מספר בקשה:1
בפני
כבוד הרשמת שלי פרקש
מבקשת
מ.ר.
נגד
משיבה
מ.ל.
החלטה
לפניי בקשה להטלת צו עיקול זמני על זכויות המשיבה בנכס מקרקעין בסך 500,000 ₪.
המבקשת, אשר גילה כ-26 שנים, היא בתה של המשיבה.
המבקשת הגישה תובענה כספית-נזיקית בסך 500,000 ₪.
המבקשת הגישה בקשה לסעד ארעי כאמור. לאחר שלא נמצא מקום להידרש אליה במעמד צד אחד, הועברה לתשובה ונקבע מועד לדיון.
ניסיון לקדם את הצדדים לקראת הסכמה לא צלח ומכאן ההחלטה.
מטרת הסעד הזמני הוגדרה בהוראת תקנה 94 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע”ט-2018, כך: “מטרת הסעד הזמני היא להבטיח זכות לכאורה במהלך ההליך המשפטי ואת קיומו התקין והיעיל של ההליך או את ביצועו הראוי של פסק-הדין”.
השיקולים העיקריים אותם שוקל בית המשפט בהכרעתו אם להיעתר לבקשה כפי שמורה לנו הוראת תקנה 95 לתקנות הם קיומן של ראיות מספקות לכאורה לקיום עילת תביעה; נחיצות הסעד הזמני, קרי, רכיב ההכבדה שמשמעותו שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק-הדין; האם אין סעד אחר שפגיעתו במשיבה קלה יותר המשיג את אותה התכלית; תום-לבם של הצדדים; והאם המבקשת לא השתהתה בהגשת הבקשה; אחר זאת יש לבצע השוואת נזקים במסגרת מאזן הנוחות. כידוע, בין עוצמתה הלכאורית של עילת התביעה לבין מאזן הנוחות, קיים יחס של מעין “מקבילית כוחות”. על המבקשת בכל מקרה לעמוד ברף מינימאלי בנוגע לכל אחד מהתנאים בנפרד.
אשר לרכיב ראיות מספקות לכאורה לקיום עילת תביעה. כידוע, על בית המשפט לענייני משפחה לבחון ולדקדק היטב ולנקוט משנה זהירות קודם שיכניס את דיני העוולות הנזיקיות והעוולות הכלליות לפתחו של המרחב המשפחתי ובכלל זה, רשלנות והפרת חובה חקוקה, כפי העילות שבפי המבקשת. בהקשר זה התייחסה הפסיקה לא רק למרקם העדין והמיוחד של היחסים המשפחתיים אלא גם לחשש מפני מדרון חלקלק ותביעות סרק.
למבקשת ביקורת על האופן שבו המשיבה תפקדה כ-אם. היא סבורה שהמשיבה היא אנוכית, מתנשאת, מקטינה, וחולת שליטה, אשר לא העניקה לה, למבקשת, תמיכה פיזית ונפשית, חינוך ואהבה.
אלא שבדל ראיה לתמיכה בטענות המבקשת, לפיהן גרמה לה אמה-המשיבה נזק גוף נפשי, לא הוצג. לא מסמכים רפואיים, לא דו”חות ומסמכים מטעם עובדת סוציאלית או גורם טיפולי אחר, לא מסמכי לשכת הרווחה, לא תצהירי מכרים וקרובים, ולא כל פרט מידע רלבנטי נוסף שיש בו כדי לשפוך אור ולתמוך בטענות. יצוין בהקשרים אלה שבתקנה 15(א) לתקנות (החלה גם בבית משפט זה) נקבע שלכתב הטענות יש לצרף “העתק של מסמך מהותי וכל כתב אחר המשמש ביסוד הנטען בכתב הטענות”.
המבקשת טענה בסתמיות ובכלליות כי המשיבה אמרה שהיא “לא רוצה להיות אמא”, ס’ 20.א.; כן כי “הנתבעת היתה נוהגת באגרסיביות כלפי התובעת. הרמת יד, צרחות, הפחדות, איסור על התובעת לצאת מהבית עם חברים עד אשר לא תמלא את משימות הבית”, ס’ 20.ב.; “היא הרגישה שאין לה את הדמות האימהית אשר אמורה לתת לה ביטחון ו-וודאות בחיים”, ס’ 25; נהגה לזלזל בתובעת ולומר לה “לא ייצא ממך כלום, את אפס, אין לך בגרות, את תיכשלי”, ס’ 35.
המבקשת לא פירטה שנים, תקופות, גיל, אירועים ספיציפיים, ומי היו עדים לאירועים שלטענתה עולים כדי גרימת נזק גוף. בהתאמה, ובאופן זועק, לא צורף תצהיר האח הבכור. ר’ עמ’ 2, שו’ 20.
הדוגמאות שבהן נקבה המבקשת מתמצות בטיסה של המשיבה עם אדם בשם … לחו”ל, ס’ 20.ג, בכך שהמשיבה לא הכינה כריכים לבית הספר ולא עזרה בשיעורי בית, ס’ 20.ד, ולא בישלה לשבת, ס’ 20.ז.
העדר הראיות זועק ונדמה שהדברים מדברים בעד עצמם. תיאור הטענות ללא צירוף תימוכין, ולו מינימאלי או ראשוני, אינו מספק על מנת לשכנע את בית המשפט כי מדובר בתובענה המצדיקה מתן סעד זמני כפי זה שנתבקש, ביתר שאת בתובענה נזיקית בין בני-משפחה.
בנוסף, נזק נפשי הוא כאמור נזק גוף. בדל ראיה לתימוכין בכך – ואין הכוונה לחוות דעת מומחה – לא צורף.
יתרה מכך, לא נעשתה על-ידי המבקשת כל הבחנה בין נזק ממוני ונזק שאינו ממוני. בכל הנוגע לנזקים ממוניים, הרי שאלה נזקים כלכליים שאותם יש לפרט ולשום, אך המבקשת לא עשתה כן, הגם שעל פניו בנקל ניתן לאמוד ולהוכיח הוצאות שהוצאו למצער עבור טיפולים. ר’ עמ’ 2, שו’ 4.
בהתאמה, כידוע, בבחינת בקשה לסעד הזמני קיים קושי אינהרנטי שהוא הטלת מגבלה על בעל-דין טרם שהתבררו הטענות נגדו, כשבחינת הסעד נעשית באמצעות הכלים המוגבלים העומדים לרשות בית המשפט בשלב ראשוני של ההליך, טרם סיומם של ההליכים המקדמיים, ובדרך כלל, בראשיתו של ההליך, במועד נקיטתו.
האמור מתחדד במקרה של הליך מסוג זה, והספק המשמעותי מאוד שקיים ביחס לעילת התביעה, מוביל לכך שידה של המשיבה ברכיב זה על העליונה. סיכויי התביעה נראים בשלב זה קלושים, ולמצער, לא הוצגו ראיות מספקות לכאורה לקיומה של עילת תביעה החוצות רף מינימלי שמתחת לו אין ליתן סעד זמני. מאליו ברור כי הרף לצורך בחינת הבקשה לסעד זמני שונה ממאזן ההסתברויות בהליך אזרחי ואין באמור קביעת ממצא בהליך העיקרי.
אשר לרכיב ההכבדה, “נחיצות הסעד הזמני”, המהווה כידוע אבן בוחן מרכזית בבקשה לסעד זמני.
ראשית, מצבה הכלכלי של המשיבה לא התבהר. הלכה למעשה, דבר לא ידוע אודות היקף נכסי של המשיבה, משלח-היד, הכנסותיה וכל פרט רלבנטי נוסף. כל שנטען בבקשה הקצרה והדלה, “אני חוששת שהמשיבה תיקח את חלקה בכספי התמורה, תעלים את הכספים, ותסכל את היכולת שלי לגבות את פסק הדין”. ס’ 8 לתצהיר.
שנית, המבקשת הודיעה בהודעה מיום 13.7.23, כי ניתן בבית הדין הרבני צו לפירוק השיתוף בבית המגורים שביחס אליו נתבקש הצו. מאליו ברור כי בית המשפט לא יאפשר מתן צו אשר יעכב או יסכל קידום פירוק השיתוף בבית המגורים ורק מטעם זה בלבד כשלעצמו, דין הבקשה להידחות. יתרה מכך, המבקשת עצמה מעוניינת לקדם את פירוק השיתוף בבית המגורים של הוריה ועל כן הבקשה דכאן כלל אינה משרתת את טובת אביה התומך בנקיטת הליך זה אלא דווקא מסכלת אותו.
בהתאמה, הוצע למבקשת במהלך הדיון לשקול אפשרות שהבקשה מקדימה את זמנה, במובן זה שלאחר שייחתם הסכם מכר, ניתן יהיה לשקול הטלת הצו המבוקש על התמורה שתתקבל ממכירת הנכס. ברם, המבקשת לא קיבלה את ההצעה להגיש את הבקשה בשלב מאוחר יותר.
לפיכך, אין מנוס מלהידרש לכך ולקבוע כבר בשלב זה שגם אם היה מוטל הצו על זכויות המשיבה בנכס המקרקעין, וגם אם הוא היה מומר על חלקה של המשיבה בתמורה ממכירת הנכס, אזי כידוע, הטלת עיקול על כסף מזומן שאמור לשמש את המשיבה לרכישת קורת גג, הוא סעד פוגעני ודרסטי השמור למקרים מיוחדים שזה דכאן אינו נמנה עליהם. סעד מסוג זה נמצא ברף הגבוה ביותר, אשר, בנסיבות העניין, לא נחצה. ר’ הוראת תקנה 95(ד)(2) לתקנות.
בהקשר זה יצוין כי המבקשת טענה, עוברת כחוט השני, כי המשיבה הקדישה את זמנה ל”קריירה”, כלשונה, כך שלא ברור מדוע לא פורט האם קיימות למשיבה זכויות סוציאליות.
במכלול הנסיבות, ההתרשמות היא שהרכיב “נחיצות הסעד הזמני”, אינו מתמלא. המבקשת לא שיכנעה “כי קיים חשש סביר שאי-מתן הצו יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק הדין” בהתאם להוראת תקנה 103 לתקנות.
אשר לרכיבי העזר אשר עוגנו בהוראת תקנה 95(ד)(3) לתקנות, הם רכיבי תום-הלב ושיהוי. אשר לרכיב תום-הלב. קשה עד בלתי אפשרי להידרש לרכיב תום-הלב בהליך מורכב ועצוב מסוג זה שבו ניצבות משני צדי המתרס אם ובתה המנהלות הליך שמהותו הלכה למעשה בחינה בדיעבד של תפקודה ההורי של המשיבה כאם. עצם הצורך להידרש לרכיב זה בהקשר זה מחדד את הקושי האינהרנטי הטמון בהליך מסוג זה ומטה את הכף עוד יותר.
מאזן הנוחות. משלא הורם הנטל ביחס לשני הרכיבים כפי שפורט לעיל, אין מקום להשוואת נזקים. למען הסרת הספקות, התבוננות בתמונה המלאה (כפי שנפרשה עד כה) ועל מכלול הנסיבות, מוביל למסקנה שאין כל הצדקה ואין מקום להטלת עיקול זמני במקרה זה.
הנזק שעלול להיגרם למשיבה אם יוטל עיקול על כסף מזומן (התמורה ממכירת זכויותיה בדירת המגורים) שאמור לשמש – כך ניתן להניח – את המשיבה לרכישת קורת גג כאמור, גדול ומשמעותי מהנזק שעלול להיגרם למבקשת אם לא יוטל הצו ולא יובטחו טענותיה הנוגעות לתפקודה של המשיבה כ-אם.
אשר על כן, הבקשה להטלת צו עיקול זמני נדחית.
כל הקביעות בהחלטה זו הן בקשר עם הסעד הזמני בלבד ואין בכך כדי לקבע דבר בהליך העיקרי.
לאחר שנלקחו בחשבון בין היתר סוג ההליך, אופי הטענות, והתנהלות הצדדים, תישא המבקשת בהוצאות המשיבה בסך 5,000 ₪ אשר ישולם לה בתוך 30 ימים, בהתאם להוראות תקנות 53, 151(ב), ו-153(ג) לתקנות ותקנה 18(ג) לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ”א-2020.
ניתן לפרסם החלטה זו לאחר השמטת פרטים מזהים.
ניתנה היום, כ”ט תמוז תשפ”ג, 18 יולי 2023, בהעדר הצדדים.
