לפני
כבוד השופטת שירלי שי
תובע:
ר’ ר’
ע”י ב”כ עוה”ד ארתור שני
נגד
נתבעת:
א’ י’ ה’
ע”י ב”כ עוה”ד גדי אפריאט
החלטה
ההליך שבכותרת הינו תביעה לפינוי וסילוק יד ממקרקעין, שהגיש התובע כנגד הנתבעת.
המקרקעין המדוברים הינם דירת מגורים, הרשומה בבעלות מלאה של התובע, המצויה ברחוב —- ב—– (להלן: “דירת המגורים”).
הצדדים ניהלו קשר זוגי, כאשר לכל אחד מהם זהו פרק ב’, והינם מתגוררים בדירת המגורים מזה כ- 9 שנים.
במסגרת כתב התביעה עתר התובע, בין היתר, להורות לנתבעת למסור לו את החזקה בדירת המגורים כשהיא פנויה מכל חפץ, להורות לנתבעת לסלק את ידה מדירת המגורים ולפנותה, תוך הימנעות מעשיית כל פעולה שיש בה משום הפרעה לתובע. כמו כן, להורות כי הרשות שנתן התובע לנתבעת, להתגורר בדירת המגורים, מבוטלת, ולהורות לנתבעת לשלם לתובע דמי שימוש ראויים בסך של 500 ₪ ליום, החל מיום 10.5.2024 ועד לפינוי דירת המגורים בפועל על ידה.
קדם להליך שבכותרת הליך ה”ט שהגישה הנתבעת כנגד התובע, במהלך פברואר שנה זו, בו עתרה הנתבעת, בין היתר, לאסור על התובע להטרידה בכל דרך ובכל מקום, לאיים עליה, לבלוש אחריה, ליצור עימה כל קשר בעל פה, בכתב או בכל אמצעי אחר, להימצא במרחק מסוים מדירת המגורים, רכבה, מקום עבודתה.
בדיון שהתקיים בפניי, במעמד הצדדים, ביום 2.7.2024 עתר התובע להורות כבר כעת על פינויה של הנתבעת מדירת המגורים, ולחלופין, להורות על חיוב הנתבעת בדמי שימוש ראויים.
טענות התובע בתמצית:
מדובר בדירת מגורים הרשומה בבעלות מלאה של התובע ולנתבעת אין כל זכויות בה.
טענות הנתבעת לזכויות עתידיות, אינן עילה לפגוע בזכויות מבוררות, רשומות כדין.
בין הצדדים קיים הסכם ממון הקובע הפרדה רכושית.
אין בטענת הנתבעת להיותם ידועים בציבור בכדי להקנות לנתבעת זכויות בדירת המגורים.
בעת תביעת התובע אשר הוגשה כבר ב- 5/2024, הנתבעת השתהתה מלהגיש תביעה מטעמה, וזו הוגשה רק ערב הדיון, ועל כן אין להסית את הדין ו/או להרחיב חזית, לגבי טענות התובע בהליך זה.
כתב ההגנה אינו מעלה כל עילת הגנה, ובמקרים מעין אלה, בית המשפט יכול וצריך ליתן פסק דין כבר בדיון קדם המשפט, תוך הפנייה לרע”א 5500/23 פלונית נ’ ג’ונסון אנד ג’ונסון.
לחלופין, וככל שבית המשפט יסבור כי יש מקום להמשיך בהליך, והנתבעת אינה מוכנה לפנות את דירת המגורים, יש להורות על חיובה בדמי שימוש.
בנוסף, ובאם תינתן החלטה שההליך ימשך, להורות לנתבעת להגיש ערובה להוצאות התובע.
טענות הנתבעת בתמצית:
לנתבעת זכויות בדירה מכח היותם של הצדדים ידועים בציבור.
יתר על כן, לנתבעת יש זכויות מגורים בדירה בשל התחייבות מפורשת של התובע, שניתנה לה במהלך 10 שנים של חיים משותפים, לפיה היא תמשיך לגור בדירת המגורים עד אחרית ימיה ושנותיה.
התובע אף התחייב לערוך צוואה שאם חלילה ילך לעולמו, התחייבותו לזכות מגורים לכל החיים תבוא לידי ביטוי בצוואתו.
אי אפשר “לזרוק” אשה בת 67 מדירת מגורים אחרי שנטשה את כל מה שהיה לה לפני שעברה להתגורר בדירת המגורים עם התובע.
לנתבעת אין איפה לגור, יש בבעלותה קרקע חקלאית בלבד, ואין זה תחליף דיור.
בקשת התובע לדמי שימוש אינה עומדת בתנאים של סעד זמני משום שהסעד הזמני זהה לסעד העיקרי.
עתירת התובע לחייב את הנתבעת בהמצאת ערובה לא קיימת בתקנות סדר הדין, מאחר ורק על תובע ניתן להורות המצאת ערובה.
לא ניתן בשלב כה מוקדם ועוד לפני שניתנה לנתבעת הזכות להגיש את ראיותיה, ליתן פסק דין לסילוקה מדירת המגורים.
דיון והכרעה:
ראשית יאמר כי אין מחלוקת בין הצדדים על שניהלו מערכת יחסים של ידועים בציבור.
יחד עם זאת, התנהלות הצדדים מאז נפתחו ההליכים בפברואר שנה זו, וטענותיהם זה כלפי זו, כפי שניתן ללמוד גם מההליך דנן אולם ביתר שאת מהליך ה”ט, מובילות למסקנה אחת והיא שמערכת היחסים הזוגית בין הצדדים הגיעה לקיצה.
כך גם אין מחלוקת, ולא יכולה להיות, כי דירת המגורים רשומה על שם התובע בלבד. את זאת ניתן ללמוד מהרישום בפועל, אולם לא רק, כי אם גם מדברי הצדדים עצמם, לרבות דברי הנתבעת בדיון שהתקיים בהליך הקשור, ביום 15.2.2024 (עמוד 4 שורה 4).
כידוע, היות הצדדים ידועים בציבור אינה מחילה עליהם אוטומטית שיתוף רכושי, אלא להיפך, נטל ההוכחה לשיתוף עומד לרבצו של הטוען לכך, ובמקרה דנן על הנתבעת, בוודאי כאשר מדובר בנכסים שנצברו על ידי אחד מבני הזוג עוד בטרם החיים המשותפים.
בית המשפט אינו יכול לקבל את טענות התובע לפיהן כתב ההגנה אינו מגלה כל עילת הגנה עד כי נין להורות כבר כעת, על סילוק הנתבעת מדירת המגורים, כאשר הועלו טענות לשיתוף ספציפי. אומנם לצורך החלת שיתוף ספציפי תידרש ראיה נוספת או הוכחת כוונת שיתוף מפורשת בנכס המסוים (או בכלל נכסיו) של בן-הזוג (ולענין זה ראו ע”א 4385/91 סלם נ’ כרמי פ”ד נא(1)337 וגם ע”א 52/80 שחר נ’ פרידמן פ”ד ל”ח(1) 433), אולם את זאת בית המשפט יבחן בהמשך ההליך.
כך גם יש לבחון את טענות הנתבעת כנגד הסכם הממון.
יחד עם זאת, בית המשפט מקבל את בקשת התובע לחיוב הנתבעת בדמי שימוש, מכל אחת מהסיבות המפורטות מטה, ובוודאי ממשקלן המצטבר, כדלהלן:
אין מדובר בסעד עיקרי – בניגוד לטענת הנתבעת אין זה הסעד העיקרי של כתב התביעה, שהרי הסעד העיקרי הינו פינוי וסילוק.
התובע רשום כבעלים בלעדי של דירת המגורים – בהתאם לעובדות שעומדות בפני בית המשפט כיום, עליהן אין מחלוקת, דירת המגורים בה מתגוררת הנתבעת, הינה דירה בבעלות מלאה של התובע.
הסכם ממון – מבלי להיכנס לטענות הצדדים, שאלה כאמור יבחנו בהמשך ההליך, עומד בפני בית המשפט הסכם ממון בין הצדדים, ובו סעיפים רבים בדבר הפרדה רכושית, לרבות לענין דירת המגורים. עד אשר לא הוכח אחרת, לא ניתן להתעלם מהאמור בהסכם הממון.
לא עומדת ותלויה תביעה של הנתבעת לגבי זכויות בדירת המגורים – הנתבעת הגישה תביעה כספית רכושית לאיזון זכויות וכספים, ולא לבעלות בדירת המגורים.
מערכת היחסים בין הצדדים הסתיימה – כאמור מעלה מערכת היחסים הזוגית בין הצדדים הסתיימה, ובהשלכה להלכה בדבר חיוב בדמי שימוש לאחר מתן גט (ראו: בע”מ 5357/06 פלוני נ’ פלוני (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 22/10/06) ; תמ”ש (נצ’) 4550/07 נ.א. נ’ א.א. (29/03/2011, פורסם במאגרים [פורסם בנבו] ) ; תמ”ש (ת”א) 22245/95 פלוני נ’ אלמונית (9.12.07, פורסם במאגרים [פורסם בנבו])), סבור בית משפט זה כי מאז סיום המערכת הזוגית, יש מקום לעתירה לחיוב בדמי שימוש.
בית המשפט אינו מתעלם מהדין והפסיקה לגבי חיוב בדמי שימוש כאשר יש מניעה לצד א’, מאת צד ב’, לעשות שימוש בדירה משותפת, מה שלא קיים במקרה דנן, שהרי בפועל הצדדים מתגוררים יחדיו באותה הדירה. יחד עם זאת הפסיקה קבעה כי כאשר קיים הסכם בין הצדדים, בו הסכימו במפורש כי יוכלו להתגורר בפועל בדירה עד שיבוצע פירוק שיתוף, וצד אחד מונע את פירוק השיתוף, יכול שהפן ההסכמי יגבור על הפן הקנייני. במילים אחרות, כאשר אחד מבני הזוג מאריך, מטעמיו שלו, את תקופת השיתוף, בין במישרין ובין בעקיפין, בעוד בן הזוג האחר מבקש פירוק שיתוף, הדבר יכול להקים חיוב בדמי שימוש. בית משפט זה סבור כי ניתן, בשינויים המתבקשים, להשליך למקרה דנן, כאילו הנתבעת מעכבת את הפרדת מגורי הצדדים תחת קורת גג אחת, מחד, ומונעת מהתובע לעשות שימוש בלעדי בנכס הרשום על שמו, מאידך, שבאופן שני המצבים מצדיקים חיובה בדמי שימוש.
קיים טעם נוסף להיעתר לבקשת התובע לחיוב הנתבעת, כבר כעת, בדמי שימוש, המתבסס על דיני עשיית עושר ולא במשפט, תשל”ט-1979 (להלן: “החוק לעשיית עושר ולא במשפט”). מעצם היותו של התובע הבעלים הרשום של דירת המגורים, קמה לו הזכות לדרוש ולקבל דמי שימוש בעבור מגוריו של צד ג’, שאינו בעל זכויות רשומות, בדירת המגורים (ראו בהקשר זה ע”א 891/95 זידאני אבו אחמד, פ”ד נג(4) 769, 778 (1999); פרידמן –דיני עשיית עושר ולא במשפט (מהדורה שנייה תשנ”ח (432)); עמ”ש 7396-12-09 פלונית נ’ אלמוני (פורסם 21.04.2013).
עתירת התובע להורות לנתבעת להפקיד ערובה כתנאי להמשך ההליכים, נדחית. התקנה בדבר הפקדת ערובה להבטחת הוצאות קובעת את האפשרות להורות על הפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע ולא התובע. התובע לא הצביע על מקור בדין לעתירה זו.
כבר יובהר כי אין בהחלטה זו בכדי לקבוע מסמרות לגבי שיתוף בדירת המגורים, כן או לאו, ואלה יתבהרו בהמשך ההליך. יחד עם זאת כל עוד לא נקבע אחרת, מדובר בדירת מגורים בבעלות בלעדית של התובע, ומשכך זכאי הוא כמפורט לעיל, לדמי שימוש ראויים.
בבואו של בית המשפט להכריע בשאלת חיוב בדמי שימוש, נלקחה בחשבון גם האפשרות הקיימת לכל אחד מהצדדים להשיב לצד השני, בתום ההליך, ובהתאם לתוצאותיו, כספים ששולמו לצד השני. במקרה דנן, גם אם תזכה הנתבעת בזכויות בדירת המגורים, ועל התובע יהיה להשיב לנתבעת את דמי השימוש, התובע בעלים, לכל הפחות, של מחצית הדירה ממנה יכול לפרוע חוב זה. מנגד, ועל פי עדותה של הנתבעת לגבי מצבה הכלכלי, קיים ספק ביכולתה של הנתבעת לשלם דמי שימוש, בתום ההליך, ככל שתביעת התובע תתקבל.
על מנת לבחון את דמי השימוש הראויים, הריני ממנה בזאת את השמאי זיו וליכנסקי, כמומחה מטעם בית המשפט טל: 054-6827878 (להלן: “המומחה”), אשר יגיש את חוות דעתו בתוך 15 יום, כאשר ימי הפגרה יבואו במניין הימים.
בהתאם לחוות הדעת, תשלם הנתבעת לתובע, מחצית הסכום, וזאת החל מיום מתן החלטה זו ועד החלטה אחרת. ב”כ הצדדים ימסרו החלטה זו למומחה. המומחה יבקר בדירת המגורים, לאחר שתיאם מועד בו הצדדים שניהם יהיו נוכחים בעת הגעתו.
על מנת שלא לייצר מחלוקות נוספות בין הצדדים ולפנים משורת הדין, איני עושה צו להוצאות. יחד עם זאת יעשו טוב הצדדים אם יגיעו להסכמות וייתרו את המשך ההליכים המשפטיים.
המזכירות תקבע ת.פ. לעוד 20 ימים.
ניתנה היום, ב’ תמוז תשפ”ד, 08 יולי 2024, בהעדר הצדדים.
