29 מרץ 2024
י”ט אדר ב תשפ”ד
DOCPROPERTY DocNumber * MERGEFORMAT 4700-1039-2024-002592
תקציר החלטה –ת”ד 8699-11-23 – מדינת ישראל נ’ פסלר
ביהמ”ש לתעבורה מחוז מרכז, סגן הנשיא השופט טל פרי
שֹׁפְטִ֣ים וְשֹֽׁטְרִ֗ים תִּֽתֶּן־לְךָ֙ בְּכׇל־שְׁעָרֶ֔יךָ אֲשֶׁ֨ר יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ לִשְׁבָטֶ֑יךָ וְשָׁפְט֥וּ אֶת־הָעָ֖ם מִשְׁפַּט־צֶֽדֶק׃ (ספר דברים, פרק ט”ז, פסוק יח’)
עסקינן במקרה חריג, שאינו חזון נפרץ במקומותינו ועיקרו: האם יש מקום להורות על ביטול הכרעת הדין, ביוזמת בית המשפט, במקום בו הורשעה הנאשמת על פי הודאתה, שעה שבית המשפט סבור כי הדבר דרוש ומתחייב בנסיבות העניין לצורך עשיית צדק.
במקרה דנן, התנהלות הנאשמת וסנגורה מלמדים על ניסיון לניצול הפרוצדורה הפלילית על מנת לחמוק ממשפט צדק.
כפי שמפורט בהחלטה, טוען הסנגור כי הנאשמת הודתה בכל עובדות כתב האישום ואולם, באותה נשימה כופר הסנגור בביצוע העבירה המיוחסת לנאשמת בכתב האישום וטוען כי יש להרשיעה בעבירה אחרת, קלה עשרות מונים. מהאמור עולה כי הסנגור נקלע לכלל טעות עת סבר הוא כי המקום לטעון טענות כנגד סעיף האישום בו תורשע הנאשמת הוא בסיכומיו, לאחר שנתנה הכרעת הדין המרשיעה.
אין ספק כי בפני בית המשפט ניצבת החלטה קשה. לא בנקל יורה בית המשפט על ביטול הודאת נאשם מיוזמתו ובהחלט ניתן לומר כי מדובר בהחלטה שאינה שכיחה במקומותינו. ואולם, לאחר שנאמרו הדברים, ובשים לב לחשש הממשי לפגיעה בצדק לא ניתן להותיר את הכרעת הדין על כנה ולפיכך הכרעת הדין שניתנה ביום 19.2.24 מבוטלת.
הלכה למעשה הוביל הסנגור להרשעת הנאשמת בעבירה המיוחסת לה בכתב האישום. ספק אם בשעה שהנאשמת אינה דוברת את השפה העברית והדיון מתורגם לה על ידי מתורגמן לשפה זרה, היא הבינה עד תום את הדקויות ואת המשמעויות של הודאתה באשמה באופן בו הודתה. זאת למד בית המשפט, בין היתר, מהעובדה שהסנגור הוא זה אשר ביקש לדחות את מועד הגשת תגובתו לבית המשפט על מנת להסביר לנאשמת את תוכן הדיון (פר’ מיום 13.3.24 עמוד 9 ש’ 5). כלומר, גם הסנגור עצמו לא היה משוכנע שהנאשמת מבינה את אשר התרחש בדיון ולפיכך ביקש שהות על מנת להסביר לה את תוכן הדברים.
אמת, ניתן היה לאמץ עמדת התביעה ולהותיר את הכרעת הדין על כנה ואולם, עסקינן בעבירה חמורה אשר בצידה עד 7 שנות מאסר. מן הצדק כי הנאשמת לא תורשע בדין שעה שהיא אינה מודה, הלכה למעשה, ביסוד הנפשי המיוחס לה.
בקליפת אגוז יתוארו עובדות המקרה. כנגד הנאשמת הוגש כתב אישום ממנו עולה כי ביום 6.5.23, בשעה 17:15 לערך, נהגה הנאשמת ברכב בשדרות בן גוריון בנתניה. הנאשמת עשתה כן בדרך עירונית בה מותרת מהירות מרבית של 60 קמ”ש, באור יום, במזג אויר נאה, כאשר הראות טובה, בדרך דו מסלולית עם הפרדה בנויה (אי תנועה בנוי) ושני נתיבי נסיעה לכיוון דרום.
באותה עת חצו את הכביש, ממזרח למערב, סבו של המנוח, עם שני נכדיו הקטינים, שלא במעבר חציה, כאשר הוא אוחז בידו את יד נכדו המנוח. לאחר שחצו הולכי הרגל את מסלול הנסיעה לכיוון צפון, עלו הולכי הרגל על אי התנועה. בסמוך לאחר מכן החלו הולכי הרגל לרדת מאי התנועה הבנוי למסלול הנסיעה לכיוון דרום. או אז, פגעה הנאשמת באמצעות חזית צד שמאל של הרכב במנוח ובידו של הסב. כתוצאה מהפגיעה הוטח המנוח על אי התנועה הבנוי. (להלן: “התאונה”).
כתוצאה מהתאונה, נפגע המנוח באורח קשה מאוד, הובהל לבית חולים ומותו נקבע ביום 10.5.23.
מיד לאחר התאונה, המשיכה הנאשמת בנסיעה רצופה, מבלי שעצרה לעמוד על תוצאות התאונה ומבלי שהזעיקה את כוחות ההצלה.
לאור האמור בפרק העובדות יוחסה לנאשמת עבירה של הפקרה אחרי פגיעה – עבירה לפי סעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה.
בישיבת ההקראה שנערכה ביום 19.2.24 הצהיר ב”כ הנאשמת כי “כתב האישום הוקרא לנאשמת מחוץ לכותלי בית המשפט, היא מבינה תוכנו, היא מודה בכל עובדות כתב האישום. אבקש להרשיע בעובדות המיוחסות לנאשמת בכתב האישום.” לאחר מכן אמרה הנאשמת כי היא “מודה בעובדות כתב האישום”.
מיד לאחר מכן ניתנה הכרעת הדין ובה נקבע כי “הנאשמת הודתה בכל העובדות הנטענות בכתב האישום. לפיכך, אני מוצא את הנאשמת אשמה בעבירה שיוחסה לה בכתב האישום ומרשיע אותה בהתאם”.
בשלב זה, לאחר הרשעתה של הנאשמת בעבירה המיוחסת לה, דהיינו הפקרה לפי סעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה קם הסנגור ממקומו וביקש להעלות טענה לפיה העובדות בהן הורשעה הנאשמת אינן מגלות את העבירה המיוחסת לה בכתב האישום (בה הורשעה מספר שניות לפני כן).
הסנגור ציין כי הוא סבור שיש להרשיע את הנאשמת בעבירה לפי תקנה 144 לתקנות התעבורה.
עוד ציין הסנגור כי כתב האישום מנוסח באופן לקוי וחסר פירוט בעניין היסוד הנפשי הנדרש לצורך הרשעה בעבירת ההפקרה.
ב”כ המאשימה ציין כי ככל שבפי הסנגור טענה בדבר פגם או פסול בכתב האישום יתכבד הסנגור ויטען טענתו, ולחילופין, בשים לב להודאה בעובדות אך כפירה באישום הרי שיש מקום לקבוע את התיק לשמיעת ראיות.
לאור האמור בדיון, ולאחר שנשקלו טיעוני הצדדים מצא השופט לקבוע דיון נוסף ליום 13.3.24 בו הודע לצדדים כי בית המשפט אינו שלם עם הודאתה של הנאשמת ושוקל ביטולה של הכרעת הדין.
הסנגור ביקש שהות להשיב בכתב לבית המשפט וכן על מנת להסביר לנאשמת את מהות הדיון שכן הנאשמת אינה דוברת עברית והדיון, ככל הדיונים בתיק זה, מתורגם לשפה האנגלית על ידי מתורגמן. הסנגור הגיש תגובתו בכתב והמאשימה השיבה לטענותיו, אף היא, בכתב.
הסנגור טוען כי בית המשפט קטע את דבריו, והכריע את דינה של הנאשמת, טענה כבושה אותה מעלה הסנגור לראשונה בתגובתו, טענה אשר מוטב היה לו לא הייתה מועלית.
הסנגור סבור כי אין בסמכותו של בית המשפט להורות על ביטול ההודיה מיוזמתו.
לתגובת ההגנה צורף תצהיר הנאשמת בו חוזרת היא על הודאתה בעובדות כתב האישום ואף מוסיפה כי היא מבינה את הכעס של משפחת המנוח כלפיה והיא מבקשת את סליחתם.
במענה לתגובת ההגנה, חזרה התביעה על עמדתה לפיה לא נפל כל פגם בניסוח כתב האישום.
ב”כ המאשימה מציין כי במקום בו אין התייחסות ליסוד הנפשי בהגדת העבירה – היסוד הנפשי הנדרש הוא מודעות. עוד טוען ב”כ המאשימה כי גם אם היה מקום לפרט בכתב האישום את היסוד הנפשי אין פירוש הדבר שנפל פגם בכתב האישום. את ענין מודעותה של הנאשמת לתאונת הדרכים ניתן ללמוד, כך לשיטת התביעה, מהעובדות המפורטות בסעיף 8 לכתב האישום.
המאשימה שבה על עמדתה לפיה אינה מתנגדת לביטול הכרעת הדין.
בסיכום טענותיה, מציינת המאשימה כי הכרעת הדין ניתנה כדין ואולם, ככל והנאשמת כופרת ביסוד הנפשי על בית המשפט לבטל את הכרעת הדין ולקבוע את התיק לשמיעת ראיות. לחילופין, מבקשת המאשימה לראות בטענות ההגנה טענה מקדמית ולפיכך יש מקום לבטל את הכרעת הדין, ולדון בטענה מבראשית.
כפי שכבר צוין לעיל, עסקינן בעבירה חמורה אשר בצידה עד 7 שנות מאסר ומן הצדק כי הנאשמת לא תורשע בדין שעה שהיא אינה מודה, הלכה למעשה, ביסוד הנפשי המיוחס לה.
בית המשפט רשם בפניו הודאת הנאשמת בכל עובדות כתב האישום תוך כפירתה ביסוד הנפשי, דהיינו רכיב המודעות.
*** התקציר אינו בא להחליף את ההחלטה, הנוסח המחייב הוא זה של ההחלטה המלאה***
