בפניי : כבוד השופטת ענבל קרן
בעניין הקטינה :
התובע – האב : פלוני
ע”י ב”כ עו”ד רועי לוינגר
נ ג ד
הנתבעת – האם: אלמונית
ע”י ב”כ עו”ד ענת שמשון ענתבי
פסק דין
בפני עתירת התובע להפחתת מזונות הקטינה אשר נקבעו בהסכם גירושין בין הצדדים, שקיבל תוקף של פס”ד ב- 2017 בתה”ס — (להלן: “הסכם הגירושין” / “ההסכם”).
הקטינה, בתם של הצדדים, ילידת — , כבת 11 שנים (להלן: “הקטינה”).
בסעיף 5 להסכם, נטל על עצמו התובע התחייבות לשאת במזונות הקטינה בסך 1,800 ₪ לחודש (קרן), הכולל בתוכו אף את רכיב המדור.
בנוסף בהתאם לס’ 6 להסכם ישאו הצדדים בחלקים שווים בהוצאות חינוך ורפואת הקטינה (כמפורט שם).
בסעיפים 4-3 להסכם קבלו הצדדים על עצמם אחריות הורית משותפת כלפי הקטינה וקבעו חלוקת זמני שהות שווים: עם האם – בימים ראשון ושלישי מסיום הלימודים ועד למחרת וכן בכל סופ”ש שני; ועם האב – בימים שני ורביעי מסיום הלימודים ועד למחרת בכל סופ”ש שני. כמו כן, הקטינה תשהה עם ההורה שאצלו הינה שוהה בסופ”ש ביום חמישי ובאופן מתחלף.
יצוין כי בין הצדדים התנהל הליך נוסף בעניינה של הקטינה (תלה”מ –) .
ב- 2019, לאחר קבלת המלצות עו”ס לסדרי דין, ניתן תוקף להסכמת הצדדים לפיה הסדרי השהות יתקיימו כבהסכם, ובנוסף הצדדים ימשיכו בהליכי טיפול לקטינה, בהדרכה הורית ויתקיים קשר טלפוני.
לתובע קשר זוגיות שניה, במסגרת תא משפחתי ומשק בית משותף, ומזוגיות זו נולדו לו שתי בנות – כבת 5 , וכבת שנתיים וחצי.
תמצית טענות התובע
התובע עותר להורות על ביטול המזונות הנקובים בהסכם, או לחילופין להפחתתם, מיום הגשת התביעה ותוך חיוב הנתבעת בהוצאות בשל שינוי הנסיבות שחל לשיטתו מאז אישור ההסכם בשלושה מישורים: הרעה במצבו הכלכלי; שיפור מצבה הכלכלי של הנתבעת; והקמת תא משפחתי חדש כאמור.
אציין כי בכתב התביעה טען התובע לטעות במצב החוקי על רקע הלכת בית המשפט העליון בבע”מ 919/15 פלוני נ’ פלונית (“נבו”, 19.7.17) הלכה מחודש יולי 2017, כחודשיים לאחר אישור ההסכם. יחד עם זאת, ולנוכח פסק הדין בבע”מ 7670/18 פלונית נ’ פלוני (“נבו”, מיום 20.1.21) זנח עילה זו בסיכומיו.
הקמת תא משפחתי חדש – לטענת התובע, הבחינה הפסיקה בין הולדת ילד נוסף, כאשר עניין זה לבדו לא מהווה שינוי נסיבות קיצוני, אלא שיקול שיש להביאו במכלול השיקולים, לבין הקמת תא משפחתי חדש, כאשר זה מהווה עקרונית שינוי נסיבות מהותי לצורך דיון בסוגיית המזונות ובמצב זה יש לבחון את התא המשפחתי החדש בכללותו לרבות הכנסות בן הזוג הנוסף (התובע הפנה לפסקי הדין ע”א 552/87 ורד, פ”ד מב(3) 599; מ”א (י-ם) 1571/95 בן עזרא, “נבו”, 21.11.96; תה”ס 42509-09-11, “נבו”, מיום 7.10.14).
לטענתו, הוצאות התא המשפחתי שלו פורטו בסע’ 23 לתצהירו, ובהן חלו מס’ שינויים: צהרון הקטינה (450 ₪) הופסק; מחודש 09/22 הופסק תשלום עבור גן פרטי לבתו– , אך התווסף תשלום צהרון בסך 1,100 ₪; בתו– החלה ללמוד בגן פרטי והתווספה בגינה הוצאה של 3,300 ₪ לגן. כך שההוצאות גדלו ב-1,300 ₪. הוצאות אלו אינן כוללות מימון 4 נפשות ומחצית הזמן שבו אף הקטינה נמצאת אצלו.
לטענתו, לאחר ההוצאות המנויות, נותרים לו ולזוגתו לכל היותר כ-665 ₪ בלבד. לטענתו עוד, בנוגע ליציאה לחופשות – הנסיעה לחו”ל, כמו קודמותיה, מומנה על ידי חברו. הנסיעה (בארץ) מומנה מטעם מקום העבודה ומדובר בהוצאות חד פעמיות.
הרעה במצבו הכלכלי – לטענתו, מצבו הכלכלי וחוסנו הכלכלי של התא המשפחתי שלו הוצגו ונפרסו בפני ביהמ”ש ואף הוצגו מסמכים לרבות תלושי השכר שלו ושל בת זוגתו. לטענתו, במועד ההסכם עבד כ— בהיקף של 75% משרה והכנסתו הייתה כ-8,800 ₪ לחודש. כיום הכנסתו כ-12,500 ₪ נטו לחודש, אולם הוא עובד ב – 100% משרה. עוד לטענתו, העליה בהכנסות אינה חזות הכל שכן שכרו נגזר בעבר, בין היתר, מכמות טיפולים שהוא ביצע. כיום, ומאז 07/20, הוא מנהל מכון — בעיר — , כך שהכנסתו גדלה אך גם שעות העבודה גדלו בצורה משמעותית. לטענתו, יש להתעלם מהוצאות החזקת הרכב בתלוש שכר, שכן הוצאות אלו נוספו לו לאור מעברו לעבוד בעיר—, בעוד הוא מתגורר בעיר —.
התובע הוסיף כי בת זוגו עובדת אף היא כ— והכנסתה היא כ-7,000 ₪ נטו בממוצע לחודש וסך הכנסת התא המשפחתי – כ-19,500 ₪. לטענתו, ההכנסה הפנויה שלו עתידה לקטון שכן כיום הוא ובת זוגו זכאים לנקודות זיכוי גבוהות במס בשל גילאי בנותיהן הקטינות.
שיפור במצב הכלכלי של הנתבעת – לטענתו, בחודש 10/21 חזרה הנתבעת לעבוד במשרה מלאה והכנסתה הממוצעת לחודשים 10/21 -05/22 עמדה ע”ס 8,000 ₪ נטו לחודש. לעומת זאת, במועד ההסכם הסתכמו הכנסותיה בכ-5,900 ₪. לטענתו, אכן ידע לפני עריכת ההסכם כי הנתבעת לומדת לתואר שני, אך לא מה תהיה הכנסתה לאחר עדכון התואר בתלוש השכר. לטענתו, עבודתה של הנתבעת אינה בהיקף של משרה מלאה, אלא 78% ועל כן, שיעור משרה של 100% יניב לה הכנסה מוערכת בסך של 10,000 ₪ לחודש.
לטענתו עוד, לנתבעת משולמת בנוסף לשכרה קצבת נכות בסך 4,600 ₪ לחודש, כאשר במועד ההסכם שיעור הקצבה ששולמה לה היה בסך ממוצע מקסימאלי של 2,900 ₪ לחודש והיא אף מקבלת את קצבת הילדים בסך של 104 ₪ לחודש.
עוד לטענתו, הנתבעת התעקשה להסתיר את לימודיה ל—, שיאפשרו לה לעסוק בתחום גם במגזר הפרטי. לימודיה הסתיימו ויכולות להיות לה בנקל הכנסות נוספות שבין 8,000 ל-12,000 ₪ בחודש (על בסיס 2,000-3,000 ₪ לאבחון), סכום אותו לא הכחישה בעדותה ויש להתחשב בו בעניין מצבה הכלכלי. זאת ועוד, לטענתו, הנתבעת אף יכולה לבצע שיעורים פרטיים כפי שביצעה בעבר. הנתבעת זמינה לעבודות פרטיות שכן הקטינה נמצאת איתו זמן ניכר.
ע”פ טבלה שערך הנתבע :
לטענת התובע, לנתבעת הוצאות מינימאליות. לטענתו, הנתבעת לא הוכיחה טענתה לפיה נושאת בעלויות מגורים אצל אביה בסך 2,700 ₪ לחודש. לטענתו, הנתבעת הודתה כי בן זוגה ישן אצלה בהיקפים נרחבים שיש בהם להשפיע על צריכת הוצאות, אוכל ועוד. העליה בהכנסות ומיעוט ההוצאות מאפשרים לנתבעת לחיות ברמת חיים גבוהה ביותר, לרבות בהוצאות מותרות בהיקפים אדירים. כך, הנתבעת מרבה בלימודים מכל מין וסוג, הכוללים תשלומי שכר לימוד בשיעורים גבוהים של עשרות אלפי שקלים, הוצאות ריקוד בסך 400 ₪ לחודש, רכישת מכשיר נייד, הוצאות גידול חיות מחמד ועוד. לטענתו, הנתבעת ביתרת זכות בחשבון העו”ש בסך של כ-100,000 ₪ והדבר מוכיח שהמזונות לא משולמים עבור צרכי הקטינה אלא כחיסכון לנתבעת ללא כל הצדקה.
לטענתו, הצדדים חולקים באחריות הורית משותפת לקטינה וחלוקת זמני שהות, נושאים בשווה בכל הוצאותיה, בגידול וטיפול בה.
התובע מוסיף שמאז פתיחת ההליך דנן, הנתבעת פעלה במכוון להפסיק את השתתפות הקטינה בצהרון ממניע טקטי, על מנת לטעון כי היא נושאת בנטל מוגבר בנוגע לקטינה, שכן הקטינה מגיעה לביתה לאחר סיום ביה”ס, ואף הפרה החלטות בית המשפט בעניין זה. כך גם טענת הנתבעת כי הצדדים לא חולקים חופשות וחגי ישראל בשווה, היא טענת כזב.
לטענת התובע בהסכם אין מערכת הסכמות מסועפת ולכן אין להחיל רף גבוה של שינוי נסיבות.
בסיכומיו המשלימים הוסיף התובע וטען כי כעולה מתלושי שכרה של בת זוגו, היקף משרתה 75%, שכן היא מוציאה את הבנות הקטנות מהמסגרת החינוכית ושוהה איתן בבית. מכל מקום, לדבריו טענת הנתבעת בנוגע להכנסות בת הזוג לא הוכחה ומדובר בספקולציה. עוד לטענתו בסיכומיו המשלימים, הוא אכן מצליח לחסוך, אולם מדובר בחסכונות שנובעים ממתכונת חיים של חיסכון תמידי ותקציב משפחתי מהודק ביותר, כאשר הוא חוסך בכל דבר אפשרי. כמו כן, שב התובע על טענותיו כי זמני השהות עם הקטינים שווים לחלוטין והקטינה אף מעדיפה להיות יותר אצל אביה פעמים רבות.
תמצית טענות הנתבעת
לטענת הנתבעת, יש לדחות את התביעה והתובע לא עמד בנטל שחל עליו להוכיח שינוי נסיבות מהותי.
הרחבת התא המשפחתי – לטענתה, היה העניין צפוי, שכן שני הצדדים היו צעירים בגילם במועד הגירושין וצפוי היה שיקימו תא משפחתי והתובע אף טען כי בדעתו להרחיב את התא המשפחתי עוד בהמשך.
לטענתה, גם אם שכרה עלה במעט, הרי שבהשוואה לעליה בשכרו של התובע, מדובר בפרוטות. אין מדובר בשינוי נסיבות ובוודאי שלא מהותי.
לטענתה, עם היכנסה של בתו הקטינה למעון, יכולה בת זוגתו לעבוד במשרה מלאה, כדי להגדיל את הכנסות התא המשפחתי.
עוד לטענתה, במועד חתימת ההסכם, השתכר התובע 8,500 ₪ ואילו כיום משתכר בממוצע 15,647 ₪
(בהתייחס לחודש 03/21 עד 02/22), היינו שכרו עלה בלא פחות מ-7,100 ₪ מאז מועד החתימה על
ההסכם. לטענתה, בת זוגתו משתכרת כ-7,130 ₪ והכנסות התא המשפחתי כ-22,777 ₪ נטו לחודש.
לטענתה, לתובע הוצאות רכב ממקום עבודתו, הוא אינו נושא בהוצאות צהרון עבור הקטינה, חוג וטיפול
רגשי, ובהתאם לתחשיב שערך הוצאותיו עומדות על סך 12,065 ₪ ונותרים בידיו ובידי בת זוגתו כ-10,700
₪ למחיה. עוד לטענתה, מאחר ומצבו הכלכלי של התובע הוטב, הוא אף מצליח לחסוך, על פי תדפיסי חשבון הבנק שלו, סכום העולה על סכום המזונות החודשי – 2,000 ₪ לחודש ולו חסכון ע”ס 100,000 ₪.
לטענתה, בחקירתו אישר נסיעות לחו”ל וחופשות, וטענותיו שלא הוכחו כי אלו מומנו ע”י חבר, מגוחכות.
הנתבעת מוסיפה שניסיונות התובע להציגה כמי שמשתכרת סכומי עתק ומעלימה הכנסות, לא צלחו. הנתבעת בעלת נכות בשיעור 62% ואובדן כושר עבודה בשיעור 75% ועם זאת, עושה כל שלאל ידה, להתפרנס בכבוד, הגם שאינה חייבת לעשות כן. לטענתה, הינה זכאית לקצבה בסך 3,320₪ ולא 4,600 ₪.
עוד לטענתה, התובע ידע במועד החתימה על ההסכם כי שכרה עתיד לעלות לאור העובדה שסיימה לימודי תואר שני. הוכח שאין לה כל הכנסות נוספות והיא אף אינה צפויה להשתכר סכומי עתק לאור לימודיה. זאת ועוד, לטענתה, נאה דורש נאה מקיים, ובאם התובע מבקש כי תעבוד שעות נוספות, ותשתכר יותר, הרי שאף התובע ובת זוגו יכולים לעשות כן, להעניק טיפולים נוספים באופן פרטי ולהגדיל את הכנסותיהם. הנתבעת מבהירה כי העלייה בשכרה הייתה נתון צפוי וסכומי השתכרותה התעדכנו עם השנים, כצפוי. היא לא החליפה מקום עבודה ולא התקדמה במקום עבודתה, בניגוד לתובע.
הנתבעת מכחישה כי הפרה החלטות שיפוטיות ומוסיפה שהקטינה אינה שוהה יותר בצהרון, מעצם היותה בכיתה ד’.
הנתבעת מוסיפה שזמני השהות אינם שווים, שכן כמעט כל צהריים היא זו שאוספת את הקטינה מביה”ס והתובע אוסף אותה סמוך לשעה 16:00 (הגם שהיה צריך לאסוף אותה ישירות מביה”ס). גם בתקופת הקורונה ובימים של השבתה ובחופשות בחגים, הקטינה אצלה והתובע הולך לעבודתו. לטענתה, היא אף לוקחת אותה לחוגים.
דיון והכרעה
הדין החל
ההלכה קובעת כי פסק דין למזונות אינו מהווה מעשה בי-דין, בין אם פסק הדין ניתן לאחר שמיעת ראיות או בהמשך להסכמות שהושגו בין הצדדים והסתיימו בהסכם. עקרון סופיות הדיון נסוג מפני הצורך לשוב ולברר את צרכו של קטין וכל צד יכול לעתור לבית המשפט בעניין זה.
יחד עם זאת, ההלכה הפסוקה הבחינה בין תביעה חדשה ועצמאית לפסיקת מזונות קטינים, אשר במסגרתה יש לבחון את הדין החל, צרכי הקטינים, יכולתם הכלכלית של הצדדים ושאר הקריטריונים שנקבעו לצורך קביעת גובה דמי המזונות; ובין – תביעה לשינוי מזונות המחייבת קיומו של שינוי נסיבות מהותי המצדיק התערבות ושינוי פסק הדין שניתן (בג”צ 4407-12 פלוני ואח’ נ’ בית הדין הרבני הגדול [ פורסם במאגר “נבו”]).
נטל ההוכחה לשינוי נסיבות מהותי מוטל על הטוען לשינוי הנסיבות קרי: על התובע. הנטל הינו כבד משקל ויש צורך בשכנוע של ממש שיצדיק סטייה מהמוסכם, שכן פסק דין למזונות צופה מטבעו פני עתיד, כך שרק שינוי משמעותי בנסיבות, אשר לא נצפה ולא ניתן היה לצפות מראש, עת הגיעו הצדדים להסכמות וניתן פסק הדין, יצדיק בחינה חוזרת של בית המשפט בסוגיית המזונות (ע”א 5478/93 , כרמי נ’ כרמי דינים עליון לח 312; תמ”ש (נצ’) 9897-11-09 א.א נ’ ר.א (24.12.2011) [פורסם במאגר “נבו”]).
בהמשך לכך, לא כל שינוי בנסיבות יביא באופן אוטומטי להפחתת דמי המזונות שנקבעו. הבדיקה אינה נעשית כאילו הגיעו הצדדים לראשונה לפתחו של בית המשפט, אלא יש לבדוק האם חל שינוי נסיבות מהותי לרעה מהמועד בו ניתן פסק הדין או נחתם ההסכם, והאם מדובר בשינוי היורד לשורשו של פסה”ד שנתן תוקף להסכמות הצדדים ומהווה את נקודת המוצא המחייבת (ע”א 315/78 לוי נ’ לוי, פ”ד לג (1) 22).
קרי: בית המשפט שדן בתביעת אב להפחתת דמי המזונות שנפסקו לקטינים, לא שוקל מחדש את צרכי הילדים וגם לא את חלוקת הנטל שבין ההורים, אלא אך ורק את שינוי הנסיבות הנטען (תמ”ש (ת”א) 48694/00 [פורסם במאגר “נבו”], תמ”ש (ת”א) 52946/97 ועוד רבים אחרים).
רק נסיבות היורדות לשורשו של פסה”ד הקודם יהוו את השינוי המהותי הדרוש כדי שלביה”מ תהיה האפשרות שבדין, לבחון ולשקול מחדש את עניין שיעור המזונות (ע”א 1880/94 קטן נ’ קטן, פ”ד מט (1) 215,220; ע”א 381/86 אבין נ’ אבין [פורסם במאגר “נבו”]). התפתחויות שנוצרו לאחר פסק הדין המקורי וניתן היה לצפות מראש, אינן מהוות שינוי נסיבות מהותי המחייב בחינה נוספת של דמי המזונות.
כן נפסק כי יש לפרש את המושג “שינוי נסיבות” באופן דווקני, על מנת שלא להפר את האיזון בין סופיות הדיון למצבי החיים המשתנים (בע”מ 3148/07 פלונית נ’ פלוני [פורסם במאגר “נבו”]).
מן הכלל אל הפרט
ראשית יש לציין, כי שני הצדדים טענו רבות ביחס לקיום זמני השהות, או שמא הפרתם, אי-קיומם המלא, וכיוצא באלו טענות, שאינן נוגעות לענייננו.
אכן, חלוקת זמני השהות של הקטינה אצל כל אחד מן הצדדים היא רכיב בעל משקל בבואו של בית המשפט לעמוד על שיעור מזונותיה, אך אלו הוכרעו בהליך שהתקיים, כאמור, בעניינה של הקטינה בתלה”מ —.
עוד למן עריכת ההסכם קבעו הצדדים חלוקה שווה של זמני השהות, וזו מקויימת חרף המחלוקות הקיימות ביניהם.
כפועל יוצא, אין מקום לברר/להכריע, במסגרת הליך זה, את טענות התובע כלפי הנתבעת, כי היא בוחרת שלא להשאיר את הקטינה בצהרון ולהביאה לביתה בתום הלימודים ואף לא בטענת הנתבעת כי התובע נוהג להביא את הקטינה אליה בימים של השבתה או מחלה ועוד.
אעיר עוד כי בית המשפט עסק באריכות בטענות הדדיות מסוג זה בההליך שהתקיים בענינה של הקטינה וכי טענות אלה לא הביאו לשינוי בזמני השהות, כי אם הולידו צורך במתן הדרכה.
אוסיף, כי לאמור משנה תוקף בענייננו, שעה שזמני השהות, או שינוי בזמני השהות, אינם אחת מעילות התביעה, ואין בפניי טענה מצד התובע כי חל שינוי נסיבות בהקשר זה.
הסתמכות והצורך ביציבות הסכמית
ענייננו במזונות קטינה שנקבעו בהסכם בין הצדדים.
מזונות הקטינה מהווים נדבך אחד מתוך שלל הסכמות שהצדדים קבלו על עצמם בהסכם.
יש להניח כי שני הצדדים, שקלו סכום המזונות שנקבע בהסכם, כראוי לקטינה וצרכיה בנסיבות העניין והתובע גמל כי הוא מתיישב עם יכולותיו, שיעור השתכרותו ואיזון להוצאותיו אף בראייה לעתיד.
זאת ועוד, מזונות הנקובים בהסכם יוצרים רכיב הסתמכות משמעותי מצד הנתבעת. אין המדובר בסכום שנכפה על התובע הר כגיגית כי אם בסכום אותו התחייב לשלם וחזקה עליו כי סבר שיכול לעמוד בו. מאפיינים אלה מאבחנים מזונות שנקבעו בהסכם ממזונות שמקורם בפסק דין, וככאלה, שינוים כרוך בנטל ראיה משמעותי שרובץ על התובע:
“אולם, כאשר מדובר על סכום מזונות שנקבע בהסכם בין ההורים, אין לשנות את המזונות כפי שנקבעו על נקלה אלא אך ורק במקרים בולטים […] יש לנסות ולהקנות לו יציבות ואמינות כדי לטפח הסדרים מוסכמים בין בני זוג שנפלה ביניהם מחלוקת שאינה ניתנת ליישוב, אחרת לא יהיה ערך להסכם גירושין” (ע”א 4515/92 סילביה מרתה שטיין קומרוב נ’ לדיסלאו שטיין, “נבו”, מיום 13.6.94, פס’ 3 לפסק הדין).
ובמקרה אחר ציין בית המשפט:
“כאשר מדובר במזונות שנקבעו בהסכם שאושר בבית המשפט וקיבל תוקף של פסק דין, החילה הפסיקה מעמד מיוחד וקבעה, כי שינוי המזונות יעשה רק במקרים חריגים וראויים, זאת מאחר והסכם הגירושין ממצה את כל מכלול ההסדרים, ויתורים ואיזונים אשר אינם פרוסים בפני בית המשפט, בהתבסס על שיקולי יציבות וודאות ומבטא את ההסכמה לגבי צרכי הקטינים […] יש לעשות זאת במסורה, וזאת בשל ציפייתם של הצדדים כי כלל ענייניהם של הצדדים הוסדרו כמכלול […]” (תה”ס (נצ’) 18041-08-19 י. ר נ’ ד. ר, “נבו”, מיום 21.8.22, פס’ 45-44 לפסק הדין).
יוצא אפוא שיש להקפיד הקפדה יתירה בטענות התובע, כי אכן יש בהן להצביע באופן משכנע על שינוי נסיבות מהותי ובלתי צפוי, שהתחולל מאז מועד עריכת ההסכם.
ודוק: לא נעלמה מעיני טענת התובע לפיה בהסכם בענייננו, דווקא לא מתקיימת מערכת מסועפת של הסכמות, אך אין בידי לקבל טענה זו, ואין די בטענות התובע בהקשר זה על מנת להפשיט את ההסכם מן החיובים השלובים שבו. סכום המזונות הנקוב בסעיף 5 כרוך בהסכמת הצדדים בעניין המדור, והן בהסכמה לגבי הפירוט הנקוב בסעיף 6 לגבי ההוצאות החריגות; סכום המזונות כשלעצמו כרוך בחלוקת זמני השהות, לרבות זו שאמורה להתקיים בחגים ומועדים, וחלוקה זו כרוכה בהסכמת הצדדים לאחריות הורית משותפת.
ניתן להניח (ובכל מקרה לא הוכח אחרת), כי כל צד הסתמך על הסכמת האחר, כי על יסוד אלו ניתנה הסכמת הצדדים להתגרש תוך ויתור הנתבעת על כתובתה וכי בהסכם שיקולים כלכליים נוספים הכרוכים זה בזה, לרבות לעניין הזכויות הסוציאליות, כלי הרכב ותכולת הדירה ועוד.
הנה כי הן עבור הנתבעת, והן עבור התובע, הוראות ההסכם כרוכות ושלובות זו בזו, בדומה לרובם המכריע של הסכמי הגירושין.
השינוי הנטען במצבו הכלכלי של התובע
התובע טוען כי במועד עריכת ההסכם עבד כ— בהיקף משרה בשיעור 75% בלבד, הכנסתו הייתה כ-8,800 ₪ לחודש. נתון זה מתיישב עם תלושי השכר שהתובע צירף לתצהירו.
אין מחלוקת איפוא, כי שכרו של התובע עלה, באופן ניכר.
בחקירתו אף הודה התובע כי מאז עריכת ההסכם, עלה שכרו בשיעור 4,000 ₪ (ע’ 8, ש’ 22).
אין מקום לקבל טענת התובע ביחס לשיעור המשרה. התובע לא הרחיב בהקשר זה ולא מצאתי אותה רלוונטית לענייננו. כך גם לגבי טענתו כי כיום שכרו גלובלי בעוד בעבר יכול היה להגדילו באמצעות שעות נוספות.
כן, לא מצאתי ביסוס לטענת התובע כי בעבר שכרו נגזר מכמות הטיפולים שביצע.
טענות אלה, בכל מקרה, אינן גורעות מהעובדה ששכרו של התובע עלה באופן משמעותי. כיום, כבעל משרה ניהולית, ממילא זוכה להטבות להם לא זכה בתוארו ותפקידו הקודם.
יתרה מכך, עיון בתלושי השכר העדכניים של התובע ממשרתו הנוכחית, מלמד שהתובע זוכה לתוספות משתנות תלויות היקף עבודה ומפורטות בתלוש השכר תחת “עבודה נוספת”. תוספות אלה כוללות רכיבים של “משמרות 20%”, “טיפול — “, “פרמית — “, ו”תמורה קבוצתית”. ישנם חודשים בהם תוספות אלה מאמירות את שכרו של התובע לסך 13,350 ₪ ו – 14,158 ₪. יהיה זה אפוא בלתי מדויק לייחס לתובע שכר קבוע וגלובלי בשיעור 12,500 ₪ בלבד.
רכיב החזר הוצאות אחזקת רכב הוא חלק בלתי נפרד משכרו של התובע וחלק מתנאי השכר. לא מצאתי טעם מדוע לאבחן רכיב זה משכרו של התובע, ולא מצאתי בטיעוניו צידוק לעשות כן.
אין בידי לקבל בהקשר זה את טענת התובע לפיה המרחק מביתו בעיר — לעבודתו בעיר — הוא “מרחק נסיעה משמעותי ביותר”.
התובע אף לא הוכיח כי זכה להטבה זו אך משום שהוא מתגורר בעיר— אך עובד בעיר —, ולא כחלק מתנאי השכר להם זוכה מתוקף מעמדו ו/או דרגתו.
מכל האמור – התובע לא עמד בנטל השכנוע לטענתו כי חלה ירידה בשכרו ולא נמצא בסיס לדבר. ההיפך הוא הנכון – התובע נהנה מעליה משמעותית בשכרו (ולכך משנה תוקף שעה שהתובע מקיים תא משפחתי המתקיים גם מהכנסתה של בת זוגו, כפי שיפורט להלן).
הטענה לעליה בשכרה /הכנסותיה של הנתבעת
התובע טען הן לעליה בשכר התובעת באופן אובייקטיבי והן לפוטנציאל השתכרותה הנובע מלימודיה.
הכנסות הנתבעת הן משכר עבודה ומקצבת נכות המשולמת לה.
מתלושי השכר שהציגה הנתבעת עולה כי במועד עריכת ההסכם השתכרה שכר חודשי ממוצע כ-6,700 ₪:
חודש
שכר
09/16
5,671 ₪
10/16
5,990 ₪
11/16
6,169 ₪
12/16
5,135 ₪
01/17
7,210 ₪
02/17
7,583 ₪
03/17
8,218 ₪
04/17
6,806 ₪
05/17
6,970 ₪
ממוצע
6,639 ₪ =AVERAGE(ABOVE)
על פי תלושי השכר בהתייחס לתקופה שטרם הגשת התביעה, השתכרה הנתבעת כדלקמן:
חודש
שכר
03/20
7,659 ₪
04/20
7,222 ₪
05/20
7,148 ₪
06/20
10,188 ₪
07/20
8,773 ₪
08/20
כ-7,500 ₪
09/20
3,328 ₪
10/20
3,206 ₪ + 1,072 ₪
11/20
3,318 ₪ + 1,092 ₪
12/20
3,435 ₪ +4,835 ₪
01/21
4,022 ₪ + 2,097 ₪
02/21
2,563 ₪ +2,177 ₪
03/21
3,211 ₪ + 2,122 ₪
04/21
3,935 ₪ + 2,137 ₪
ממוצע
7,403 ₪ =AVERAGE(ABOVE)
ועל פי תלושי שכר מעודכנים של הנתבעת, הכנסותיה כיום כדלקמן:
01/22
7,604 ₪
02/22
8,032 ₪
03/22
7,786 ₪
04/22
7,620 ₪
05/22
8,679 ₪
ממוצע
7,944 ₪ =AVERAGE(ABOVE)
עולה כי אכן חלה עליה מסויימת בהכנסות הנתבעת.
בנוסף למשכורת, משולמת לנתבעת כאמור קצבת נכות.
החל משנת 2017 הנתבעת הוכרה כנכה בשיעור 62% נכות רפואית יציבה ודרגת אי-כושר בשיעור 75% בגין —. כעולה מאישורי המל”ל נכות זו הוכרה כבר ב-2017 ולא השתנתה מאז.
מהסימוכין שצרפה הנתבעת מהמל”ל עולה:-
הקצבה החלה להשתלם החל מיום 1.1.2017 – לפני מועד עריכת ההסכם.
בתחילת שנת 2020 הייתה זכאית הנתבעת לקצבה בשיעור 2,674 ₪ לחודשים ינואר עד יולי 2020.
ממועד זה עלתה הקצבה לשיעור בסך 3,081 ₪, ובשנת 2021 לסך של 3,840 ₪. מחודש 7/21 ירד שיעור הקצבה לסך 3,261 ₪. בשנת 2022 שיעור הקצבה עלה מעט לסך 3,353 ₪ בחודשים 01/22 ו-02/22, והוסיף ועלה לסך של 4,654 ₪ לחודשים 03/22-05/22 כולל.
אמנם שיעור הקצבה משתנה ולעיתים אף באופן משמעותי יחסית אולם זאת, כעולה מהמסמכים שהוצגו בפני ואישורי המל”ל – נוכח היותו תלוי בשינויים בשכרה של הנתבעת ומהיותו בעל זיקה לגובה הכנסתה.
מעיון במסמכים ובחינתם מצאתי לייחס את השינוי בגובה הגמלה בהרכב שכרה של הנתבעת שלימדה בבית ספר אחד, ולאחר מכן בשניים (נכון להיום) ובתקופת מגיפת הקורונה אף עבדה במקום שלישי.
הנתבעת הוכיחה עוד שהיא מצויה בדין ודברים עם המל”ל לאחר שביקש האחרון לבטל את תשלום הקצבה באופן מוחלט, ומהסימוכין עולה עוד שנזקף לחובתה חוב לכאורה בשיעור 11,875 ₪, כפי הנראה ולשיטת המל”ל בשל תשלום קצבה ביתר.
בהינתן כי כאמור, את העליה בקצבה יש לייחס לתנודות הנובעות משינויי שכר הנתבעת והרכב שכר לפי שיקול דעת המל”ל – לא ניתן לקבוע, כטענת התובע, כי אכן הנתבעת נהנתה מעליה משמעותית בקצבת הנכות (בשים לב אף כי שיעור אחוזי הנכות לא השתנה).
בהתאם לאישור מאת המל”ל שצורף לסיכומי הנתבעת, החל מחודש 09/22 עודכנה הקצבה החודשית לסכום של 3,320 ₪, בהתאם לדיווח מעודכן בדבר הכנסותיה. כמו כן, נכון לחודש 08/22 עדיין תלוי ועומד לחובת הנתבעת חוב בגין תשלום קצבה עודף, לכאורה, בסך 10,643 ₪.
הגם אם חלה עליה מסויימת בשכר הנתבעת ויתכן שלכאורה אף בשיעור קצבת הנכות (שמשתנה כאמור, ובהתעלם מחוב תלוי ועומד לחובת הנתבעת) – אין בכך שינוי נסיבות מהותי המהווה עילה לשינוי מזונות.
מעבר לכך כי מהנתונים עולה, שעסקינן בעליה מתונה (אם לא מינורית) באלו – ואין בכך שינוי שאינו צפוי. הצדדים התגרשו כשכל אחד מהם בתחילת דרכו המקצועית. כשם שצפוי היה שהתובע ישאף להתבסס ולשפר את מצבו הכלכלי, כך גם לגבי הנתבעת.
כדברי כב’ הנשיא שמגר בהלכת “פייגה”–”ההלכה מגבילה ומצמצמת את הדיון החוזר, כאמור, רק לאותם מקרים, בהם חל שינוי מהותי בהשוואה למצב שבעבר. שינוי בלתי משמעותי על תוצאותיו צריך להיספג על-ידי הצדדים להתדיינות הקודמת, והם חייבים להתאים עצמם למשמעותו, בלי לשוב ולפנות לערכאות” (פס’ 2).
ויפים עוד לענייננו דברי בית המשפט המחוזי בירושלים, כי “הנסיבות החדשות הן כאלה שלא היו בעת מתן פסק הדין ולא ניתן היה לחזותם מראש, ורק אז, ניתן לפעול על פי הדוקטרינה של שינוי נסיבות'” (בר”ע (י-ם) 305/08 פלוני נ’ פלוני, “נבו”, מיום 12.6.09, פס’ 137-136).
אין מקום לקבוע אפוא שעליה בהשתכרות מי מהצדדים, היתה בגדר הבלתי צפוי ואף היה מצופה מבני הזוג, בגילם ובמצבם עת חתימת ההסכם, להוסיף להתבסס, להתמקצע ולהגדיל את הכנסתם.
פוטנציאל ההשתכרות של הנתבעת
ככלל, עילה לשינוי מזונות קטינים נשענת על שינוי נסיבות בעולם המעשה, והתובע לא הניח בסיס עובדתי או משפטי לשינוי נסיבות מהותי בפוטנציאל ההשתכרות של הנתבעת אותו, לטענתו, היא אינה מממשת.
התובע לא הוכיח כי התואר האקדמי השני של הנתבעת, הביא לתמורה כלשהי בשיעור שכרה או לתוספת משמעותית לשכרה, אם בכלל. כמו כן, התובע אישר בסיכומיו שהנתבעת היתה בעיצומם של לימודי התואר השני במועד עריכת ההסכם, ומשכך ממילא אין לראות בכל שיפור במצב הכלכלי בעקבות התואר השני, ככל שהיה כזה, כהתרחשות בלתי צפויה.
למעלה מן הצורך אציין שמצאתי את תשובותיה של הנתבעת בהקשר זה מהימנות ומניחות את הדעת (ע’ 15, ש’ 1).
הנתבעת הבהירה כי אין לה רישיון או תואר רלוונטי לעסוק ב—. התובע ביקש ללמוד על כך מתוך תשלום שאיתר בדפי החשבון של הנתבעת לטובת — (ע’ 14, ש 23), וטענותיו אלו לא הוכחו.
התובע אף לא הוכיח שלימודיה יביאו להגדלה בהכנסותיה או לשיפור במצבה הכלכלי של הנתבעת (עדותה ע’ 15, ש’ 15).
ולא נמצא כל בסיס לטענת התובע (אף בסיכומיו), שהינה בבחינת ספקולציה כי עריכת אבחונים בשוק הפרטי יכולה להניב לנתבעת הכנסה נוספת בשיעור 8,000 ₪ – 12,000 ₪, על בסיס שכר של 2,000 ₪ – 3,000 ₪ לאבחון כפי שאף הבהירה הנתבעת בהקשר זה (עדותה ע’ 15, ש’ 29).
בנוסף הנתבעת הכחישה את טענות התובע כי היא בעלת תואר ד”ר או לומדת לדוקטורט (ע’ 12, ש’ 21; ע’ 16, ש’ 23) והניחה את דעתי שאין בסיס אף לטענות התובע בהקשר זה.
מהאמור לעיל עולה כי לא נמצא בסיס לטענה לפיה הנתבעת אוצרת בתוכה פוטנציאל לעשיית רווחים אותו היא בוחרת לא לממש. התרשמתי שהתובעת מעדיפה לימודים אקדמאים על פני פעילויות פנאי אחרות, וכי הלימודים אליהם פונה הנתבעת אינם בהכרח בעלי זיקה ישירה לעיסוקה כמורה, ולא הוכח כי נועדו לשם רכישת מקצוע, כל שכן שיפור תנאי שכר (ר’ תשובותיה בחקירה, ע’ 15, ש’ 27).
יתירה מכך, לא מצאתי כי יש ממש בטענת התובע, כי הנתבעת מכלה את זמנה לריק בעוד יכולה היתה לנצל את זמנה כדי להגדיל את הכנסתה, במתן שיעורים פרטיים למשל. בהינתן כי הנתבעת עובדת מידי יום, בשני בתי ספר שונים (ע’ 11, ש’ 11), הגם כי הינה בעלת נכות ומוכרת כבעלת אי-כושר בשיעור 75%.
הקמת תא משפחתי חדש
לאחר הגירושין, קשר התובע גורלו עם בת זוגו הנוכחית, הקים עמה בית ומשפחה ולהם נולדו שתי בנותיהם. לטענת התובע, הקמת תא משפחתי חדש, “מהווה עקרונית שינוי נסיבות מהותי לצורך דיון בסוגיית המזונות”.
הקמת תא משפחתי חדש אינה אירוע בלתי צפוי – לא ככלל ולא במקרה הקונקרטי. הצדדים נפרדו צעירים בגילם וניתן להניח, בבחינת ציפיה סבירה וידועה מראש כי כל אחד מהם יבקש להוסיף ולהקים תא משפחתי נוסף.
כך אף נפסק בפרשת “שטראוס” כי- “נישואיו השניים של המשיב והחובות החמריות הנוספות שהמשיב קיבל על עצמו בעקבות נישואיו אלה היו בגדר הצפוי מראש” (ע”א 259/75 שטראוס, פ”ד ל(2) 358, 364)
בפרשת “אבין” פסק בית המשפט העליון כי – “יכולות ללא ספק להיווצר נסיבות בהן גם הסכם גירושין
שניתן לו תוקף של פסק דין מצדיק בחינה חוזרת, אולם אין לצאת מתוך ההנחה כי כל שינוי בהרכב
המשפחתי החדש יש בו אוטומטית כדי להשליך על סכום המזונות” (ע”א 381/86 אבין, “נבו” 31.12.86).
יוצא אפוא, שהקמת תא משפחתי חדש, או לידתו של ילד נוסף לאחד הצדדים לאחר הגירושין, אינם מהווים שינוי נסיבות כשלעצמם, אלא אם יוכח קשר סיבתי בין כך ובין פגיעה מהותית ביכולת הכלכלית של ההורה – “אלא באם יוכח במקביל ירידה חדה ומשמעותית במצב הכלכלי” (תלה”מ (קריות) 31041-02-19 ת.ב נ’ ש.נ, “נבו”, מיום 12.9.22).
שכן הקמת תא משפחתי חדש, אינה מבשרת בהכרח על ירידה ביכולת הכלכלית של ההורה, ולעיתים ההפך הוא הנכון. במקרים רבים – וכך בענייננו – התא המשפחתי החדש והכנסותיו של בן/בת הזוג מטיבים דווקא את מצבו הכלכלי ומוסיפים לו ואף הוצאות התא המשפחתי החדש אינן מונחות על כתפי ההורה התובע בלבד, כי אם אף על כתפי בן זוגו שחולק עמו את הכנסתו שלו.
מבחינת שיעור השתכרות של התובע לעיל עלה, כי שכרו עולה ע”ס 12,500 ₪ לחודש. עיון בתלושי השכר של התובע לשנת 2022 (עד חודש 5/2022) מלמד על שכר בשיעור ממוצע של כ – 13,000 ₪ ולעיתים למעלה מכך (אף שכרו של התובע תלוי בתוספות בהתאם להיקף עבודתו החודשי).
עיון בתלושי השכר של בת הזוג של התובע, מעלה שהכנסתה הממוצעת היא כ – 7,500 ₪:
חודש
שכר
01/22
7,385 ₪
02/22
7,208 ₪
03/22
7,741 ₪
04/22
7,206 ₪
05/22
8,364 ₪
ממוצע
7,581 ₪ =AVERAGE(ABOVE)
קרי: ההכנסה הכוללת של התא המשפחתי עולה על 20,000 ₪ לחודש.
התובע לא הציג ראיות התומכות בטענתו בסיכומים לפיה, לאחר הוצאות התא המשפחתי נותרים לו ולזוגתו סך של 665 ₪ בלבד.
בתצהירו מיום 3.4.22, פרט התובע את כלל ההוצאות של התא המשפחתי, לרבות הוצאות עבור מדור ואחזקת מדור, גני ילדים ומעון ע”ס 13,985 ₪ (בסיכומים הועמד סכום זה ע”ס 14,835 ₪ כאשר השינוי נובע משינויים במוסדות לימוד מפאת גיל הבנות).
קרי: פער בזכות בין הכנסות לבין ההוצאות בשיעור כ – 5,000 ₪.
אציין כי מעיון בדפי החשבון המשותף של התובע ובת זוגתו עולה כי בחשבונם, הפקדות והעברות לחשבון, כמעט מידי חודש בחודשו, בסכומים המגיעים לא אחת לאלפי שקלים (בודדים), אותם ניתן לייחס לסיוע מבני משפחה כטענת התובע בתצהירו (ס’ 27), ומשכך, אף הכנסת התא המשפחתי גדלה עוד יותר.
ראיות נוספות הוסיפו ולימדו כי אין לייחס לתובע וזוגתו דוחק כלכלי כלל:-
התובע אישר בחקירתו שבשנה שקדמה לה טייל בחו”ל פעמיים ופעם אחת בארץ (בסבסוד מקום העבודה). בהקשר זה טען התובע בחקירתו כי – “בפעם שטסתי לחו”ל מתנה לגיל 40 היה במימון מלא של חבר שלי, שהוא בעל אמצעים ויש לי גם הוכחות בדפי החשבון להעברת כסף שלו אליי” (ע’ 7, ש’ 30).
לטענה זו בדבר מימון צ”ג / חבר לא נמצא תימוכין ולא הוצגה ראיה לתמיכה בה.
התובע ובת זוגו חוסכים מידי חודש 2,000 ₪.
עיון בדפי החשבון המשותף שצירף התובע מלמד כי מידי חודש מופקד סך של 2,000 ₪ לטובת –והתובע אף אישר זאת בתצהירו וטען כי הדבר מתאפשר תודות ל”מסגרת כלכלית קפדנית”.
מכל האמור לעיל – אין לראות בהקמת התא המשפחתי החדש של התובע משום שינוי נסיבות מהותי המהווה עילה להפחתת המזונות.
סוף דבר
מכל האמור והמפורט לעיל – לא הוכח כי חל שינוי נסיבות מהותי המצדיק התערבות/ שינוי סכום המזונות שנקבע בהסכם בין הצדדים.
משכך – הנני מורה על דחיית התובענה.
נוכח תוצאת ההליך, הנני מחייבת את התובע בתשלום הוצאות בסך של 4,000 ₪ אשר ישולמו לידי הנתבעת בתוך 30 ימים מיום קבלת פסה”ד שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
יוער כי סכום ההוצאות נקבע לפנים משורת הדין, על מנת שלא להחריף היחסים בין הצדדים.
המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.
ניתן היום, כ”ה כסלו תשפ”ד, 08 דצמבר 2023, בהעדר הצדדים.
