לפני
כבוד השופט בן שלו
מבקשת (ומשיבה)
ל.ל.נ ת”ז XXX
ע”י ב”כ עו”ד עדי בראל
נגד
משיבים
1.האפוטרופוס הכללי במחוז דרום
2.נ.ש. ת”ז XXX
3.ע.נ.א ת”ז XXX
4.ק.נ. ת”ז XXX
5.ל.ל.נ ת.ז XXX(מבקשת צו הירושה)
משיבים 2 – 4 ע”י ב”כ עו”ד אדוארדו ווסר
5.ס.ט. ז”ל (המנוח) ת”ז XXX
פסק דין
ביום 3.9.18 הלך לעולמו ס.ט. ז”ל, יליד 6.3.1955, בעת שהיה מאושפז בבית החולים הדסה עין כרם (להלן: “המנוח”). בעת פטירתו היה המנוח גרוש, אב לארבעה ילדים (כולם עתה בגירים), והוא גם הותיר אחריו עשרה אחים ואחיות. קודם לכן באותו היום, מחדר אשפוזו, הקליט המנוח בנוכחות חלק מאחיו ואחייניתו ל’, מסר העוסק ברכושו לאחר פטירתו. הדברים הוקלטו במכשיר הטלפון של אחיו, ר’ (להלן, לנוחות הקריאה: “הצוואה”). דברים אלה הועלו כעבור כשבועיים על הכתב על ידי אחיותיו מ’ וח’, תוך שזכרונות הדברים וההקלטה הוגשו לרשם לענייני ירושה בבחינת צוואת שכיב מרע (להלן:”ההקלטה”).
במקביל, הגישה בתו של המנוח בקשה למתן צו ירושה, שלפיה יורשיו של המנוח הם ילדיו – יורשיו לפי דין.
משהוגשו התנגדויות לכל אחת מהבקשות – התנגדות הילדים לבקשה לקיום צוואת שכיב מרע, והתנגדות האחות מ’ לבקשה למתן צו ירושה, הועברו כלל ההליכים לבית המשפט.
ההליכים הועברו לטיפולי ביום 30.3.22.
במוקד ההליכים השאלה האם דבריו של המנוח הם אמנם בבחינת צוואה בעל-פה שיש לקיימה.
לנוחות הקריאה יכונו בני המשפחה בשמותיהם הפרטיים. ילדיו של המנוח יכונו גם, לפי העניין, “הילדים”. הפניות לפרוטוקול תהיינה מתוך ת”ע 31806-12-18.
תוכן הצוואה הנטענת
כאמור, ביום מותו הקליט המנוח את הדברים, שלפי הנטען הם בבחינת צוואה.
על פי זכרון הדברים שערכה מ’, הדברים נאמרו ממיטת חוליו של המנוח במחלקה פנימית ג’ בבית החולים XXX. באותו המעמד נכחו, כנטען בזכרון הדברים, האנשים הבאים: אחיו של המנוח – מ’, ר.נ. וח.כ. – וכן אחייניתו ל’ (בתו של ר’).
דבריו של המנוח הוקלטו באמצעות הטלפון הנייד של ר’ הואיל ולדברי מ’ בזכרון הדברים, מכשיר הטלפון הנייד של המנוח נגנב מספר שעות קודם לכן (ראו גם בזכרון הדברים של ח’). לסוגיה זו אדרש בהמשך.
אין מחלוקת, כי בעת פטירתו המנוח היה מצוי בהליכי פשיטת רגל.
בשים לב לחשיבות הדברים והגם שדברי המנוח תומללו והוגשו, האזנתי גם אני להקלטה. אביא הדברים כפי שנשמעו על ידי בית המשפט:
“… המנוח: (נאנח) ערב טוב לכם. החלטתי שהכסף שיש לי בבנק בסכום של 30000 שקל לא כולל צו ביטוח חיים 250000 שקל ולא כולל ביטוח על פטירה כתוצאה מרשלנות או מוות רגיל אז בערך 300000 אני מבקש שהכסף הזה לא יגיע לילדים שלי בשום פנים ואופן (דוברת בלתי מזוהה לוחשת דבר מה לא ברור, בערך 42 שניות לתוך ההקלטה – ב.ש) אני לא מעוניין לשלם להם אפילו שקל אחד. דוברת בלתי מזוהה: … את השמות שלהם. המנוח: אני מדבר על ע’ וק’ לא יקבלו אפילו שקל אחד. תודה לכם. (גבר בלתי מזוהה מחליף דברים ברקע כדקה ושלוש שניות מתחילת ההקלטה, לא ניתן לתמללם –ב.ש. ) המנוח: אני ס.ט מספר ת.ז XXX אני מבקש שכל מה שיש לי זה הכל ילך לטובת המשפחה שלי והם יגידו מה לעשות עם זה. אני לא רוצה להשאיר לילדים כלום. אני מצטער אבל ככה אני צריך לעשות וככה אני צריך לנהוג אני נוהג לפי מה שהמצפון שלי נותן לי לנהוג אין מה לעשות וזהו. אתם יכולים לכעוס עלי אתם יכולים להמשיך ללכלך עלי אין סיכוי שאתם תקבלו משהו מכל הסיפור הזה אני מצטער מאד הבאתם אותי למצב של אי יכולת תפקודית … (ממלמל מלל לא ברור- ב.ש) פגעתם בי קשות הרגתם לי את החיים אין לכם שום סיכוי בעולם שאני אתן לכם את ההנאה הזאתי לחגוג על הכסף שלי אני לא אתן לכם את זה בשום פנים ואופן ואני לא מצטער בשום פנים ואופן אני לא מצטער אני עושה את זה במצח נחושה ואני עושה את זה מתוך אהבה למשפחה שלי שלא הניחו לי לרגע אחד וזה אני נותן להם את הכל שהם יחליטו מה לעשות עם זה זה הכל תודה לכם. (נאנח)….”.
בהקשר זה יוער, כי המנוח נשמע נאנק ונאנח תכופות, ולפרקים ממלמל, תוך שניכר שהמנוח שרוי בסבל של ממש אותה העת.
רקע כללי ודיוני
עובר לפטירתו, התמודד המנוח תקופה לא קצרה, בין היתר, עם מחלת לב. במסגרת זאת אף הושתל בגופו קוצב דו-חדרי עם דפיברילטור (CRTD; ראו בין היתר נספח ט”ז למסמכים שצורפו לת”ע 31861-02-18 ביום 20.2.20, סיכום שחרור של המנוח מיום 7.8.18, מבית החוליםxxx ).
סיבת הפטירה של המנוח היתה כשל לבבי שהוביל לכשל נשימתי (נספח יא’ שצורף לת”ע 31861-02-18 ביום 20.2.20).
אין מחלוקת של ממש כי פטירתו של המנוח, או למצער עיתויה, לא היתה צפויה.
אין כך נראה מחלוקת בין הצדדים כי בין אחיו של המנוח ובין ילדיו שררה מערכת יחסים קשה, שהושפעה כפי הנראה גם מקורותיה של המשפחה ומהליכי הגירושין המורכבים שנוהלו בין המנוח ובין גרושתו, אם ילדיו. כבר עתה יצוין כי עולה שבין ילדי המנוח ובין המנוח עצמו (מי יותר ומי פחות) שררה מערכת יחסים מורכבת, הגם שלפחות עם חלקם היה מצוי בקשר בשנים שקדמו לפטירתו. כך גם דומה, שלכל הפחות עם חלק מאחיו היה מצוי המנוח בקשר רופף יחסית.
לבסוף, אין חולק כי חלק לא מבוטל מאחיו של המנוח (שרובם לא העידו בבית המשפט) הסתלקו אף הם מטענות בדבר ירושתו.
ביום 28.10.18 הוגשה לרשם לענייני ירושה בקשתה של מ’ למתן צו לקיום הצוואה (ת”ע 31844-12-18). לבקשה זו צורפו גם זכרון דברים ותצהיר של אחות המנוח, ח.כ..
ביום 2.11.18 הגישה ל.ל., אחת מארבעה ילדיו של המנוח, בקשה למתן צו ירושה בעניינו (ת”ע 31806-12-18).
ביום 3.12.18 הגישו ילדי המנוח התנגדות לבקשה למתן צו קיום צוואה (ת”ע 31861-12-18).
ביום 6.12.18 הגישה מ’, אחות המנוח, התנגדות לבקשה למתן צו ירושה (ת”ע 31855-12-18).
שתי הבקשות וההתנגדויות להן הועברו בהתאם להחלטת כב’ הרשם לענייני ירושה לבית משפט זה ביום 13.12.18.
התובענות הועברו לדיון בפני מותב קודם, אשר קבע את ההליך לשמיעת ראיות, תוך שהבהיר כי נטל הבאת הראיות בדבר קיום צוואה מוטל לפתח המבקשת, מ’ (החלטה מיום 26.6.19).
ביום 20.2.20 הציגה מ’ אסופת מסמכים נרחבת, בהם תמליל הקלטה, תצהירים של אחי המנוח ר’, ש’, י’, מ’, ר’ וכן תצהיר נוסף מטעם מכרה בשם א.ס. (ראו בתיק ההתנגדות למתן צו קיום צוואה).
דיוני שמיעת הראיות שנקבעו נדחו מפעם לפעם מטעמים שונים.
תצהירים מטעם ילדי המנוח הוגשו ביום 24.6.21 (ראו למשל בתיק ההתנגדות למתן צו קיום צוואה).
ביום 10.2.22 התקיים דיון שבו אמורות היו להישמע הראיות, שגם במועד זה התייצב רק ב”כ ילדי המנוח. לפיכך, בוטל הדיון.
ביום 30.3.22 הועבר ההליך לטיפולי.
קיימתי קדם משפט ביום 5.7.22, שבו בין היתר עמדתי (כפי עמידתו של המותב הקודם בתחילת ההליך) על היעדר התוחלת הנחזה של קיום ההליכים ; זאת בין היתר לאור היקפו של העזבון. אלא שעת הצדדים לא הגיעו לכל הבנה שהיא, נקבעו מועדים לשמיעת הראיות.
הראיות נשמעו בשני מועדים, 12.1.23 ו – 8.3.23. במעמד שמיעת הראיות העידו ילדי המנוח ש’, ע’, ל.ל. וכן ק’ ; מבקשת צו קיום הצוואה, מ’; וכן שלושה אחים נוספים של המנוח – י’, ש’ ור’. עוד העידה מטעם מ’ ידידתו של המנוח גב’ א.ס. לא למותר לציין כי אחות המנוח גב’ ח.כ., שערכה תצהיר מטעם מ’ ולפי הנטען נכחה בחדר בעת הקלטת דבריו של המנוח, לא הובאה כל עיקר למתן עדות. על פי זכרון הדברים נכחה בחדר גם אחייניתו של המנוח, בתו של ר’, ל’. גם אחיינית זו לא הובאה למתן עדות.
הסיכומים נקבעו תחילה לשמיעה בעל פה, אלא שעקב אילוצים בלתי צפויים, דיון שמיעת הסיכומים בוטל. תחתיו, בהסכמה, ניתן צו לעריכת סיכומים בכתב, שאמנם הוגשו.
תמצית טיעוני מ’
לטענת מ’, מדובר בצוואת שכיב מרע “קלאסית” העונה לדרישות סעיף 23 לחוק הירושה, התשכ”ה – 1963 (להלן: “חוק הירושה”). המנוח הקליט עצמו בפני מ’, ר’, ח’ והאחיינית ל’. גם אם נפל פגם בכך שח’ שערכה זכרון דברים לא התייצבה להעיד, הרי שזה רופא בעדותו של ר’ ובית המשפט רשאי ממילא לרפא את הפגם בהתאם להוראות סעיף 25 לחוק הירושה.
לדברי מ’, המנוח הזכיר בדבריו רק את ק’ וע’ כי ילדיו הגדולים יותר, ש’ ול.ל. “לא היו בחשבון”. לדברי מ’, בניגוד לדבריו של ר’, גם ר’ ישב בחדר. לדבריה של מ’ המנוח נשמע בהקלטה נחוש מאד, והיה צלול בעת שהקליט את הדברים.
מ’ טוענת כי לא הוכחה כל השפעה בלתי הוגנת, תוך התייחסות למבחני העזר שנקבעו בדנ”א 1516/95 מרום נ’ היועץ המשפטי לממשלה פ”ד נב 2, 813 (להלן: “הלכת מרום”). לשיטתה, המבחנים שנקבעו בהלכת מרום הם מצטברים ושעה שמן העדויות עולה כי המנוח קיים קשר עם ש’ ועם ע’, לא הוכחה קיומה של השפעה בלתי הוגנת.
מ’ מזכירה את יחסם הקשה של הילדים כלפי המנוח בחייו, שחלקם אף ניתקו עמו קשר, בעוד שהיא ואחיה טיפלו במנוח וסעדו אותו עד יום האחרון.
לשיטתה של מ’, רצונו של המנוח היה ברור ונהיר, כמפורט בהקלטה, שהיא צוואתו.
רצון זה נתמך גם בעדותה של א.ס., לשיטתה של מ’ עדה נטולת אינטרס.
הואיל ויש לכבד את רצונו של המוריש, עותרת מ’ לקיים את הצוואה ולחייב את הילדים בהוצאות.
תמצית טענות הילדים
הילדים טוענים כי מ’ לא עמדה בנטל הכבד המוטל להוכיח דבר קיומה של צוואה בעל פה, צוואת שכיב מרע. בעוד בהתנגדותם העלו הילדים טענות עובדתיות גם מתחום ההשפעה הבלתי הוגנת, בסיכומיהם התמקדו בגישתם ולפיה אכן לא עלה בידי מ’ לעמוד בנטל לשכנע כי אמנם עסקינן בצוואה של ממש מפי המנוח, כפי דרישות הדין.
זאת, הואיל וכלל עדי המבקשת הבהירו למעשה, כי המנוח עצמו לא ידע שהוא על ערש דווי ולא ראה עצמו למול פני המוות.
בנוסף, כך הילדים, לא הוכח דבר קיומם של שני עדים, בהתחשב בכך שח’ – העדה הנוספת – לא התייצבה.
לדבריהם גם זכרון הדברים לא נעשה והופקד בהזדמנות הראשונה.
עוד מלינים הילדים כנגד סתירות רבות שנפלו לדבריהם בעדויות מ’ ועדיה.
לשיטתם של הילדים, הסתלקותם של מרבית אחי המנוח מעזבונו תמוהה ואומרת דרשני.
כך גם, לשיטתם, ביחס לעדותה של הגב’ א.ס., שבעדותה קשרה עצמה לאינטרס של אחי המנוח עת עשתה שימוש ברכבו של המנוח לאחר פטירתו ואף משכה כספים של המנוח והעבירה לאחותו, ש’.
לבסוף מבהירים הילדים כי מההקלטה עצמה כלל לא עולה גמירות דעת של המנוח, שהזכיר בה אך ורק את ילדיו ק’ וע’ ; גם דבריה של הגב’ ס’ תומכים בכך שהמנוח שינה השכם והערב את דעתו.
לפיכך, עותרים הילדים שלא לקבל את הבקשה למתן צו קיום צוואה ומנגד ליתן צו ירושה על פי דין.
הדין החל
בבואנו להידרש להליכים שלפני, יש להיזקק למספר הוראות חקיקה, שלאורן תנותחנה העובדות שלפני.
סעיף 23 לחוק הירושה מסדיר את הנסיבות בהן ניתן לראות בדברים בעל פה של מוריש, בבחינת צוואה של ממש:
“….
שכיב מרע וכן מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות, רשאי לצוות בעל-פה בפני שני עדים השומעים לשונו.
דברי המצווה, בציון היום והנסיבות לעשיית הצוואה, יירשמו בזכרון דברים שייחתם בידי שני העדים ויופקד על ידיהם אצל רשם לעניני ירושה ; רישום, חתימה והפקדה כאמור ייעשו ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם.
צוואה בעל-פה בטלה כעבור חודש ימים לאחר שחלפו הנסיבות שהצדיקו עשייתה והמצווה עודנו בחיים…” (שם).
סעיף 25 לחוק הירושה מבהירנו כי מרכיבי היסוד בצוואה בעל-פה שקיומם הוא תנאי להכשרת צוואה גם אם נפל בה פגם הם ש”…הצוואה נאמרה על ידי המצווה עצמו בפני שני עדים השומעים את לשונו בעת שהיה שכיב מרע או בעת שראה את עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות…” (סעיף 25(ב)(4) לחוק הירושה.
סעיף 33 לחוק הירושה מורנו, כי “… הוראת צוואה שאין לראות מתוכה למי ציווה המצווה או מה ציווה או שאין להבין משמעותה – בטלה…”.
לבסוף יוער, כי סעיף 35 לחוק הירושה, שעניינו מעורבות פסולה בעשיית צוואה, מחריג מבין כתליו מעורבות של זוכה על פי צוואה בעל פה.
יחד עם זאת, נקבע לא פעם בפסיקה, כי מבחניה של צוואה בעל-פה, מחמירים הם (ראו למשל ע”א 516/73 אומר נ’ קוגוט פ”ד כט(1) 107, 108 להלן: “פרשת אומר”). זאת, בין היתר, לאור הרצון לתמרץ מצווים להעלות על הכתב צוואה, מתוך החשש שמא צוואה בעל פה לא תשקף באופן מלא את רצון המצווה (ראו למשל ע”א 436/01 רכאב נ’ רכאב פ”ד נח (6) 913, 922 ; להלן: “פרשת רכאב”).
מבחן מהותי מרכזי שלאורו יש לבחון האם אמנם מהווים דברים שנאמרו בעל פה בבחינת צוואה, הוא מבחן גמירות דעתו של הנפטר. בהקשר זה לא פעם כי על מנת לקבוע כי למצווה היתה גמירות דעת לצוות, יש להוכיח כי אותה אמירה אמנם היתה מכוונת להיות צוואה, וכן האם גמר המצווה אומר בדעתו באשר לתוכן הציווי (השוו, למשל: ש’ שוחט פגמים בצוואות מהדורה שלישית התשע”ו, 117, והאסמכתאות שם).
דיון והכרעה
כפי שאף הובהר בהחלטתו של המותב הקודם, הנטל להוכיח כי דרישות המחוקק בכל הנוגע לצוואה שבעל-פה נתקיים, מוטל לפתח העותר לקיומה של צוואה שכזו (השוו, למשל: פרשת רכאב ; פסקה 16 לפסק הדין).
במקרה שלפני שוכנעתי כי מ’ לא עמדה בנטל זה ומשכך, אין להורות על קיום דברי המנוח, אשר ספק רב אם אמנם מגיעים כדי צוואה שבעל פה כמשמעותה בחוק הירושה. יותר מכך, גם לו אראה בנוסח הדברים משום צוואה, הרי שהמבחנים השונים שבדין משכנעים אותי כי אצל המנוח לא נתגבשה גמירת הדעת הדרושה לצוות כדבעי. לבסוף, הראיות שהוצגו לפני מטילות צל כבד על נסיבות הציווי והמעמד שבו הוקלט באופן שמוסיף נדבך לסימן השאלה המשמעותי המרחף מעל רצונו של המנוח.
באשר ליסודותיו הפורמליים של הציווי דומני שאין מחלוקת של ממש. אין מחלוקת כי דבריו של המנוח אמנם נאמרו, באשר הוקלטו כאמור לעיל. זכרון דברים נערך ונחתם הן על ידי מ’ והן על ידי ח’. מ’ אף הגישה את זכרונות הדברים במסגרת הבקשה למתן צו קיום צוואה מספר שבועות מאוחר יותר. אלא שח’ כאמור לא התייצבה למתן עדות לפני. גם אם חלף זמן מה מאז אמר המנוח את דבריו ועד אשר נערכו זכרונות הדברים והוגשו לרשם לענייני ירושה, במקרה שלפני לא מצאתי ליתן לכך משקל משמעותי, בהתחשב בכך שעל תוכן הדברים שהוקלטו אין למעשה חולק.
מנגד, היעדרה של ח’ מנטילת חלק כלשהו בהליך (ולו כעדה מטעמה של מ’) בהחלט מטיל צל על נסיבות ההקלטה, גם לו נכון אהיה להניח שהיסוד המהותי בדבר קיומם של שני עדים נתמלא בעצם הגשת זכרון הדברים (והנחה זו איננה נטולת ספקות כל עיקר). שכן גם אם מעט לאחר פטירתו של המנוח ערכה ח’ זכרון דברים ואף עשתה תצהיר לתמיכה בו, עצם העובדה שבית המשפט לא זכה להתרשם מעדותה על אודות נסיבות עריכת הצוואה והילדים אף לא זכו לחקרה ולתהות האם אמנם ח’ נכחה במעמד ההקלטה, מהווים אבן נגף משמעותית בבואנו לבחון האם יש ליתן משקל לדבריו של המנוח ולקיימם כצוואה של ממש.
כזכור, מ’ – שלא התכחשה לפגם שנפל באי הבאתה של ח’ למתן עדות מטעמה עד כדי ספק בשאלה האם לפנינו “שני עדים” של ממש, טענה כי ניתן לרפא הפגם בעצם עדותו של ר’ . אלא שר’ עצמו טען בעדותו לפני כי כלל לא נכח בחדר בעת שהמנוח הקליט את דבריו במכשיר הטלפון (עמ’ 91 לפרוטוקול, שורות 18 – 28). כיצד ניתן לרפא פגם בדמות היעדרם של שני עדים באמצעות עד שכלל לא נכח בעת אמירת הדברים? התשובה לכך, לטעמי ברורה. כפועל יוצא, וגם אם בדוחק ניתן לקבוע כי נתמלא היסוד בדבר קיומם של שני עדים (גם לאור קיומה של הקלטה, שיכול ובה יש כדי להפיס הדעת שהדברים אמנם נאמרו), הרי שכפי שאבהיר בהמשך, נסיבות עריכת ההקלטה ואמירת הדברים לוטים בערפל ראייתי כבד.
שכן כפי שאבהיר עוד להלן, מכלול הראיות שהוצגו לפני מעלה יותר מסימן שאלה על אודות נסיבות ביצוע ההקלטה. לכך מתווספת גם התרשמותי מדבריהם של מ’ ואחיה, בהם נתגלו בקיעים ופרכות באופן הפועל לחובתה (ועל כך עוד בהמשך).
זאת ועוד. גם אם נניח, כי בעת הקלטת דברי המנוח נכחו בחדר למצער מ’, ח’ וגם האחיינית ל’ ; וגם לו נניח כי הגשת זכרון דברים מצד ח’ ומ’ לרשם לענייני ירושה ממלאות אחר התנאי בדמות קיומם של שני עדים, בחירתה של מ’ שלא להביא למתן עדות את שתי העדות אשר הבאתן היתה בשליטתה ובאחריותה ; ואשר בפועל ולו לשיטתה נכחו בעת הקלטת דבריו של המנוח, אומרת דרשני. יותר מכל כפי הנראה מבססת בחירה זו את המסקנה שיכול ואילו אלה היו מובאות למתן עדות, היו בפיהם דברים שלא בהכרח היה בהם כדי לתמוך במסקנה לפיה דבריו של המנוח הם בבחינת צוואה בעל פה המשקפת את גמירת דעתו ורצונו החופשי.
מכאן, לבחינתן של שלוש סוגיות עובדה מהותיות. האחת – האם אמנם היה המנוח בבחינת “שכיב מרע” , או לכל הפחות ראה עצמו לפני המוות? השניה – האם אמנם דברי המנוח אמנם כוונו להיות צוואה? השלישית – האם אמנם גמר המנוח אומר בדעתו באשר לתוכן הציווי?
“שכיב מרע וכן מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות ”
המחוקק מונה שתי חלופות – האחת “שכיב מרע”, שהיא ביסודה חלופה הנשענת על מצב אובייקטיבי; השניה – חלופה סובייקטיבית בעיקרה, מי שראה עצמו למול פני המוות. במונח “שכיב מרע”, הכוונה היא למי שלוקה במחלה קשה ואשר מצוי על ערש דווי. בחינת מצב דברים זה מושתתת על יסודות אובייקטיביים, כאשר ספק אם נדרשת מודעות סובייקטיבית של המנוח לכך שהוא על ערש דווי (ע”א 252/70 רוזנטל נ’ טומשבסקי פ”ד כה (1) 488, 491 וכן פרשת רכאב לעיל, פסקה 16 לחוות דעתו של כב’ הנשיא, כתוארו אז, א’ ברק). בכל הקשור עם החלופה השניה (אדם אשר רואה עצמו אל מול פני המוות), הרי שכאן בוודאי שקיימת חשיבות לקיומו של רכיב מודעות סובייקטיבי, לפיו עורך הצוואה סבר כי הוא ניצב למול פני המוות.
במקרה שלפני, די לי בכך שהמנוח הוכר כחולה לב כרוני, שאושפז לא פעם גלל מצבו הרפואי, וכי מצבו הרפואי הוביל לאשפוז נוסף שבמהלכו חלה הרעה – גם אם יכול ופתאומית – במצבו עד לפטירתו עקב מחלתו, כדי שיתמלא הרכיב האובייקטיבי בדבר היותו “שכיב מרע” (לעניין זה השוו לנסיבות בפרשת רוזנטל דלעיל). בכך דומני שנתפסו הילדים לכלל טעות, עת התמקדו בעובדות שלא היו שנויות במחלוקת בדבר ההפתעה שנפלה בקרב כלל בני המשפחה בעקבות פטירתו.
אכן, אין מחלוקת כי כלל בני המשפחה הופתעו מפטירתו של המנוח, ולגרסת מ’ ואחיה המנוח עצמו אף לא סבר כי הוא עומד למות (ראו בדברי ר’ בעמ’ 92 שורה 17 ; דברי מ’ בעמ’ 121 שורות 26 – 27 וכן בעמ’ 122 שורות 1 – 6, עמ’ 123 שורות 25 – 27 , עמ’ 135 שורות 4 – 5 ועמ’ 139 ; דברי י’ בעמ’ 86 לפרוטוקול ; ודברי ש’ בעמ’ 155 לפרוטוקול ; ראו גם בדברי הילדים – ש’, בעמ’ 31 ו- 36 לפרוטוקול, דברי ע’ בעמ’ 61 שורות 15 – 20 לפרוטוקול ; ל.ל. בעמ’ 69 – 70 לפרוטוקול ; וק’ – בעמ’ 74 לפרוטוקול). הפתעה, שכפי הנראה ניתן היה להשליך הימנה על דעתו הסובייקטיבית של המנוח באשר למצבו הרפואי.
אלא, שבין אם סבר המנוח כי הוא ניצב למול פני המוות ובין אם לאו, עובדה היא כי בעת אשפוזו האחרון, היה מצוי על ערש דווי גלל מחלתו. בכך נתמלא היסוד בדבר היות המנוח בבחינת “שכיב מרע”, כך שהלכה למעשה אין צורך להיזקק לחלופה השניה.
לשאלה הסובייקטיבית, האם אמנם ראה עצמו המנוח – כמו גם בני משפחתו – למול פני המוות אותה העת, תהיה נפקות מסוימת בעת בחינת היסודות הבאים.
האם דברי המנוח כוונו להיות צוואה?
כאשר מנתחים את דברי המנוח, כפי שנאמרו, מתעורר ספק לא מבוטל ביחס לשאלה האם אמנם התכוון המנוח שדבריו ישמשו כצוואה.
ראשית, דבריו של המנוח כלל לא עושים שימוש במונח “צוואה” או נוקטים בלשון “ציווי” כלשהיא.
כך אישרה גם המבקשת עצמה בעדותה, בציינה כי מדובר למעשה בפרשנות שלה (עמ’ 119 שורות 8 – 13 לפרוטוקול).
לא זו אלא שבשום מקום בדבריו לא ציין המנוח כי דבריו משמשים כהוראה בת ביצוע לאחר מותו. להבדיל, מעדותה של ש’ שמענו גרסה חדשה, כבושה, ולפיה המנוח דאג לכתוב במחשב האישי שלו, שנלקח על ידי הילדים לאחר מותו, הוראות לאחר מותו. בין היתר, שילדיו לא ישבו עליו שבעה ולא יגדלו זקן (עמ’ 161 לפרוטוקול). מדוע, אם ידע המנוח להתייחס בכתובים ולו לשיטתה של ש’ להוראות אופרטיביות ליום שלאחר מותו, לא ידע להתייחס בכתובים לנעשה בנכסיו לאחר מותו? לשאלה זו השיבה ש’ בתזה לפיה המנוח לא צפה אותה העת שימות (עמ’ 162 לפרוטוקול). אלא שלא רק בעת כתיבת אותם דברים כנטען במחשבו האישי לא צפה המנוח כי ילך לעולמו, אלא שאף ביום מותו עצמו, העידו כלל האחים שהתייצבו, לא הוא ולא הם צפו כי ילך לעולמו.
פטירתו של המנוח, לדברי האחים – וגם לשיטתם בעיני המנוח – היתה בגדר הפתעה של ממש (ראו לעיל ). אם אמנם היו אלה פני הדברים, מדוע יש לראות בדברי המנוח משום צוואה? דווקא גרסה זו של מ’ ואחיה שהעידו מחלישה עד מאד את הפרשנות שמעניקה מ’ להקלטה, ותומכת יותר במסקנה כי אין מדובר בצוואה של ממש.
המקום היחידי שבו ניתן להסיק, במשתמע, שהמנוח מתייחס לשאלה מה יעלה בגורל נכסיו לאחר מותו, הוא מקטע הדברים שבו מציין המנוח שאיננו חפץ “להשאיר” לילדים דבר. אלא שבמקום אחר מציין המנוח כי איננו מעוניין “לשלם להם אפילו שקל אחד” (שם ; הדגשה לא במקור –ב.ש).
במקום אחד מצינו הוראת תשלום – משמע, פעולה הנעשית בחייו של אדם. במקום אחר מצאנו הצהרה בדבר השארה – משמע, מצב דברים פסיבי, היכול להתיישב עם הוראת ציווי לאחר המוות. מה, אפוא, עלינו להסיק מדבריו של המנוח? האם מתייחסים הם ללכתו מן העולם? האם מתייחסים הם למצב דברים קיים ולהתנהלות רכושית בחייו?
גם אם תמצי לומר, כי הפרשנות הטבעית יותר של מכלול דברי המנוח כפי שהובאו לעיל מתייחסת לשאלה מה ייעשה בגורל נכסיו לאחר מותו (במיוחד נכסים שהם בבחינת נכסים המתגבשים בעת פטירה, דוגמת כספי ביטוח חיים), הרי שהיעדר השימוש בלשון ציווי או בלשון אופרטיבית של ממש, כמו גם התמיהה העולה מבחירתו של המנוח להשתמש בפועל בן השורש ש-ל-ם בדבריו, מותירים מקום לספק טקסטואלי בכל הנוגע לטענה כי הלכה למעשה מדובר בצוואתו של המנוח.
מקום בו כאמור חובת הראיה ונטל השכנוע מוטלים לפתחה של מ’, ספק זה פועל לחובתה.
אלא שגם לו נראה בדברי המנוח בבחינת צוואה של ממש, הלכה למעשה לפנינו צוואה סתומה, באשר לכל הפחות היא מכילה שתי גרסות סבירות באותה המידה בכל הנוגע לזהות הזוכים בנכסי המנוח (תוך שדווקא הגרסה המסתברת יותר היא זו הפועלת לחובתה של מ’).
זהות הזוכים בעזבונו של המנוח
כאמור לעיל, בדברי המנוח מצינו אמירות שבהם ביכר להדיר את “הילדים” מנכסים. כזכור, למנוח היו בעת פטירתו ארבעה ילדים – ש’, ע’, ל.ל. וק’.
בתחילת דבריו ביקש המנוח כי הכספים שפירט לא יגיעו “לילדים”. אלא שכאשר התבקש על ידי דוברת בלתי מזוהה לציין את שמותיהם, התייחס מפורשות לע’ ולק’ בלבד. את מי ביקש, אפוא, המנוח, להדיר מנכסיו? את כלל ילדיו או שמא רק את ע’ וק’?
במקרה זה, לא ספק טקסטואלי בלבד מצינו, כי אם גרסה פרשנית סבירה לכל הפחות באותה המידה כגרסתה של מ’. בעוד שמ’ מבקשת להסיק מהטקסט המוקלט כולו רצון להדיר את כלל ילדיו של המנוח מנכסיו, הרי שבעיני סבירה באותה מידה הפרשנות לפיה המנוח ביקש להדיר רק שניים מילדיו ; אלה, שבתגובה לשאלה-הצעה מפורשת מפי אחת מן הנוכחות בחדר, הצהיר מפורשות כי אינו חפץ שיזכו בנכסיו, ע’ וק’.
אולם כך או אחרת, מדוע עלינו לפרש את דברי המנוח ככאלה המתייחסים לכלל ילדיו? בשום מקום לא מצאתי בדברי המנוח שימוש במונח המבהיר כי כוונתו לכלל ילדיו, ודווקא כאשר התבקש לפרט למי התכוון כפי הנראה בשימוש במונח “ילדים”, ציין רק שניים מהם.
גם אם יכול ומחלוקות ומערכת יחסים קשה היו נחלת המנוח ואיזה מילדיו בעבר ואף עובר לפטירתו, דווקא הבחירה של המנוח להתייחס שמית לשניים מילדיו בלבד מלמדת שיחסו לילדיו לא היה הומוגני.
לא זו אלא שדווקא עדותה של מ’ עצמה, שלא ניתן לחשוד בה כי תמכה באינטרס של הילדים וככלל עוד ארחיב על התמיהות העולות גם מעדותה, תומכת במסקנה זו: “…ש: בהקלטה כתוב הוא אומר יש קול של אישה שאומרת לו, תגיד את השמות של הילדים. ת: אני לא, אני לא אמרתי. אבל אני זוכרת מישהו אמר תגיד את השמות לא סתם תגיד אני אומר מזה ומזה. הוא אמרו לו להגיד שמות אבל לא אמרו לו את השמות של מי. הוא לבד אמר, אף אחד לא התערב ולא אמר לו שמות. אף אחד לא התערב ולא אמר לו שמות…” (עמ’ 122 לפרוטוקול שורות 11 – 20, הדגשה לא במקור – ב.ש). אנו רואים, אפוא, כי מ’ עצמה מאשרת, שהמנוח התבקש על ידי מאן דהוא (ותמוה בעיני כי מ’ איננה זוכרת מיהי אותה אישה), לפרט את “צוואתו” הנטענת ולהגדיר מיהם המודרים.
ואם תמצי לומר, כי המנוח בחר לציין את ע’ וק’ מתוך כלל ילדיו מאחר שאלה היו, לפי הנטען, מוטבים בביטוח חיים שערך (ראו אף בדברי ע’ עצמו בעדותו ביום 53 לפרוטוקול), הרי שזוהי השערה ככל השערה אחרת, מקום בו המנוח סתם בהקלטה ולא פירש מדוע דווקא נקב בשמותיהם של שניים אלה.
במצב דברים שכזה, לכל הפחות סבירה באותה מידה המסקנה לפיה דבריו של המנוח כוונו אך ורק רק לשניים מילדיו של המנוח – אלה שציין שמותיהם מפורשות – ולטעמי, פרשנות זו היא הסבירה יותר.
מ’ לא השכילה להציב לפני תשתית ראייתית שיהא בה כדי לבכר דווקא את הגרסה הפרשנית לפיה בדבריו התכוון המנוח להדיר את כלל ילדיו מנכסיו. לא ח’ ולא ל’ האחיינית הובאו להעיד, ולו אניח כי ר’ כדבריו אמנם לא נכח בחדר, הרי שצל כבד עולה למשמע קולו של גבר נוסף בחדר, שלא זוהה וממילא לא הובא על ידי מ’ למתן עדות.
לא זו אלא שדווקא א.ס., העדה מטעמה של מ’, אשר השכירה למנוח את היחידה שבה התגורר (עמ’ 107-108 לפרוטוקול) התייחסה בדבריה לכך שהמנוח ציין בפניה כי הוא אהב מאד את ילדיו וכי לפחות בהזדמנות אחת דווקא ביקש להוריש את כלל רכושו, לדבריה, לביתו ק’ (עמ’ 101 לפרוטוקול שורות 8 – 26 ; השוו לדבריה מאוחר יותר בעמ’ 114 לפרוטוקול).
אם לא די בכך, ס’ אף ציינה בעדותה גרסה חדשה, ולפיה כשעה לפני מותו ציווה המנוח לפניה בעל פה להעביר את כספיו לאחות ש’ דווקא (עמ’ 106). כיצד עולים דברים אלה בקנה אחד עם לשון הדברים המוקלטים? גם לכך מ’ לא נתנה תשובה קוהרנטית.
כפועל יוצא, עולה גם סימן שאלה בכל הקשור לזהותה של ה”משפחה”, אותה ציין המנוח כמי שתהא זכאית לרכושו. מה נפקותם של דברים המתייחסים להענקת זכויות ל”משפחה”? מי נכלל בגדרי אותה “משפחה”? מדוע יש להניח כי מדובר באחיו של המנוח דווקא? מדוע אין להניח שמדובר בבני משפחה אחרים, גם אם אינם מדרגה ראשונה? מדוע עלינו להניח שאין הדברים מתייחסים דווקא לשני ילדיו של המנוח שלא נזכרו בדבריו, ל.ל. וש’? לא מצאתי תשובה מבוררת מפי מ’ לסימני שאלה משמעותיים אלה.
מ’ כשלה מלהניח תשתית ראייתית שתתמוך דווקא בפרשנותה המשתמעת לפיה “המשפחה”, משמע אחיי המנוח, ויותר מכך, היא עצמה (שעה שחלק ניכר מן האחים ערך תצהירי הסתלקות). העמימות הפרשנית הרבה בכל הקשור לשאלה מיהו הזוכה על פי דברי המנוח, גם בהנחה שהם בבחינת צוואה של ממש, מובילה למסקנה כי הלכה למעשה אין לקיים את דבריו. זאת, לאור הוראותיו המפורשות של סעיף 33 לחוק הירושה, שנזכרו לעיל.
אולם גם לו היתה מסקנתי שונה, ספק רב אם היה בדבריו של המנוח כדי לסייע למ’, מקום בו הוא עצמו – ולו על פי הפרשנות המסתברת יותר כאמור לעיל – כיוון להדרת שניים מילדיו בלבד.
שכן ככל שלפנינו ציווי המדיר שניים מן הילדים ומציין לאקונית כי נכסי המנוח יוותרו ל”משפחה”, עצם ההדרה החלקית איננו קובע פוזיטיבית מיהם הזוכים בעזבונו של המנוח. פרשנות טבעית של דברי המנוח מבהירה את אשר ציווה המנוח – קרי, הדרתם של שני ילדים. לשם קביעה מיהם הזוכים, לאחר כיבוד רצון המנוח, עלינו לפנות ללשון חוק הירושה. סעיפים 10 ו – 12 לחוק הירושה מבהירים מפורשות כי ילדיו של המנוח – קרי, השניים שלא הודרו – קודמים לצאצאיי הוריו, קרי אחיו.
במצב דברים זה ברי, כי ממילא אין צומחת למ’, או לאיזה מאחיה, תועלת מקיום הדברים שהם לשיטתם בבחינת צוואת המנוח; זאת, בעודה נסמכת על פרשנות מוטעית לפיה “משפחה” הם “אחים ואחיות” (עמ’ 122 לפרוטוקול שורה 26). גם מטעמים אלה, אפוא, לא ניתן לקבל את בקשתה, שבה ציינה מ’ את עצמה כזוכה על פי הצוואה הנטענת שבעל פה.
כך או אחרת, דומה שהערפל הפרשני שהודגם לעיל, אשר לא הוסר כל עיקר לאחר שמיעת הראיות, איננו מאפשר קביעה אופרטיבית בדבר זהות הזוכים בנכסיו של המנוח, גם לו אניח שמדובר בצוואה של ממש בעל פה. כפועל יוצא, ולו בשים לב להוראותיו של סעיף 33 לחוק הירושה, אין לקיים את דברי המנוח בהקלטה בבחינת צוואה, ודין בקשת מ’ להידחות.
אלא שגם לו היתה המסקנה שונה, וניתן היה לראות בדברי המנוח שהוקלטו בבחינת ציווי אופרטיבי קוהרנטי וחד משמעי, נסיבות עריכתם והראיות שהוצגו לפני מטילים צל משמעותי על השאלה האם אמנם מדובר בדברים שנאמרו על ידי המנוח מרצונו החופשי, בבחינת ציווי שגמר המנוח אומר בדעתו לצוות.
גמירת דעתו ורצונו של המנוח בעת ההקלטה
נדבכים שונים מצטרפים למסקנה אחת ולפיה המנוח לא גמר דעתו לפיה דבריו ישמשו כצוואה.
ראשית, כמפורט לעיל, לא ניתן להסיק שתוכן הדברים הוא בהכרח בגדר צוואה, לא כל שכן צוואה ברת ביצוע אופרטיבי לאור הוראותיה העמומות.
שנית, מראיותיה של מ’, המבקשת עצמה, למדנו כי המנוח לא היה עקבי באמירותיו בכל הנוגע לנעשה בנכסיו לאחר מותו. דבריה של א’ בעדותה לפני אומרים דרשני: “… ש: הוא לא אמר לך שהוא לא רוצה לתת לילדים שלו כלום. ת: הוא כל הזמן היה אומר שהוא מאוד כועס על הילדים ולא רוצה, הוא היה משנה את זה כל הזמן. הוא היה כועס הוא היה אומר לי אני כועס על הילדים אני מבטל את, משנה את הכף שהוא מעביר. זה הביטוח חיים נכון? היה אומר אני משנה אני מחליף ואחר כך היה מתחרט. ואחר כך היה נראה לי עוד פעם משנה אבל בתקופות שהו בתקופה האחרונה בשנה האחרונה הוא כל הזמן היה אומר אני לא חושב שאני אשאיר לילדים אבל ש: את יודעת אם הוא שינה? ת: כשהוא היה בבלינסון הוא ביקש לשנות, נתן לבת שלי. הבת שלי ביקרה אותו נתן לה מכתב כדי לשנות שזה יהיה רק לק’. והבת שלי שלחה את זה בדואר זה מה שאני יודעת שהיה. ואחרי זה אני כבר לא יודעת. ש: לק’ לא למשפחה שלו. ת: בהתחלה הוא אמר לק’ כן…” (עמ’ 101 שורות 8 – 20 לפרוטוקול).
אם אמנם המנוח נהג לשנות את דעתו לא פעם בנוגע לשאלה מה ייעשה ברכושו לאחר מותו, נדרש משנה זהירות בבואנו להאיר זרקור על דברים לא מסוימים דיים לכל הפחות שציין המנוח בעל פה לפני פטירתו. לא כל אמירה של המנוח תיחשב כמבטאת גמירת דעת לצוות, ובמקרה שלפני הדברים שהוקלטו אף הם אינם מגיעים כדי צוואה כל עיקר.
גרסתה הכבושה של ש’ שנזכרה לעיל מלמדת אף היא היטב מכלל הלאו את ההן. קרי – מקום בו לכאורה היה המנוח משוכנע בדבר מה, ידע הוא להעלות על הכתב דברים אלה.
כאשר מוסיפים לכלל אלה את גרסתם העובדתית של מ’ ואחיה כי אפילו המנוח עצמו לא צפה שילך לבית עולמו באותו היום שבו הוקלטו הדברים, המסקנה המסתברת ביותר היא שגם אם בדבריו שהוקלטו ציין המנוח דברים הקשורים בנעשה ברכושו לאחר מותו, לא התכוון שדברים אלה יהיו צוואה של ממש.
שלישית, הערפל הראייתי השורר סביב נסיבות אמירת הדברים, תורם נדבך משמעותי לשאלה האם אמנם התכוון המנוח שדבריו יהיו בגדר צוואה. ערפל זה מושפע באופן מהותי מהפרכות והבקיעים המהותיים שנפלו בגרסותיהם של מ’ ואחיה בהקשר זה.
סתירה מהותית עד מאד נפלה בין מ’ ובין ר’, אחיה, בנוגע לשאלה מי נכח בחדר הקלטת דברי המנוח. בעוד שמ’ טענה הן בזכרון הדברים והן בעדותה לפני כי ר’ שהה בחדר, ר’ עצמו, שדומה שביקש בעיקר להרחיק עצמו מהנעשה בהליך ומירושת אחיו (ראו למשל עמ’ 95 שורה 8), טען בתוקף כי כלל לא שהה בחדר אותה העת (ראו דברי מ’ בעמ’ 121 לפרוטוקול ובדגש עמ’ 11 – 14, עמ’ 123 שורות 4 – 14 והשוו לדברי ר’ למשל בעמ’ 91 שורות 20-21 לפרוטוקול וכן בתצהירו).
סתירה זו היא סתירה מהותית היורדת לשורש העניין ומעלה סימני שאלה כבדים בכל הנוגע לנסיבות אמירת דבריו של המנוח. זאת, במיוחד עת מתעוררת תהייה משמעותית בכל הנוגע לשאלה מדוע ימצא לנכון המנוח, שניכר שסבל אותה העת, להעלות מיוזמתו ולהקליט דברים הקשורים ברכושו, מחדר אשפוזו, אם אמנם כלל לא סבר שעתיד הוא ללכת לבית עולמו.
אלא שבכך לא סגי. שכן סתירה מהותית לא פחות מצאנו בכל הנוגע לשאלה מדוע הדברים הוקלטו דווקא ממכשיר הטלפון של ר’. בעוד שמ’ טענה שהסיבה לכך היא שמכשיר הטלפון של המנוח נגנב קודם לכן, ר’ התעקש בעדותו כי מכשיר הטלפון של המנוח נגנב רק לאחר פטירתו (ראו למשל דברי מ’ העמ’ 123 לפרוטוקול והשוו לדברי ר’ בעמ’ 92 שורה 28 וכן בעמ’ 93 שורות 1 – 5). אם אמנם מכשיר הטלפון של המנוח היה עדיין בחזקתו בעת אמירת הדברים, כגרסתו של ר’ (שאין לחשוד בו כי צידד בילדים דווקא), נשאלת השאלה מדוע בחר מאן דהוא (בין אם המנוח, כנטען, ובין אם אחר) להקליט את הדברים דווקא בטלפון של ר’? נשאלת גם השאלה האם אמנם היה מודע המנוח כלל לעצם הקלטת הדברים, שכן לשונם איננה מצביעה על כך. סימני שאלה משמעותיים אלה מובילים אף הם לספק ניכר בגרסתה של מ’.
לכל אלה יש להוסיף את התמיהה המשמעותית העולה מכך שלא ח’ ולא האחיינית ל’, שכנטען שתיהן נכחו בחדר והיו עדות – מי להלכה ומי למעשה – לדברי המנוח כמו גם לנסיבות שבהן נאמרו, לא הובאו להעיד על ידי מ’. מ’ כלל לא הכחישה שמדובר בעדות שהיו בשליטתה, ובוודאי שלאור הטינה העזה שניכר היה ששררה בין שני ה”מחנות”, כמו גם חובת הראיה שמוטלת כאמור לפתחה של מ’, היעדרן מן ההליך מלמד סימן שאלה משמעותי מעל גרסתה/עמדתה של מ’.
נוסף לאלה יצוין שמ’ כלל לא טרחה לציין בעדותה או בזכרון הדברים מיהי שנשמעת בהקלטה מציעה למנוח לומר את שמות הילדים שהוא מבקש להדיר. בעדותה לפניי ציינה כי איננה זוכרת מי הציעה זאת (ראו למשל עמ’ 122 לפרוטוקול וכן עמ’ 137 שורות 25 – 27 לפרוטוקול) . לא זו בלבד שטענה זו איננה סבירה בעיניי, הרי שהיא מבהירה במשנה תוקף את החשיבות שבהבאתן של ח’ ושל האחיינית ל’ למתן עדות בבית המשפט ; זאת, לא רק לקעקוע ספקות, כי אם לסיפוק גרסה ישירה ובלתי אמצעית סביב נסיבות אמירת דברי המנוח.
לבסוף, סימן שאלה ראייתי של ממש מרחף מעל נוכחותו של גבר בלתי מזוהה בעת ביצוע ההקלטה, בחדר. הגם שאין מחלוקת כי בהקלטה נשמעים דברים בלתי ברורים בקולו של גבר, הרי שכזכור ר’ לא נכח לדבריו בעת ביצוע ההקלטה ואילו מ’ , היחידה מלבדו שנכחה בחדר או בסביבתו בעת ביצוע ההקלטה ואשר הובאה למתן עדות, אישרה כי קולו של גבר אמנם נשמע אולם לא ידעה לומר מיהו (עמ’ 138 לפרוטוקול). כמובן שסימן שאלה זה מרחף אף הוא מעל סוגיית נסיבות ביצוע ההקלטה ואמירת הדברים.
כלל סימני שאלה משמעותיים אלה מבקיעים פרצה של ממש בתזה העובדתית והפרשנית שהעלתה מ’, ולפיה הדברים שבהקלטה משקפים את גמירת דעתו של המנוח שאלה יהוו צוואה בעל פה של ממש.
לבסוף אעיר, כי גם לו הייתי רואה בדברים משום אמירות שכוונו על ידי המנוח להיות בגדר צוואה של ממש, עדיין ספק רב בעיני האם היה מקום לקיימם. שכן ספק רב בעיני האם מדובר היה בדברים שנאמרו מחופשיות רצונו של המנוח, ללא מעורבות אקטיבית לכל הפחות מצד איזה מאחיו, ומ’ ביניהם.
עדותה של מ’ מאששת את התחושה שהלכה למעשה אצה לה הדרך עוד בעת השבעה על המנוח, לא רק על פי דרישות המחוקק, לפנות ולהוציא לפועל את דבריו של אחיה המנוח, בהם ראתה צוואה (ראו למשל 118 – 119 לפרוטוקול ועמ’ 128 לפרוטוקול). גם גרסתה של ש’ מלמדת את האמור, עת אישרה בעדותה כי עוד בערב מותו של המנוח כבר הועברה בקבוצת ה”ווטס-אפ” של המשפחה ההקלטה (עמ’ 155 – 156 לפרוטוקול).
מדוע אצה לאחים או למי מהם הדרך? האם אך בגלל דרישות המחוקק בכל הנוגע לצוואה שבעל פה? התשובה לכך אחרת, כמדומני.
בניגוד לטענותיהן של מ’ ושל ש’ בעדותן לפיהן ביקשו לקיים את צוואת המנוח על מנת לכבד רצונו, דומני שטעם נוסף אחד לפחות מונח בבסיס הדברים. אין חולק כי המנוח ניהל הליכי פשיטת רגל ומצבו הכלכלי לא היה מן המשופרים, ומ’ אף אישרה את הטענה כי נהג להמר (עמ’ 120 לפרוטוקול, המתיישבים דווקא עם גרסת הבן ע’ בעמ’ 53 – 54 לפרוטוקול והבת ל.ל. בעמ’ 63 – 64 לפרוטוקול). לצד כל אלה מתברר כי למעשה ולו לשיטתה, ש’ (לשיטת האחים אף היא בבחינת זוכה על פי הצוואה שבעל פה) גם היתה נושה של המנוח. כך אישרה ש’, חרף גרסה מתחמקת ופתלתלה משהו בעדותה, עת הלוותה לטענתה כספים למנוח שהיא עצמה לוותה ושבאמצעותם רכש המנוח רכב (עמ’ 152 – 154 לפרוטוקול). בהתאם, לבקשתה של ש’, העבירה לה א.ס. כספים שמשכה מכרטיס הכספומט של המנוח שהיה מצוי משום מה בחזקתה לאחר שנפטר (עמ’ 103 לפרוטוקול וכן עמ’ 105 לפרוטוקול ; השוו גם בעמ’ 116 לפרוטוקול ; השוו גם בדברי ש’ בעמ’ 143 – 148 לפרוטוקול).
לא רק כיבוד רצונו של המוריש, כי אם גם אינטרס כספי ספציפי וישיר בדמות נשייה נטענת של אחת הזוכות על פי הצוואה הנטענת במנוח עצמו.
כאשר אנו מביאים בחשבון שמ’, העדה היחידה לצוואה הנטענת בעל פה שמצאה להעיד (והיא גם המבקשת), היא גם זוכה לשיטתה על פי הצוואה הנטענת, קשה להשתחרר מהתחושה שיש בכך משום עילה נוספת שלא לקבל את הבקשה, ולו בכל הנוגע למניעי איזו מאחיותיו של המנוח [על כך השוו, למשל: ת”ע (ב”ש) 1880/06 ח’ כ’ נ. מ’ ד’ (מצוי במאגרים המשפטיים ; 14.7.10)].
כלל האמור מובילני למסקנה כי גם לו הייתי קובע שהדברים שבהקלטה הם אמנם בבחינת ציווי קונקרטי וקוהרנטי דיו שיש הימנו כדי להבהיר מיהם יורשי המנוח על פי האמור (וכאמור לעיל, לא קבעתי כך), עדיין לא שוכנעתי ולו במידה הנדרשת במשפט אזרחי, כי המנוח התכוון כי דברים אלה ישמשו אמנם כצוואתו.
לא נעלם מעיני כי תחושות קשות כנגד האחים, וגם – מי פחות ומי יותר – כנגד המנוח, היו נחלת ילדיו, שתיארו היסטוריה משפחתית מורכבת עד מאד (ראו למשל בדברי ש’ בעמ’ 34 -35 לפרוטוקול ; דברי ע’ בעמ’ 56, 58 לפרוטוקול ; דברי ל.ל. בעמ’ 62 –63, 68 לפרוטוקול ; ודברי ק’ בעמ’ 73 לפרוטוקול).
אף לא נעלם מעיני כי במערכת היחסים שבין הילדים ובין המנוח היו שזורות תקופות – לעתים ממושכות מאד – של נתק בין איזה מהם ובינו. בעוד שתחושותיהם של הילדים היו מאופקות יותר במעמד הדיון, האחים לא היססו להפגין טינה עזה כלפי הילדים עד כדי נסיון לעשות שימוש במעמד הדיון כדי להטיח בהם האשמות, לרבות האשמות לפיהן הם בגדו במנוח ואף היו בבחינת הגורם למותו (ראו בדברי ר’ בעמ’ 94 לפרוטוקול ; דברי מ’ בעמ’ 129 לפרוטוקול ; דברי ש’ בעמ’ 142, 157 – 158, 163 לפרוטוקול). אלא שהכרעתי לא התבססה על מארג היחסים בין שני ה”מחנות” במשפחה. בהתאם, בקשתה של ל.ל. למתן צו ירושה היא למעשה בקשה לקבוע את זהות יורשי המנוח על פי ברירת המחדל הקבועה בדין ותו לא. הכרעתי, כאמור לעיל, התבססה על ניתוח הראיות, שהובילה לקביעה, כי מ’ כשלה מלשכנע שדברי המנוח בהקלטה הם בבחינת צוואתו. במצב דברים שכזה, ממילא ברירת המחדל הקבועה בדין היא לקבוע את זהות יורשי המנוח על פי הוראות חוק הירושה.
העולה מכל המקובץ הוא כי דין הבקשה לקיום צוואה בעל פה להידחות. כפועל יוצא, דין הבקשה למתן צו ירושה על פי דין להתקבל.
סיכום אופרטיבי
לאור מכלול קביעותיי לעיל אני מורה כדלקמן:
ההתנגדות לבקשה לקיום צוואה בעל פה מתקבלת, והבקשה לקיום הצוואה בעל פה נדחית.
ההתנגדות לבקשה למתן צו ירושה נדחית, והבקשה למתן צו ירושה מתקבלת.
ל.ל. תגיש לתיק ת”ע 31806-12-18 תוך 30 יום נוסח צו ירושה פורמלי מוסכם ומתואם עם ב”כ היועמ”ש ועם המנהל המיוחד לנכסיו של המנוח.
לאור משכו של ההליך ובשים לב לכך שנוהלו מספר דיונים, מהם שני דיוני שמיעת ראיות, היה מקום לשקול חיובה של מ’, מבקשת צו קיום הצוואה, בהוצאות הצד שכנגד בשיעור הנוטה לצידה הריאלי של המטוטלת. אלא שבשים לב להתנהלות הדיונית גם מצד הילדים שאף הקשתה שלא לצורך את ניהולו של יום שמיעת הראיות הראשון למצער, תישא מ’ בהוצאות הילדים, ביחד ולחוד, בשיעור מתון יותר, בסך כולל של 25,000 ₪.
פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת מלוא פרטיהם המזהים של הצדדים ובאי כוחם.
המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים ותסגור את כלל התיקים שבכותרת.
ניתן היום, כ”ט כסלו תשפ”ד, 12 דצמבר 2023, בהעדר הצדדים.
