לפני
כבוד השופט שי שמואל
תובע:
XXX ת”ז XXX ע”י ב”כ עוה”ד XXX
נגד
נתבעת:
XXX ת”ז XXX ע”י ב”כ עוה”ד XXX
פסק דין – משלים
פסק דין זה הינו פסק דין משלים שניתן בהכרעה בשאלות שנותרו במחלוקת בין הצדדים. הסכמת הצדדים להכרעה במחלוקות שנותרו על בסיס החומר הנמצא בתיק ביהמ”ש וסיכומי הצדדים ניתנה בכתב וקיבלה תוקף של החלטה ביום 20.6.2023.
לאחר שהצדדים הגישו סיכומיהם נותר להכריע במחלוקת שנותרה בין הצדדים ובשלושה נושאים: האחד, בקשת התובע לעדכון תחשיב האקטואר; השני, תיקון טעות סופר שהביאה לחיוב התובע במלוא החזר תשלומי המשכנתא; השלישי, דרישת התובע לעדכון חוות דעת השמאי מיום 25.4.2021 ומכירת הדירה המשותפת בהליכי כינוס.
ברקע הדברים תובענה לפירוק שיתוף שהוגשה על ידי התובע עוד ביום 5.7.2016. בדיון שהתקיים במעמד הצדדים ביום 8.1.2020, הועלתה הצעת בית המשפט, בכתב ולפרוטוקול, במסגרתה הוצע לצדדים הצעה לקידום ניהול ההליך כמפורט שם, ועל ב”כ הנתבעת להודיע לבית המשפט עמדתו להצעת בית המשפט כאשר הסכמת ב”כ התובע ניתנה במעמד הדיון.
ביום 16.7.2020 ניתן פסק דין חלקי, ולאחר קיומו של דיון נוסף ביום 7.7.2020 במסגרתו ביקש ב”כ האישה להוסיף להצעה הקודמת סעיף נוסף בכל הנוגע לזכויות הפנסיה וקצבת הנכות, לאור האמור ניתנה לב”כ התובע שהות להגיש את עמדתו, ולאחר שנתנה הסכמתו ניתן פסק הדין החלקי כאמור.
פסק הדין החלקי נתן תוקף להסכמות שפורטו בעמודים 3 ו-4 בפרוטוקול הדיון מיום 8.1.2020 ולתוספת שבעמוד 20 שורה 15-23 בפרוטוקול מיום 7.7.2020. כמו כן, נקבע כי חוות דעת האקטואר תערך בהתאם לאמור בסעיף 4 להצעת בית המשפט מיום 8.1.2020, ובהתאם לתוספת שהוספה בדיון מיום 7.7.2020 בעמוד 20 שורות 15-23.
עוד קבע בית המשפט בפסק הדין החלקי, כי התובענה לדמי שכירות בתלה”מ 4623-12-17 נדחית, התובענה הכספית בתלה”מ 21783-07-18 נדחית, התובענה בתלה”מ 17234-02-18 נמחקת בכפוף להסכמת הצדדים וכאמור בסעיף 7 להצעת בית המשפט בדיון מיום 8.1.2020, וכן כי פסק הדין בתלה”מ 65287-11-17 יינתן על דרך הפשרה על פי סעיף 79א’ לחוק בתי המשפט וללא נימוקים.
טענות התובע בקצרה:
התובע טוען כי עוד ביום 28.10.2021 שלח לאקטואר שאלות הבהרה במסגרתן נתבקש האקטואר להשיב לשתי שאלות האחת, מתייחסת לעניין תחשיב קרן מבטחים הוותיקה והשנייה, מתייחסת לעניין תשלומי המשכנתא כשלטענת התובע ובהתייחס לקרן מבטחים נפלה טעות מהותית בחישוב האקטואר שכן לטענתו עמיתים בקרן יכולים לצבור וותק מרבי של עד 35 שנה המזכים ב-70% פנסיה ולפיכך היה על האקטואר לחשב את יחס השיתוף לפי התוצאה המתקבלת מחלוקת שנות הוותק בחלוקת שנות השיתוף. לטענתו חישוב זה מביא לשיתוף של 67.14% ולא ביחס של 59.07% כאמור בחוות הדעת. לטענת התובע המחצית המגיעה לו הינה בסך 2,263 ₪ וזאת במקום 1,991 ₪ שחושב בטעות לחוות הדעת והדבר מביא לכך שהערך המהוון הינו בסך 279,298 ₪ ולא 245,728 ₪ כאמור בחוות הדעת.
התובע טוען, כי יש להורות על תיקון טעות סופר אשר הביאה לחיובו במלוא המשכנתא וזאת בניגוד לדין, לכללי הצדק, ההיגיון, והשכל הישר. התובע טוען כי הצעת בית משפט מיום 8.1.2020 מתייחסת בין היתר לקיזוז תשלומי המשכנתא מחלקו של התובע בדירה המשותפת וממשיך וטוען כי בחוות דעת האקטואר שהוגשה ביום 25.4.2021, חושבו מלוא תשלומי המשכנתא.
התובע טוען כי מדובר בטעות סופר וביום 13.7.2022 הגיש בקשה לתיקון טעות סופר ובהחלטת בית המשפט מיום 14.4.2022 נקבע כי הבקשה תידון למועד הדיון הקבוע אלא שלטענתו עד היום טרם נדונה הבקשה לגופה. התובע מסביר כי הצעת בית המשפט לערוך תחשיב איזון ביחס לדירה וביחס לחלוקת הזכויות והחובות באופן שמחלקו של התובע בדירה יקוזזו מספר רכיבים מצביע באופן ברור על כך שהיה לקזז רק את מחצית מהתשלומים ששילמו על ידי הנתבעת להחזרי המשכנתא וכל חישוב אחר מטיל עליו את כל נטל תשלומי המשכנתא. התובע מסביר כי במסגרת הסכם הממון ובהתייחס לתשלומי המשכנתא בו, נקבע כי הנתבעת תישא במלוא תשלומי המשכנתא ואילו הוא יישא ביתר החובות בגינן נפתחו תיקי ההוצאה לפועל.
טענות התובע בנקודה זו מושתתות לכאורה על כוונת הצדדים לאיזון כלל החובות ומציין כי לא יעלה על הדעת כי הוא יסכים לשאת במלוא החובות בהוצאה לפועל, גם במלוא החזר המשכנתא וגם יוותר על תביעתו לדמי שימוש ראויים. התובע מציין כי הסכים להצעת בית המשפט מאחר והבין כי מדובר במחצית תשלומי המשכנתא ולא אחרת וכי הנתבעת מנצלת את טעות הסופר שנפלה בהחלטה וכי מדובר בטעות בהיסח הדעת אליה לא שם את ליבו. לסיכומו של דבר, מבקש התובע לקבל את עתירתו לתיקון טעות הסופר ולהוסיף את המילה “מחצית” להצעת בית המשפט מיום 8.1.2020, ולהורות על תיקון חוות דעת האקטואר בהתאם כך, שמחלקו של התובע יופחת מחצית מהסכום קרי 95,761 ₪ וכמפורט בתשובת האקטואר מיום 3.1.2023.
בנוסף, טוען התובע כי יש להורות על עדכון חוות דעת השמאי שהוגשה ביום 25.4.2021 ולפיה הוערך הנכס בשווי של כ- 1,400,000 ₪.
התובע טוען כי שווי הנכס עלה בעשרות אחוזים ויש לעדכן את חוות הדעת בהתאם, כי ביום 15.11.2022 הגיש בקשה לעדכון חוות הדעת ולמינוי ב”כ הצדדים ככונסי נכסים.
התובע טוען כי בפסק הדין החלקי מיום 16.7.2020 לא צוין כי הנתבעת מעוניינת לרכוש את חלקו בנכס, ולא עלתה כל טענה כי הפשרה היא בהנחה שהנתבעת רוכשת את חלקו לאחר ביצוע האיזון והקיזוזים, אלא שיש לנתבעת את הזכות לבצע קיזוזים בחלקו בתמורה שתתקבל ככל הנראה ממכירת הדירה. עוד טוען התובע כי בעוד חיובו של התובע לפי פסק הדין החלקי נושא ריבית פיגורים מחד, מאידך אין הערכה אותנטית לשווי הנכס ובכך, קיימת פגיעה בחלקו של התובע באיזון המשאבים וחלוקת הרכוש.
טענות הנתבעת בקצרה:
פסק הדין החלקי יצא מנקודת הנחה שהנתבעת תרכוש את חלקו של התובע בנכס, לאחר ביצוע קיזוזים כספיים כאשר ברקע התובע הפר הסכם שקיבל תוקף של פסק דין עוד ביום 25.6.2014 וכיום מנסה לשנות גם את ההסכמות המאוחרות בפסק דינו החלקי של בית המשפט.
לטענת הנתבעת שלושת הסוגיות אותן העלה התובע בסיכומיו, הוכרעו ואין מקום לפתוח את הדיון מחדש במחלוקות אלו. הנתבעת מציינת כי התובע הוא שביקש לוותר על קיומו של הליך ההוכחות ולשיטתה נקלע הוא לכלל טעות בדבר כתיבתם של הסיכומים המוגשים לבית המשפט בשלב זה ובהיעדר קיומו של הליך הוכחות.
לטענת הנתבעת חוות דעת האקטואר הוגשה עוד ביום 14.6.2021 וחרף כי לא הגיש את שאלות ההבהרה במועד, קיבל תשובה וטענותיו בשאלת התחשיב בקשר לקרן מבטחים כאשר המומחה בדק טענותיו ודחה אותן. התובע לא ביקש לחקור את המומחה בגין טענותיו אלו ואין כל מקום לקבל טענותיו כיום ולערער על מסקנות חוות הדעת ויש לדחותן.
לטענת הנתבעת הטענה הכללית שמחירי הנכסים ברחבי המדינה עלו הן בממש מדובר בעדות סברה שעליה ניתן להוסיף כי מן המפרסמות של שוק הדיור סבל מירידת מחירים בתקופה האחרונה ובוודאי בעקבות המלחמה ביקוש לדירה בנתיבות בה ממוקם הנכס אינו קיים. לטענת הנתבעת בשלב לתת למומחה הוראות לעניין ערך הבית חלף. לגישתה היה מקום לערוך את חוות הדעת לנכס כתפוס וזאת בהתאם לסעיף 9 להסכם הגירושין בו התקשרו הצדדים בשנת 2014, דבר אשר היה בו כדי להקטין באופן משמעותי את ערך הבית. הנתבעת, במסגרת שיקוליה במתן הסכמתה למתווה הפשרה מיום 8.1.2020 החליטה לוותר על טענה זו כדי לסיים את הסכסוך עם התובע.
הנתבעת טוענת כי בפסק הדין החלקי שניתן ביום 16.7.2020, נתן תוקף של פסק דין להוראות סעיף ד’ שבהצעת בית המשפט בעמוד 19 לפרוטוקול ובו נרשם כי התובע ישלם את מלוא תשלומי המשכנתא. דברים אלו ברורים ופשוטים ויש לדחות את הניסיון לתקן טעות סופר שאינה קיימת ואשר התבררה לתובע ארבע שנים לאחר שהוצע המתווה על ידי בית המשפט.
לטענת הנתבעת דרך המלך הייתה להגיש בקשה לביטול פסק דין ולא להתעלם מקיומו, ולשלוח טענות לגבי אותה טעות שם. עוד טוענת הנתבעת כי תיקון טעות סופר בפסק הדין אמור להיעשות בהתאם לסעיף 81 לחוק בית המשפט נוסח משולב, תשמ”ד – 1984 תוך 21 ימים ממועד מתן פסק הדין ובהחלטה מנומקת.
מדובר בשינוי מהותי ולא בטעות לשון, או בטעות חישוב, או בהשמטה מקרית, ויש בה כדי לשנות שינוי מהותי את ההסכמה ולכך מתנגדת הנתבעת. חיובו של התובע במלוא החזר המשכנתא לא ניתנה בחלל ריק, עניינה גם באיזון שנערך עקב תשלום חובות שהצטברו ושולמו על ידי הנתבעת ולאחר שהתובע נטש את המשפחה וגרם בהתנהגותו זאת לאובדן שתי יחידות דיור שהיו בבעלות הצדדים.
הנתבעת ממשיכה וטוענת כי הוויתור על התביעה לדמי שכירות ראויים נעשתה כיוון שזו הייתה חסרת סיכוי ולנוכח הסכמת הצדדים בהסכם הגירושין משנת 2014 כי לנתבעת זכות מגורים בדירה לכל חייה. הנתבעת ממשיכה וטוענת כי מדובר במתווה שהוצע לתובע והוא הסכים לו. מדובר על הצעה שנבנתה על היגיון ותחשיבים וככל הנראה בקשתו היום נובעת מטעות בכדאיות העסקה.
הנתבעת טוענת כי המתווה שהוצע לבית המשפט היה בבסיס הדיונים שנערכו מתוך הנחה שהנתבעת תרכוש את חלקו של התובע בדירה, ולאחר ביצוע קיזוז כל התשלומים המפורטים בפסק הדין החלקי, כאשר כל התחשיבים בוצעו על בסיס זה.
בהסכמת הצדדים קבע השמאי ורטש את שווי בית המגורים על סך 1,400,000 ₪, כאשר הנתבעת בנתה על חשבונה תוספת ולאחר עזיבת התובע את הבית, דבר אשר הוסיף את ערך הבית כ-50,000 ₪ וזאת בהתאם לאמור בחוות דעת השמאי, וטוענת כי יש להעמיד את שווי הבית לחלוקה על סך של 1,350,000 ₪.
ביחס לחוות דעת האקטואר בקשר לאיזון המשאבים טוענת הנתבעת כי עפ”י חווה”ד מיום 13.6.21 וכאמור בסעיף 5.1 שבה לזכות התובע 8,738 ₪ במועד האיזון, ובסעיף 5.2 נקבע כי לאחר שיערוך התשלומים על התובע לשלם לנתבעת 244,590 ₪. בנוסף, ובהתאם לפסק הדין החלקי מיום 8.1.20 ובהתאם להחלטה מיום 31.12.21 יש לחייב את התובע גם בגין חוב מזונות העבר בסך 202,048 ₪, ולקזז כל הסכומים מחלקו בבית המשותף.
הנתבעת טוענת כי מחלקו של הנתבע בבית המשותף יש לקזז 446,638 ₪, על היתרה להוסיף 8,738 ₪ ולאפשר לה לרכוש חלקו לאחר הקיזוז ובסך 237,100 ₪. הנתבעת מציינת כי עפ”י הסכם הגירושין משנת 2014 עומדת לה זכות להתגורר בדירה עד לסוף ימיה, זכות שלא בוטלה.
דיון והכרעה:
כפי שפורט לעיל, יש להכריע בשלושה נושאים שנותרו במחלוקת: האחד, בקשת התובע לעדכון תחשיב האקטואר; השני, תיקון טעות סופר שהביאה לחיוב התובע במלוא החזר תשלומי המשכנתא; השלישי, דרישת התובע לעדכון חוות דעת השמאי מיום 25.4.2021 ומכירת הדירה בהליך כינוס נכסים.
כאור, הצדדים הותירו את השאלות שבמחלוקת להכרעת ביהמ”ש על בסיס החומר המצוי בתיק ביהמ”ש ולאחר הגשת סיכומים קצרים בכתב.
אחר עיון בכלל החומר שבתיק ביהמ”ש, בסיכומי הצדדים, בתיקים הקשורים, הליכים הנוספים שבפסק הדין החלקי מיום 16.7.2020 ניתנו הוראות מפורשות גם בעניינם, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את כלל טענות התובע, ואנמק.
תיקון טעות מהותית בחוות דעת האקטואר – קרן הפנסיה מבטחים הוותיקה
טענות התובע לטעות מהותית שנפלה בחוות דעת האקטואר ובכל הקשור לחישוב זכויותיו של התובע בקרן הפנסיה מבטחים הוותיקה שנצברו ע”ש הנתבעת הועלו במסגרת שאלות הבהרה מטעמו, ובתשובת האקטואר מיום 3.1.23 נדחו טענות התובע.
טענות התובע כי מדובר בטעות מהותית שהביאה לפגיעה ביחס השיתוף ובחלקו תוך מתן הסבר כי לא ניתן לצבור בקרן הפנסיה של מבטחים הוותיקה למעלה משבעים אחוזים (שני אחוזים לכל שנת עבודה), נדחתה ע”י האקטואר בהסברו כי קיימת התייחסות בחוות הדעת גם לתקופת העודפת, היינו למספר שנות העבודה העודפות מעל לשלושים וחמש שנות עבודה, ולמענק שניתן עבור השנים העודפות, וכמפורט בעמוד 4 בחווה”ד מיום 13.6.21.
האקטואר בתשובתו דחה טענות התובע והסביר כי נוכח גיל הפרישה בתקנון קרן הפנסיה מבטחים הוותיקה (64), וצבירת מירב הזכויות (70%), קודם למועד הפרישה, הנתבעת זכאית למענק שנים עודפות אשר מביא לצבירת זכויות בקרן עד למועד הפרישה, ולא עד למועד בו נצברו מלוא הזכויות (420 חודשים שהם 35 שנות עבודה או 70%).
הסברו של האקטואר מקובלת עליי וקיים בה הגיון רב. חישוב חלקו היחסי של התובע ייערך בהתאם ועפ”י ובהתאם למספר שנות החיים המשותפים ובהתאם למספר שנות העבודה של הנתבעת בהתאם למספר השנים שעבדה והמשיכה לצבור זכויות גם אם מדובר בשנים עודפות שבגינן צברה מענק שנים עודפות. אין כל הגיון לעצור את מניין תקופת הצבירה בהגיע ל- 420 חודשים ולחשב את חלקו של התובע ובהתעלם מהמשך צבירת הזכויות ע”י הנתבעת כפי טענות התובע, פעולה זו תביא להגדלת חלקו של בן הזוג וללא כל הצדק.
הנתבעת עבדה משך 39.79 שנים מתוכן 4.79 שנים שנות עבודה עודפת, עבורן קיבלה מענק שנים עודפות בסך 7,599 ₪, סכום שנכלל בחישובי האקטואר. זכויותיו של התובע לא קופחו, כל שנות העבודה של הנתבעת נכללו בחוו”ד האקטואר, וטענתו כי יש לעצור את החישוב בצבירת 70% וכשהנתבעת השלימה 35 שנות עבודה או 420 חודשים אינה מתיישבת עם הדין והעובדה שהתובעת המשיכה לצבור זכויות בקרן הפנסיה משך שנות העבודה העודפות, גם אם אלו זכויות מופחתות.
יתרה מהאמור, שעה שהתובע ויתר על חקירת המומחה בנקודה זו ויתר על האפשרות לסתור את מסקנות חוות הדעת ובנקודה זו אין לו להלין אלא על עצמו.
לפיכך ובהתאם לאמור אני דוחה טענת התובע כל הקשור לתיקון חוות הדעת האקטוארית בשאלת חלקו בקרן פנסיה מבטחים הוותיקה שנצברו על שם הנתבעת.
תיקון טעות סופר ותיקון חוות דעת האקטואר:
טענות התובע כי נפלה טעות סופר בפרוטוקול הדיון שהתקיים ביום 8.1.2020, וליתר דיוק טעות סופר בהצעת ביהמ”ש שהועלתה לפרוטוקול בדיון ובמעמד הצדדים, ובכל הקשור לקיזוז מחלקו של התובע את תשלומי המשכנתא ששילמה הנתבעת מיום 1.10.2013 וכמפורט בסעיף 2 ד’ להצעת ביהמ”ש בעמוד 19 בפרוטוקול הדיון מיום 8.1.2020, דינה להידחות ואנמק.
ראשית, הצעת ביהמ”ש אשר הועלתה על הכתב בדיון נכתבה בלשון פשוטה ברורה ונהירה כאשר ברישא של סעיף 2 להצעה נרשם: “מחלקו של האיש בדירה יקוזזו הרכיבים הבאים”, ומיד לאחר מכן פורטו הרכיבים אותם יש לקזז, כשבסעיף ד’ נרשם כדלקמן:
“תשלומי המשכנתא אותם שילמה האישה מיום 1.10.13, לרבות החוב בגין ההסכם שנעשה עם בנק לאומי, ככל שנעשה לאחר 1.10.13, החלק שנותר לאחר המועד – ככל ונותר, כשסכומים אלה צמודים למדד ונושאים ריבית והצמדה וריבית פיגורים.”
לשון הסעיף פשוטה וברורה, ממנה ניתן ללמוד כי מחלקו של התובע יש לקזז את כלל תשלומי המשכנתא ששולמו ע”י הנתבעת החל מיום 1.10.13, ובנוסף יש לקזז סכומים נוספים, כגון: חוב לבנק לאומי או חלקו, ככל ונותר חוב.
מיד לאחר העלאת הצעת ביהמ”ש על הכתב ב”כ התובע נתן הסכמתו ודווקא ב”כ הנתבעת ביקש שהות בת 10 ימים להשיב על ההצעה. אלא שהודעה על הסכמה לא ניתנה ונקבע דיון נוסף במעמד הצדדים וב”כ ליום 7.7.20, ובמעמד הדיון נערך בירור ע”י ביהמ”ש מדוע לא ניתנה הסכמת הנתבעת להצעת ביהמ”ש והדברים נרשמו בפרוטוקול, כאשר התובעת ביקשה לשנות הצעת ביהמ”ש ולהוסיף עליה תנאי נוסף, וכמפורט בעמוד 27 שורות 28-33 לפרוטוקול, וניתנה לתובע שהות בת 10 ימים להודיע עמדתו בקשר לתוספת האמורה.
כידוע וכפי שפורט לעיל, ביום 16.7.20 ניתן פסק הדין לאחר שהתובע נתן הסכמתו לתוספת שהתבקשה ע”י הנתבעת.
עפ”י האמור עד כה, לא רק שהתובע נתן הסכמתו להצעת ביהמ”ש מיום 8.1.20 וכבר במועד הדיון, אלא שמיום זה ועד למועד בו התובע נתן הסכמתו לתוספת שהתבקשה ע”י הנתבעת, חלפו למעלה משבעה חודשים במהלכם יכול היה התובע לבחון הצעתו הכתובה של ביהמ”ש ללא מפריע וחזקה כי כך עשה, ולראיה דבריו של ב”כ התובע בדיון שהתקיים ביום 7.7.20 וכך אמר: “אנחנו הלכנו בדיון האחרון לפני ההסכם. אני רוצה לציין שבדיון האחרון עברנו על ההסכם סעיף סעיף ודיברנו עליו והגענו להסכמות. כשבית המשפט אומר לי כי הוצעה הצעה ע”י בית המשפט אני משיב שקיבלנו את ההצעות אבל חברי בא עם דרישות נוספות שאנחנו לא יודעים עליהם, או שאנחנו מקבלים את ההצעה או שנלך להוכחות. כבר סחבנו את התיק הזה יותר מידי זמן.”
לטעמי די בדברים אלו על מנת ללמוד כי הוראות כלל הסעיפים בהצעת ביהמ”ש מיום 8.1.20 היו ברורים וידועים לתובע, זה ידע והבין היטב את האמור בהסכם לרבות הוראות סעיף 2 ד’ בעניינו מבקש הוא לתקן “טעות הסופר” שנפלה בו, ולכך אין כל מקום.
טענות התובע כי טענותיו בעניין תיקון הפרוטוקול הועלו בדיון שהתקיים ביום 3.10.22 בפני הנשיא דאז, כב’ השופט XXX, ובשיח מחוץ לפרוטוקול חסרת משמעות, שכן במהלך שיח מחוץ לפרוטוקול יכול צד להעלות ולטעון טענות שונות ולהעלות עניינים שונים, אך ככל שלא פעל להעלות העניין במסגרת בקשה ובמועד הרלוונטי יש בכך כדי להצביע על וויתור וזניחת הבקשה. אמנם הבקשה לתיקון הפרוטוקול הוגשה ביום 17.3.22, טרם הדיון בפני כב’ השופט XXX, אלא שעניין זה לא עלה בדיון, ובמהלכו נערך ניסיון להביא הצדדים לפשרה ומשזה לא צלח הושב התיק לס. הנשיא כב’ השופטת XXX ולצורך ניתובו והמשך ההליכים.
ממועד הדיון שהתקיים בפני כב’ השופט XXX ועד ליום 19.6.23, מועד בו ביקש התובע לבטל את דיון ההוכחות הקבוע ליום 20.6.23, לא העלה התובע כל בקשה מטעמו למתן החלטה בבקשה לתיקון הפרוטוקול וזאת הגם שהגיש מטעמו מספר רב של בקשות בכל הנוגע חוו”ד האקטואר וחוו”ד השמאי, ללמדך כי עניין זה נזנח על ידו.
כאמור, הבקשה לתיקון טעות סופר הוגשה בחודש מרץ 2022 לתיקון את שנכתב בדיון מיום 8.1.20, היינו שנתיים וחודשיים לערך לאחר קיומו של הדיון. בקשה כאמור יש להגיש בסמוך לדיון וכאמור בסעיף 68א’ לחוק בתי במשפט (נוסח משולב), התשמ”ד – 1984, בתוך 10 ימים מיום קבלת פרוטוקול הדיון. בקשה זו הוגשה בחלוף חודשים רבים וללא כל הסבר שיש בו כדי להניח את הדעת באשר לאיחור הבלתי סביר להגשת הבקשה, ונהיר כי בהיעדר כל הסבר בנקודה זו יש להורות על דחיית הבקשה, גם מטעם זה.
יצוין, התובע הוא שפנה בבקשה לביטול ישיבת ההוכחות שנקבעה לצדדים ליום 20.6.23 והכרעה במחלוקות שנותרו בין הצדדים ושפורטו לעיל. בידי התובע הייתה פתוחה הדרך לבקש את דחיית ישיבת ההוכחות ולא לפנות בבקשה לביטול הליך ההוכחות ולבקש הכרעה בתיק כפי שביקש, וחזקה כי בסיטואציות שפורטו בבקשתו, ביהמ”ש היה נעתר לבקשה. הכרעת ביהמ”ש על בסיס החומר המצוי בתיק וסיכומי הצדדים שומטת את הקרקע תחת דרישת התובע לכרעה בבקשה לתיקון טעות הסופר שהוגשה בחודש מרץ 2022 ואשר נזנחה על ידו.
זאת ועוד, התובע הגיש ביום 17.3.22 בקשה לתיקון פרוטוקול הדיון שהתקיים ביום 8.1.20 כאשר ביום 16.7.20 ניתן פסק דין על בסיס הצעת ביהמ”ש שהועלתה על הכתב, הצעה אשר היוותה את הבסיס לפסק הדין החלקי. כפי שהוסבר לעיל העובדה שחלפו כ- 22 חודשים עד להגשת הבקשה לתיקון הפרוטוקול די בה כדי לבסס את דחייתה, אך בעניין הנדון יש לדייק ולציין כי מדובר בפסק דין שניתן בהסכמת הצדדים ולאחר שהתקיים דיון נוסף בעניין טרם מתן הסכמת התובע להצעה, וכל דרישה או בקשה לתיקון פרוטוקול איננה רלבנטית עוד מיום שניתן פסק הדין.
לטעמי, דרכו של התובע לביטול האמור הייתה באמצעות הגשת תובענה חדשה לביטול פסק הדין, תובענה אותה היה עליו להגיש ובהתאם לטענות שהעלה במסגרת הבקשה לתיקון טעות הסופר וכמפורט בה.
אף טענות התובע כי במענה האקטואר לשאלות שהופנו מטעמו התקבלה טענתו בעניין קיזוז מחצית מתשלומי המשכנתא אין לה שתתקבל, שהרי בתשובת האקטואר מיום 3.1.23 לא קבע האקטואר דבר ואף אין זאת בסמכותו לקבוע בעניין זה. תשובת האקטואר בסעיף 2 במענה לשאלות התובע נרשם, כדלקמן: “במידה והכוונה היתה שיש לחייב את הבעל במחצית החזרי המשכנתא, אז אכן נפלה טעות ותשלומי המשכנתא קוזזו במלואם”.
בשים לב לתשובה ולאמור בה, האקטואר אינו קובע דבר ומסביר כי בחוות דעתו קוזזו מלוא תשלומי המשכנתא ששולמו ע”י הנתבעת וכאמור בפסק הדין מיום 16.7.20, ומציין כי במידה והכוונה הייתה לקזז רק מחצית אז נפלה טעות. הינה כי כן, אין ממש בטענות התובע כי האקטואר קיבל את טענתו ואף אם זה היה מקבל טענתו זו הרי שהאקטואר היה חורג מסמכותו.
לפיכך וכאמור אני מורה על דחיית טענות התובע גם ברכיב זה.
עדכון חוות הדעת השמאית ומכירת הדירה בהליך כינוס
באשר למחלוקת האחרונה, במסגרתה ביקש התובע לעדכן את חוות דעת השמאי ולהורות על מכירת הדירה בהליך כינוס ולמנות את ב”כ הצדדים לצורך כך, אומר כבר עתה כי גם דין טענה זו להידחות ומהטעמים המופרטים להלן.
פסק הדין החלקי שניתן ביום 16.7.20 אישר בהסכמת הצדדים את הצעת ביהמ”ש מיום 8.1.20 ולתוספת מיום 7.7.20 כאמור בעמוד 20 שורות 15-23 לפרוטוקול. בין יתר הוראות פסק הדין, ניתנה הוראה למינוי שמאי ואקטואר.
הלכה למעשה לאחר שהוגשו חוות הדעת לתיק והסתיים שלב שאלות ההבהרה היה מקום ליתן פסק דין סופי, אלא שהבקשות והבהרות הוגשו לתיק הביאו להתמשכות ההליכים.
ביום 3.12.21 ניתנה החלטת ביהמ”ש ובה נקבע כי לשון פסק הדין שניתן על יסוד הסכמת הצדדים הינה ברורה ואינה משתמעת לשתי פנים, וכי יש לפעול בהתאם להוראות פסק הדין.
לטעמי די בהחלטה זו כדי לסיים ההליך, אך מפאת העלאת טענות מצד התובע כי בפסק הדין החלקי לא צוין כי הנתבעת מעוניינת לרכוש את חלקו בדירה ואף לא עלתה כל טענה כי הפשרה היא בהנחה שהנתבעת תרכוש את חלקו לאחר ביצוע הקיזוזים המפורטים בפסק הדין, אלא רק שיש לה זכות לבצע הקיזוזים מחלקו בתמורה, מצאתי להידרש ובקצרה גם לעניין זה.
לו התובע היה סבור כי טענתו בעניין זה נכונה הרי שלא היה מקום לבקש את עדכון חוו”ד השמאי, שכן ולטענתו על הנכס להימכר בשוק החופשי ולמרבה במחיר, וחזקה כי במקרה שכזה כוחות השוק יפעלו וההצעות שיתקבלו ישקפו את מחיר הדירה.
במהלך הדיון שהתקיים ביום 7.7.20 ביהמ”ש ביקש לברר למול הנתבעת מדוע אינה מסכימה להצעה שהועלתה בדיון מיום 8.1.20 תוך שביהמ”ש מסביר לנתבעת כי במידה וההליך ימשיך לא תהיה התחשבות לכך שיש לה זכות מגורים לכל חייה. עניין זה מבהיר ומחדד את חששה של הנתבעת שבמידה והתובענה תמשיך להתברר קיימת אפשרות כי ביהמ”ש יקבל את דרישתו של התובע לפירוק השיתוף ומכירת הדירה וללא התחשבות בזכות המגורים שניתנה לה במסגרת הסכם הגירושין.
עיון בהצעת ביהמ”ש ובפסק הדין שניתן מעלה כי כלל לא ניתנו הוראות למכירת הדירה, אלא פסק הדין התייחס לסכומים שיקוזזו מחלקו של התובע בדירה.
בשים לב לסעד שדרש התובע בכתב התביעה וכפי שנאמר ע”י בא כוחו כבר בדיון הראשון ביום 10.1.17, פירוק השיתוף בדירה הינו לב ליבו של התיק. אינני מקבל טענות התובע כי הצעת ביהמ”ש ופסק הדין אינם מנקודת ההנחה שהנתבעת רוכשת את חלקו בדירה על דרך ביצוע קיזוז הסכומים המפורטים בפסק הדין, שהרי אם לא כך אזי מהו הטעם בהצעת ביהמ”ש ומדוע היה צורך במינוי שמאי לקבוע את ערך הנכס.
בנוסף, הרי שבמידה והיה מדובר בפירוק השיתוף בדירה על דרך מכירתה בשוק החופשי היתה ניתנת החלטה מפורשת הקובעת זאת וכן הוראות לביצוע האמור. הנתבעת חששה כי במידה וההליך המשפטי ימשך קיים סיכוי שתביעתו לפירוק השיתוף תתקבל ומסיבה זו הסכימה לקבל את הצעת ביהמ”ש ולרכוש את חלקו ובאמצעות ביצוע הקיזוזים המפורטים בהצעת ביהמ”ש ובפסק הדין שניתן על בסיסה.
עיון בכל החומר המצוי בתיק, ובפרט בפרוטוקולי הדיונים הביאני למסקנה חד משמעית כי טענות התובע בנקודה זו הינן טענות סרק, שכן עיון בפרוטוקול הדיון מיום 4.12.17 מעלה כי כבר אז העלה ביהמ”ש ומיוזמתו הצעת פשרה שבסיסה רכישת חלקו של התובע בדירה ע”י הנתבעת וביצוע קיזוזים מחלקו של התובע. ראו עמוד 10 שורות 16-17 בפרוטוקול הדיון מיום 4.12.17.
הצעת ביהמ”ש היתה ידועה והובהרה היטב לשני הצדדים, כך שניתן בהחלט לקבוע כי הצעת ביהמ”ש שהועלתה על הכתב בדיון מיום 8.1.20 ושעל בסיסה ניתן פסק הדין, הועלתה בפני הצדדים כבר ביום 4.12.17, היתה ידועה וברורה והיוותה את הבסיס להצעת ביהמ”ש מיום 8.1.20 שהנתבעת תרכוש את חלקו של התובע תוך ביצוע קיזוזים מחלקו.
לפיכך וכאמור לעיל דין טענה זו להידחות.
טענתו האחרונה של התובע כי יש לבצע עדכון חוות הדעת השמאית , השלובה יחד עם הטענה כי אין הוראה בפסק הדין כי הנתבעת תרכוש הדירה בקיזוז סכומים מחלקו, אינה מתיישבת עם הוראות הצעת ביהמ”ש שקיבלו תוקף של פסק הדין, ובפרט לסעיף 1 שבו הקובע כי הבסיס לחישוב יהיה ערך הדירה הנוכחי.
העובדה כי התובע בחר שלא לפעול בהתאם להוראות פסק הדין מיום 16.7.20 עד למועד זה תחת טענותיו אשר נדחו, אין בהם כדי להביא לביצוע הערכת שווי נוספת ולשינוי בסיס התחשיב כולו.
לתובע היה ברור כי רכיבים שונים אותם יש לקזז מחלקו בדירה נושאים ריבית והצמדה, ופליאתו בעניין זה אינה ברורה, ודי לעיין בהסכם עצמו ובהחלטת ביהמ”ש מיום 3.12.21.
משנדחתה טענת התובע בעניין מכירת הדירה ומשקבעתי כי מדובר בפועל ברכישת חלקו של התובע בדירה לאחר קיזוז הסכומים המפורטים שם, אני סבור כי התנאים לרכישת חלקו של התובע ע”י הנתבעת נקבעו בפסק הדין כאשר גם שווי הדירה נקבע וכחלק מהתנאים לכך, ובדיוק מסיבה זו נרשם בסעיף 2 להצעת ביהמ”ש כי הערכת שווי הדירה תיערך נכון לשוויה הנוכחי, היינו במועד מתן ההצעה ע”י ביהמ”ש כשסעיפים אחרים בהצעה נושאים ריבית והצמדה.
מהאמור עד כה מסקנתי כי אין כל מקום לשנות התנאים שנקבעו לרכישת חלקו של התובע בדירה ואין מקום לשנות התנאים בפסק הדין החלקי, לרבות עדכון השומה.
נוכח המפורט לעיל ובשים לב כי טענות התובע נדחו, אני מורה כדלקמן:
הנתבעת תרכוש את חלקו של התובע בדירה המשותפת בקיזוז הסכומים המפורטים בפסק הדין החלקי מיום 16.7.2020.
הקיזוזים מחלקו של התובע בדירה יערכו לפי שווי הדירה כמפורט בחוות דעת השמאי שהוגשה לתיק ביהמ”ש.
בתוך 7 ימים, הצדדים יפנו לאקטואר על מנת שיעדכן הסכומים הנדרשים עדכון (ריבית והצמדה), וכפי הוראות פסק הדין.
בתוך 10 ימים יגישו ב”כ הצדדים הפסיקתות הרלוונטיות והמצורפות לחוו”ד האקטואר לחתימת ביהמ”ש.
נוכח התוצאה אליה הגעתי ובשים לב כי תחילתו של הליך זה בשנת 2016, כי הצדדים לא ניהלו הליך הוכחות, לא נשמעו עדים ומספר הדיונים שהתקיימו בתיק, אני מחייב התובע בהוצאות בסך 15,000 ₪ שישולמו לנתבעת בתוך 30 ימים מהיום.
בזה הסתיים בירור ההליך המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.
ניתן היום, כ”ח אדר ב’ תשפ”ד, 07 אפריל 2024, בהעדר הצדדים.
