אלו על כנן ואני מורה למומחה לתקן את חוות הדעת באופן שבו לא יוגדלו חיובים בגין דמי המזונות השוטפים בגין תקופות שלא הוגדלו בפועל בתיק ההוצל”פ”.
לאחר עיון בפסק הדין המוסכם משנת 2021, בהחלטת הרשמת ובטיעוני הצדדים, שוכנעתי כי הן לשון פסק הדין והן תכליתו, תומכים בעמדת האישה והדברים יובהרו להלן.
פסק הדין המוסכם משנת 2021 מנוסח בלשון המעידה על כך שהמתווה המוסכם נועד “לסיים המחלוקת בכללותה”, קרי, לא להותיר ספיחי מחלוקות אלא לשים סוף להתדיינות הממושכת בדרך של עריכת תחשיב סופי. יש להניח, לרבות על רקע ריבוי ההליכים ומשכם, כי הצדדים וביהמ”ש ראו לנגד עיניהם את סופיות המחלוקת העקרונית ואילו המשך ההתדיינות התמקד רק בנוגע ליישום ההסכמות בפן החישובי.
בנוסף לכך, לשון פסק הדין מפנה לתיק ההוצל”פ אך ביחס למועד הראשון ממנו יעודכן החיוב המוסכם משנת 2021. נקבע מפורשות כי החיוב המוסכם יתעדכן מאותו המועד ואילך, בקיזוז הסכומים ששולמו. למעשה, אין בלשון פסק הדין כל הוראה לפיה החל מהמועד בו יעודכן החיוב המוסכם, על המומחה להסתמך על דפי החשבון שבתיק ההוצל”פ בלבד ולעדכן את הסכום המוסכם רק באותם מועדים שבהם עודכנה בתיק ההוצל”פ קרן שוטפת/הוגדל החוב. בהתאמה, אף ההוראה כי יופחתו הסכומים ששולמו על ידי האיש, ניתנה כהוראה כללית ולא ככזו הנסמכת בהכרח או באופן בלעדי על הקטנות החוב שעודכנו בתיק ההוצל”פ.
הדעת נותנת כי הצדדים ביקשו לקבוע מועד שממנו יעודכן החיוב המוסכם וכי מאותו המועד יידרש המומחה לעדכן את החוב על פי החיוב המוסכם, מדי חודש בחודשו, בקיזוז כל תשלום ששולם. לו רצו הצדדים להחריג מהחישוב תקופות מסוימות, היה עליהם לציין זאת במפורש. לו רצו הצדדים לקבוע כי התחשיב יסתמך באופן בלעדי על דפי החשבון בתיק ההוצל”פ, לא היו קובעים קביעה גורפת לפיה החיוב המוסכם יעודכן “ממועד זה”, אלא מציינים כי אותו חיוב מוסכם יעודכן רק ביחס למועדים ולתקופות בהם עודכן החיוב בפועל בתיק ההוצל”פ.
ודוק, הסיבה בגינה נדחו בשעתו בקשות האישה להגדלת קרן החוב בתקופה שבמחלוקת, נבעה מכך שהאישה לא פעלה לעדכון מלוא תשלומי האיש. ברי כי משנערך תחשיב סופי הכולל את כלל תשלומי האיש, הוסרה המניעה להגדלת החוב בגין התקופה שבמחלוקת. משכך, אי כלילת התקופה שבמחלוקת בתחשיב המומחה, מפרה את האיזון שנקבע בפסק הדין המוסכם משנת 2021 (לעניין עדכון החיובים מחד גיסא ועדכון תשלומי האיש מאידך גיסא) ועלולה להוביל לתוצאה שאינה הוגנת. בנוסף, היא מותירה פתח להתדיינות נוספת, עניין אותו ביקשו הצדדים למנוע. כמו כן, העובדה שלא הוסכם בפסק הדין משנת 2021 מפורשות כי האישה תוותר על הגדלת החוב בתקופה שבמחלוקת, תומכת במסקנותיי דלעיל.
אולם, גם אם אלך על פי הדרך הפרשנית אותה מבקש האיש לאמץ, קרי, כי פסק הדין משנת 2021 הורה על עדכון תיק ההוצל”פ ביחס להגדלות החוב שבוצעו בו בפועל בלבד, שוכנעתי שבסופו של יום, לא יהיה בכך כדי להועיל לאיש, שכן אין כל מניעה לפעול להגדלת החוב ביחס לתקופה שבמחלוקת, גם כיום. אנמק.
אזכיר כי לטענת האיש כאמור, בקשות מטעם האישה להגדלת החוב בתיק ההוצל”פ ביחס לתקופה שבמחלוקת, נדחו פעם אחר פעם ובסופו של יום נזנחו על ידה. כמצוין לעיל, האישה הגישה תביעה למתן היתר לפי סעיף 11(ב) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) התשי”ט – 1959.
בנסיבות ענייננו תיק ההוצל”פ נותר פתוח לאורך כל השנים והאישה עתרה מספר פעמים להגדלת חוב המזונות בגין התקופה שבמחלוקת. בקשותיה נדחו תוך הותרת פתח לחידוש הבקשה לאחר מילוי התנאים שנקבעו – דיווח על כלל התשלומים ששולמו לה תחילה (ראו למשל החלטות הרשמת מיום 25.6.27, מיום 2.10.17 ומיום 2.1.19). סבורני כי בנסיבות אלה, ובשים לב לגובה החוב בתיק ולריבוי ההליכים והמחלוקות בין הצדדים, ניתן בנקל לקבוע כי האישה לא ויתרה על חיובי המזונות שנפסקו לטובתה, גם אם חלקם לא הוגדל בסופו של יום בתיק ההוצל”פ ביחס לחלק מהתקופות.
יתרה מכך, בהתאם לפסיקה הנוהגת, אין כל צורך בפנייה לביהמ”ש לקבלת אישור לגביית מזונות לפי סעיף 11(ב) לחוק, בשעה שתיק ההוצל”פ נותר כל השנים פתוח, שכן אין מדובר במזונות שטרם החלו לפעול לגבייתם (אפנה בנדון לסקירה המקיפה והמפורטת שהובאה בפסק הדין שניתן זה לא מכבר על ידי כב’ הש’ א. פטל ב-ע”ר (חי’) פלוני נ’ פלונית 9.8.24, פסקאות: 14.8-14.11). אעיר בהקשר זה עוד, כי הדיון בכל הנוגע לסעיף 11(ב) לחוק יוצא מנקודת הנחה שהחוק הנ”ל חל על הצדדים, סוגיה שנוכח מסקנתי דלעיל, לא מצאתי מקום להידרש אליה.
נוכח האמור לעיל אני קובעת כי הן לשון פסק הדין והן תכליתו תומכים שניהם בפרשנות לפיה פסק הדין המוסכם משנת 2021 נועד להביא לסיום סופי של המחלוקת בכללותה, החל מהמועד בו עודכן החיוב בתיק ההוצל”פ ואילך. כאמור, אין כל הוראה בפסק הדין המוסכם לפיה ממועד עדכון החיוב, על המומחה להתבסס על נתוני תיק ההוצל”פ באופן בלעדי, ולהשמיט את החיוב השוטף המוסכם בתקופות מסוימות, בדומה לכך שלא הוגבלו קיזוזי החוב לתשלומים ששולמו ועודכנו בתיק ההוצל”פ. המניעה בגינה לא הוגדל החוב בתקופה שבמחלוקת הוסרה מעת שנערך תחשיב מסודר של הפחתת כלל תשלומי האיש. מעבר לאמור עמדתי על כך שאף לו היה מקום לקבל את פרשנות האיש, אזי במילא לא היה צורך בהגשת תביעה לפי סעיף 11(ב). לאור מסקנתי זו, אף מתייתרת התביעה הנוספת שהוגשה למתן אישור לגבייה לפי סעיף 11)ב) ואני מורה על מחיקתה.
עם זאת, נוכח השיהוי בו נקטה האישה במילוי אחר הוראות רשם ההוצל”פ אני מורה כי להגדלת הקרן בתקופה שבמחלוקת לא תתווסף ריבית פיגורים.
הסוגיה השנייה
הסוגיה השנייה עניינה המועד ממנו היה על המומחה לעדכן את החיוב המוסכם שנקבע בפסק הדין משנת 2021. האם המועד בו עודכן לראשונה פסק הדין משנת 2010 בתיק ההוצל”פ (מועד הגשת התביעה – 7/2019) או שמא המועד שנקבע בפסק הדין בערעור (2/2012).
לטענת האיש, הסכמות הצדדים לא יכלו לחרוג מפסק הדין של ביהמ”ש המחוזי אשר ביטל את המזונות שנקבעו בפסק הדין משנת 2010 עד לחודש 2/12. לפיכך, לא ניתן לשיטתו לעדכן את הסכום המוסכם בסך של 2,500 ₪ רטרואקטיבית וקודם למועד הנ”ל.
נשוב לבחינת לשון פסק הדין משנת 2021 (ההדגשות אינן במקור):
“הצעת בית משפט:
על מנת לסייע לצדדים לסיים את המחלוקת בכללותה בית המשפט מציע כי מזונות הקטין יעמדו על סך של 2,500 ₪ לחודש במקום פסק הדין שניתן בהעדר ביום 3/3/10 על ידי כב’ הרשם זיתוני.
ב”כ הצדדים יבדקו בהוצל”פ מועד הגדלת חוב המזונות לסכום שנפסק בפסק הדין שניתן בהעדר ו/או פסק הדין בערעור של כב’ השופטת אספרנצה שקבעה מועד פברואר 2012 פסק דין מיום 6/4/17, וממועד זה חישוב חוב המזונות יערך על פי מזונות בסך של 2,500 ₪ לחודש, בקיזוז סכומים ששולמו.
כב’ הרשמת קבעה בהקשר זה כך:
“44. מאחר ומעיון בנתוני התיק עולה, כי מועד הגדלת דמי המזונות בהתאם לאמור בפס”ד השני בוצע רק ביום 16.4.2010 הרי שהלכה למעשה היה על המומחה לבצע תחשיב ממועד זה בקיזוז הסכומים ששולמו.
…
46. משכך אני מורה למומחה לערוך חוות דעת מתוקנת באופן שזו תחול החל ממועד הגדלת חוב המזונות ע”י הזוכה בפועל קרי 16.4.2010, כאשר היתרה שהיתה קיימת בתיק ההוצל”פ עד למועד זה תהא יתרת הפתיחה לצורך עריכת חוות הדעת”.
ואולם, בהחלטה מאוחרת יותר מיום 3.8.23 ולאחר דיון במעמד הצדדים הורתה כב’ הרשמת על שינוי המועד בו יעודכן החיוב בסך של 2,500 ₪ למועד הגשת התביעה (16.7.2009) שכן הובהר כי פסק הדין משנת 2010 עודכן רטרואקטיבית החל מהמועד הנ”ל.
בהתאם ללשון פסק הדין משנת 2021, המועד בו יעודכן החיוב המוסכם הנו המועד שבו עודכן פסק הדין משנת 2010 “ו/או” עדכון פסק הדין בערעור (2/12). על פי לשון פסק הדין המוסכם, הנוקט בלשון “ו/או”, כל אחד מהמועדים הנו אפשרי, או שניהם יחד. בנסיבות אלו יש לבחון את תכלית הטקסט לצורך בחירת הפרשנות המועדפת.
בפסק הדין בערעור קיבל למעשה ביהמ”ש המחוזי את טענות האיש לפגמים שנפלו בהמצאה וכפועל יוצא מכך הותיר את המזונות שנקבעו בפסק הדין שניתן בשנת 2006 (בסך של 1,950 ₪) על כנם עד לחודש 1/2012 (כולל). עוד נקבע כי החל מחודש 2/2012 הסכום שנקבע בפסק הדין משנת 2021 יהפוך ל”מזונות זמניים” עד להכרעה בטענות האיש בעניין גובה החיוב.
סבורני כי הן לשון פסק הדין משנת 2021 והן תכליתו תומכים בפרשנות לפיה החיוב שנקבע בפסק הדין משנת 2010 (בסך של 5,271 ₪) וכך גם הפחתת החיוב שנקבעה בפסק הדין בערעור (לסך של 1,950 ₪ לתקופה שעד 1/2012) – יבוטלו שניהם, ותחת אלו יבוא החיוב המוסכם לפי פסק הדין משנת 2021, וזאת החל מהמועד בו עודכן פסק הדין משנת 2010 בתיק ההוצל”פ (מועד הגשת התביעה- 7/2009).
לו רצו הצדדים לקבוע כי החיוב המוסכם בסך של 2,500 ₪ יחל רק החל מחודש 2/2012 ועד אז יחול החיוב המקורי לפי פסק הדין משנת 2006, יכלו לציין זאת במפורש. אזכור שני פסקי הדין (מ- 2010 ופסק הדין בערעור) לעניין מועד תחילת העדכון, תומך בפרשנות לפיה יש מקום לבטל את שניהם ותחתם לעדכן את החיוב המוסכם, החל מהמועד הראשון בו עודכן מי מפסקי הדין בתיק ההוצל”פ.
שוכנעתי, כי הצדדים בחרו במתווה של פשרה, לפיו גובה החיוב שנקבע בשנת 2010 יופחת, אולם תקופת החיוב תוארך (ביחס למה שנקבע בפסק הדין בערעור). ודוק, הטענה כי הצדדים לא יכלו להסכים למתווה המנוגד לקביעת ביהמ”ש המחוזי או כי ביהמ”ש לא יכול היה להציע להם מתווה שכזה, אין לה על מה שתסמוך. במסגרת מתווה של פשרה יכולים הצדדים להסכים על כל מתווה שימצאו לנכון ואשר אינו סותר את הדין. הפחתת החיוב (לעתיד) והארכת התקופה (מעבר לזו שנקבעה בפסק הדין בערעור) הם דרך סבירה להשגת פשרה ואין בה משום חריגה מסמכות.
מסקנתי זו מקבלת חיזוק של ממש מהחלטת המותב הקודם באותו הליך (תלה”מ 8999-10-20), בבקשה שהגישה האישה לאחר מתן פסק הדין המוסכם, בה עתרה לתיקון טעות בפרוטוקול, בציינה כך:
האיש מצדו התנגד למבוקש ונראה כי הצדדים טענו אז טענות הפוכות מאלו אותן הם טוענים היום:
מתגובת האיש ניתן ללמוד על הסכמתו המשתמעת לכך שסכום החיוב המוסכם יחול החל ממועד עדכון פסק הדין משנת 2010 בלשכת ההוצל”פ.
בהחלטתו קבע המותב באופן מפורש, כי אין בהחלטת ביהמ”ש המחוזי משום רלוונטיות למועד שנקבע בפסק הדין המוסכם משנת 2021, שכן המועד שנקבע הנו פרי הסכמת הצדדים העשויה כמקשה אחת:
על רקע האמור לעיל, היינו, לשון ההסכמות ותכליתן, ולרבות בנסיבות בהן ביהמ”ש כבר נדרש לסוגיה שבמחלוקת והכריע בה ולא הוגש ערעור על ההחלטה, לא ניתן לדון כעת מחדש בעניין ועל כן אני דוחה את טענת האיש כי החיוב המוסכם בסך של 2,500 ₪ צריך לחול רק מחודש 2/2012 ואני מורה כי הוא יחול, כפי החלטת כב’ הרשמת, מהמועד בו עודכן לראשונה פסק הדין משנת 2010 – 16.7.2009.
הסוגיה השלישית
הצדדים חלוקים כאמור גם בשאלה, האם את הסכום המוסכם שנקבע בפסק הדין משנת 2021 יש להצמיד למדד, או שמא מדובר בסכום נומינאלי.
כב’ הרשמת קבעה בהקשר זה כי פסק הדין משנת 2010 לא בוטל ועל כן יש להחיל את ההצמדה למדד שנקבעה במסגרתו, גם על החיוב המופחת המוסכם לפי פסק הדין משנת 2021.
נפנה ללשון רישת פסק הדין מוסכם:
“על מנת לסייע לצדדים לסיים את המחלוקת בכללותה בית המשפט מציע כי מזונות הקטין יעמדו על סך של 2,500 ₪ לחודש במקום פסק הדין שניתן בהעדר ביום 3/3/10 על ידי כב’ הרשם זיתוני”
אמנם לשון פסק הדין לא מציינת מפורשות כי הסכום שנקבע יוצמד למדד או כי יתר הוראות פסק הדין משנת 2010 יוותרו על כנן. עם זאת, ניסוח ההסכמות באופן שנקבע כי סכום המזונות (בלבד) שנקבע בפסק הדין משנת 2010 יוחלף לסכום מופחת, ומבלי להידרש ליתר הוראות פסק הדין משנת 2010, מתיישב גם עם הפרשנות לפיה הצדדים לא התכוונו לבטל את יתר הוראות פסק הדין, אלא אך להפחית את גובה החיוב השוטף.
מבחינת התכלית, יש לזכור כי פסק הדין משנת 2006 קבע חיוב בסך של 1,950 ₪ בתוספת הצמדה למדד, כשמדד הבסיס הוא מדד מרץ 2006. משמעות הדברים היא כי במועד מתן פסק הדין משנת 2021, עמד גובה החיוב שנפסק בשנת 2006 ע”ס של כ- 2,377 ₪ (ראו: עברית – מחשבון הצמדה למדדי (cbs.gov.il)). המדובר בסכום כמעט זהה לסכום המוסכם שנקבע בפסק הדין משנת 2021. היינו, אין המדובר בפשרה, אלא בקבלת טענות האיש כמעט במלואן וקביעת סכום כמעט זהה לזה שנפסק בשנת 2006. הדבר אינו מתיישב עם הרציונל שבבסיס הפשרה ועם גדר המחלוקת וטיעוני הצדדים כפי שעלו בפרוטוקול הדיון מיום 28.4.21.
הגיונם של הדברים מוביל למסקנה כי הצדדים ביקשו לקבוע כי הסכום שנפסק בפסק הדין משנת 2010 בסך של 5,271 ₪ בתוספת הצמדה למדד, יופחת לכמחצית, מבלי לפגוע בהצמדתו למדד. כאמור, ללא הצמדה למדד, אין כל הגיון בסכום שנקבע לצרכי פשרה.
מעבר לכך, הצמדת סכום המזונות למדד נועדה לשמור על ערכו של החיוב, בהתאם לשינוי המדד (יפים לעניין זה הדברים שנאמרו זה לא מכבר על ידי בית הדין הרבני הגדול בירושלים בפסק דינו מיום 14.3.24, 1465673/ פלונית נ’ פלוני). אציין בהקשר זה עוד, כי הבן הגיע לגיל 18 ביום 00.00.2021, מספר חודשים לאחר פסק הדין המוסכם. היינו, לא מדובר היה בחוב עבר בלבד ועל כן לגובה החיוב השוטף ולהצמדתו למדד, היתה משמעות גם מבחינת כלכלת הבן בפועל.
נוכח העדר הסבירות שבקביעת חיוב נומינאלי במסגרת פשרה כמצוין לעיל וההיגיון הכלכלי הטמון בהצמדה למדד, אני מורה כי אין מקום להתערב בהחלטת כב’ הרשמת לפיה את סכום המזונות המוסכם שנקבע בפסק הדין שניתן בשנת 2021 יש להצמיד למדד, בהתאם להוראות פסק הדין משנת 2010.
יובהר כי לא מצאתי בהפניית האיש לסכומים שציינה האישה בתביעותיה ובבקשותיה להגדלת חוב בתיק ההוצל”פ, שם נקבה בסכום “אבסולוטי” של 2,500 ₪, משום תמיכה בעמדתו לפיה האישה עתרה לחיוב נומינאלי בלבד. מקובלת עלי עמדת האישה בנקודה זו כי הסכום צוין כפי שצוין, מבלי לחשב את ערכו לאחר ההצמדה למדד, מתוך הנחה כי במסגרת החלטת רשם ההוצל”פ על עדכון קרן שוטפת, ניתנות הוראות בדבר הצמדת החיוב למדד הרלוונטי.
סוף דבר
אני מורה על קבלת ערעורה של האישה באופן שעדכון החוב יכלול גם את חיובי המזונות בתקופה שבמחלוקת: 7/17-6/20. עם זאת, מפאת השיהוי בו נקטה האישה בעדכונו, אני מורה כי לא תתווסף ריבית פיגורים לחיוב השוטף בתקופה הנ”ל, אלא רק ריבית משפטית והפרשי הצמדה, כפי הוראות פסק הדין משנת 2010.
כפועל יוצא אני מורה על מחיקת תביעת האישה לקבלת היתר לגביית מזונות לפי סעיף 11(ב) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) התש”יט – 1956 מאחר וזו התייתרה נוכח קבלת הערעור.
אני מורה על דחיית ערעורו של האיש לעניין מועד החלת החיוב המוסכם שנקבע בפסק הדין משנת 2021 באופן שהחלטת כב’ הרשמת מיום 3.8.23 תיוותר על כנה (לעניין המועד שנקבע- 16.7.2009).
אני מורה על דחיית ערעורו של האיש לעניין ביטול ההצמדה למדד עליה הורתה כב’ הרשמת.
הוראות לעניין עדכון החוב יינתנו על ידי כב’ הרשמת.
בהינתן כי האישה מיוצגת על ידי הלשכה לסיוע משפטי ונוכח כלל הנסיבות שפורטו לעיל, חרף קבלת ערעור האישה ודחיית ערעורו של האיש, לא מצאתי מקום ליתן צו להוצאות.
פסק הדין מותר לפרסום בכפוף להשמטת פרטים מזהים ותיקוני הגהה.
המזכירות תמציא לצדדים וללשכת ההוצל”פ בחיפה ותסגור את כל התיקים שבכותרת.
ניתן היום, כ”ז תשרי תשפ”ה, 29 אוקטובר 2024, בהעדר הצדדים.
